גורלם הקשה של עדיני הנפש, חלק א' – התיוג החברתי.


                                                                         קלף מס. 16 בטארו: קלף המגדל הנופל.

במהלך החיים ניחתות עלינו מכות, מפלות, משברים, טרגדיות. ובמבט שטחי, נראה, כי כמעט כל אחד מקבל את מנת חלקו, מי יותר מי פחות.

ואין מדובר כאן על הזעקה הידועה של אדם שחש שנעשה לו עוול והוא זועק: 'מחפשים אותי', 'תופרים לי תיק'. אלא על בני אדם שאכן ניחתות עליהם צרות ומשברים בהיקף גדול וקשה יותר מאשר אנשים אחרים.

לרוב איננו נותנים דעתנו לכך יותר מדי. אם אנו פוגשים אדם שמקבל יותר מכות מאדם אחר, או מי ממכרינו מטלטל ממשבר למשבר – נראה לנו ש'ככה זה'. לדעתנו זו מקריות. או מקסימום: חוסר מזל (להיות במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון).

ויכול להיות לנו די ברור שפלוני קורס תחת נטל בשורות איוב ושכנו או ידידו פורח וכמעט כל בעיה או צרה שנופלת עליו, מיד מתרגמת לטובת הנאה -עדיין אנו נוטים לחשוב כי 'כל אחד ושק הצרות שלו'. 'חבל', אנו אומרים, מסכן/ה. או אומרים: 'זה הגורל' ועוברים הלאה.

אך האם זה באמת מקרי וסתמי, או שיש מאחורי זה משהו אחר. האם ניתן למצוא מאחורי זה איזושהי תבנית פנימית נסתרת? סיבה מסוימת, מדוע פגעים ומשברים פוקדים אנשים מסוימים, לעיתים יותר תכופות, ובצורה יותר קשה מאשר אנשים אחרים?

ואכן התיאוריה שתובא כאן, הנה רדיקלית למדי.

לפי גישה זו, ישנם אנשים עדינים יותר וכאלה שהם עדינים פחות. העדינים גם רגישים, ומכאן פגיעים יותר. הפגיעות הזו יכולה להתפרש כחולשה. העדינות שהיא סימן לאיכות ולרמה גבוהה – היא גם שבירה. אגרטל פורצלן מאיכות גבוהה הנו עדין ועל כן שביר יותר מאגרטל חמר רגיל. מה שעדין ואיכותי, הוא גם שביר וגם פגיע. הפרחים היפים והאיכותיים הם גם הפרחים העדינים, למשל הסחלבים, אך עם זאת קל להם ללקות במחלות יותר מאחרים, והתנאים לגידולם קפדניים יותר כי הם נפגעים בקלות רבה יותר על ידי פגעי מזג האוויר, מזיקים וכו'.

פרח עדין נפגע ממזג אויר קיצוני – יותר מפרח בר, או יבלית. כנימת העלה תהרוס צמח איכותי ביתר יסודיות מצמח פחות איכותי.

ואם כך הוא בפרחים, כך הוא גם בבני אדם. שברמת הנפש הם אולי עדינים ופגיעים יותר אף מן הפרחים העדינים והאיכותיים ביותר.

אדם עדין, כמו פרח עדין, מתמוטט מהר יותר כשמגיע משבר.

ועד כאן הדברים די ברורים: מה שעדין עמיד פחות במפגעים מאשר משהו שהוא עדין פחות. כלומר, הקשיים מגיעים לכל בני האדם שווה בשווה, פחות או יותר. אך עדיני הנפש עומדים פחות בקשיים מאשר אחרים, שהם עדינים פחות וכנראה, חזקים יותר.

עד כאן הדברים סבירים למדי, ולא קשה לקבלם.

אך התיאוריה הרדיקלית תוספת תאוצה, או ממריאה בשאלה הבאה: האם על אדם 'עדין נפש' נופלים יותר קשיים מאשר אדם עדין פחות? ואם נחזור למשל, אז לפי התיאוריה הרדיקלית, אז לא רק שפרחים עדינים עמידים פחות במפגעים, אלא הם כביכול מושכים אליהם את המפגעים והמשברים יותר מפרחים פחות עדינים. לפי תיאוריה רדיקלית זו, בשדה שיש בו פרחים עדינים ויורד בו ברד, יותר אבני ברד יפגעו בצמחים העדינים מאשר בצמחים הגסים והפשוטים יותר…

ובחזרה לבני האדם: בקרב בני אדם נולדים תינוקות שיגדלו להיות בני אדם מיוחדים. קשה להגדיר מה זה 'אדם מיוחד': שאר רוח, נשמה יתרה, ניצוץ. הם יראו את העולם אחרת: עמוק יותר, קונוונציונלי פחות. הם יתרשמו ביתר חדות ובהירות מדברים שאנשים אחרים יספחו עליהם. יש בהם חדות ראיה ורגישות יוצאים דופן. עד כאן ברור כי אנשים אלו, בגלל המבנה הנפשי העדין שלהם ובגלל רגישותם הרבה, יקבלו וייקחו באורח קשה יותר – ביקורת, מאבקי כוח, אגרסיה, גסות רוח, מאשר אנשים פחות עדינים. אך הטיעון הרדיקלי טוען בנוסף כי לא זו בלבד, שהם פגיעים יותר ועמידים פחות בקשיים, אלא שגם ובעיקר, הם ימשכו אליהם את האש, כל אש. אם תהיה אש, כלומר קושי, בעיה, חוסר סובלנות, חוסר שיתוף פעולה וכו' – היא תופנה לכיוונם יותר מאשר לכיוונם של אחרים, עדיני נפש פחות.

ואפשר להרחיק לכת למין תיאורית קונספירציה שבהחלט נשמעת הזויה: הקשיים יתמגנטו לכיוונם, יותר מאשר לכיוונים של אחרים, עדיני נפש פחות.

מה? האם באמת אפשר להגיד כי יש משהו באותם אומללים שמושך אליהם את הצרות והמשברים? האם אפשר להגיד שכאילו משהו בהם 'מזמין את זה'?

בתקופה שלפני רודי ג'וליאני בניו יורק, מעשי שוד ('מאגינג') בעוברים ושבים ברחובות העיר, היו כמעט מעשים שבשגרה. והסתבר, לאחר זמן, כי לא כל מי שעבר ברחובות אלו –נשדד. ולא זו בלבד, היו כאלה שנשדדו כמה וכמה פעמים. היו חוקרים שהחליטו לחקור את התופעה. ובמחקר שנעשה בשנות השבעים, נתבקשו אסירים שישבו בגין שדידות של עוברי אורח, לצפות בקלטות וידאו של אנשים הפוסעים ברחוב. ואז הם התבקשו לבחור בקורבן הפוטנציאלי. הם כולם בחרו באותם אנשים. והסיבה הייתה בגלל הדרך שהקורבנות הפוטנציאליים הלכו והתנהגו. השודדים חיפשו מטרה קלה ואדם שנראה חסר בטחון ומודעות עצמית. בשנת 1992 חדשות צ'אנל 4 בניו יורק ערכו מחקר דומה, הם שאלו צעירים שענו על הקריטריונים להפוך לשודדי רחובות, שאלה דומה. התשובה שלהם הייתה דומה לזו של האסירים משנות השבעים. כלומר מה שהביא על הנשדדים את השוד היה משהו בצורת ההליכה שלהם ששידר חולשה, נרפות, שונות. מעין קורבנות מוכנה מראש.

ומה המסקנה מזה לענייננו? ובכן אולי יש משהו באנשים מסוימים שמביא עליהם קשיים, משברים ומפלות – יותר מאחרים.

ועתה עלינו לבחון שני דברים:

האחד: מדוע ואיך זה יוצא, שצרות ובעיות וקשיים ניחתים על ראשם של אנשים מסוימים, יותר מאשר אחרים?

והשני: מה יש בהם באותם אנשים שמושך אליהם את אותן מכות.?

ונתחיל מן הנקודה השנייה. מה יש בהם שמושך אליהם את הצרות?

ובכן, תלוי מאיזו נקודת מבט מביטים בהם. מנקודת מבט אחת (של אלה שזה לא קורה להם) הם עלולים להיתפס כחלשים ואולי פגיעים. מנקודת מבט אחרת הם עשויים להיתפס כעדינים יותר.


וכדי להבין זאת היטב נשתמש באנלוגיה מתחום הטבע. ובכן נראה כי שם תיאוריה זו אינה כה הזויה. די ברור כי הטבע מחפש להפטר מן החלשים, החולים והלא מסוגלים. וזו בעצם התיאוריה של דרווין, Survivel of the fittest. החזקים שורדים, כי הטבע משמיד את החלשים. בכל מיני דרכים. מטרת הטבע להכות ולהחליש עוד יותר את אלה שאינם בריאים או מסוגלים (ודבר זה נותן יותר מרחב מחיה ואפשרויות קיום חזקים). כי הטבע הנו מרקם אחיד, והחלשים או החולים מחלישים את הגוף הכללי של החיים האורגנים בטבע. הטבע לא חוסך שבטו מעלים יבשים וצמחים רקובים.

ולא רק לגבי צמחיה. למשל בקבוצת בעלי חיים צעירים, החזקים יתקפו את החלשים. והם כמו נושאים עמם את האינסטינקט הזה של דרווין. הם מגלמים את החוק של הטבע, שבא להשמיד את החלשים כדי לאפשר לחזקים אפשרות להתחזק עוד יותר ולא להחלש על ידי החלשים.

אך לא כל מה שחלש הוא גם לא איכותי. להיפך, קיים מתאם יותר ישיר בין איכות לבין עדינות, חוסר עמידות בתנאים קשים, רגישות וכו'. ובעמידה מול קשיים לעדין ולרגיש, פחות עמידות מאשר המעודן פחות.

ונראה שהטבע יודע להבדיל בין צמחים איכותיים וכאלה שהם לא. הצמחים האיכותיים גדלים במקומות מוגנים, במקומות מרוחקים, או מתחת לעצים גדולים, או מוקפים בחומת שיחים, או מתחת לסלעים. הטבע יודע להבדיל בין איכותי בפוטנציה, שזקוק לאספקט האימהי, ובין החולה והמנוון שזקוק להשמדה.

הטבע יודע לעשות זאת, אך לא החברה האנושית. אצלנו קיים בלבול בין חלש וחולה ובין איכותי ועדין. החברה האנושית רואה ילד איכותי ורגיש, כילד חלש, בעייתי וחריג. אין לה את היכולת להבדיל בין רגיש לבעייתי. והיא רואה את הרגישים כבעייתיים. הם נחשבים בטעות לסרח עודף חלש המסוכן לחסינות הרוב.

וכך יוצא שככל שילד, (או אחר כך בוגר), הנו עדין יותר, כך הוא מתנסה ביותר השפלות, מתקפות וקשיים. הוא יסבול ממיצוב סוציומטרי נמוך, וכנ''ל גם הדימוי העצמי שלו. חייו החברתיים ידרדרו לשוליים, וחייו האישיים יגיעו בסופו של דבר למבוי סתום.

והאויב הגדול של עדין הנפש אינם המתקפות הבאות אליו מצד החברה, אלא המתקפות שהפנים והוא מפנה כנגד עצמו. ועתה הוא מתחיל לפקפק בעצמו, רואה עצמו כדפוק, מוזר. במקום כאיכותי או מיוחד.

וכך הוא מעולל לעצמו את שהחברה כל הזמן מנסה לעשות לו. ואז כשהגיס החמישי של החברה מצליח לחדור פנימה, דרך הסוס הטרויאני של הפקפוק העצמי – הוא אבוד. יכנס לדיכאון, או יסבול מהתקפי חרדה. מריקנות הולכת ונשנית. עד שהעדינות שלו אכן תהפוך לחולשה אחת גדולה. והוא יסחף לשוליים, ושם יעלם וידעך בצורה זו או אחרת.

כשהחברה האנושית רוצה לגדל זנים משובחים את נדירים של פרי או ירק, היא יודעת היטב להכניס אותם לחממות. לכסות אותם ביריעות ניילון ולגדל אותם בתנאים מוגנים, עד שיהיו בשלים להגיע לשיא.

אך עדיני הנפש לא זוכים לטיפול כזה. אין בהם צורך. ועל כן אלפי משוררים נפלאים בפוטנציה ואנשי רוח דגולים בפוטנציה, נחשפים לתנאי מזג האוויר' החברתיים הקשים ורובם לא עומדים בזה.

והכוונה לאפליה, סטיגמות, קשיים ורעלים שאינם תמימים; מבחוץ זה נראה כאילו לכולם יש הזדמנות שווה, אך ישנם מסרים סמויים רבים שמופנים כלפי הרגישים והמעודנים, והם מחלחלים ופוגעים ברקמות היותר פנימיות של הויתם ומרעילות אותם מבפנים.

עם זאת, החברה יכולה לתת להם כיבודים, (כפי שהיא נתנה לדויד אבידן, סילביה פלאת ודליה רביקוביץ), אך ישנם שדרים סמויים רבים שהם סופגים יום יום, והם, שממילא חשופים וללא עור -הנם, לא עומדים בשדרים הסמויים והקשים הללו. והם אלה שממוטטים אותם לבסוף. שדרים שאומרים שהם לא מספיק טובים, שהם חלשים, לא מסוגלים ולא שווים. והם קולטים זאת על כל צעד. כל אדם שיפגוש בהם יראה את עדינותם כמום, כבעיה.

החברה מתייחסת למשובחים והרוחניים שבבניה כאל אבני נגף, כאל רקבוביות שפשתה בצמחה. כאל עלים יבשים, זמורות חבולות, שצריך לגזום אותן כדי להיטיב את הצמיחה.

יש כאן עיוות נוראה בראיה של עדיני הנפש; החברה בכללותה, תופסת אותם כבעייתיים, דפוקים, ועל כן מחלישי המערכת, במקום, כניצני שינוי וצמיחה רגישים ושבירים.

היא רואה את המיוחדים – כבעייתיים.

את טעוני הטיפוח – כמעיקים על המערכת.

את בעלי הניצוץ – כלא יציבים נפשית.

את בעלי שאר הרוח – כנאורוטים ופסיכוטיים.

ראיה זו אותם והשדרים הסמויים המופנים אליהם, הופכים את חייהם לקשים מנשוא. וכך יוצא שהמיוחדים, הרגישים והעדינים, הם אלה הנשברים ראשונים.

זה נכון לגבי יחידים מיוחדים וגם לגבי מערכות היחסים שהם מנהלים עם יחידים מיוחדים אחרים. אלה מערכות יחסים שבירות, תלויות על בלימה, רוב הזמן. הרקמה של מערכות יחסים כאלה הנה רקמה דקה. שככל שהיא איכותית כך היא דקיקה יותר. רקמה כזו, לא עומדת במעמסה של עולם חברתי קשה, המנוכר לנכסי הנפש והרוח. והתכנים הללו יושבים ממעל, על מערכות היחסים השבירות הללו, מעיקות ולוחצות. ובסופו של דבר מצליחות לפלוש ולחדור לכוכים הפנימיים של מערכות היחסים העדינות הללו ולכרסם אותם מבפנים.

משפחות ומערכות יחסים זוגיות רגילות, נושאות את העול, הלחצים, התביעות והקשיים של החיים בקלות יחסית. אך לא הזוגות עדיני הנפש. הם סופגים וסופגים עד שיום אחד התשתית העדינה לא עומדת במעמסה. ומערכת יחסים שהושתתה על אמון, כבוד, אותנטיות, תמיכה, אמפטיה ויופי פנימי– קורסת לה בבת אחת.

דליה רביקוביץ

(זה קרה גם לה בסוף) מתארת זאת במטאפורה של סלעים ליד הים, בשירה: גאווה

גאווה

אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך


ולא מחמת זקנה.


שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום בקור,


שנים כה רבות,


כמעט נוצר רושם של שלווה.


אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.


מעין גאווה.


שנים רבות עוברות עליהם בציפייה.


מי שעתיד לשבח אותם עדיין לא בא.


ואז האזוב משגשג, האצות נרגשות, והים מגיח וחוזר,


ודומה הם ללא תנועה.


עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים


יבוא וילך.


ופתאום האבן פצועה.


אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.


ומה גם אנשים.

דליה רביקוביץ'.


ואכן, עדיני הנפש נפלטים תדיר ממערכות יחסים קורסות. או שהזולת במערכת היחסים העיק עליהם. או שאם שניהם עדינים, המציאות החברתית ישבה, העיקה וחדרה לבסוף. וכפי שהם לא מצליחים לשרוד במערכות יחסים, הם גם לא בדיוק מצליחים להשתלב או לשרוד בשום מסגרת תובענית.

ימי הנחת שלהם אינם ארוכים וממושכים, והם נקטעים תדיר על ידי קשיים ומשברים.

עדיני הנפש הם גם עדיני הגוף. וקשיי הנפש מחלישים את המערכת החיסונית החלשה של גופם הרפה, ובמוקדם הם לוקים במחלות שונות ומשונות שמקצרות את חייהם הקשים והאומללים.

ולא קשה לזהות אותם; הם ילכו עם גו כפוף, מבט מושפל, הליכה חסרת חן. הם ישבו בפינות, יתנצלו לעיתים קרובות, יפחדו למשוך תשומה לב. וכו'. וסימנים אלו הם בדיוק הסימנים שמאותתים לחזקים כי הנה החלשים, 'שמאיימים' בחולשתם על החוזק של הרוב.

החברה באה במקום הטבע, ומנסה לחקות את הטבע, ומנפה את מי שנראים כחלשים, אך העולם החברתי, אינו העולם של הטבע. החברה אמורה לקיים חוקים שנועדו לפתח את הכושרות הגבוהים במין האנושי, ולא רק לאפשר לחזקים לשרוד. ולא זו בלבד, הטבע, כאמור, יודע להבדיל; מסוכך על האיכותיים, הם גדלים במקומות נידחים שאיתני הטבע לא מגיעים אליהם. אבל אינו חוסך שבטו מעלים יבשים, וצמחים רקובים. הטבע יודע להבדיל בין העידון של הסחלב ובין צמח שלא קיבל מספיק אור שמש ועל כן הוא חלש, ארוך ולא בריא. הוא מבדיל בין איכותי בפוטנציה שזקוק לאספקט האימהי ובין החולה והמנוון שזקוק לחרון אפו של הזכר המשמיד.

אך לחברה האנושית אין את היכולת הזו. היא לא מבדילה. איכותי, רגיש ועדין – נראה לה כחלש, מנוון, חולה ורקוב. עבורה אין הבדל בין איכותי למנוון. בין רגיש לבעייתי. עבורה שניהם היינו הך.

החברה שלנו היא חברה כוחנית, לא איכותית. חומרנית ולא רוחנית. עובדת על כוח ולא על עידון. ומה שלא חזק ובעל כוח מוכנס לתאי גזים מטפוריים.

וכך הופכים המשובחים שבבנינו ובנותינו למשאב מתבזבז ומתכלה. עוד בטרם הספיקו להנחיל לאחרים מפרי רוחם המופלא.

המין האנושי צומח ומתפתח דרך האיכותיים שבו. אך אותם איכותיים סופגים מתקפה אדירה הבאה לכלותם. עדינותם מתפרשת כחולשה. רגישותם – כדפקט. ואו מתוך אינסטינקט הישרדותי, הם מתנפלים על עדיני הנפש, לכלותם.

אך הכוחנות אינה הסיבה היחידה. החברה מתנכלת לעדיני הנפש לא רק בגלל שהיא רואה בהם חלשים שעלולים להחליש את עוצמתה. מאחורי גישה זו כלפי עדיני הנפש עומד גם פחד גדול. החולשה נתפסת כמחלה, והיא מפחידה את הנורמטיביים והבינוניים. הם פוחדים שזה ידבק בהם. הם פוגשים את הרגישים ורואים בהם נושאי נגיפים. חוששים שמא החולשה הזאת היא מעין וירוס שידבק גם בהם.

הם פוחדים מהאדם הרגיש, פוחדים שהוא יצליח כמו לגייס אותנו לשורותיו ( יהיו אשר יהיו) על ידי מעין שטיפת מוח סמויה. לא יודעים איך בדיוק הוא יעשה את זה, אולי יש במלים שלו משהו שיגרום לטרנספורמציה פנימית משונה. ואם הוא יצליח להפר את האיזון ולחדור פנימה, או אז, כוחות האופל שאותם אנו כל כך שומרים מחוץ להכרה ולאור – יתפרצו לפתע ויחריבו עלינו את הנווה השאנן שבנינו מאבני לגו על פיתחו של הר הגעש של מה שלא מוכר ולא ידוע. כמו אנו יודעים כי בתוכנו שוכנים כוחות אדירים וסמויים. והמגפה היא בעצם שחרור של הדמונים שכלאנו בתוכנו. וכך אנו פוחדים שלאחר, השונה, הרגיש, המיוחד – יש איזו סיסמא שתשחרר מתוכנו את המחלה ואז הם יצאו בדהרה ויחריבו עלינו את עולמנו הפעוט, את הסדר הקטן ויבלבלו את מושגינו הזעיר בורגניים.

בתת הכרה של הרוב הנורמטיבי, שוררת תחושה שהחלש, החריג המשונה עלול להביא איתו את המגפה. קיים פחד, שהלא משתלב והמוזר – אולי נושא בתוכו זרע של פורענות. מעין מחלה מדבקת. או קודים נגועים. כאן אנו מוצאים את מיתוס הווירוס כמשל, כסימבול. ועל כן יש צורך להתגונן מפני נגיף בלתי נראה שאדם שנראה לא יציב – נושא עמו ושעלול להדביק גם אותנו.

יש בנו פחד שמא עדין הנפש בחריגותו יפר מעין איזון עדין, איזון שאנו מצליחים לשמור עליו בדי עמל.

המחשה מצמררת לכך מופיעה במחזה של אדוארד אולבי (Edward Albee)

אדוארד אולבי


בשם זה, 'איזון עדין': ''דליקט באלאנס, (A Delicate Balance) שזכה בפרס הפוליצר. מדובר בו על זוג בגיל העמידה שחי בסביבה זעיר בורגנית, אגנס וטוביאס, חייהם מושלמים ומרופדים. אך היחסים ביניהם מלאים במשקעים בעיתיים מן העבר ובנוסף לכך הם צריכים לשאת את נוכחותה של אחותה של אגנס, קלייר, אלכוהוליסטית, ואת נוכחות בתה שחזרה הביתה לאחר שהנישואים הרביעיים שלה התמוטטו. אך כל זה מוחזק בקורים מאוד דקים (Delicate) ששומרים את האיזון כך שהדמונים לא יתפרצו החוצה. כל שצריך זה נוצה או זבוב והכול עלול להתפרץ החוצה. והנוצה או הזבוב מתגלמים בדמותם של חבריהם הטובים ביותר, עדנה והארי שמתפרצים לחייהם ערב אחד ומחפשים דווקא אצלם מחסה, מפלט, מקלט. הם באים לשם בעקבות אימה שתקפה אותם לפתע. אימה שאינם יכולים לומר מהי. [

הארי: ''הכול היה שקט מאוד, היינו לבד ואז… (עדנה בוכה) דבר לא קרה אבל… שום דבר לא קרה, אבל..''

עדנה: ''נבהלנו''

הרי: ''פחדנו''.

אולבי מתייחס לכך בראיון שנתן לאלוין ברג מערוץ 4 הבריטי, ב South bank shaw: הוא אמר בו כי למרות שאנשים מדחיקים את המחשבות הלא טובות, המחשבות הללו מצליחות בכל זאת לחדור לפעמים פנימה. וזאת הייתה האימה, זה מה שגירש אותם אל חבריהם.

ןאגנס וטוביאס יודעים היטב מה הם מכניסים אליהם הביתה. או לפחות אגנס יודעת, טוביאס מנסה להיות מוסרי וצדקני. אך בתוכו הוא יודע מה הגיע אליו הביתה. אך עדיין הוא מנסה לשכנע את אשתו לקבל אותם והיא עונה לו במשפט מדהים.

אגנס: ''אין אלה עדנה והארי שבאו אלינו כחברים, זאת מחלה''.

טוביאס מנסה למחות ואז עדנה עונה לו

אגנס: ''אינני מבקשת שתבחר בין המשפחה שלך לחברינו''

טוביאס: ''דווקא כן''.

אגנס: ''אני רק אומרת שיש מחלה''.

במערכה השלישית, בשולחן ארוחת הבקר, אומרת אגנס לטוביאס:

''תקבל החלטה ודי''.

אולבי אומר באותו ראיון שהכוונה שלה הייתה: 'אם נראה לך שתוכל להתמודד עם המחלה, אז הזמן אותה פנימה'. אך מראש ברור שהם יצטרכו לסלק את האנשים הללו משום שבסופו של דבר הפחד הגדול הוא שהם ידבקו במחלה שהארי ועדנה מביאים עמם וזאת מחלת המודעות המלאה. הם לא יכולים לאפשר למחלת המודעות המלאה להיכנס אליהם.

ומודעות ורגישות הם השמות האמצעיים של עדיני הנפש. אדם עדין הוא אדם רגיש, ואדם רגיש הוא אדם מודע.

וזו הרמה היותר עמוקה להבין בה את היחס לעדיני הנפש;

ברמה הראשונה האדם פועל כמו הטבע ומשמיד את העדינים מתוך חוסר מודעות לכך שהם לא חלשים, אלא איכותיים.

ברמה הבאה מסתבר כי האדם יודע בתוך תוכו שהם לא חלשים וראויים לניפוי, אלא מיוחדים ורגישים. ויודע שהרגישים הם בעלי מודעות מורחבת והם קולטים במודעותם את השקר, העמדת הפנים, ובעיקר את כל שהם מדחיקים ולא מוכנים להודות בו בפני עצמם.

הפחד הגדול הוא המודעות. זו הקללה שהרגישים (עדיני הנפש נושאים עמם).

וכפי שבמלחמת הפלפונסוס, השליט היווני כרת את ראשו של השליח משדה הקרב שהביא לו את הבשורה על המפלה בקרב. כך עושה הרוב, כל הזמן לעדיני הנפש שבינינו. כורת את ראשם למען לא יעירו ולא יעוררו את ישות המודעות מתרדמתה הכבדה.

וכך הם משלמים בבריאותם הנפשית ובמשברים המלווים את חייהם, את המס על התרדמת התודעתית המתמשכת של הרוב.


——————————————————————————–

מאמר וזה והשניים הנוספים בסידרה, היו אמורים להיכלל בסיפרי: ''אאוטסיידרים ומורדים'', הוצאת ידיעות אחורנות, אפריל 2006,

אך נכתבו לאחר שעריכת הספר כבר הושלמה.

הנה קישור לדף ההוצאה ובו כמה מלים על הספר:

http://www.yediothsfarim.co.il/catalog1.asp?bID=3622569


——————————————————————————–

גבריאל רעם.

1.9.2005


——————————————————————————–

תוספת מאוחרת:
אני מקבל תגובות לא מעטות מאנשים על שלושת המאמרים הללו. וברצוני להוסיף את השורות הבאות.

המסר העיקרי שאני מנסה להעביר במאמרים אלו הוא שהקשיים של עדיני הנפש נובעים מכך שהם נושאים בתוכם נפש נדירה ואיכותית. נפש שהיא בבחינת נכס יקר ערך, עבור האדם עצמו, אך המס והמכס עבור הנכס הזה הוא כבד מנשוא. והבעיה היא שאותם עדיני נפש, מכסחים לעצמם את הצורה, בשל הקשיים הללו ובכך תורמים למצב הקשה, כי בסופו של דבר הירידה העצמית הזו מורידה להם את הדימוי העצמי. וכשהדימוי העצמי נמוך כל קושי גורם למשבר, כי אם אין גיבוי עצמי אין כוח לעמידות פנימית, ואז הכל קורס בפנים.

המאמר מנסה לשקם את הדימוי העצמי שלהם, ולטעון שהקשיים הם לא בגלל שמשהו דפוק בהם, אלא דווקא בגלל שהם כל מיוחדים בחברה כל כך בינונית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>