עבר, הווה, עתיד – התפיסה/הגישה, הדינמית של הזמן.

עבר, הווה, עתיד – התפיסה/הגישה, הדינמית.

 

חלק א': שלושת מצבי הצבירה של הזמן:

אנו רגילים להתייחס לזמן רק באופן אחד, אך ישנם שלושה דרכים להתייחס לזמן.

א.      הגישה הסובייקטיבית

על פי הגישה הסובייקטיבית -מכאנית, הזמן אינו מוחלט, והוא מוגבל על ידי מידת הדומיננטיות של הסובייקטיביות הרגשית ממנה בא האדם. ככל שהאדם יותר מעוגן בהטיה הרגשית שלו, כך יתפוס את הזמן בצורה יותר מעוותת. דוגמה: ביממה 24 שעות, אך אדם שחווה בדידות ואף בידוד – יחוש אותה  כארוכה יותר מאשר אילו הייתה מלאה באירועים (בעיקר משמחים).

ב.      התפיסה האובייקטיבית

התפיסה, או הגישה הזו, רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, (המוגדר בצירוף עם ממד המרחק).

גישה זו מתארת מציאות קיימת, הזמן הינו תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.

לפי הגישה האובייקטיבית-מכאנית, הזמן קיים באופן תיאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו. (למשל, השעון, לוח השנה וכו')

ג.       התפיסה הדינמית, או הנייטרלית

עבור גישה זו, הווה הינו מונח יחסי-ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הינם שרירים וקיימים על פני ציר הזמן. רק שהם לא מצויים בטווח הקליטה הנוכחי. העבר כמציאות מוצקה, העתיד אמנם כמציאות היולית, אמורפית, אך פוטנציאלית. וההווה כמציאות נוזלית, זורמת. מן המוצק אל האוורירי. (או מן האוורירי למוצק).

במצב המודעות  הרגיל רוב בני האדם לא ממש מודעים לעובדה שבכל רגע נתון הזמן זז ומתמעט, וכי עצם הפצעתו של מחר, היא מחמת התרוששות מלאי הזמן שעמד לרשות האדם.

 התפיסה המכאניסטית ( הסובייקטיבית והאובייקטיבית) הקיימת, ביחס לזמן, הינה תפיסה סטאטית, הנובעת (דווקא מן הסובייקטיבית של האדם ביחס לזמן). האדם מפחית מודעות ביחס לדינמיות של הזמן ('אני ממשיך לחיות בתוקף העובדה שזמני הלך והתמעט') כי אם לא יעשה זאת הוא יכנס לתחושת חוסר אונים ותסכול. ועל כן, ככל שהאדם יהיה יותר סובייקטיבי ביחס לזמן -כך הממד הדינמי של הזמן (רצף חי של עבר עתיד והווה) יעלם והוא יחווה את הזמן כמשהו סטאטי.

וכאן אנו מוצאים דבר מעניין, למעשה הולדת התפיסה של הזמן באופן אובייקטיבי ומכאני היא תולדה של התפיסה הסובייקטיבית, (שממאנת לתפוס את הזמן באופן דינמי). וככל שההכחשה הסובייקטיבית תהיה חזקה יותר כך נתפוס את הזמן בצורה יותר אובייקטיבית-מכאנית . יש לנו אינטרס לתפוס את הזמן כמכאני, וזאת מכיוון שתפיסת הזמן באופן מכאניסטי מפחיתה חרדה ותחושת חוסר אונים (דיסונאנס אמוציונאלי).

עניין מדידת הזמן, שהוא הגישה הקיימת לזמן (האובייקטיבי) , אינו אלא תוצר של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם האספקט הדינמי של הזמן. וככל שיש לנו יותר תסכול ביחס לאספקט הדינמי של הזמן – כך נהיה יותר תלויים בשעונים, לוחות שנה, ושאר מדידות זמן למיניהן…

אז השאלה היא לא אם צורת מדידת הזמן המסוימת הזו הינה נכונה או טבעית,  השאלה היא: האם האדם משועבד לאספקט המכאני של הזמן?

ומה יכול לשחרר אותו משעבוד לאספקט המכאני? דווקא התמודדות עם התסכול, חוסר האונים והחרדה (הידיעה שאתה עומד על קרקע לא מוצקה שכל הזמן הולכת ואוזלת) – עם הדיסונאנס האמוציונאלי. התכוונות אל האספקט האקזיסטנציאלי – הופכת אותנו לכלי משחק בסרט נע שזורק אותנו אל סופנו. אך עם זאת, הדרך אל הממד הדינמי חייבת לעבור דרך מפגש עם האספקט הטרגי, האקזיסטנציאלי,  של הזמן…

הזמן הוא משאב הולך ומתכלה,  כל יום שהצלחת לעבור משאיר לך פחות ימים… אתה מתעורר ליום חדש, אבל זה עוד פחות יום שיישאר לך… זו ידיעה בלתי נסבלת כשהיא מצויה בקדמת המודעות שלנו כל הזמן.
התמודדות עם האספקט הטרגי אומר שבמקום שיחוש אדם שהוא  נולד לחיות הוא חש כנדון למוות, כשהעצם החיים שהוא חי מקרבים אותו אל קיצו. ועל כן האדם משמיד בתודעתו את התפיסה הדינמית-נוזלית של הזמן, כי אם ייגש לזמן דרך הרגשות ולא דרך התודעה, אין דרך שהוא יוכל לחיות עם זה, הרגשות שלו לא יעמדו בזה.

ועם זאת אין דרך להיחלץ מן המגבלות  הצרות הסטטיות והמכאניסטיות  של שתי הרמות התחתונות, אלא אם כן יהיה האדם מוכן להתמודד ולהפנים את האספקט הטרגי של הזמן; שהזמן הינו משאב מתכלה, וכי אנו ממשיכים לחיות רק בתוקף העובדה שאנו 'שורפים', את רזרבות הזמן העמודות לרשותנו. לחיות כך לגבי הזמן, באופן מודע ותמידי יוצר תפיסה של החיים כטרגדיה. את קיום האדם כטרגי, ואת כל בני האדם כחיים חיים טרגיים. (אך זו הדרך היחידה לחיות את הזמן על כל שלושת מצבי הצבירה שלו: עבר, הווה, עתיד).

האדם הסובייקטיבי, האמוציונאלי-הפסיכולוגי – אינו יכול להכיל את הממד הטרגי של הזמן, ועל כן הוא מדחיק אותו (את הטרגיות של חיים עם זמן אוזל) מתכחש לו (סובייקטיביות טוטלית) ושם את הזמן עצמו בצינוק המכאני והמדיד של: שעות, שניות ימים וכו', שמעניק לו תחושה כוזבת של וודאות ושליטה. וזו בעצם הסיבה להולדת התפיסה האובייקטיבית כביכול של הזמן.

כלומר, מה שמונע מאיתנו לחיות את הזמן הזורם והדינמי, זה החשש ממפגש עם הטרגיות של הזרימה הזו. ומנקודת מבט דינמית אפשר לבוא ולהגיד כי האספקט המכאני מיותר, ויש להסתפק באספקט הדינמי. אך זה מביא ל'התגרשות' מן האספקט ההישגי והיצרני של האדם, שצריך וראוי להימדד באופן מכני. כך שהנקודה היא לא זה או זה, אלא היכולת לחיות גם עם זה וגם עם זה. האדם החי באספקט הטרגי-דינמי של הזמן, יכול להתייחס גם לאספקט המכאני וזאת מבלי לאבד את הגישה הדינמית. כי זו פנימית ואילו הגישה המכאנית חיצונית, כך שיכול להיות דו קיום בלי בעיות. כשיש ממד דינמי יכולה גם גישה מכאנית, אך כשישנה גישה מכאנית לזמן, זה לא אומר שיש גם גישה דינמית. ואם האדם חי באספקט הדינמי של הזמן, זה כבר לא משנה אם האספקט המכאני הינו אסטרולוגי, כספי או של המאיה, זה לא משנה. כי מרכז הכובד שלו לא שם.

כפי שהוזכר קודם, בגישה הדינאמית ניתן לא רק התייחס לממד ההווה, אלא גם לממד העבר וגם לממד העתיד, ויותר מאשר להתייחס, ניתן לחיות (באופן תודעתי כמובן)  בו זמנית בשלושת מצבי הצבירה של הזמן. באופן תיאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים החיים זה בצד זה, או זה אחרי זה. והם בלתי נפרדים זה מזה.

התפיסה השגורה לזמן רואה את ההווה, כמצב האפשרי היחידי שיכול להיות קיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הינן הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה רחבה יותר כך יכול האדם להכיל בתודעתו  גם הווה, גם עבר וגם עתיד. הוא חי במה שהיה ומה שיהיה כמו במה שישנו – זו מעין תודעה קוונטית, כמו החתול של שרדינגר: גם נמצא פה (הווה), גם שם (עבר) וגם שם (עתיד) – יש לו נוכחות נפקדת נוכחת בשלושת מצבי הזמן.

הרמה הסובייקטיבית והרמה האובייקטיבית, ממקמות את האדם במודעות שהיא נעולה רק באחד משלושת שלבי הזמן. אך האדם בגישה הדינמית,  נמצא בזרימה של הזמן, מהעבר לעתיד. עבורו הזמן לא מוצק – הוא נוזלי. זורם, וצריך מצב תודעה מיוחד,  כדי שתהיה מסוגלות לכך.

הגישה הדינמית נכונה יותר ביחס לטבעו האמיתי של הזמן, שהוא כמו נהר. ואמנם  אמר הרקליטס, שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים, אך הגישה כאן גורסת שגם אם זה נכון, ואי אפשר לחיות את הרגע החולף שוב, ניתן לחיות מתוך זיקה ומודעות פנימית לרצף של תנועת הזמן.

ברמה הדינמית האדם חי עם תחושה פרדוכסלית ביחס לזמן; דווקא ההווה המוחשי, הופך לחולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שנייה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

ברמה הסובייקטיבית – הזמן מעוות דרך הרגשות, להיות או גורם הנאה או גורם סבל. ברמה האובייקטיבית – הזמן הוא משהו מת, קפוא, מכאני. ואילו בגישה הדינמית האדם נמצא ביחסי גומלין עם הזמן, הזמן מדבר אליו והוא מדבר עם הזמן….

נושא זה מוזכר במסה אחרת שלי: "שלושת הממדים של התודעה", שם אני אומר שהיחס המשוחרר מן הסובייקטיביות הרגשית, של 'טוב לי לא טוב לי', רואה את שלושת ממדי הקיום: חלל, זמן וגוף, באופן שונה מאשר האדם שמזדהה עם הקיום שלו ורואה את קיומו באופן אגוצנטרי. עבורו הגוף הוא לא משהו סתמי ומנוכר – חפץ שאתה משתמש בו אלא גוף חי, מדיום תקשורתי שמביע דברים. אפשר להקשיב לגוף ולהבין את הנפש דרכו.
החלל עבורו זה משהו ש'מדבר' אליו, האווירה מדברת אליו, מה שחי בחלל מדבר אליו, החלל אינו מת עבורו, הוא חי נושם אוירה, בחדר, בחלל שמקיף בני אדם. החלל סביב לגוף  או לדבר, לא פחות חי מאשר הדברים עצמם.
וגם גם הממד השלישי, ממד הזמן – יכול להיות בתקשורת עם האדם, הזמן 'מדבר' אליו, משדר לו מסרים ממה שחי בעברו, וממה שעשוי לחכות לו בעתיד.

האדם ברמה הדינמית מצוי בזיקה ובדיאלוג מתמידים עם מי שהיה בעבר, עם הילד שהיה, עם הנער שהיה וכו', וגם בשיח עם מי שהוא הולך להיות ומה שהולך לקרות לו. הוא נמצא בתהליך של התיידדות עם מי שהיה, (הילד או הנער שהיה) ועם מי שהוא עומד להיות. עם האני שיהיה. עם גיל העמידה, הזקנה.

ברמה הדינמית הוא יודע שהאני שלו עכשיו הוא הדבר הפחות ממשי, נקודה לא יציבה ושבירה בין שני אוקיינוסים; העבר והעתיד. שני 'אני', ועם שניהם הוא כל הזמן בקשר, הם החלק המשמעותי בזהות העצמית שלו. העבר חי בו והוא 'מבקר' בעבר והוא מפנים את העתיד שלו. לומד לחיות עם האפשרות של מי שהוא עתיד להיות. חייו הם לא בזמן הווה מנותק, אלא רצף בעל שלוש הפעימות: פעימת מה שהיה, פעימת מה שיהיה, ופעימת העכשוו הנזיל.

כולן פעימה אחת, פעימת הזמן הדינמי.

 חלק ב': התפיסה הדינאמית.

ועם זאת, התפיסה הדינאמית רחוקה מן התפיסה הקיימת, אנו רגילים לחשוב כי הדרך הנכונה להיות זה לחיות בהווה, אנו משוכנעים כי להיות בעבר או בעתיד זה בזבוז זמן ובריחה, בעוד שחיים רק בהווה – זה לחיות עם שתי הרגליים עמוק במציאות.

ובכן, כפי שהוזכר קודם לכן, כאן מוצגת גישה שונה; אדם המנותק מעברו  – הינו חסר זהות עצמית, אם אינו יודע ממה הוא בא  – הוא יהיה כמו צמח עם שורשים חלשים. ואדם המנותק מעתידו –  אומר שהוא יסתובב ב'לופ' סביב מצבו הנוכחי מבלי שיוכל לשנות ולפתח אותו (מעגל שחוזר על עצמו במקום ספירלה מתפתחת). אם אינו מוכן לקראת מה שיקרה לו, אז אין לו תכנית אדריכלית לבניין שייבנה אלא אימפרוביזציות, וזאת בהעדר תודעה השלכתית  projected mind or, projected consciousness  שמבקרת את מה שיקרה לפני שזה קורה.

אנו רגילים לכך שההווה הינו מוצק והוא מקום להיות בו באמת. אך לא כך,  אין הווה, יש רק עתיד שמתורגם לעבר. אלה שני היחידים שישנם. ההווה הוא פיקציה,

המצב הנכון לגבי שלושת מצבי הזמן, הוא להיות בדינאמיקה של עתיד הופך לעבר, לאחוז בשני הקצוות הרחוקים הללו זה מזה, בשתי ידיים. ולהימתח בין שניהם, רק אז האדם ישנו ומתחיל להבין את הפרדוקס של היותו. למעשה הוא לא קיים, קיימים רק עברו ועתידו. ההווה של היום וההווה של מחר, אינם אותו הדבר, אינם אותו ההווה. כי עוד עתיד נשפך לעבר ועתה האדם עומד (נסחף) במקום שונה מאתמול.

להפנים את תופעת האשליה של ההווה, והקיום והתקפות של הזרימה מעתיד לעבר – קשה מאוד, לשם כך יש צורך במצב תודעה שונה. מצב התודעה הנוכחי בא לשרת אגו גדול, שרוצה לצרוך את החיים ולשם כך עליו להיות מקורקע בהווה. אך ברגע שאדם מעצים את הווה, מיד העבר והעתיד הופכים למטושטשים ואז הוא לא מודע למקום ממנו  בא וכיצד עשוי להראות עתידו. הוא אינו מודע לעתיד, כי לא הכין עצמו לתסריטים אפשריים, ואז כל שיקרה לו בא לו בהפתעה, ואז הוא בהלם אם העתיד לא מסתדר עם רצונות האגו (לצרוך הנאה ותענוג).

קשה מאוד לתפוס את חיינו תפיסה דינמית. במדע, כדי ללמוד משהו, קל לגשות ללימוד שלו על ידי כך שמפסיקים את זרימת החיים בו, ובודקים אותו מכאנית ואת החלקים המכאניים בו, אבל מפספסים את החלק המשמעותי בו, וזה זרימת החיים. הדינאמיקה של ההיות. (אותה אי אפשר לבדוק כי כל הזמן היא משתנה).

כשמעצימים את ההווה ומתעקשים להתבסס כל כולנו בו, זה אומר  שתוקעים טריז בין העבר לעתיד. ואז חיי האדם נעדרים תודעה דינמית, הוא רואה חייו כמקטעים לא מחוברים של הווה ועוד  הווה.

להיות מושרש בהווה, זה לתת ממלכה לאגו שחייב להיות כדי לצרוך הנאה ותענוג. כי אם הוא נותן לעבר ולעתיד להתאחד בזרימה דינמית – האגו מצטמצם, כי אין לו מרחב וזמן סטטיים דרכם הוא צורך את חייו.

מנקודת מבט של האגו ושל ההיגיון האינטלקטואלי – כדי לחיות ברצף דינאמי של עתיד זורם לעבר – האדם צריך לוותר על האשליה של ההיות, של היותו.  זה מתסכל מאוד לא להיות בעכשיו מוצק, שהרי להיות בדינאמיקה של עתיד זורם לעבר, זה אומר שאין מקום שבו האדם יוכל להגיד: 'אני עכשיו', שהרי ברגע שהוא אומר זאת, מיד הוא מאבד זאת כי עתיד נוסף – הופך לעבר. כדי להיות 'אני', אדם צריך מרחב וזמן סטאטיים, רק אז יכול האגו להתרחב ולתפוס טריטוריה. וכדי להיות במרחב וזמן סטטיים, על האדם לוותר על תפיסה דינמית של הזמן בחייו.

ואם נותנים לזמן לזרום מן העתיד שהופך לעבר, מבלי שיש מקום לאני/אגו להיות – זה תסכול מבחינת האגו שרוצה זמן וחלל כדי לצרוך את היותו. וכך האדם הדינמי מבחינת הזמן חייב לוותר על תפיסת חייו כאגו צרכני, על תפיסה שהחיים נועדו עבורו כדי שיצרוך אותם ויגדיל את האגו שלו.

תפיסה דינמית של הזמן חייבת את המחיר של ויתור על התפיסה הסטטית של האני. לשון אחר, כדי לחיות בתפיסה דינמית – על האדם לוותר על תשוקת האגו, על ראיית החים כממתק שאותו הוא צורך. זה אומר לחיות בזרימה (של הזמן) ולא במוצקות ובסטטיות של האגו. האדם אמנם לא חש עצמו ולא סובב סביב עצמו  – בתפיסה הדינמית של הזמן, אבל הוא חלק מזרימת החיים.

ספר מחכים ומעניין בנושא הדינאמיקה של הזמן, ושל היכולת 'לעבור' מן ההווה לעבר – מצוי בספרה של אודרי ניפנאגר: 'אישתו של הנוסע בזמן'. כאן המקום להרחיב מעט לגבי משמעות וחוויית היכולת לנוע קדימה (עתיד) ואחורה, (עבר) בזמן. החוויה של חשיבה או היזכרות בעבר (ובעתיד, אך על זאת מאוחר יותר) – שונה מן החוויה של אדם שגישתו לזמן אינה דינאמית, אלא מכאנית (כמו הרוב). בעבור האדם בעל התפיסה והגישה הדינאמית לזמן, כשהוא חושב על רגעים מעברו, אין זה דומה להיזכרות השיטחית, הפוסטרית, היזכרות של תוויות– של בעל הגישה המכאנית לזמן. זה קצת כמו ההבדל בין לקרא אודות ארץ מסוימת ואפילו לראות סרט (ועד בתלת מימד…) אודות אותה הארץ – ובין להיות בה ולתור אותה.

בעל הגישה הדינאמית לזמן קשור לעברו, עברו חלק ממנו, וככל שהוא (משתנה) ומתפתח ברמתו התודעתית, ובמישור חייו הפנימיים – כך יהפוך עברו לחלק חי ופועם מחייו, ובכל פעם שיחזור לעברו – יחזור אחר, כי משהו בו השתנה והתפתח (מאז הפעם האחרונה בה 'ביקר' בעברו). אפשר להגיד בהקצנה, שבעל הגישה הדינאמית חוזר עם המטען הנוסף של חוויותיו האחרונות, ובגישה מפותחת, יחסית זו הוא ניגש אל קטעים מעברו כאילו הם חיים עכשיו במימד אחר של קיום. ובגישתו זו הוא חש שהוא משדרג ו'מתקן' קטעים בעברו כדי שיתאימו לאדם שהצליח לצמוח בשיעור קומתו וברמתו – האישיים.

כך שבספרה זה (הספר גם הפך לסרט עם אותו השם) של אודרי ניפנאגר – הגישה היא עלילתית בדיונית והקורא נסחף אחר יחסי האהבה שבין הנוסע בזמן לאשתו. אך ברובד נוסף, עמוק יותר בקריאת הספר, אפשר להבין, כי אפשר לקחת את הדברים כפשוטם, אדם מסוים ניחן בכושר לנוע אחורה בזמן, ואז קוראים זאת ככל ספר עלילתי, בדיוני, פיקשן אחר. אך אפשר לקרא את הספר בקריאה רב שכבתית, ואז ניתן להבין שהנוסע בזמן אולי לא נסע לשם בגופו (כפי שכתוב בספר) אלא בתודעתו. אפשר לזלזל בנסיעה אחורה או קדימה בזמן, כשהיא מתרחשת דרך התודעה, זה נתפס פחות אמיתי מאשר כשהנוסע עושה זאת בגופו. אך מה שלא לוקחים בחשבון, זה שעבור אדם בעל תודעה רחבה, או מפותחת, או עירה – לנסוע בזמן – זה אמיתי ומטלטל ממש כמו שהאדם הנורמטיבי שמצליח לעשות זאת בגופו (כפי שמצוין בספר).

כך שהאדם בעל הגישה הדינאמית לזמן –מבקר בעברו בתכיפות לא פחותה מאשר הוא נוכח בהווה שלו, מנשים חיים בסצנות מעברו ולוקח ממנו (מן העבר) פרופורציות לגבי ההבדל בין מקומו בחיים עכשיו, ולבין המקום שבו היה בעבר.

וכפי שהוא לגבי העבר, כך הוא לגבי העתיד, כשהוא לא נוסע לעברו בזמן – הוא משליך את תודעתו קדימה כלפי מה שעשוי להתרחש, טווה תסריטים ויוצר בכך תשתיות אפשריות לכל מיני אפשרויות. ושוב, כשהוא שם, בעתיד, הוא חי את האפשרויות השונות בתודעתו. ושוב, כמו לגבי העבר, לאדם הנוסע קדימה בזמן העתיד הוא אמיתי כפי שהתכנית אדריכלית לבניין או בית, אמיתית עבור האדריכל שעיצב אותה. ולגביו זה אמיתי וחוויתי כמעט כאילו ביקר בעתיד עם גופו.

—————————————-

גבריאל רעם, 28.2.

                                                                                                         r

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>