טעויות ניווט בדרך אל האושר…

קונפוציוס נשאל: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?

תשובתו הייתה: בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף ואז הם מבזבזים את כספם בנסיון להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה וכך אינם חיים לא למען העתיד ולא למען ההווה ובה בשעה בה הם חיים כאילו לעולם לא ימותו, הם מתים כאילו מעולם לא חיו.


——————————————————————————–

בכתבה במוסף הארץ מ-, 10.10.2003, שכותרתה: "והרי תחזית האושר" – מסופר על החוקרים: וילסון, ג'ילברט, לוונסטיין, וכהנמן, שחקרו ומצאו כי איננו מסוגלים להעריך מה יגרום לנו לאושר ומה למפח נפש. דברים שחשבנו ש'יאשירו' אותנו (יגרמו לנו לאושר) – מסתבר שלא עשו זאת, או עשו זאת פחות מכפי שחשבנו וציפינו ואילו דברים שחשבנו שיפיחו את נפשנו, (מלשון 'מפח נפש') – לא עשו זאת, או עשו זאת במידה פחותה מזו שחששנו מפניה.

הם העלו את התהייה, האם "כל מה שחשבנו אי פעם על הבחירות שאנחנו בוחרים בחיים ועל האושר הוא במקרה הטוב קצת נאיווי, ובמקרה הגרוע שגוי עד מאוד".

הם מצאו כי "אנחנו נוטים להעריך יתר על המידה את עוצמתן ומשכן של הרגשותינו באירועים עתידיים"… ו – …"התברר שאירועים רעים היו פחות עוצמתיים ויותר ארעיים ממה שהנבדקים צפו שיהיו. עם זאת, התברר שגם אירועים טובים היו פחות עוצמתיים ויותר קצרים".

כך לגבי חיזוי חיובי: אנו מפריזים בתיאור עד כמה יהיה לנו טוב, אך גם מפריזים בתיאור של עד כמה יהיה לנו רע, למשל רוב האנשים חושבים שחיים ללא יד או רגל יפגמו בתחושת האושר, ולא היא, מסתבר כי אנשים מסתגלים לאתגרים גופניים רציניים הרבה יותר טוב ויהיו הרבה יותר מאושרים מכפי שהם מדמיינים, אומר לוונסטין.

גילברט מציין כי הטעויות הללו בציפיות גם יובילו לטעויות של בחירה במה שנראה לנו שישמח אותנו.

אך מה הסיבה לטעויות ניווט אלו, בדרך אל האושר?

ובכן, נראה כי ישנן שתי סיבות עיקריות:

סיבה אחת היא מגננות רגשיות; כשאנו חושבים על משהו שעשוי לגרום לנו לאושר אנו מפחיתים בחשיבות היחסית של מה שעלול לפגום באותו האושר. והסיבה לכך היא מגננה רגשית; אוטומטית אנו מגנים על עצמנו מפני דברים שעלולים לגרום לנו לתחושה לא טובה. ואז כשמגיע אותו משהו שהיה אמור לגרום לנו לאושר מסוים, אנו מוצאים שהוא פחות מסב לנו אושר מכפי שחשבנו בגלל שהפחתנו בחשיבותם של הגורמים השליליים. גם ההגזמה בתיאור גורמים שוללי אושר, כגון שיתוק פלג גוף או אובדן יד או רגל – נובעות מאותה מגננה; אנו רוצים להגן על עצמנו מפני ארועים אלו ועל כן מפריזים בשליליות שלהם. מגננות ריגשיות, אם כן, היא אחת מן הסיבות לטעויות בצפי של דברים שיגרמו לנו אושר.

הסיבה השניה מעניינת הרבה יותר. והיא הסיבה לכתיבת מסה זו. כשהגעתי למשפט הבא, הזדקפו אזני. משפט זה קשור לרעיון ה'אדפטציה', (הסתגלות). והנה מה שאומר על כך לוונסטין: "אושר הוא אות שבו משתמש המוח שלנו כדי להניע אותנו לעשות דברים מסויימים. ובאותו האופן שבו העין שלנו מסתגלת לדרגות אור שונות, אנחנו מתוכנתים כך שנבצע מין חזרה אל נקודת האיזון (Set point ) של האושר. המוח שלנו לא מנסה להיות מאושר. המוח שלנו מנסה לווסת אותנו". (ההדגשה אינה במקור, היא שלי, ג. ר.)

עד כאן, פחות או יותר, המחקר (במלים שלי) ועתה מתחילות המסקנות האישיות שלי;

כלומר, האושר זה פיקציה, הוא מניפולציה של המוח לגרום לנו ללכת בכיוון מסויים.

אלה אמנם אנו המנסים להיות מאושרים, אך זה המח שלנו שמשחק עם השאיפה הזאת שלנו לאושר – כדי להביא אותנו למצב של איזון כלשהו – מבחינתו.

כלומר, לא אנו קובעים את יעדי האושר שלנו ועד כמה אנו כמהים אליו, ומה יספק אותנו. זה המוח המנווט אותנו והמהתל בנו. ולמה? מה בדיוק מנסה המח לעשות עמנו? ובכן המוח רוצה שנהיה פעילים ונגיע למצב של מודוס מסויים של פעילות. ולשם כך הוא מנפנף לפני אף החמור שלנו גזרים שונים. מבטיח הבטחות, שלרוב לא מתקיימות. רק כדי להביא אותנו למטרות שונות. הוא משתמש במכשיר האושר כדי להביא אותנו למצב של פעילות ומוטיווציה תפקודית. כי הוא יודע שללא התקוות הללו לאושר, נצנח כנראה למצב של אפטיה ואולי אף דיכאון.

בעלי החיים פועלים מתוך תכנות מכאני-אינסטינקטיבי, אנו המצויים מעל לרמה הזו, זקוקים כנראה לגירויים ולמוטיווציות שאינן שתולות בגנטיקה שלנו. הפעילות והפעולה של בני אדם בחייהם; העוצמה והדחף עמו הם נעים קדימה – אינם דבר נתון מראש. ורוב בני האדם נעים, פועלים וכו' מתוך תחושה שמה שהם עושים עכשיו יקדם אותם כלפי האושר.

המצב של רוב בני האדם הוא מצב של חוסר אושר, אך רובם חיים בתחושה שמה שהם עושים עכשיו מקרב אותם לאושר. מה שעשו עד כה לא היה מוצלח, כי הם לא ידעו, עכשיו הם למדו ועכשיו הם בדרך הנכונה אל האושר. אך, כאמור, כשיגיעו לשם ויגלו שזה לא סיפק את סחורת האושר. הם יחוו דיסונאנס קוגניטיבי; הם יסבירו לעצמם מדוע לא הגיעו ומיד יחפשו אפיק חדש, או ינסו את אותו אפיק מתוך משוכנעות שהפעם הם יגיעו לשם.

המוח כנציג הטבע רוצה אותנו פעילים, חרוצים ויוזמים, כדי לקדם את מטרותיו. (צמיחה, שגשוג. לקיים את החיים ולהניע אותם הלאה), והוא מווסת אותנו ומניע אותנו – על ידי פיתויי האושר. שאף פעם אסור לו להתממש, כי אז נרבוץ ונשתתק.

כך שאנו פעילים כתוצאה מכך שרוב הזמן אנו לא מרוצים אך משוכנעים שאנו בדרך להיות מרוצים.

והנה משפט הסיכום של לוונסטין שגם מסיים את הכתבה: "אולי הקריקטורות שלנו לגבי העתיד – ההערכות המנופחות הללו של כמה טוב או רע יהיה – אולי ההערכת המשלות הללו הן שגורמות לנו לנוע בכיוון אחד ולא אחר. אולי אנחנו לא רוצים חברה של אנשים שמושכים בכתפיהם ואומרים: 'זה לא ממש משנה'. אולי זה חשוב שיהיו מקלות וגזרים בעולם. גם אם הם אשליות. זה מה שגורם לנו להמשיך ולנוע לעבר הגזרים ולהתרחק מן המקלות".


השכל שלנו, הוא המצפן שלנו, הוא הכלי בעזרתו אנו אומדים דרכנו ומתכוונים כלפי האושר העתידי. מצפן זה סובל מהטיה לא ריאלית, וזאת בגלל מגנט חזק מאוד שמסיט את האזימוט שלו מן הכיוון הרצוי. ושמו של המגנט הזה: המח. או ליתר דיוק; תכנות מסויים הקיים בו.

מדהים לחשוב, שהמוח (או תכנות שקיים בו) משתמש בחולשה שלנו לאושר כדי לנווט אותנו לעבודה ופיריון. אך זה גם מובן, שהרי אחרת לא היינו מתאמצים; אנו עובדים כמו חמורים, רק כי אנו משוכנעים כי זה יקדם אותנו אל האושר.

החברה עושה דבר דומה עם גזר האהבה, אותו היא מנופפת מול חוטמנו כדי שנשכים ונעבוד קשה, מתוך תחושה שמתת האהבה מחכה לנו וכי לכל אחד מגיע.

הטבע עושה דבר דומה עם היופי, הוא גורם לנו להימשך ליופי, כשהיופי הוא רק תחפושת לתכונת גנטיות שהטבע רוצה לקדם.

ומה יקרה אם נשאל קשיש בן שמונים לגבי מהתלת האושר, כיצד יגיב? האם יודה שהוליך עצמו והוליכו אותו – שולל. שהאושר אף פעם לא היה בהישג יד, ועכשיו בגיל שמונים, פסו כל הסיכויים לכך סופית? לא ולא. הוא כבר מצוי בדיסונאנס קוגינטיבי – אדיר עד כדי כך, שהוא חייב למצוא את האושר רטרואקטיבית במשהו, או לפחות לתת צידוק מדוע זה לא קרה.

אז כל זה אומר, כי רוב האנשים חיים בחוסר אושר יחסי, משוכנעים שהם בדרך הנכונה, וכי הם עומדים להגיע. וכשהגיעו לשם ולא מצאו אושר, הם משכתבים את הכתוב כך שיחושו שזה קרה איכשהו, מתי שהוא, רק כנראה היו עסוקים מכדי לשים לב.

מעניין כיצד רוב האנשים יחיו חייהם לו ידעו שרמת האושר הנוכחי שלהם היא בדיוק רמת האושר שמחכה להם בעתיד?

האם אין זה דבר אכזרי מדי, לגבי רוב בני האדם?


וכאן יכולה להישאל שאלה נוספת: האם כל בני האדם צריכים לספר לעצמם סיפורים לגבי האושר? האין בנמצא בני אדם, שחיים עם רמת האושר הנוכחי או הצפוי – בלי עיוותים ואשליות? ובכן נראה כי ככל שרמתו של אדם, נמוכה יותר – כך גם ציפיותיו. הוא יסתפק בדברים הבסיסיים; אוכל, שינה מין וכו'. אך ככל שהרמה (נפשית, שכלית, ריגשית וכו') גבוהה יותר – האדם זקוק לסיבות 'גבוהות' יותר כדי להמשיך ולנוע. ואז או שהוא יוצר אותם, כלומר מוצא מטרות ויוצר משמעות, וכך מניע חייו מתוך עצמו, (ואז יחווה תחושה של סיפוק ושביעות רצון, לא אושר). או שהוא נופל לקטגוריה השכיחה, שעליה דובר במסה זו והיא של חיפוש אחר האושר ואז הוא מאזין למוח שלו וממציא לעצמו סיפורים כמה טוב יהיה לו.

ישנה גם דרך שלישית לאדם בעל הרמה הגבוהה יותר; הוא לא מציב לפניו מטרות – מחד, והוא גם לא מספר לעצמו סיפורים מאידך. ובכן אנשים אלו חיים מתוך אותנטיות אך גם מתוך אוזלת יד. וכל שמחכה להם זה דיכאון ונכאות רוח; הם רואים את החיים כמות שהם, ריקים – בהווה, ומייאשים בגלל ההזדקנות והמוות שבסופם, אך הם לא עושים שום דבר כדי להפיק משהו מן החיים הללו. ואז הם רואים כל יום שחור מול העיניים.


לסיכום, כמה נקודות;

* אושר? זו פיקציה שגורמת לאלה שאין להם היכולת להיות Self starters ו- Self motivators להמשיך ולנוע קדימה, מתוך תקוות שווא.

* ככל שרמת הציפיות נמוכה יותר, (בגלל המבנה האישיותי הבסיסי של האדם המסויים) כך גם קל לו לחוש טוב עם מה שישנו.

* אושר היא מילה פרזיטית, המצויה בלקסיקון של מי שמצפה מהחיים שיהיו מה שאף אחד לא הבטיח לנו: גן שעשועים.

8 המלה הנכונה, במקום אושר, היא סיפוק ושביעות רצון, למי שמצא בחייו שדה בור מלא טרשים ועשבים שוטים והצליח להצמיח ממנו משהו; קפיטליסט אקזיסטנציאלי.

* אושר וסיפוק, הן שתי מלים שנראות דומות אך הן מצויות בקצה הסקאלה, זו מזו.

* בסיפוק ובשביעות רצון, אתה יודע שאם לא תציב לעצמך מטרות ולא תנוע אליהן מתוך עצמך, ובשם עצמך, למען עצמך – כל שמחכה לך זה שקיעה ונפילה עצמית.

*באושר אתה בטוח שמה שאתה עושה עכשיו יוביל אותך לשם. לא משנה מה אתה עושה; אתה משכנע עצמך שמה שאתה עושה עכשיו – הוא הדרך לאושר.


* רובם של בני האדם מצויים בין שתי קצוות – ביחס לאושר; קוטב אחד הוא הפעולה למען האושר. והקוטב השני הוא הפעולה כדי למזער את מה שיכול לגרום לנו לחוסר אושר. שני אלה גם מקבלים גיבוי והגזמה מצד הדמיון; בפעילות למען האושר אנו תמיד מצפים שהעתיד יהיה ורוד יותר מן ההווה. אך מצד שני המגננה הריגשית מעצימה את התחושה של הדברים השליליים שיקרו לנו (ליצור בנו חשש מפניהם כדי להימנע מהם). בסופו של דבר האושר לא מגיע, וגם הסבל לא נורא כפי שחששנו. שילוב טעויות הצפי של שניהם יוצר מצב ביניים פושר, שבו: האושר הוא הרבה יותר פעוט והסבל לא נורא.

אז מה אפשר להגיד על חיים אלו? אנו מצפים לחיים מלאי דרמה ושיאים, רק כדי לפגוש בסופו של דבר את המישור השטוח והאחיד של הסתמיות, החדגוניות ובעיקר של הבינוניות [1].

החולם הגדול את האושר שעוד יבוא והחששן הגדול מן המשבר שעוד יגיע. פוגש במקומם את מי האפסיים של הבינוניות.


לקראת סוף מחזהו של הנריק איבסן; "פר גינט",[2] פוגש פר את מתיך הכפתורים, שהוא אנאלוגיה למלאך המוות. ומתיך הכפתורים אומר לו שזהו זה, זה הסוף, עליו להכניס אותו לתרווד שלו ולהתיך אותו (גיהנום?) כדי שממנו יהיה אפשר לעשות כפתורים חדשים. פר מוחה וטוען שלא עשה שום דבר רע באמת, כך לא מגיע לו העונש הזה. מתיך הכפתורים מסכים איתו ואומר כי לו היה עושה משהו באמת רע או משהו באמת טוב – הוא לא היה יכול להכניס אותו לתרווד, רק אנשים שלא עשו ממש טוב או ממש ממש רע – יכולים להיות מותכים. הבינוניים.


למעשה במחשבה שניה, הקללה הגדולה היא לא הגיהנום שאחרי הבינוניות ובגללה, אלא החיים הבינוניים עצמם.

 

[1] http://stage.co.il/Stories/155920



[2] "פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע

גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. יתכן אמנם, כי שוטה

אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.


מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עברות

במחצית הפרוטה, ומאש התופת תנצל לפיכך, רק כרוב בני האדם בכפי

תותך".

פר גינט" ספריית דביר לעם, תמונה', ע' 132-822

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>