האין, הריק הקיומי.

אנו פוגשים את המציאות ואולי מודעים לכך שיש בה רבדים ועומקים. אך אולי לא מודעים לכך שמעבר לכל הרבדים כולם – מצוי רובד אחר, רובד בלתי מוחש, מפחיד ועלום; רובד האין. מאחורי כל שנראה ונגיש – הוא שוכן, האין; המציאות הנסתרת של כל שאנו רואים.

החיים, או המציאות, דומים לבצל: ניתן למלא אותו בבשר ואורז ולאפות אותו, לקצצו ולתבלו במאכלים, אך אם ברצוננו לוותר על שילובו בחיינו , תוך כדי איבוד זהותו שלו, ואנו מחליטים דווקא לתהות על קנקנו ולקלף את הקליפות כדי לחשוף את מהותו, אזי אנו מוצאים עצמנו מקלפים את הקליפות, ועוד קליפה ועוד קליפה ובין הקליפות אנו מתחילים לבכות, מקלפים ובוכים, מקלפים ובוכים והכל כדי להגיע בסוף לקליפה האחרונה מאחוריה אין מאום…

אך אנו בדרך כלל לא מקלפים את הקליפות. לא מנסים לחפור דרך הרבדים ולנסות להגיע לאין שבפנים, אנו מותירים את הרבדים כמות שהם ורק מוסיפים קליפות, מסכות, לבושים ומעטים (מקצוע, נישואין, קריירה, בילויים, תארים אקדמיים, תיור במקומות יפים, ספרים, אמנות וכו').

אך אם בכל זאת נקלף את כל הקליפות הללו עד הקליפה האחרונה -נגיע לריקנות. למשל אדם עסוק, שכל חייו מלאים בקליפות שונות ומשונות, המגיע יום אחד לביתו ולפתע אין דבר שהוא 'צריך' לעשותו. ואז הוא חש נורא, וברגע זה הוא מוכן לעשות כל דבר בכדי לא להתמודד עם הריקנות הזאת. ואכן בדרך כלל הוא עסוק כל ימיו בבחירת מוקדים לבריחה, כדי שלא יחוש בריקנות, (ולא לפגוש את הדמונים שהסתתרו בה: חרדות, ספק עצמי וכו') הזו.

וכך הבעיה של רוב בני האדם היא העמידה מול הריק. מול הריק הקיומי. אנשים משתוקקים כל הזמן להיות בתוך מערכת יחסים ואחת הסיבות להזדקקות הנואשת הזו, היא החשש מפני הריקנות, זו שאורבת לכל אחד מן השניים בפנימו. )הזולת עמו הוא חי, ככתר מעל מקום שהייתה בו שן, או תבלול מעל עין שאיננה. ובמערכות יחסים המשחק הוא זה המכסה על התוך האישי הנעדר; כל צד משחק את התפקיד שלו. המשחק הרווח הוא: שצד אחד משחק את החזק וצד שני משחק את החלש. הצד החזק מנצל את "האגו" של החלש ומחזק את "האגו" שלו. אך בעצם זה לא מה שחשוב, מה שחשוב הוא ששניהם יחדיו יוצרים משחק ואז יש וודאות. ואז כשאגו שמשחק כוח פוגש אגו שמשחק חולשה, שניהם מרווחים רווח משני: מצליחים לא לחוש שיש ריק. למעשה, בפועל אף לא אחד מהם אינו פוגש את האחר, כי האחר מצוי מאחורי מסכת התפקיד במשחק(, הוא פוגש רק את התפקיד שהזולת מגלם. ולפעמים, כשאין משחק והאדם עומד מול מישהו שלא משחק עמו בשום משחק, ראה בהקשר זה את הספר: "משחקיהם של בני האדם" של אריק ברן הוא חש שהקרקע כמו נשמטת תחת רגליו, שהרי פתאום הוא עומד מול הריק, והיות והוא לא מקבל התייחסות לתפקיד שמכסה על פני הריק הפנימי שלו -הוא חש פחד, שהרי לפתע אין מרגיש את עצמו.

מנקודת מבט זו – משחק הכוח הוא בעצם עלה התאנה על ערווה של העדר נוכחותו של העצמי. משחקי כוח הם האס של קלפי המשחק, אבל כל משחק תפקידים הוא טוב מבחינה זו שהוא משרת את המטרה של כסות על פני הריק הקיומי. ומה קורה כשאין משחקי תפקידים? האדם נאלץ לשאול: מה אני עושה עם הרגע הבא? עם החיים האלה? האדם נמצא בפני סיטואציה בה הוא חייב למקם את עצמו. חייב לחשוב מה הוא יעשה עם החופש שלו , עם הריק שלו. זה האיום הגדול וזה מפחיד. ראה בהקשר זה – של אי יכולת להתמודד עם החופש האישי, את ספרו הגדול של אריך פרום: "מנוס מחופש". בני אדם לא רגילים לעמוד מול ריקנות ולתת דו"ח: 'מה אני עושה עמה'? כאמור, רוב בני האדם בורחים מהתמודדות עם הריקנות ע"י משחקים. מה שאומר שאם הם פוגשים מישהו שאינו משחק עימם משחקים – זה מיד מפנה אותם אל החלל הריק של חייהם. )מה שמיד יגרום להם לרצות לברוח ממנו. זוהי בדיוק הקללה של המאה ה12- מה לעשות עם הזמן הפנוי? אם יש לי חופש מה אני עושה עמו? בד"כ בני האדם מסוגלים לבצע את התפקידים המלאכותיים שאינם קשורים לחיים האמיתיים: מסחר, פוליטיקה, קריירה וכו'. אבל כשנגמרים התפקידים הללו שהוכתבו ע"י החברה – ועומדים מול החלל הפעור שהוא חייך, מה עושים עמו מה עושים עם החיים? )זו גם הסיבה מדוע אנשים פוחדים לשתוק ביחד ומדוע נוצרת מועקה כשהם שותקים. השתיקה היא חלל באווירה, ולכן רוב בני האדם נמצאים בבולמוס של דיבור כדי שלא להרגיש את החלל, החלל שמייצג את הריקנות הפנימית. בני אדם רבים סובלים מריקנות ומשעמום, אלו סימפטומים של חוסר יכולתו של האדם לצבוע מעל הריק הקיומי מסיכה צבעונית, שתנתק אותו מהריק. אך למעשה, השעמום הנו תופעה חיובית, מכיוון שעצם העובדה שהאדם סובל מריקנות ושעמום, מורה שהוא פוגש בריק מן הצד האטום שלו, לא הצד המוביל להוויה הפנימית(, ולפחות לא בורח אחורה להסתתרות מאחורי מסיכה. אנשים רבים פוגשים את הריק הקיומי וחוסר המשמעות של הקיום השטחי השגור ופונים לאמנות, לכסף, לקריירה, לדת, אך בעצם הם רק צובעים סביב הריק של החיים שלהם מסיכות צבעוניות של 'כאילו חיים', אבל זהו שקר. הדרך האמיתית עוברת תמיד דרך הריק והכלום; דרך הבנה שהחיים הם כלום ואנחנו כלום. דרך פיתוח יחסים של קבלה עם הכלום של

החיים. להתיידד עם האין ועם הריק. רובנו סובלים מחוסר הבנה של הריק. מפחדים שיבלע אותנו. הריק נמשל עבורנו ללילה; אנחנו אולי מבינים שהלילה אינו נגדנו אלא אפשרות ליום חדש, )במידה ונעבור את הלילה בשלום(. אבל, אנחנו מסרבים ללכת לישון, דוחקים את הלילה, מדליקים אורות. ההבנה שלנו את הריק היא ברמתו הנמוכה -אנטי קיום ולא ברמתו הגבוהה – כדרך אל הישות, כמו בזן היפני. אלוהים בנה עולם ריק כדי שהחיים יעברו דרכו, והאדם האמור לתקשר עם האל- חייב לשמור על עולם ריק. אבל אנחנו מגרשים את

הריק, וגורמים לכך שהחיים לא יוכלו לעבור. מעמיסים את החלל בדברים שחוסמים את החיים מלהתרחש. בדיוק כפי שגוף האדם אמור היה להיות ריק  סידרה של חללים שנועדו להעביר את זרמי החיים: בטן ריקה, ריאות ללא ניקוטין, עין צלולה וכו' כך גם הייתה אמורה להיות נפשנו ותודענו; מוח שקט, מצב מחשבתי מדיטטיבי, ללא מבול של מחשבות פרועות. אבל, בני האדם ממלאים את החללים הגופניים, הנפשיים והרוחניים שלהם בתחליפי חיים ניקוטין, ג'נק פוד, רומנטיקה, אמונה, ציות למנהיג, טלוויזיה, מתח, סמים וכו'( והרוחניות, ואלוהים, וההוויה והחיים – לא יכולים לעבור כי מה שהכנסנו לפנימנו כדי להסתיר את האין החוסם אותם.


 ולסיכום:

האין הוא מושג מפתח בדתות המזרח הרחוק, כמו ההינדו: "יודעים אתם מה ראיתי? חזיון אלוהי- החזיון של האם האלוהית, היא הופיעה כאשר תינוק ברחמה, אותו ילדה ומיד ברגע הבא בלעה אותו. כל חלק שנכנס אל תוך פיה הפך לריקות. היא הראתה לי שהכל הוא ריקות".

אימרות ראמה קרישנה. עמ' 318

והבודהיזם:

"את האין ניתן להבין כמצב שבו כלל המרכיבים לא יוצרים קומבינציה, תופעה או מצב כלשהם – שבהם יכולים כוחות חבויים לבוא לכלל התגלות. זהו מצב של העדר מוחלט של מניפסטציה. האין אינו בר תפיסה כלל".

מתוך התורה שבע"פ של כת הבודהיסטים הטיבטים.

 

 


או: פול ואלרי:

 

"God made everything out of nothing, but the nothingness

shows through."

Paul Valery:

 

 

 


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>