פילוסופיית הכאב מול פילוסופיית האושר

"הלב הממהר להיפתח לפרחים – הנו אף תמיד הראשון להידקר בקוצים".
ג'ורג' מור

**

הרגשות שלנו הם הנכס החשוב ביותר שלנו, מאחר והם כוח אדיר, מנוע רב עוצמה. הם הבסיס לצמיחה אישית, נפשית ורוחנית. הבעיה היא שאצל רבים מאיתנו זה לא מקובע עדיין, זה עדיין נזיל, נע בין שני מצבים: מצב של 'אפ' או מצב של 'דאון'. ככל שיש יותר 'אפ' כך ה'דאון' יותר דרסטי. בשני המצבים אתה מתפרע, רק שהתפרעות אחרת מובילה, כמו בנדנדה, להתפרעות הקוטבית הנגדית. כולנו בורחים מן 'הדאון', ומחפשים רק את ה'אפ', כל כך רוצים להתמכר להנאות, למין, לבילויים, לרומנטיקה. אנחנו חושבים שאפשר ליהנות קצת, להתפרע קצת, להשביע את הצורך המיידי – אבל למעשה יש כאן אפקט של ואקום, ככל שמתמכרים לזה יותר כך רוצים מזה עוד: עוד פורקן (חזק יותר) עוד ריגוש (מרגש יותר) עוד בילוי (סוער יותר) עוד הנאה (מהנה יותר). וכך הרגשות, שהם חומר בעירה דליק ביותר – במקום להיות מנותבים ומתועלים כך שיהוו כוח דחף אדיר לצמיחה נפשית ורוחנית – הופכים לאש פרועה וחסרת שליטה המכלה את האדם דרך הנאותיו והמפרקת אותו באמצעות פורקניו.
ההתמכרות להנאות החיים לא תורמת לצמיחה אישית ולא מחזקת ובונה אותנו מבפנים. היא מחלישה אותנו. אנחנו טועמים עוד טיפת דבש מהחיים ועוד אחת ועוד אחת – בתקווה שטיפת הדבש הבאה תשכיח מאיתנו את העובדה שיום אחד חיינו יגמרו. השאלה אינה האם אתה נהנה מחייך – אלא: האם אתה משתמש בחיים או החיים משתמשים בך. כאשר אתה מרפה לחלוטין את חבל השליטה על עצמך, מניח לעצמך להיסחף אחר הנאות וריגושים ומתמכר לטיפות הדבש (עוד סקס, עוד אוכל, עוד הרפתקה, עוד בילוי, עוד ריגוש), אתה מניח למעשה לחיים להשתמש בך, עד שיגיע יומך והם יזרקו אותך החוצה כדי לפנות מקום לדור הבא.
כשנגיע לעת זקנה – האם באמת ישנה לנו, אז, שעשינו חיים? שנהנינו ממין? שאכלנו שרימפס? שרקדנו עד כלות החושים? אבל דברים שעשינו בחיינו, שנבעו מן הפוטנציאל שעימו נולדנו – ושכדי להגיע אליהם היינו צריכים לשחרר לתוכם את אותו כוח הגלום בנו – בהם טמונה משמעות עבורנו. הם ידברו אלינו בזקנתנו מבפנים, ובהם נמצא את העדות למה שעשינו עם החיים שלנו.
וזו לא רק התמכרות, מאחורי התמכרות, ותהא הקשה ביותר, קיימת ברמת תת התודעה – פילוסופיה, השקפת עולם. גם אם היא אינה אלא רציונליזציה של הדחף הממכר. אך מה הפילוסופיה שמדובר בה כאן? זו הפילוסופיה אותה אנו מכירים, ואליה מטיף הממסד הקיים, בכל דרך אפשרית, הכל משכנע אותנו שאפשר ורצוי להגיע לאושר. ומכאן לגבי פילוסופיה אחרת, פילוסופיה חתרנית, כמעט אנרכית, הפילוסופיה של הכאב!
זו טעות מרה לחשוב, שתכלית חיי האדם היא להגיע לאושר. האדם המאושר הוא אדם ישן שאינו מחובר להווייתו.
האדם מתחבר לעצמו דרך הכאב, ולא מכיוון שהכאב זה משהו נשגב (זו רומנטיקה) אלא משום שההוויה של הקיום האנושי, תמצית חיי האדם, מבוססת על כאב. אנו נולדים מתוך כאב ומתים מתוך כאב ובין לבין, אסור לנו לשקוע בשכחה שמעניק האושר.
למה? כי להיות אדם זה להיות נפש, ולהיות נפש זה להיות עם הרוח, והרוח הרי כלואה בתוך גוף פיסי ועל כן אי אפשר להגיע אליה, וזה כאב אמיתי. (מתייחס לכך, לכליאה שהרוח כלואה בתוכנו, הזמר קט סטיבנס, בשירו הנפלא: SAD LISA).
עצם קיומה של הוויה רוחנית בתוך גוף זה מצוקה לרוח. עצם החיבור של רוח למשהו קשה, חומרי, גס – הוא מצוקה עבור הרוח. לכן, לחוש את נפשנו זה לחוש את המצוקה הזו של הרוח ולחוש את מצוקת הרוח זה לחוש כאב, ולחוש את הכאב הזה זה להיות מחובר למה שאמיתי בנו. זהו כאב רגשי אמיתי שאי אפשר לרכך או להעלים אותו על ידי השבעת הרגשות ברמה של הנאות הקיום הפיסי, למרות שאנו מנסים לעשות זאת כל הזמן. זהו גורלנו האנושי – לחוש תמיד בלתי מסופקים ולחיות עם הכאב של ההרגשה הזו ולדעת שאי אפשר להגיע אל הסיפוק המלא והסופי לעולם, אלא רק להמשיך ולכמוה.

באופן כללי כאב הוא אות אזעקה שמשהו בפנים לא בסדר. כל כאב – פיסי או רגשי – הוא אות התרעה. הבעיה מתחילה לא כשחשים כאבים אלא כשכבר לא חשים בהם יותר כשזה קורה – כשאין יותר כאבים רגשיים זה מסמל את הניתוק מן ההוויה הפנימית של האדם. על כן על האדם להיות קשוב לכאביו מפני שדרכם יכולים אנו להתחבר חזרה להוויה שלנו ולהתעורר למציאות האמיתית דרך הכאב.
ישנן בעצם שתי דרכים להתיחס לכאב: האחת להתעלם ולהדחיק אותו, שזו הדרך של השינה והדרך השניה זה לשים לב אליו, ללכת עם הפנס של הכאב עד למקום שממנו הוא בקע ולהתחבר להוויה. כל כאב אומר בעצם: אתה לא עם ההוויה שלך, נפרדת מהבית ואז אתה חוזר עם הכאב אל ההוויה, אל הבית הפנימי.
כשאדם חש כאב זהו סימן או שמשהו עומד להוציאו מהוויה או שהוא בחוץ והוא צריך לחזור.
כך שכאב הוא סימן שמשהו לא בסדר ומה שאנשים עושים עם הכאב הגופני למשל, הם משככים אותו עם כדורים וכו' ואז הסימן שהוליד אותו הולך לאבוד והבן אדם מתגרש מהדברים הראשוניים. אותו הדבר ברמה הנפשית עם הכאבים הנפשיים.
ברמה הנפשית האדם מדחיק את כאבו על ידי התכחשות ועל ידי עשיית דברים עם סף כאב יותר שמשכיחים את הכאב הנפשי או הליכה לאיבוד בפנטזיה, שהופכת לאמיתית יותר מן הכאב הנפשי. האדם מפנטז כאשר הוא ישן, כך שכאב הוא סימן טוב כי זה אומר שהוא לא ישן להוויה הפנימית שלו וזה סימן לא טוב כי משהו בהוויה חווה עצב או אובדן.
מי שלא חש בכאב, מי שחושב שהוא נמצא בנתיב להשגת אושר או התעלות רוחנית, או פיסגה דתית – לא באמת השיג את מה שיכול האדם להשיג מבחינה רוחנית אלא וויתר על ההיבט הזה של הוויתו כאדם והתמכר להנאות הקיום. ואז, לטווח קצר ובר-חלוף הוא מרגיש מסופק ומאושר – עד שהריקנות הרגשית תדחף אותו לעבר יעד הכיבוש של ההנאה או הריגוש הבא. אושר איננו רגש אותנטי – זהו יותר תוצר של התנתקות מהחיבור עם עצמך.
רגש אותנטי הוא לחוש כאב, זעם שבא מהתסכול של חוסר היכולת להיות אחד עם ההוויה הפנימית של עצמך.
להיות אדם משמעותו לחוש תמיד שמשהו חסר ולחוש שמשהו חסר – זה הכאב האולטימטיבי.
——————————————————————-

"הכאב בא מהנפש, האושר בא מהרגשות" 

.ג.ר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>