האהבה – בין פנטסיה למציאות,

Total
0
Shares

לונה, מלכת האהבה.

חלק א’

בין הפטיש והסדן – אנו נתונים.  בין פטיש העבר לבין סדן העתיד.

העבר  מלא בכוחות אפלים שהדחקנו בשארית כוחותינו, מאיימים עלינו מבפנים.

כוחות האופל של התשוקות האסורות, המאווים האפלים – דמות הצל של האני האחר,  זרמי היצר התחתיים, רגשות הזימה, הנקם, האיבה ודמונים אחרים – כולם שוכנים בנו כדיירי בית קומות שהושלכו למרתף לכל ימיהם, וכל רגע מאיים גל עכור לצאת מן הביבים הללו ולהציף את הקומה הנקיה, שבה אנו מקבלים אורחים ומשוחחים שיחות סלון מאופקות וסטריליות.

העתיד ההולך ולובש את פני ההווה נראה מאיים לא פחות:  הבדידות, חוסר המשמעות, הריקנות, השיממון של הרגע הנוכחי,  חופש הבחירה של חיינו העצמיים והאישיים שאיננו יודעים מה לעשות עימו, חוסר הנחת של הקיום כשלעצמו, החרדה, האימה והאבסורד של קיום לקראת זיקנה ומוות.

ובין שניהם אנו נעים ומיטלטלים, בורחים מן האחד וניגפים באחר.

ואלה אינם הפטיש והסדן היחידים, ישנם שניים נוספים הגובים מאיתנו מסים כבדים, האחד לחברה והשני לקיום. האחד, הוא מס אותו אנו משלמים לחברה, כדי שתכיר בנו כבאדם בעל תדמית מהוגנת, מיושבת, מאוזנת ובוגרת. את המס אנו משלמים באמצעות  הסתרה והצפנה של  אותם חלקים  באישיותנו שאינם משרתים לדעתנו את התדמית הזו, שלא הולכים בד בבד עם  עם המהוגנות הזעיר בורגנית. אנו נמצאים בחרדה מתמדת שמא יתגלו ובמאמץ מתמיד לכסות ולדכא את הצדדים החלשים שבנו, האפלים, הדמוניים והפראיים  -של  היצרים הקמעיים, האגו התובעני, התוקפנות, הקינאה, הזאביות והפחדים האישיים.

והשני – הוא מס אותו אנו משלמים עבור עצם חיינו וקיומנו העירום וחסר הסיכוי. עבור תחושת החידלון מול חוסר המשמעות שבחיים שנועדו לכלייה, מול הבדידות ומול תודעת הזמן הכלה והולך. תיקתוקו של שעון הזמן מתגבר,  גופנו ההולך וקמל וכל אותם דברים שהותרנו בצעירותנו ל-‘אחר כך’  – והנראים עתה אבודים בעליל.

בין הפטיש לסדן אנו חיים, בורחים מן האחד כדי לפגוש את השני, ממפלצת למפלצת. ובין לבין לא נותר לנו אלא לטפח  איזה שהיא מובלעת לתוכה נוכל להימלט. ולהסתתר מפני הדמונים מן העבר, ההולכים ומתעצמים מבפנים – ככל שהקיום פוסק מלהיות שטר לפרעון והופך למציאות הנוראה, הבודדה, הריקנית והאבסורדית שהיא. שמה של המובלעת הזו  הוא הפנטסיה. אנו מטפחים כל מיני פנטסיות, בעיקר על אהבה, בעיקר על אהבה, האמורה להיות גאולתנו המושלמת מן הדמונים שבפנים ומן הסוף הנורא שאורב לנו בחוץ. האהבה שתסחוף אותנו למקומות אחרים.

ומה מאוד מטפחת התרבות שלנו את הפנטסיה של האהבה – בכל אמצעי התקשורת, בסרטים ובסדנאות שונות למימוש העצמי.  “אהבו, אהבו” אומרים לנו פטרוני התרבות שלנו, “אין כמו האהבה”, בשירים, באומנות, בפסיכולוגיה בגרוש.  כל שאתה צריך הוא אהבה, העולם מלא אהבה, אומרים לנו, אלוהים הוא אהבה, אהוב והכל יסתדר. וזה השקר הגדול. היכן בטבע קיימת אהבה? הרמוניה -כן, אמפטיה – כן, תמיכה -כן, אבל אהבה? זהו  אפיק ההימלטות של שני אומללים  מן העבר (דמונים), העתיד ( זיקנה ומוות), וההווה (בדידות וריקנות). אנשים המוצאים זה בזו  אפשרות להגשמת הפנטסיה האישית  (כאשר האחר עונה על הצרכים הבסיסיים של הפנטסיה), ובתמורה מקבלים חיזוקים לאגו ואישוש של הדימוי העצמי הירוד.

הבעיה היא, שאורך חיי הפנטסיה קצר הוא, ודינה להתפוגג במשך הזמן כבועת-סבון. פנטסיית האהבה מתמוטטת כאשר היא ניגפת שוב ושוב בסלעי המציאות ואז  מתפורר מעטה האשליה ומתחילה מסכת הייסורים של המפגש עם האחר כפי שהוא. האחר שלא יכולנו לראותו נכוחה בשל  הפנטסיה המתוקה שעיוורה את עיננו.

 הנה כי כן; בין הדמונים לבין המציאות הקיומית – משגשגת לה הפנטסיה – שהאהבה היא אך אחת מן הפסגות של התגשמותה בחיינו – מקדש מעט של מציאות מדומה, בין הפחדים של אתמול – לחרדות של מחר.

*

חלק ב‘

בחלק הקודם דובר על האהבה הרומנטית, זו שבין גבר לאישה. אך מונח האהבה רחב הרבה יותר והוא מקיף אהבת חברים, אהבה בין הורים לילדים, אהבת מולדת, אהבה לרעיון ודרך. כמעט בכל אשר נפנה מוצאים אנו אהבה, כפיסגה של משהו. מדהים הדבר שבעולם כה קר ומנוכר – לאהבה כל כך הרבה סוכנים, שתדלנים ונציגים.

אך זהו מושג שהוא לא רק פנטסיוני, אלא גם אינפלציוני; הולך ופוחת ככל שעובר הזמן. כך זה בנישואין, ובמערכת יחסים וכך זה במהלך חיינו: שהרי התינוק פורץ לעולם ומתקבל בהרבה אהבה; מסביב -הרבה אנשים ששמחים על הרך הנולד וכך זה מתחיל. וככל שהחיים מתקדמים מנקודה זו והלאה, יורד מפלס האהבה האוטומטית ומתחיל חיפוש אחריה, מצוקה בעקבותיה ויותר מאוחר, בשנות הבחרות, מגיע תור שברונות הלב  (הסינדרום של: ‘מי שאני רוצה לא רוצה אותי ומי שרוצה אותי זה דווקא מי שלא מוצא חן בעיני’)  ומשברון לשברון – מתחתנים,  ולאט לאט מתייבש נחל האהבה ומתגלה הערוץ החרב של העדרה. אנשים זקנים כבר לא חיים עם אהבה, לא מצפים לאהבה, הם נושאים עימם את הצלקות היבשות של מה שהיו פעם פצעים פתוחים של אהבה. היום, מה שגרם לפצעים -כבר איננו, והחריצים שנחרצו בהם, מראים את העקבות שהאהבה – או הכמיהה אליה- חרתו בהם במהלך השנים. שהרי נולדים אנו אל תוך האהבה וגדלים הרחק ממנה, אל תוך האנטיתיזה המושלמת שלה.

ממצב של פעוטות שהרבה אנשים מרעיפים עליהם הרבה אהבה – אנו מגיעים בסופו של דבר  להיות חלק מרבים, המתחלקים בנפח האהבה המורעף על פעוטות אחרים. הנה כי כן, בהתחלה אנו מתחלקים באהבתנו לצאצאנו עם בן הזוג –  אחר כך אנו מתחלקים באהבתנו לנכדינו עם זוג נוסף, הסבא והסבתא מהצד השני.  עתה זה תורם של הצעירים לספוג אהבה וכבר אנו אסירי תודה על כך  שניתן לנו בכלל לקחת  חלק בריטואל של האהבה, אפילו עם זה ‘רק’ בצד  המעניק. עכשיו במקום שהאהבה תהיה מופנית אלינו, אנחנו מוצאים שזה אנחנו שצריכים להיות יותר ויותר, הספקים שלה. כך שבמהלך חיינו אנו נדונים לנוע ממחוזות האהבה השלמה של ילדותנו אל מחוזות האהבה החלקית של בגרותנו ומשם אל מדבריות הבדידות, החרדה, הזיקנה,  השכול, הערירות, ולבסוף – הקרשנדו הנורא מכל, המוות. וזה מוזר, שמשהו שנולד  אל כל כך הרבה אהבה – גדל אל ההפך הגמור שלה.  בסרטים הוליוודיים מנסים לגרום לנו להאמין שהדרך יכולה להיות הפוכה לגמרי. שאפשר להתחיל מקיום של מצוקה וייאוש ולסיים בקשת בענן, סינדרום סינדרלה. ולא רק סרטים הוליוודיים, גם הדתות, מתוות  מסלול ההפוך למסלול החיים: אתה במצוקה, אתה חוטא? האמן באלוהים והוא יתן לך אהבה מושלמת. אך טיבעו של מסלול חיינו שהוא משרטט רק מפה אחת, מפת המסע אל הגלמודיות. זה גורלנו, של כולנו, כך נגזר עלינו. אדם זקן, אדם בן שמונים, “מה יש לו בחייו”? אדם בן שמונים יש לו רסיסים פעוטים של נוחם בשגרת יומו, ואהבה? הס, הס מלהזכיר, שיהיה מבסוט אם הנכד בא ביום שבת, קופץ על הברכיים שלו ומורט לו קצת את הזקן.  מדוע, אם כן, מאכילים אותנו בקישקושים האלה, ש’החיים מלאים אהבה, שאי אפשר בלי אהבה, שאהבה עוזרת לכל, שהיא פתרון לכל. “ALL YOU NEED IS LOVE”  . שאם רק נלמד, אם רק נבין, אם רק נהיה בסדר – האהבה מחכה לנו. למה לא מספרים לנו את האמת? שבעצם אהבה  היא מצרך שהטבע מצייד בו את כל מה שתמים, רך וחסר ישע, כדי שיגדל ויוכל להגיע לתיפקוד עצמאי בכוחות עצמו, בעולם נעדר אהבה.

אבל אנחנו כבר הותננו, חותם האהבה הוטבע בנו ואנו  נעים ונדים כל ימינו, בחיפוש נואש אחריה.  חלקה של ההתנייה החזקה הזו מקורה בקבלת הפנים לה זכינו בשנותינו הראשונות. התרגלנו , ומאז – אנו מחפשים כמסוממים  את המנה הבאה. חלקה האחר נובע מן הנורמות  החברתיות ומן האמונות הדתיות.

התפישה החברתית הפורמלית מדברת על  אהבה בנישואין, על אהבת המשפחה, על אהבה בין ידידים. הנורמות הבלתי פורמליות מטפחות את המיתוס של האהבה הרומנטית, של אשליית ההתאהבות ממבט ראשון, של “אהבה כמו בסרטים”. והדתות -כאמור-  מדברות על סופר-אהבה, על אהבת האלוהים, על אהבת הבריאה.

אהבה זה חיתול המגן על הישבן.  אלה צבעי הפרח שנועדו  לפתות את הדבורים והפרפרים. אהבה היא לא מחוז חפץ, היא פרוזדור אל ערירות הולכת ומתמשכת. אך אנו בשלנו, עם ההשתוקקות הזו , עם האמונה הזו –  שאי שם בהמשך הדרך מצפה הפייה הטובה של האהבה, ושגם חלקנו לא יגרע.

 האמת היא, שכל המיתולוגיה הזאת,  הפנטאסיולוגיה הזאת  של האהבה שכולם כה עמלים לטוות סביבינו, היא בעצם חרושת של שמועות, קביים שנועדו לאלה שהם נכים מעצמם, אינוולידים  לגבי ההוויה של עצמם. רובנו, לאחר שעברנו את שלב הגמילה של הינקות וילדות, מתחילים להתרחק, בעידודן של  הנורמות החברתיות, מן היישות הפנימית שלנו, מן הבית האמיתי שלנו, שרק בו  יש נוחם, רק בו יש קבלה, רק שם יש התפייסות שלמה של הגוף עם הנפש.

בהעדר ההוויה, האהבה היא המרשם שמוכרים לנו כדי שנתמכר לו- כתחליף. ומאהבה לאהבה,  משברון לב להעדר האהבה – הולכת ונשכחת המודעות לעובדה שבפנים בעצם אנחנו עניים, שבפנים אין לנו את עצמנו, שבפנים יש לנו נסיכה נטושה, שהיא הוויתנו הבוכה כל הזמן והכמהה להתאחד  עם אדונה, אהובה וידידה – איתנו. הולכים אנו ושוכחים כי הקרע  האמיתי קיים בתוכנו ושבעצם גלמודים אנו מעצמנו. – בהעדר קשר  עם הישות שחייה בתוכנו, שהיא אנחנו ולא אנחנו, שהיא קיימת בזכות עצמה ועם זאת היא המהות האמיתית שלנו – כל הדלקים שבעולם לא יצליחו לשמר את אש האהבה,  כי בסופו של דבר האהבה היא מבוי קסום לקראת מציאות קשה, היא כסות-שוא לערוות הנתק הקיים בתוכנו, ביננו לבין ההוויה שלנו, נתק דרכו מציצה ריקנות אפילה וסתמית.

 בקרע  הזה שבין האני המודע לבין ההוויה העלומה שלנו פוער האין את תהום חידלונו  וממנו אנחנו בורחים וזועקים: “איה האהבה שהובטחה לנו”?

***

“הפרדוכס באהבה הוא ששני בני אדם הופכים לאחד ועם זאת נותרים שניים”

אריך פרום


“אהבה לא בוגרת אומרת: ‘אני אוהב אותך כי אני זקוק לך’. אהבה בוגרת אומרת: ‘אני זקוק לך מכיון שאני אוהב אותך”.

אריך פרום

“רוב בני האדם רואים את בעיית האהבה בעיקר בכך שהם צריכים להיות נאהבים במקום שהם עצמם יאהבו את היכולת שלהם לאהוב. מכאן הבעיה עבורם היא איך להיות נאהב, איך להיות אהוב”.    

    אריך פרום

“אם דנים על האהבה לפי רב תולדותיה, דומה שהיא קרובה יותר לאיבה מאשר לרעות”.

לה רושפקו

“יש רק מין אחד של אהבה, אלא שיש לו אלף העתקות שונות”.

                לה רושפקו.

“אהבה אינה מושתת על בהייה הדדית זו בזה, אלא בהתבוננות משותפת החוצה לאותו הכיוון”.

R.D. Laing. From:

                                                    

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

You May Also Like

ארוטיקה נשית

ארוטיקה היא חשמל מיני באויר. וכוחה עולה ככל שהיא יותר מרומזתופחות גלויה. מבחינה זו היא כמו תרופה הומאופטית – ככל שאתהמדלל יותר ככה זה יותר עוצמתי. אם גבר שוכב עם…
View Post

“אני לא רוצה להיפגע”

שחקנית ישראלית מוכרת ונאה התראיינה לסרט דוקומנטרי על חייה, בשם: “עליזה” (הנה רק הטריילר).באחת הסצנות (בה היא בטח בשנות ה-40 לחייה) באו לדבר על מין. והיא אמרה שהיא לא מקיימת…
View Post

על רופאים, מרפאים והנפש

על רופאים, מרפאים והנפש* יש בעיה עם רופאים ותרופות, זה לא חדש אבל אנחנו לא ממש מעיזים ללכת (עם הבעיה)  רחוק. הרופאים רואים מחלות ולא בני אדם. הם רואים קילקולים…
View Post