המתודיקה של תיוג האאוטסיידר.

מסה זאת עוסקת במתודיקה האפילה של איתור, סימון וציד – הנפשות המיוחדות שמצאו עצמן בתוככי הבינוניות והקונפורמיות של הנורמה החברתית נטולת הנפש. לשון אחר: האאוטסיידר.

האאוטסיידר הוא אדם בעל ייחוד נפשי. האאוטסיידרים רגישים, עדינים ונפשיים יותר. הם טובים פחות במשחקי כוח, בהבלטה כוחנית של עצמם, ב'עשיית שמח', בלהיות חלק ממגמת הבידור הכללית של בני אדם בחברה. הם שונים מן הממוצעים. יש בהם משהו אחר.

והחברה לא אוהבת שונים וחריגים. * לא כלפי מטה (פיגור ונכות) ולא כלפי מעלה (מיוחדות נפשית וגאונות). וכשהיא מזהה אחד, היא שמה עליו תווית. ואז הוא הופך לשונה באופן 'רשמי'. דהיינו, מוקצה, מבודד, זר. וחייו נעשים קשים הרבה יותר מחייהם של 'המקובלים'. אלה שבכיתה בבית הספר הם חלק מן החבורה. ובבגרותם הם משתלבים במקצועות הטובים, בשכונות המגורים האיכותיות, מוקפים בחברה תומכת וכו'.

אך מלאכת התיוג והבידוד לא נעשית מעצמה. וחברה, כחברה, לא יכולה לסמן ולתייג, לשם כך יש צורך בשליחים. באנשים שעושים את העבודה. כלומר אלה שמאתרים את האאוטסיידר ומסמנים אותו.

ובכן, בדרך כלל אני כותב על האאוטסיידר עצמו (הקדשתי לו ספר שלם: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד". הוצאת ידיעות אחרונות, אפריל, 2006), כקורבן כנרדף, כנצוד. וכאן ייכתב על אותם שליחים. המקריבים, הרודפים והציידים. לשון אחר: 'הסלקטורים', מי הם? מה מניע אותם? ומה עולה בגורלם?

ראשית יש לציין ולהקדים, כי 'הסלקטורים' עצמם, לא מסמנים את האאוטסיידרים בראשי חוצות. זה בדרך כלל נעשה באפלולית, בחשכה, באין רואה ואין מרגיש… כך טבעה של משטרה חשאית. רק שכאן גם השוטרים החשאים עצמם, לא יודעים שהם כאלה… בדרך כלל הם לא רואים עצמם כרודפים וצדים את האאוטסיידרים. כלל לא עולה על דעתם שזה מה שהם עושים

הם מאתרים אותם כבר בגיל הגן, ואיך הם יודעים את מי לבודד ולסמן? ובכן, במאמר אחר שלי, ('גורלם הקשה של עדיני הנפש') * מוזכרת הדרך שבה שודדי ערים בניו יורק מזהים את הקורבנות הפוטנציאליים: " בתקופה שלפני רודי ג'וליאני בניו יורק, מעשי שוד ('מאגינג') בעוברים ושבים ברחובות העיר, היו כמעט מעשים שבשגרה. והסתבר, לאחר זמן, כי לא כל מי שעבר ברחובות אלו –נשדד. ולא זו בלבד, היו כאלה שנשדדו כמה וכמה פעמים. היו חוקרים שהחליטו לחקור את התופעה. ובמחקר שנעשה בשנות השבעים, נתבקשו אסירים שישבו בגין שדידות של עוברי אורח, לצפות בקלטות וידאו של אנשים הפוסעים ברחוב. ואז הם התבקשו לבחור בקורבן הפוטנציאלי. הם כולם בחרו באותם אנשים. והסיבה הייתה בגלל הדרך שהקורבנות הפוטנציאליים הלכו והתנהגו. השודדים חיפשו מטרה קלה ואדם שנראה חסר בטחון ומודעות עצמית. בשנת 1992 חדשות צ'אנל 4 בניו יורק ערכו מחקר דומה, הם שאלו צעירים שענו על הקריטריונים להפוך לשודדי רחובות, שאלה דומה. התשובה שלהם הייתה דומה לזו של האסירים משנות השבעים. כלומר מה שהביא על הנשדדים את השוד היה משהו בצורת ההליכה שלהם ששידר חולשה, נרפות, שונות. מעין קורבנות מוכנה מראש".

ובכן, אמנם 'הסלקטורים' לא מחפשים קורבנות כדי לשדוד אותם, אך אופן הזיהוי דומה. הם פיתחו חוש לאיתור ואפיון של יוצאי דופן המשדרים: מוזרות, שונות ופגיעות. ושלושת אלה, הם שלושת סימני הזיהוי של האאוטסיידרים.

בקיצור, הם נראים אחרת, מתנהגים אחרת, נושאים עמם תדר אחר. ולהם, לסלקטורים, זה מספיק.

ואיך הם עושים זאת? איך הם מסמנים את השונה? ובכן דרך סימון השונה מוצאת לפועל על ידי שדרים סמויים. הם מאוד טובים בזה. ומה מעבירים המסרים הסמויים? בעיקר התעלמות ונידוי.

ואז הם עושים זאת על ידי סידרה של שדרים, שמועברים בעיקר בדרכים לא מילוליות; זה נעשה בעיקר בעזרת שפת הגוף: כשהם רואים את האאוטסיידר, המבטים שלהם באים אליו מעט מלמעלה. או שהם מנתקים מבטם קצת מוקדם מדי. הפנים שלהם מתקשות כשהם מדברים איתו, טון הדיבור הופך לקר ונוקשה. כשהאאוטסיידר מתקרב אליהם, במקום לפנות אליו, הם פונים קצת ממנו והלאה. (מפנים אליו כתף קרה), או שכף רגל אחת נשלחת לכיוון מנוגד. אם בתגובה לאדם מקובל בחברה הם עונים בחמישה משפטים, במענה לאאוטסיידר יספיקו שני משפטים. זה לא שום דבר שאפשר לשים עליו את האצבע. אבל זה חודר פנימה ואז הוא חש כאילו זרקו אותו בחורף (בהיותו צמא למגע וחום אנושי) לאמבטיה של קרח (בידוד והתנכרות).

והוא מפענח את השדרים הללו כ: 'אני לא בסדר'. 'משהו בי פגום'. מה שגורם לו לבדוק עצמו, לפקפק בעצמו ולהיות תקוע בעצמו בלי יכולת ליצירת קשרי גומלין עם הזולת. ואז ינסה להיות יותר בסדר מבסדר, אך לאחר שכבר 'תויג וסומן', זה לא יעזור לו וככל שינסה להיות כמו כולם, כך ילכו השדרים של הבידוד וההתעלמות ויתגברו. והאפקט של התיוג הזה על נפשו של המבודד הוא חזק ואפקטיבי ביותר.

תופעת התיוג הזו הנה תופעה ידועה בפסיכולוגיה חברתית. ואחד מן הניסויים הידועים ביותר בתחום זה לא נעשה דווקא ע"י חוקרים, אלא ע"י מורה. (אמנם לא באופן סמוי, כפי שזה בדרך כלל), בספר בשם "עין הסערה", (נעשה על זה סרט ובו היא מספרת ומדגימה את הניסוי, הסרט שודר לפני זמן מה בערוץ שמונה בכבלים), מתואר ניסוי שבו אותה מורה שהזדעזעה מאוד מהרצח של מרתין לותר קינג, מחליטה שהיא צריכה לעשות משהו בכיתה. היא באה לכיתה ואמרה שאנשי מדע הוכיחו שכל מי שיש לו עיניים כחולות הוא בעצם בעל אינטליגנציה נמוכה יותר, רע יותר, וכך לפי צבע העיניים סידרה את הכיתה. המורה התנהגה בהתאם לחלוקה במהלך כל היום גם כאשר הלכו לארוחת צהריים, בעת חלוקה למטלות, חלוקת שבחים וכו'. בסוף היום בעלי העיניים הכחולות היו מדוכאים, דבר שהשתקף היטב בחיבורים שלהם, בציורים שלהם, בהתנהגותם. למחרת היא הפכה את הסדר, אמרה שהממצאים היו הפוכים. אמרה שדווקא בעלי העיניים החומות הם הבעייתיים. הניסוי חזר על עצמו בשנים שונות, במקומות שונים ותמיד התוצאות היו אחידות. כאשר התייחסו לקבוצה אחת כחריגים עולמם החברתי התחיל להשתנות וגם השתנתה תפיסתם העצמית.

כלומר תהליך התיוג משפיע בצורה מאוד מכרעת וקשה על נפשו של המתויג.

וצריך להבין שזה בא אליו בדרך כלל מכמה כיוונים. כך שהוא לא יכול להסביר לעצמו איך זה שאנשים שונים לגמרי, במקומות שונים, משדרים לו את אותו הדבר; שמשהו בהתנהגותו אינו כשורה. והיות וזה לא אדם מסויים, אלא כמה אנשים במקומות שונים, ברור לו שהבעיה לא בהם, אלא בו. הרי הוא משדר משהו שגורם לאנשים שונים, לנדות אותו. 'מה לא בסדר בי'? הוא שואל עצמו. וזו שאלה הרת אסון, כי משהוא שואל עצמו שאלה זו הוא מתחיל תהליך שקשה להפסיקו: בדרך כלל הוא נסוג לגמרי פנימה ומתחיל לפרק עצמו מבפנים, אך לכמה זמן כל הזעם והתיסכול שאצורים בו, יוצאים בהתפרצות גדולה החוצה. בדרך כלל לא כלפי המתעלמים עצמם, הוא יותר מדי מעריך אותם ופוחד מהם, אלא דווקא כלפי אנשי שלומו הפתוחים אליו.

עד כאן לגבי התהליך של הסימון והבידוד ועל האפקט של זה על נפשו של האאוטסיידר. מה שראינו כאן הוא מנגנון שמצד אחד מתביית על אותם מיוחדי נפש ומצד שני, גורם לאנשים מסוימים להיות 'הסלקטורים'. אלה שעושים את ה'עבודה המלוכלכת'. קרי: זיהוי, אפיון וסימון האאוטסיידרים.

וכאן בדיוק ברצוני להרחיב דווקא על אותם סלקטורים. מה בדיוק הופך אדם לסלקטור? מה יש בו ש'מכשיר' אותו ל'עבודה' הזאת? מי 'מינה' אותו? ומה יוצא לו מזה?

ובכן, ניתן להתחיל באפיון גישתם. הגישה של הסלקטורים היא גישה של פסיביות אגרסיבית. התעלמות עם שידור קל של סטיגמה. (וזה מספיק).

בהתחלה הם מתעלמים, או מצמצמים את כמות ועוצמת החום, או החביבות והפתיחות כלפי המסומן. ואז הוא מנסה ל'היות בסדר', אך בדרך כלל זה לא עוזר לו וכל הדימוי העצמי שלו נסדק, לעיתים, ללא יכולת תיקון.

זו הגישה. אך איזה מן אדם הופך ל'סלקטור'? מהו האיפיון האישיותי שלו? איזה מן אנשים יאכלסו באופן טבעי את המשבצת הזו?

ובכן, ראשית, אלה אנשים קונפורמיים מאוד באופיים. שמכבדים סדר, אירגון ובעיקר מכבדים ממסד ורואים בו את חזות הכל. דבר שני: הם עצמם תמיד יהיו מספרי שניים ושלוש בהיררכיה. אף פעם לא בראש הפרמידה, או סגנים. כי הם מסוגרים, צייתנים ומרובעים מדי מכדי להתמודד עם עזי הנפש ומשולחי הרסן. אלה שלא דופקים חשבון.

'הסלקטורים' הם הפקידים הנאמנים של כל ממסד; לא מספיק חזקים, פרועים וחופשיים – בכדי להגיע לטופ (ומשם לתת את הטון), אבל נאמנים דיים כדי לשמש זרוע שלטונית.

הם מעין משטרה חשאית, כמו ה NKVD ברוסיה הסובייטית, הסקיוריטטה ברומניה של צ'אושסקו. וסתם משטרים חשאים בצפון קוריאה. או עירק של סאדם חוסיין; שלטון טרור חשאי שבשקט חוטף אנשים לבית סוהר. הם בלי מדים אבל עושים עבודה יעילה, בשקט, בין הצללים.

רק שבמקרה שבו מדובר כאן, זו לא חטיפה וכליאה פיזית של מתנגדי השלטון, אלא שידור של אותות הנושאים עמם מסרים סמויים של האשמה, תיוג, בוז, התנשאות, קרירות וכו'.

באופיים, הם פסיבים-אגרסיביים. יש בהם אגרסיה שדי בה בכדי לאפשר להם לעוט על החורגים מן העדה הנורמטיבית. אך עם זאת, אין הם אקטיבים, או מוחצנים דיים, בכדי להתעמת ישירות עם החורגים. הם יוצרים שליטה ללא עימות. ומפנים אותה כלפי הכבשים שלא הולכות עם העדר.

אין להם אופי של לוחמים. הם לא ילחמו לאור יום, עם יריב ראוי. אלא בחשאי, במעומעם, על ידי מידור וצמצום, במקום עימות והוקעה גלויה.

ועתה לשאלה, מה בכלל גורם להם לרצות לעשות את העבודה הזאת? ובכן הם עושים את העבודה הספק שחורה, ספק אפורה הזאת, כדי שערכם יעלה בעיני האחראים. ואמנם אלה גומלים להם. הם מכירים בשירות החשוב שהם עושים בציד החריגים. עבודה חשובה, (כי אם לא יזוהו החריגים ויבודדו מבעוד מועד, הם עלולים לקרא לליכוד השורות של יתר האאוטסיידרים, ואז השלטון ימציא בסכנה).

והגמול שהשליטים מעניקים להם הוא לא קידום אמיתי במדרג הממסדי, אלא טובות הנאה, דבר שבח ושאר תגמולים 'צמחוניים'.

וכך יוצא שכל אותם 'סלקטורים', יחיו רוב ימיהם בתסכול מתמשך; יודעים ומעריכים את האפקטיביות של עצמם בשירות הממסד של העדר בו הם מצויים, אך חשים כי חייהם חסרים את התגמולים האמיתיים והבשרניים. חבריהם היותר נועזים הצליחו להשיג קידומים משמעותיים יותר, ועתה הם מיתמרים מעליהם ואומרים להם מה לעשות. בעוד שהם, המשרתים הנאמנים, נעצרים שניים-שלושה שלבים לפני ראש הפרמידה.

וכך, הם ממשיכים בחייהם, ממדרים ומסמנים את נושאי אבוקת הנפש, האומללים. מקוים שנאמנותם זו תישא פרי בדור הבא של ראשי הממסד.

——————————————————————————–

גבריאל רעם

6.9.2005

——————————————————————————–

* הרחבה ופירוט לסיבה מדוע החברה לא אוהבת את השונה והמיוחד, מצויה במסה שכבר הוזכרה במסה עצמה: "גורלם הקשה של עדיני הנפש".

 הערה כללית:

מסה זו אמורה להיות שייכת לספרי: "אאוטסיידירם ומורדים". אך כמו שלושת המסות על 'גורלם של עדיני הנפש' – היא נכתבה לאחר שהספר כבר עבר הגהה אחרונה. הספר, בהוצאת ידיעות אחרונות, יצא לאור בחודש אפריל, שנת 2006