רעיון האושר האישי


אזהרה:

מסה זו עלולה לקומם את כל מי שרעיון האושר האישי יקר לליבו. כל אלה מוזמנים לדלג על המסה. או לקרא אותה במועד מאוחר יותר.


——————————————————————————–

כולנו סוגדים, מכורים ל- וכלואים תחת – רעיון האושר האישי.

הוא רודה בנו ביד רמה ולא מאפשר לנו להיתפתח לחיים ולעולם.

התזה במסה הנוכחית גורסת שהקונספציה של לחיות כדי להגשים את האושר האישי – עומדת בניגוד לאפשרות לחוות את החיים באורח מלא, רחב ומקיף.

עיסוק היתר האובססיבי שלנו במדד הרייטינג של האושר האישי שלנו – לא מאפשר לנו להיות פתוחים לדינמיקה של החיים.

במקום לתת לחווית החים להגיע אלנו לסחוף אותנו ובעיקר לחבר אותנו לעולם ולמציאות – אנו 'בוחרים' להיות כלואים בד' האמת של כלא האושר האישי כשהסוהר שלנו הוא האגו.

וזהו כלא שהוא גם אלסטי וגם צר מאוד; הוא מתרחב לאט לאט, אך קורס בבת אחת. בכל פעם שהחיים לא מספקים לנו את מנת האושר, או מקלקלים לנו את מה שיש לנו בזמן הנוכחי. ואז עולמנו קורס ואנו מתרסקם לתוך כוך קטן של מורת רוח ויאוש. ושם אנו מטיחים ראשנו במה שנדמה לנו כקירות כלא שמבודדים אותנו מן האושר שלנו.

וכך, אנו מגדירים את חיינו כחיים, רק כשאנו מצויים באותם פיסקי זמן בהם אנו חשים מחוץ לכלא. אך, כאמור, זאת עד שהמשבר הבא מחזיר אותנו לשם.

לכולנו יש מיתאר מדומיין של חיי אושר וכשמיתאר זה סופג מכה מידי המציאות, אנו מטלטלים לקצה השני, ובו אנו משוכנעים כי החיים שלנו הם כשלון מוחץ. ושם אנו חווים דכדוך ואף דכאון.

למעשה כלא האושר אינו רק קוטב ההתרסקות של רעיון האושר, כלא האושר למעשה מורכב משני הקטבים גם יחד, זה הטלטול בין שניהם שיוצר את הכלא, ולא רק המשבר הבא.

כוחו ושרידותו של הכלא מצוי דווקא בקיפוץ הזה שבין קוטב האושר הקרב ובא ובין משברים הנגרמים כתוצאה מחבטה שסופג ההרעיון מידי המציאות. וככל שהקיפוץ, מקוטב לקוטב, מתרחש יותר פעמים, כך הכוח של רעיון האושר דווקא הולך ונעשה טוטלי יותר. כי כוחו של הקוטב האחד מתעצם כתוצאה מן הדינמיקה שנוצרת בין השניים.

כשהמעבר מקוטב כלא הדכדוך לקוטב האושר מתחיל להתרחש, יש לנו תחושה טובה, ואז בבת אחת זה נסדק; מישהו אמר לנו משהו, גילינו משהו שמישהו עשה לנו, תקווה שלנו להצלחה בתחום מסויים לא יצאה מן הכוח אל הפועל, תגמול שחשבנו לקבל בגין משהו שיצרנו, יצא נמוך או קטן מכפי שקיוינו. וכהנה וכהנה. ואז אנו מוטלים בבת אחת לקוטב המשבר הנפשי. ושוב חוזר חלילה. ואז לאט לאט המצור מתחיל להתפוגג ולאט לאט אנו נסחפים ל'כף התקווה הטובה'. http://tinyurl.com/nqpyr אך זה רק עניין של זמן עד שאנו סופגים שוב מכה, ושוב חוזר חלילה.

מעין קיפוץ סזיפי שלא נגמר, בין שני הקטבים. ולא משנה כמה פעמים אנו עושים זאת, עדיין, כשאנו בקוטב האחד יש לנו אמנזיה כמעט מוחלטת, לגבי עצם קיומו של הקוטב הנגדי. ב'כף התקווה הטובה' אנו שוכחים כלל שלפני יומיים היינו במשבר נפשי עמוק. בו היינו משוכנעים שכלום לא יצא מאיתנו. וחיינו הם לריק, שהרי כל שיש בהם הם אכזבות שמובילות תמיד לחוסר מוצא. (וכמובן כשאנו בקוטב המשבר, כל התקוות כולן, נראות לנו חסרות בסיס לגמרי). אלה לא סתם קטבים מנוגדים, הם מבטלים ושוללים זה את קיום זה, בכל פעם שאנו נמצאים באחד מהם – השני לא קיים.

מנקודת מבט של הקוטב האחד, אין קוטב אחר. זה הקוטב היחיד ואין בילתו. כשאנו שוהים בו, אנו תחת מרותו לגמרי, כל נקודת המבט שלנו מתהפכת.

אך, כאמור, שני הקטבים הללו, יחד, מהווים את סורגי הכלוב האישי שלנו. מונעים מבעדנו להיות באמת; דהיינו, לתת לעוצמה, לחיוניות, לחופש, ליופי, לעומק ולמשמעות, של החיים – לפכות בנו ודרכנו.

כי לחיות, משמעו לתת לכל אלה להכות בנו, והם לא יוכלו להכות בנו ואפילו להגיע אלינו, כל עוד אנו נתונים תחת מרות הכלא הדו קוטבי הזה של רעיון האושר האישי.

כדי לחיות באמת צריך לוותר על רעיון האושר האישי.

מעבר לסורגי 'כלא האושר האישי' שלנו, מצוי עולם ענק, מסעיר, מסתורי ומלא חיוניות ועוצמה. עולם אותו לא נוכל לחוות, כל עוד רעיון האושר האישי מולך בנו באופן כה טוטליטרי. החיים בנדנדה הסיזיפית הזו בין 'היי' ל'לאו', בין מצב רוח טוב לגרוע, בין תקוה לאושר ובין התרסקותו – מונעים בעדנו לחוות את החופש של החיים מחוץ לכותלי הכלא של רעיון האושר האישי.

כלא האושר האישי הוא אגם דלוח שהאדם ניצב באמצעיתו, ואילו החופש של לחיות את החיים באופן רחב, מקיף וסוחף – הם נהרות מלאי מיים חיים, ענקיים ושוצפים, שם האדם נסחף עם הנחשולים האדירים, קליפת אגוז על פני הכוח הדינמי האדיר. אמנם קליפת אגוז חסרת חשיבות, אך מלאה בחופש, בחיוניות, בקסם ובעוצמה של הנהרות והימים.

הקונספט המובא כאן הנו בעייתי; כי הוא מציב בפני האדם בחירה קשה מאוד: בין הזכות להגיע להגשמת אושר אישי, ובין היכולת לחוות את חווית החיים באופן רחב מקיף וסוחף. רובנו מוצאים עצמנו בקוטב רעיון האושר האישי, וכדי להגיע לענין חווית החיים כפי שמתואר למעלה, עלינו לוותר על רעיון האושר האישי, וויתור זה הנו קשה מנשוא.

ועם זאת, רעיון האושר האישי הוא רעיון אינפנטילי, הסובב סביב המשוכנעות כי העולם חייב לאדם סיפוק ואושר, העולם כשד ענקי והאדם כתינוק שיונק ממנו. התינוק, או הילד, חושב שהעולם חייב לו חיים מהנים ומלאי כף. ואילו המבוגר בנפשו, יודע שאף אחד לא חייב לו כלום. והוא בר מזל שהוא עדיין חי ושיש לו את האופציה, בכלל, לחוות את החיים ולהיות חלק מן המסתורין, העוצמה והחיוניות שהם מהווים.

הגישה האינפנטילית אינה רק צרכנית בתכלית, היא גם אגוצנטרית, כי היא שמה את האדם במרכז, והעולם סביבו. ויש בה הנחות יסוד אגוצנטריות כגון: "מגיע לי שיהיה לי טוב, שיהיו לי חיים טובים – שאהיה מאושר". וכל דבר שלא עונה על כך נבחן דרך הפריזמה של: "אז מה יוצא לי מזה באופן אישי"?


ואכן, זה הפרדוכס; החיים האמיתיים, במלא עוצמת הקסם והחיוניות שלהם יכולים להתחיל רק לאחר שהסכמנו לוותר על רעיון האושר האישי. רעיון שמהוה עבור מרבית בני האדם את הדבר שנותן טעם לחייהם.

והדרך לחיות עם הפרדוכס הוא לחוות התבגרות נפשית; להבין כי איננו יכולים להיות מרכז העולם, וכי גישה זו הנה אשלייתית ולטווח רחוק בעייתית מאוד.

וכל התבגרות נפשית מלווה בכאב, אך לאחריו מגיע חופש, מלווה בעוצמה פנימית, ומרכז כובד פנימי יציב – שהאינפנטיל בנפשו לעולם לא ידע כמוה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

14.5.2006

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>