על אהבה ואנושיות.

"תקופת האבריות חלפה, הגיעה עת האנושיות"

צ'ארלס סמר


"האנושיות היא בת האלוהים"

תיאודור פארקר


"החטא הגדול כלפי היצורים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. זוהי תמצית חוסר האנושיות".

ג'ורג' ברנארד שואו


——————————————————————————–

אהבה ואנושיות. שני מצבים נפשיים בינאישיים. בשמיעה ראשונה הם נשמעים דומים אך השוני גדול מן הדמיון. ככל שחושבים על כך יותר, כן הן מתייצבים כיותר דיכוטומיים וקוטביים זה לזה.

לעומת האהבה שהיא מצרך החודש כל חודש, כל השנה – מונחת האנושיות במדפים האחוריים של החנות, ליד המחסן, יש עליה קצת אבק וקשה לקרא את האותיות. עמה על המדף מצויים מצרכים דומים; צדקה, ולעשות טוב, ולהקשיב, וסבלנות ואמונה ולעזור ולתת. ושאר מצוות אנשים מלומדה. ועם זאת, אמנם מצד אחד זה המדף האחורי בכל שנוגע לשימוש עצמי אך בכל שנוגע למראית עין – זה ניצב בחלון הראווה. נוכח בנאומים חשובים ובהצגה עצמית לקהל חדש; כמה זה חשוב, להיות אנושי.

האהבה, לעומת זאת, היא מצרך בביקוש אישי רב, ביום יום המעשי, (היא גם על המדף הקידמי וגם בחלון הראווה). מצרך שהצורך לגביו נובע ממקום עמוק ואינטימי ביותר. ועד כדי כך היא בדרישה – שלא תמיד ניתן לספק את הביקוש ולא כל צרכן מקבל את סוג האהבה שהוא דורש. ויש כאלה שלא מקבלים כלל את הסחורה. סך הכל היא מצרך מבוקש, אין מספיק לכולם, ויש ברי מזל (או יותר נכון אטרקטיביים מבחינת הפונטציאל להתאהב בהם) שמשיגים אותה ואחרים מביטים בה בעיניים כלות.

וכפי שכתבה על כך אווה אילוז בסיפרה: "האוטופיה הרומנטית – בין אהבה לצרכנות" [1]. האהבה היא, אכן מצרך. חלק אינטגרלי ושייך של תרבות הצריכה ההמונית. היא הגזר הוירטואלי שמנפנפים בו לפני אפו של החמור, כדי לעודד אותו להמשיך ולעבוד כמו חמור. (להניע את גלגלי התעשיה והמסחר, אבל על כך בהרחבה בסיפרה הציני והמלומד של ד"ר אילוז).

אך לא רק כמוצר צרכני, האהבה גם מככבת כערך טרנסדנטי.; אהבה היא הגאולה הגדולה. 'תן לעצמך לאהוב', 'הרשה לאחרים לאהוב אותך' – 'תן לאהבה שבך לפרוץ החוצה' – והגעת לאלהים.ואפילו היום, צפיתי בתכנית בטלויזיה בערוץ 33 בשם קפה תיאטורון, יורם יובל סיפר על סיפרו ("הלנה על הגג" כמדומני שנסב על מלחמת לבנון והוא אמר משפט: "אך המענה והתשובה למלחמות היא האהבה" ומיד החתרה והחזיקה אחריו אסתי זקהיים, שהוסיפה שהרי האהבה היא מענה לעל הבעיות והדברים בעולם" וכמובן שזה זכה להסכמה מיידית מצד הד"ר יובל. ומה אנו למדים מכל זה? שהאהבה מזה כבר הפכה למעין דת חילונית. לא רק סיפוק צרכים גשמיים ורגשיים, אלא כדרך להיפתח ולנשום עמוק מן השפע האלהי. מי לא שמע באחד מן הטקסטים של 'העידן החדש' את המשפט: 'אלהים הוא אהבה'. 'היקום הוא אהבה' 'העולם בנוי מאנרגיה של אהבה'. כך ברמה השטחית והיומיומית, כפי שהיא באה לביטוי בשיחות יומיום – האהבה היא הוליווד, ירושלים של מעלה, מחוז הכמיהה הבלתי מושגת.

.האהבה כדת להמונים, דת פופולרית, מסחרית אמנם, אך דת (ובפאראפרזה על משפטו המפורסם של פרויד: "האהבה היא אופיום להמונים").

והמיזוג המשונה הזה בין דת ומסחריות מציץ בנו מכל פינה ושלט חוצות; למשל פירסומת חדשה ליוגורט מלווה בכיתובית: "לבוא מבפנים". או בפירסומת של סלטי צבר הם משתמשים בסלוגן: "לבוא מאהבה". למעשה האהבה מככבת כמעט בכל סיסמת פירסומת, פיזמון ברדיו, שלא לדבר על טלנובלות, ששם זו הממלכה הבלעדית שלה. כל אלה מאדירות אותה וקושרות לה כתרים. היא גם שרויה בהרבה מיצירות הפרוזה, רק ששם זה מפוכח יותר, בוגר יותר. טעון ביסורים ומשברי לב. הצד האפל של ירח-האהבה.

כך האהבה; זוהרת, מבוקשת, נחשקת. תמיד צעירה, תמיד בכותרות, תמיד בראש מצעד הפזמונים. כוחה בהילה שנקשרה לראשה. פניהם של האוהבים נראות זוהרות כמעט בזוהר של הארה מיסטית. אך היא חמקמקה ככרטיס חיש גד, שישנו ביד אך לא בדיוק מביא לזכייה הגדולה. (בפעם הבאה). האהבה מובטחת לכולם, היא הזכות של כולם, וכולם יכולים לחוות אותה… רק אם… היא אמנם גזר אך יותר ויותר גזר וירטואלי.

לעומתה האנושיות היא בת אביונים, לבושה סחבות בלות, סובלת מאוברדרפט תמידי ויחסי ציבור של הסוכנות בקזחסטן. הדימוי שלה מיושן, ארכאי. אין לה רייטינג, לא תמצאו אותה בסיסמאות פירסומת ("לבוא מאנושיות"). היא נדחקה לשוליים. אמנם לחוש אנושיות כלפי יצור חי הוא דבר נעלה, אך נעלה כמו תרומת צדקה בסתר. זה אמנם מכובד אבל לא ממש נוצץ ונחשב בחוגים שרוב בני האדם יוצאים ובאים בהם. האנושיות היא יותר זוג נעלים יפייפיות משנות הארבעים שמונחות מלאות אבק באיצטבא כלשהי אי שם הרחק מאחור. אף אחד לא חושב: "מזמן לא חשתי אנושיות". או "מזה זמן רב לא פגשתי אדם ששידר לי חום אנושי". (אולי נסבול מן הקור האנושי שסביבנו, ואפילו מאוד, אך אין לנו את הכלים העדכניים להיות מודעים לחוסר הזה. במקום שאין מלים לתאר משהו – הוא לא קיים). היא נחשבת כראויה ומכובדת כדודה זקנה שהייתה מנהלת בית ספר יסודי נחשב בשנות החמישים, ועכשיו היא בפנסיה. האנושיות היא כמו: הקשבה, תקווה, אמונה. אלה סרוויסים יקרים ששמים בויטרינה בסלון, אך על השולחן אנו מוצאים בדרך כלל פיצה או המבורגר מ'טייק אווי'– בצלחות פלסטיק ואריזה חד פעמית. אריזה שעליה כתוב באותיות קידוש לבה: א ה ב ה. זה טעים, זה קורה בבת אחת בחלל הפה. וזה עסיסי מאוד.

גם הג'אנק פוד וגם האהבה – יוצרים ריגוש חזק מאוד, מיידי וסוחף – שעוצמתו ומהירותו עומדים ביחס הפוך למשקלו הסגולי, איכותו והערך התזונתי שלו.

אפשר לחוש אנושיות כלפי כל יצור חי, ומבחינה זו זה משהו מאוד כלל אנושי. אך מצד שני – כשזה קורה זה יוצר יחס מאוד אישי ואינטימי, בין שני בני אדם.

אנושיות היא קבלה בלתי מותנית, תמיכה חסרת סייגים, שעוטפת את הזולת בהילה של חום ואור.

חברתנו היא חברה שפינתה את המקום של האנושיות לטובת האהבה. זו חברה קרה מאוד, מנוכרת וחסרת יחס אישי, מפרגן וחם כלפי האדם באשר הוא אדם, רק בגלל שהוא אדם ובגלל שהוא כזה. אנושיות אאוט, אהבה אין. בעוד שבאנושיות זה ניצוץ שיכול להידלק כלפי כל אחד, מבלי שיוצא למי שחש את זה כלום מעצם התחושה, הרי שבאהבה זה חוזה (בתחילה חד צדדי) שהדלק המזין אותו הוא אינטרס אמוציונלי.

מה שמזמין את ההתאהבות הוא איפיון פוסטרי אטרקטיבי. וזאת לעומת מה שגורם לאנושיות להיות מוקרנת כלפי אדם זה או אחר; נקודה של חולשה, של קושי בו. כשאדם כושל או לא מצליח אז זה יכול לגייס אנושיות מצד אנשים מסויימים (שעוד שומרים על צלם אנוש פנימי).

אנושיות חשים כלפי מישהו שקשה לו. אהבה חשים כלפי מישהו שטוב לו והוא מלא בקסם אישי. כזה שמבטיח לנו הנאה והתעלות מעל כשלי הקיום האישיים שלנו.

באנושיות לא יוצא לך מזה הרבה, אתה מזדהה עם קושי וסבל של אחר לא בגלל שזה משרת אינטרס ריגשי, או חברתי אלא למרות שלא יוצא לך מזה כלום..

לא ניתן לחוש אנושיות כלפי מישהו באופן פסיבי, כמו באהבה. כאן זו חדירה פנימה לתוך מישהו והתבייתות על מה שחלש, לא מוגן, חסר ישע -בו.

כל אדם הוא חסר ישע באופן אישי ובלעדי מאוד. ועם זאת חוסר הישע היא תכונה או מצב כלל אנושי מאוד; כולנו באיזה מקום בתוכנו – מאוד חסרי ישע, מאוד זקוקים לשלושת המרכיבים הראשיים של האנושיות: קבלה, תמיכה ואמפטיה.

וכאן גם מגיע הפרדוקס (באשר לאהבה);

האהבה דווקא פורחת בחברה בה הלחץ הקבוצתי (קונפורמיות), נורמות מקובעות והתנהגות עדרית – הן כללים שכולם מצייתים להם (במוקדם או במאוחר), חברה שסוגדת לתדמיות, תוויות ומותגים, חברה בה היחיד הולך בה לאיבוד כיחיד. והנה דווקא בחברה כזו, ערך האהבה מתמקם במקום טוב באמצע, בין מלך הרייטינג והמשיח המובטח שאוטוטו מגיע, רכוב על סוס לבן (כן, סוס ולא חמור שהרי שגריר האהבה הוא נסיך וככזה הוא כמובן מגיע רכוב על סוס ולא על חמור).

האהבה שתמיד מוצגת בפנינו כשיא המימוש האינדווידואלי דווקא מרגישה נהדר בחברה בה היחיד הולך לאיבוד כיחיד וזוכה למימוש בהתאם לתרומה היחסית שלו לחברה ולכלכלתה.

אז מה כאן קורה? ובכן, האהבה היא פנטסיה המשווקת להמונים כתמריץ-על דווקא בגלל שזו חברה כל כך לא אנושית, שבה היחיד כיחיד לא נחשב כלל. האהבה באה לפצות על כך. 'הנה', אומרים לנו, 'אתה סובל מחוסר אנושיות רב בעבודה, אבל בבואך הביתה או בלכתך לפאב, אתה יכול לחוות אהבת פיצוץ שתפצה אותך על חוסר ההתייחסות אליך כאל אנוש בעל רגשות ונשמה'. ועל כן היא פורחת דווקא בחברה עדרית שבה נורמות המוניות מדכאות הבעה וביטוי של הפונצטיאל האישי הטמון בכל אדם כיחידה נפרדת.

ומה לגבי האנושיות? ובכן האנושיות קיימת בכלל בני האדם בתוקף היותם יצורים עם נשמה, רגשות, בדידות תהומית וגורל אכזר אחד המשותף לכולם. ועם זאת אין דבר הקרוב יותר לאדם היחיד מאשר האנושיות. דווקא בתקופה זו, בה היחיד לא נחשב – כולנו זקוקים, עמוק בתוכנו, לנחמה והתייחסות, לחום, לקבלה, לתמיכה. לא בגלל מה שאנו יכולים לעשות או לייצר, או להפיק, אלא בגלל עצם קיומנו. באנושיות, נוצרת אותה נקודת מפגש בין הכללי ביותר (היותנו כולנו בני אדם) ובין האישי ביותר (תחושת הבדידות והזרות שכל אחד מאיתנו חש בחברה הזו).

האנושיות יכולה לפרוח רק בחברה בה היחיד ביחידותו הוא ערך עליון, חברה בה האותנטיות נחשבת יותר מן היכולת לציית לנורמות ולהיבלע בהן. אנושיות לא יכולה להתקיים במקום בו לאדם כיחיד אין ערך בפני עצמו, כשלעצמו, בגלל קיומו כיחידה נפרדת.

אנושיות, אם כן, ממזגת את הכלל אנושי, היחידני והאישי.

אנושיות היא נקודת מפגש בין אחוות בני האדם לגורל נורא אחד וסבל משותף לכולם (הזדקנות ומוות) -ובכן התקוות, הגעגועים והבדידות התהומית והאינסופית של האדם כיחיד, כיחידה מבודדת הנמקה בכלא ניתוקה מיחידות אחרות.


באנושיות – ליבנו נכמר ויוצא.

בהתאהבות – ליבנו מוקסם והולך שבי.

החיים הללו, בסופו של דבר, קשים מאוד. ללא אנושיות – אין אפשרות לעבור אותם ולהגיע בשלום, למוות שמחכה בסוף לכולנו. האנושיות עושה את הקיום לנסבל. אך גם הרבה יותר מזה; היא הגאולה היחסית שמחכה לכולנו, רק מעבר לפינה, באדם הבא שנפגוש.


——————————————————————————–


[1] בסיפרה זה (שיצא בהוצאת זמורה ביתן) בודקת וחוקרת אילוז האם הרגעים הרומנטיים ביותר בחיינו מעוצבים על פי ייצוגים של אהבה כפי שהם באים לידי ביטוי בקולנוע ובטלוויזיה? האם טיול לאור ירח בחוף הים הוא רגע רומנטי מושלם, או שמא אינו אלא הדמיה של אידיאל הלקוח מעולם הפרסומת והקולנוע?

במחקרה הייחודי על האהבה בארצות הברית במאה העשרים אווה אילוז חושסת את שפע הדימויים המעצבים את תפישות האהבה והרומנטיקה בארצות הברית, ומראה כיצד החוויה של אהבה `אותנטית שזורה עמוק בחוויית הצרכנות הקפיטליסטית. אילוז מראה כיצד תפישות אינדיבידואליות של אהבה תופסות את עולם הקלישאות והדימויים, שאותו היא מכנה `האוטופיה הרומנטית`, ושבמסגרתו פעילויות רומנטיות וכלכליות חוברות יחד בטקסי החיזור, ההתעלסות והנישואין. בסופו של דבר, לדעת אילוז, כל סמל של אהבה – החל בארוחה אינטימית וכלה בזר שושנים – מובנה על ידי דימויים מעולם הפרסום ותקשורת ההמונים, המטיפים

לאתוס דמוקרטי של צריכה: סחורות גשמיות ואושר נגישים לכול. הספר זכה בפרס `התרומה המשמעותית `רתויב לשנת 2000 מטעם האגודה הסוציולוגית האמריקנית.


——————————————————————————–


"האהבה משולה לקדחת, אלא שהקדחת תחלתה קור וסופה חום, והאהבה תחילתה חום וסופה קור."

ק. י. ובר


"תחילת אהבה בכך, שאדם מרמה את עצמו וסופה שהוא מרמה את אחרים. וכל זה קרוי בפי הבריות רומאן".

אוסקר ויילד


"אם יש דבר מה באדם הפותח את נפשו לביקורי מלאכים ודוחה את שלטון הרע, הרי הוא – האהבה".

נ. פ. ויליס


"אהבה היא בד שסופר על ידי הטבע ונרקם בידי הדמיון"

וולטיר


"איננ מאלה שאינם מאמינים באהבה ממבט ראש/ון, אבל אני מאלה שמאמינים בצורך לשוב ולהתבונן".

ג'. ה. וניסנט


,עלינו להגשים את כל העולם באהבה, כי האהבה נותנות לו את הלידה, מקיימת אתו ומחזירה אותו אל חיקה".

א. טאגור


"האהבה היא ריאליות שנולדה בגבולות האגדה של הרומנטיקה"

שארל מוריס טאליירן


"האהבה ניזונה תמיד מן התקווה"

תאו טסה


"דת המין האנושי היא אהבה"

מאציני


"על כל פשעים תכסה האהבה"

משלי י' י"ב


"האהבה אינה "בת שמיים", כי אם בת "בשר ודם", אף אם האוהבים והאוהבות אינם חפצים להודות באמיתות הדבר הזה"

מאקס נורדוי


"יש תמיד מעט שיגעון באהבה, ואולם יש למיד גם מעט שכל בשיגעון"

פ. ניטשה


"התביעה להיות מאוהב היא מן החוצפות הגדולות ביותר"

הנ"ל


"אני אוהב אותה והיא ואהבת אותי ואנו שונאים זה את זה בשנאה פראית הנולדת מאהבה"

אוגוסט סטינדברג


"האהבה היא דת הרגשות"

תיאודור פארק


"אני אוהב אותך ואתיז ראשך למענך"

פיניאס פלצ'ר


"העין רוצה לראות, האזן לשמוע, הרגל ללכת, היד לתפוס, וגם הלב רוצה, להאמין באהבה"

בליז פסקאל


——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.9.2003

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>