הטרגדיה הסמויה של הזיקנה – שיר.


א. יבשה הלחלוחית, כמשה הפריחה.

(זמן כה רב עבר מאז הלבלוב).

נטושים ונבולים, מונחים הם להם

– על הקרקע הקשה של מציאות חייהם.


ב. דהה הצבע, סדקים בקירות.

מוראות הזמן התרחשו עליהם

לאט ובשקט, (כמעט בעדינות)

עד להיסדקות והתפוררות של – המבנה הקשיש.


ג. אמנם נוראה מציאות הזיקנה.

אך בעיקר טראגית;

כי בתוכם ממשיך לפכות, צעיר ועורג,

(לא פחות ואולי יותר מאי פעם);

מעיין חיי הנפש.

——————————————————————————–

גבריאל רעם

30.5.2005

בי"ח שיקומי 'הרצוג', ירושלים
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You May Also Like

כולנו נמלים – שיר

"נמלים. כולנו נמלים. עסקניות, עמלניות, אחת בעד כולן כולן בעד אף אחת. ייחודנו בשייכותנו לקן. הקן הוא אנחנו, וכל אחת – לעצמה, כלום".  
View Post

טעימים – שיר

כל כך מנסים, כל כך משתדלים, כל הזמן מתאמצים – שיהיה בסדר, שיהיה טוב, שיהיה נפלא. כל הזמן שואלים- אז מה עושים? כיצד פועלים? איך גורמים לחיינו להיות סוף סוף…
View Post

אנו ההולכים למות – שיר.

דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת; יקרי ערך כצמיד שאבד. כחיבוק לצולל בבדידות. כברכה למקולל. כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים. והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים…
View Post

דברים מתקלקלים – שיר.

לדברים דרך משונה להתקלקל, הם נראים רגילים, כה רגילים. ואז לפתע זה מתקלקל, מתקלקל מאוד, מתקלקל באמת. בבקר הם כמו ילדים משחקים; כה הרבה שמחה ואושר, כה הרבה תקוות. ואז,…
View Post

הכלבים זוכרים- שיר

  הכלב זוכר, הכלב יודע, הוא אף פעם לא שכח. אנחנו לא זוכרים, לא יודעים, כי פעם לא היינו כאלה: מעורבים רגשית, נוטרי טינה ומתחשבנים תאבי כוח ושררה וקטנוניים. פעם…
View Post