תיאורית השעירים לעזאזל – כביבי שופכין


"כשהשופט קורא בשמו של הפושע – הוא עומד, והם באותו הרגע

מקושרים על ידי ביולוגיה מוזרה שעושה את שניהם מנוגדים

ומשלימים. האחד לא יכול להתקיים בלי האחר. מי השמש ומי הוא

הצל? זה ידוע היטב כי פושעים מסוימים היו אישים דגולים".

ז'אן ז'אנה


——————————————————————————–


חלק א':
בכל בית ועיר קיימת מערכת ביוב, בגוף האדם עצמו יש אותה מערכת ניקוז; הפריפריה העור והאברים תחתונים – אברי המין דרכם נפטרים מעודפים או בעיקר מפסולת. בימים עברו כל רעיון הניקוז היה גלוי ולגיטימי; השפכים זרמו בחוצות, הפסולת הייתה בחצר האחורית. גם חדרי השירותים היו בחצר, או בטבע אולי בגלל שהריח היה פחות קשה, כי היו פחות כימיקלים? על כל פנים כיום צינורות השפכים מצויים עמוק באדמה, וכל מערכת סילוק האשפה היא דרך פחים גדולים אטומים, משאיות זבל שבאות בדרך כלל מוקדם בבוקר, ואתרי אשפה הרחק ממרכזי ערים. גם במישור האנושי כל הניקוז של לחצים ומועקות וכוחנות אישית היה פעם גלוי ולגיטימי; היו משרתים , היו עבדים, והם היו מושא לניקוז כעסים, אגרסיות וכו'. והיות וזה היה לגיטימי וגלוי ומאורגן, זה היה גם מותר וברור. במבט שטחי נראה כאילו כיום לא קיימים כלל צינורות ניקוז חברתיים ואישיים. מה שמביא לתקווה המיידית שאולי כמות הכעסים והמתחים פחותה יותר, ועל כן אין בנראה ובמוחש אפיקי ניקוז ויזביליים, כמו פעם.

אך איך נסכלנו לחשוב שעם העלמות ההחצנה של שפכים פנימיים, גם התגברנו על בעיית השפכים הפנימיים ועתה כבר אין יותר כעסים ומועקות שמחפשים אפיק ניקוז. אשליה זו אופיינית לחברה שלא קשובה לממדים הפנימיים, וסוברת שהכל קורה בחוץ. ובחוץ זה אכן נעלם, אך מה קורה בפנים? ובכן, בפן הבינאישי, כיום לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. צינורות הניקוז עברו פנימה. החזות החיצונית 'התנקתה' על חשבון הממד הפנימי, שספח אליו מעכשיו את הכתמים שהמסכה החיצונית כבר לא מאכלסת. פעם הרגו אנשים פיסית, הברוטליות הייתה חיצונית, היום הורגים אותם נפשית, מבפנים )את ההרג החיצוני הותירו לעבריינים, שכירי חרב וחיילים. פעם החרם היה פיסי, חיצוני, היום החרם הוא פנימי; האדם בא ויוצא בחברה, כולם מדברים איתו אבל הוא חש מוחרם. המסרים מתוחכמים, סמויים. פעם בית הסוהר היה בחוץ, כיום הוא בפנים. ותהליך זה של העברת הכלא או ההריגה מתחום הגוף אל תחום הנפש, מן הרובד החיצוני לממד הפנימי – מוצא מן הכוח אל הפועל על ידי שני שליחים: הדחקה והשלכה. הדחקה היא לדחוף את שאינו רצוי ולא מתאים לדימוי שלנו – פנימה, למחוזות האפלים של התת מודעה. והשלכה הינה אקט של לדחוף החוצה את שאינו רצוי ואינו מתאים לדימוי שלנו. ואם בהחדקה האובייקט שאליו מדחיקים הוא התת מודע של העצמי, הרי שבהשלכה האובייקט הוא אדם אחר.

בראשון מדחיקים לתוכנו, בשני זורקים את זה החוצה על גורם סביבתי או על אדם אחר. וכך אנו מוצאים שני שעירים לעזאזל דרכם אנו נפטרים כביכול  מחטאנו ומן הזבל הפנימי. שעיר לעזאזאל אחד הוא הילד הפנימי שלנו, תת הכרה, לשם זורקים-מדחיקים את שאנו לא רוצים להכיר בו הדחקה. והשעיר השני הוא הזולת החלש, או האחר הזר שעליו אנו מעמיסים את הצל שלנו, את האני המכוער השלכה. וכל זה נעשה בדיסקרטיות גדולה, שום דבר לא נראה כמות שהוא;

ההדחקה נראית בדרך כלל כחוסר יכולת להתמודד בגלל מניעים טכניים כאלה ואחרים. ואילו ההשלכה נראית כאשמה ברורה של מישהו אחר שבגללו אנו סובלים.

כאן נתמקד בהשלכה, בהפיכת האחר החלש לקורבן ומושא ניקוז לזה שהחזק לא מוכן או לא ליכול להפנים ולחיות עמו. את ההשלכה על הזולת החלש ניתן לראות בקושי במוסד המשפחה; כמעט בכל משפחה קיים מישהו שהוא החוליה החלשה. בדרך כלל אחד הילדים, שהופך שלא בטובתו לאפיק ניקוז של המתחים והתיסכולים של ההורים האחים החזקים.

כך במשפחה, ומה בחברה? ובכן כללית ככל שאדם חזק יותר ובעל סטאטוס גבוה יותר, כך יש סביבו יותר שעירים לעזאזל צינורות ניקוז- המנקזים את פסולתו ומותירים אותו זך ונקי. אחת מן הסיבות לרצונם של אנשים להיות בעמדה ניהולית או עמדת סטאטוס גבוהה, כדי שאחרים ינקזו עבורם את הפסולת הרגשית

האישית. וזו גם אולי הסיבה בהא הידיעה למלחמות הכח בין אנשים קרובים; ברמת המהות הן ניטשות על הסוגיה של: מי יהפוך לצינור ניקוז של מי, וככל שהאדם שהפכת לצינור ניקוז שלו הוא גס, אכזרי או מופרע יותר – כך הנזקים שיקרו למנוקז יהיו קשים יותר. זה קורה ביחסים אישיים, בין זוגות נשואים, בין הורים לילדים, בין חברים. בסופו של דבר הרגיש, הפגיע, העדין יותר – הופך לצינור ניקוז לשני. אומנם יחסים בינזוגיים מתחילים בהדדיות מבורכת, אך בשלב כלשהו מגיע הרגע בו נשאלת השאלה ברמת המטא: מי מנקז למי? כך גם ביחסים בין מיעוט במדינה לבין הרוב השליט, או בין מדינה כובשת למדינה נכבשת. או בין

מהגרים, עובדים זרים במדינה משגשגת, לבין תושבי אותה מדינה. ברמה החיצונית של פני הדברים נראה כי מדינה שזקוקה לשוטפי כלים ומנקי חדרי מדרגות היא מדינה שצריכה להפנות את כח העבודה המקומי שלה להמשך ההתפתחות הכלכלית, והם זקוקים לאנשים שיעזרו להם לנהל את הרמות התחתנות בשעה שהם מתרכזים בפיתוח משאבים חדישים. זה ההסבר הנוח, אך, שוב, ברמת המטא, זה נראה אחרת, שם אנו מבינים כי עצם התופעה של חברה שלא מנקזת עבור עצמה וזקוקה לאנשים אחרים שיעשו זאת עבורה – אומרת שהבעיה היא לא במישור החומרני כלכלי, אלא במישור האמוציונלי פסיכולוגי. חברה שזקוקה לאנשים במעמד נמוך כדי שינקזו לה – היא חברה שהגיעה לשוקת שבורה, מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית. היהודים בשואה היו צינור הניקוז לגרמנים, דרכם הגרמנים ניקזו שנאה, זעם, עוינות, וכו', עד שממדי השנאה היו כאלה שניקוז רגיל כבר לא הספיק, היו צריכים את מותם כדרך האלימה היחידה שתנקז את

השפכים הגרמניים….

עד כאן לגבי תיאורית השעיר לעזאזל והקורבן. ראשית על עצם הצורך בה, ושנית על ההסוואה שאנו מסווים את הטקטיקה הזו -יחסית לצורה הגלויה שזה בא לידי ביטוי פעם. עד כאן על התופעה באופן כללי. אך כדי להבינה יותר לעומק, יש צורך להתמקד במגזר מסויים של אפיקי הניקוז החברתיים הללו, כדי להבין בדיוק איך זה עובד. הנה ונפנה זרקור אל העבריינים.


חלק ב':
אחד מאפיקי הניקוז השכיחים ביותר בכל חברה, הם העבריינים והפושעים. ברמת החיצונית והרציונלית, הם קורבנות של חוסר קידמה ובורות, אך ברמת המטא, יש להם פונקציה ניקוזית ברורה. כל שלטון מקצה משאבים רבים למיגור הפשע והעבריינות מתוכו, המשטרה, בתי המשפט וכו'. אך האמנם?

כך מעל פני השטח, אך מה קורה ברמת המטא? ברמת המעמקים? ובכן שם זה נראה, שוב, אחרת. שם ניתן לגלות שזה לא שהם לא יכולים למגר את הפשע, אולי דווקא יש להם אינטרס מוסתר כמובן להשאיר את הסדר הקיים על כנו, תוך כדי אימוץ מראה פנים של מאבק חסר פשרות, כי יש להם אינטרס נסתר בכך?

ובכן, האמת ברמת המטא היא, שלמעשה החברה אינה רוצה לכרות מתוכה את התופעה הזו, ובמקום זה היא 'גוזמת' אותה מפעם לפעם ובזה למעשה מחזקת את השורשים והגזע של התופעה העבריינית. החברה שומרת את הפשע בפורופורציות קבועות, כך שתוכל להמשיך ולחיות עמו. העבריינים מתמרנים בתוך הגבולות שהחברה מאפשרת להם; כמה שנים בכלא, כמה שנים בחוץ, אפשר לחיות עם זה; לגדל משפחה, לנסוע לחו"ל, לקנות דירה- חלק מהחיים. אפשר כך לשמור על סטאטוס קוו. אך אילו החברה הייתה רוצה לכרות את הפשע מן השורש באמת, זה היה נעשה בזמן קצר יחסית. אבל מתחת לפני השטח החברה זקוקה לתופעה הזו… החברה משמרת את העבריינות על אש קטנה. העבריינים מייצגים בעצם את כל החלקים בחיינו שאנו מקפידים לטאטא מתחת לשטיח. כי לפשע יש תפקיד, הוא נועד לגלם ונקז את מה שהחברה ה'סו קולד' מהוגנת מסתירה מאחורי תריסים מוגפים. מילים אחרות: העבריינים משמשים כמערכת ביוב לחברה, דרכה היא מנקזת את הפשע שקיים בכל איש ואישה אל דמות העבריין. שכמו השעיר לעזאזל ביום כיפור- 'מכפר' על ידי העונשים שמטילה עליו החברה לא על פשעיו שלו, אלא על הפשעים שבמחשבה וברגש שכל אחד ואחד מדחיק לתוך המחשכים של תת תודעתו. מבחינה זו זה כמו הקתרזיס )ההיטהרות שנגרמת לאדם ההולך לתיאטרון וצופה בשחקנים המגלמים את כל שהוא פוחד לתת לו ביטוי. כך למשל, ידיעה אודות אונס, או ידיעה על גבר הרוצח את אישתו –

המתפרסמת בעיתון – מעניקה פורקן פסיכולוגי ליצרים האפלים של אותו פקיד קטן, המביא פרחים לאישתו בכל יומולדת. לעבריינים יש תפקיד בחברה; הם עושים עבורה שירות. החברה עושה השלכה של המחלה שלה – על העבריינים, והם מצידם מנקזים אותה החוצה, כמו הליכה לשירותים… רק שזה נעשה בתחום הרגש והיצר האפל. ישנם טיפולים שמנסים לעזור בדיוק בקטע הזה, של רגשות, זיכרונות ויצרים מודחקים, אחד מהם נקרא פסיכו-דרמה, שיטה זו שהמציא אחד, בולגרי בשם מורנו, מנקזת רגשות זעם, תסכול אימה, אגרסיה וכו' על ידי 'שפיכת' כל ה'זבל' הרגשי שהצטבר על ראשו של אדם מן הקבוצה הפסיכו דרמטית שהתנדב לגלם את הדמות שתהווה טריגר – שיגרום לרגשות העצורים להישפך החוצה. כך שאם החברה הייתה עוקרת לחלוטין את תופעת הפשע מתוכה, כי אז היא הייתה הופכת להיות בריכת הביוב של עצמה, וכך הייתה 'נתקעת' עם כמויות אדירות של זימה, נקם, אגרסיה וכו' שאין להם כתובת פיסית או אפיק ניקוז יצירתי כמו שמספקים הרומנים או הסרטים. וחוץ מזה זה היה דומה לסתימת הצינור המרוקן את האסלה. וכך החברה לא תוכל עוד להתהדר בזה שהיא נקיה.

במצב כזה החברה שלנו לא הייתה הופכת כולה לעבריינית, אלא שאז הייתה פחות דיכוטומיה בחברה שלנו, והיה מצטמצם הפער בין הפרצוף החיצוני, הדשן, השאנן והנקי – לבין ההדחקה הפנימית זו שהעבריינים ושחקני תיאטרון קלאסי, שהמחזאים שלו למשל הם – אוגוסט סטינדברג, יונסקו, טנסי ויליאמס, ארתור מילר ואחרים. וגיבורי יצירות ספרותיות כגון אלה של דוסטויבסקי ותומס מאן, וכו' -מנקזים החוצה. אנשים היו נדרשים -במצב של העדר מוחלט של עבריינים – להתמודד עם הצדדים הפחות נקיים ונעימים של עצמם כי צינור הביוב נלקח מהם, ואל מול פני הזוהמה והריח המצחין – הם היו חייבים לצמצם את הפער שבתוכם ולהיות אותנטיים ביחס ישיר למי שהם באמת. אם אנשים היו עושים את מלאכת הניקוז לעצמם ובעצמם, הם לא היו מרשים לעצמם לטפס כ"כ גבוה ולהיות כה

שאננים ודשנים בשביעות הרצון העצמית החיצונית והייצוגית שלהם. הטיפול בלכלוך הפנימי היא עבודה מאוד לא נעימה, כי כל הזמן הוא צריך לעסוק בלכלוך… ויש הבדל בין להתעסק בלכלוך ובין להתעסק בניקיון: להתעסק בלכלוך פירושו לנקות את כל הפינות החשוכות שקיימים בהם זבל וזוהמה. בשעה שלהתעסק בניקיון פירושו לחיות על פיסת הניקיון שנותרה ולהתעלם מכל הזוהמה סביב. רוב האנשים מעדיפים שלא להתעסק עם היצרים עם העכבות, אלא לעקוף אותם, להתעלם מהם, להשליך אותם על עבריינים 'מדופלמים' ולהשאיר לעצמם את כתר המהוגנות האכסלוסיבי – ולהתעסק רק עם הנשגב, היפה או המהנה והמחמיא. אבל גישה זו של עבריינות סמויה, זו של היצר והרגש – היא בעלת כוח אדיר על חיינו, כי כפי שאמר השועל לנסיך הקטן: " מה שחשוב הוא זה שסמוי העין".

לשון אחר, ההדחקה, ההשלכה וההעלמה מחזקות את כוח השליטה של זה שמודחק. ומה שסובל, ומי שסובל מזה תמיד – זה המישור של חייו הפנימיים של האדם.

עד כאן, לגבי הקרימינלים. אך הקרימינלים הם רק טיפה אחת מן האוקיינוס של אנשי השוליים שהפכו לאפיקי ניקוז לבורגנות השבעה והשלווה. כמו כן, כה כה ראינו את הקורבן, את אפיק הניקוז מבחינת השירות שהוא מעניק לחברה הבורגנית. והוא יכול לחיות כך שנים רבות, ורובם חיים כך. אך מה קורה לעבריין, מה קורה לקורבן, לשעיר לעזאזל – ברגע שהוא נוכח בתפקיד שהוא ממלא ביחס לגורם השליט; תפקיד הקורבן. כשהוא נוכח שמה שהוא חשב שהוא פגום או מוגבל

בו עצמו, אינו אלא סימפטום לעצם היותו קורבן – ברגע זה הוא הופך למורד. ואז כיוון הזרימה אצלו משתנה; זרימת השופכין הופכת כיוון וזורמת עכשיו בחזרה לכיוון פניו של השליט. וזה מה שקורה למורדים גדולים מאז ומתמיד; הם מפסיקים במודע להיות שעירים לעזאזל, מסרבים להמשיך ולתפקד כאפיק ניקוז ללחצים ומועקות. ההתנערות הזו מתפקיד הקורבן היא ראשית דרכו של כל מורד באשר הוא, נקודת המוצא של המורד חייבת להיות ההבנה שעד כה הוא היה דפוק ומנוצל. והוא מבין שהצד השני לעולם לא יודה בזה, ומצדו זה יכול להמשיך לנצח. ועוד הוא מבין שהשני יעשה לו את ההתנערות קשה ביותר, ורק כשלא תהיה לו ברירה כי זה יעלה לו יותר מדי, רק אז אולי יש סיכוי שהוא ישחרר אותו מתפקיד צינור הביוב. וכך הוא מבין שהוא חייב לזקוף קומה ולצאת נגד. הוא לא מוכן לקבל יותר את הסטיגמה, את העצמות הנזרקות אליו מתחת לשולחן. הוא מבין שחלק מהרגשתו הגרועה לגבי עצמו זה לא הוא, אלא ההפנמה של מה שהשליך עליו הזולת; בן זוגו, משפחתו, חברים שלו, או יתר העובדים במשרד. והוא מתקומם.

זו מרידה על בסיס אישי והיא חייבת לבוא לפני המרידה הקוגניטיבית של ראית הממסד כפי שהוא. כי שם זה בעצם מתחיל, כל היתר הם פועל יוצא של אותה תנוחה פנימית, שלו בתוך עצמו, כלפי מה שעוללו לו החזקים.


——————————————————————————–

"החברה מכינה את הפשע. הפושע מבצע".


הנרי באקל


"יש לי חולשה לאמנים ולפושעים, משום שהם אינם מקבלים את החיים

כמו שהם. הפושע, כמו האמן, עומדים נגד משהו או בעד משהו.

בעיני זהו ערך נעלה בעולם שבו רבים כל כך למדו להסכים עם

הכלומיות האפרורית של הקיום האנושי".


סטנלי קיובריק

 


"We are all murderers and prostitutes –no matter to

what culture, society, class, nation one belongs, no matter

how normal, moral, or mature, one takes oneself to be."

R. D. Laing

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *