האותנטיות בחייו ויצירתו של היוצר.


(או: היוצר והאמן – כיצור אותנטי)

תיזה:

התחושה הכללית באשר לאמנים, יוצרים, הוגים וכו` היא שככל שהם מתרחקים מן החיים הרגילים כך יוכלו ליצור יצירות עמוקות, משובחות וחשובות יותר. נראה כי זקוקים הם למגדל השן הזה בגלל הפרספקטיבה. וכי המפגש האישי והבינאישי יכול רק לפגום בצלילות, בחדות ובעומק של היצירה.

כך התיזה הרווחת, אך התיזה המובאת כאן, מבקשת לבדוק ולבחון את התיזה ההיא. ובכן, ראשית אכן התדמית של יוצרים, הוגים, אמנים וכו` היא שהם אכן זקוקים למרחק הזה. אך כאן אני מבקש לבדוק את התקפות של עניין הפרספקטיבה; מדוע בעצם היצירה וההגות אינן יכולות לינוק מן המפגש הבינאישי בין אדם לאדם ולהתעורר לתחיה (יותר ויותר) דווקא ככל שמתקרבים למפגש הבינאישי ולחוויה של לחיות את החיים ביום יום?

ובכן, מי שפורח כתוצאה מן המרחק מהחיים זה האינטלקט; החוויה הסובייקטיבית רק מפריעה לו למצוא אמת ותובנות אודות הקיום והחיים. ניתן להבין זאת כשמדובר במדען ובחוקר באקדמיה, שהרי הם הרי נסמכים בעיקר על האינטלקט ועליו בעיקר. אך מה לגבי היוצר? הרי האינטלקט אינו המיכשור העיקרי שלו ביצירתו? ובכן ההסבר אולי טמון בכך שיש משהו בקירבה לחיים ולמציאות הבלתי אמצעית שגורמים לשיתוק של מעיינות היצירה. ומדוע כך כי אולי כשהוא לא מוגן במגדל השן היצירתי, כשהוא חשוף למפגש בלתי אמצעי אם אדם אחר – נחשפות חולשותיו, גמגומיו, בעיותיו.

דהיינו, המרחק – לא מתוך אהבת מרדכי (כדי לשבח את היצירה), אלא מתוך שנאת המן (מתוך חולשות ומעצורים אישיים).

פיתוח התיזה: לרוב, יוצרים והוגים גדולים חיים בפיצול; מצד אחד יש לו (ליוצר, להוגה, לאמן) את חייו הפרטיים, שם קומץ מכיריו המועטים לא מעריך במיוחד את שיעור קומתו האישית. ומצד שני יש לו את עבודתו, עליה הוא זוכה להערכה, מצד ציבור גדול, שם הוא ענק.

ודבר נדיר הוא – למצוא יוצר, אמן או הוגה בעל שיעור קומה והזוכה להערכה, שאין לו את הפיצול הזה. יוצר שזו דווקא החוויה והמעורבות הסובייקטיבית של כאן ועכשיו, של אני ואתה – המאפשרים לגדולה שבו לצאת החוצה.

ובכלל, גם לאלה הצורכים את האמנות שלו – אין כוח, סבלנות, ואובייקטיביות פנימית – לשאת את הגדולה ונקודת המבט הרחוקה והגבוהה הזו כשהיא לא מציצה בהם מתוך דפי ספר, אלא מדברת אליהם ישירות מן החוויה הסובייקטיבית. כשזה במפגש פנים אל פנים -זה חזק, בוטה ומחייב מדי.

הניתוק הזה, אם כן, הוא טוב לכולם. וכך, האמן – היוצר, (או ההוגה –היוצר), אף הוא התרגל לברך על הדיכוטומיה הזו בחייו; בין חייו האישיים ובין יצירתועבודתו. כך אמנם נותרים חייו האישיים דלים ושטוחים, אך גם נעדרי מהומות. את הגדולה שבו הוא חוסך לשעות היצירה; למקלדת המחשב, לקנבוס הצייר, לתווי המוסיקה. וכאן הוא גם בטוח באשר לתגובות לגבי יצירתו; כי מעבר לגלי הפרשנות השונים של יצירתו, הוא (כאדם) יכול לנוח בשקט, לתת להם לשבור את הראש, וכל זאת בשעה שהוא עצמו חסוי מוגן, לא ידוע.

ושוב, לא רק הוא מוגן, גם קוראיו; כי כשהיא מנותקת מן החוויה האישית, מן הרגשות הפועמים של ה`כאן והעכשיו` – יצירתו לא מאיימת על הקוראים, המעיינים, המביטים והצורכים אותה, וכך היא מעניקה להם חסיון והגנה; `זה לא שייך אלי` הם אומרים לעצמם ולוקחים ממנה רק מה שלא עלול למוטט את הבסיס הלא אותנטי של חייהם הקטנים. הם לוקחים ממנה רק כל שעשוי לחזק את הדימוי העצמי שלהם, ומתעלמים מן האלמנטים ביצירה שיש בהם ביקורת או שלילה על חייהם כמות שהם.

ומה באשר לחיים האישיים שלהם? ובכן שם, חשיפת האמת המשמעותית נחסכת בעיקר למצבי טראומה, לקטעים של התפרצות רגשית, או בשעת ייעוץ פסיכולוגי. ומה מתרחש בדרך במפגשי יום יום, רגילים ושגורים בין בני אדם? ובכן, שם מתקיימות בעיקר תובנות ומשמעויות טרוויאליות, לעוסות, קולקטיביות בדרך כלל – שלא מסכנות כלום, כך שהשיגרה הקטנה של היום יום תוכל להמשיך ללא הפרעה.

חוסכים את התודעה הערה לקטעים של מחוץ לחיים האישיים; כמו ביקור בהצגה, קריאת שירה, הרצאה מלומדת – אך שם, כאמור, התובנה והמשמעות כבר כלואה, לא מאיימת, כמעט ידידותית.

הפיצול הזה נשמר בקנאות רבה בכל תחום מתחומי חיינו, לשם כך, למעשה, נוצרו שמורות הטבע והגטאות של האמנויות, היצירה, ההגות והדרמטורגיה. לשם מנוקז הגניוס העודף. וחס וחלילה שלא יעבור ויחלחל לתוך החיים האישיים עצמם. כלומר, מנקודת מבט זו טיפוח האמנות, הספרות וההגות הגבוהה לא בא בהכרח להעשיר את חיי הפרט, אלא ליצור הפרדה ברורה, שבה הגישה לתובנה הגבוהה תתרחש רק מעבר לגדר, מאחורי המחיצה.

ובהקשר לזה יכולה לצוף שאלה מעניינת; מה יקרה, באמת, אם חלק גדול מן היוצרים וההוגים הגדולים – יתבקש לצקת את התובנה, המסר, הרעיון או התודעה המיוחדים שלהם אודות החיים והקיום לתוך מפגש חד פעמי ועכשווי, לתוך התרחשות בינאישית. כמה מהם יצליחו להפוך את הפגישה או השיחה האישית הזו עימם למחשמלת, מרתקת, מיוחדת ומטלטלת באופן אישי וזאת בגלל שאותם תודעות עודפות אותן הם מצליחים להטעין לתוך היצירה שלהם –חיות עכשיו באופן אישי בינם לבין האנשים שעימם? שהרי אולי המבחן הגדול ליוצר גדול הוא לבדוק עד כמה הוא יצליח להחיות את המסר ותובנה שחיות ביצירתו – ביום יום. ואז, מן הסתם, נמצא שברגע שרובם יגיעו למפגש בינאישי בלתי אמצעי וחוויתי עם אחר או אחרים, חלק לא קטן מהם יתגרש ממקורות הכוח וממעיינות החיות והגניוס של יצירתם. (הם אולי ידברו על זה, אך זה יהיה מנותק, יבש, חסר חיים). ואז נמצא כי במקום שהנוכחות החיה והפועמת של `כאן ועכשיו`, תטעין אותם בחיוניות ותשחרר מתוכם את התודעות הגבוהות שלהם, היא בדיוק תגרום להיפך, היא תחסום אותן.

הסתייגות:

עם זאת, בשלב זה עלי להכניס הסתייגות רצינית מכל שכתבתי עד כה. וההסתייגות נוגעת לרמתם של צרכני האמנות והיצירה שלו. הדברים שכתבתי נעשים תקפים פחות – ככל שרמתם של צרכני התובנות והמשמעויות הדרות ביצירתו – נמוכה יותר. שהרי ברור שאין לו, ליוצר, יכולת להתחבר למצב תודעה גבוהה במחיצת אנשים שרמת התודעה שלהם נמוכה משלו. ולשם כך עליו אכן לסגת למגדל שן, ומשם ליצור. הדברים שנכתבים כאן מכוונים למפגש של היוצר אם אנשים שמסוגלים להעריך את יצירתו. אנשים שקוראים או רואים, או שומעים אותה ומסוגלים להעריך את עומקה וגדולתה כי יש בהם משהו על אותו התדר. הבעיה הזו של ההיתנתקות של היוצר מגדולתו במפגש פנים אל פנים היא רק רלוונטית כשמדובר על אנשים שנמצאים על הרמה של יכולת הערכה של יצירתו. אנשים שממילא אינם מתעניינים או מסוגלים לעכל את היצירה ממילא לא יצליחו לתהלך את כשרונות וחזונו – במפגש פנים אל פנים עמו.

ועתה משהבהרתי זאת, ניתן להמשיך בפיתוח התיזה לגבי האמן היוצר – כאדם אותנטי.

הדיכוטומיה המתוחמת הזו, הקיימת בין היוצר ובין האדם הצורך את יצירתו, אמנותו הגותו – היא סוג של הגנה, והגנה על שניהם; על היוצר שלא צריך לחשוף עצמו באופן אישי, שהרי יציקת התודעה שלו לתוך כלי הנמצא מחוץ לתחום חייו האישיים, מגנה עליו, כי היא מאפשרת לו לא להיחשף ולא להתמודד עם האמת של חייו. והיא גם מגנה על האדם שצורך את אמנותו. כי המפגש עם אמנות מתוחמת, לא ישירה, מאפשר לחייו האישיים להשאר מחוץ לתחום הדיון, כמו לא רלוונטיים. הוא יכול לבוא עם כל הפנטזיות והנפיחות העצמית (או רגשי הנחיתות) שבעולם, והם לא יפגעו כהוא זה כתוצאה מן היצירה. הוא כבר יסנן את כל מה שעשוי לפגוע בו.

וכאן אנו רואים כי אמנם הרמה הראשונה של מדיום אמנותי או הגותי היא ליצור מפגש בין חייו הפנימיים של המתבונן לבין חייו הפנימיים של האמן, אך מעבר לזה, קיימת רמה שבה האמנות דווקא חוסמת ולא מאפשרת מפגש בין היוצר ובין זה הצורך את יצירתו. ברמה זו היצירה דווקא מרדדת ומרככת את האימפקט של חשיפה בלתי אמצעית. וכך הורגים `שתי ציפורים`; `ציפור אחת: היא הגנה על הפגיעות של זה שפוגש את יצירת האמנות או ההגות – כי הוא לא נחשף ולא נפגע. ו`ציפור שניה`; היא הגנה על החשיפה של האמן היוצר שעכשיו לא צריך לחשוף את העובדה שהמלך (הוא) הוא עירום; הוא חזק רק כשהוא ניצב מאחורי היצירה, אך מלא מעצורים כאדם מול אדם. כי היצירה לא חיה בו, אלא ביצירתו.

כך שליצירה תפקיד דואלי וסותר; מצד אחד היא באה ליצור מפגש עם תודעה גבוהה, ומצד שני ליצור חסיון על חיי החוויה של האדם. זו חוויה זהירה, שבה קיים נתק בין המסר והחיים האישיים הן של היוצר והן של זה הצורך את יצירתו.

ומה שמוחמץ בכל זה היא החוויה של `לחיות`! אנו פוחדים לחיות, פוחדים לפגוש תודעה רחבה ולהכניסה לחיינו הקטנים והמוגנים. זה יחשוף את מימד הפנטסיה האישי שיש לאדם אודות עצמו ואודות מה שהוא מצפה מן החיים. אי לכך, תודעה רחבה (או גבוהה) שוכנת בגטו של היצירה, מנוכרת לחייו האישיים של הצורך אותה!

ועל כן, האמנות, מבחינה זו, היא התחבולה שבעזרתה מצד אחד נמנע המפגש החוויתי בין תודעה גבוהה ובין החיים הפרטיים – ומצד שני נשמר הניסיון להפיק מן התודעה הגבוהה יכולת לראות את המציאות כמות שהיא, וזאת מבלי שהאדם עצמו יצטרך להצטרף בעצמו למציאות הרחבה הזו, או יצטרך חלילה להזמינה אל חייו.

וכך קורה שאך לעיתים, לעיתים רחוקות, זה קורה; כשהעוצמה וההיקף של יצירת הגות גבוהה,למשל, מוצאת דרכה אל שיחה; היוצר מצליח לצקת אותה לתוך שיחה עם אחר. אך, אם זה קורה, התוצאה בדרך כלל קשה, עד קשה מאוד. זה עשוי להביא לרגשות של עוינות, כעס, תוקפנות ועד לפיצוץ אצל האחר.

ומכאן שאם נחזור ליצירת האמנות או ההגות, הרי שלכולן מכנה משותף אחד; לאכול את העוגה (עוגת המודעות, התובנה והמשמעות), ולהשאיר אותה שלמה (להותיר את תפיסת העצמי –הן אצל היוצר והן אצל צרכן היצירה – ללא שינוי).

ומה שמסה זו מנסה להנהיר הוא שאי אפשר לקלוט שום דבר מן המציאות ועל המציאות- באמת – שהוא לא עובר דרך הכבשן וכור ההיתוך של תפיסת העצמי והסובייקטיביות של האדם. אי אפשר להבין כלום באמת, ללא החוויה האישית שעוברת דךר ה`כאן והעכשיו` והגורמת להיפתחות אישית של האדם כלפי הדובר או המציג, יחד עם פתיחות כלפי הדבר שעליו הוא מדבר. כלומר, ללא זיקה אישית, בינאישית בלתי אמצעית בין חייו האישיים של הקולט ובין חייו של זה שמציג תודעה או תפיסה כלשהי – הכל ישאר סטרילי, עקר, מעוקר, קר, קפוא, ובעיקר מנוכר, לא נוגע, לא מגיע, לא אמיתי. ומה שיהפוך אותו לאמיתי זה לא הניסוח או אופן ההצגה של הדברים אלא העובדה שזה פגש הוויה חיה ופועמת של אדם שפוער את חייו לקראת מה שקורה. פוגש אותה לא עם החלק המנוכר שבו אלא עם האינטימיות השלמה של חייו האישיים והפרטיים ביותר.

ושום יצירה ותהא הגדולה והעמוקה ביותר בעולם לא יכולה, מבחינה זו, להישוות למפגש דיאלוגי, חוויתי פנים אל פנים. כי, בסופו של דבר, שם מבחן האמת למה שחי ביצירה וביוצר ולא בשמורת הטבע המוגנת של היצירה.
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *