בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים.


(החיים כריצת מרתון)


קשה לנו עם האמת, הנוקבת החודרת, היורדת חדרי בטן ולא מתפשרת. הרואה למטחווי האופק – ומתעלמת מן הכאן ועכשיו הסובייקטיבי והקטן שלנו. קשה לנו/י עם זה, כי האושר שלי, והסבל שלי ו'זכותי' לחיים של סיפוק וכיף חזקים יותר מן האמיתות הכוללניות והקטגוריות הללו. שהרי מי הוא זה החושב על המוות והזיקנה ועל כל מיליוני המקווים שקדמו לנו ושחוקי הנצח בלעו אותם. עכשיו זה תורנו ועתה אנו הם אלה המתמסרים לטעימה והנאה מן החיים.

וכדי שלא נופרע ממלאכת ההנאה – אנו בוחרים לנו מן הסביבה את שמתאים לקונספציית ה'לחם והשעשועים' האישית שלנו. ועל כן כשנביא זעם כלשהו משמיע את דבריו, ויהא נביא הזעם, אליהו הנביא, גורדייף, ניצשה, קירקגור, ר. ד. לייאנג, קרישנמורטי, היידיגר, הנרי תורו, אלבר קאמי – או סתם אדם משונה – נקבל את דבריו בצורה קשה.

ודבריהם וכיתביהם גורמים לאלה המבוססים בחולות הנודדים של היצר, לאלה הטובעים בביצות של הרגש – לאלה המוכרים לעצמם את פיסת המציאות המתאימה לפנטסיה שלהם – תיסכול ויאוש. וזאת היות והם יודעים כי כאשר יקחו פנימה את שנאמר להם – לא יוכלו לחיות עוד עם הגישה שלהם למציאות, מכיון שאז דברי ההוגים הללו יראו להם עד כמה הם רחוקים ממה שהם חשבו שהם. ואז במקום שיצמצמו את המרחק בין היכן שהם ובין המציאות הם ישאפו להגדיל את המרחק ביניהם לבין אותו אדם או ספר, או לפחות להדחיק את המשמעות העמוקה שלהם אל מחוץ לתודעה והמודעות.

מפגשים עם ספרים או אנשים המדברים על האמת לא בקנה מידה אישי וסובייקטיבי – משולים למפגש בין רץ למרחקים קצרים ורץ מרתון: רץ המרתון ידבר על הישרדות, בעוד שהרץ למרחקים קצרים ידבר על השגים מהירים ומיידיים, מעין ג'אנק פוד של מפת ההישגים. המפגש ביניהם גם יפגיש בין קני המידה השונים של שניהם; הרץ למרחקים קצרים חים בעולם בעל מרחבים קצרים, צרים ומצומצמים וליד מרחביו העצומים של הקץ למרחקים ארוכים הוא יחוש תחושה קטנות ואפסות. הוא יבין כי הוא לא נמצא על המפה בכל הנוגע למשחקים הגדולים באמת. עד שפגש ברץ המרתון היה יכול לדמות כי המשחק שלו הוא גדול ובעל מרחבים גדולים יותר ממה שהם באמת.

המפגש הזה עמו, מזמן לרצים למרחקים קצרים – קונפליקט, כי מצד אחד די להם מריצות קצרות, לפסגות שמיד ממצות את עצמן, אין ספק כי התגמולים הנם משמעותיים וגדולים יותר בריצות למקומות אחרים, רחוקים. אך מצד שני זה בכל זאת מרתון זה לא צחוק, זה קשה והתגמולים.


והנקודה היא שתמיד כשנפגשים עם אדם שיכול לראות את הקיום האנושי מנקודת מבט רחוקה וכוללת יותר – זה חייב להגיד כמה דברים:

א. עליך להודות באיפה אתה נמצא באמת.

ו-ב. זה קורא אותך להתמודדות, לעימות.

שני דברים שאף אחד אינו רוצה לעשות. ושני אלה יובילו בתורם להימנעות ממביא הבשורה ואם זו לא אפשרית זה יוביל לעריפת ראשו. (במלחמות יוון העתיקה, אף אחד לא רצה להיות שליח שמבשר למלך שצבאו בחזית -כשל, כי מיד היה משלם בראשו,(למשל במלחמת הפלפונסוס), אף פעם לא אהבו את מי שהביא בשורות רעות, הבשורות המרות אינן גורמות לאנשים להתחמש ולצאת למערכה, זה גורם להם להקריב את ראשו של השליח.

מה שחסר למרבית האנשים בקיום היום יומי, הוא נואשות. ונואשות נוצרת כשאנשים פוגשים את הגבול הסופי והמוחלט של המצב בו הם שרויים, למשל מחלה ממארת, או איום של מוות, וכו', רק אז (או בעיקר אז ) הם רואים שאם הם אינם הולכים לעשות משהו בקשר למצב, זה הולך להיות סופם. ואז אולי, אולי, הם עומדים על-ידי כך לעשות משהו שהוא בלתי הפיך. נואשות היא כוח מניע בלתי רגיל, אך היא נדירה, בעוד שתסכול נפוץ יותר, אך הוא לא עוזר בריצה למרחקים ארוכים. נואשות יכולה לגרום לאדם להיות עם הגב אל הקיר ולהאבק. בעוד שתסכול -FRASTRATION גורם להדחיק כל דבר שיבסס ויעמיק את התסכול שלו, במיוחד כשהדברים יוצאים מפיהם של דוברים שהם אנשים המתעקשים על אמת לא מתפשרת.

זהו מעין מגע מקולקל במרכאות, כי המפגש עם אדם הרואה את התמונה כולה, יגרום לו לקושי גדול יותר לחיות. כל הדתות הממוסדות החלו עם בעלי טווח ראייה רחב; המייסדים היו מעין נביאי זעם. למשל ישו שהפך את הדוכנים של הסוחרים והחלפנים, או אמר: "מי זו אימא שלי, אני לא מכיר אותה, רק מי שהולך בדרך הרוח הוא במשפחתי". דברים דומים התרחשו אצל מוחמד, בודהא ומשה. ובמהלך מיסוד הדת המסר של המייסדים הלך והתמתן, הלך ונעשה יותר נחמד וסוציאלי, והתחיל ללבוש מעטה של צדקה ועשיית חסד, וכו' ואז המאמינים התחילו לשמוע: "תאהבו אחד את השני ותהיו נחמדים, תגישו את הלחי השניה".

ההולכים בדרכי הדת הממוסדת התקבעו במניארות של עשית צדקה וכו' כי זה המקסימום שיכלו לעשות ברמת ההוויה ( ועל כן ברמת התודעה) הקיימת שלהם. מכיון שכל דבר שהוא בשטח של 'השינה' שלהם יגרום להם להמשיך ולישון וברגע שיתחילו להתעורר יחושו כאב עצום, מכל מה שלא מימשו ולא עשו בחייהם, דבר שיגרום להם לחזור ביתר שאת לחלומות על מעשים טובים תוך כדי שינה.

כך, שאלא אם כן הישנים מתמודדים עם הדמונים, עם מפלצות התת-תודעה, כל שהם יכולים לעשות זה לפחות לא לעבוד על עצמם, להבין ש'צדקה לא תציל ממות' וכי קיום מצוות ועשית מעשים טובים והיות אדם טוב זה אך תחליף סינטטי ונוח לדבר האמיתי (שזה לחיות חיים אותנטיים, ולראות את המציאות במערומיה, מבלי לשקר לעצמנו), ואם אדם לא מסוגל לכך – מוטב אם כן פשוט לחזור לפנטסיה, כי אחרת במקום שתפרן -עני יתמודד עם האובר-דרפט (יעשה שעות נוספות וכו') הוא מבלה ימיו בתחושה שהנה הוא פוגש את אלוהים – או מקסימום את אחד ממלאכיו המובחרים -מעבר לסיבוב. כך שחיים ברמה גבוהה -דתית או רוחנית -עבור רוב השואפים לרמה גבוהה של קיום – זה מחוץ לתחום- כל עוד הם תחת הדמונים. מוטב קודם כל ללמוד איך לא לברוח מהמקום בו הם שרויים באמת, מפני שזה כוח המשיכה הגדול ביותר. המצב הגרוע ביותר הינו אותם אלו אשר אינם חיים את חייהם בתרבות של היום, אלה מצהירים שהם רוצים לצמוח רוחנית ונפשית, אנשים אלה חיים בסתירה עצומה.

ושוב, הדרך היחידה להיות, זה לפגוש את הדמונים: דרקונים ומוסטנגים ואח"כ לספור מה נשאר…

כך שאנשים שהדם שלהם נשלט על ידי הדרקון – יהיה להם קשה מאוד להגשים את עצמם, שלא לדבר על להגשים עצמם, כלומר ראשית לפגוש את ההויה, ואח"כ להצמיח אותם לכלל תפקוד ויצירותיות – שזה כבר 'סופר טאסק'.

מה שגורם לאדם להיות ברמת תודעה נמוכה זה שליטה של הדמונים. והדמונים קיימים בגלל מחסומים שהציב הבוגר דרך לחץ של החברה כדי לא לפגוש את ה'אני' האינפנטילי, במקום לקבל אותו על כל האינפנטליות שלו.

הדם -כמו הקיבה, סובל מבעיה דומה, ניתן להעמיס פסולת וחומצות שחוסמות ומפריעות לפעילות והזרימה התקינה. עכשיו, כל אותם חומצות ואוכל גס ועתיר בשומנים וכו' – טוב לילד, אך כבר לא למבוגר. אותו כנ"ל בתחום היצרי (הדם): יצרים שטובים לדם של ילד ואוכל שטוב לקיבה של ילד – לא טובים לדם וקיבה של מבוגר, מפני לאחר שלב הגדילה -הקיבה אמורה לעבוד על מזון טהור, טבעי ובאוכל ישנם שני סוגים של טעינה, חומצית ובסיסית וזה בדיוק אותו הדבר, טעינת Ying או טעינת Yang ואדם יכול להרעיל את הקיבה שלו רק ביותר מדי מזון חומצתי, לא בסיסי. ברמה של הרגשות -חומצה, או עודף יאנג, זה חלומות בהקיץ, רומנטיות, רגשי אשם ועוד.

כשרוצים לנקות את הקיבה, מנקים אותה או על-ידי דרך אגרסיבית שהיא חוקן או על-ידי דרך רגרסיבית שהיא צום, או מעצבים הרגלי אכילה שימעיטו את ההשפעה של הדברים המזהמים – שזו הדרך האסרטיבית- ומכניסים לתוכנו יותר ויותר אוכל באיכות גבוהה.

אותו דבר ברמת הדם, רשמים שקולטים, מוזיקה ששומעים, אנשים שעימם משוחחים, ואותו דבר ברמת הרגשות.


ארתור רובינשטיין הרצה בפני סטודנטים בג'וליארד, שזה מקום מכובד ביותר שמוציא מוזיקאים בכירים, ואחד הסטודנטים שאל אותו מה דעתו על תרגול ולימוד וכל הדברים הללו, כמה שעות צריך סטודנט לתרגל על פסנתר וכיו', ואז הוא ענה: "תראו אני שומע שיש כאלה שאומרים שצריך להתאמן, לתרגל וללמוד כ8- שעות ביום או כל מספר אחר של שעות, אני אגיד לכם את האמת, אני לא לומד או מתרגל לקראת הקונצרטים שלי ואז אני מנגן יותר טוב, אני בא לקונצרטים אני מנגן ואז אני לומד. אני לא הקדשתי כמעט שעה אחת כדי לשבת ולהתאמן, זה פשוט משעמם אותי, אולם בזמן קונצרט אני לא יודע אם יש מבקר קפדן ואכזר ממני, אני רגיש לכל טעות שאני עושה ומייד אני לומד", (אנקדוטה זו הוזכרה כבר בסיפרי: "החיים, המציאות ומה שנסתר" בשער 'הדעת' בתחילת המסה: "עבודה ולימודים" עמ' 70) אנשים חושבים שארתור רובינשטיין הגיע לאן שהגיע כי היה תלמיד כל כך טוב – לא, הוא היה תלמיד גרוע – אולם הוא היה מופיע כל כך קשוב ואותנטי ואמיתי לעצמו שכל דבר שהוא למד שם הוא מייד יישם לקראת ההופעה הבאה.

כלומר, אם אדם אמיתי בשטח מסוים , אז הינו חי בשטח הזה. החיים זה לא מעבדה לקראת משהו , אנו חיים בכל זמן נתון – בקטע מסוים , ובקטע הזה -היות והדברים אמיתיים – במידה ועושים צעד לא נכון – הראש נחתך, עושים צעד לכיוון השני ומשהו אחר מתרחש, בדיוק כמו במשחק המחשב שנקרא : "הנסיך", – שם הנסיך צריך להציל את הנסיכה וכשהוא פונה ימינה יש תנין, הוא פונה שמאלה- ושער נסגר על ראשו וכיו'. כלומר, החיים זה המורה האמיתי , כך שלא לומדים לקראת החיים, אלא בתוכם.

החיים זה המורה : הם מאמנים את המוח בדיוק כמו עכבר במבוך שהולך אחרי הגבינה ויודע שכשהוא פונה ימינה הוא מקבל שוק חשמלי והוא כבר לא הולך לשם,

כלומר , בעצם בחיים האמיתיים, בחיים של מהות, ולא של מסכות, אין צורך במורה, כי רק החוויה העצמית מלמדת , ומורה אולי רק יכול להורות על הכיוון שם החוויה המלמדת , החויה המפניה אל הוויה הפנימית -אמורה להיות… אבל הוא לא יכול ללמד, רק החוויה עצמה.

ועם זאת מה שקורה בדרך כלל, שהחיים שלנו מלאים ב'איים' של קורסים ומסגרות הכשרה – שאנשים מצטרפים אליהם, לוקחים כאילו פסק זמן מן החיים – וחשים שעכשיו הם ילמדו 'איך לחיות'…

פעם ראיתי בטלוויזיה תשדיר (כנראה של 'המועצה למניעת תאונות' וכנראה בביומו של יורם לוי מ'דנה הפקות') ובסרט רואים שיעור בקורס לנהיגה מונעת והמורה בכתה אומר לאנשים, אתם נוסעים במהירות מסוימת, גבוהה מאוד ופתאום יש בור בכביש. משמאל באה מכונית עם ילדים ומימין מדרכה עם אנשים, אם אתה נכנס לבור אתה מפוצץ את המכונית, זה בור עמוק, אם אתה פונה שמאלה אתה מתנגש במכונית עם הילדים וימינה באנשים, מה אתה עושה? האנשים באו עם כל מיני פתרונות : "אני אפנה שמאלה, אני ימינה " אחרים אמרו "אני אאט" וכו', אך המורה אמר להם את האמת האכזרית שזהו, בעצם אין מה לעשות כאן, הסיטואציה היא ללא פיתרון, והנתון המרכזי הוא שאם אתה נוסע במהירות של 100 קמ"ש ואינך יכול לעצור מפני שזמן ההתראה קצר מידי – אז יכול לקרות רק משהו טראגי. אך המשתתפים בקורס אמרו: "לא, זה לא הסוף, לא יכול להיות, רגע, אני אעשה את זה, אני אעשה את זה " אך לאט לאט הם – והצופים בבית – התחילו לראות שבעצם אי אפשר לעשות דבר, ואז האנשים אומרים למורה -: אז מה בעצם אנחנו יכולים באמת לעשות"? והמורה אומר להם: "כלום – לנסוע לאט"! ובעצם המציאות מאוד דומה: כי במציאות אין מורה, אין הזדמנות שניה, אין "מחר- אני אשתדל יותר".. במציאות יש מה שישנו, ואם יש לימוד -הוא חייב לעבור דרך ההוויה של הלומד, כי כל שנמצא מחוצה לו -כבר נעול, חתום ונמצא מחוץ לשליטה, הדבר היחד שעוד פתוח ונגיש הוא ההויה של הלומד, ובלימוד של ההויה הלומד לומד את עצמו ואת גישתו כחלק אינטגרלי בהטמעת כל חומר לימודי , אחרת זה לא אמיתי ולא מוטמע להוויה.

בכל לימוד של ההויה ישנם שלבים: השלב הראשון הוא לבלום, לאמן ולשרש את את ההרגלים האינפנטיליים. שזה השלב האלים יותר, אם נכנס ים לבית חדש קודם מקלפים את הטיח ומקרצפים את הרצפות רק אח"כ צובעים את האגרטלים וכו'. כל לימוד מתחיל באילוף של הקטעים הקשים, קודם כל לרסן את הקוטב הזיכרי ואינפנטילי, את המפלצת הכוחנית של האגו.

ככל שמאפשרים ליותר מן האספקט של האגו -האינפנטילי , הזיכרי, הפעיל, המוחצן – לחיות בחיינו , זה ירדים אותנו יותר אל מול החיים האמיתיים.

פיזית- הגישה הזכרית יכולה להעיר , אולם רוחנית -היא מפילה לתרדמה.

כשאנו מדברים על אילוף ואימון של החלק הזיכרי , האיפנטילי והמוחצן – זה כמו שניגשים לגינה וקודם עושים את הניקוי, זריקת אבנים שזה מה שקשה וחוסם ומפריע לדברים ולתהליכים היותר עדינים -להיות. ורק אז, אח"כ, מתחיל השלב של לצמוח, השלב של להיות.

כלומר לאחר ששהכח המשתולל של הזכר הכובש – הוכנס לתבנית כלשהי, כאשר משתחררים מן הרודנות של : הלחץ, האמביציה, התחרותיות והאגרסיביות – אפשר להתחיל לאפשר לעצמך להיות.

כדי להגיע להוויה , למשהו שיכול לצמוח בנו, צריך קודם להשתחרר מן היבלית של הכוחניות וההילחצות, זה כמו לשתול נרקיסים בתוך שדה-בור המלא בסלעים ובשורשים חזקים של יבלית.


הוצאת היבלית מתחילה ברמה של היצר והתאוות הבלתי מרוסנות, המתפרעות להן, ורוצות -כאן ועכשיו – הכל. במין, אוכל, נוחות -כל מה ששייך לרמה של החיה שבנו, ולרמה של הילד שבנו.

מה שמשותף לאדם וחיה זה הדם, בעיקר הדם, כי ברגשות כבר יש הבדל.


אפשר לגרום לחסימות ברמת הדם, על ידי תאוות, יצרים, דומיננטיות, כוחנות, טינה, בכל הדברים האלה. אפשר להגיד שרמת הדם באדם בעצם נושאת על עצמה את כל האימפריה של יתר האדם.

הכל מתחיל מן הדם, וברגע שהדם נקי מן הדחף הבלתי מרוסן והמתפרע של הילד והחיה, הופכת החיונות שלנו, ונעשית צלולה יותר ואז האדם מתחיל לתסוס עם החיים.

ומה שמעניין שהדם של ילדים וחיות תוסס באופן טבעי, אבל זו תסיסה של אנרגיית החיים שבאה אליהם מתוקף העובדה שהם חיים טריים על פני כדור הארץ, ברגע שאתה מגיע לגיל 13 התסיסה הטבעית של הדם אוזלת, אולם היא יכולה להיטען על-ידי חיוניות אחרת, חיוניות ההוויה הפנימית, אבל קודם כל צריך לנקות את האגו – את שיירי הילדות, כי הילד עד גיל 13 צריך את האגו, צריך את היצרים על מנת לשרוד בעולם, ואולם אם אותם דברים שהיו אצל הילד נשארים אצלו -כמבוגר – הם כבר מהווים חסימה להוויה הבוגרת שלו. וכשנוצר החיבור לחיוניות שבאה מבפנים, קורה היפוך, קורה מעבר- וזהו מעבר מטעינת Yang לטעינת Ying, ממצב גברי למצב נשי, כי הילד -יחסית למבוגר -אמור להיות זכרי, המבוגר אמור להיות נשי יותר, המבוגר קולט רשמים מן החיים, ומטמיע אותם. מחצין את החיניות שלו על ידי משחק ופעילות.

כל הרעיון הזה של מעבר ממצב של קוטביות גברית לנשית נראה לאדם מן הישוב זר ומוזר ומופרך לגמרי, כפי שגנן שרק מכיר בצלים של נרקיס כפקעות המרקיבות לאט בקרקע – לא יאמין ולא יבין שאותם פקעות מרקיבות יכולות בעצם להפוך לפרחים מרהיבים,ובעלי ריח משכר, שבאותם פקעות ישנו פוטנציאל צמיחה שביחס אליו -הפקעת -כפי שהיא בינתיים- הינה גוש גס וגולמי שאיכותו אינה במצבו העכשווי אלא במה שעדיין לא בא בו לידי ביטוי. אך כדי למצות את פוטנציאל הצמיחה – צריכה הפקעת, שכל שהיא יכולה לעשות זה לחדור אל התוך הרך של האדמה בזערת השורשים- לשנות קוטביות להצמיח מתוכה את החלק הנשי שיקלוט ויטמיע מן העולם אור וחמצן.

איך נראה לאנשי הפקעות אדם שהצליח ללבלב? מן הסתם מוזר, מוזר ביותר. למשל עבור הפקעת הגלמית המים יגרמו להם להרקב, אך עבור הפקעת הנמצאת בשלבי ליבלוב, המים הינם מרכיב הכרחי בצמיחה.

עולמות האור והקרינה של הנרקיס הינם פילוספיה מופשטת ומיסטיקה, עבור הפקעת השוכנת באפלולית המוגבלת והקשה של האדמה. (ראה משל המערה של אפלטון בשער זה).

כי מה היא פקעת של נרקיס אם לא התכוונות כלפי משהו שאולי לא יקרה…

ואכן הפסיכולוגיה הקונוונציונלית, הלא התפתחותית, מתיחסת אל בני אדם כאל 'פקעות עבור עצמן (לא עבור צמיחה ותפקוד לאחר הגעה לשיא התפרחת), כאל משהו הקיים עבור עצמו; יום אחד מתעוררת לה פקעת, מוצאת שהיא עם ומתחילה ללכת… בונה מחשבים, יוצרת תוכניות טלויזיה, משתמשת בקונדומים,

ספרים עבי כרס נכתבים באקדמיה על כל גלד וכל קליפה בבצל הפקעת.


ונוצרות דתות. מה זאת דת עבור איש הפקעת? 'ענין של אמונה' אומרים השמשים והכהנים של הדתות הממוסדות, אם אתה רוצה להיות שייך לנו -תאמין.

מי שרוצה להאמין שיש לפקעת אלהי פקעות ושצריך להתנהג כך שאלהים יאהב אותך ויתן לך חיים נוספים כפקעת -לאחר שנרקבת- שיאמין. אך ההמון השקט, (והחילוני) רציונלי ועל כן יודע כי פקעת זו פקעת זו פקעת. ופקעת זה כל מה שיש.

אך הכוונה הבראשיתית של מיסדי הדתות הגדולות היתה לעגן את החיים הדתיים בצמיחה, כלפי 'ולעומת האלוהות והעולם הרוחני.

אך מנקודת מבטה של הפקעת האתאיסטית, החילונית, חסרת הלבלוב – הכל ענין של אמונה, ומה שעושה לך טוב, עושה לך טוב, 'אני' (אומרת הפקעת החילונית הממוצעת ) 'אוהבת דווקא לעשות כסף, אבל כל אחד והראש שלו'.

גורדייף-אוספנסקי. מדברים על היחס הכמותי בין אלה שישארו פקעות ובין אלה שיש להם סיכוי למוטיבציה ל קראת צמיחה, שניהם סוברים כי היחס הוא 95% 05%ל . כשהחמישה אחוז הם התקוה, הזרע של האנושות האמיתית.

כלומר רק כחמישה אחוז יצליחו להצמיח גבעול, עלים , או פרחים.

חמישה אחוז… כלומר אחד מכל עשרים בני אדם -הוא רץ למרחקים ארוכים וסביבו כולם רצים למוצר הצריכה הבא, והוא ממשיך לרוץ אל פסגת חייו שאותה הוא ממשיך לבנות כל הזמן. ואם ידבר עליה באזני צרכני התענוג הבא, איך יבינו אותו? מה יגידו עליו?

וכיצד מרגיש אדם שחי בגבעול וקולט את העולם דרכו? איך הוא חי מוקף בפקעות? איך ידבר? על מה? האם יתחפש לפקעת? איך הוא מרגיש לדבר בשפת הפקעות? איך הוא חש? איך הוא חי? מה עובר עליו?

איך זה עובר עליו, להיות רץ למרחקים ארוכים, מרחק החיים עצמם, כשהוא מוקף ברצים למרחקי החשק, התקווה והאמונה?

ובכן חוא חש בדידות גדולה, בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים.


XXX

^איך הוא הלב יכול להגיע לאלהים, כשהוא כבול בתשוקות^.

הרמ"בם

 

^Enlightenment is the ego's greatest disappointment^

Chogyam Trungpa Rinpoche

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>