קסם הפרוורים.

השלוה הרגועה של תנועת עצי הבוקיצה בכניסה לבתים.

שלוה בוטחת, נוטעת אמון.

שלוה שאומרת: כאן שוכנים לבטח, חיים שלווים ורגועים. צלולים ועמוקים כמי אגם בפיורד, הנטוע בינות הרי עד מושלגים.

שלווה שמשדרת: כאן חיי נצח, כאן גן עדן. כאן משכן התמיד של המשפחה האלמותית. מאז ומעולם כך היה, וכך גם יהיה; המשפחה והבית – כליבת תמיד בעולם של תוהו, עין הסערה – השוכן לעד בעולם הבוהו.

כך בפרברים הירוקים והשלווים. כל הדשאים, כל הירק הענף והשקט הזה בכניסה לבתים – רוצה שנאמין, שבפנים מסתופפים החיים האמיתיים. כנר תמיד בתוככי מקדש.

כך התדמית, כך התפאורה. וההצגה שבבית פנימה?

טרגדיות, על טרגדיות על טרגדיות ('טרגדיות מתרחשות בבתים'). ובין לבין: חוסר נחת תמידי: באים והולכים, והולכים ובאים ויוצאים. וכששוהים בפנים – בוהים בכלום.

מבחוץ – ארון מהגוני בצבע יין עמוק. מראה העץ ומגעו חמים, נעים ואיכותי. ובתוכו – השלד.


——————————————————————————–

14.3.2004

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>