על בני אדם כרובוטים ועל בני אדם כנושאי ניצוץ

האם כך זה אמור להיות? שרוב רובם של בני האדם יהיו רובוטים חלולים, המתוכנתים על ידי בקרה חברתית מתוחכמת וסמויה?

ובכן, אולי לא, אך המציאות היא שכיום הרוב הגדול של בני האדם מגיב באופן די מוחלט לתכתיבי הקולקטיב, כשבתוכם הם כל הזמן עסוקים בחישובי אושר ומפח נפש. משוכנעים שעם כל חישוב נוסף הם מורידים את טור מפח הנפש ומעלים את טור האושר. אך ככל יהיו יותר שקועים בזה כך יהיו יותר לכודים בתכנות ההרמטי של שליטה קולקטיבית.

ישנם סרטי מדע בידיוני אודות רובוט שפתאום ספג מכת ברק, או זעזוע כלשהו, ואז משהו בו נדלק והוא נעשה מודע לרובוטיותו ובאותו הרגע ממש הוא פוסק מלהיות רובוט. פוסק מלהיות צביר של קומפוננטים מכאניים המגיבים לאותות חיצוניים. ומתחיל לפתח ולשמר תודעה אוטונומית משל עצמו. כלפי חוץ הוא נראה רובוט לכל דבר, רק מעט משונה, פחות רובוטי, פחות מכאני אולי קצת יותר מרוחק. משהו בו שונה.

אז אולי ישנם בתוכנו כאלה הנושאים בתוכם ניצוץ משוגע. ואותו ניצוץ גם משבש את האותות הקולקטיביים ולא נותן להם להגיע למרכיבי המערכת ולהפעיל ולהניע אותה. ואז הם מוצאים עצמם מחוץ לסינכרוניזציה המכאנית שמסביב.

אך אליה וקוץ בה; האליה היא אכן הניצוץ שמשבש את האותות הקולקטיביים ומונע תרדמת תודעתית. והקוץ נעוץ בכך שעצם חריגותו מן המקצב האחיד מבדילה ומסמנת אותו. קצבו הפנימי יוצר דיסונאנס באחידות המכאנית והאוטומטית. ואז קורה דבר מוזר לרובוטים הרגילים (חסרי הניצוץ המשוגע), חיישניהם מסתובבים ופונים כלפי אותו רובוט נושא הניצוץ, הם סוגרים עליו ושולחים אליו ויברציות של חשד ועוינות. ויברציות שנושאות עימהן שדרים כמו: “משהו משובש אצלך”, “אתה לא בסדר”. “בדוק עצמך”. מסרים אלו הם אפקטיביים ביותר בדרך כלל, והם אכן גורמים לאותם רובוטים בעלי ניצוץ להפסיק את ההשתאות שלהם ממוראות הקולקטיביזציה המכאנית שפשתה ברובוטים שסביבם, ובמקום זאת לפנות פנימה, עם אותה בחינה ואנליזה, כלפי ונגד עצמם. ואז במקום שינתחו ויבינו את הקללה שניחתה על טריליוני יצורי אנוש שהפכו לתאים תפקודיים, חסרי נשמה, תודעה, ייחוד והגשמה עצמית – הם פונים נגד עצמם ומפרקים וכותשים עצמם מבפנים.

ואכן, רובם של נושאים הניצוץ, בעלי הפוטנציאל התודעתי העצמאי – מסומנים כאאוטסיידרים על ידי הרוב ואז מופעל בתוך עצמם מנגנון השמדה עצמית. מנגנון העובד לאט ובבטחה, גורם לנזקים קשים בתפיסת העצמי שלהם, (חוסר בטחון עצמי) ובתחושה שלהם בתוך עצמם (דיכאון וקונפליקטים פנימיים), ושני אלה יבואו לביטוי במיצובם בעולם שסביבם: (בידוד, נידוי וחוסר הצלחה חברתית וכלכלית).

אפשר לקרוא להם פשוט: אאוטסיידרים. אני עצמי הקדשתי להם ספר שלם: “מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם של אאוטסיידרים ומורדים”. (הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, טרם יצא לאור).

אך כתבו עליהם גם אחרים, הנה שירו הנפלא של דוד אבידן, השיר הראשון, (‘מה העיק עליו’) בפואמה: ‘שמשון הגיבור”.

“שמשון הגיבור”

מה העיק עליו

כל השערים היו סגורים בפניו.

ארך שערותיו עמד ביחס הפוך

לאפשרויותיו החברתיות.

הוא היה בחור מוצק, אך בודד מאוד.

טעות תהא זו לסבור, כי הוא היה

וירטואוז,

הכל בא לו בדרך הקשה.

חמורים לא הגישו לא את

הלחי השניה.

לביאות שכולות הרהרו בו ארוכות וחמורות

בלילות ירח חמים.

הוא לא אהב רעמות אצל אחרים.

כל השערים היו סגורים בפניו –

לכן הוא עקר את שער העיר

ונשא אותו הרחק אלמעבר

לכל הפתחים, שבהם לא יבוא.

פתח העיר העקור חכה לו,

שיבוא בתוכו כאחד האדם,

רכוב על חמור, גלוח גלגלת,

במרחק בטחון מראי האגם,

בו נהג להעריץ את שערו הארך

ושלידו ארב לאריות הצמאים

ברגעי ההשראה הקולעים באמת.

כל השערים היו סגורים בפניו,

כי הוא לא היה בחור חברותי.

דוד אבידן

מתוך הקובץ: “משהו בשביל מישהו” הוצאת שוקן, 1964

כך גורלם של נושאי הניצוץ. אך ישנם מעט מאוד, קומץ זעיר של רובוטים נושאים ניצוץ, שאיתרע מזלם או גורלם, והם חווים מעין מכת ברק שנייה, זעזוע נוסף, ובמקום ניצוץ אחד, פועמים בהם עתה שני ניצוצות.

הניצוץ הראשון מאפשר להם להפסיק להיות רובוטים שטופי מוח, הניצוץ השני מחסן אותם סופית נגד האותות המשבשים הנשלחים אליהם על ידי הרובוטים המתוכנתים, חסרי הניצוץ. ומונע מהם לפנות נגד עצמם.

הניצוץ השני מגבש את הניצוץ הראשון.

הניצוץ השני הוא כמו תוכנת Fire-wall או תוכנת אנטי וירוס במחשב. לאחר שהותקנה בהם תוכנת הניצוץ השני הם הופכים לחסינים מפני סוסים טרויאנים, וירוסים ותוכנות ריגול למיניהם, הנשלחות אליהם על ידי כלל הרובוטים חסר הניצוץ שמקיפים אותם.

הניצוץ השני לא רק מגן עליהם מפני האותות העוינים מצד חברי הקולקטיב, הוא גם מחזק אותם בראיית העולם החודרנית והסופית. והם רואים בבהירות נוראה שחסרי הניצוץ אסורים מבחוץ, בכבלים של קונפורמיזם מתוחכם וטוטלי, ומבפנים: נפשם כלואה ומשותקת, תודעתם קפואה ועצמיותם לא קיימת.

כאמור, נושאי הניצוץ השני כבר לא סובלים מתופעות של פניה נגד עצמם (מה שקרה להם כל הזמן כשנשאו בתוכם רק ניצוץ האחד). עתה הם פנויים לפנות כלפי העולם. ושם הם רואים בבהירות את אשר קורה. את אשר הם רואים תאר אפלטון במשל המערה שלו. פירוט והרחבה על משל המערה דרך הלינק הבא: http://tinyurl.com/dfdp2

הם קולטים את המתרחש בתודעתם האחרת, הרחבה והערה. ואכן היות וקשה להסביר את התודעה האחרת, יש צורך במטאפורה כדי לתקשר את שהם קולטים. זאת עשה אפלטון במשל המערה, וזאת אעשה כאן במטאפורה נוספת: מכונית; נושאי הניצוץ השני רואים את בני האדם שהפכו לרובוטים, כמכונית נטולת מנוע (נפש קפואה או כבולה). למכונית חסר גם הגה (תודעה ישנונית או חסרה). אך הנורא מכל הם לא העדר ההגה או המנוע, – אלא העדר הנהג במושב שליד ההגה החסר. ההתעסקות של בני האדם באגו שלהם (‘טוב לי, לא טוב לי’, ‘אני מאושר, אני לא מאושר’) הופכים אותם לפסיביים. הם צורכים את החיים במקום ליצור אותם, מחכים שהחיים יקרו להם במקום להוביל אותם. ממנהיג המכונית של חייהם הם הופכים לעוד מרכיב בה. מנהג הם הופכים לנוסע.

כל אלה אומרים שהמכונית לא מונעת מבפנים, כיחידה עצמאית, אלא היא עושה בדיוק את מה שיתר המכוניות עושות. וכולן מונעות מבחוץ. וזה אומר שבמקום שכל מכונית תהיה ממלכה עצמאית, היא הופכת תא נוסף במכונית הענק החברתית. ואכן, הסוד הנורא הוא שרוב המכוניות אינן מכוניות עצמאיות ואינדווידאוליות, כולם הם תאים במכונית החברתית הענקית.

וצריך להיות בעל ניצוץ שני כדי לדעת זאת ולראות זאת בבהירות. אין די בניצוץ אחד כדי לראות את התמונה על כל פרטיה. הניצוץ האחד נותן תמונה מטושטשת משהו, והמתבונן בעולם לא לגמרי בטוח אם זה העולם או פרי דמיונו ותוצר של בעיותיו הנפשיות. הניצוץ האחד, בעידוד שדרים רעים מן החברה, רק יוביל להפניית המבט כלפי פנים ולסטיגמה עצמית.

וכך אנו מקבלים שלוש רמות:

א. חטיבה של רובוטים, אנשים מתוכנתים על ידי קודים חברתיים. מרבית האוכלוסייה.

ב. נושאי ניצוץ, אאוטסיידרים. אחוז קטן.

ג. נושאים ניצוץ שני. אאוטסיידרים בעלי תודעה ערה. אחוז אפסי.

והיכן כל מצוי כל אחד משוכני שלוש הרמות ביחס למפלס האושר (עליו דובר בהתחלת מאמר זה)?

ובכן, שוכני הרמה הראשונה מנסים להיות מאושרים אך לבסוף מסתפקים ב’צרת רבים חצי נחמה’.

שוכני הרמה השנייה הם האומללים ביותר, רואים את כל הרע שבעולם כמשהו שמצוי בתוכם.

שוכני הרמה השלישית רואים את חוסר המוצא של הראשונים, את האימה והטרגדיה של השניים, ואת החוסר העצום בנושאי הניצוץ השני.

הם עצמם אומנם בעלי נפש משוחררת, תודעה ערה ועצמיות מגובשת, אך הם משולים לאדם שזכה במיליוני דולרים בהגרלת הלוטו, אך מוצא את כל הבנקים ובתי המסחר סגורים ונטושים.

או שלאף אחד אין כסף או רכוש משלו כדי לסחור עמו.

או לאדם שבילה זמן רב לגלות תרופה למחלה קשה, וכשגילה אותה מצא כי אין הוא דובר את שפתם של הרופאים.

=============

גבריאל רעם

13.6.2005