החיים כלבה ולא כבזלת.


החיים להם אנו קוראים: החיים רגילים, הם חיים המסתירים את החיים האמיתיים.

משול הדבר לאדמת בזלת המסתירה מאחוריה את הלבה. ואין דרך לדעת עליה או לפגוש אותה מלבד התפרצות אסונית אחת לזמן מה.

בפנים רוחשת אש וגם מרבצי נפט דליקים – בחוץ הכל מוצק, בטוח, שליו סטאטי ויציב.

אל המרבצים הפנימיים הללו מכוונת כל יצירת אמנות גדולה בספרות, מחזאות, שירה. (לעיתים אף אין צורך במחזה שלם, לעיתים די בדימוי, במטאפורה, וכל מרבצי הלבה והנפט הענקיים – נגלים לעינינו -להרף עין).

ואין אלה חוסר ידיעה וחוסר הנגישות -לבדן, המונעות מאיתנו מודעות וגישה אל אותם רבדים תת קרקעיים של הקיום, החיים והעצמי. מאחורי כל זה שוכן פחד גדול; פוחדים אנו לתת למצבורי השפע של היצר, הכאב, הטירוף, האימה וחסר הוודאות – ביטוי ומקום. פוחדים מן הכאב,מן האימה מחסר וודאות – לא נותנים להם ביטוי וחלל קיומי.

מעל פני השטח – שפויים, רגילים, נורמטיביים, בפנים – משוגעים, מדממים, הוזים, זועקים מכאב.

גירשנו את השיגעון, האימה והחרדה אל מחוץ למחנה. אך *יחד עמם ~גירשנו את הניצוץ ואת הנשמה היתרה*~. את אותו דבר מיוחד העושה כל שיחה וזמן – למחשמלים, מטלטלים, נכונים, עמוקים וחובקי כל. נושאי דינמיקה אחרת.

גירשנו את הפרא, המשוגע, הזר והדחוי -מתוכנו, אך בכך גם את מכשף השבט, הנביא והיוצר הגדול. נותרנו עם המדען, הקונפורמיסט ואיש המעשה. ובכך נותרו חיינו קטנים, יבשים, שטוחים, חסרי לחלוחית ועומק, חסרי דינמיקה מחיה~ וחסרי מיסתורין~.

על כל מפגש בין אדם לעצמו ובין שניים – לחכות ולארוב לאותו ניצוץ משוגע, לאותה אי שפיות של הרוח הפראית – ואז לתת לה להיות, ולרקוד עימה, עד כלות
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>