על שימת גבולות, לבוא חשבון ולקרוא לסדר.

בתקופתנו ישנם ערכים שאף אחד לא מעיז לעבור עליהם. אחד מהם הוא לא להתעמת. על כל פנים לא לעשות זאת מתוך מודעות ושליטה. אלא רק מתוך כעס גדול, ואז יש צידוק (התפרעות ריגשית). אך לקרוא את הזולת לסדר (מתוך מודעות שכלית קרה), לבקש ממנו דין וחשבון על משהו, לעמת אותו עם אי צדק או פאשלה – נחשב כדבר לא נכון לעשותו. בציבוריות שכולנו חשופים אליה ביחסינו האישיים והביאנשיים – אנו לא אמורים לעשות את זה. אלה חלק מן הנורמות הלא רשמיות. זו מעין התנהלות לא פורמלית; לא להתחשבן עם מישהו מתוך מודעות ובקרה. אלא רק מתוך איבוד שליטה.

אסור לשכל לשים גבול בין מותר לאסור.

קשה מאוד למצוא מישהו בא למישהו אחר ואומר לו בפשטות פשוט: 'שמע, איך שהתנהגת כלפי – זה לא בסדר'. תוך כדי ויכוח סוער – יש לזה מקום, אך לבוא בשקט מתוך העקרון של 'עד כאן'? לשים גבול? מה פתאום? למה מי אתה?

ובהעדר גבולות שאל לזולת לעבור אותם ביחסו אלינו ה- הכל פרוץ, הכל מותר: לפגוע בכבוד של הזולת, לגמד. והוא לא צריך לחשוש שמא יקרא לסדר. ובמצב שכזה כל שנותר הוא לבלוע ולהדחיק.

ואכן בדרך כלל אנו משתדלים מאוד לא לקלקל את היחסים: בולעים ובולעים ומדחיקים. כי איננו רוצים להצטייר כעושים בעיות ומחפשים צרות.

תמיד אומרים לנו, במצבים של חוסר שביעות רצון מהתנהלות הזולת כלפינו- כי עלינו להבליג, לראות את צד החיוב שבכך. לסלוח ולהבליג. כל אלה נחשבים כתכונות בוגרות.

עלינו להיות בעלי שליטה רוב הזמן. לא קטנוניים, וחלילה לא ילדותיים, נקמנים. עלינו לוותר, להראות שאנחנו מעל לזה. אך כל זאת כמובן לא מתוך דאגה לשלומנו או שלום אלה שאנו רוצים לקרוא לסדר, אלא מתוך רצון של החברה לא לעשות גלים. לא להרגיז את המצב, לא לטלטל את סירת חיינו החברתיים הרעועה הנעה על משברים גבוהים ממילא. להתנהג כאילו הכל בסדר. ואז מן הסתם יהיה בסדר.

הבריטים הוציאו להתנהלות זו שם רע, הם הביאו את זה לקצה גבול ההתמחות. הכל מסביב קורס והם מנהלים שיחה רגועה על מזג האויר.

וכך, עם נורמות אלו, למורה אסור לקרוא תלמידים לסדר, להורים אל לבוא חשבון עם הילד שחדרו מסריח כבר חדשיים. ואוי לאישה המתלוננת על התעלמות מתמשכת מצד בעלה כלפיה. ואסור לנו ללכת עד הסוף לגבי עוולות שנעשו לנו תוך כדי קבלת שירות במקום כלשהו, לא מעודדים אותנו לגשת לאינסטנסיות הגבוהות ביותר, כדי לחפש צדק. אלא: 'למה להתרגז, למה לקחת ללב', 'עזוב, תמשיך הלאה, יהיה בסדר'.

העיקר שכלפי חוץ החיים ימשיכו כרגיל. בפנים קוברים את חוסר שביעות הרצון ממה שמעוללים לנו, ואיך שמתנהגים כלפינו, ובחוץ – עסקים כרגיל. 'החמה זרחה והשוחט שחט'. עולם כמנהגו. העיקר לא להפריע לשיגרה.

ואז אנו מניחים לצרימות הקטנות ביחס כלפינו, כי איננו רוצים להצטייר כנקמנים, קטנוניים, עושי בעיות או מחפשי צרות חלילה. ואז כשזה מגיע לעוול גדול באמת, או להתנהגות כלפינו שהיא ממש מחפירה ואיננו יכולים לשאת עוד – אנו בבעיה גדולה. כי עכשיו אין צל של סיכוי שהוא יסכים לקבל מאיתנו את ההתרסה לגבי איך שהתייחס אלינו. הרי איפוא היינו עד עכשיו? מה עכשיו נזכרנו? אחרי שנתנו לו כזו רצועה ארוכה, עכשיו אנו נזכרים? (ואז מאיימים בפיצוץ ענקי, בניתוק. שאכן יבוא אם לא נחזור בנו, ומיד מן הקריאה התמוהה הזו לסדר).

כמובן שהדרך היא לא להתחיל לתת ליחס כלפינו להתדרדר כבר מן ההתחלה, יש להקפיד על סטנדרטים של כבוד ויחס נאות מן הרגע הראשון. אך אנו יודעים היטב שאם כך ננהג – לא יהיו לנו חברים, יזרקו אותנו מן העבודה, והילדים והבעל, או האישה מזמן יעזבו אותנו. שהרי מי מוכן שיקראו אותו לדין וחשבון על כל פיפס. לרוב כולם אוכלים את הזבל של כולם. רק הבוס לא אוכל את הזבל שלנו, אבל חוץ מזה, שיעיז מישהו להתריע שהוא לא מוכן בכלל לשאת התנהגות מזלזלת או חסרת כבוד מצד מישהו.

הדבר בולט במיוחד בהבלגה שמבליגים הורים לגבי היחס מצד ילדיהם. כיום לילדים מותר כמעט הכל, וההורים מצווים לשתוק ולהבליג. ואין להם ברירה. יש לילדים גיבוי חברתי ונורמטיבי חזק ביותר. והם מתפרעים לכל הכיוונים. תופעה זו נקראת: 'איבוד הסמכות ההורית'. מעט מדי פסיכולוגים ואנשי חינוך תובעים את עלבון המורים וההורים. וקוראים לילד בשמו. ישנה ד"ר שולמת בלנק, פסיכיאטרית, חיים עומר פסיכולג, ישנו פסיכולוג שמנהל של מח' מדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל, אך הם מעטים ,הרוב מגלים מתינות כלפי הנושא.

והאמת העגומה והאיומה היא שההורים (והמורים) אוכלים כמויות אדירות של זבל מצד ילדיהם מבלי שיש להם גיבוי חברתי ונורמטיבי כלשהו לשימת גבולות. ואם יעזו לעשות זאת, הם מסתכנים בכניסה להרפתקאה שאולי ידוע איך מתחילים אותה אך לא איך היא מסתיימת.

במצב שכזה, לא יעלה על הדעת שההורה ינזוף בילדו. ואין גם סיכוי שהילד יקבל את זה. ההורה יכול לסבול חודשים חדר מבולגן, או שהילד לא מוריד כלים, או אוכל מן המקרר ישר מן הקופסא – אך אם רק יעיז לקרוא את הילד לסדר, יפתחו שערי גיהנום וחרפות קשות יצאו מן הילד הרך והעדין. כי ההורה עבר כאן על איסור חברתי ברור, גם אם לא מפורש.

במצב כזה, אין מה לדבר כלל על משמעת, לא בבית, לא בבית הספר, ובטח ובטח שלא על משמעת עצמית.

אבל עם זאת, עדיין בכל אופן דברים מתנהלים בכל זאת. אך לא על ידי משמעת, אלא על ידי נורמות, כללים, דרכי התנהלות מקובלות, שמי שעובר עליהם מסתכן בלחץ קבוצתי. וזה הדבר שכן פוחדים ממנו בחברה שלנו: דעת קהל שלילית.

סנקציות מצד הורים או ידידים אהובים – לא עושים עלינו רושם, אך דעת קהל שלילית – מעבירה בנו צמרמורת.

וכך אותו ילד שעונה בחוצפה ובגסות להורה שמבקש ממנו לדבר איתו בנימוס (ולא להגיד 'סתום' כל 5 דקות) – רועד מפחד כשהוא ניצב בפני חבר מרעיו. או משקשק ממש כשהוא חושב מה יגידו עליו בבית הספר אם אינו מהלך עם הג'ינס הנכונים.

זהו מצב אבסורדי, בו משמעת, כבוד הדדי, קריאה לסדר, כבוד עצמי, שימת גבולות, אסרטיביות ועמידה על שלך – נחשבים כאנכרוניזם, בעוד שהפחד מדעת הקהל היא החדשה העדכנית האחרונה.

אז מה שיש לנו כאן היא חבורה של אנשים נעדרי סטנדרטים, כבוד, התחשבות כלפי הזולת- מחד. וחוסר יכולת לקרוא את אותו זולת לסדר על ההעדר של כל אלה – מאידך.

וכל זאת שעה שכלפי חוץ הכל נראים מתפקדים כרגיל. אך זהו לא תפקוד בתוקף כבוד הדדי או חשש מדין וחשבון שיאלץ אותם לתת לזולת (במידה ולא העניק לו) כבוד ראוי – אלא תפקוד בתוקף פחד מגוש גדול ובלתי מזוהה של המון אנשים, שכולם חסרי משמעת עצמית – בפני עצמם – וחסרי יכולת לעמוד על שלהם מול זולת מגמד או ממש פוגע.

זו חברה שאין בה קודים פנימיים של התנהלות תקשורתית, רק ציות לנורמות קולקטיביות ועדריות. חברה בה התדמית החברתית באה במקום אינדווידואליות מגובשת ובעלת הכרת ערך עצמי.

כולם כמו כולם ואף אחד לא עצמו.

וכך אין 'עצמי' שיכול לבוא ל'עצמי' אחר בשם שום ממלכה פנימית שהזולת לא כיבד. כי אין ממלכות פנימיות רק חוק התדמיות העדריות.

 

——————————————————————————–


20.9.2003

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *