לשחוט פרות קדושות, חלק ב'

פרק מס. 5. הפרה-הקדושה של השפה והמלה

 

"עתה רואים אנו ביתר בהירות את הסכנה שהשפה תמיד תהרוס את האפשרות שנוכל להביע את אשר ברצוננו להגיד".

מרטין היידיגר, "בדרך לשפה".

 

"מילים, מילים, מילים"

ויליאם שקספיר

 

"גם אם שני בני אדם יבטאו במלים את אשר ראו עיניהם ושמעו אוזניהם  ויקראו לאובייקטים ולאיכויות באותם השמות וגם אם שיפוטיהם המבוטאים במלים לגבי הדמויות, הצלילים, הצבעים והגדלים וכדו' יעלו בקנה אחד – גם אז יהיו התכנים של התנסויותיהם ומחשבותיהם שונים זה מזה לחלוטין".

שלמה גיורא שוהם, אלימות האלם , עמ' 160

 

"כל אחד מאיתנו הוא שניים, וכאשר שני בני אדם פוגשים זה את זה, מתקרבים זה לזה, נקשרים, נדיר הוא שכל הארבעה יוכלו להסכים".

פרננדו פסואה, ספר האי נחת, עמ' 270

 

"תחילה תשב לך במרחק-מה ממני. כך על הדשא. אני אציץ בך ואתה תשב דומם ולא תאמר דבר. כי הדיבור הוא מקור כל אי-הבנה. אך כל יום תוכל לשת קרוב יותר אלי…,

הנסיך הקטן, א. דה סן אקזופרי, עמוד 63

 

השפה והעולם

אחת הגישות המעניינות הקיימות כיום, ביחס לשפה ולמלה תוקפת את השפה ומטילה ספק ביחס ליכולתה לתקשר ולהביע משהו אמיתי. הכוונה לגישה האקזיסטנציאליסטית, הרואה בחוויה הסובייקטיבית של היחיד את הדרך להגיע אל האמת האנושית. האקסיטנציאליזם הוא:  "המאמץ להבין את האדם על ידי חדירה מתחת לפיצול שבין סובייקט ואובייקט, אשר בילבל את החשיבה והמדע המערביים מאז זמן קצר לאחר הרנסאנס." 12)  לשון אחר; אין להפריד  בין הנחווה (האובייקט) לבין האדם החווה אותו (הסובייקט) כפי שעושה המדע, כי באמצעות החווייה הסובייקטיבית של היחיד ניתן להגיע להבנה נכונה יותר של האדם.  האקזיסטנציאליזם אף טוען, כי בגלל הניכור שיצר המדע – אין יותר שיח אותנטי ואמיתי, ועם זאת אין אפשרות לאדם להבין את עצמו ואת העולם ללא שיח אותנטי. ועם זאת, ולמרות  ובגלל הדגש שמושם על נסיון להידברות ותקשורת אותנטית – חושף האקז. את היחס האמביוולנטי שלנו למרכיב הבסיסי ביותר בתקשורת – המילה.

מי שקידמו בברכה את הספקנות של האקזיסטנציאליסטים כלפי השפה והמלה, היו הפוסטמודרניסטים, הם בעצם הציבו את הספק בהא הידיעה ביחס לשפה. לדעתם השפה אינה דבר כה מוצק כפי שניתן להאמין, היא אינה כמו משקפת או משקפיים שמראים את אותה המציאות רק יותר גדולה או יותר קרובה, השפה אינה מעבירה חווית ומתארת דברים תוך היותה מדיום נייטרלי -כוחה גדול יותר בעיוות של מה שהיא מתארת מאשר העברתו לאחר תוך נאמנות למה שבעצם מתואר. למעשה הפוסטמודרנים היו הראשונים שהניפו את הגרזן על השפה ובכך כמו הרסו את כל הגשרים שמובילים מן החיים הסובייקטיביים של היחיד את החיים סובייקטיביים של האחר. וגם את העולם כפי שהוא בפני עצמו. הראשון שהתחיל את עבודת הפירוק והדה-מיסטיפיקציה על השפה היה הבלשן השוויצרי פרדיננד זה-סוסייר (1857-1913). הוא טען שהסימנים המרכיבים את השפה הם שרירותיים, כלומר אין קשר מהותי בין הסימן ובין מה שהוא מתאר, וזה אומר שהשפה מסוגרת בתוך עצמה, ואינה יכולה למסור לנו מאום אודות העולם שמחוצה לה. כלומר השפה כחזיון עיוועים, כסיפור שאנו מספרים לעצמנו אודות המציאות. לאחר סוסיר צמחו הסטרוקטורליסטים, שניסו בכל זאת להכניס משמעות בקשר הזה שבין עולם לאדם, השפה. אך מי שתרם רבות ביותר לחוסר ההצלחה שלהם ולהכרזה על מות השפה כמשהו שקיים בפני עצמו הוא ז'אק דרידה (1930-) הוא המשיך עם  סוסיר עד הסוף המר. הוא ייסד את הדה קונסטרוקציה, שמראה כי אוסף הסימנים המהווה את השפה אינו אחיד, ואין לו משמעות אחידה ובכל מערך והקשר אחר, המשמעות של אותם סימנים תשתנה. כלומר לטקסט אין אף פעם משמעות אחידה ויחידה,  ולשפה אין יכולת לחדור את תוך המשמעות הפנימית של משהו, לדעתו השפה אינו מסוגלת לשדר ודאויות ולדבר עליהן בצורה מוחלטת. ואם זה נעשה אז זה רק נעשה בעזרת דיכוי, דיכוי של כל פרשנות אחרת מזו שסגנון השפה המסויים משתמש בו. כלומר, השפה הקיימת משרתת את עולם הערכים של אלה שמשתמשים בה  – יותר מאשר את הנסיון להבין את האחר. וכך היא כלי אינטרסנטי וסובייקטיבי יותר מאשר כלי להבנה ופירוש של מציאות אובייקטיבית. השפה תמיד משרתת את ההגמוניה השלטת ודוחקת לשוליים את אלה שתמונת העולם שלהם אינה זהה עם תמונת העולם של אלה שמעצבים את השימוש בשפה על פי הקריטוריונים המקובלים. כלומר, כל שלטון קודם כל מעצב את השפה המילולית ומנחיל אותה ככלי אובייקטיבי, בשעה שהסיבה העיקרת לכל שפה להופיע כפי שהיא מופיעה זה בגלל שהיא משרתת ממסד מסויים. ועל כן כל דרך או שיטה שרוצים לקרא תגר על השיטה הקיימת חייבים קודם כל לפורר את השפה הקיימת ולהביא במקומה שימוש חדש במלים וצרופי מלים.

דרידה טוען שהשפה המילולית כה דומיננטית עד שהיא מתנה את המציאות כך שנראה אותה רק דרך ההתניה של השפה. המציאות והשפה הם אותו הדבר, ומי ששולט על השפה ומעצב אותה הוא הממסד, שמגן בכך על שלטונו. וכך מי שגדל לתוך השפה לא גדל לתוך מציאות אלא לתוך השקפת עולם שמשרתת ממסד תרבותי אינטרסנטי.

אך האמת היא שכל זה החל עוד הרבה לפני דרידה. פרידריך ניצשה, היה הראשון  שהתנגד לתפיסת השפה הקיימת, הוא ביטא ספקנות רבה באשר ליציבותה של המשמעות הלשונית. ניטשה (במיוחד ב: "על אמת ושקר במובנם החוץ מוסרי") טען כי השפה היא מדיום שמקדם ומאדיר מושגים שמועילים לממסד שלטוני ומגמד מושגים שלא עולים בקנה אחד עם תפיסת השלטון.

בקיצור, כיום כבר מתחילה להשתרש המסקנה כי השפה אינה רק מדיום נייטרלי, אובייקטיבי וטכני, דרכו להעביר מידע, רעיונות ודעות, אלא  כלי אלסטי, אדפטבילי, וגמיש – המאמץ את הצורה של העולם הפנימי של זה שמשתמש בה, ובעיקר את האינטרס של זה שמשתמש בה. גישת הדה קונסטרוקציה של דרידה (וגם של באודליראד) – למשל, עשתה לשפה את מה שפיסיקאים הקוואנטים עשו לפיסיקה; הם הראו שהפיסיקה בפרט והמדע בכלל –   אינם בגדר מציאות אובייקטיבית הקיימת בפני עצמה, אלא שהיא במידה רבה יציר  של אלה שמתיימרים להבין וללמוד אותה…  גישת המסתכל מתנה את תפיסת והבנת  זה שהוא מסתכל עליו. כלומר עוד לפני שתודעתנו פוגשת מציאות – היא מתנה אותה, כך שהיא תראה לנו רק כפי שאנו יכולים להבין אותה, ואז אנו פוגשים אותה, אך זאת כבר – בהתאם לתמונת העולם שלנו. גם בדת קיימת אותה בעיה, האם הדת מציגה לאיש הדתי את אלוהים (או הדרך אליו), או בוראת אותו – על פי החלל הטראנסאדנטי הפעור בחייה – בזמן הנתון. (כמשפט המפורסם של פרויד: "הדת – אופיום להמונים").

וכך אנו רואים כי לקראת אמצע המאה הקודמת, (המאה ועשרים) מה שנתפש כמוצק וכסלע איתן – עליו בונים עולם, נתגלה כנזיל ביותר, כשיקוף של איך אנו רוצים לראות את המציאות, בתוקף רצוננו לשמוע את הסיפור שמתאים לאיך שאנו כבר חיים.

השפה אינה מדיום מוצק ושקוף הקיים בפני עצמו, אלא הוא קיים כדי לשרת אינטרסים אישיים וחברתיים. אנו יוצרים שפה  שתתאים להשקפת העולם שלנו.

וכך, במקום שנמשיך להשתמש בשפה, הגיע הזמן (אמרו הדקונסטרוקטים) ללמוד את השפה כמשהו שמשקף את תמונת העולם שלנו, (דוגמא טובה לכך היא הטלוויזה; קל לחשוב שדרכה אנו רואים את העולם, אך לא, הטלוויזיה מראה לנו את הצד הפנימי של המשקפיים שלנו, עליהם הדבקנו את תמונת העולם שנוח לנו לראות).

וכך, לאחר גישות אלה, העולם כבר אינו משהו אובייקטיבי שניתן להשתמש בו (ולנצל אותו) אלא הוא הצד הפנימי של המשקפיים שלנו – עליהם הדבקנו  את הציורים שאנו רוצים לראות. כלומר כל הגישות הללו (פיסיקת הקוואנטים, הדה קונסטרוקציה, הפוסט מודרניזם, וגם ההרמוניוקטיקה והסמיוטיקה), כל הגישות הללו (שבמידה רבה הן אקזיסטנציאליות) – גרמו לנו למעין התפכחות, עזרו לנו לראות שתוך כדי שהתיימרנו להבין את העולם באופן מדעי, אמפירי ומבוקר – בעצם הולכנו את עצמנו שולל, והראנו לעצמנו מי אנחנו על פי דמות העולם (האוביקטיבית כביכול)  שבראנו.

 

"כשאני משתמש במילה", אמר המפטי דמפטי בנימה של בוז ניכר, מובנה הוא בדיוק המובן שבו אני בוחר בשבילה – לא פחות ולא יותר".

"השאלה היא" אמרה אליס, ,אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל כך רבים ושונים".

"השאלה היא", אמר המפטי דמפטי, "מי כאן האדון – זה הכול".

לואיס קרול , 'אליס מבעד למראה' (תרגום: רינה ליטווין).

 

 

 

www.the-scientist.com/yr2003/ may/prof5_030519.htm

שפה ומלים, שפה ותקשורת

ואם עד כאן ראינו כי בלתי אפשרי להשתמש בשפה כדי להבין מציאות הרי שכשזה מגיע לשימוש בשפה כדי לתקשר המצב לא פחות קשה. יש כאן פרדוכס והוא טמון בכך ששפה נשענת על מלים ושפת המילים היא השפה העיקרית המשמשת בתקשורת בין בני אדם, אם תילקחנה המילים מאתנו – יתפורר עולמנו. כל החיבורים בין אדם לאדם ובין אדם  למערכת  שסביבו מבוססים על רשת צפופה של חוטי מילים. מילים מדוברות, מילים כתובות, מילים משודרות. מדמה את שפת המילים למראה המשקפת את דמותנו. כה התרגלנו לראות את עצמנו באמצעות המראה, עד כי ההשתקפות זוכה לקיום בזכות עצמה ועתה היא אומרת על עצמה "אני". המילה חדלה זה מכבר מלהיות אמצעי להעברת מסר והפכה להיות למסר עצמו. המילים שוב אינן כלי לביטוי ולתיאור של המציאות, אלא הפכו למציאות עצמה.  שפת המילים הפכה להיות כה דומיננטית עד כי  אם אין לנו מלים לבטא את שאנו חשים, איננו יודעים את שאנו חשים. המלים מתחזות למציאות ובכך מונעות מאתנו לחוות את המציאות. אמר ז'אק דרידה: "אני מדבר בשפה היחידה שאני יודע, אבל השפה הזאת אינה שלי".

היו מי שאמרו שהאדם הוא בעל חיים שאיבד את הטבעיות שלו בשל השפה: "במשך מאות רבות של שנים העדפנו את קליפה החיצונית האובייקטיבית, הלא מזדהה, של השפה. טיפחנו את הצד הרציונלי, המדעי התקף שלה, ובמילים אחרות, את צדה הזכרי. את הצד הנקבי ה'אפל', האינטואיטיבי, הלא מוסבר, הנבוך והלא מודע העדפנו להשכיח. לבחון את הצד המואר של השפה יהיה כמו לא לבחון אותה כלל". 13)  כדי להתחבר לצד הנקבי האינטואיטיבי יש לאיין (מלשון אין) את השפה המילולית, ולחפש את החוויה הפנימית דווקא באותם מקומות בהם השפה המילולית כושלת: במקצבי השקט שבין המלים, בהפסקות או בהיסוסים, במעידות ובמה שלא נאמר:  "האמת או הלא-מודע אינם נמצאים בדיבור הקולח, הרציונלי, המסודר. להפך: דווקא הדיבור הוא הקיר, המחסום. וכשיש עצירה בשיח, פתאום שתיקה, או מחשבה תקועה, שיכחה, ספק, חוסר עקביות, איזושהי הפרעה בדיבור, אז יש פתאום חור שדרכו מציץ הלא מודע, כמו דג שקופץ מהמים, הוא קופץ ונעלם. ברגע שאתה מאיר עליו, הוא איננו". 14) כמו שאמר פרויד :  "במקום של הטעות, שם הוא מוצא את האמת". והפילוסוף ויטגנשטיין אמר:  "מה שאי אפשר לדבר עליו – יש לשתוק לגביו". וסוקרטס אמר עוד לפניהם: "אני יודע שאינני יודע אך יש כאלה שגם זאת לא יודעים". וקירקגור טען ש"האמת העמוקה מתגלה, כשאתה נתקל בסתירה הגיונית ומילולית". גם בשירה מתקשה השפה המילולית להעביר את החוויה האותנטית: "השיר הוא בסך הכל הדרגה העכורה ביותר של הוויה…  …שיר הוא שיר  כשבאמצעות השפה אתה משתחרר מהשפה… שירה כשהיא במיטבה היא געגועים לפרוץ את גבולות השפה…. שפה היא שוד החוויות הגדול ביותר, היא הסינתטיות של החוויה". 15) השפה מנציחה את השניות שבין החווה והנחווה, בין אדם לרעהו.

פילולוגים (בלשנים) רבים מטילים ספק בעצם יכולתה של המלה לגשר בין שני בני אדם.  המלים, יותר משהן משמשות כלי להעברת מסרים – הן בעצם המחסום שמכשיל את עצם ההעברה של המסר 16).

וככל  שישלוט האדם בה וברזיה, עדיין יחוש כי את אשר באמת רוצה הוא להגיד – השפה לא מאפשרת לו. ומיטיב לבטא זאת  סופר הידוע בזכות שליטתו בשפה ובמלים; עמוס עוז. הוא אמנם אומר זאת על השפה העברית, ואולי זה נכון במיוחד לגבי השפה העברית, אך באיזשהו מקום דבריו חלים לגבי כל שפה באשר היא: ”השפה העברית: סיפור-אהבה שלי, עם בושה ותאווה וחרטה וכיסופים. אני את העברית אוהב מילדותי. המלים שלה, המנגינות שלה, הקאפריזות. ואני מחזר אחריה עד כדי גיחוך. מנסה תמיד לנחש מה חביב עליה ומה מכעיס אותה. לא פעם עשיתי חוכמות ופיתולים בניסיון להתקבל עליה. היא לא שלי באמת. היא לא של אף אחד. שפה יפה וקשה, לקשה לכתיבת סיפורים, קשה לחקירה מדעית, קשה לשיחת יום יום. היא הייתה של הנביאים. ואחר כך, כמו בגילגול אחר, הייתה של התנאים. מאז היא לאהייתה של אשף אחד. לא כולה. א בכל לב. קצת, ככה, הניחה להמישהו להקתרב מעט, וחמקה הלאה. אפילו ביאליק או עגנון: כן ולא-כן. המתסר עד גבול ידוע – וברחה לה הלאה, אל שדות אחרים. אני לומד אותה כל ימי חיי: אל משנן מלים דווקא, או כללי התחביר וחוקי הניקוד, אלא מנסה לבלוש ולהבין את אהבותיה ושנאותיה, בעיקר, להבין מה היא שואת ומה אינה מוכנה לסבול" 17)  

מכל זה עולה חוסר הטעם שבחיפוש אחר החווייה  האותנטית במסגרת השפה המילולית לבדה. לפי מצב הדברים כיום, המילים אינן משמשות אמצעי לבטא את הרגש אלא מכשיר המפרש, מצנזר ומגדיר את הרגש מחדש, כך שיתאים למה שרצוי לנו ולתדמית שאימצנו לעצמנו.

המילים הנן מניפולטיביות, מנסות לטעת רושם, מסתירות ומערפלות יותר מאשר מגלות. הן בעצם לא קיימות, הן רוח רפאים של מוחנו, שנולדו כדי לשרת ונמצאו לבסוף שולטות בנו שלטון רודני. אנו שבויים בעולם של מילים, של ניסוחים, של הגדרות. מיום שרוכש הילד את השפה הוא משכלל את מיומנותו בשימוש בה ועד בגרותו הוא כבר מומחה בתמרונים מילוליים – ומומחה לא פחות בהדחקה של רגשות.

 

כך מתבטאים יוצרים שונים ביחס לשפה, אך נעשו כל כך גם עבודות אקדמיות, למשל  אוגדן וויליאמס טוען  שתקשורת שיחתית רחוקה מלהיות "מסירה מדויקת של דברים, או העברה מוחלטת של חוויות", לכל אחד תמונת עולם ייחודית משלו, והוא יבין את המסר של הזולת לא כפי שהזולת התכוון לו, אלא על פי תמונת העולם הפרטית שלו עצמו. ולעיתים עיוות תפיסתי זה הינו אף יותר קיצוני ואנו ממש שומעים דברים בהתאם למה שהיינו רוצים לשמוע, או בהתאם לתבניות שכבר מצויות במוחנו. כלומר, הבעיה הגדולה בתקשורת שיחתית היא הדומיננטיות הגדולה של תבניות החשיבה והתפיסה שלנו, תבניות שמעוותות את המסר המקורי של הזולת – בהתאם לגשטאלט הקליטתי שלנו.

הגישה זו שהינה פסימית למדי ביחס לכוחם של  מלים בשיחה, אומרת כי הדומיננטיות של התבניות שבמוחנו – תמיד תאפלנה על המסר שבא מן התבניות של הזולת, וככל שהקולט יותר דומיננטי, או בעל תבניות חשיבתיות המוטבעות ביתר חוזקה, כך המסר שייבלע –יעבור תהליך של קונפורמיות ויתאים עצמו לתבניות שכבר קיימות במוחו של הקולט. ואכן הסיפרות האזיסטנציאליסטית; סארטר, קאמי. ותיאטרון האבסורד; יונסקו ובקט – מבוססים על חסר האפשרות של שני אנשים להידבר:  " עושר אוצר המלים, רמת ההפשטה, הסגנון והמיומנות בבחירת המלים, השימוש ב דקדוק וייחוס המשמעויות למלים משתנות מאדם לאדם בהתאם לקונפיגורציה החברתית- אישית שלו, כך שקיימת סבירות גבוהה להטיה, לעיוות או אפילו לבלימת התקשורת בין אגו לזולת לחלוטין". 18)

המילים בנויות יותר לשם העברה של מסרים ברוטינות יומיומיות ובמפגשים טכניים, מאשר להעברה של חוויות פנימיות ולהגעה לדיאלוג עמוק שבו מתקיים מפגש של נשמות.

את הדילמה העצומה של השפה כמדיום תקשורתי אפשר להגדיר כך: את הדברים העמוקים והחשובים באמת לא ניתן להביע באמצעות כלי השיח המגושמים שיש לנו, בעוד שאת הדברים הפחות עמוקים -מצד אחד- והיותר שטוחים וטכניים –מצד שני – ממילא זה לא משנה עם נעביר אותם או לא – אז מה הטעם בכלל לשוחח? ובכן, היחס בין שפה ומלים מצד אחד, לבין הכוונות והמסר – מצד שני, הוא כמו היחס בין הראייה לבין אובייקטים שעליהם מסתכלים: הראיה היא הדרך בה אנו תופסים ויזואלית את מה שקיים, אך הראיה – בהיותה כלי לא מושלם – מעוותת את מה שרואים כדי שיתאים לסוג התפיסה הקוגניטבית שלנו. כך שזה גם שקר וגם אמת. אותו הדבר ביחס לשפה; שפה יוצרת עיוות מסוים ביחס למה שהדובר התכוון אליו ואיך שזה יוצא במלים.  עיוות יותר גדול קיים במוחו של הקולט –  כשהקולט מנסה להבין את השפה בהתאם לעולם החוויות הפנימי שלו. אך העיוות היותר חזק – לא בא מן ההבדל התמים בין תמונת עולם פנימית לזו החיצונית. ישנו הבדל חמור ועמוק יותר והוא  בא מן האינסטיקנט לשימור דימוי עצמי גבוה. וזה עובד פחות או יותר כך: לעיתים קרובות הקולט הבין היטב את דברי הדובר, אך מה שהוא הבין לא מתאים, ואפילו סותר את הדימוי העצמי שלו. או מתנגד לאיך שהוא קולט את העולם. וניגוד וסתירה אלו  יוצרים אצלו דיסונאנס שמחייב שינוי תפיסה ואז הוא מעדיף או לא להסכים, או יותר חמור, להבין זאת בצורה שתתאים ותשלים (או לפחות לא תיצור דיסונאנס) עם תפיסת העצמי ותפיסת העולם  הנוכחית שלו.

לכל אחד יש רצון לשמר תפיסת עצמי משופרת, וכזו שסובלת מכמה שפחות זעזועים. כל הפנמה של מסר העלול לגרום לירידה או נסיגה בדימוי העצמי – תיתפס כשגוייה, (אם המסר רק גורם לזעזוע קטן) או כלא נכונה, בעייתית, או אפילו מסוכנת (אם המסר גורם לזעזוע מאסיבי פנימי שסותר ומוריד דימוי עצמי בכמה רמות).

כך שהדימוי העצמי של כל אדם (שהוא בדרך כלל לא ריאלי ונוטה להיות יותר משופר וגבוה ממה שהוא באמת, או ממצבו הריאלי) – שואף לשמר ערך עצמי גבוה ככל האפשר. והיות וכך אז התקשורת עם הזולת תתעוות ותיתפס בהתאם וביחס ישיר לשימור הערך העצמי האמור. (רואים זאת היטב בדרך בה אדם מתבונן בראי; הוא משנה יציבה, תנוחה והבעה – כך שתתאמנה לדימוי העצמי היותר משופר, אך כשהוא רואה עצמו בוידאו (שזו תדמיתו הריאלית) –הוא מתחלחל).

עיוות זה 'שובר' את רב מערכי השיח בין בני אדם, וניתן לקרוא לו 'שקר עצמי' –במינוח היותר קשה, או 'מנגנון הישרדות פנימי' –  במונחים פסיכולוגיים רכים יותר; הכחשה, הדחקה, רציונליזציה וכו'. ולרב מערכי השיח אין סיכוי לשימור של חוט שדרה של ריאליה – מול הקרחון העצום הזה של שימור הדימוי העצמי, שאורב מתחת למימי התודעה השלווים לכאורה, אורב ל'טיטאניק' של השיחה כדי לקרוע בה חור שיטביע אותה.

אך עיוות המסר כדי שיתאים (או לא יפגע ב-) דימוי העצמי אינו העיוות היחידי כמובן , כמעט תמיד  המסר המועבר נופל  לפח של עיוות כלשהו. אפשר לחלק את העיוותים או הסטיות בקליטת המסר לשתי קטגוריות, או שני הפחים האורבים למסר והם: פח הקולקטיביות ופח המטען האסוציאטיבי האישי.

בפח הראשון, מצויה השטחה וקולקטיביזציה של המסר וזאת בעקבות הדומיננטיות של הפן הציבורי בחיינו, המולך בעיקר דרך תיקשורת המונים; לכולם אותם מושגים, כולם מצייתים ל'פוליטקלי קורקט' חברתי, דוגמא אידיוטית לכך: המלה 'גומר' – משום מה – יצאה מקונצזוס וכיום ניתן לשמוע אנשים מתקנים את מי שאומר: 'גומר' ומייעצים לו להחליף זאת במילה: 'מסיים'. וגם ייחוס ערכי למושגים הופך לשטוח, חד ערכי ומשותף, למשל: מאמץ – זה טוב, בטלה – זה רע, מנוחה – זה טוב, (לזמן מוגבל). והנאה זה טוב, אך תענוג – זה טיפה מופרז. התמכרות – זה רע, אך השתקעות – זה טוב. יש כאן רודנות של מושגים, וכשאנו מדברים, אנו כבר לאחר המסננת שעושה סלקציה למושגים שאינם  'פוליקטקלי קורקט' – כי אנו די מהססים לחרוג מזה. ואם הקולט מבין משהו בצורה חתרנית, חריגה ואישית  – עד שזה מגיע לתגובה חיצונית – תגובתו תעשה קונפורמית והוא ישנה את הבנתו  ביחס לאיך שהרב מבין את המסר. והוא ישנה לא רק את תגובתו אלא אף את דעתו והבנתו ביחס למסר.

כך שהעיוות הראשון היה קולקטיבי ואובייקטיבי – העיוות השני הוא אישי וסובייקטיבי; דהיינו, כל אחד מבין את הדברים לפי הרקע האישי שלו. למשל, תעשיין עסוק יבין איחור של ידיד –כזלזול, בעוד שאמן – המחכה לידיד – יבין את האיחור כחלק מן החפש האישי של המאחר, וכנראה לא יעלב (או לפחות יעלב פחות). עוד דוגמה: גבר יבין אחרת את הצורך שלו להתנצל בפני מישהו (השלמה והרחבה בהבדלי השיח בין גברים ונשים באופן כללי ודרכי ההתנצלות שלהם באופן אישי – ניתן למצוא בספרי: "אמנות השיחה" הוצאת ידיעות אחרונות, 2003 בפרק: "שיחות גברים, שיחות נשים") מאשר אישה; הוא יראה בזה פחיתות כבוד, בעוד שהיא תראה בזה הזדמנות להפגשנת רצון ליישר הדורים – בקשר.

עיווות אחר הוא קיומם של תחושות פנימיות; לכל אחד מאיתנו תחושות – מהם אנו רוצים להתרחק ותחושות אותם אנו רוצים לחוש. רובנו נע רב חיינו (ואז חיינו סובלים מאינפנטיליות מה) בין שני קטבים של תחושות; קוטב אחד הוא תחושת פחד שגורמת לנו לברוח ממוקד שאנו מזהים אותו כגורם לנו את הפחד. וקוטב אחר הוא תחושת תענוג, ורובנו מנסים להתקרב או להאריך את משך תחושת התענוג. שני קטבים אלו מאוד דומיננטים ומשפיעים גם על התקשורת; סוג של תקשורת הגורמת לנו לפחד, או לחשש, תיצור בנו תחושות רתיעה, והסתייגות. לעומת תקשורת המעוררת  בנו תחושה של הנאה או עונג – תגרום לנו לרצות לשוחח עם אדם זה, לעיתים קרובות יותר.

 

"זה ברור שאם היינו חיים בהרמוניה עם עצמנו ועם הטבע, היינו צריכים להיות מסוגלים לתקשר באופן חפשי, בתנועה יצירתית שבה אף אחד לא מגן או נאחז באופן קבוע בדעותיו ורעיונותיו שלו. אז מדוע זה כה קשה ליישם תקשורת שכזו? שאלה זו הינה קשה ומורכבת. אך ניתן אולי להגיד שאם מישהו מגיע לעשות משהו (בנוגע לשיחה – ג.ר.)  (ולא רק לדבר או לחשוב על כך), תהיה לו נטיה להאמין שהוא כבר מקשיב לאחרים בצורה נכונה. נראה (לו – ג.ר.) כי הבעיה העיקרית טמונה בכך שזה דווקא האחר שהוא משוחד ואינו מקשיב. לאחר הכל, זה די קל לכל אחד מאיתנו להבחין בכך שהאחר הוא זה שהינו 'חסום', לגבי שאלות  מסויימות, וכך שמבלי שהם יהיו מודעים לכך הם עוקפים את העימות עם סתירות או ניגודים שעבורם הם מאוד יקרים. עם זאת הטבע של 'מחסום' שכזה, הינו בכך שהוא מעין חסר רגישות, או הירדמות לגבי הסתירות הפנימיות שיש למשוחח. מובן מאליו אם כך שמה שחשוב ביותר הוא להיות מודע ביחס ל'חסימות' שלו עצמו. אם האדם הינו ערני ובעל תשומת  לב, הוא יכול להבחין, למשל, שכששאלות מסויימות עולות – ישנן תחושות חולפות של פחד, אשר דוחפות אותו הרחק מהתיחסות לשאלות אלו. (וגם עולות בו תחושות של –ג.ר.)  עונג, שמושכות את מחשבותיו והגורמות לו להיות עסוק בשאלות אחרות. וכך יש לאדם יכולת להשאר מרוחק מזה שהוא חושב שיפריע לו. וכתוצאה מכך הוא יכול להגן באופן לא מורגש על רעיונותיו. וכל זאת בזמן שהוא משער שהוא באמת מקשיב למה שאנשים אחרים אומרים.

כשאנו באים לדבר, ולהתנהג ביחד, עלינו להיות מודעים לתחושות עדינות ודקות אלו של פחד, ותענוג שחוסמות את יכולתנו להקשיב בצורה חפשית. מבלי מודעות זו, הציווי הזה של להקשיב למכלול של מה שנאמר – יוביל למשמעות קטנה ביותר".19)

דוגמה נוספת לעיוות סובייקטיבי מביא מחקר של לוין ומרפי, 20) המראה שנחקרים קומוניסטים ואנטי קומוניסטים למדו וזיהו טוב יותר שדרים שהתאימו ממילא לאידאולוגיה שלהם – מאשר שדרים שהתאימו לאידאולוגיה הנוגדת. מחקר דומה נעשה לגבי סטודנטים אמריקאים-אפריקאיים שהצליחו יותר בתכנית לימודים שהתאימה למוצא האתני שלהם.  "אגו מבטא מלה ומצפה שלבן שיחו תהיה תדמית מנטלית זהה או דומה. עם כל הקונוטציות, האסוסיאציות, העמדות והשיפוטים הערכיים  – לדימוי המלה שלו. אשליה זו שאין אנו עדים לה בדרך כלל, היא הגורמת למרבית הליקויים בקומוניקציה של אגו עם הזולת". 21)

עד כאן עיוותים ביחס לקליטת המסר, אך ישנם גם עיוותים בהבעת המסר, ביכולת להוציא דיאלוג אל הפועל. כלומר, אנו אולי כבר מבינים בדיוק מה הזולת רוצה מן השיחה אך אנו לא ניתן לו את התענוג, והסיבה לכך נעוצה במאבקי כח סמויים. לעיתים קרובות מאבק כח מתחפש לחסר הסכמה עקרוני, טכני, או לוגי. ובשעה שמנסים לפתור את הבעיה הלוגית בשיח – אין רואים את השרשים האמוציונליים שהצמיחו בעיה זו, ובתורם יצמיחו בעיה לוגית חדשה.

רואים זאת היטב בשיח מדענים בסוגיה כלשהי, כשהם מופיעים למשל בכלי התקשורת; (כולם אנשים משכילים בתחומם) אך כשהם באים לדון בנושא מסויים, לא עובר זמן רב ומתגלעים חילוקי דעות, למרות שרובם לעתים קרובות באים מאותו התחום או מתחום דומה. על פניו נראה כי חילוקי דעות אלה הם עקרוניים ולוגיים בתכלית, אך מתחת לפני השטח – רוחשת סיבה אחרת, הסיבה למעשה היא: לא לתת לזולת לככב באור הזרקורים ולקטוף לעצמו את כל התהילה, ובכך לגזול  את 'ההילה' מן האחר. ואז תחת מסווה של חסר הסכמה, אי דיוק בפרטים וכו' – מצמצמים את גודל 'ההילה' של הדובר הקודם. ולעיתים קרובות בדיונים כאלה, בכלל לא עוברים את הקליפה החיצונית של הנושא, שלא לדבר על העדר  דינמיקה עם הנושא – כי בשני המקרים (העדר דינמיקה עם הנושא וחסר חדירה לעומקו של הנושא) – הדוברים עסוקים בתלישה מנומסת (פחות או יותר) איש את שערות רעהו.

מה שמזכיר את הדוגמא של ארתור קסטלר מסיפרו: "נערות הטלפון", 22)

 שם מדובר על מדענים שבאם לדון על הדרך להציל את האנושות, אך במשך כל הפגישה כולה לא הצליחו להסכים אפילו  על סדר היום. וכך, השורה התחתונה בישיבות\שיחות מלומדות או מקצועיות רבות היא משהו כמו: "הדבר היחידי שאנו מסכימים עליו הוא שאיננו מסכימים" ("אך גם ההסכמה על חסר ההסכמה היא רק כי אנו חייבים להראות שאנו בני תרבות, האמת היא שגם על זה איננו מסכימים"). כי ההסכמה או אי ההסכמה אינם קיימים ברמת המסר אלא ברמת המטא-מסר, התת-מסר,  הרמה הרגשית הבינאישית, שבה סטאטוס ומאבקי כח הם שם המשחק – ולא מה שנדון, מה שנדון לכאורה – הוא המכסה והעטיפה של מה שנדון באמת והוא: מי חשוב יותר.


 

פרק מס. 6. הפרה הקדושה של 'להיות בסדר'

כאן אנו מגיעים ל'פרות קדושות' בעלות גודל בינוני השואף לקטן. כאן ה'פרות הקדושות' הן חצי שקופות. הן יותר בגדר רעיונות מקודשים עד מוסכמים, שמרחפים בחלל השיחה ובפסיכולוגיה החברתית שלנו. אחת מהן היא גילגול חילוני של רעיון 'השומרוני הטוב' מן הברית החדשה. הגישה היהודית של מתן בסתר, ועשית צדקה ואהבת לרעך.  גישת הפסיכו קיברנטיקה, של לחשוב נכון ולחשוב מחשבות טובות.  או הגישה של דמויות רבות השפעה במאה ועשרים, כגון גאנדי, אלברט שוויצר אמא תרזה, ראם דאס, תומס מור, דיפאק צ'ופרה, לואיז היי ועוד דמויות שמדברות על הצורך להתגבר על אנכויות ו'להיות טוב' כלפי האחר והזולת. מסר זה קיים בצורות שונות בדתות, גם בתרבות החילונית ועכשיו בסדנאות וספרי העידן החדש .

וכאן יכולה להישאל השאלה: אז מדוע זו פרה קדושה? למה לשחוט אותה? מה רע בה? ובכן הבעיה עם ההתעסקות הזו עם להיות טוב ולדחות את הרע, להעצים את הצד היאה ולדחות את הצד הקטנוני והמכוער – בין אם זה האזרח המהוגן שאמור לעשות מעשים טובים,  או המסתופף בכת או בתנועה של חזרה בתשובה – והמתעסק עם מדיטציה, ויוגה, לימוד תורה, ואימוץ התנהגות של צדקה  וחסד – שהיא לרוב עלה תאנה. זהו פוסטר חברתי שבא לכסות על ערווה אישית פחות מחמיאה.

הרעיוון של 'להיות טוב'  הינו ממלא מקום סינתטי לערכים אמיתיים. כי כאשר אין באדם את העוצמה לשמור את הערך של אותנטיות ברמה ההוויה, באה החלופה של 'לעשות מעשים טובים' להיות מוסרי, להיות אזרח טוב, להיות נדיב, להיות מתחשב.

כלומר הבעיה אינה בהתנהגות הטובה של האזרח המהוגן או התלמיד בישיבה, אלא בעובדה שההתנהגות הנאותה הזו והמושג של 'להיות טוב'  – הם ברוב המקרים  בבחינת עלה התאנה המכסה על העדר קיום פנימי.

אחת הדוגמאות המובהקות לדרך בה המוסריות של הנורמה החברתית (נעדרת הקיום הערכי) – באה לידי ביטוי הוא ביחס לקבצנים- הגישה הזו אומרת כי אל לנו לתת נדבה לקבצן, מתוך עיקרון מוסרי לפיו מתן נדבה בעצם מקבע את הקבצן במקום שבו הוא נמצא (ומעודדת אותו להמשיך ולקבץ נדבות ולא לחפש עבודה). גישה זו מייצגת היטב את שילטון המוסריות הקונוונציונלית  על פני אורח המחשבה עצמאי המנסה לחדור אל שורש הדברים: כאשר בוחנים את הבורגנות האינטליגנטית החיה בארץ כיום, מוצאים אנשים משכילים, אנשי ארץ ישראל היפה והטובה, המקנים לילדיהם ערכים מוסריים, כגון: לא לגנוב, לא לשקר, לא לרכל, לא להיות צבוע וכו'. אך שנים מאוחר יותר, כאשר הילדים שבגרו  גמרו לכופף ולהזיז ולדחוק את כל מה שנמצא בדרכם בדרך לפסגה -והם פורשים מן המירוץ, אז הם מתפנים להצטרף לארגון צדקה, ומרגישים כמי שהגשימו יעד חשוב.  או כאשר -עדיין כצעירים –  והם לא הצליחו להיקלט במערך הממסדי הקיים, והם מרחפים זמן רב מחוץ למסגרת המעניקה להם זהות וקיום חברתי- הם מחפשים שיטות ודרכים 'להיות טובים' לעשות את זה נכון, זה יכול להיות בטבעונות, הילינג, או יוגה. ותוך כדי ניסיון גורף 'להיות טובים' הם מסתכלים בבוז על כל ההמון הממסדי הממשיך 'להיות רע'…

ואולם כשם שסויה היא תחליף לבשר, או כשם שהאמונה בדרך פוליטית כלשהי – היא  בד"כ תחליף (לא פחות כוחני)  לצורת שלטון קיימת. או כשם שהשיבה לטבע, אקולוגיה אורגנית, או האמונה בגורו כלשהו  היא תחליף של תדמית לאורח החיים הממוסד-  כך מהווה הרעיון של להיות טוב  תחליף להוויה של אדם אותנטי, הצומח לתוך חייו.

אם בחיי האדם פעור חלל  ואם מלבד המסכה של הג'וב, הכסף או הבית שלו, הוא לא הגיע לשום דבר ממשי בחייו מבחינת חייו הפנימיים, (משהו שיישאר לאחר שיקלפו ממנו את הבגדים, את הבית, את התואר,  את  הדעות,  את המשפחה, את החברים, את המכונית)  – הרי שאז הוא יחפש משהו שיתן לו את ההרגשה לפחות, שיש בו ובחייו משהו חיובי.

וה'להיות טוב' שהוא ימצא – יבוא  במקום צמיחה ולבלוב פנימיים, במקום בניה פנימית של חיים אותנטיים. אנשים המצליחים להגיע למשהו מבחינה כלכלית, או מעמדית, ישתדלו דרך 'הדרך הנכונה' שלהם,  לרכוש את התווית  של: "הוא לא עד כדי כך מניאק, הוא לא חושב רק על כסף ומעמד, הוא גם עושה הרבה מעשים טובים, הוא הולך לחוג תלמוד, הוא באירגון רוטרי, או בונים החופשיים,  הוא איש טוב בעצם". מבחינת ערכי החברה – אדם כזה הוא אישיות חיובית הוא גם מצליחן וגם מוסרי.

והשאיפה הזו לכסות על ידי 'להיות טוב' את  העדרו  של קיום פנימי,  משותף לא רק לאנשי אמצע הדרך, אלא גם ובעיקר למחפשי דרך הוליסטיים ורוחניים דרך העידן החדש (שאפילו הולכים רחוק יותר בהגשמה של ערכים לא קונווציונליים של 'להיות טוב') – שניהם מכסים עם ה' להיות טוב' הספציפי שלהם -על פני אותה ריקנות פנימית, והיעדר הוויה – בפנים.

ה'להיות טוב' הזה הוא הוא חיפוי, טאפט המסתיר את החלל הפנימי . כי הקבצן הוא קבצן, והוא ויש מאחריו תשתית גנטית, פסיכולוגית, חברתית שלמה שהביאה אותו להיות לכוד במה שהוא לכוד בו עכשיו ועשרות עובדים סוציאליים לא ישנו את העובדה הבסיסית הזו. וגברים ימשיכו להכות את נשותיהם ולא יעזרו כל הכנסים וההצהרות המזועזעות של ארגוני נשים.  ומה שצריך לעניין כל אדם באשר הוא, הוא בעיקר אפשרותו להגשמה עצמית, הגשמה של פוטנציאל דחוס שאפילו על קיומו איננו יודע.

כפי שאומר ניטשה: המוסריות היא המצאה זעיר בורגנית שדווקא באה להנציח את התאוותנות והכוחנות של  האזרח  החברתי הממוצע. כי יש פה פרדוכס מושלם:  בחברה זו בה השחיתות חוגגת מעבר לכל פינה, בשולי הדברים ובמסרים הסמויים ומאחורי כל ההצהרות הגדולות, דווקא בה אנו מוצאים בקידמת הבמה ובפי כל את הגישה של טיפוח סובלנות. זה נמצא בתכניות ילדים בטלוויזיה, בקמפיין נגד אלימות בבתי ספר, בקורסים על  אסרטיביות וזוגיות נכונה, ובסדנאות להרפיה והפגת מתחים. אך כל זה הוא אך מסכה ומסווה, שמתחתיהם העוינות והשחיתות ממשיכים להתקיים ואפילו לשגשג.

במלים אחרות: הגישה הנאורה החינוכית ,או אפילו זו האלטרנטיבית, הרוחנית (או ההוליסטית) –  מנציחות בעצם את הצרכנות, הנהנתנות ההתעלמות מן הזולת. את השטחיות, ואת הגישה המכאנית לחיים – כי  גם הן כמו גם המצב הקיים נגדו הן יוצאות – מטשטשות ומסיטות את מרכז הכובד מן המקום האמיתי  – ההוויה הפנימית של האדם.

וכך אנחנו שוכחים שלא בזה טמון העניין האמיתי. וכי סך הכל צריך דווקא לאגור כוח כדי לעמוד נגד הלחץ החברתי הדוחף למעשים טובים ולאזרחות טובה,  או הלחץ של הממסד והחברה הדתית לקיום מצוות וכו' . כי דווקא בזה שהם מעתיקים את שדה הקרב מן הזירה האמיתית  – הם עושים יותר  רע מאשר טוב. הפנית המשאבים אל  'להיות טוב'  בעצם מאפשר לבעיות להמשיך ולהתקיים תוך כדי הקטנת החיכוך הפנימי. הניסיון להיות טוב – ולא משנה באיזה קונטכסט או מגזר חברתי, בין אם זה לחשוב חיובי, להיות ליברל, מתקדם, מחונך, משכיל -לא לרכל, לא לדבר מאחורי הגב, לא לנטור טינה, לא לשנוא, לא להיות פסימי, לא לקלל,  לאהוב את כל בני האדם, להאמין בטוב של הבריאה ולהאמין באלוהים ולהאמין שהוא אוהב אותנו- כל אלה מכסים על השבר ועל הריקנות השוררים בחלל הישות הפנימית שלנו – בצעיף דק, המאפשר לאנשים  להמשיך את חייהם, להיות עסוקים בכל הדברים הטובים שהוזכרו כאן, ולא במהות הפנימית של חייהם האישיים, בהבנתה  ובניסיון אמיתי לחיות ביחס אליה. בכך בעצם מאפשרת הגישה החיובית והאופטמית – לבני האדם להמשיך להתקיים, באיזשהו סטאטוס קוו, ברמת כאב נסבלת -המאפשר להם להמשיך ולסבול את הריק הפנימי ואת שהדחיקו לתוכו.  זוהי גם  דרך לרצות את תחושת התפלות של הקיום כשהכל מסביב כה רדוד ומחוסר עומק ומשמעות, כיוון ומטרה.

 

"יצור אנוש מכובד בשום אופן אינו יכול להתקרב אל האין סוף, אל הבלתי מדיד, אל המציאות"                                    ג'ידו קרישנמורטי  "החופש מהידוע"  עמוד 11

 

…"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש"…         …"תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.

במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות, חירות כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים."

ר. ד. ליינג: "האני החצוי".


ואכן צריך להיות בסדר ולהיות טוב אם אפשר. וכחלק מהיותך טוב, חלילה לך מלשקר. זו פרה בהחלט קדושה, לא לשקר.  אז יחד עם להיות בסדר וכחלק מלהיות טוב, בא יד ביד ובאותה נשימה הציווי: לא לשקר. אך כמו הפרה הקדושה של להיות בסדר, פרה זו היא חול בעיניים, אומרים שצריך להיות טוב כדי שמאחורי הפסאדה הזאת ימשיכו העוולות והחטאים הקטנים. כך גם באשר לשקר; באופן פומבי חלילה לנו מלהעלות שקר על דל שפתנו. אז במקום השקר הגדול והבוטה, אנו פורטים אותו לאלפי שברי שקרים קטנים ולבנים. חומקים באין רואה כמעט בכל משפט.

וכך יוצא שהציווי החברתי הופך למסך מאחוריו עושים בדיוק את אותו הדבר אותו הציווי החברתי המקודש, אוסר.

 

 

פרק מס. 7. הפרה השביעית: 'הפרה הקדושה' של 'לא לשקר'

"אמר ר' שמואל בר נחמן: מצינו שהכל ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, חוץ ממידת שקר שלא ברא ומידת שווא שלא פעל, אלא הבריות בדו אותן מלבן, שנאמר: 'הרו והגו מלב דברי שקר'".

(פסיקתא רבתי, כד)

 

א. שקרים והמסכה החברתית

מאז ילדותנו אומרים לנו שזה 'לא יפה לשקר'. זה מופיע בעשרת הדיברות. בבית המשפט עד שקר מואשם בניסיון להכשיל את הצדק. כל עד נשבע: 'להגיד את האמת, כל האמת, אך ורק את האמת'. ובכל מקום עבודה אם עובד נתפס משקר, הוא מאבד אמינות ומפוטר. על פניו, אכן נראה כי בחברה זו מקומה של אמירת האמת, הוא נכבד ביותר. אך כמו הסיפור על הגנב שנשאל על ידי השופט אם הוא רוצה להביע חרטה, והגנב השיב בחיוב, על מה אתה מתחרט, שאל השופט? 'על כך שלא סגרתי את התריסים בזמן הגנבה', (וכך ראו אותי וכך נתפסתי). כך גם עם השקר; הפן שהוצג עד כה הוא הפאן הרשמי, זה מה שמלמדים, אך באופן לא פורמלי אנו למדים שכדאי לשקר, רק צריך לעשות זאת בצורה שלא תביא לכך שתתפס. והשקר אכן ממלא מקום מרכזי בחיינו.

כך ש'הפרה הקדושה' שמדובר בה כאן היא הפרה הקדושה של 'לא לשקר'.

ברב הסיטואציות החברתיות אנשים מעדיפים לשמוע ולהגיד שקרים כדי שחייהם יהיו קלים יותר. על פניו נראה שמערכת המשפט עומדת על וסובבת סביב – האמת, אך עורכי דין מתפרנסים מיכולת מילולית לצבוע את האמת בצבעים הנוחים להם, בשעה שהם מראים כי זו האמת הבלעדית (כלומר התריסים סגורים בזמן ביצוע הגנבה). ואילו השופטים אמורים כביכול לשפוט על פי האמת, אך הם שופטים על פי הצדק והצדק הוא יחסי, בעוד האמת אובייקטיבית. ובעולם שבו היחסיות היא האמת האובייקטבית, לא נותר למשפט אלא ללכת לפי הצדק שהוא לפי הערכים היחסיים ששולטים בחברה ובתקופה.

ראינו למשל ב'זר', של קאמי כי העורך הדין של מרסו מבקש ממנו לשקר בבית המשפט, בכך שהוא יגיד שהוא מצטער על מות אימו. וזה אירוני כי למעשה עורך דין כחלק ממערכת הצדק אמור לשכנע את מרשו להגיד אמת בבית המשפט ולא להיפך. ומכיון שמרסו מסרב לשקר אודות רגשותיו הוא מקומם עליו את חבר המושבעים והשופט שרוצים בסך הכל לשמוע שהוא מצטער על מות אימו ואז עונשו היה מוקל.

מדי שנה נערך באיטליה טכס ובו מוענק פרק "יוקרתי" בשם "פינוקיו" והוא מוענק, בעקבות סקר,  לשקרנים הגדולים במדינה. בשנת 2000 'זכו' בשלושת המקומות הראשונים אנשי המימשל (פוליטקאים) עיתונאים  ועורכי דין. (רופאים לעומת זאת נמצאו (על פי הסקר) כמהימנים ביותר בחברה האיטלקית.  ועל כך ניתן להגיד: 'אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר". אז מה קורה ב'אזובי הקיר', עד כמה זה רווח בכלל?

ובכן נראה שזה די רווח. בזמן האחרון מתרבים המחקרים המיידעים אותנו על כמות השקרים העצומה שבני אדם מספרים האחד לשני, תוך כדי שיחה רגילה לכאורה. במחקר אחד מדובר על כ- 200 ! שקרים (לבנים) ביום!!. ולא מזמן (1999) יצא בעברית ספר מאת פרופ' אדיר כהן שנקרא: "הכל אודות השקר", (הוצאת אמציה) שכל כולו מוקדש למקום של השקר בשיחות בין בני אדם.

וכך אכן נראה כי קיימים הרבה שקרים בשיחות בין בני אדם, ולא מדובר על שקרים גדולים, לא משהו שאפשר לעלות עליו, לתפוס מישהו בזה, אלא שקרים קטנים, זוחלים, חרישיים – הם אופפים אותנו  לאט בהיחבא  ופתאום אתה מרגיש כבול, שמשון ללא שיער, חסר אונים, לוזר. מסכת השקרים שניתן למצוא בשיחות של יומיום היא יותר מרובה ממה שניתן לחשוב. וכותב על כך יאיר כספי בסיפרו: "לדרוש אלוהים" עמ' 133-4:"אילו שקרים אתה מספר"?

"השקר הראשון שלך הוא שאתה לא משקר. או שיחסית לאחרים אתה ישר. אתה אומר שאתה לא כועס כשאתה מתפוצץ. אומר שאתה לא מודכא ואין לך חשק לכלום. אומר שלא איכפת לך כשאתה צועק בפנים. אתה עושה פוזה של מצליח כשאתה נכשל. מתיימר כשאינך יכול. ואומר שאינך יכול כשאינך רוצה.

אתה מתלהב מרעיון שאתה שונא. סותר אחרים כשאתה מסכים איתם, להראות שאתה יותר חכים. ומבקש עצה רק כדי שיגידו לך שאתה נפלא. אתה נכמד כשאתה מתעב. עצור כשמחבב. מבטל כשמקנא. כשלא היה איכפת לך מספיק לבוא בזמן אמרת שהיו פקקים. האוטו שאתה מוכר לא זקוק לשום תיקונים. לא רצית להתמודד עם דחייה שדחו אותך זכרת ילדות יפה מזו שהיתה לך. כשרית פרטו מן הבגרות זכרת ילדות איומה. כשלא רצית להתמודד עם קשיים חלמת ,חזון שוא ומקסם כזב" (יחזקאל יג, 7). כשהחלום התנפץ אמרת שאין עוד מה לעשות כשהיה אפשר.

כשלא רצית להשקיע בילדיך המצאת להם 'זמן איכות'. כשלא רצית להתמודד עם הגבול שהיית צריך לשים אמרת שהאהבה זה לתת לילדים כל מה שהם רוצים. כשלא רצית להתמודד עם הבעיות שלך אמרת שהבעיות הן של הילדים או האישה. שלא רצית להתמודד עם הקשיים של הילד אמרת שהכול בסדר אצלו. כשהילד התפרק, ועדיין לא רצית לקבל אחריות, אמרת שאין מה לעשות. כשרצית להיות עם נשים אחרות אמרת שבגידה יכולה לפעמים לעזור לשמור על הנישואין. כשעזבת את הבית אמרת שזה לטובת הילדים. כי רק אם אתה תהיה מאושר, גם הם יהיו מאושרים. כהלכת להתפלל אמרת לאלוהים תודה על מהשלא קיבלת ממנו וביקשת ממנו את מה שאינך מאמין שהוא יכול לתת. אמרת למותר לרמות את מי שאינו יהודי או שאינו דתי או שאינו שומע לרבך. כי כל מי שהוא לא אתה, הרי הוא עמלקי, ומצווה לעשות מלחמה בעמלק, בתחבולות ובעורמה.

וכל הזמן שיקרת בנוגע למשקלך. קנית בגדים שיסתירו אותך. כשהבגדים לא עלו עליך אמרת שהתכווצו בכביסה. כשלא רצית להסיק לאכול אמרת שביוגורט אין קלוריות. ושאם תחליט, תוכל תמיד לרזות. אמרת שבשבוע הבא אתה מתחיל ואמרת שהדיאטה תפתור הכול: את הדיכאון שבגללו אתה אוכל. את הבדידות. את העדר המשמעות".

ומה עוד? ובכן  גברים משקרים לנשים, פוליטיקאים לאזרחים, נותני שירות לנזקקים לשירותיהם ואנחנו משקרים  לעצמנו. נכון, זה לא ממש שקר –  רק ייפוי קטן של האמת העירומה, רק  התעלמות אלגנטית ממנה, רק קורים דקים של התכחשות, ערפול  ומסך של עשן. כך נוהג  נותן שירות הנדרש לברר מדוע מתאחר מתן השירות עליו הוא מופקד, כאשר הוא מתחמק לקחת אחריות על האיחור ופוטר אותך בגבב מילים. כך נוהג הבעל, שאשתו מתלוננת על יחסו הלוקה כלפיה, כאשר הוא פוטר אותה במחמאה לא צפויה ולא רלוונטית. הפוליטיקאי – בתגובה לשאלה חודרנית של עיתונאי מתחיל לדבר על ההישגים של שנה שעברה. כך נוהגים כל ה"מחליקים", ה"מגהצים" וה"מערפלים"  והבעיה היא שאפילו פסקנו מלהשתומם, התרגלנו. איננו נזעקים בשם האמת הנבגדת, אנחנו משלימים עם חוסר שלמותה.  כך מהחלקה לגיהוץ, מהתחמקות לערפול  – איבדנו את החוש, את דקות האבחנה  והגרוע מכל, איבדנו את ההתקוממות הפנימית. אנחנו חיים עם זה כי  'ככה זה'. אנחנו טובעים בים של מסרים סמויים וכבר לא יודעים להבחין מי ידיד ומי אויב. כולם כל כך משתדלים להראות כידידינו בדברי החלקות שלהם: "אל תדאג" הם אומרים לנו, "זה רק לטובתך" הם משכנעים אותנו, "אני אעשה את זה רק בשבילך" הם מחניפים לנו. וכך, אט-אט, הם דוחפים אותנו לעמדה של מפסידנים נכנעים, מבלי שנרגיש. הגרוע מכל הוא, שברגע שהתחלנו לוותר על ערנות בלתי פוסקת בניסיון לצוד את השקר הבא – אנו שוקעים ונרדמים.  בד בבד עם עמדת המפסידנות שאנו מפתחים כלפי החיים שלנו וכלפי אחרים – אנו גם מאבדים את הקשר עם מה שאמיתי בתוכנו והופכים לרוח רפאים חסרת נוכחות ומשקל.

שאלות כמו: "רק רגע, מה בעצם קורה פה?" כבר לא מנסרות בראשנו, לא עולות על דל שפתינו. אנו הופכים לצללים אילמים, אין לנו כוח יותר להילחם בגלי השקרים השקופים שמציפים אותנו מצד החזקים: "יהיה בסדר"; "אל תדאג"; "אנחנו מקדמים"; "העיקר להיות אופטימיים"; "למה רק לבקר?"; "שכחתי"; "זה לא יקרה שוב"; "צריך לחשוב באופן הגיוני". ובעיקר: מילים, מילים, ועוד מילים ומילים.

טכניקת השקר הזו מבוססת על הצפה בים של מילים – לא לתת לנו לבטא ולהתבטא, לשטוף אותנו בגל המורכב מנושא ועוד נושא ועוד נושא, בעיקר על עצמם (ועד כמה שהם טובים ומשתדלים עבורנו). ואנו כבר מזמן שכחנו, מה? מי? אפוא בכלל. וממילה למילה הולכת ונבנית דמגוגיה מטמטמת וכוחנו הולך ופוחת. הקול הפנימי שלנו הולך ונחלש. אם לא התעקשנו שלשום על האמת כפי שאנחנו מבינים אותה – היום זה כבר לגלגל סלע במעלה הר תלול – והוא תמיד חוזר ומתגלגל עלינו חזרה. אין כבר כוח – להתווכח עם כל שוביניסט האם הוא התכוון או לא התכוון.  להתדיין עם כל מוכר בחנות המנסה להתחמק מלקחת אחריות על מוצר פגום.  להתעמת עם כל פוליטיקאי  על מה שאמר בשנה שעברה.  הם ממילא תמיד יצאו צודקים והשקרים שלהם  ממילא אטרקטיביים  ונוחים יותר לעיכול מן האמת הגסה ולרוב גם המכוערת שלנו.

אלה שקרים האופפים את המהות העירומה ולעיתים המבוישת שלנו, שאומרת לעצמה: "הם בטח יודעים". קשה להעלות על הדעת כי סיעה שלמה של אוחזי כוח ושררה – הולכים ורודים בחלשים דרך גל של דמגוגיות. מה שמעניין בזה הוא שאותם דמגוגים מופלאים וכשרוניים – מצטיירים לרוב כאנשי מעשה ופרקטיקה שאין להם אפילו את התחכום הלשוני שיש לאנשים שעיסוקם במילים, אותם דמגוגים הרואים עצמם כ"אנשי מעשה" ולועגים לאנשי המילה המכונים בפיהם  'מרחפים', "אולי אנחנו לא כל כך טובים בניסוח" הם אומרים "אבל אנחנו עושים"…

איזה בולשיט. הלא הם הנם אמני הניסוח הדיפלומטי, המתחמק, אמני ההסוואה וההחלקה. וכל כך קל ללכת שבי ושולל ולקנות את הניסוחים החלקלקים, המעורפלים והחיוביים הללו, לא לעשות גלים, ולשקוע שוב בשינה, ולתת להם 'לטפל בזה'. בשם האינטרסנטיות המגלומנית שלהם הם יטאטאו הכל מתחת לשטיח, בעיקר את חייהם הפנימיים  של הסובבים אותם. כי הם בעד הישגים, ולשם ההישגים הם ימעכו  מעט כאן, יקמטו קצת פה, ישייפו קצת שם – ובסוף? כלום, אפס, אתה, יצאת בלי כלום – והאינטרסים האישיים שלהם מולאו עד תום. הם חיים בעולם בו אין כבוד לרגשות ולאמת הפנימית אלא רק לכיבושים, להבקעות ולתקיעות גולים. מה שמניע אותם זה להמשיך ולהחזיק ברסן שלטונם. לאחר שמיצו מן המצביע התמים את הקול שלו בקלפי, או לאחר שהשיג הגבר את האישה בלילה הראשון, או לאחר שהצרכן או מקבל השירות קנה את הסחורה הפגומה, או קיבל את השירות ושילם ממיטב כספו  – הם מושלכים החוצה ככלי אין חפץ בו, אפילו ללא מילה טובה.

בעיית הבעיות היא שכך אנו חיים גם כלפי עצמנו. הנורמה הזו ביחס לאמת הופנמה גם ביחס לאמת הפנימית שלנו. אנו בוגדים באמת הפנימית שלנו תדיר, מספקים לעצמנו שקרים מעודנים: " זה לא שאני מתעצל, זה פשוט לא כדאי". או: "זה לא שהייתי תוקפני היום, הוא פשוט עצבן אותי". "לא, זה לא נכון שבדידות היא מצב קיומי ההולך ומחמיר ככל שחולפות השנים, פשוט לא יצא לי לאחרונה להזמין אנשים אלי ולצאת לחברים", " זה לא שאני סובל מדיכאון בגלל המצב המחורבן שבו אני נמצא כבר זמן מה – פשוט הייתה לי תקופה כזאת, הייתי קצת דאון, אבל אני יוצא מזה"… ועוד ועוד, כהנה וכהנה – כחול על שפת הים, ההחלקות הקטנות שאנו מחליקים לעצמנו -כדי לא לפגוש את האמת העירומה של עצמנו. כדי לא להיווכח שהריקנות, הדיכאון, הערירות, וההזדקנות  הולכים ומתעצמים ככל שהסתיו של חיינו הולך והופך לחורף, שלאחריו אין אביב. ובמקום להירגע, ולפגוש בשקט ובכבוד עצמי, את האמת של הקיום, של החיים, של עצמנו – אנו בורחים בהיסטריה אל השקר האלגנטי הבא: דת, רומנטיקה, עידן חדש, ניתוח פלסטי, רמונט. בשעה שהאמת היא כוח, האמת היא בית, שכל כך מחכה שנחזור אליו כדי לשקוט, כדי למצוא את המרכז הפנימי,  כדי לאגור כוח לשארית החיים. אנו בורחים ובורחים,  עושים תיקונים קוסמטיים קטנים שהפכו כבר לטבע שני, זורים אבקת פודרה מסביב למהות העירומה של חיינו – הממתינה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זמן כאהובה שכוחה, כאם זקנה – שנשוב.

 

 

שיחת אמת

בראיון שהתפרסם בגיליון ספט. אוק. 1997 של נקסוס רואיין המחבר ד"ר ברד בלנטון שהוא המקים של מכון הגשלטאט בוושינגטון, וקיבל אימון בתרפית גשלטאט אצל פריץ פרלס (מייסד תיאורית הגשלטאט) בכבודו ובעצמו, שם הוא טוען 23) שרים בשיחה הם  הסיבה לרב הבעיות בתקשורת. – והוא טוען כי הדרך לטפל ביחסי אנוש רעועים זה:"להגיד את האמת".

בלנטון, עובד בוושינגטון כ-25 שנה וטוען שאנו עושים עצמנו חולים על ידי כך שאיננו מבטאים רוגז. לדעתנו אנו מאמינים לתדמית שאנו מציגים בפני אחרים. בשעת שיחה אנו חיים בדמיוננו, חושבים איך המשחק שלנו מתקבל על ידי השני – במקום להיות שם בשיחה, עם הזולת. בלנטון  מאמין ביושר קיצוני, הוא גם מאמין ששיחה שהיא ישירה, שלמה, פתוחה ואקספרסיבית – היא שיתוף אותנטי של מה שאתה חושב ומרגיש. להגיד מה בדיוק אתה חושב בשיחה – לא בא כדי לדכא את הזולת, אלא ליצור תקשורת שבה אין מטענים חבויים, שאתה יודע שמה שישנו זה מה שיש, ומה שיש תמיד יוצא החוצה. ואז אתה יכול להפסיק לחשוש – כי הכל גלוי. הוא מאמין שהמחלה של יחסים רבים ובתוכם יחסי נישואין הוא אי אמירת אמת ולדעתו אמירת אמת היא הפתרון לרב הבעיות ביחסים. כמובן, שלעיתים, למשל כששוטרים נאצים מחפשים את אנה פרנק, ושואלים אם יש מישהו בעלית הגג?  כמובן שיש צורך לשקר, ולהגיד שאין אף אחד, אך הנקודה היא שהמשקר צריך לדעת בראשו את ההבדל בין השקר לאמת, הוא כל הזמן צריך לתת לעצמו דו"ח על מה שהוא עושה, ואז זה בסדר.

הוא מונה שלושה כללים בקשר לכך:

לדעת מה אתה מרגיש

לדעת מה אתה חושב (כשאתה מודע למחשבותיך).

לדעת מה קורה מחוצה לך.

כל הזמן האדם צריך להשגיח שהוא קרוב לאמת של מה שקורה, ואז אינטימיות אמיתית בשיחה זה להתחלק עם הזולת במה ששמת לב אליו. כך ש'יושר רדיקלי' לפי ד"ר בלנטון הוא צעד בסיסי והכרחי לקראת היכולת לשוחח שיחה אינטימית עם אדם אחר, שיחה שהיא מזינה ומשביעה.

הוא נותן דוגמא: אדם מאחר, ידידו  שמחכה לו – כועס מאוד, אך לא אומר לו. הוא מדכא זאת.  ואז הוא פשוט לא מתקשר יותר למאחר. ואז הנזק אדיר. כמובן שאופציה אחרת זה להתפוצץ על המאחר, וזה גם גרוע, האופציה הטובה זה פשוט להגיד לו איך אתה מרגיש בעקבות האחור שלו; דהיינו לא נסחף בעלבון עצמי מוצדק כביכול, אלא פשוט אומר לו את האמת לגבי מה שקורה אצלך באופן רגשי, ואז אפשר לדבר על זה, שתי האופציות הקודמות לא מעודדות שיחה על כך, ואז הידידות רק מתחזקת כי הם אמרו האחד לשני את האמת. הוא מאמין כי לאמת כח לשנות את פני הדברים, במיוחד לאמת הרגשית, אך זו בדיוק האמת שלמדנו כל כך הרבה שנים שכדאי לנו להדחיק, למדנו שאם נחשוף אותה זה יכניס אותנו לצרות. ולא לימדו אותנו איך להגיד את האמת בצורה של גילוי לב כובש, ורובנו בוחר בדרך הקלה, של או להתפוצץ רגשית או להסתיר את שאנו מרגישים.הוא בהחלט ממליץ להשתמש באמירת אמת בכדי לשפר יחסים אינטימיים. הצעד הראשון הוא להיות ישר לגבי הדברים שעשית בעבר. הצעד השני הוא להיות ישר לגבי מה שאתה מרגיש ולהצמד לזה. ההגדרה של שיחה אינטימית לדעתו זה לשתף את האחר בחוויותך בדרך בה אתה מרגיש אותם. אם אדם לא מוכן לשתף את האחר בחייו תוך כדי השיחה, מה שהוא בעצם עושה זה להציג הצגה בפני הזולת. לדעתו זו הסיבה ל53% גירושין ולכך שיתר הזוגות שנותרו נשואים – הם אומללים. הוא אומר כי אנשים מצויים ביחסים בהם הם חשים אומללים, הם שונאים האחד את השני, אך הם יותר פוחדים מפני להיות לבד מאשר להישאר ביחד במצב הנוכחי. לדעתו רק כ-23% מן הזוגות הנשואים מצויים ביחסים אינטימיים אותנטיים. ומתוכם חצי כנראה אומרים את האמת. בקיצור, די ברור שהוא לא חושב שניתן לחוות שיחה או יחסים אינטימיים ללא אמירת האמת. הוא אומר משפט יפה, הוא טוען שהמרכיב הדומיננטי בשיחה ומה שמגדיר ומאפיין כל שיחה זה מה שמנסים להמנע ממנו. כל דבר שנאמר בשיחה כמעט נגרם על ידי מה שמנסים להימנע ממנו, או מנסים לא לדבר עליו. וזה לדעתו גם גורם לכך ששיחה מאבדת מן החיוניות והעוצמה שלה (כי העוצמה הולכת להזין ולשמור על זה שלא מדברים עליו). להגיד את האמת, זה דבר פשוט מאוד, אך קשה לביצוע. וזה קשה במיוחד בגלל הרקע התרבותי של כולנו שאומר שמותר להיפגע אך אסור לכעוס, במיוחד אם אינך מתגבר על כך מהר.

ומה האלטרנטיבה לכך? שישות אחת תתייחס לישות שניה. הסופים קראו לזה 'הפורטוטיפ האנושי הקדוש', זה אומר להביט בעיני הזולת ולראות מישהו די דומה לעצמך, כמו להתבונן בראי. הבעיה בקשר לכך היא סבוכה עוד יותר, כי אנו מקבלים בעצם מסרים סותרים, מצד אחד אומרים לנו לא לשקר ('זה לא יפה') ומצד שני משדרים לנו כן לשקר. כלומר מלמדים אותו לשחק כאילו אתה ילד טוב ירושלים, ומלמדים אותנו שמשחק זה או בעצם החיים עצמם. ואם יש לך במקרה חיים אמיתיים  – עשה זאת בסודיות ובצד. הוא מוסיף ואומר שזו הסיבה כשאנו מתבוננים באנשים ברחוב הם נראים או עסוקים או אומללים. הם פשוט אכולים מבפנים כי מה שהם באמת מרגישים נמשל על ידי קטגוריות ורעיונות מתים.

לדעתו בסופו של דבר, אנשים יאהבו את דוברי האמת, ואת אלה שויתרו על ההתחזות, בניגוד לפחדינו המשורשים.

ואם מדובר על לחיות על פי האמת, שזו בעצם הקללה של היות אאוטסיידר, על פי קאמי, הרי שהיכולת הזו היא יכולת של אותנטיות.

 

 

אותנטיות, המפלט האחרון

במהלך חיינו עובר חלקנו תהליך כלשהו של התפכחות מאשליות; עם השנים נושרים להם צעיפים שונים, צעיפים שלתומנו דווקא סברנו שהם גלעינים, גלעינים סביבם נטווה את מציאות חיינו.  נושרים להם צעיפי האהבה,  צעיפי הדת, הרוחניות, החברות והתקשורת. צעיפי ההנאה האולטימטיבית מסקס. וגם צעיפי הלימוד וההחכמה. והם עושים זאת יחד עם צעיפי היצירתיות, ההגשמה עצמית, הבריאות השלמה, וכו'.

צעיפים אלו הם כמו צ'קים ללא כיסוי. צ'קים אותם לא נגיש כבר לפרעון בבנק. כי עצם ההחזקה בהם משמרת את אשליית הכיסוי.

וכך אנו מעיינים בניירות 'מצב חשבון' של חשבון בנק חיינו, אך מסרבים להביט בשורה התחתונה, במינוס הענק.

אך יש כאלה שכן ניגשים לבנק עם הצ'ק, שכן מביטים בשורה התחתונה. ומה קורה להם אז?

אז מה קורה ל'מתפכחים', אלה שרואים את המינוס במצב חשבון בנק חייהם? לאלה שנאלצים להישיר מבט מול השקר שבהבטחות חסרות הכיסוי שהצגנו לעצמנו בתחילת הדרך? מה קורה ליחיד המפוכח אז?

ובכן אז הוא מוצא עצמו במצב עגום וכמעט בלתי אפשרי, שבו הוא כבר ללא נביאי השקר של אתמול, אך עדיין בלי המימוש השלם והמלא של הפוטנציאל של ישות חייו. ראייה זו, שרק אומץ לב, אינטליגנציה טבעית חריפה ואומץ חסר גבולות –יכולים להוביל אליה – יכולה להוביל, בתורה,  למצב בו קל ליפול לייאוש וניהיליזם מוחלט.

אך דווקא כאן, ישנה ההזדמנות לחגיגה נפלאה. לחופש הנהדר והמשחרר של האותנטיות; לחשוב (וגם להגיד לפעמים): את מה שאתה באמת חושב, מתי שבא לך, איך שבא לך. יש כאן חופש נהדר, להחצין את מה שאתה באמת מרגיש מבלי לחשוש מתגובה וצנזורה ולצפצף. כי ממילא אלוהי השקר מת ואלוהי האמת מסרב להיוולד, (ובהעדר האלהים – השטן הוא הדבר הקרוב ביותר למציאות… כי אם אין קדושה אז החטא הוא לפחות הדרך למימוש חלק ממה שישנו, אמנם חלק לא גבוה, אבל יותר טוב נמוך, מאשר לא בכלל…). אז לפחות "לקלל שם שמיים ולמות", כפי שאומרים לאיוב ידידיו. זוהי גישה פוסט-מודרנית שאומרת: 'אז לפחות לא נעמיד פנים; נאמץ גישה חתרנית, שלפחות תוציא את האויר מבלון הנפיחות והחשיבות העצמית. שתגלח את המסכה השאננה מעל פנים מתות, ריקות מהבעה. חתרנות שתגלה לפחות את הזיוף שבאמת המתחזה והמובנת כביכול מאליה. גישה שתישחוט את הפרות הקדושות של הממסד המתחסד, המתיימר, הצדקני – שכל כך בטוח שהאמת והצדק לצידו. גישה שמאמצת את הילד הקטן בסיפור בגדי המלך החדשים, שחושף את העירום מתחת לבגדי המלך העסוק בסגידה והתפעלות עצמית.

כי בעולם שבו הישות והישנות נעלמו זה מכבר, כבועות אויר שטסו החוצה מתוך בקבוק סודה פתוח – לפחות אפשר וכדאי וראוי לקרא תגר על העמדת הפנים, שאומרת ש'אם תנער מספיק חזק, ולאורך זמן את הבקבוק – תגלה שם את הבועות'. העמדת פנים שכה רווחת בכל התורות המודרניות שהמליכו את עצמן: קומוניזם וסוציאליזם, פסיכולוגיה וחינוך, מדע והשכלה, רוחניות העידן החדש והרפואה המשלימה. והיא קיימת לא רק באיזמים השונים, אלא גם בערכים של הממסד השלטוני הקיים; משפחה, אהבה, מין, הורות, סיפוק מקצועי, חברות, השכלה, אמנות, התנ"ך, ציות לחוק, כסף, צרכנות, וכו'. בעולם, בו רוח הפרצים הרעננה של האתמול,  הפכה לגזים מחניקים,  בחדר האטום של היום – צריך לפתוח חלון, לעשות את מה שהחסידות עשתה ליהדות, האגדה –לתלמוד, הזן – לבודהיזם, הפוסטמודריות – למודרניות, הפמיניזם – לשוביניזם, ההומאיות והלסביות – לסטרטיות, הסטנד אפ –לבידור, הפרינג' –לתיאטרון, תיאטרון האבסורד – לתיאטרון הדיאליסטי. לשון אחר: לא לקבל שום פרה כקדושה, ושום מובן –כמובן מאליו. להטיל ספק בכל, תמיד לשאול: 'מה פתאום?', 'מי אמר?', לבדוק, לקרוע מסכות, לשנוא זיוף!

אך אליה וקוץ בה. כי תמיד יכול לבוא מישהו ולשאול: 'אז מה הטעם'? כלומר, במצב של ניתוץ אלילים מזויפים, תמיד נותרת השאלה: 'אז בשביל מה בעצם לחיות? אז מה בעצם נותר? תשובה: מה שנותר זה – לא לדפוק חשבון, לא לפחד, כי אין ממה. להגיד את האמת הפנימית בכל נעוריה. (כי זו לעולם לא מזדקנת). לחגוג את החופש של להיות עצמך, בכל מאודך. לא לחיות עוד בחסך ובתקווה (למשהו שבעצם לעולם כבר לא יתקיים). כי לפחות בחפש היחסי הזה, של מימוש הזכות האישית להחצנה של אמת פנימית – נמצאת גאולה. אמנם לא הגאולה, בהא הידיעה, אך בינתיים, בהעדר הגאולה האמיתית, זו של התודעה הערה והגבוהה, ושל ההוויה הפנימית הבשלה והעוצמתית –לפחות ניתן למצוא מפלט במשחק האחרון שעוד ניתן לשחק בארץ המשחקים המזויפים; משחק של: ,פוס, אני לא משחק יותר'. משחק של 'שברו את הכלים, ולא משחקים'. משחק שבו מכריזים שבעצם אין שום משחק אמיתי שקורה כרגע. ובהעדרו, אין כללים, אין חוקים, יש רק אמת פנימית – סובייקטיבית, אינדוידואלית, עירומה, בוטה וחסרת פשרות, אותה אני מחצין בלי לדפוק חשבון, כי זה האלהים היחסי שנותר – עד לבואו של האלהים הגדול, (אם בכלל):

לחיות בצמוד לאמת פנימית, להיות אותנטי!

 

"השלטון על העולם מתחיל בנו עצמנו. לא הכנים מושלים בעולם, אך גם אלה הבלתי כנים אינם מושלים בו. רק אלה המייצרים בתוך עצמם כנות אמיתית באמצעים  מלאכותיים ואוטומטיים; כנות זו היא כוחם, והיא אשר מקרינה על הכנות הפחות כוזבת של האחרים. לדעת לרמות את עצמך היטב זו התכונה הראשונה של המדינאי.  למשוררים ולפילוסופים מתאימה הראייה המעשית של העולם, כי רק להם ניתן שיהיו נטולי אשליות. לראות בבהירות משמעו לא לפעול".

פרננדו פסואה "ספר האי נחת", עמ' 448

 


פרק מס. 8 הפרה הקדושה של 'לא להיות לבד'

 

 

"מעולם לא מצאתי חברה כה חברותית כמו הבדידות. רב הזמן אנו בודדים יותר בחוץ לארץ בקרב בני אדם מאשר כשאנו נשארים בתאים שלנו. אדם החושב או עובד הוא תמיד לבד, תן לו להיות היכן שהוא חפץ".

הנרי דויד תורו

 

"…האדם חייב להתעורר סוף סוף מחלומו בן אלפי השנים ולגלות את בדידותו הטוטאלית, את בידודו הבסיסי".

ז'אק מונו

 

א.     הבדידות הנוראה הזו… והסתמיות של האחר

(או: לא להיות לבד, הסיבות החברתיות)

 

הבדידות אינה נחשבת בחברה כמשהו רצוי במיוחד, למעשה היא נחשבת יותר כתו קלון. אדם בודד, אדם שאין לו חברים; מה לא בסדר איתו? למה הוא לבד? לא יכול להיות שטוב לו כך. אז או שזנחו אותו, (כי משהו לא בסדר בו), או  שהוא בחר בזאת, (ואז בטוח שהוא לא בסדר).

ועד כדי כך, רואה החברה את הבדידות והבידוד כמשהו שלילי שהיא אפילו משתמשת בו כעונש, שהרי העונש הגדול ביותר , לאחר עונש המוות,  שיכולה החברה להשית על היחיד הוא סילוקו משורותיה –  בידוד חברתי (בדרך כלל, לכלא). ובתוככי הכלא עצמו, העונש הגדול ביותר הוא הבידוד בצינוק. אנשים – כך מספרים לנו מחקרים – אפילו מאבדים את שפיותם בבידוד חברתי מלא.

ואכן לא לחינם, רואה בזאת החברה עונש, שהרי לנו, באופן אישי, ישנה בעיה גדולה עם העדר חברה, עם ההישארות בחברת עצמנו. אדם שלא מתחתן  – יש לו לפחות חברים, אדם שאין לו חברים – הוא לפחות נשוי. ומי שיש לו גם בן-זוג וגם חברים נחשב הרבה יותר בעיני עצמו ובעיני אחרים ממי שיש לו רק אחד מהם – ובודאי שנחשב יותר ממי שאין לו לא בן זוג ולא חברים. עם זאת, -למרות החשיבות העצומה שאנו מייחסים ל'ביחד' ולחברתם של אחרים, הרי אנו כל כך לוקים בחסר מן הבחינה התקשורתית. כל מה שקשור לאיכויות של שיחה ודיאלוג: להיות קשוב לזולת, להיות רגיש לקליטה של תת-קרקעיים,  לתת לזולת אפשרות  לבטא את עצמו ולנסות להבין אותו מנקודת מבטו שלו – כל אלה הם בחזקת תיאוריות מופשטות עבור רוב האנשים, שלא לומר – דימיוניות. במרבית המקרים החיברות שלנו סתמי, שטחי ואינפנטילי, מכסה על ריקנות ושעמום. וזה במקרה הטוב,  כי במקרה הרע הוא חורש רעות ותחמן.דהיינו, מהווה מסווה שמכסה על כוונות סותרות ועל ניגודי אינטרסים.

כך שיש כאן פרדוקס; מצד אחד החיברות שלנו כה לוקה בחסר, מצד שני החברה עדיין מטיפה לנו לצאת מן הלבד ולהיות עם אחרים. אך כך או כך, כתוצאה מן האינדוקטרינציה האדירה הזאת (לגבי החיברות) אנחנו אף פעם לא  באמת לבד, אף פעם לא חשים עצמנו מבפנים. במקום זאת  עסוקים במשחק סימולציה פנימי, בו אנו עושים חזרות לקראת הפעם הבאה בה נפגוש את האחר, או האחרים;  מה נגיד, איך נגיד, איך נשכלל את זה כך שזה יצא הכי טוב – כשנשוב וניפגש.

וכשאנו עם אחרים, או יותר נכון, כשאנחנו במצב שהיידגר מכנה: 'להיות מושלכים אל בין האחרים'  אנו מפסיקים להיות אנו עצמנו,  הופכים לקיימים לא במונחים שלנו, אלא מתוך התייחסות אל האחרים. הוויתנו נעשית מזויפת, במקום לחוות עצמנו כעצמיות אינטימית וייחודית -אנו חווים עצמנו כ'מישהו סתמי'. כשהיחיד פוגש את האחרים – קורה לעצמיות, לייחוד שלו דבר נורא, הוא הופך לזר לעצמו.  היחיד נהפך ל'הם', ה'אני' נהפך ל'הוא' וגם האתה  (של האחר) נהפך ל'הוא', (ועל כך הרחיב מרטין בובר ב'סוד השיח' שלו).  הקיום החברתי בולע  את הקיום היחידני האותנטי.  היידגר מדבר על כך שהבינוניות והזרות של היחיד להוויה הפנימית שלו עצמו,  גורמים לכך שהכל הופך להיות  אותו הדבר ושום אדם לא קיים כהתרחשות חד פעמית, ייחודית, מסקרנת, שונה, ראויה לתהייה – אלא כל בני  האדם: "מהווים את הדבר הקרוי 'פומביות'. כל סוג של עדיפות רוחנית מודחק בנועם, בן לילה הופך כל דבר בראשיתי לדבר, שכבר מזמן הוא ידוע היטב… כל סוד מאבד את כוחו" –(היידגר).

כך שהיחיד בחברתנו לא חי את עצמו באופן אותנטי, כפי שרק הוא עצמו יכול לחיות את עצמו, אלא כפי ש'ההם'  חיים. בקיום שכזה נתון היחיד בפחד כל הזמן מדעותיהם של אחרים. מה שבין היתר גורם לו לחיות -בשעה שהוא נמצא בחברה – במצב של מעין התאבנות.  הוא מתאבן, עוטה מעין שריון, או מסכה. במצב זה – שהוא המצב השכיח בחברה -אנשים נראים ומתנהגים כאילו יצקו עליהם שכבת בטון – זהו ה'פרצוף הקולקטיבי', זהו היצור החי בחברה – שבוי עד תום בחרדה מפני גזר דינן של המוסכמות החברתיות (העלולות – כל רגע- ליזרוק אותו ל'מעורבות ריגשית שאינו יודע מתי יוכל להחלץ ממנה).  כך שהיחיד המצוי בחברה של אחרים, חי כל הזמן במעין מיגננה מתמדת, בפרופיל נמוך. מנסה כל הזמן  להראות כמו כולם,  להתנהג כמו כולם, לא לחרוג מן הפרצוף הזהה של ההמון השקט. חריגה כזו, שהחברה מתירה לילדים, הנה בחזקת איסור למבוגרים.  למבוגרים  'אסור' להראות את הפרצוף האישי, הספונטני, הייחודי.  כולם חייבים להראות כמו כולם, להתנהג כמו כולם -'קופסאות קטנות', (מונח הזהה לשם של השיר שמוזכר בספר זה כמה וכמה פעמים ולא בכדי), להתבטא כמו כולם. כתוצאה מכך כאשר אנשים נמצאים בחברה אין הם משוחחים,  אין מחליפים דעות, אין הידברות, אין נסיון לבטא חשיבה יחודית, שונה -סקרנית,  שואלת, תמהה, משתאה. אלא כולם מפטפטים במעין להג ידעני, דעתני, סתמי. פטפוט שלא מעלה ולא מוריד, שלא אומר כלום ולא מנסה להגיד כלום. פתפותי ביצים שנועדו להשאיר את החשוב והמהותי  מחוץ לתחום הדיון. אנשים מסתובבים כל זמן סביב מה שידוע, מה שלעוס עד לעייפה – כי שם בטוח, שם ידועים כללי המשחק – האומרים שהכל ידוע והכל בטוח והכל כרגיל, וכי כל היקום נמצא לבטח בתוך הלהג הקטן הזה. כך שגם ענווה בפני התעלומה הגדולה של החיים – לא  קיימת בשיחה  שכזו. הגבולות בין חשוב לא חשוב, מטשטשים והכל נעשה חשוב ולא חשוב בעת ובעונה אחת. (כי מה שחשוב זו השיחה הזו בה אנו מעורבים כרגע, אך מכיון שהשיחה עצמה היא על דברים לא חשובים, אז הכל בעצם לא חשוב…החשיפה המתמדת הזו ללהג הסתמי של חברת האחר – מטמטמת ומעמעמת את הרגישות לדקויות של האינטימיות ומנוונת מיומנויות כגון: הקשבה, התבוננות, שימת לב, אבחנה ומיקוד באחר. במקומם אנו מפתחים תיחכום חברתי, כשרים בידוריים, אמירות מעניינות, משתכללים ב- איך לדבר מתוך הנורמה המקובלת, ועם זאת להישמע כאילו זה עתה המצאנו את -הגלגל  (ולא שפשוט קראנו על זה בעיתון שלשום…). בקיצור, אנו מאבדים את הרגישות להוויה הפנימית של האחר ומפתחים את המניארות של ה'מסתדר החברתי', זה שתמיד יש לו את האמירה שהיא גם מקובלת וגם נשמעת טוב.

אך ברבות השנים קשה להתמיד ולהיות סחורה חברתית.  הרגישים  שבקירבנו משלמים מס  ריגשי מצטבר, הם נשחקים;  סף העלבון והפגיעות הריגשית הולך ונהיה נמוך יותר ויותר והשטאנץ הדל והמשמים של הקונוונציה החברתית מתחיל לעייף ולשעמם, במיוחד  את הרגישים שבנו, אלה שעדיין מחוברים למשהו אמיתי בפנימיותם.

 

"כל אדם הוא בו בזמן גם נפרד מאחרים וגם קשור אליהם. קשר ופירוד אלה הן בגדר הנחות נחוצות באופן הדדי. התקשרות אישית יכולה להתקיים רק בין הוויות שהן נפרדות אבל לא מבודדות. איננו מבודדים, אבל גם אין אנו חלקים של אותו גוף פיסי. אנו נתונים בפרדוכס, העשוי להיות טרגי, שקשירותנו לאחרים הינה אספקט יסודי של הוויתנו, כפי שהיותנו נפרדים אף היא חלק של הוויתנו. בעוד שכל אדם בפני עצמו אינו חלק חיוני של הוויתנו."

ר. ד. ליינג: "האני החצוי" עמו' 15

 

"החברה היחידה שאפשר להתמיד בה אינה אלא חברת עצמנו".

אןסקר ווילד

 

"האדם הוא חיה הפחות מתאימה לחיי עדר".

ז'אן ז'אק רוסו

 

"הבדידות הנכונה היא מצב נפשי פנימי, שאינו תלוי בגירוי או בידע כלשהם ואינו התוצאה של כל ניסיון או מסקנה. רובנו, בפנים לעולם איננו בודדים. קיים הבדל בין בידוד, שבו אדם מתנתק מסביבתו, ובדידות, לבד. כולנו יודדעים מה פירושו של בידוד – בניית חומה מסביב לאדם כדי לא לכאוב, לא להיפגע,, או לטפח ריחוק שהוא עוד צרוה של ייסורים, או חיים במגדל שנהב חלומי כלשהו לש אידיאולוגיה. בדידות היא משהו שונה למדיי.

לעולם אינכם לבד משום שאתם מלאים בכל הזיכרונות, כל הההתניות, כל המלמולים של יום האתמול, נפשכים לעום אינה נקייה המכל הזבל שהיא צברה. כדי להיות לבד עיליכם למות לגבי העבר. כאשר אתם לבד, לגברי להד, לא שייכים למשפחה, לאאומה, לתרבות, או יבשה מסיומת, קיימת תחושה של זרות. אד ם לבד לחלוטין הוא תמים."…

ג'ידו קרישנמורטי

 

ב. לא להיות לבד; הסיבות האישיות

"נאמר כבר, שכל אחד מאתנו הוא, בסופו של דבר, בודד. מעדיף הייתי לחשוב על כאן ועכשיו כאפשרות יחידה. אך הכוונה בוודאי, היא שרגעי הבדידות שלנו נראים אישהו נכונים יותר, אמיתיים יותר. המלה "אלוהים" מתחילה לקבל משמעות לגבי כאשר אני לבד. אין לה כל משמעות בעיני בעת ויכוח…    …בדידות היא כמעט שם מטעה. לגבי דידי, להיות לבד משמעו ביחד  – הפגישה המחודשת שלי עם הטבע, שלי עם ההוויה, האיחוד מחדש שלי עם הכול. בשבילי, עיקר הבדידות מתמצה בחיבור כל חלקי יחדיו – איחוד של עצמי, שבו יכול אני שוב לראות שהדברים הקטנים אכן קטנים, והגדולים -אכן גדולים. מאמין אני שהבדידות היא מעשה עמוק והכרחי של אהבה עצמית והערכה עצמית."

יו פראתר. "בדרך להיות". הוצ' דליה פלד. 1982

 

אז (מה שנאמר עד כה הוא ש) החברה שלנו מאוד לא אוהבת, בלשון המעטה את היותו של האדם לבדו. והיא עושה הרבה כדי שזה יקרה כמה שפחות, ואם זה נעשה תחת פיקוחה אז בדרך כלל זה עונש. שהוא העונש הקרוב ביותר לעונש מוות. ואם האדם מחליט להיות בודד מעצמו,  זה כבר מעין אקט של מרידה. מה שגורר שאלות כגון: 'מה לא בסדר אצלו', מה הבעיה? למה הוא מתבודד?

עד כאן זהו סיכום של מה שנכתב בחלק א'; הסיבות החברתיות להיות האדם לא עם עצמו. אך עתה הבה וננסה לחדור עמוק יותר לתוך המניעים היותר מהותיים  והיותר אישיים – לבריחה זו של האדם מעצמו. ובכן  אחת הסיבות היותר מהותיות לחוסר היכולת של האדם בימינו  להיות לבדו עם עצמו  הן החרדות והחששות העצמיים שחיים בתוכו. וכדי לבחון זאת הבה ונבדוק מה קורה לאדם בחלוף השנים, עם ההתמעטות הבלתי נמנעת במספר הידידים שהיו לו. ובכן במהלך השנים, כאמור, מתחיל תהליך של התרופפות הקשרים החברתיים. המיפגשים מידלדלים ותכניהם מתמוססים לריקנות אחת גדולה.  ואז,  יום אחד, נותרים לבד, באמת לבד. ערבים שלמים, ימים ארוכים. ועם הטלפון השותק מזדחלת החרדה, חרדה שמא נשכחנו, אבד זיכרנו. בחוץ – עולם שלם, נפגש, משוחח, מתקשר, ואלינו  כבר לא מתייחסים?  לא זקוקים לנו יותר? ואז מזדחלת פנימה החרדה; למישהו איכפת בכלל מאיתנו? האם אכפת 'להם' שאנו קיימים בכלל? ומה זה אומר? האם זה אומר שאיננו קיימים בכלל? כלומר, אם אף אחד לא יודע על קיומנו ולא טורח להתקשר כדי לאשר את קיומנו –  האם זה אומר שנמחקנו?

וכך, לאחר הבשלה ממושכת של תבשיל החרדה מפני תוצאות הבידוד, מתעוררת בנו ההשתוקקות לפגוש מישהו, סתם  מישהו שיאשר בלהגו (ויהא התפל, הסתמי והשגור ביותר) את עובדת קיומנו. כי כשאנו לבד  אנו חשים, בעוצמה פולחת ומכאיבה, את החרדה הגואה בנו נוכח הריקנות הזו של קיומנו. בהעדר חברה של אחרים אנו חשים שאנו הולכים וצוללים, כמו בחלומות על  נפילה מתמשכת אל תוך  באר עמוקה ללא תחתית. העדר זה של נוכחות האחרים, מעצים את תחושת הריקנות שאנו חשים לגבי עצמנו, לגבי חיינו. ומתוך החרדה הקשה הזו מן הכלום ההולך ובולע את ישותנו, אנו זועקים אל חברת האחר, שאולי ישכיח מאיתנו בעצם נוכחותו את הריקנות, המאיימת  לבלוע אותנו מבפנים.

ובכל פעם החרדה הזאת מסלימה והופכת לאקוטית יותר, ואז כדי למנוע את הופעת הכאב – היד נשלחת אל הטלפון עוד לפני שחשים בה.  ואז כבר חזרנו אל מה שפעם היה אולי, חברותא נעימה של ביחד, אבל עכשיו הפכה בעבורנו למושא התמכרות. וההתמכרות הזו, ככל התמכרות אחרת, היא קשה. כל הזמן עוד ועוד בני אדם, ועוד, כל הזמן. וכך, אנו רצים אחוזי אמוק אל הטלפון ומצלצלים למי-שלא-יהיה,  שיעשה טובה  ויהיה איתנו קצת, שידבר לא חשוב על מה, לא חשוב איפוא, רק שיהיה איתנו כמה שעות, עד שהלהג המצטבר יארוג מסכת מגוננת ,אטומה משכיחה. ועד כדי כך גדול הפחד, שאם הם לא איתנו בחדר, בשר ודם, אז לפחות נוכחותם כדמויות מרצדות על מרקע הטלויזיה –  רק לא להיות בודדים, רק לא לחוש את האין הפוער את לועו העצום ומאיים לבלוע אותנו אל קירבו ולאבדנו לעולם ועד.. כן ככה, עם המעטפת הסתמית הזו מסביב לכל – ללכת לישון, לעוד לילה בו הצלחנו לברוח מן החרדה שבבדידות.

 

במצב כזה  – מעשה ההתבודדות הוא מעשה מפחיד עבורנו – שכן הוא מעמת אותנו עם המיפלצות הרגשיות השוכנות בתוכנו. וכך, האדם שאינו יודע להיות לבדו – מוצא עצמו מחפש את חברתו של הזולת כדי שיוכל לברוח מעצמו. לזולת אין למעשה עבורו – ערך או ייחוד בפני עצמו, והוא משמעותי רק בתוקף היותו נוכחות אנושית המפיגה את פחדו של האדם מן הבדידות (ומן הפחד הקיים בתוכה…). האדם הפוחד מהבדידות מוכן להתפשר כמעט על כל צורה של קשר כמעט, שכן עצם הנוכחות של אדם אחר, כל אדם, עדיפה בעיניו על הישארותו לבד, עם עצמו.

הדבר דומה למערכת יחסיו של ילד עם אימו – הוא זקוק לה ותלוי בה. הוא אינו מתייחס אליה או רואה אותה כאדם בפני עצמו – אלא רק בתור מה שהיא עבורו; כמי שממלאת את צרכיו. לא בשל מה שהיא – לעצמה, כשלעצמה -כאדם, אלא בשל מה שהיא מעניקה לו . הוא אינו מכיר בה כמיכלול אינדבידואלי  הקיים קודם כל ואחרי הכל – לעצמו ועבור עצמו- אלא  מבחינת הזיקה שלה אליו ומבחינת תפקידה כאימו. מה שנכון עבור מערכת יחסים שבין ילד לאימו נראה מאוד מעוות במערכת יחסים בין גבר לאשה, או בין מבוגר למבוגר.

מפחיד לחשוב, שיתכן מצב יחסים כזה, בו שני אנשים נמצאים יחד משום שהם חוששים להיות לבד. מצב בו שני אנשים המרגישים ריקנות, חוסר שלמות פנימית והעדר תוכן פנימי -מאמינים שאם יהיו יחד יוכלו ליצור שלמות אחת. אם אינך יודע להיות שלם כשאתה לבד – קל וחומר שלא תוכל להיות שלם כשאתה ביחד. אם אינך יודע לאפשר לעצמך להיות עם עצמך – לא תוכל לאפשר לזולתך להיות הוא עצמו ולא תוכל לתת לו את מרווח הנשימה להיות לבד, עם עצמו.  אם אתה לא יודע להקשיב לעצמך, להיות עם עצמך, להיות נאמן לעצמך, להעריך את עצמך – לא תוכל גם להקשיב לזולתך, להיות עם זולתך ולהעריך אותו בזכות מי שהוא – ולא בזכות מה שהוא עושה לך ועבורך.

וכך, כאשר  שני אנשים מרוקנים, לא שלמים ומפוחדים -מן הבדידות מתחברים יחדיו, נוצרת מערכת כובלת של תלות הדדית, שאי אפשר לחיות איתה ואי אפשר לחיות בלעדיה.  זוהי מערכת שאינה מתקדמת ושאינה מקדמת את השותפים בה, והיא מבוססת על מרכיבים של חרדה, חסך רגשי, חשש מנטישה, סחיטה – ושוחד רגשי, חוסר-אמון וצורך עז בחיזוקים. מערכת כזו גם מתאפיינת בחיפוש אובססיבי אחר ריגושים  חברתיים (בילויים) – שיאפילו על תחושת הריקנות. בהתמקדות בריגושים מיניים  – כתחליף לאינטימיות אמיתית.  או ביצירת מערכת נוקשה של  מינהגים, חוקים וריטואלים משפחתיים, שתפקידם לשמש כמסגרת שתשמר את המערכת ותעניק ביטחון לחוסים בצילה.

אדם  החושש מחברת עצמו, החש מרוקן כשהוא לבדו, והמתחבר אל זולתו מתוך שאיפה לשאוב מתוך הקשר תכנים שימלאו אותו וימלאו את צרכיו- אמנם מגיע אל הקשר  הזה מתוך מצב של חוסר ושל ריקנות פנימית, אך גם מתוך מלאי של ציפיות, תביעות , אשליות ותקוות לא מציאותיות. אם הדברים הנ"ל נכונים בקשרים שבין אדם לחברו, קל וחומר שהם נכונים בקשרים בין בני זוג או קשרים של אהבה: כאן אנו מוצאים ביטויים רגשניים  כגון: "אני לא יכול בלעדיך, אני זקוק לך, אין לך מושג מה שאת/ה בשבילי, את/ה אהבתי האחת והיחידה" וכו' שמטרתם הבלתי-מודעת היא לשחד את הזולת ולגרום לו לרצות  לספק את צרכיו של הנזקק.  אם בן הזוג  הוא בעל הערכה עצמית ירודה – זה יחמיא לו ויפרנס את האגו שלו. במקרה זה תיווצר מערכת של "משחק" הדדי.  (הדברים הבאים מבוססים על סיפרו של אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם" ועל סיפרו של ריצ'רד האריס: "אני בסדר, אתה בסדר" – המציג את תיאורית ה T.A. המבוססת על המשחק הרווח בין בני אדם של 'הורה ילד', ורק מיעוטם של בני האדם מצליח לצאת מן התבנית המשחקית ולהיות 'בוגר'). המשחק הרווח הוא משחק: 'הורה ילד', בו הופכים בני הזוג לתלויים זה בזה  מתוקף חולשותיהם.  ה"הורה" נדרש להבין, לסלוח, לספק צרכים, להעניק  ולהיות חזק – ובתמורה   תובע גילויים של אהבה,  של תלות ושל היזקקות לשירותיו – גילויים המזינים  את האגו שלו. ה"ילד"  תובע  שיבינו אותו, יטפלו בו ויקבלו אותו "כמות שהוא" וכן את הזכות שלא להיות אחראי, חופש להתפרע, להעלב, לעשות ברוגז ולהיות "ילדותי"  – ובתמורה נדרש לציית לחוקי המסגרת,  לגלות רגש ולפתח תלות בהורה.

אבל –  אם בן הזוג אינו לוקה בהערכתו העצמית ואינו זקוק ל"ילד" שיפרנס את האגו שלו (דהיינו, הוא 'בוגר') – יהפוך קשר כזה למעיק ומתסכל עבורו. השותף המרוקן, המבקש לשאוב  ולינוק מן הקשר כדי למלא את חסריו הנפשיים, יגרום  לבן הזוג, במשך הזמן, לדלדול משאביו הנפשיים ולתחושה של ניצול שתשאירו חסר אנרגיה ואולי אפילו משועמם.

מערכת זוגית של "בוגר""בוגר" אפשרית רק כאשר שני בני הזוג מסוגלים להיות, כל אחד בפני עצמו

ועם עצמו, כאינדבידואלים שלמים, מלאים ומחוברים להוויה של עצמם. הם מסוגלים להיות לבדם – ולכן אין הם מונעים אל תוך הקשר הזוגי מתוך תחושת חסר או מתוך חרדות ופחדים ואינם  מפתחים תלות שלילית הכובלת אותם זה לזה. מה שמניע אותם זה הרצון לחיות זה לצד זה. להפגיש בין שתי הוויות לחבר משאבים – כדי ליצור ביחד כוח אינטגרטיבי, יצירתי וקונסטרוקטיבי,  שיוכל לתרום לשניהם, להעשיר את שניהם ולהניע את המערכת קדימה.  זו מערכת המאפשרת מרחב מחייה רב לכל אחד, בו הוא יוכל להמשיך ולהיות הוא עצמו, כאינדבידואל, במקום להיבלע בתוך המערכת או במקום להפוך ל"ממלא צרכיו של הזולת". מערכת כזו אינה מבוססת על משחקים הדדיים, על תובענות למילוי צרכים ועל ריטואלים מקובעים.  האחר אינו קיים רק בשל מה שהוא מסוגל להעניק – אלא בשל מה שהוא כאדם שלם. זו מערכת בה החוקים, אם ישנם, הם גמישים וברי-שינוי ונועדו להתאים למשתתפים במקום לכפות את עצמם על השותפים לקשר.

במערכת כזו, עיסוקיו או תחומי העניין האישיים של האחד – אינם נתפשים כאיום על ה"ביחד", ומשמעות ה"ביחד" אינה להיות כל הזמן זה בחברתו הפיסית של זה, לעשות הכל ביחד, להתעניין באותם הדברים או לחשוב את אותן המחשבות . ה"ביחד" האמיתי, השלם והמספק ביותר בין אנשים צומח מתוך היכולת של כל אינדיבידואל  להיות "ביחד" עם כל מרכיבי  נפשו – כלומר להיות לבדו. רק מי שיודע להיות לבדו עם עצמו – יוכל להיות באמת גם עם זולתו. רק מי שאינו חושש מחברת עצמו ושחייו הפנימיים עשירים ומלאים – יוכל לקיים מערכת זוגית עשירה ונכונה גם עם זולתו.

 

"השועל אמר ללביאה: "ראי מה רבים השפנפנים שממליטה השפנה ומה רבים העכברונים שממליטה העכברה, איך זה שאת ממליטה רק גור אריות אחד"?

חייכה הלביאה והשיבה: "אבל אריה!"

משלי אזופוס

 

"האדם הטבעי הוא הכול לעצמו, הוא היחידה המספרית, הוא השלם המוחלט שאינו מתייחס אלא לעצמו או לדומה לו. האיש האזרחי אינו אלא שבר התלוי במכנה, אינו אלא חלק קטן של השלם, של הגוף החברתי"

ז'אן ז'אק רוסו

 

"מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז, ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שיתבודד- מפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה ומבטל הכל עד שמבטל את עצמו לגמרי. שלא יהיה בו שום גאות, שום ממשות. ועל ידי זה נכללת נפש בשורשו. ועל ידי זה נכלל כל העולם עמו בשורשו, דהינו שנכלל עמו הכל באחדותו…"

ר' נחמן מברסלב

 

"הקיום הוא הדבר היחיד שלא אוכל לחלק אותו עם הזולת. הבדידות מופיעה אפוא כאן בדמות של גלמודיות המציינת את עצם ההתרחשות של ההיות".

 

"אני לגמרי לבדי, שמע מניה שההיות שבתוכי לאמור, העובדה שאני קיים, היינו קיומי, הוא המהווה את האלמנט שאיננו בר-העברה במוחלט, משהו הנעדר גם התכוונות גם קשר. בין הוויות אפשר להחליף את הכול, לבד מן הקיום. במובן זה, להיות פירושו להיות לבד תוך כדי הקיום. אני בחזקת מונאדה בעצם קיומי. הקיום שלי הוא הגורם שאני חסר דלתות וחלונות, ולא איזה תוכן שהוא שבתוכי, שהוא בלתי ניתן להעברה, הוא הגורם לכך. כיוון שהקיום שלי אינו ניתן להעברה, הריהו מושרש בהיותי,, שהוא הענין הפרטי ביותר שבי. מכאן שכל הרחבה של ידיעתי או של אמצעי ההתבטאות שלי נשארת ללא השפעה על יחסי עם הקיום, שהוא יחס פנימי מובהק".

 

עמנואל לוינס  "אתיקה והאינסופי" עמוד 54

 

 

"מכיוון שפחד הבדידות קיים בכל אדם ומכיוון שאין שום איש בבדידותו חזק למדי כדי להגן על עצמו ולהשיג לו את צורכי חייו, יוצא שמטבעם נוטים האנשים להתארגנות חברתית".

ברוך שפינוזה

 

"אנו מתחברים לחברה לא כלכך כדי לפגוש אחרים אלא כדי להימלט מעצמנו"

ג'ורג ברנרד שאו

 

 

"The community stagnates without the impulse of the individual. The impulse dies

away without the sympathy of the community." William James

 

פרק מס. 9. הפרה התשיעית; ה'פרונת הקדושה' של תודות וקרדיטים, (של אנשים מצליחים).

ולסיום, פרה לא גדולה, אף לא בינונית, קטנה מאוד. המדובר על מנהג רווח בטכסים שבהם אנשים מקבלים פרסים והם מודים לאנשים שונים. לכאורה מה כאן 'פרה קדושה', אולי מנהג סתמי, או מנהג חסר פשר, אך 'פרה קדושה'?

ובכן, הבה ונבדוק תופעה זו קצת יותר מקרוב. וראשית על התופעה עצמה:  בכל טקס אוסקרים, או פסטיבל סרטים שבו מחלקים פרסים – חוזרת אותה תופעה, תופעת התודות, הברכות והקילוסים. ולא רק שם, לעתים אף בעמוד הראשון של ספר, מכיר המחבר תודה. הוא מכיר תודה לאימו שממנה ינק אהבה וכבוד לזולת ולאביו שלימד אותו מהו עוז רוח ועמידה מול קשיים, וברור לו שללא האוירה שהייתה בביתו לעולם לא היה מגיע לתובנות המאכלסות כה בשפע את היצירה הזו שאתם עכשיו עומדים לקרוא. לאישתו, שללא מסירותה והבנתה את הסתגרותו שעות על שעות בחדר העבודה, ללא אמונתה בו שדחפה אותו להתאמץ ולהמשיך למרות המחיר הכבד שהיא שילמה, וכמובן ללא הערותיה המלומדות והחדות – אין סיכוי שהיצירה הייתה יוצאת לאור בכלל. ואז תור הילדים; כאן הוא מודה להם על עצם קיומם, על האור והחום שהחדירו לחייו ועל כך שהם בעצם נתנו לו את הסיבה האמיתית להמשיך וליצור. ומסיים בתקווה: 'מי יתן ויצירה צנועה זו תתרום ותביא לעולם טוב יותר – כאשר תגדלו'.

כל יפה. נראה כי האנשים שמגיעים להישגים כה מרשימים בשדה הרוח והיצירה, עושים זאת בעיקר בגלל חינוך טוב, משפחה תומכת ובלעדיהם אכן קשה ליצור.

אך האמנם, הרי לא יכול להיות כי בספר על מורדים ומטילי רפש למיניהם תעבור תופעה זו של חלקת לשון ונופת צופים  בשלום.

אז מה כן? כך על פני השטח. כך המסכה. כך כלפי הקהל. ומה בפנים? מה באמת? האם זה צריך לחכות לביוגרף אמיץ, שיחכה כמה שנים עד שיעז להגיש זאת למו"ל? ובכן מה שקורה קרוב לודאי, שאותם אנשים מלאי הכרת תודה למעשה עסוקים, כנראה, במאבקי כוח, וריסוק הדדי של בני משפחתם, – אך ברגע שמסך נפתח –כולם חוזים בנו מתחבקים בלהט.

וכך זה בכלל מקובל בקונוונציה הקונפורמית של המצליחנים; עליהם להיות מלאי הכרת תודה לא לכשרונם, אלא לכל חסרי הכישרון המקיפים אותם. צניעות זו היא חובה למצליחנים, וככל שאדם מצליחן יותר כך עליו לא רק להמעיט בחשיבות כשרונו, אלא אף להוריד בכלל מן החשיבות שהוא מייחס להצלחה כשלעצמה: כי כשלפעמים בשעת ראיון הם מתבקשים להעריך את היחס שלהם להצלחה, מיד עוטפת אותם צניעות גדולה ומניה וביה הם משליכים את כל ההצלחות לפח האשפה, ואומרים שבעצם הם לא התחילו באמת לחיות עד שנולד הילד הראשון. וכשזה קרה זו הייתה כזו מהפכה אדירה, וכל הסבל של העבודה היה שווה בעבור רגע אחד של להחזיק בידיים את הגוש הפועה המחותל חיתולים חד פעמיים צואים.

ועכשיו לא פחות ולא יותר הייתה לו הארה והוא נוכח שכל שחשוב לו בעולם זו המשפחה. ומצידו יכולים עכשיו להציע לו חוזה מפתה, הרבה מאוד כסף, והוא לא יהיה מוכן לנטוש את הנווה המשפחתי. כל אלה לא ישוו לבילוי ערב משפחתי שקט עם המשפחה, התינוק המתוק, האישה המופלאה ולא לשכוח את רקסי, 'איך שהוא מקבל אותי כשאני חוזר הבייתה לאחר טיסה מפרכת, ממש מחמם את הלב'.

ורק שנים מאוחר יותר כשהוא כבר שוכב מחובר לצינורות במחלקה הסיעודית בבית האבות היוקרתי, מדברים ומספרים ילדיו הבוגרים (בעיקר המרדנים ואלה שממילא לא הסתדרו איתו) איזה גיהנום זה היה לילדים; בקושי הם ראו אותו בבית,היה רב עם האמא כל הזמן, או שתה. ורק מאוחר יותר שמעו עם כמה נשים שכב ועד כמה זה כאב לאמא, עד שגירושין הפסיקו את הפארסה.

וכך, משפחה ובני משפחה הם טבעות היהלום ותכשיטי היוקרה שמוציאים החוצה בכל טקס וארוע חשוב, אך אותם תכשיטים עצמם חוזרים יום למחרת להיות אותה שיגרה  של היום היום, שיגרה שלעיתים קרובות היא הכלאה בין פח אשפה ולבין שק איגרוף. אך בעומדו לקבל את הפרס על מפעל חיים – שכחה מופלאה אוחזת בו.

והאמת? האמת היא שכל הטקסים הללו וכל הדפים הראשונים בספרים חדשים – מחכים, מחכים למרדן החצוף, עז הרוח, חסר העכבות, (שבין היתר הוא גם מתאבד שיעי)  – שבבוא רגע ההכתרה – יקום, יביע צער על כך שהקריב את משפחתו, בגד באמון אשתו וכל זאת ראשית כדי להנות עד כמה שאפשר יותר – מן השפע והפרסום  שנפל בחיקו ושנית כדי להגדיל את אותו נתח השפע.  בשפת הגוף ניתן לפעמים לראות את אישתו הממורמרת של פוליטיקאי בכיר וקשיש שממשיך להיכשל בבחירות אך ממשיך לשרוד באורח פלא, וכשמגיע הרגע הגדול (הענקת פרס נובל לשלום למשל) והיא לא יכולה יותר להסתתר ולקלל אותו בשקט ממסתרי מטבחה, היא נשלפת לעמוד לצידו בטקס ורק פניה החמוצות באור הזרקורים מעידים כאלף עדים על מה היא באמת חשה כרגע, אך אף אחד לא משתכנע: 'אה' אומרים כולם, 'אה, האורות הללו ממש לא מחמיאים לעור הפנים שלה', או 'חבל שהיא לא יודעת להתלבש יותר בטעם'. כן, כן, ברור –  כולנו יודעים שכביסה מלוכלכת לא מכבסים בפומבי, ועוד לא בטקסים חגיגיים. אך עם זאת האם לא מייחלים כולנו לאיזה רוח רעננה ומרדנית, לחריגה (ולו אחת) מן התיפלות המנופחת הזו (שדרך אגב רבים באמת מאמינים בה, מאמינים שאמנים גדולים מגיעים להצלחות כאלה בגלל שיש להם משפחות נהדרות), למשהו אחר, סורר, בועט, לא דופק חשבון, הופך את החוקים הלא כתובים. אך לא, המורדים הגדולים ביותר, בקבלתם פרס, או בכתיבתם הקדשה או תודות בפתח הספר החדש, או ביושבם באולפן טלויזיה לאחר מפעל או יצירה חשובים – מתבייתים באורח פלא, ובשעת הראיון, למשל,  הם פתאום לא יוצאים כנגד אף אחד, אין להם טענות, 'לא, כולם מאוד עזרו להם', ורק דברים טובים יש להם להגיד על כל מי שהיה מעורב בחייהם וביצירתם. אך כל זה כך עד שהם יורדים מן התהילה, ובעיקר לאחר שמישהו אחר תפס למשל את התפקיד שלהם, או אז הלשון היא אחרת.

והרי החוכמה היא למרוד לא לאחר השיא אלא דווקא בעת שהאמן או איש הרוח או איש הציבור – נמצא בשיא תפרחתו ותפארתו. מעט מאוד אנשים קיללו שם שמיים בעודם באולימפוס, משהו כמו: "אני רוצה לנצל הזדמנות חגיגית זו, בה אני מקבל את פרס נובל לשלום  ולהגיד פעם אחת ולתמיד את מה אני באמת חושב על אימי הפוסטמה ועל אחותי הלהוטה כל הזמן אחר תעונוגות מפוקפקים עם גברים שלא מגיעים לרמתה. ולהגיד לשתיהן ולאבי שאף פעם לא האמין שאגיע למשהו בחיי – עד כמה זה היה בלתי אפשרי לנסות ולהגיע למה שהגעתי –במשפחה כמו שהייתה לי. וזה שהגעתי למשהו זה בטוח שלא בגללם, אם כבר, אז זה למרותם.  אין להם שום חלק בהצלחתי".

עם זאת, ישנם כמובן יוצאי דופן, במאי קולנוע שהם בנים של פוליטיקאים מנוחים נואפים ושתומי עין, וכו', שהם אותנטים ולא משנה מה.  אך בדרך כלל ההצלחה היא סם ההרגעה האפקטיבי ביותר למרדנות, מעט מאוד ממשכים לבעוט, כשהם מגיעים למעלה.[

וכך, מבחנו של המרדן אינו בכשלון. כי בכישלון כולנו מרדנים. מבחנו של מורד האמת היא כשהוא מצליח. האם גם אז ישאר מרדן?

 


 

פרק 10.לשחוט את הפרה הקדושה של הרוחניות נוסח העידן החדש

 

התפיסה המקובלת גורסת, כי חיי הרוב הם חיי חומרנות ובינוניות.  וכי אלה שבוחרים בחיי רוחניות, קוראים תגר על חיי האמצע החומרניים של הרוב. כאמירה כללית זו אמירה נכונה, השאלה היא מהו הגיבוי האמיתי לאמירה הזו. דהיינו, עד כמה אלה שהולכים לרוח הם באמת רוחניים? האם זו רוחניות מהותית, או רוחניות שהיא כמו לבוש שאדם עוטה על עצמו?

בקרב הבורגנים אין כה הרחבה התחזות כמו שיש בקרב הרוחניים. לא כל מי שמכריז על עצמו כרוחני הוא באמת כזה, ברמת המהות.

רוב הרוחניות שאנו מכירים,  אינה רוחניות שהיא באמת לבורגנות הבינונית והחומרנית של אמצע הדרך, רוחניות שקוראת תגר על המהות של חיי האמצע של 'הזע ועבוד, אכול ושתה – כי זה החיים'.

זה לא מה אנשים אומרים שחשוב להם, גם לא מה הם עושים לגבי מה שהם אומרים שחשוב להם, מה מצב התודעה שלהם ביחס למה שהם אומרים שחשוב להם. ומצב תודעה, בא לביטוי בדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים. הפילוסופיה שלהם לגבי מה שקורה. כי בעולם התודעה – אין הבדל משמעותי, או בעצם אין כל הבדל – בין הרוחניות, המיסטיקה, תנועות העידן החדש, ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשלוקחים את מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם; הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי  וכו', ונקלף מעליהם את הפוזה, האופנה, ה-wishfull thinking השכנוע העצמי וכו' -נמצא מצב נפש ותודעה של זעיר בורגני שכל שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחניות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות. עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו'.

זו אותה הגברת כשמעליה אדרת הרוחניות.  , במהות אין הבדל גדול בין הרוחניים לבין אלה שעליהם הם קוראים תיגר.  שניהם חיים למען הפחת את תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. רק שהרוחניים בטוחים שהם בדרך להארה ולא בדרך לשים עוד מסך ביניהם ובין מה שקורה באמת עולם התודעה שלהם. חלק מן המתודות הרוחניות המודרניות עוסק בנסיון לשכנוע עצמי. לא בעבודה אמיתית. ברוחניות העידן חדש מסתובבות אמונות ותובונות שגורסות שצריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי וכו'. הגישות החיוביות ומלאות האור הללו, בעצם עוסקות בהדחקה של המציאות האמיתית והלא נעימה לתת תודעה, לטאטא מחוץ לתה את הצער, הפחד, הכאב, חוסר הצדק. ואם בתרבות הרגילה קיימת הדחקה, הרי שבתרבות העידן החדש – ההדחקה ושטיפת המוח העצמית – חזקות הרבה יותר.

אלה, גם אלה –  מוליכים עצמם ואחרים שולל, בכדי ל'קנות' ו'למכור' תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי – באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל – יעשו זאת, וחסידי העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר – אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות – משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופר מרקט של העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך – לוקים בעיוורון קשה, שהרי מסביב מה שקורה לא תואם לתמונת העולם שהלבישו מעל התודעה שלהם;  מסביבם (השכנים והידידים) ממשיכים ללקות במחלות קשות, חיים חיים קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים.

גם אלה וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא רוצים שיווצר אצלהם – שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע בעד מה שהם קולטים כ'כוחות האופל הפנימיים', לצאת ולטרוף את הכל. מבחינה זו, של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. שניהם רוצים להאמין כי עכשיו הכל יהיה בסדר. אך בשניהם – המבוכה, היאוש, חוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות – נותרות בעינן.

הבדל בולט נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס. הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה קנאה, עוינות – מתקבלות באותה חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית ( כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש של מה שנחשב חיובי). בשתי הגישות האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תגר על המוסכמות הקונפורמיות.

וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד.

מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין; היכן שאמור להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחויה שלה בצורה אותנטית –  (מתחת ללבוש המרדני) מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד – ביתר שאת. ואילו המרד האמיתי נגד הבינוניות והחומרנות מצוי דווקא בתוך התרבות הקיימת, רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה אחת.

האמת הרוחנית אינה מצויה מחוץ לקיום הבורגני המצוי, אלא בתוכו, מתחתיו, כמו עיר עתיקה שקבורה תחת שכבות עפר שהצטברו.  למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו בנוסח של אמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה מרכזית, ולא היא, כאן זה מרד טהור, אנטיתיזה רוחנית אמיתית. אך מסווים אותו לעוד תורה ממסדית.

או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור, בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות.

מרד רוחני נוסף קיים באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקה ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלו. הממסד מתיחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, 'לא משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה'.

אך אם בודקים ם את המסרים של כמה  יצירות אמנות, כמו של: קפקא, דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז'אן ז'נה, יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן – ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך זה מטשטש, כי אין חידוד של מה זה אומר על החיים של כולנו, זה נותר בגדר של איך שלמדנו להתייחס לאמנות; כמשהו אבסרטקטי וסוביקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה, היצירה כמסר בר משמעות – הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנת? תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים, המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך.

האמנות  וההגות, הן  כיום בית הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו' – אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין הרבה, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר.

לסיכום:

בשתי הדרכים (הרוחניות של העידן החדש, והבורגנות הקיימת) – מאמינם אין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בשני המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, השכלה וכו' – אפשר ורצוי לשנות. בשתי הגישות מאמינים ביכולת של היחיד לשנות עצמו. (רעיון השינוי העצמי עוזרי לחברי שני המגזרים להאמין שהם בדרך לאושר (הרוחני או הגשמי) והם צריכים אך לתרגל ולהאמין.

לשון אחר, בשניהם קיימת אמונה כי השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה  מצד אחד – והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר – מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת.

וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג'לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל את השכל -נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת. בתל אביב – זה לעבוד קשה ולרכוש השכלה נכונה וגבוהה – בפונה זה אותו הדבר רק במישור הרוחני.

ושתיהן מכחישות דברים שחיים בפנים, בתוך בני האדם, תשוקות, פחדים, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה. וכו'. אך מסלולי הבריחה שלהם שונים; בבורגנות זה עבודה קשה, בילויים, משפחה, סקס, ספרים, מדע וכו'. ומסלול הבריחה של הרוחניות הבורגנית הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות.

הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: "ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח – מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.

ומה אם כך היא רוחניות לא כוזבת? ובכן אליה לא בורחים, היא טמונה מתחת למה שדחקנו אל תוך תוכנו, וצריך לחפור אותה עמוק מתחת.

ופגישה עם אנשים המייצגים את הרוחניות הזו, היא פחות נעימה וחביבה מאשר הרוחניות הקיימת. המפגש עם אנשים המייצגים אותה הוא מבהיל, כי הם לא באים בנבואות נחמה, אלא יותר בנבואות זעם.

אך זה לא הדבר היחידי או העיקרי שגורם לרוחני של אמצע הדרך, לאנשי הרוחניות הבורגנית, חסידי הפופ-מיסטיקה – לפצוח במנוסת אימים ברגע שהרוחני באמת  פוצח את פיו, זה משהו אחר. הוא מעיר אותם, גורם להם לחשוב, לבדוק מתחת לעטיפה, ואילו הם כלל לא ידעו שהם כה משטים בעצמם, שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות השכיחה.

וכאן אולי המפתח להבדל; חיי הבורגנות החומרנית, היא לא משהו טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר (כמו שמטיפים חלק מן התנועות של העידן החדש, או הדתות הגדולות), להפך, צריך להתמקד בה ולחפר אל הפנימיות האבודה שבתוכה. כי בתוכה טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל הרוחניות להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד אותם, ונוסע דרכם את מה שהם קברו עמוק בפנים.

אין מקום לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו, לעזאזל, (כפי שעושים הרוחניים שנוסעים להודו ומשנים את כל אורח חייהם). כי אורח החיים הקיים נושא עמו את הקודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית.

——

 

*רשימת מקורות*

 

1) ט. ס. אליוט מתוך "ארץ השממה", תרגום אסתר כספי, הוצאת קשר לשירה, 2002

2) מישל פוקו:  "תולדות המיניות 1 הרצון לדעת" הקיבוץ המאוחד, 1996 .

3) עורכת השבועון 'סגנון' של מעריב ליאת תימור בראיון לדנה ספקטור. בשבעה ימים של ידיעות, 4.02.2002

4) אילת נגב:  "חיים פרטיים"  הוצ' ידיעות אחרונות, 2001

5) מתוך ראיון עם הסופרת אלונה קימחי, שבעה ימים, ידיעות אחרונות, 11.3.2001

6) ג'ודית באטלר:

7) רי'צארד רורטי:  "Achieving our Country’" 1998, הוצאת הרוורד

8) אפלטון: "המשתה".  תירגמה מיוונית מרגלית פינקלברג, הוצאת חרגול, 2001

9) http://www.growthhouse.org/books/bowlby3.htm

10) מוסף הארץ, 25.1.2002, אמל'ה, מאת עדי יותם

11) Naomi Wolf: Misconceptions : Truth, Lies, and the Unexpected on the Journey to ( Motherhood. , 2001 Doubleday

12) רולו מאי "גילוי ההוויה", רשפים, 1985,  עמ' 43

  • שי טובלי, (במאמרו ב'חיים אחרים' מרץ 1999)
  • שם,
  • שם,
  • “The principle of literaty criticism". N. Y. Harcourt, 1928 176-7 A. Richards;

17) "הרהורים על השפה העברית", עמוס עוז, ספרית הפועלים 1979 26-29

18) שלמה ג. שוהם  "אלימות האלם", הוצאת צ'ריקובר, עמ' 160

19) דיויד בוהם, "על הדיאלוג" ערוך על ידי לי ניקול, בהוצאת ראוטלדג', עמ' 4.

20) ( Levin j. m. & g.Murphy' " The Learning and Fotgetting Of Controversial Material " in Journal of abnormal and Soc. Psycology 38 (1943) 507-17

21) שלמה שוהם, "אלימות האלם", עמ' 71

22) Arthur Koestler: : The call-girls: a tragi-comedy with prologue and epilogue. Random House (80 New York 1973

, Dell publishers, 1996 (23   Honesty Bred Blenton: Radical

 

 

הערה: הוצא מתוך הספר; אאוטסיידרים ומורדים.

 גבריאל רעם

 


סיום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *