דמונים רגשיים והנתק הפנימי.

"אנשים המתפללים כדי להשיג דבר מה, אפילו הם מתפללים כדי להגיע למצב 'רוחני יותר, למעשה הם עובדים את השדים הפנימיים שלהם, גם אם הם מרגישים 'רוחניים'. במצב כזה, נפשם יכולה להיפתח ולקבל כוחות חיצונים אשר מגבירים לזמן מה, בדרך מלאכותית, את יכולתם השכלית והנפשית. אנשים כאלה, מכיוון שאינם מבינים שזהו מצב שקרי ומטעה, נוטים לייחס את הצלחתם לעצמם, ולהפוך ליהירים עוד יותר, פגיעים עוד יותר -לאותם שדים".
                                                                                       מוסו קוקושו. יפן. 1300 לפנ"הס

*

בכולנו קיימים דמונים;  שדים. סוג של פלישה של 'סיטרא אחרא', סוג של דיבוק שכבש את פנימיותו והתנחל לו שם.  אלו הם הדחפים והיצרים, השוכנים בקרקעית: הבעיות האמוציונליות, הנואורוזות למיניהן.
דמונים אלו מהווים מרכז כובד רציני ביותר, ששולט על מה שקורה בחצרות החיצוניים של חייו. אך ההתעסקות הזו בדמונים אינה גלויה ולגיטימית. האדם מכחיש את כוח המשיכה שיש להם על חייו. וכך הוא חי במעין נתק בין השליטה מלמטה ובין הפנים שהוא מציג לעצמו וכלפי חוץ.
כלומר מבחינה תודעתית, קיים מעין נתק בין התודעה של האדם ובין תהומות נפשו.  בנתק הזה גלומות הפטאליות, והטראגיות של בני האדם. האדם אמור להיות אדון לעצמו, אך כדי שזה יקרה עליו להודות שהוא עבד, לדמונים של היצר, המין , והתאוות והאימפולסים החייתים והילדותיים.
ברמה המודעת, כולם שואפים להיות אדונים לחייהם. אך למרות השאיפות, הכוונות וההצהרות ברמה המודעת, האדם שב ונופל לכלא האגו, לכאביו האינפנטליים, למשמוש עצמי ולהתבוססות בצד הפסיכולוגי של אישיותו הנתפש בעיניו ככבשונו של עולם.
והמקסימום שאליו ניתן להגיע בפער הזה, (וזה מה שאנשים עושים בדרך כלל) הוא להסתיר אותו ולהסוות אותו בהתנהגות /אחראית וכאילו שקולה ובוגרת.
והבעיה מתעצמת, כי הכוח של אותם דמונים נובע גם מן העובדה כי עצם קיומם מעניק לנו תחושה של נוכחות, ששום דבר אחר כבר לא נותן לנו. כך לפחות אין הם חשים בריקנות הפנימית. אין הם חשים שבתוכם הם כלום, אפס.  כך שלמעשה רוב בני האדם, בתוך תוכם בעצם רוצים  לשוב ולגעת בכאבים הפסיכולוגיים, בדמונים החבויים בפנים, כדי לברוח מן האין שבתוכם. כי רק כך הם מרגישים את עצמם, חשים את קיומם ומרגישים שהם חשובים, יתר על כן: רבים מגיעים לטיפול פסיכולגי, או להבדיל, למסע רוחני, לא על-מנת להתרומם מעל לרמה הפסיכולוגית ומעל לרמת הקיום האגוצנטרית, אלא רק כדי למצוא לגיטימציה לשוב  ולהעלות את הדמונים החבויים בהם ולהתעסק עימם. זו ההונאה העצמית הגדולה וזהו גם מקור הנפילה. שכן, דווקא  הנסיון לכאורה לפתור את הבעיות הפסיכולוגיות (שכל אדם נושא איתו, ובמיוחד – אלו הרגישים) – דווקא הוא שמלבה אותן, מזין אותן, מנציח אותן ומחזק  – את הדימום הפנימי בעולם הרגש.
מה המכניזם שפועל כאן? העוצמה של המעורבות אישית איננה נובעת -בדרך כלל- מעוצמת הגורם שחולל
אותה, אלא היא יונקת  מעוצמת הדלק הרגשי הטמון בבונקרים התת- קרקעיים של החיים הבלתי מודעים.
זוהי הסיבה שבגללה עיסוק בדמונים הפסיכולוגיים מביא לדמוניזציה של כל המערכת, וכאשר זו מתרחשת  היא סוחפת עימה את הכל, היא "גונבת" את האדם מדרכו האמיתית -בדומה לילד המצליח לתעתע באביו  ובמקום ללכת עם האב לבית הספר הוא גורר אותו לחנות השוקולד או ללונה פארק.
הבעיה איננה טמונה במצוקות הרגשיות, אלא בסחף שהן מעוררות. ובאנאלוגיה: אדם אינו מחמיץ את חייו משום שיש לו אף ארוך,  אלא משום שה'אף הארוך' שלו הופך למרכז קיומו ומסתיר מפניו את העולם כולו.  (כלומר, המעורבות  הריגשית שלנו עם הצרות הריגשיות שלנו – לפעמים מסתתרת מאחורי הקלעים ומאחורי המסווה -של השיחה מלומדת או טיפול פסיכולוגי נאור והיא המנווטת את השיחה כך שהיא תחזור ותזין את האובססיה הריגשית).
הדרך היחידה לתיקון עצמי באמת,  היא לקחת את כל הבעיות האישיות ולהכיר בהם כחלק לגיטימי ואינטימי של אישיותו.
האמת היא  האדם אינו יכול בכלל לטפל באותם הדברים הנחשבים בעינו כפגמים נפשיים,  ראשית משום שכאשר הוא מנסה לטפל בדמונים – הוא בעצמו הופך להיות עבורם מזון ושנית – משום שדווקא באותם פגמים פסיכולוגיים ובאותם הפרעות נפשיות טמון צופן האינדבידואליות וטמונה האנרגיה לצמיחה נפשית ורוחנית (ולכן אם יצליח ל'טפל' בהן ולהעלימן – הוא בעצם ימחה וימחק קוד חשוב השייך לפוטנציאל הנפשי שלו, חלק מן היישות המיוחדת והאותנטית שעושה אותו ייחודי ומיוחד).
במצב של בגרות נפשית אמיתית, אפשר וצריך לחדול מן העיסוק האובססיבי בפופיק של עצמנו – ברמה האמוציונלית, להכיר בזה אחת ולתמיד ופשוט -להיות. וזה העיקר -העיקר הוא להיות.
במצב של חיים בקשר עם הוויה הבוגרת – הבעיות הפסיכולוגיות מאבדות את האחיזה והאפקטביות שלהן לגבינו. זה לא אומר שיש פתרון לבעיות הפסיכולוגיות ומצוקות נפשיות, אלא להגיע לחיות במרכז כובד – בתוכנו, שם אין לבעיות הפסיכולגיות את אותו המשקל.
באנאלוגיה: אי אפשר לדרוש מילד קטן להפסיק לדרוש שוקולד, הוא יחדל להיות מונע על ידי ההשתוקקות הזו ויפסיק להתפרע ריגשית ויצרית בגללה -אם וכאשר יתבגר. (ולכן המטרה כאן אינה למנוע אכילת שוקלד על ידי הילד, אלא התבגרותו).

התעסקות ברגשות תביא  בסופו של דבר להתפרעות חוזרת ונשנית ואין בה פתרון. הדרך היחידה היא בגרות ריגשית -(תוביל בסופו של דבר לבגרות של ההוויה כולה)

ואז -כל אותה אנרגיה ריגשית שעתה אינה מתועלת  עוד לאפיקים אוגאיסטים ואינפנטיליים – מעלה את רמת המתח הפנימי, את רמת הטעינה הפנימית,
אך עד הבגרות הריגשית, כולנו סובלים מן הזומיננטיות של הדמונים הריגשיים. והתרופה שהחברה מצאה נגד העוצמה הדמונית של הרגשות, היא ההדחקה, ההדחקה וההסואה. וכל כך גדול כוחן של ההדחקה והמסכות, עד האדם עצמו אינ יודע עוד את עוצמת ההרס החבויה בו, עד שזו מתפרצת.
האתגר האמיתי בענין זה הוא לא להפסיק ולהתעלם  מן הדמונים הרגשיים ולא רק להסיק לדחוק אותם  אל מעמקי תת התודעה, אלא איך לחיות בשלום יחסי עם הרגשות המודחקים, להתידד עם הדמונים, ובכך למנוע את שני הקטבים: האחד, דומיננטיות של הדמון (שתגרום לנו מעורבות ריגשית). והקוטב השני, הדחקה של הדמון (שתגרום להתעצמותו בחשכה).
להיות במצב של אגואיזם אינפנטילי – זה לא להיות מסוגל לחיות עם הדמונים הריגשיים, זה להפוך קורבן שלהם, כי ברגע שמנסים ל'טפל' בהם רק אז מגלים את מלוא עוצמתם. כי הגורמים המציתים את עולם הרגשות וגורמים להתפרעות פנימית הם בטלים בשישים לעומת ההתלקחות והחום הנגרמים ממצבורי הדלק הרגשי הטמונים-מודחקים  – בתת התודעה.
עוד יש לומר: כי מה שעוד מוסיף עוצמת משנה לעוצמה של הסערות הרגשיות היא העובדה שאנשים שואבים את עצם תחושת קיומם מן העוצמה של הסערה הריגשית.

לשון אחר: כאשר חייו של אדם ריקים מתוכן וממשמעות אמיתיים ואינם מתקדמים לשום מקום, כי אז אין לאדם כל הוכחה על עצם עובדת קיומו לבד מן הסערה הרגשית וההיסחפות האמוציונלית.

"…ויהי הבל רועה צאן, וקין היה עובד אדמה ויהי מקץ ימים ויבא קין מרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא. מהכורות צאנו ומחלביהן. וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא אשעה, ויחר לקין מאוד ויפלו פניו. ויאמר ה' אל קין – למה חרה לך ולמה נפלו פניך. הלא תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו…"
                                              בראשית, פרק ד' פסוקים: 2-7.

"אתה אף פעם לא נשאר אם הרגשה כלשהי, טהורה ופשוטה, אבל תמיד מקיף אותה עם הפראפאנליה של המילים. המילה מעוותת אותה, מחשבה מתערבלת סביבה, זורקת אותה אל הצללים, משתלטת עליה אותה עם הרים של פחדים והשתוקקויות. אתה אף פעם לא נשאר עם ההרגשה, ועם שום דבר אחר בילתה: עם שנאה, או עם רגשות מוזרים של יופי. לכשצפה בך תחושת השנאה, אתה אומר עד כמה זה רע, יש בך את הדחף, המאבק להתגבר על זה, מהומת המחשבה אודותיה. אתה רוצה להשאר עם אהבה, אך אתה שובר אותה, קורא לה אישית או בלתי אישית, אתה מכסה אותה עם מילים, נותן לה משמעות רגילה, או על ידי כך שאתה אומר שזה אוניברסלי, אתה חושב על מישהו אותו\ה אתה אוהב, או שאוהב\ת אותך. יש כאן את כל הצורות של תנועה מילולית.
נסה להשאר עם רגש של שינאה, עם הרגשה של קינאה, עם הארס של שאפתנות, שהרי לאחר הכל, זה מה שיש לך בחיי היום יום, נכון שאתה היית רוצה לחיות עם אהבה, או עם המילה 'אהבה'. מאחר שיש לך את ההרגשה של שנאה, של לרצות לפגוע במישהו באיזושהי מחווה או מילה בוערת, נסה לבדוק אם אתה יכול להשאר עם ההרגשה הזאת. היכול אתה? האם ניסית אי פעם? נזה להיוותר עם הרגשה ובדוק מה קורה. אתה תמצא את זה קשה בצורה בלתי רגילה. המח שלך לא יניח להרגשה הזו, היא שועטת פנימה עם הזכרונות שלה, האסוסיאציות שלה, ציווי 'העשה והאל תעשה' שלה, הפטפוט הבלתי פוסק. קח חתיכת צדף. האם יכול אתה להביט בו, לתהות על יופיו העדין, מבלי להגיד עד כמה זה נחמד, או איזה יצור חי יצר אותו? האם יכול אתה להתבונן בלי התנועה של המחשבה? היכול אתה לחיות עם ההרגשה ללא מילה,ללא ההרגשה שהמילים מעלות? אם יכול אתה, אז תגלה דבר מופלא, תנועה מעבר למדד הזמן, אביב שאינו יודע קיץ".

                ג'ידו קריסנמורטי. מתוך “COMMENTARIES ON LIVING”.  -3 SERIEs GOLLANCZ 1961


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *