רגשות וחינוך.

העולם מתחלק לאנשים, תרבויות ואסכולות – שנותנות יותר חופש רגשי לאדם ואלה שמרסנות את הרגש. מאז ומתמיד הייתה מחלוקת בעולם ביחס לחופש שיש לתת לרגשותינו. למשל הכנסיות והממסדים הדתיים נטו לרסן ולדכא את הרגש, בעוד האמנות ושולי החברה, נטו לתת לו דרור.

א. דומיננטיות רגשית (בחינוך וכלפי העצמי)
העולם מתחלק לאנשים, תרבויות ואסכולות – שנותנות יותר חופש רגשי לאדם ואלה שמרסנות את הרגש. מאז ומתמיד הייתה מחלוקת בעולם ביחס לחופש שיש לתת לרגשותינו. למשל הכנסיות והממסדים הדתיים נטו לרסן ולדכא את הרגש, בעוד האמנות, ושולי החברה נטו לתת לו דרור. מחלוקת נוספת קיימת בין הדור הצעיר למבוגר; הראשון נוטה לתת דרור יתר לרגשותיו, בעוד שדור ההורים נוזף בצעירים על החופש המופרז (לדעתם) שהם מאפשרים לרגשותיהם.
ולא רק בין ממסד (דתי או לא) ובין יחידים, או בין הורים לילדים – קיימים חילוקי דעות ביחס למידת החופש שיש לאפשר לרגשות –  ישנם גם הבדלים תרבותיים ביחס לכך. למשל ישנן ארצות בהן נהוג לתת חופש רב לעולם הרגש (איטלקים, ברזילאים), וזאת לעומת עמים שמדכאים את הרגשות (אנגלים, יפנים). והשאלה שיכולה להישאל ביחס לכך היא: מה אחראי לכך שקבוצה מסוימת, תרבות מסוימת, או אדם מסוים ייטו לכיוון של דיכוי רגשי בעוד שאחרים ייטו לכיוון של פנטזיה רגשית? ההסבר הבולט לכך ברמה התרבותית הוא השמש (הרבה שמש באיטליה –  הרבה חופש רגשי וכו'). כלומר השמש לא רק כמשפיעה על חום הגוף אלא גם על חום הרגשות. השמש כמלהיטה ומשחררת של הרגשות.
אין ספק כי חברה זו שלנו היא בעד דיכוי רגשי, הדחקה של רגשות, לבישה של מסכה חברתית מעליהם. אנו עסוקים יותר בלהסתיר את רגשותינו מאשר לגלותם. משפחה וידידים אמורים להיות מעין גטאות או שמורות טבע של  אהבה וחופש לרגשות המוצנעים שלנו. אך בדרך כלל הדיכוי הוא כה עמוק, שאם אכן הרגשות מקבלים ביטוי בתא המשפחתי, אז זה יוצא שם או בצורה קיצונית של שיכרון חושים (אהבה ומין) או בצורה של התפרצויות כעס.
התרבות גם מבדילה בין נשים לגברים באשר לחופש הבעה של רגשות; גברים מורשים להביע רגשות קשים.
עד כאן באשר לתרבויות, מדינות, גילאים וכו', אך מה לגבי האינדיבידואל? ומה באשר להבדלים בין בני אדם בנדון? ובכן ישנם כאלה שכל הזמן רוצים לחגוג, לשמוח לשתות וכו' ואחרים המסתגרים ובעיקר נותנים דרור לשכלם, על חשבון רגשותיהם.
ואכן ישנם אנשים שנותנים דרור לרגשותיהם וישנם אנשים יותר מאופקים ומרוסנים מבחינה רגשית. אך יש אנשים שגם זה לא יספק אותם ("למה ולמה, רבות עוד שאל" מתוך: "אודי חמודי"), והם רוצים לדעת מה מעצב מבנה רגשי סגור ומה מעצב מבנה רגשי נוטה כלפי חוץ. ובכן חלק מזה הוא מן הסתם תורשה, אך חלק הוא כנראה השפעה סביבתית. כלומר של ההורים. ואכן אחד ההסברים למוחצנות או מופנמות רגשית טמון בהשפעה הפסיכולוגית  שיש לנוכחות דומיננטית של אחד מן ההורים. המדובר על הסבר שגורס כי לאנשים שמדכאים את רגשותיהם, הייתה השפעת אב חזקה בעוד שאנשים שנותנים לרגשותיהם לגדול פרא – הם אנשים שיש להם השפעת אם חזקה. (וזאת אולי כי גברים באופן כללי נוטים למשטר את הרגש בעוד שנשים נותנות לו יותר דרור? גברים מתעלים את הרגש לכיוון של יוזמה ועשייה. בעוד שנשים רוצות להתענג עליהם, להתחלק עמם ולתת להם להיות?).
על כל פנים, בכל משפחה האדם החזק והמשפיע על הילדים הוא או האב או האם. אם ההורה החזק הוא האם –  תהא ההשפעה החזקה חופש רגשי. אם ההורה החזק הוא האב – תהא ההשפעה על הילדים ריסון רגשי.
בשני המקרים; חופש רגשי מופרז ודיכוי רגשי מופרז, הם מצב לא טוב. והקוטביות הזו נגרמת כאשר אחד ההורים דומיננטי במיוחד, או הרבה יותר מן ההורה השני.
כך או כך, דומיננטיות היא הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות בחינוך.
ובכלל, דומיננטיות היא  גרועה ביותר.
בכל גישה של השפעה (בין אם בחינוך, או ביחס לעצמי, או בכל דבר אחר) בלי סבלנות, אפשור ומתן מרחב לתעיה, טעיה וכו' אין אפשרות לפוטנציאל לגדול! מרווח הנשימה הזה לרוב לא ניתן בגלל אותה דומיננטיות של ההורים על הילדים. דומיננטיות שמצד אחד 'תוקעת' את הפוטנציאל הרגשי של הילד ומצד שני מזיזה אותו לקטבים, או לקוטב שבו יאלצו להיות מצליחנים (השפעת אב ודיכוי רגשי), או לקוטב שבו יאלצו להיות מפסידנים (השפעת אם וחופש פרוע לעולם הרגש). אדם בוגר מבחינה אמוציונלית הוא אדם שנמצא בקו האמצע, מפני שהוא שולט גם במקל וגם בגזר. הוא שם גבולות אבל אינו כופה אותם ומצד שני הוא אינו מאפשר התפרצות פרועה של אמוציות. הנקודה היא: שכדי להיות בוגר רגשית צריך ליצור שביל זהב. ואם לחזור לתחום החינוך, הרי שכשילד מבלגן את הדירה, ניתן לבוא אליו בשתי גישות, שתיהן לא תגרומנה לו לצמוח מבחינה רגשית: האחת תהיה לתת לילד לצייר בבלאגן, כפי שיש בהרבה בתים, וזה אומר גדילה אמוציונלית ללא בקרה וזה אומר שהכל אצלו פרוץ ופתוח, מצד שני ההורה יכול לבוא ולצעוק עליו, להרביץ לו ולזרוק את הכל לסל ולהראות לו שהוא ילד נורא ואיום כאשר הוא עושה את זה.
אבל כדי לעודד צמיחה לקראת בגרות רגשית – צריך לבוא לילד ולאמר לו: "בבקשה תסדר את הבלאגן" , והוא יאמר:  "לא", ושוב: "בבקשה תסדר את הבלאגן", והוא יאמר: "לא",  ושוב: "תסדר את הבלאגן"!- וללכת, ואם זה לא יסודר אז לחזור שוב ולאמר זאת שוב מבלי להרפות גם אם זה יום יומיים ואז אם אין שינוי אפשר לאמר – "אני לא זז מפה עד שאתה מסדר את הבלאגן"!! אבל צריך מאוד להזהר, שלא להיות דומיננטי על מנת לא לדכא ולסרס לו את הרגשות. ואותו הדבר באשר לרגשותינו שלנו, כאשר אנחנו מפשלים –  לא להרוס לעצמנו את הצורה, לא להתנפל על עצמנו ללא בקרה ולשפוט את עצמנו כאפסים מוחלטים, אלא לתת צ'אנס ומרווח לצמיחה רגשית –  הרחק ומעל הסיטואציה הנוכחית.
ואכן,כדי לצמוח רגשית צריך לנקוט בגישה של אסרטיביות אמוציונלית, כלומר: לא כזו ששורפת והורסת ולא כזו שנותנת לכל לקרות בלי חשבון, כי אז זה לא חופש רגשי, זו  הפקרות אמוציונלית.

ב. אינפנטיליות ובגרות רגשית – בחינוך ילדים
כשילד משתולל רגשית על כך שהוא לא מקבל את הסוכריה וקורע את הווילון או רוקע ברגליים, הוא עושה זאת  מכיוון  שאין לו שום יכולת לרסן את רגשותיו. וזה קורה כי הטבע תיכנת את התינוק והילד כך, שאם לא יתעקש, לא יקבל דברים שעבורו הם שאלה של חיים או מוות. מפני שאם התינוק לא יקבל את החלב ברגע מסוים הוא יכול למות ועל כן יש לו אינסטינקט כה חזק, כי האגו שלו מחובר להישרדות. אבל אם האגו לא מרוסן בגיל מבוגר יותר- כי אז הוא גדל פרא. ואדם החפץ בבגרות רגשית צריך לא לאפשר לעצמו להגיע למצב של מעורבות רגשית כזו שמשתקת כל פעילות רגשית אחרת.
ומה בעצם  ההבדל בין ילד שאומר 'אני רוצה את הסוכריה הזו' ולא מקבל אותה, ונכנס להיסטריה נוראה ובין אדם מבוגר (כרונולוגית)- שאומר: "אני רוצה את הבחורה הזו". והיא אומרת: "לא, אני לא מעוניינת"?
ובכן, אם הוא יהיה אינפנטיל ברמה האמוציונלית הוא יעשה דבר דומה לזה שעשה התינוק. אך אדם בוגר- רגשית יאמר OK וימשיך. יגיד לעצמו שזה לא סוף העולם וינסה עם מישהי אחרת, הוא ינסה וינסה עד שיגיע למישהי אחרת. אבל מתירי הרסן האמוציונלי, מרגישים שאם לא יקבלו את הסיפוק שלהם מיידית, כאן ועכשיו, העולם מגיע לסוף, וכאן אחד השורשים העמוקים והעבים של אינפנטיליות רגשית.
אבל בדיוק כאן חשוב להדגיש כי בגרות רגשית אינה עניין של החלטה. זה כלל לא תלוי בנו; כפי ששתיל צעיר של ברוש לא יכול להחליט שהוא לא מתכופף ברוח, קודם כל הוא צריך לעבור תהליך, ואם לא יפנו ויוציאו את היבלית והאבנים –  הוא לא יוכל להיות בוגר. זה עניין של תהליך.
ואכן, אחד הדברים הנוראים ביותר שמתרחשים בקוטב של התפרעות רגשית, זה אי היכולת לדחות סיפוק – "אני כרגע רוצה לדבר על הנושא הזה". או: "מה פתאום, מה הוא מרשה לעצמו"? דהיינו: "אני ילד מפונק שרגיל לקבל כל מה שאני רוצה ואם אני לא מקבל, אני מייד הורס את כל העולם", ובמשך שנים חינכנו את האמוציות שלנו להתנהג ככה.
באופן כללי הגישה אצל הבוגר רגשית – כלפי כולם, היא כזו שמתייחסת לכולם כאילו הם הולכים לבטל לנו פגישות. ולמה כך? כי אצל אדם שצמח מבחינה רגשית קיימת תחושה ברורה ש: 'אף אחד לא חייב לי כלום'. האגו כבר לא במרכז העניינים, ואז הקטבים לא מושכים לקצוות ואפשר לנתב את הרגש בקלות כלפי מטרה רצויה ולא להיות קורבן של הרגש הילדותי המתפרע.
אולם האדם שרק מתנהג כמבוגר רגשית –  אך בתוכו ממשיך להתפרע הילד האגואיסטי – עדיין לא מודע מודעות גלובלית לגבי מה שרגש אינפנטילי מעולל לו, והוא סובל ומספר לעצמו סיפורים שונים למה זה קורה ובכל פעם מחדש, נכנס למעורבות רגשית חזקה. מעורבות רגשית זו, דומה להתנהגות הילד שאינו מקבל את השוקולד, ומתפרע, בשעה שהוא לוקח כמובן מאליו שבכלל מישהו (הוריו) דואג לו שיקבל אוכל, שלא לדבר על שוקולד.
ברגע שההיסטריה הרגשית מתרחשת –  הבוגר רגשית שם מחסום בינו לבין הטריגר ופשוט עוצר. זה בדיוק כמו התלקחות, כמו שריפה. מה עושים כדי שלא תגיע ליערות אחרים? מבינים שמה שנשרף עד עכשיו נשרף, אבל מעכשיו לא להגדיל בשום אופן את הנזק. אולם הבעיה הגדולה היא שברגע שזה קורה לבני אדם אינפנטילים רגשית –  הם מרגישים שהנזק כבר נעשה ואז לא אכפת להם להרוס את הכל ופה הנזק האמיתי. אבל האמת היא שמה שקרה עד כאן הוא זניח כי זה עדיין בחוץ, עדיין לא חדר לעולם הרגש. הנזק האמיתי מתרחש כשזה מצליח לחדור פנימה, ואז זו שריפה פנימית וזה באמת גרוע. הבוגר רגשית מצליח לרסן את מידת ההתפרעות הפנימית של האמוציות!.
בדרך כלל אנשים אומרים לעצמם שהנזק  הרגשי הוא נורא והוא נעשה ומה שהיה עכשיו הוא מינימליסטי, אך האמת היא שהנזק הנורא באמת יתרחש אם האדם ייעשה מעורב רגשית בפגיעה הרגשית שהוא נפגע. כללית: במצב של אמוציות המצויות במצב בוגר  -הניטרול נעשה לאחר הפגיעה הריגשית הראשונית ולפני שזה מצליח לחדור פנימה, לעולם הרגש.
האדם הבוגר רגשית כל הזמן  ער, כל הזמן על המשמר, מוכן למתקפה האמוציונלית הבאה. הוא חי בתחושה שכל רגע תבוא התקפה אמוציונלית והוא מוכן לזה בראש.
מה שהבוגר רגשית מבין הוא שכל מה שהעולם תמיד יעשה לו זה שהוא יגרום לו לפצע לדימום פנימי באמוציות – תמיד, והוא צריך לצפות לזה ולהיות תמיד מוכן לזה.
בעוד שהאינפנטיל רגשית בכל פעם נכנס להלם כשמישהו פוגע בו רגשית ואז ההלם והעלבון, הם שגורמים לדימום הרגשי האמיתי, אל הפגיעה הרגשית עצמה.
מענין שהתרבות החברתית (השולטת – דרך מסרים לא פורמלים ודרך קונוונציות הקיימות בממסד) אינה עוסקת בהתבגרות רגשית. כך שאדם העובר דרך מערכת החינוך המקובלת יכול לעשות זאת כשרגשותיו נותרים בגיל חמש בערך. יש היום חינוך מיני, חינוך שכלי אך אין חינוך רגשי; איך לטפל ברגשות אחרים וברגשותינו. היום גילו את זה וזה נקרא: אינטליגנציה רגשית, ופתאום ברור שהזנחנו חלק מאוד חשוב, אך המודעות למשהו לא בהכרח מביאה לשינוי. כי כל החברה הזו מבוססת על הדחקה רגשית ופיתוח של חשיבה אינטלקטואלית על חשבון בגרות רגשית.
מה שהתרבות המערבית מחנכת אותנו לגבי הרגש הוא – (במיוחד לגבי הגברים), לא להרשות לעצמנו להרגיש דברים מסוימים לעומק, מה שמביא למחסום רגשי ביננו ובין הרגשות שלנו. (דרך אגב זה מה שהאב הדומיננטי עושה לילדיו ואכן הנורמות התרבותיות שלנו הן יותר גבריות מאשר נשיות), לדכא את הרגש אומר לתת לאמוציות להמשיך ולדמם בפנים, אולם האדם מנתק את המודעות שלו מהם, כלומר זה מתרחש אולם האדם לא מודע לזה. ובכלל דיכוי זה כשמשטר אחד מדכא עם אחר ואז העם סובל, העם בבעיה אולם השלטון לא נותן לעם הזה להביע את התסכול ואפשר לזהות דיכוי בד"כ ע"י חוסר מקום להבעה של מה שבאמת מרגישים בפנים ובד"כ כשזה לא מסתדר או לא מוסכם עם מציאות חברתית חיצונית כלשהי).
הממסד החברתי די שבע רצון אם אדם מצליח לדכא את הרגש שלו, והישועה אם כן לחיי הרגש המדוכאים שלנו זה פשוט לא לתת לצמחי הפרא הרגשיים, ליבלית האמוציונלית – בכלל מקום לצמוח ולהתפשט מפני שבדיכוי זה צומח קצת אולי, אולם אין לזה ליבלוב מעל רמה מסויימת ואז ברמת המודעות הרגילה והיומיומית זה כאילו לא קיים. אולם מתחת לקרחון זה קיים מאוד, אבל המודעות השגורה רוצה להאמין "שמה שאיני יודע לגביו אינו קיים", כלומר לשמור כל הזמן שזה לא יגיע למצב של מהפכה, בזמן שהאדם הבוגר רגשית  עושה טיפול שורש ומשרש את היבלית, אבל לשם כך יש צורך לפתח מודעות ולשם כך צריך לקבל את הילד שבפנים, על כל הפיחות בדימוי העצמי שזה מביא עימו.
להיות בוגר רגשית – זה בידיעה שאם תרשה לעצמך את ההתפרעות האמוציונלית הפנימית, היבלית הזו תחנוק את כל הצמחים היפים והנפלאים (הפוטנציאל הנפשי) שאתה מגדל בגן: דהיינו אתה לא תצליח להיות יצירתי, לא תצליח להיות רוחני, אתה לא תצליח לקיים יחסים עם בני אדם, כי בכל רגע שיהיה זרע הכי קטן של יבלית (התפרעות רגשית) הוא ייקלט, יצמח ויחנוק את כל הצמחים שלך.
וישנה הדוגמה היפה הזו של גורדייף, משל המרכבה, ושוב: האדם משול למרכבה וזה בעצם הגוף הפיזי שלו, יש את הסוסים שזה האמוציות, יש את הרכב שהוא החשיבה וישנו האדון שהוא רמת התודעה:, הנוכחות של העצמי, של האני – היצר, הדם – יכול להיות נקודת החיבור של הסוסים למרכבה: החלק המוטורי של הסוסים האוטומטי שלהם.
והוא אומר שהמרכבה בדרך כלל חלודה בגלל טיפול לא נכון, אוכל לא נכון, חוסר התעמלות וכו'. הסוסים: האמוציות, מושכים את המרכבה לאן שהם רוצים, יש להם גירויים משלהם והם מושכים את המרכבה לצידי הדרך והולכים לגאיות ומוצאים אספסת שהם אוכלים וכלל לא נשמעים לרכב. כלומר חסר חיבור חזק בין הסוסים למרכבה, בין היצר לבין הרגש, וזה יקרה על ידי גאולתם מן השלב האינפנטילי, שאז כל אחד לעצמו.
הבוגר, זה בעל התודעה הערה, מפעיל מקל וגזר, הוא יודע להיות קשה ולהיות רך, ז"א לשים גבולות מצד אחד ומצד שני לתת את הגזר. לרסן את הרגשות המתפרעים, זה המקל, זה האספקט הזכרי של האב, ההשתוללות ברמת הרגשות  מתרחשת בגלל אי הפעלת  האספקט של האב שלא אומר לרגשות: "שבו בשקט" אולם ישנו פה גם האספקט של האם: לתת אהבה ללא תנאי לרגשות, לקבל את עצמך, כפי שאתה לתת לעצמך חום לאהוב את עצמך, לאהוב את הילד הקטן וזה קטע מאוד חשוב –  הקטע החשוב ביותר. אין אפשרות לשתקמות חיי הרגש ולצמיחה אורגנית של הרגשות ללא האספקט האמהי.
בכלל, האם כל הזמן שם, האב חוזר מהעבודה ומפעם לפעם צריך להחזיר דברים למסלול הישר, אולם נתינת חום, הקבלה של הילד האהוב בתוכך זה האספקט של האם.
האדם הבוגר רגשית לא נותן תהודה כזו עצומה לפגיעה רגשית, הוא לא שם – כמו הילד –  את האמוציות שלו במרכז היקום. הנק' אינה אם הפגיעה הרגשית בבוגר צודקת או לא, הנק' היא: שאף אחד לא חייב לבוגר רגשית מבחינה אמוציונלית וזו הגישה הבוגרת היחידה כלפי האמוציות. אך הבעיה היא שהאינפנטיל הרגשי חושב שמישהי\ו מעוניינ\ת בו\ה, כי הוא\היא  חשוב לה\ו וזה פשוט לא כך. ועד שלא נגדל  ונצמח רגשית  – נחיה בתחושה שחייבים לנו התחשבות ברגשותינו הפגיעים. זו היא בעצם מציאות והבנה כואבים ביותר, שהקיום האמוציונלי שלך, מלבד אמא ואבא (ובעצם גם לא להם), אינו חשוב לאף אחד. עד שלא נהיה מסוגלים לחיות עם זה – לא נהיה בוגרים רגשית.
כללית – הקלות שבה אנו מוטלים למעורבות רגשית היא אינדיקציה לכך שהרגשות והאגו נמצאים בקשר סימביוטי שלילי. התשלובת בין שניהם היא נוסחה בדוקה להתלקחות מהירה ובעירה חזקה של מעורבות רגשית. האגו של תינוק לעומת זאת אינו כל כך חזק, אולם אם ניקח אגו של אדם בן 34, שהוא בעל עוצמות מאוד חזקות – בהרבה מאוד מובנים – ונחבר לו רגשות אינפנטיליים של ילד, נקבל בלאגן נוראי, וככל שהאגו יותר חזק והרגשות יותר אינפנטילים – האדם פחות מודע לקשר שביניהם וההתפרצות תהיה גדולה יותר ביחס לאגו.
"איזהו גיבור הכובש את יצרו". הבוגר רגשית – כובש את יצרו, לא מדחיק או מדכא – שזה יחסית קל ושכיח, אלא מסלק את הסיגים שהיו טובים בילדות אך חוסמים בבגרות. כדי שהרגשות יגדלו ויתחזקו.
עם זאת יש הבדל בין דיכוי לבין ריסון; בריסון לא נותנים להשתוללות הרגשית להגיע למימדים מפלצתיים! אם זה כבר מגיע למימדים מפלצתיים אז לתת להם  לפחות הבעה, הדבר הנורא מכל שאפשר לעשות זה לתת להם להשתולל בפנים אבל להתנהג – כלפי חוץ – כאילו הכל בפנים שקט. וזה המצב של המסכה החברתית השכיחה, שדרכה – כולם מרמים את כולם, כאילו אצלם הכל שקט ומרוסן מבחינה רגשית.
ואז מתחת למסכה, זה משתולל ביתר שאת והורס כל חלקה טובה.
לא מדובר פה בביטוי חיצוני כמו ללכת ולירות במישהו ברחוב בגלל זה. ההשתוללות הרגשית – בחברה המתורבתת שלנו היא בפנים. 
אפשר לדכא את זה, אבל לעיתים רחוקות זה ממש דיכוי של הרגש עצמו, בדרך כלל זה באמת רק דיכוי של אמצעי ההבעה החיצוני, ואז כאמור – זה ממשיך להשתולל בפנים.  ובמצב זה, כל שזה אומר הוא שהאדם רק  מנתק את הקשר המודע בינו ובין רגשותיו המשתוללים, זה הכל. וזה שורף את הקשר עם התת  מודע…
הבוגר רגשית מודע ליבלית של ההתפרעות הרגשית והוא לא מאפשר לה להיות ועם זאת -כאמור- הוא רק חוסם את התפרעות היבלית אבל לא את הקשר עם רגשותיו. וזה ההבדל בין בגרות לילדות; הילד עדיין מלא יבלית כי רגשותיו עדיין לא התפתחו –  האדם המבוגר, לעומת זאת, חייב להיות מסוגל להפריד בין רגש אותנטי ובין פינוק והתרת רסן רגשית.
אי אפשר לשפוט את רמת ההדגש של הרגשות אצל בן אדם, עד שהוא לא עקר את היבלית האינפנטילית, מן הרגשות שלו. כי כל רגש המצוי עדיין במצב גולמי, פרא ולא מעובד – נדמה כמשהו אדיר. כמו ילד קטן שכשהוא נמצא במשפחה שלו –  ההורים לא יכולים לדבר. הוא משתלט על השיחה. כלומר אי אפשר לשפוט משהו פראי. אחרי שהילד עובר תהליך של צמיחה רגשית ומגיע לגיל 20 – ניתן לראות  עד כמה הוא דומיננטי ושתלטן. בגיל 5 אי אפשר, הוא עדיין לא עבר תהליך של עיבוד.
זה רק טבעי שהאמוציות  ישדדו הכל. הם דיקטטורים, הם עוצמתיים מאוד וכאשר הם שם זו עוצמה אדירה אולם  ברובה זו עדיין עוצמה של ילד קטן שאינו יודע דבר מלבד האגו שלו ורצונותיו.


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *