זרע החרדל

                                                                       זרעי חרדל
"שמשון הגיבור"
מה העיק עליו

כל השערים היו סגורים בפניו.

ארך שערותיו עמד ביחס הפוך

לאפשרויותיו החברתיות.

הוא היה בחור מוצק, אך בודד מאוד.
טעות תהא זו לסבור, כי הוא היה

וירטואוז,

הכל בא לו בדרך הקשה.

חמורים לא הגישו לא את

הלחי השניה.

לביאות שכולות הרהרו בו ארוכות וחמורות

בלילות ירח חמים.

הוא לא אהב רעמות אצל אחרים.

כל השערים היו סגורים בפניו –

לכן הוא עקר את שער העיר

ונשא אותו הרחק אלמעבר

לכל הפתחים, שבהם לא יבוא.

פתח העיר העקור חכה לו,

שיבוא בתוכו כאחד האדם,

רכוב על חמור, גלוח גלגלת,

במרחק בטחון מראי האגם,

בו נהג להעריץ את שערו הארך

ושלידו ארב לאריות הצמאים

ברגעי ההשראה הקולעים באמת.
כל השערים היו סגורים בפניו,

כי הוא לא היה בחור חברותי.
דוד אבידן
מתוך הקובץ: "משהו בשביל מישהו" הוצאת שוקן, 1964

——————————————————————————–

"שמשון הגיבור היה סוציופט. זו הדיאגנוזה אליה הגיעו באחרונה חוקרים בארצות הברית, שחחות דעתם פורסמה לפני שנה בכתב עת מדעי לפסיכיאטריה. החוקרים, בראשות ד"ר אריק אלטשולר, מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, גילו כי מאפייני התנהגותו של שמשון עונים על שישה מתוך שבעת הקריטוריונים לאיבחון הפרעה התנהגותית (סוציופטיות). מסיפורו של שמשון עולה, כי זלזל בנורמות החברתיות המקובלות בתקופתו, נהג לשקר, היה אימפולסיבי ונמהר, הצית שדות, התעלל בבעלי-חיים, התרברב שהרג 1,000 בני-אדם והיה חסר כל רגש של חרטה וצער".

גבי קסלר, סופר מעריב בניו יורק. 28.2.2001

**
כלומר, שמשון הגיבור היה מה שיועצות בבית הספר נוהגות לכנות `ילד קצת חריג`. ישנם שני סוגי חריגים; כלפי מעלה וכלפי מטה. `כלפי מטה` הכוונה לחריגה מן הממוצע ומטה, דהיינו לכיוון של מוזרות, פיגור, פשיעה, מופרעות וכדומה. ב`חריגה כלפי מעלה` הכוונה למי שחורג מן הממוצע בשל יכולות גבוהות בהרבה. אולם, למרות הבדל משמעותי זה, זוכים החריגים משתי הקטגוריות להתייחסות דומה מצד החברה – הם נדחים על ידה. הם אחרים.

מבדיקת הביוגרפיה של גאונים ויוצרים מחוננים עולה שרובם סבלו ממוזרויות והפרעות שונות, שלא השתלבו מבחינה חברתית ושסבלו מאוד בתקופות מסויימות בחייהם. החוקר לואיס מ` טרמן שהשקיע עשרים שנות עבודה בחקר הילד המחונן מצא שיש קשר ישיר בין אינטליגנציה גבוהה מאוד לבין תפקוד חברתי לקוי, שמקורו בקשר ישיר הקיים בין דרגת הפגיעות הרגשית לבין רמת המחוננות. החוקרת לטה הולינגוורת`, שעקבה אחר ילדים מחוננים מאוד שהשיגו 180 נקודות במבחני איי קיו , מצביעה על כמה דברים המקשים על חיי המחוננים, כמו נטייתם להשתעמם בביה"ס ולפתח עצלות, ביקורתיות המקשה עליהם לקבל את חוקי עולם המבוגרים ועוד. אבל הבעיה האמיתית של המחונן, כמו גם של החריג ה"נמוך" – היא הבדידות. אלה גם אלה אינם מקובלים בחברה, נדחקים לשוליים ומבלים זמן רב בבדידות מזהרת המותירה אותם מתוסכלים ומלאי כעס.

חברה, כל חברה, אינה נבחנת ביחסה כלפי מכובדיה ומקובליה, אלא ביחסה כלפי הזרים והאחרים שבה. כלפי החלשים, כלפי האחר, הזר, השונה. מי שמתנהג אחרת; לבוש אחרת, אולי חושב אחרת, זה שמנהגיו שונים, שדבריו אחרים. החברה כגוף לא אוהבת את השונה, האחר, שאינו נענה לחוקיה ולתכתיביה. החברה ככלל, אינה מכירה ביחידותו ובייחודיותו של היחיד או בקיומו האוטונומי. עליו להשתייך, לשאת תו של "חבר מועדון" במסגרת כלשהיא ותהיה זו השתייכות מקצועית, מעמדית, שכונתית, חברתית או אחרת. מי שאינו "משוייך" למסגרת מוכרת או מזוהה זוכה ליחס מתנכר, כאל זר. אדם באשר הוא אדם, בתוקף היותו אדם, אינו בר-התייחסות – מסגרת השייכות שלו היא הגואלת אותו ממצב של "סתם מישהו " ומעניקה לאחרים עוגן להאחז בו ותווית להתייחס אליו באמצעותה . "תזכיר לי…מאיפה אני מכיר אותך? היית בתיכון חדש? לא? בנח"ל? אולי אתה קרוב של הבלומנפלדים? אתה ממועדון הטניס?"…נשמע מוכר.

דהיינו, לא מספיק להיות בן-אדם עליך לשאת תו שייכות כלשהו כדי להוריד את חומות הזרות.

הזר אינו רק שונה – הוא תמיד בגדר חשוד עד שנברר מהי קבוצת ההשתייכות שלו. ככל שהוא משוייך יותר – כך הוא הופך לכשר יותר וזוכה ליחס אישי ולבבי יותר. (אה….! אז אתה משיכון ג`, למה לא אמרת תכף, לא הייתי מתנהג אליך ככה!" פוגשים אדם ומיד מנסים לברר על קבוצת השייכות שלו; כלכלית, מקצועית, לאומית, משפחתית. וככל שמתרבים הנתונים על שייכויות קולקטיביות כלשהן, כן מופשרות חומות הניכור והיחיד הופך ללגיטימי יותר.

ומי שלא מוצא את מקומו? בחברה שלנו מי שמדשדש בשוליים הם אלה שלא הצליחו להשתלב, אלה שהחברה מסמנת כחריגים, כיוצאי דופן, אנשי הקצה, אלה ש"משהו בהם לא בסדר". מי שלא מוצא מקומו בערימת הקופסאות המרובעות הזו נידחה על ידי המערכת ומוצא את עצמו בחוץ או בשוליים כשהוא מקוטלג שלילית: אאוט-סיידר.

המונח `אאוט-סיידר` שמשמעו בעברית "יוצא דופן" הוא מי שנמצא מרצונו או בעל כרחו מחוץ למסגרת החברה. את תווית האאוט-סיידר זוכה אדם לקבל כאשר הוא אינו מתנהג בהתאם לציפיות או לתכתיבים החברתיים המקובלים. מדובר כאן אחת מן הנטיות היותר מושרשות בטבע האנושי, ליצור קבוצות השתייכות סולידריות השואבות את עוצמת ליכודן ואת זהותן מן ההבחנה בין "אנחנו" ו"הם", בין מי ש"איתנו" למי ש"נגדנו", מי "משלנו" ומי "שלהם". הצורך בהבחנה חד משמעית כזאת משתקף בכל אספקט של החיים לאורך כל ההיסטוריה האנושית, מן המבנה החברתי ועד למסגרות הדתיות. אפילו מי שנמנעים מלהשתייך לזרם המרכזי המקובל ופונים לקבוצות חתרניות או דחויות – מקבלים עליהם במסגרת המסויימת הזו, את אותם חוקים של סולידריות הדדית ותכתיבים חברתיים החלים בכל מערכת חברתית.

הסטיגמה של חריג, מי שהוא "לא משלנו" מאפשרת לקבוצה להגדיר את עצמה וללכד את שורותיה. תגובת החרדה כלפי הזר היא כנראה אוניברסלית, ומקורה בחשש מפני ההרס הפוטנציאלי של הביטחון, הנינוחות והשלווה שהם תמצית ההוויה שלנו ומנת חלקם של מי שמקבלים עליהם את נוהגי הקבוצה ואת חוקיה.

ואכן, ההולכים בתלם, אנשי המרכז, מתוגמלים על ידי החברה ונראה שהם מצליחים יותר בחיים. מאחר ואנו לומדים מגיל צעיר מאוד שכדי לשרוד עלינו להשתייך חברתית – רובנו מאמצים לעצמנו "אישיות חברתית" – מוותרים על ייחודיות כדי להפוך לחלק מן החברה ומתנהגים כמו הרוב, כדי שלא לצאת דופן. בשביל להשתייך חברתית אנשים עושים וויתורים רבים, את ביטוייו של "האני הפנימי" שלהם הם שומרים לשיחות נפש עם הקרובים להם. כל אחד מאיתנו מרגיש בסתר ליבו ש"אני לא כמו כולם" אבל לרוב לא ניתן לזה ביטוי כלפי חוץ, שם מולך הכלל "היה כמו כולם" או…שתסומן.

כמעט כל אחד מאיתנו, בעמקי האינטימיות שלו עם עצמו, הוא סוג של אאוט-סיידר. מידת חריגותו מן החברה או הצלחתו להשתלב בה למרות ייחודו האינדיבידואלי תלויה במידה רבה באיכויותיו הפנימיות – ככל שהאדם רגיש יותר, מודע יותר ועמוק יותר כן יתקשה יותר ליישר קו עם הקונצנזוס החברתי.

תומס סאס (הפסיכיאטר ה`אנטיפסיכיאטרי`) אומר, כי מספר החריגים בחברה שלנו התרבה בגלל האורבניזציה, דהיינו תהליך העיור; יותר ויותר אנשים לא מוצאים מקומם בפס הייצור ההמוני של 09.00 עד 17.00, צרכנות, ובהייה בקופסא. מאז האורבניזציה, כולם דומים להפליא לכולם. פעם כשלכל אחד היה מקצוע ייחודי – לא הייתה תובענות כזאת, לא להיות חריג, כיום דווקא אנו מוצאים בערים הגדולות אנשים שכמו יצאו מפס ייצור.

אם נחפור קצת יותר לעומק מהותם של מי שמשתרכים בשולי החברה נגלה, לפחות אצל חלקם, משהו שונה לגמרי מתווית הדפוקים או הלא יוצלחים שהוצמדה להם. אם כי החברה נוטה לסמן בתווית של "לקוי" את מי שלא משתלב בה, או את מי שמוציא עצמו ממסגרתה, שלא לדבר על מי שיוצא כנגדה חוצץ – רצוי שנשאל את עצמנו : האם היחיד הוא הלקוי או שמא זו החברה?

מוזר מצבו של החריג. האם יתכן שהוא חורג מכיוון שהוא `בסדר` הנמצא בתוך רוב שהוא `לא בסדר`? כלומר – היתכן שמדובר כאן באדם בעל ייחוד על רקע הבינוניות שמסביב, הנתפס כחריג בשל שונותו? האם החריג הוא לא מאוזן או לא שפוי על רקע חברה שפויה, או שהוא מוקע כחריג בגלל ששונותו השפויה נתפשת כיוצאת דופן בחברה שכבר איבדה מזמן את שפיותה? היתכן שהאאוט-סיידרים, אלה שחיים `על הקצה`, אינם אלא מונטאז` בו באים לידי ביטוי הסדקים והשברים של החברה בה הם חיים?

בחברה שבין נכסיה נמנה השממון, הריקנות, והעדריות הישועה יכולה בעצם לבוא רק מן החריגים. בחברה שמדכאת את הרוח האנושית בשם הלכידות הקבוצתית – החריגים הם אלה השומרים עדיין אל הרוח הזאת, זאת כמובן בתנאי שהצליחו לשמור על שפיות ועל איזון נפשי, שם בחוץ, בשולי החברה.

אישור לתיזה שבחברה כמו שלנו דווקא לזה שלא מסוגל להשתלב יש איכויות ייחודיות על פניו של הקונפורמיסט הממוצע ניתן למצוא באומנות וגם בפוליטיקה. בקרב יוצרים ומנהיגים.
נניח שמגיע בעל מודאג אל הרופא ומספר לו שאישתו בהריון, שיש להם כבר שמונה ילדים מהם שלושה חירשים, שניים עיוורים, אחד מהם סובל מפיגור שכלי והיא עצמה חולת עגבת – האם היה הרופא ממליץ על הפסקת ההריון בגין חשש לליקוי גנטי? תגידו – בוודאי. אילו היה אותו רופא מפיל את העובר, היינו יכולים לספר לו שבבזה הרגע הוא הרג את בטהובן.. הנתונים שהוזכרו לקוחים מן ההיסטוריה הרפואית של אמו של בטהובן.

אבל הבה ונגיד כי מבחינה גנטית הכל בסדר, ונבדוק כשירויות. כשאנו ממלאים שאלון מועמדות לתפקיד מסויים, במיוחד אם הוא בכיר, עלינו למלא שאלון קורות חיים. ומי מאיתנו אינו מודאג לעיתים שמא יימצא משהו בעבר שלנו שיכשיל את מועמדותנו? נניח שהאנושות צריכה להחליט באורח דמוקרטי, על סמך נתוני האמת הבאים, מי משלושת המועמדים שלהלן יתאים לכהן כמנהיג – במי נבחר ומי ייפסל?

מועמד א`: משייכים אותו לפוליטיקאים המושחתים, הוא נוהג להתייעץ עם אסטרולוגים, החזיק שתי מאהבות, מעשן בשרשרת סיגריה אחר סיגריה ושותה בין 8 ל-10 מרטיני ביום.

מועבד ב`: ניזרק מהעבודה פעמיים, נוהג לישון עד מאוחר, בתקופת האניברסיטה השתמש בסמים קשים והיה שותה רבע בקבוק ויסקי כל ערב.

מועמד ג`: גיבור מלחמה בעל עיטורים, צמחוני, אינו מעשן, שותה בירה מדי פעם, ולעולם לא ניהל יחסים מחוץ לנישואין.

ובכן, במי יבחרו הרוב, ואת מי יפסלו. ובין זה ברור, כמעט כולם יפסלו את שני הראשונים ויבחרו באחרון. אם כך יקרה (וכך קרוב לודאי תהא התוצאה)

הנה השמות של המועמדים:

הראשון: פרנקלין ד. רוזוולט

השני: וויסטון צ`רצ`יל.

שני אלו מן הסתם נפסלו.

ומי נבחר?

השלישי הוא: אדולף היטלר.
כמה נתונים מדהימים לגבי גאונים:

מתברר שכמעט מחצית מהגאונים ברמה גבוהה מאוד סובלים מקשיים נפשיים רציניים (ציון של מעל 130 נקודות במבחן המילולי נחשב למצביע על מחוננות)

הנסיון להסביר את התגובה השלילית לזר בפרמטרים רציונלים, פסיכולוגיים – אינה מקיפה את רוחב היריעה של התופעה ואינה ממצה את העוצמה והחריפות עמם היא יוצאת כנגד האחר. וגם לא את החמקמקות, הערמומיות והדרכים הנסתרות והדקות שבהן היא באה לכדי ביטוי. תופעת הסלידה וההסתגרות מפני הזר אינה שייכת לתחום הקוגניטיבי, החברתי והרציונלי, אלא לתחום קמאי עמוק ונסתר, בו רוחשים דמונים, פחדים, יצרים, דחפים וכוחות שהם נסתרים ונעלמים מבינתנו. התרבות הזו הגלתה מן התחום הלגיטימי את כל הצד האפל ודחפה אותו למקום עמוק. אותו מקום שהזר מעורר בעצם היותו אחר. כאילו נשא עימו מעין מחלה מדבקת. כמו: `מי יודע איזה קודים נגועים נשוא עמו האחר הבלתי מזוהה הזה`? `מישהו מכיר אותו`. `מישהו יודע מאיפוא הוא בא`? `מה הוא עושה`? כאן אנו מוצאים את מיתוס הוירוס כמשל, כסימבול. התגוננות מפני נגיף בלתי נראה שאדם לא מוכר נושא עמו ושעלול להפוך אותנו מאדם אנוש – לאדם זאב.

למעשה פרויד היה זה ש`גילה`, או הפך ללגיטימי את התחום האפל של הבלתי מודע, אך השאלה הגדולה היא: מי מגדיר ומסביר את מי – האם המודע מאיר את מחשכי הלא מודע, או הלא מודע הוא זה השופך אור על המודע? האפלה המביטה באור רואה בו צלליות. האור שמביט בחושך רואה קווי מתאר חיצוניים. הצללים הם הדמונים הרוחשים בתוך כל ממשות. וקווי המתאר הם הדרך בה אנו מגדירים לעצמנו את המציאות. הצללים הם חוסר הוודאות, הכוחות הקמאיים, האנרגיות שאין לנו שליטה עליהם – המיוצגים על ידי הזר, החריג. הוא מפחיד מאחר ואינו מוגדר, הוא חסר מיתאר, נטול תווית זיהוי. אפשר לומר שתת התודעה שלנו ניא זו המפחידה אותנו למעשה. זהו האני הפנימי שלנו נתפס על ידינו כזר ומאיים, שצריך להדחיקו או לארגן אותו ולשים עליו תוויות. וזה בדיוק מה שאנו עושים עם הזר, החריג, עם האחר בחברה – הופכים אותו למייצג של הכוחות האפלים, לשעיר לעזאזל. רעיון ה`שעיר לעזאזל` טוען כי לחברה יש צורך בחריגים כדי שישמשו שעיר לעזאזל, מישהו שאפשר להשליך עליו את הרוע של החברה, מעין צינור והורקה ליצרים, סטיות ומאוויים אסורים המאפשר לאנשי המרכז לחוש צודקים, צדקניים ונאורים – בעיני עצמם.

דמותו של האאוט-סיידר הלכה ותפחה ותפסה מקום של כבוד כמעט בכל מה שמוגדר כספרות רצינית, עד שבתחילת האלף השלישי, דמות האאוט-סיידר לא רק התפתחה היא גם התעשרה וקיבלה גוונים וצבעי צבעים; אאוטקאסט (הדחוי), האנטי גיבור, המורד, האחר, הזר. אולם האמת היא, שבכל אחד מאיתנו, עמוק בפנים, שוכן גרעין אאוט-סיידר. היותנו שייכים לקולקטיב חברתי הוא תמיד אקט חיצוני, פרי של מאמץ הסתגלותי, חיקוי והתאמה. אולם היותנו לבד, עם עצמנו, אינטימיים ויחידים בייחודנו הוא תמיד אקט פנימי, אישי מאוד, שלרוב אנו מדכאים או מדחיקים מפני הצורך להשקיע ביצירת חזות קולקטיבית. רובנו קוברים בתוכנו את האאוט-סיידר, החש `לא בבית` רב הזמן ועם רוב האנשים. לא שייך לרוב המסגרות, לא משתלב, אחר.

אולם אי אפשר להצמית לעד את האאוט סיידר שבתוכנו. ככל שגדלים הניכור, הזרות, וחוסר האינטימיות בחברה, בקרב מה שמוגדר כהמון השקט, הבורגנות מחוקת הפרצוף, כך גדל במקביל בקרב גרעין האאוט-סיידריות בקרב האנשים החושבים, הרגישים ובעלי המודעות.

חלק מן האנשים מוצא את דרכו אל כיתות העידן החדש, שם בתמורה להמרת האאוט-סיידריות לאין-סיידריות הם משלמים בקונפורמיות חזקה. חלק אחר מבטא את תחושותיו ביצירת אמנות המיתרגמת להכרה חברתית וגואלת אותם מן התווית השלילית.

ויש כאלה שחיים עם זה כל החיים; מבחוץ הם כמו כולם, מבפנים זועקת השונות. אותה זהות איניוידואלית ייחודית שלא ניתן לחלוק אותה עם איש. האאוט-סיידריות הפנימית. אותה שונות בדיוק, אותה אאוטסיידריות פנימית, היא היא הפתיל שיכול להידלק באש גדולה. רובנו נאלץ להקריב –בשלב זה או אחר של חיינו – את האינדווידואליות היחודית הזו, על מנת להראות כמו כולם ובכך להיות רשאי לקבל בתמורה את הבטחון שבשייכות קולקטיבית.

אך מי שלא הקריב את אותה שונות פנימית ושמר עליה כפנינה יקרה בתוככי צדף חייו – מטפח זרע מופלא, שביר ועדין שאם רק יקבל את התנאים המתאימים – יצמח, יפרוץ וישגשג לעץ רוחני ענק, עץ החרדל.
——————————————————————————–

"אני לא בצוות של אף אחד"

יונתן הולדן

——————————————————————————–

מתוך: "אאוטסיידרים ומורדים", הוצאת ידיעות אחרונות, אפריל 2006

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>