בגרות רגשית לעומת אינפנטיליות רגשית

חלק א'

במאמרים הקודמים הוזכרו שני מונחים: 'בגרות ריגשית' ו'אינפנטיליות ריגשית'. הכוונה הייתה שהרגשות אינם מתבגרים באופן אוטומטי, כמו הגוף, שאבריו מגיעים לבשלות ולתפקוד שיא תוך זמן מסוים.

הרגשות צריכים לעבור תהליך מסוים כדי שיעברו ממצב גולמי של כאוס וצרכנות, למצב מעובד של אירגון פנימי ותיפקוד מאוזן.

הדוגמא הטובה ביותר לכך היא אגרסביות. ובכן כשישנה סכנה או איום או כשתוקפים אותנו  – אנו מגיבים באחת משתי צורות: תוקפים חזרה (מילולית או לא מילולית), או מורידים פרופיל, מוותרים על העמדה שלנו, ומנסים לרצות את התוקפן. הראשון אגרסיבי (תוקפן), השני רגרסיבי (נסגן). שניהם מצויים ברמה של אינפנטיליות ריגשית. אך מי שמגיב בהתאם למצב הספיציפי הוא אסרטיבי. האסרטיבי הוא הבוגר נפשית, והוא יכול לנווט את רגשותיו (וזאת בניגוד לשניים הקודמים שהם קורבן לקוטביות הריגשית שלהם), והוא מסוגל להחליט אם הוא רוצה לעמוד על שלו או לוותר. יש ל ו בחירה, לאינפנטילי ריגשית אין ברירה. הקיטוב הריגשי שלו מחליט עבורו. הבוגר ריגשית מגיב בצורה שקולה, הוא לא חייב להגיב, הוא מגיב אם הוא מוצא לנכון. וזאת בניגוד לילדותי מבחינה ריגשית, הוא מגיב בצורה לא שקולה; קודם הרגש (האגרסיבי או הרגרסיבי) מתפרץ, ורק אחר כך הוא מבין באיזה גישה הוא נקט.

כך לגבי היחס לאיום, סכנה או תוקפנות. וכך גם לגבי היחס לכאב וסבל; הבוגר ריגשית מקבל את הסבל והכאב כחלק מן החיים, בעוד שהילדותי ריגשית חש ש: 'למה זה מגיע לו', ו'מה הוא עשה כדי שזה יפול דווקא עליו'. דהיינו הוא מקבל את ההמוקשים של החיים באופן אישי. הבוגר רגשית מתייחס לסבל והכאב שלו בצורה סטואית (היום זה תורי מחר זה תור של מישהו אחר) או מנסה לחפש בזה משמעות ('אני סובל כי'), הוא עשוי לראות אותם  כמחיר כלשהו. למשל באהבה: הוא לא נכנס להלם כשהוא חווה כאב תוך כדי אהבה או התאהבות, הוא עשוי להבין שלאהוב משהו זה לסבול אותו.  והכוונה היא שהמדידה של הערך של משהו, זה תמיד דרך המחיר שהאדם מוכן לשלם עבורו. זו תפיסה שנובעת מבגרות ריגשית.

כבר נכתב כאן במאמרים קודמים, בסידרה זו, כי המעבר מן המצב של רגשות אינפנטיליים לרגשות בוגרים הוא תהליך לא פשוט. ולמעשה הוא מעין תהליך אלכימי, תהליך של שינוי מצב צבירה, של מטאמורפוזה. שבו משהו נמוך עובר מעין קפיצה קוואנטית, מזדכך, מזדקק ומתייצב על רמה גבוהה יותר. ושם הוא עדיין הוא, אך הוא גם משהו אחר לגמרי. האנאלוגיה באלכימיה, היא הפיכת העופרת (רגשות ברמה אינפנטילית) – לזהב (רגשות ברמה בוגרת).  זו אותה המתכת  אך זו באותה המידה מתכת אחרת. אך כך או כך, זו יש הבדל ערכי בין שתי המתכות; בראשונה זו מתכת זולה שכיחה, בשניה זו מתכת יקרה שערכה ואיכותה שווים הרבה וניתן לסחור בה ולקבל שווי ערך גבוה. בעוד ששווי הערך של העופרת הוא נמוך מאוד וניתן לקבלת תמורתו בעיקר דברים זולים וחסרי ערך.

ומה בדיוק קורה באדם לאחר שעבר את התהליך הזה  של הפיכת העופרת הריגשית לזהב ריגשי?  ובכן הבוגר ריגשית  לא מאפשר לאגו להתחזק ולהיבנות על ידי התחברותו לרגשות האינפנטילים.  התחברות הבאה לידי ביטוי במשפטים כגון:   "מגיע  לי" ו "מה אתה יכול לעשות בשבילי?".

בוגר ריגשית, לעומת זאת, מבין שהוא  בר מזל אם מישהו מתייחס אליו בכלל ועוסק בו.  במילים אחרות  הבוגר ריגשית מבין ויודע שהתקשורת האמוציונלית בין אנשים -ברמה הריאלית –  מורכבת מאגו ופנטזיה.

חלק ב':

הבוגר ניגש אל אחר בגישה של:  'קח ותן' אמוציונלי, הוא בא על בסיס של  חוזה אמוציונלי,  ז"א: "אני חשוב בדיוק כמוך ואנו מחליפים דברים " וזה צריך להיות הגיוני וזה צריך להיות הגון וצריך להיות בתוך זה  מקום לחום אנושי והתחשבות.  אך מה שקיים היום בין אנשים זו התובענות של האגו והעוצמה של הפנטזיות.  והבוגר ריגשית מוריד את רמת התובענות של האגו ומנמיך את העוצמה של הפנטזיות.

עד כאן זה נשמע  די פשוט ואפילו סכמטי במידת מה, אך במציאות ההבדל ביניהם פחות מודגש ויותר ערמומי. ומדוע ערמומי? בחברה שלנו ילדותיות ריגשית למדה להתחפש ולהראות מבוגרת ובוגרת לכל דבר. אנשים מדחיקים רגשות ונראים ומתנהגים כאילו שהרגשות שלהם מזמן כבר בגיל ארבעים לפחות… ואיך יודעים? איך ניתן לדעת שמתחת לקליפה של רגשות בוגרים ושקולים מסתתר אינפנטיל ריגשי? ובכן לפי תגובתו בעת שהוא נפגע ריגשית. זהו אחד מן המבחנים הבולטים ביותר. אדם בוגר נפשית אמנם נפגע ריגשית, אך זה מיד מתועל אצלו לפעולה, זה מיד יוצא החוצה בדרך כלשהי; הוא מדבר על זה, או עושה עם זה משהו (יצירה למשל). אך הילדותי ריגשית מיד מפנים את זה, והולך עם זה עמוק פנימה, מבשל את זה ולא מסוגל להיפרד מזה. יוצר סביב זה מעין דבק ריגשי. זה נקרא: מעורבות ריגשית. וכבר גורדייף, 'בחיפוש אחר המופלא' של אוספנסקי הזהיר מפני זה מאוד. הוא טען שבכל פעם שזה קורה זה עולה לאדם בכמה שנים של נסיגה אחורה בהתפתחות הרוחנית שלו.

האינפנטלים ריגשית נפגעים נורא, כי מבחינה ריגשית הם לא מוגנים. כמו ילד שקל להרביץ לו, כי הוא חלש. הרגשות של האינפנטיל ריגשית חלשים, אין להם עוצמה. הם תובעניים מאוד, קולניים מאוד אך אין להם עוצמה פנימית.

אנשים רבים נראים כבוגרים ריגשית, ומפגינים כוונות נהדרות ונאצלות וזה יכול להראות מאוד משכנע, אך כל זאת עד הרגע בו משהו יפגע באגו שלהם, עד הרגע בו יעלבו  ממישהו ואז כל הכוונות הנאצלות הללו יעלמו כלא היו ומה שישאר זה הדבר האמיתי: האגו שכל דרכי הגישה אליו הם אמוציות פגועות.

נקודה נוספת שמאפיינת את הילדותי ריגשית הוא הדרך בה הוא  מתקשר עם אחרים; האינפנטיל ריגשית עוסק בעיקר באגו שלו ולא רגיש כלל לאגו של אחרים. ובעיסקאות תקשורתיות הוא מדבר בעיקר על עצמו ולא נותן כמעט משוב לאחרים בנוגע לאגו שלהם.

הנטייה אצל הילדותי מבחינה ריגשית הוא לתת כמה שפחות משוב,  להגיב כמה שפחות כלפי הזולת  ולגרום לשני כמה שיותר עבודה על ידי כך שהוא צריך לנחש כיצד אתה קולט אותו. ואכן אחד הדברים שמאפיינים ביותר את הבוגר ריגשית בתקשורת הוא יכולתו והתעקשותו לתת משוב. כי נתינת משוב משדרת לזולת עניין בו בשל היותו הוא ולא בשל עיסוקו או עניינו בנו. (עם זאת יש נתינת משוב לא בוגרת ויש בוגרת; נתינת המשוב הבוגרת לא מתייחסת ועוסקת בעובדות אלא משקפת וחושפת בפני הזולת את העמדה הפנימית שלנו ביחס למה שהוא\היא אמרו. ולא איך אנו קולטים את העובדות שעליהם דיברו, אלא את הכוונות שעמדו מאחוריהן).

כך שכל העניין של בגרות ריגשית הוא בעייתי מאוד. חלק גדול מן הבוגרים ריגשית הם בעצם מאוד ילדותיים. (נשים מודות שהרגשות שלהן שולטות עליהן, אך גברים מציגים חזות רציונלית בתכלית, אך בזמן שהם עסוקים בהולכת השולל הזו, ריגשותיהם שולטים עליהם יותר… יש על זה ביסוס מחקרי).

וכך ככל שאדם ישקיע יותר מאמצים להראות יותר בוגר ריגשית ממה שהוא – ("אין לי אינטרסים אישיים, אני רק מציג עובדות")  כך יגדל ויתעצם החלק הילדותי שבו, כי ללא כל בקרה ופיקוח –  הרגשות הילדותיים יכולים רק להתפרע ולהשתלח ביתר שאת.

התרגלנו לחשוב שרוב האנשים הבוגרים עושים דברים מתוך בגרות ריגשית, או לפחות מתוך שיקולים רציונליים טהורים. אך במציאות רוב האנשים פועלים מתוך רגשות  והם שמנווטים את ההחלטות הכביכול רציונליות שלו.

אצל אדם בוגר ריגשית החשיבה הרציונלית מנוווטת על ידי מרכז כובד פנימי, על ידי העצמי או ההוויה הפנימית. בעוד שאצל אדם לא מפותח מבחינה ריגשית –  אלה הרגשות הלא מרוסנים והלא מתועלים שפועלים על שיקולי החשיבה הלכאורה רציונלית. כך או כך רק לעיתים רחוקות החשיבה הרציונלית היא פרי של שיקולים שכליים טהורים, לרוב היא מושפעת או מן הרגש הנמוך (אינפנטיל ריגשית), או מן ההוויה הפנימית (בוגר ריגשית).

חלק ג':

אחד מן המאפיינים של אדם ילדותי ריגשית היא תופעת ההתרגשות: ההתחממות של האנרגיה הריגשית, או לחץ ריגשי. כל אלה זרים לבוגר ריגשית, אצלו הרגשות צוננים ורגועים. התרגשות  היא תופעה אמוציונלית חמה ואם נדמה את התודעה של האדם למסך טלויזיה, הרי שאצל אדם בוגר ריגשית התרגשות ולחץ ריגשי יופיע כמו הפרעה שיוצרת הפעלה של מכשיר חשמלי על מסך טלויזיה. הבוגר ריגשית נמצא במצב של רגיעה ושקט ריגשי.

ומה לגבי השקט הנפשי אצל האינפנטיל ריגשית? ובכן הוא נמצא בדרך כלל באחד מ2- קטבים! התרגשות והיסטריה – כאמור,  או בריקנות ושיממון רגשי.  אפשר להגיד שהבוגר מצוי במצב של עוצמה ריגשית שבתוכה ישנו שקט (כמו מעגל בתוך מעגל). בעוד שאצל האינפנטיל זה כמו שני קטבים שהוא מתנדנד בינהם;  בורח מן השקט אל ההיסטריה הריגשית (כי הוא פוחד מן השקט עבורו זה לא שקט מבורך אלא ריקנות פנימית), ואז בשוך ההיסטריה הוא מוצא עצמו באנטיקליימקס של ריק ריגשי.  

אצל האינפנטיל כמעט כל דבר זורק את ריגשותיו לחגיגה, היסטריה, או אורגיה ריגשית. (שהוא או מחצין או בולע אותם). ומה אצל הבוגר? איך הוא מגיב ביחס לגירויים ריגשיים שבאים מבחוץ? ובכן הוא לא נותן לגל הריגשי  הגואה לעבור רמה מסויימת של התרגשות. כאשר גירוי ריגשי מגיע והבוגר מרגיש את הגל הפנימי גואה ומאיים להציף אותו מבפנים-הוא עוצר  אותו לפני השיטפון –  כי רק כשהאדם עוצר את הגל הריגשי הוא מצליח  לא הופך קורבן לגירוי הזה;  ואז הוא  לא נחטף ע"י רגשותיו הגואים. כי הבוגר יודע בחוש שאם ירשה לרגשות להציף אותו מעבר לקו מסויים, אז הוא נתון בידי הרגשות שלו לשבט או לחסד (בד"כ לשבט) ואז אין דבר שהוא יוכל לעשות ביחס לזה.

יחד עם זה, צריך לציין כי  אנשים אשר מתרגשים מאוד- אמוציונלית ומתרגשים אמוציונלית בקלות –  זה אומר שכנראה  יש להם את פוטנציאל גבוה להיות רוחניים, כי זה אומר שיש בהם רגשות אשר מתלקחים בקלות וזה חומר הרבה יותר טוב מאנשים יבשים. רק שכאמור זה צריך לעבור עיבוד, תהליך אלכימי ואז הזהב יהיה עשיר ואיכותי יותר.

הרגשות לא אמורים בכלל להתלקח, מה שאמור להתלקח זו הרוחניות – הרגשות הם כמו נוזל המח, שמקיף את המח, זה המח שצריך לתפוס אש לא הנוזל סביבו, הוא בא רק לשמור עליו, להגן עליו ולצנן אותו.

דימוי נוסף לרגשות ולרוחניות הוא בסיס צבאי וש.ג. – הש.ג. הם הרגשות הילדותיים והבסיס עצמו הוא ההוויה הפנימית. כדי להגיע לרוח, להוויה הפנימית צריך לעבור דרך הרגשות. אך אם הם לא מאולפים, לא שקטים – האורח לא יכול להיכנס לבסיס. וכך רוב הש. גימלים עוצרים את רוב האורחים בפתח ולא נותנים לו להיכנס פנימה. הם דומיננטיים מידי, כמו ילדים, ולכן הסכנה הגדולה של אינפנטיליות ריגשית היא דומיננטיות; הרגשות במצב זה 'יגנבו' את החוויה ולא יתנו לה להגיע אל רמת הרוח ולאפשר לה להתלקח. במקום זה הרגשות מתלקחים מה שמחמם את כל המערכת.

ומה שקורה אצל הבוגר ריגשית שהוויה –הרוחניות שלו  לא נחסמת על  ידי הרגשות הילדותיים הוא מצליח לתת להוויה הפנימית שלו לתקשר ישירות עם חוויות וגירויים מן העולם החיצון.

הרגשות של חלק גדול מן האנשים הם רגשות ש.ג. ואז הנפש שלהם לא מקבלת את ההתרחשות האמיתית. עכשיו, הענין הוא שכאשר הרגשות חוטפים את האקשן מה שנמצא מאחורי הרגשות זה מאומה כי כלום כלום לא מגיע פנימה כי הרגשות חוטפות את הכל. ואז משתררת ריקנות פנימית, (ואז אנשים מרגישים את הכלום שלהם והם מרגישים שהם לא חיים).  אולם אם יצליחו קצת להשתיק והרבה לאלף – את הרגש המתפרע – אז  הרשמים יעברו את הש.ג. ויגיעו למחוז החפץ הרוחני.

 ובאנלוגיה: הרגשות (אצל האינפנטיל ריגשית) בעצם גורמים לאור השמש לשבור עליהם  את הקרניים ולהפוך לצבע במקום שהקרניים ימשיכו דרכם הלאה פנימה אל הנפש,  למחשכי התת מודע ולהוויה הפנימית.

כשמתבוננים באדם בוגר נפשית לא רואים שום צבע והוא נראה אפור ואטום. וכשמתבוננים באדם ילדותי ריגשית הוא נראה עשיר, רבגוני ומלא התרחשות פנימית. כי כשאנשים אחרים רואים את הצבע והצבעוניות של עולם הרגש של האינפטיל ריגשית – חוגג ומתפרע – הם אומרים: נהדר, יופי הכל צבעוני.

וזה הפרדוכס: לילדותיים ריגשית יש את  עולם החברה הצבעוני, עולם שהוא חסר תכן ריגשי של ממש. וכך הם נעדרים תכן ריגשי משל עצמם ועוצמה ריגשית אמיתית. לבוגר ריגשית יש את כל אלה, אך הוא ניתפס, כאמור, כצונן ולא נגיש מבחינה ריגשית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *