אודות הקטגוריה: היחיד וההם.


הערה: רוב המאמרים במדור זה מתוך הספר: ''אאוטסיידרים ומורדים''. או הופיעו לאחר שעריכת הספר הושלמה, אך היו אמורים להכלל בתוכו. יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, באפריל 2006.

————————————————————————————————————————–

הטירוף אצל היחיד הוא היוצר מן הכלל – אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל.

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 156 (3, 83)

***

היחיד תמיד לבד. והם לכאורה ביחד, אך מפורדים ומפוררים. מאוחדים רק קומסטית, רק אינטרסנטית.

והיחיד? בעיקר מתויג, מתויג כאאוטסיידר, אלא [אם כן הצליח להשתחל למערכת כלשהי המקנה לו זהות וחסות מתוקף עוצמתה וכוחה (הכמותי, בעיקר)].

ועם זאת היחיד המוקצה בתוקף יחידותו הוא התקוה היחידה. אך זאת רק אם יצליח להימלט מן הרשת החברתית הפרושה סביב ולשרוד במדבר הציה של יחידותו הלא שייכת.

ואיך ישרוד? רק אם יצא למסע, מסע מנקודת ההתחלה של היותו יחיד מוקצה אל נקודת הציון של היותו יחיד מורד.

לבד ושלם, הוא והבדידות הקוסמית.

וזאת מתוך ידיעה מלאה, שיום אחד הוא יבלע בה ללא שוב.

בודד וחשוף, יחיד ושלם. הוא וגורלו.

לבד, כי כך הוא בא וכך הוא יצא, לא הביא ולא לקח, מסרב לנוחם המכזב של האשליה החברתית.

——————————————————-

''התקופה שלנו הרסה את ההירארכיה הפנימית. איך ייתכן שתניח להירארכיה החברתית להמשיך ולהתקיים, אם זו האחורנה אינה אלא בבואה גסה של הראשונה''?

סימון וייל, ''הכובד והחסד'', כרמל, עמ' 205

 

מונח מפסיכולוגיה חברתית: ''פיזור אחריות'':
פיזור אחריות הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית, שמתיחס לתופעה שככל שקבוצת האנשים שבה נמצא יחיד גדולה יותר, נוטה הוא להסיר מעצמו את נטל האחריות. תופעה זו באה לביטוי בעיקר בעת הגשת עזרה לנזקק. כאשר בסביבתו של נתון במצוקה יש רק אדם אחד, ישנם סיכויים רבים יותר שיקבל סיוע מאותו פרט, בעוד שאם ימצא באותו מצב בתוך המון סיכוייו לקבל סיוע דווקא פוחתים. הפתרון למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה שכשאדם נמצא עם עוד אנשים , הוא נוטה לזרוק עליהם את האחריות, מה שקרוי בלשון המקצועית ''פיזור אחריות''.

לעתים נובעת התופעה לא רק מכך שהפרט שואל את עצמו, ''מדוע דווקא אני?'', אלא בגלל שלעתים הוא סבור שיש ראויים ממנו לבצע את הפעולה, ואת עצמו הוא רואה מה שקרוי בסלנג ''ראש קטן''.

ברור שכאשר יש לאותו פרט קשר עם הנתון בצרה, אפקט ''פיזור האחריות'' יצטמצם, או אם הוא נותן עזרה מקצועי כגון רופא או אחות.

וכך בצורה פרדוקסלית (לכאורה) יכול להיווצר מצב שבו אשה שעומדת להיאנס ברחוב ראשי, בו מציצים מהחלונות מאות עיני דיירים, ומתברר שמוקד המשטרה לא קיבל דווח על הענין. לעומת זאת אילו זה היה מתרחש ברחוב צדדי לעיני עיניים בודדות, היה סיכוי גדול יותר שמישהו היה טורח להזעיק את המשטרה.

המחשה ספרותית של הענין מובאת בסיפורו הקצרצר של גרשום שופמן שנודע בספרות העברית כאמן הספור הקצרצר, ''השניים'': ''בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם זמרה יש שלאיש (או לאשה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו מתרחקים, משתמטים ורק שניים נמצאים תמיד, שחשים לעזרתו''.


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *