פוטואנלסיס של: פרשנות וניתוח מרכיבים אל מילוליים בציורים


***

הנרי מאטיס: השיחה

יציבה: ראשית שתי הדמויות מאוד נוקשות, היציבה לא רק זקופה מאוד, היא מתוחה וישרה כמעט באופן לא טבעי. במיוחד הגבר, (מה שמקבל גם חיזוק מפסי הפיז'מה). זקיפות ונוקשות זו של שניהם מראים על עוצמה פנימית אך גם חוסר גמישות, ועל נעילה של כל אחד בעמדת סטוטס גבוהה (הזדקפות מחזקת את הדימוי העצמי ועל כן גם את המעמד של המזדקף).

מרחקים: שניהם רחוקים זה מזה. ובינהם ניצב חלון עם נוף שלם ומור; הפרחים פורחים באדום לוהט, שבילים מובילים למקומות, העולם מלא חיים אך בינהים לבינו: סורגים. כלומר העולם כולו חוצץ ביניהם וביניהם לבין העולם סורגים, הם בכלא של עצמם, בינהם העולם ובין העולם וביניהם הכלא ששניהם נתונים בו; מערכת היחסים שלהם. הגבר פשוט עומד רחוק, לא רוצה לעבור דרך העולם כדי להגיע לאישה. והיא דוחקת עצמה אחורה בכיסא. למעשה היא נסוגה בכיסא גם אחורה וגם הצידה, מה שמגדיל את תחושת רצונה ליצור ממנו מרחק, כל צידה השמאלי מתרחק ממנו, (עד שהחלק הימני של הכיסא נותר מעט פנוי מגופה), חלק מירכה השמאלית בולט מחוץ לכיסא, ומרפקה מורחק ממנו כמה שכיותר. עם זאת ידה הימנית קצת גולשת מעבר למשענת הכיסא, ובכך מפגינה מעט קירבה ומוכנות לקשר כלשהו, אך זה קשר חסר חיים ופסיבי, בגלל כף ידה השמוטה מעבר למשענת הכיסא. כך שגופה עדיין מגיב, היא נגד, היא גם קצת בעד. אך הגבר לא מראה שום יחס, הוא נטוע נוקשה במקומו, לא מראה שום יחס, לא נגד ולא בעד, הוא פשוט ניצב שם נקושה וזקוף, לא יוצר קשר עם אף אחד. אוטיסט. 

פניהם חמורות סבר, מחוקות מכל הבעה, כך שרגשות כבר אין שם, הם סחופים מכל רגש, רק ריקנות הם מפגינים זו כלפי זה, אין כעס אין עוינות, אין כלום, רק ריחוק וניתוק. 

שערותיהם מסורקות היטב, אחורנית, מה מגביר את ההבעה חמורת הסבר שעל פניהם. 

מעניין לבושם, זה לבוש ביתי, הוא כאמור בפיז'מה, היא בחלוק (רכוס ומהודק עד הסוף). 

*

אדגר דגה: המשרד

כל אחד שקוע לו בעולמו. ישנה רבגוניות עצומה בעיסוקם ובמצבם הנפשי של הנוכחים. אין כמעט מכנה משותף אחד. הם אומנם בחדר אחד, אך השם מתנהגים כאילו כל אחד מצוי בעולמו שלו.

אף אחד לא יותר קשר עם אף אחד. אין כמעט עבודת צוות למעט שניים משני צידי השולחן, שגם הם לא כל כך עובדים יחד, אלא מנהלים כנראה משא ומתן. כשצופים בהם, מי קרוב ומי רחוק יותר. 

כולם שרויים בנינוחות רבה, אף אחד לא מלחיץ אף אחד, ונראה שזו מעין שעת מנוחה. הרוב מתבטלים, ורק שניים אולי עוסקים בעבודה. 

שני דברים מעניינים באשר לדרך בה הדמויות מאורגנות בתמונה. ראשית הטריטוריה, ישנה חלוקה הרמונית של טריטורית החדר; כולם עומדים במרחק שווה זה מזה, נותנים זה לזה מרחב נשימה, הם לא קרובים מידי, מה שיוצר אינדיבידואליזם, אך גם מגדיל את המרחב הפנימי של הדמויות. הן לא פולשות זו אצל זו וכך כל אחת רשאית להרחיב ולפתח את עולמה הפנימי. 

נקודה נוספת היא הזויות של הדמויות; אין כמעט שתי דמויות מצביעות לאותו הכיוון, כל אחד מצביע לכיוון משלו. דבר זה מראה שאין הרמוניה או קירבה נפשית בין הדמויות ( עובדה שכבר למדנות מן המרחק הטריטוריאלי). ישנם כאן אינדיבידואלים, בעיקר אינדווידואלים, שאמנם עובדים באותו החלל אך אין תחושה של עבודת צוות, כל אחד גם שקוע בעולמו אך גם בא אל העולם מזווית השקפה שונה ( מתבטא בצורה סמלית על ידי זוית הגוף). 

האוירה נעימה ועם זאת ארעית מאוד, למרבית הדמויות מעילים ולחלקם ז'קטים, כאילו הם מחכים לאות וכולם יצאו לאן שהוא. 

וכך אנו מקבלים תערובת משונה של ניכור נינוח. וריחוק הדדי שמאפשר לכולם מרחב נשימה פנימי. רחוק חברתית אבל קרוב אצל עצמם. כולם שרויים בנינוחות רפויה ללא לחץ כלשהו, אך עם זאת עוד רגע כולם יכולםי להיות בחוץ. אף אחד לא יוצר קשר עם אף אחד, אך גם אין פחד או אי נעימות וכולם חשים בנוח עם כולם. אין קשר אבל זה שישנו, לא משתק ומאפשר מרווח נשימה. 

אדגר דגה: שותי האבסינט

תמונה זו מקרינה איזו עליבות נוראה. מפח נפש שלם, שתי דמויות עלובות ומוזנחות בשולי החיים שהן ביחד אבל כל כך לחוד. 

כל גופן של שתי הדמויות נוטה כלפי מטה, נכנע לכובד המשיכה. היא סתם נראית כבלון שיצא ממנו כל האויר. הוא רוכן קדימה אומנם במפח נפש אך רוח הקרב עדיין מפעמת בדרך בה הוא מניח מרפקו על השולחן, הכתף מרובעת והמבט המשולח הרחק מן האישה, זומם משהו, משהו לא כל כך טוב. 

פניה מביעות אכזבה ומפח נפש, כל כולה נראית כפרח נבול. 

שניהם אמנם ישובים יחד, אך אין ביניהם שום קשר, כל אחד שקוע לו בעולמו הפרטי, מתעלם לגמרי מן הזולת. 

 וגם שפת גופם משדרת ניגודיות הפוכה, היא מביטה מטה (דיכאון, עצב) הוא מביט הצידה (אורב מחכה להזדמנות). בגדיה בהירים בגדיו כהים. היא לפחות הלבשה בצורה אביבית קלילה ובהירה, אך כעת הכל נראה כמשהו שלא צלח, אפילו הכובע לראשה שהיא כנראה לבשה כדי להראות משוכת נראית כפנקיק מעוך. כובעו לא נראה יותר טוב. 

שניהם לא נראים כאילו שהפרוטה מצויה בכיסם, יצאו לבלות וחוזרים לביתם הדל כשמה שהם קיוו לו לא יצא. הם לא נהנו. 

לפני שניהם כוסות מלאות במשקה, כוסות מלאות לגמרי, והם לא נוגעים בהם, ועצם מלאות הכוס מראה שאין להם יותר רצון לשמח עצמם, הם אפילו לא יכולים יותר להשלות עצמם שהמשקה זה יצור עמעום כלשהו למצוקה ולדלות הנפשית בה שניהם נתונים. 

תמונה קשה, מצב נשפי קשה, תחושה של סוף דרך וניתוק וניכור מוחלט. 

                    









דניאלה ליין בלייר: אישה עכברוש

: ראשית העכברוש רוצה לברוח, והיא מחזיקה בו

למרות. איזה קטע; במקום שיהיה ההיפך, זה כבר משהו. אחר כך

הגוף שלה: קודם כל הפנים; יש כאן תערובת מעניינת של כל מיני

רגשות: העיניים מביטות אך לא מתבוננות, המבט קפוא נעוץ במקום

כלשהו רחוק מכאן ועכשיו. הפנים משדרות סוג של סקסיות לא

להוטה, (בעיקר השפתיים האדומות והתפוחות) והן משדרות תערובות

של חשש ורצון בקשר. הן מעונות, סחופות. והשיער, אסוף ברישול

אחורה, אך שתי קצוות נופלות ממנו, מלפנים ומאחור, כאילו 'מה

איכפת לי', 'למה להתאמץ'.  ועתה לגוף עצמו:   הפרופורציות בין

החזה והגב; הגב (וגם הזרועות) שחוף, רזה וכמעט מעונה ברזון

שלו. הגב מדבר על יכולת ספיגה ועל החצר האחורית והידיים על

יכולת הוצאה לפועל. שתיהן מצויות במצב של נמקות וחוסר הזנה.

והנה בא החזה, בדיוק להיפך, מדבר על שפע רגשי ועל יכולת הענקה

ריגישית אדירה. והנה היא: אין לה על מה להישען (גב רזה) ואין

ליכולת להוציא לפועל (ידים כחושות) אבל היא יכול להעניק רגש

בשפעה. אבל למי? אין למי? אז לפחות עכברוש, אבל אהא אבוי גם

הוא רוצה לברוח.

ציור קשה, חזק, מבלי להיות בוטה. היא העירום חסר הישע והסקסי

שלה, והעכברוש מהווים שילוב מעורר קבס, אימה וכן, גם אמפטיה,

אמפתיה, איזה מצב נורא לאישה להיות בו: לחפש חום וקשר דרך

עכברוש.

*

"דיוקנו של אמיל זולא"

כאן יש לנו ציור שבו אמן אחד מצייר אמן אחר. אין ספק כי הגישה של הצייר חיובית ביותר. ראשית הוא מביא אותנו להבין כי מדובר כאן על איש מעלה, וזאת על סמך הכורסא המהודרת ובגדיו המכובדים. זולא יושב ליד שולחן העבודה שלו אך בה במידה זה יכול להיות שולחן העבודה של צייר. עם זאת מאנה לא נותן לנו לשכוח כי המדובר בכל זאת בסופר, עיסוקו כסופר בא לביטוי בקסת ובדיו שעל השולחן,  בערימות המסמכים שמאחורי השולחן, ולצידם ספרים כרסתניים. גם בידיו ספר, אך הוא לא שקוע בו אלא נראה שמחשבה שהספר עורר בו לוקחת אותו הרחק מ'כאן ועכשיו'. ישנם גם ספרים לפני ואחרי הקסת דיו כל אלה יוצרים רושם של אדם אינטלקטואל, פעיל ויוצר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *