שיקוף והתאמה

התופעה נקראת: Mirroring  באנגלית, שיקוף בעברית, יש לה גם שמות שונים, סינכרוניציה, תנוחת הד, התאמה וכו'. לא מדובר על חיקוי, כי בחיקוי יש התבטלות והעתקה, כאן דווקא התקשורת מביאה לזהות, ולא הכוחנות. זה סימבול לאהבה ואמפטיה, וגם לאנשים המצווים על תדר דומה של חשיבה רגש וכו'. 

תופעה ידועה כשקיימת ידידות עמוקה בין שניים, או שמישהו חש אמפתיה כלפי מישהו, או בשעת התאהבות הדדית. 

'רפור' הוא המרכיב העיקרי באהבה הגורם לשני אנשים לחוש את מה שהם חשים בעת התאהבות, בעברית זה נקרא באנגלית זה: RAPORT (לא מבטאים את הT  בסוף המילה) : 'קליק', ובכן למה אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים שיש לנו קליק עם מישהו או מישהי,  ובכן לרפור רמה גבוהה ורמה נמוכה, ברמה הנמוכה רפור מוגדר כ " הוא סוג של יחסים בהם קיימת תחושה נעימה של אמון הדדי, משיכה, קרבה, חיבה, דמיון בין השניים וידידות המועברים באמצעים מילוליים ולא מילוליים". ברמה זו  רפור בא לידי ביטוי בקרבה גופנית, זווית גופנית ישירה יותר, מבט עיניים הדדי, הפנית פנים כף היד והרמת הגבות, הנדת הראש, צחוק, הרמת כתפיים וחיוך זיגומטי…

המילה רפור באה מצרפתית – להחזיר בחזרה, ובלטינית – לשאת, להעביר, להמשיך. אך רמה זו מתאימה בעיקר למה שאנו מכנים סימפטיה, בעוד שרפור אמיתי או רפור ברמה הגבוהה, הוא מה שניתן לכנות אמפטיה, או כימיה או קליק, וכאן אנו  מתכוונים לזה שהם באותו הראש, בראש אחד, על אותו הגל וכו'. מהו בדיוק אותו רפור רמה גבוהה? ובכן רפור כאן הוא לחוות את העולם דרך אותו הערוץ דרכו חווה את העולם האדם איתו אתה מתקשר. רפור הוא בלדבר את אותה השפה, גם כשאינך מבין את המילים, למעשה, רפור (או כימיה) לא צריכים כלל הבנה. שני אנשים ברפור זה משהו מופלא כי הם מצויים בעולם חדש של אפשרויות הדדיות ביחסים. להיות ברפור עם מישהו זה לקפוץ לתוך מערכת העצבים של אחר, ולפתע להבין אותם,   זה לאמץ את נקודות ההשקפה של אנשים אחרים ולהפכם לשלך, (וזאת מבלי שאתה עצמך מתבטל). וזה אומר במצב זה הזולת גם מאמץ את נקודת ההשקפה שלך -כשלהם. זה אומר ששני האנשים הללו נוסעים יחד באותה הדרך.

בלי רפור היחסים הזוגיים ובין אישיים – קשים יותר, חסר קומוניקציה היא השולטת וחיים בתוך המכנה המשותף האישי -נעשים לא אפשריים. זוגיות ויחסים בלי רפור הם כדלת נטולת מנעול, היא סוגרת אבל לא נפתחת. 

למעשה, בכל פעם ששני אנשים נמצאים באמת בהרמוניה, בין אם זה נוכחות בחוויה משותפת, או צפיה בסרט שגרם לתחושה דומה -מה שקרה במצבים הללו היא הבנה הדדית האחד של השני את המפה הטריטוריאלית של הזולת. וכאן בא הקטע החשוב: אנשים נכנסים לרפור עם אנשים הדומים להם. באופן בסיסי אנחנו חשים נהדר בחברת אנשים הדומים לנו, או אנשים שאנו רוצים להיות כמוהם, ולעומת זאת, כשאנו בחברת מישהו שהוא הפוך מאיתנו, אין לנו שום רצון להפוך אותנו לידידנו המיידי. מכאן שרפור סותר חוק בסיסי בפיסיקה, חוק שאומר: "ניגודים נמשכים זה לזה", באהבה ניתן להגיד את מה שאמרנו כבר קודם: בשעה שבמשיכה הניגודים נמשכים, באהבה הדומים נמשכים. אנשים אוהבים אנשים שהם כמוהם. וזה החוק הראשון של אהבה בין בני אדם. אנשים שהתפיסה שלהם של העולם שונה לחלוטין מזו משלנו – קשה לנו להתחבר עימם, זה נראה אולי מובן מאליו, אך  אם נתבונן במערכות היחסים בחיינו, נמצא כי האנשים עימם אנו נותרים חברים, האנשים שאנו מגלים נטיה לאהוב ואנשים  עימם אנו מסתדרים, הם אנשים  – שהם במידה רבה כמונו. כאמור ישנה התפיסה הגורסת כי אנשים נמשכים לשונה, ואמנם ישנם מערכות יחסים שבהם האנשים נמשכים לאנשים השונים מהם, אך לאחר שהאתגר הראשוני של משיכה לשונה -חולפת, אנו נותרים עם מישהו שמתנהג, חושב ומאמין בדברים  שונים מאיתנו. והתוצאה תהיה שאנו נהיה לא על אותו גל. זו הסיבה העיקרית לשבירת יחסים, שבבסיס היחסים היתה מעט מידי התאמה שנבעה מרפור. ואם אין בין שני אנשים התאמה או בסיס משותף ליחסים, לא יהיה ליחסים על מה להשען והם יקרסו. ואם אדם אחד מתאהב באדם אחר עימו אין לו התאמה פנמית (רפור), מה שיתקבל זו מערכת יחסים שחייבת להכשל. האם משמעות הדבר שהיחסים היחידים שאנו מסוגלים לקיים הם רק עם אנשים שהם פחות או יותר כמונו? ובכן ברמה עמוקה ובסיסית התשובה היא כן, פחות או יותר. ועם זאת הפתרון היחידי למערכת יחסים ללא התאמה והזדהות פנימית, זה ליצור אותה. כי ללא אותו רפור, או אותה כימיה  – כל שיוותר לנו הם רק נקודות המבט שלנו, עם הנכון והלא נכון, האשמות והאשמות נגד, אשמה ופגיעה. 

כל פגישה בין אישה לגבר חייבת להתחיל באיזושהי רמה של התאמה, התאמה הזו נבחנת בכל פעם מחדש כשאחד מבני הזוג משנה תנוחה וז אם הפרטנר משנה גם הוא אז ישנה כימיה והיה ולא (או במידה מועטת) אזי הכימיה קטנה מסיבה כלשהי. במצב של התאמה מלאה מתבטל העניין של מוביל ומובל ואז שניהם נעים ביחד, משנים תנועה או תנוחה ביחד, כאילו מנצח עליהם מנצח אלמוני. אפשר להגיד כאילו כי במצב זה הם חשים האחד את השני מבפנים, שניהם מתנהגים כאילו הם המוביל והמובל – בו זמנית. (על 'הובלה' כנגד ליווי -או 'שיקוף'-בהמשך).

גם בחיי היום יום יש לתופעה זו ביטוי, למשל אם שמחקה את צלילי התינוק שלה – אינטואיטיבית, או בזמן האכלה, כשהתינוק פותח את הפה גם היא פותחת את הפה – יחד איתו. גברים בחדר לידה 'לוחצים ודוחפים' יחד עם נשותיםה ויוצאים מחדר הלידה עם יכווצי שרירים ברגליים… ואפילו חשים בחילה במהלךל ההריון ולעיתים אף מתנפחת להם הבטן… אצל שבטים אינדיאנים מסוימים כשהאישה יולדת האבות מצעקים יחד איתה כמו מחמת כאב. ולעיתים כשאדם נעשה צרוד – איש שיחו מוריד את קולו ומדבר בלחש. ידוע גם כי במהלך הנישואין ישנם זוגות שמתחילים ממש להיות דומים פיסית האחד לשני. ותופעה  מעניינת נוספת היא שיטת טיפול בילדים אוטיסטים, שם מתחלפים צוותים במהלך היממה שכל מה שהם עושים זה לחקות את תנועות ומעשי הילד האוטיסט, וזו אחת השיטות הבודדות שיש עמיהן תוצאות ממשיות לגבי הילד האוטיסט.

בכל מצב שבו שני בני אדם חשים קירבה נפשית גדולה האחד לשני – תופיע התרמה גופנית, ככל שהקירבה הנפשית גדולה יותר – כן ההתאמה הגופנית תהא רבה יותר, כללית  ביחסים בתוך המשפחה  ישנם שלושה מצבים: קו הביניים, מעל קו הביניים ומתחתיו. יחסים בקו הביניים, או קו האפס הם נייטרלים, מתחת לקו האפס הם צוננים עד קפואים, וככל שהם עולים מעל לקו האפס הם מתחממים ויש איזשהו שיא שבו ישנו ה'רפור' ושם חם, מאוד חם.

זהו מצב בו שני אנשים, שיכולים להיות אח ואחות, או בן הורה,  נמצאים על אותו הגל או התדר, זהו מצב של שיתוף והרמוניה ואפילו זהות. שני בני משפחה  הפכו כאילו לאחד, הם ביחד  מתוך תחושה של אינדיבידואליות.

הנה תמונה של קרבה מיוחדת מצד בן כלפי אביו

לינקולן ובנו.

צילום זה צולם על ידי הצלם הידוע, שהיה גם הצלם האישי של לינקולן, גארדנר. ובמהלך סדרת צילומים, נכנס הבן לחדר והוא מצטרף לתמונה. האב כבר ישב בתנוחה זו, ואז הבן אימץ את אותה התנוחה. מה שמראה את ההערצה הרבה שהוא חש כלפיו. 

 אז איך זה עובד בעצם?

ובכן מסתבר ממחקרים כי באופן מודע אנו מסוגלים לטפל בו זמנית רק בשבעה עד תשעה פריטי מידע, לעומת זאת החלק הבלתי מודע של מוחנו מסוגל לקלוט ולהתיחס לאלפי פריי מידע בו זמנית. בשעת קיום שיחה מעורבים שני חלקי מוחנו, המודע והבלתי מודע, אולם בעוד החלק המודע של המוח עוסק בקליטה ומתייחס חלק קטן מאוד מן המידע העובר בשיחה (מילים בעיקר)  – עוסק החלק הבלתי מודע של מוחנו בקליטה של חלקים רבים אחרים, בעיקר מידע רגשי המועבר באופן לא מילולי. יצירת כימיה או הרמוניה הינה פועל יוצא של יצירת מגע על בסיס בלתי מודע, במילים אחרות, מה שקובע בסופו של דבר – אם תיווצר כימיה או לא – הינה היכולת של שני אנשים לתקשר על בסיס רגשי. ומאחר התכנים הרגשיים בשיחה מועברים לא על ידי מילים  ולא בצורה מודעת, הרי האמצעי האפקטיבי ביותר להעביר רגשות זו שפת הגוף, את השפה הזו מבין המוח הבלתי מודע באופן מיידי ומושלם, הוא יזהה כוונה עוינת או סגירות רגשית על פי שפת הגוף גם אם במלים הובעה כוונה אחרת, אז מה לגבי כימיה? ובכן כימיה הינה מצב של תואם והרמוניה על בסיס רגשי. היות וכאמור רגשות מועברים על ידי שפת הגוף – קצרה הדרך להניח שתואם על בסיס לא מילולי ולא מודע יוביל בסופו של דבר גם לתואם על בסיס מילולי.

 מחקרים ביצירת 'כימיה' מראים כי אנו נוטים להסכים ביתר קלות עם אנשים הדומים לנו ומתנהגים כמונו – מאשר עם השונים מאיתנו. ואנשים שנמשכים האחד לשני ינטו להדמות האחד לשניה כדי להראות באופן תת הכרתי ידידות ואחוה.

מהם המאפיינים הגופניים של אותו הרפור, אותה ההתאמה או הזהות הפנימית? או במילים אחרות: איך נראים בני זוג מאוהבים? איך זה מתבטא בגופם?

התאמה גופנית

ובכן, ראשית, יש צורך לציין כי התופעה בה מדובר אינה דבר חדש או מיוחד למין האנושי, מחקרים בילוגיים מעלים כי היו דברים מעולם ואפילו שורש הדברים הוא בעולם הזוחלים. ושם התופעה הביולוגית בה מדובר כאן היא:  איסו-פרקסיזם.

איס- פרקסיזם היא אחת הסיבות הראשוניות בסיסיות ביותר לחיקוי היא רצון הישרדות… הכיצד? ובכן חוקר בשם סאוקנוב Soukhanov  1993) )  מצא כי חיקוי, שהיא בעצם התנהגות עיצבית בלתי נלמדת, שבה מישהו מתנהג כמו מישהו  ‘הינה בעצם  אינסטינקט עמוק וקדום שייך במקורו לזוחלים ששימש  כדרך של העתקה  כחיקוי כדי להסוות (זיקית). 

אצלנו בני האדם זה לביטוי בחברה, שבה האדם הרוצה להגן על עצמו – לא רוצה להתלבט ועל מחקה את הסובבים אותו, כדי ללכת לאיבוד בהמון, רואים זאת למשל בעת מחיאות כפיים, אם רוב הקהל מוחה כף תהיה נטיה גם לאלה שלא רצו למחות כף –להצטרף כדי שלא יהיו יוצאי דופן. ביטוי נוסף לכך הו באופנה, ברגע שגוף מוביל בחברה ( שחקנים, דוגמנים) מאמצים קו מסוים, המובילים בחברה יאמצו ויחקו זאת כי הם רוצים  להיות עם הקו המצליח, המוביל, והיתר –כאמור- פשוט לא רוצים להיות יוצאי דופן ועל כן עושים זאת גם הם. זה לביטוי באימוץ קווים של תכשיטים, ביגוד, נעליים וכו'. מדענים התנהגותיים האסכולה האבולוציונית-ביולוגית כדיוויד גיבנס מן המרכז לתקשורת לא מילולית בארה"ב –טוענים כי זהו אותו שריד של הרצון של החלש לא להיחשף, ומתאים עצמו לסביבה מתוך אינסטינקט הגנתי.

גירסה זו נקראת Isopraxism (ביוונית איסו זה דומה, ופרקסיס זו התנהגות), והיא הוצגה לראשונה על ידי הנאורואנטומיסט פול ד. מקלין, שהציג זאת לראשונה בשנת .

1975 הסיבה מדוע אנו מתלבשים כמו הקולגות שלנו,  ומאמצים את האמונות, מנהגים וגינונים של האנשים אותם אנו מעריצים – היא כדי להראות שאנו חושבים ומרגישים כמוהם, וזאת גם מן הסיבה של הישרדות הגנתית, כי מבחינת הקודים הביולוגיים הקדומים שלנו:  דומה זה בטוח, שונה זה מסוכן. זה גם מסביר את שנאת הזר, אצל מרבית הלאומים והמדינות, כי תת הכרתית הוא מהווה סכנה, הלא ידוע הוא לא בטוח, ואם הוא כמונו –הוא בסדר.   מה שנקרא: "same is safe.". 

עד כאן על השרידים הביולוגיים של המנהג הזה. אצל בני האדם בחיזור –לעשות את אותו הדבר הוא אחד מן הסוכנים החזקים ביותר בטקס החיזור. 

ובכן זהו מצב לא מודע, הבא לביטוי בדמיון מה בהתנהגות הגופנית של השניים: זה גם  מה שנקרא בשפת הגוף 'תנועות ראי', 

שני אנשים  מתחילים לפתע לאמץ זו את שפת גופו של זה, תנועותיהם הופכות מתואמות, טון הדבור זהה תיתכן גם חזרה מדויקת על משפטיו של הזולת, הם כנראה משוחחים כשקצב וטון הדיבור שלהם דומה. מצב זה, , מלמד על קיומה של הרמוניה בין השניים ועל מה שנקרא  RAPORT ביניהם. בני הזוג נעים בסינכרוניזציה, כמונעים על ידי מנצח נעלם, הם נעים תוך כדי ריתמוס דומה מסונכרנים מבחינה קצבית, כאשר האחד רוכן קדימה – רוכנת קדימה גם בת זוגו בתזמון מדויק, היא שותקת לרגע, הוא מחרה מחזיק אחריה,  וכך הלאה. בנדלר וגרינדר אף אומרים שגם קצב הנשימה הופך למותאם וסינכרוני.

אם ישנה התאהבות – זה חייב להתבטא בשיקוף ובחיקוי, באנגלית זה נקרא MIRORING -תנוחות ראי. 

השם מירורינג ניתן כי נמצא כי כשקיים חיקוי שכזה הוא בדרך כלל הפוך, כמו האדם מתבונן בראי, כך שאם האישה מסדרת שיער ביד ימין,  הגבר ירים את ידו השמאלית כמו לכיוון הראש. שפת הגוף מסונכרן איכשהו, במצב גופני כזה בני הזוג יחושו שהם מבינים היטב האחד את השניה, אך כנראה לא יהיו מסוגלים לשים את האצבע על מה גורם לתחושה הזו. לאור זה, קל לזהות בני  זוג שהרמוניה והאהבה האמפטית אינה שורה ביניהם, שפת הגוף של האחד לא תביא העתקה של חלקים משפת הגוף של השניה ולהפך, האישה, למשל, תישען קדימה, ואז בן הזוג ישען אחורה, האחד מדבר בטון גבוה השניה בטון נמוך, האחד מניע ידיו רבות, בת זוגו ממעטת בתנועות, ידיים. נכון שאפשר להגיד שזה בסך הכל תוצאה של האישיות הייחודית של כל אחד מהם ולא בהכרח קשור ליחסים ביניהם, אך התיזה של שיטת נ.ל.פ. בנושא השיקוף, אומרת שאם באמת יש ביניהם כימיה או אהבה, או אמפטיה – זה חייב לגרום להחלשת ההבדלים ההתנהגותיים ולהעצמת הדומה. החלשות הקשר -לעומת זאת- תצמיח ותעצים את הביטוי של ההבדלים האישיותיים תחליש את הזהות וההזדהות.

דסמונד מוריס בספרו 'החיה האנושית' (עמוד 33) קורה לזה 'תנוחת הד', הוא טוען כי כשמערכת היחסים הן הדדיות וטובות – ימצא לזה הד בתנוחה ובתנועה, הוא מסתמך על מחקרים  שצפו בבני זוג, אוהבים,  וכו' מצאו כי כשהם בתקשורת טובה יש בתנועותיהם מעין סינכרוניציה, כשכל אחד עושה תנועה מסוימת מיד מזדרז השני ועושה תנועה דומה. לעומת זאת ככל שהיחסים יהיו חורקים ומעייתים יותר, כך יתעצמו אותות החורגים מסנכרון. 

אם כך –טוען מוריס – הד נפשי או גנכרון ברגשות גרום גם להד או לגינכרון גופני. אך גם הבפך ישנה אמת כלשהי, דהיינו, אנשים הנמצאים במסגרת כלשהי הגומרת להם לנוע ולהתנועע בצורה דומה, יחושו קרובים האחד לשני, למשל, באוחרה משותפת כשכולם עושים תנועות אכילה, בשיעורי התעמלות, בצבא (בצעידה מחלקתית בתרגילי סדר – ת"ס), או במסיבת ריקודים – כשכולם מניעים גופם לשמע אותו הקצב, כולם עולים על אותו הגל, אותו התדר, אך כאן קורה דבר מעניין, ככל שאנו הולכים יותר אחורה, הריקוד היה מסוגנן ומוקפד יותר, וככל שהיה מסוגנן ומוקפד יותר – כן היה אחיד יותר. למשל ריקודי הרנסאנס או בימי הביניים. גם ריקודי עם משמרים אחידות בתנועות הרוקדים, אך דבר זה בולט מביוחד בריקודי זוגות, מה שנקרא פעם: 'ריקודים סלוניים': צ'ה צ'ה, רומבה, טאנגו, ואלס וכו' כאן חייבת להיות הלאמה מלאה, בין הגבר לאישה. דבר התורם ואף גורם להאתמה נפשית –בעיקבות הריקוד. והנה, דבר מענין קרה לו לריקוד הזוגות במהלך עשרים השנה האחרונות – כאשר הריקוד נעשה פרטני, דהיינו, אינזווידואלי ומנוכר, על אחד מבני הזוג הרוקדים עושה את 'הקטע שלו' במנותק ובלי קשר ותיאום עם השני. אין התאמה כלל בתנועות וכל אחד זז ונע בקצב, בתיזמן ובסגנון שלו. כלומר הערכיות שהזמן המודרני מיחס ליחסי זוגות – כפי שזה משתקף בריקוד – היא דווקא ערכיות של אגו החוגג את בדלנותו ולא ערכיות של היכולת להתעלם מרעשי האגו ו'ולהקשיב'  ולהתיחס לסגנון היחודי של הזולת. ולא זו בלבד שיש לסגנון הריקוד הזה ערך סימבולי ואנאלוגי לגבי  היחסים בין בני הזוג, אלא שדבר זה כנראה גם משקף את חסר ההתאמה ההולך וגובר בין המינים בתקופתנו. וכנראה אחרי מסיבת ריקודים כזו חוסר ההתאמה האישי בין שני הרוקדים רק ילך ויגבר. 

אם כך ביציאה לבליינד דייט' או בשיחה רומנטית (או לא) בין בני זוג, כדאי שיפגשו במסגרת שגורמת להם להתהנג גופנים באופן דומה, כמו שתיית קפה יחד, אכילה ביחד, ריצה ביחד, ראיית סרט ביחד וכו' – כל דבר שניהם עושים ביחד –תוך כדי פעולה שגורמת לזהות בפעולות שהם עושים – מקרבת אותם זה לזו. אגב מעניין לציין בהקשר זה כי פעילות מינית היא אקט שבו כל אחד מהם עושה פעולות שונות, ובה בשעה שהם שותפים לאקט זהה, הפעיליות שכל אחד ואחת מבצעים במהלך האקט הם הפוכים. שלא בפעילויות כמו הנשיקה או החיבוק שהם הדדיים כמעט לגמרי, האקט המיני מבליט ומנציח את השונה הן במבנה הפיזי של כל אחד מהם והן בפעולות של כל אחד מהם מבצע במהלך האקט.

מוריס גם מתייחס בספרו ל'זאב הבודד' המקרין תמיד חוסר שילוב חברתי. מסתבר כנראה ש'זאבים בודדים' מקרינים בגופם איזשהו שוני שגורם להם להידחות על ידי אחרים בקבוצה, הם משדרים אותות דומים ואילו הוא משדר משהו אחר, נראה אחר, או מתנהג  אחר וכו'. 

תופעה זו מסבירה גם את הדחיה של עולים חדשים, או מהגרים או סתם זרםי על ידי תושבי מדינה. כי אינסטינקטיבית  הם חשים שהם שונים וזרים, על ידי שפת גוף שונה, שפה שונה, מבטא שונה, ואכן  עד ששפת הגוף לא הופכת ליותר דומה – הם לא יחושו חלק מן הציבור במדינה ותושבי המדינה הקולטת יחושו זרות כלפיהם.

נראה גם כי ככל שחברי הקבוצה חשים יותר תחושת חירום לגבי המטרה המשותפת של הקצובה וככל שישנה לדעתם חשיבות רבה יותר לקיום הקצב כן יהיו תנועותיהם יותר זהות. למשל בקבוצות הם קיימת לכידות גבוהה ותחושת חזקה לגבי היעד המשותף – כן תגדל הזהות בלבוש ובהתנהגות, כמו בקרב יהודים חרדיים כנטורי קרתא, או חסידי סטמר, או האמיש, הקווקרים וכו'. 

אנשים גם מצטרפים לקבוצות או קהלים שבהם ישנה תחושה של ביחד לגבי משהו, כי לאחר ההצטרפות הם חשים פחות 'זאבים בודדים', ויותר ביחד עם אנשים אחרים, ולו רק בגלל העובדה שהם עושים מה שאחרים עושים, והאחרים עושים מה שהם עושים. למשל בקונצרט רוק שבו כל האנשים מניפים ידיים באוויר ביחד, או מדליקים נרות ביחד, שרים ומתנועעים באותו הקצב. במשחקי כדורגל הסינכרוניזציה בקרב האוהדים היא כה מדויקת עד כי מחיאות הכפיים שלהם נעשות בדיוק של אחד חלקי 16 של שניה…מעניין שגם בתרבויות או קבוצות שנמצאו בתהליך של התפוררות ישנה נטיה להתבססות של תתי קבוצות שכל אחת מתנהגת במופגן אחרת מאשר תתי הקבוצות האחרות.

עד כאן על זהות התנהגותית בקבוצות . אך שיקוף אינו רק תולדה של היחס כלפי הזולת אלא גם ובעיקר תוצר של אישיות, כלומר ישנם אנשים שישקפו יותר מאשר אנשים אחרים, בגלל עצם טבעם ולא רק בגלל מה שהם חשים כלפי הזולת, והמדובר כאן על אנשים בעלי יכולת אמפטית גבוהה, לאנשים כאלה יכולת ליצור סנכרון ביניהם לבין הפרטנר. זה מפיל מחיצות ויוצר תחושה כאילו אתה מכיר אותו זמן רב.

מה שזה אומר הוא שגברים או נשים שהולך להם ברומנטיקה, יחסים בינזוגיים וכו' זה כתוצאה מכך שהם רואים את הפרטנר לא כשונה או אחר, אלא דווקא דרך הגלעין הפנימי האישי המשותף. לולא היתה להם היכולת להתחבר באופן ראשוני דרך הדומה לא הייתה נוצרת הקרקע לאהבה או אמפטיה, שהיא הבסיס ההכרחי לכל מערכת יחסים.

רב האנשים הללו עושים זאת מבלי ידיעה על כך וזה אומר שיש להם אישיות אמפתית ויכולת הזדהות טבעית עם הזולת. היכולת הזו נקראת באנגלית, ליווי, PACING והכוונה כאילו להתאמת הצעדים לצעדי הזולת. 

עכשיו, לא כל אדם שטוב בליווי PACING הוא גם מצליח עם המין השני. הרמוניה אינה בהכרח מובילה להתקדמות ביחסים, היא רק יוצרת מישור בסיסי חיובי.

מסתבר שאצל אנשים שיש להם הצלחה עם המין השני, יש להם גם שלב שני לאחר הליווי, והוא נקרא LEADING, הולכה -בעברית, כלומר, לאחר שהוא מצליח לעלות על התדר של בת הזוג – הוא משנה מעט את שפת גופו ואז ברצותה לא לאבד את ההרמוניה שנוצרה עכשיו, היא מתאימה את שפת גופו של בן הזוג. כאן טוענים מומחים: היא שלו.

אז מהם סממני ה'ליווי' האופייניים בשפת הגוף? ובכן הם מתחלקים לשניים (אומרים מורים לנ. ל. פ. : גוף וקול. בגוף ההתאמה היא בחמישה פרמטרים ובקול בארבעה.

גוף: 

תנוחה: התאמה לתנוחה שפופה, זקופה וכו'

מצב גפיים: משוכלות או לא, יד תומכת בסנטר וכו'

תנועות ומחוות: התאמה לסוג התנועות, קצבן, תכיפות או להעדרן.

קצב ומהירות תנועה: התאמה לקצב של רגליים או ידיים מתופפות, קצב מצמוץ וכו'

קצב ומהירות נשימה: התאמה.

קול:

גובה 

קצב

טון ואינטונציה

מהירות ושטף

התאמת קצב:

בהתאמת קצב המדובר על תזמון של תנועות ותזוזות. שני בני הזוג נעים ביחד, עושים תנועה ביחד, אך המעניין בקטע של הקצב, שאין בהכרח מדובר כאן על חיקוי התנועה אלא רק על שמירה על תזמון  וזה נקרא 'התאמה מוצלבת', למשל כל פעם שאחד מרים משקפיים מעל לאף – השניה מסדרת את השיער. אין קשר בין התנועות אך בכל פעם שאחד זז – גם השני זז.

קצב הוא ענין קינסטטי ומתרחש בעיקר אצל אנשים קינסטטיים. כשישנה סינכרוניזציה זה משדר רמה גבוהה של אמון, פתיחות וקשר אישי. משהו מיוחד מועבר בין המסנכרן למסונכרן.

בחיקוי של  הקצב, אפילו קצב מצמוץ נכנס לעניין. באשר לקצב ראוי לציין כי הקצב הינו מרכיב כה חשוב בהתאמה בשיחה בין בני זוג עד שלמען שמירה על הקצב – הפרטנר שמתאים עצמו – יעשה כל תנועה ופעולה שהיא – בלבד שתהא באותו המקצב עם תנועתיו של אחר, למשל אחד מרים את קולו והשני (זה שמחקה) בדיוק מזיז כוס כס"מ – הצידה, או זה שמחקים אותו מניף ידו באוויר – והשני בדיוק באותו הרגע ממש מזיז את כסאו מעט הצידה.

התאמת תנוחות ותנועות הגוף

ואלה התאמות שמתרחשות כאן:

-התאמת כל התנוחה של הגוף – משדר התאמה נפשית מלאה.

-התאמת התנוחה של מחצית הגוף, העליונה או התחתונה

-התאמת זווית הראש והכתפיים.

 התאמת תנועות הידיים.

-התאמת מיקרו- הכוונה כאן היא למשהו זעיר כמו כמו הידוק שפתיים, עפעוף, הרמת כתף. כשזה קורה-ברמה זו- מדובר על התאמה נפשית אל שכיחה שמדברת על קשר מאוד חזק ואינטואיבטיב, כל זה הינו ויזואלי. והתאמה במישור זה דווקא תתרחש בעיקר אצל אנשים ויזואליים (ראיתיים, אנשים שחוש הראיה הוא האחראי העיקרי אצלם להפנמה של רשמים)

התאמה קינסטטית:

הוספת 'רגשות' לשיקוף; תוכן רגשי גם הוא משתקף אך אינו מועבר בדיבור. וכך הוא מעביר תחושה חזקה של בטחן ותמיכה, כאן זה עובר בעיקר באינטואיציה

התאמת נשימה:

כאן יש את קצב הנשימה וגם איזה חלק של החזה והסרעפת מתרומם.

ההתאמה כאן היא גם עמוקה מאוד ונדירה ומשדרת סינכרון של חיוניות ורגשות. והיא מתרחשת אצל אנשים קינסטטיים (תחושתיים אנשים שחושי הטעם, הריח והמגע הם  האחראים העיקריים להפנמה של רשמים)

 התאמת קול: 

ההתאמה כאן היא בגובה, בעוצמה, בקצב, במהירות, בהדגשה ובשטף. להתאמות כאן נודעת משמעות רגשית רבה והיא מתרחשת בעיקר אצל אנשים אודיטוריים (אנשים שחוש השמע הוא האחראי העיקרי להפנמה של רשמים).

סגנון פורמלי וא-פורמלי:

קושי ביצירת כימיה בין גבר לאישה נובע במקרים רבים מפער גדול בין הסגנונות של בני הזוג. ניתן להשיג התאמה ריגשי על ידי הקטנת הפער בין הסגנונות השונים. מבחינת סגנונות התנהגות ניתן לשים את ההתנהגויות  על קו רצף הנע מהתנהגות המתאפיינת בפורמליות ועד התנהגות המאופיינת בחוסר פורמליות. בדרך כלל תואם המוביל לכימיה מתרחש באופן טבעי בין אנשים הקרובים זה לזה בסגנון התנהגותם (פורמלי ובלתי פורמלי) בפגישה בין גבר לאישה נמצאים בקצוות שונים, מלאכת הגישור הנדרשת ליצירת הרמוניה הינה רבה יותר. 

להלן חלק מן המרכיבים הבלתי מילוליים השייכים לקוטב הפורמלי והא-פורמלי. כללית – ככל שבן בן הזוג ינטו יותר לקוטב הנגדי כך הם ישדרו פחות כימיה ויגרמו לפחות רצון לקירבה מצד האדם ששידר אותם פרמטרים.

התאמה בקוטב פורמלי            –           קוטב א-פורמלי

  1. לבוש מסודר מכופתר  – לבוש מרושל ופרום.
  2.  דיבור מהוקצע          – דיבור בסלנג
  3. תנועות מאורגנות  –      תנועות מתפרצות וספונטניות
  4.   מרחק בין אישי גדול  –  מרחק קרוב בין בני הזוג
  5.   לא נוגע               –    נוגע\ת הרבה
  6. מבטים לעיתים רחוקות  – מבטים תכופים וישירים
  7. טון דיבור מונוטוני ושקט  – טון דיבור רם עולה ויורד 

תופעה זו קיימת גם אצל בני  זוג החיים חיים ארוכים (ובד"כ טובים) ביחד, שם  אנו מוצאים דמיון מפתיע בצורתם החיצונית, בדיבורם, תנועותיהם, קולם ועוד, דמיון שלא היה שם כשנישאו, (לעיתים זה קיים גם בין אדם לכלבו…(

ולא צריך להרחיק עד כדי בחינה של זוגות החיים בהרמוניה, זה קיים ברמה הרבה יותר ראשונית אצל תינוקות, אחד הדברים המדהימים באשר להתאמה הגופנית והטונאלית הזו, הוא שמסתבר ממחקרים בנושא כי תינוקות בני 14 יום! מחקים באופן טבעי הבעות ותנועות של מבוגרים.

ד"ר אנדרו מלצהוף מנסה לגרום לתינוק בן כמה ימים לחקות הוצאת לשון.

 ומה שזה אומר הוא מדהים, זה אומר שאנו נולדים כבר עם היכולת להזדהות נפשית וליצור סינכרוניזציה עם בני אדם. וכי אין דבר טבעי יותר מסינכרוניזציה נפשית. ועל כן המסקנה המתבקשת (בהתבוננות במבוגרים) היא שבמהלך החיים, איפשהו, איבדנו את היכולת הזו. 

שניה לפני שד"ר מלצהוף מצליח להוציא מן התינוק הוצאת לשון

מלוא העוצמה של שפת הגוף מתגלה בדברים הזעירים שנעשים באופן לא מודע לחלוטין. כאן מדובר ברמת חיקוי מדהימה בדיוקה, הן אצל זוגות החיים לאורך זמן והן אצל תינוקות, מחקרים מעלים כאן ממצאים מדהימים, למשל התאמה ב-: עומק החיוך, קמטוטי חיוך ליד העיניים. אפילו מתח השרירים צורת אחיזת הגב. שלא לדבר על קצב פעימות הלב, קצב הנשימה ופליטת הזיעה. ועד השוואה בטמפרטורת הגוף. ואם עד כאן זה נשמע כמדע בדיוני – אז מסתבר כי התאמה בין אוהבים יכולה גם להתבטא בהתאמה בלחץ הדם…

כל אלה מדברים על אמפתיה ברמה העמוקה והפנימית ביותר. ואם נשליך מכך על מפגש בין אישה לגבר, הרי שניתן להגיד שאכן ניתן לשאוף למצב של הרמוניה ואמפטיה ביניהם אך גם כדי שמערכת יחסים תתחיל נכון, צריך שתהיה תשתית של אמפתיה וסינכרוניזציה וכימיה התחלתית. כפי שתינוקות מתחילים חייהם ביחס אמפטי כלפי האחרים ורק אחר כך חווים את תחושת העצמי שלהם.

כלומר ביחסים, אמפתיה חייבת להיות בהתחלה, כאקורד פתיחה צנום, וחייבת להיות בסוף, כסימפוניה שלמה לאקורד הסיום. כלומר, אמפתיה חייבת להיות בתחילה כזרע בין בני הזוג ומערכת היחסים רק מצמיחה אותה לקראת אמפתיה בשלה.

 כפי שיצירה מוזיקלית חייבת להתחיל באקורד שיהדהד באופן סימפטי באוזניו של המאזין וכל שהיצירה עושה זה לעבות להעשיר את האקורד הפותח שמהלך החוויה והאילתורים של היצירה עצמה.

כך גם היחסים בין גבר לאישה, חייב להיות אקורד האמון וההזדהות הנפשי – בהתחלה כדי שיהיה מה להצמיח בהמשך.

והפרטנר המוצלח כאמור, לא מחכה לקליק שיתרחש מתוך איזשהי התאמה נפשית ראשונית ורומנטית, הוא מתאים עצמו לכל אישה בגלל אמפטיה בסיסית שיש לו אליה כגבר, גבר שיש לו הזדהות עם האנוש של אישה, ההומני שבאישה, הגלעין הפנימי של האישה, כל אישה.

 (ליווי) pacing

בשיטת N. L. P.  גם מלמדים איך להתאמן ב- )הובלה) pacing כדי להיות מסוגלים ליצור אותו באופן מודע.

גוף: למשל, לשוחח עם מישהו ובאופן מודע לעשות ההפך ממה שהוא\היא עושים, לשבת שונה, לנשום אחרת, להשתמש בתנועות שונות, ואז לשים לב כיצד זה משפיע על האווירה והיחסים. ואז, להתאים את שפת הגוף לזו של הזולת ושוב להשגיח בתוצאה.

קול: או למשל, לשבת עם משהו גב אל גב ולנהל שיחה ולחקות את גובה הצליל, קצב, מהירות, המנגינה בקול, עד שבן\ת הזוג מחליטים שזה זה. יש לחזור על זה שוב ושוב כי זה לא קל ואז לחוש את התחושה, זו הרגשה מיוחדת שמישהו מצליח לקלוט ולשחזר בשיחה עמך את צורת דיבורך.

'פייסינג' הוא מצב של שינוי מודע של שפת הגוף (תנוחות, תנועות, הבעות, קצב וטונציה) על מנת לצאת ממצב של התאמה גופנית ונפשית על מנת להגיע לניווט ושליטה באדם, כך שמתוך רצון לא לאבד את ה'רפור' עם האהוב והאהובה הוא ימשיך להתאים עצמו למושא האהבה גם כשהוא משנה את התאמתו. 'פייסינג' מתרחש בין שני בני אדם כשהאחד פחות מעוניין והשני לא רוצה לאבד את מושא האהבה, ומושא האהבה רוצה לשלוט ולנווט את האוהב ולגרום לו ללכת להיכן שמושא האהבה רוצה שהוא ילך. את שיטת הפייסינג מלמדים בסדנאות למוכרים ומשכנעים ומניפולטיבים למיניהם, המשתמשים עתה תופעה מופלאה כדי לקנות שליטה על אנשים מאוהבים.

כך ש'פייסינג' הוא השלב המניפולטיבי, אך השלב הקודם, ההתאמה או באנגלית matching הוא דבר שישנו לאנשים שיש להם אמפתיה טבעית לבני אדם, אנשים שמזדהים עם סבלות הזולת, לעובדים סוציאליים  אך גם לדון ז'ואנים, למחזרים הטבעיים,  יש אנשים שמסוגלים לעשות זאת באופן טבעי, למשל כשבן\ת הזוג משועממים, המחזר המוצלח מפגים אף הוא שעמים קל, אם בת הזוג מלאת אנרגיה – 'המתאים' הקלאסי מתמלא חיוניות. אם הגבר למדבר לאט, גם האישה מאיטה לפתע את דיבורה. מה שמעניין בזה הוא כשזה קורה זה רחוק מלהיות 100% כי אז חיקוי ועל כן גובל בקריקטורה. מה שטוב בזה עושה זאת ב-70%-89% בערך, ועל כן השם המדויק לזה הוא התאמה ולא העתקה, או שם יותר נכון הוא ליווי, כי האדם שמתאים עצמו לזולת לא עושה זאת כי הוא רוצה להיות כמוהו, אלא הוא איתו, מלווה אותו. 

'ליווי' הוא כאמור שלב התחלתי, אך אם הוא לא מלווה ב'הובלה', כלומר אם  שניהם ממשיכים לשקף את את השני  – נוצרת סטגנציה, היחסים קופאים בהזדהות שלא זורמת לשום מקום, אין דינמיקה. ומה מביא לזרימה ביחסים הם דווקא השינויים הקטנים, החריגה מהעתקה ושוב, חזרה אליה. השבירה של הרמוניה – יוצרת תנועה. כמו במוסיקה טובה – הדיסוננס  חורג מן ההרמוניה וכך יוצר מתח המטעין את היצירה בכוח מנסה לשוב שוב אלי ההרמוניה האבודה, שחוזרים אליה שוב –חוזרים עם מטען חוויות ואנרגיה עודפים. ההתאמה והליווי ההדדי יוצרים את האיזון, בעוד הדיסוננס, ('ההובלה') החריגה של אחד מבני הזוג מן ההרמוניה – יוצרים תנועה, שממנה שבים לאיזון –מחוזקים.

ישנו הבדל בין 'הובלה' חד צדדית ו'הובלה' הדדית, הרמוניה נוצרת כשיש הובלה הדדית, עליה אנו מדברים כאן. הובלה חד צדדית, כלומר כשרק צד אחד שובר את ההרמוניה,  ורק הצד השני מלווה אותו היא תוצר של מערכת יחסים כוחנית ודומיננטית, במערכת יחסים הרמונית ה 'הובלה הדדית' מתרחשת כשאחד משנה והשני מתאים, אם השני משנה אז הראשון מתאים וחוזר חלילה. כל אחד משנה קצת ומתאים קצת – זוהי מערכת יחסים הדדית שבה הידלקות שווה. וכאמור לרוב אנו לא שמים לב לכך כלל, אך שוב כאמור, הגוף לא יודע לשקר. 

בקיצור, 'הובלה' היא שבירה של הדדיות הרמונית, אם השבירה גורמת לבן\ת הזוג להתאים את שפת גפם לפרמטר החדש הכימיה עמדה במבחן, בבחירה בין האגו לכימיה – ניצחה הכימיה.

חשוב לזכור ש'הובלה' מבוססת על  'ליווי' או 'התאמה', אי אפשר להוביל מבלי שיש קודם לכן קרקע של זהות והרמוניה מתוך הסכמה פנימית והדדית, אם ישנה הובלה לא מרבץ וקרקע בטוחה של כימיה נפשית – זו רודנות.

סך הכל, מדובר על שלושה שלבים ברורים; שלב א': שיקוף (חיקוי סטטי, בעיקר של תנוחות). שלב ב': ליווי (התאמה בתנועה, התאמה דינמית). שלב ג': הובלה (יצירת שינוי כדי לבדוק אם הפרטנר מחקה מחזיק אחריך). 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *