עובדות ופרשנויות

אתחיל במשפט ידוע: "עם עובדות אי אפשר להתווכח".
עובדות מופיעות כאקסיומות בלתי ניתנות לערעור. הן האספירין של המדע, שבא להביא מזור מוחלט לכל מחלות הילדות של האנושות. לכל האמונות התפלות והשכנועים שבני אדם שכנעו עצמם עד לזריחת המדע הנאור לחיינו.
וכשמתגלעים חילוקי דעות בין אנשים, מי שמביא עובדה מחזיק עצמו (ונתפס) כמי שמצליח בזאת לסתום את הפה ליריבו (כי איך אמרנו? 'עם עובדות אי אפשר להתווכח'…).
ועתה אתחיל להתווכח עם המשפט שפתח שורות אלו ('עם עובדות אי אפשר להתווכח'); ובכן זהו אחד המשפטים הדמגוגיים ביותר שישנם.
העובדות הן המיתוס הגדול ביותר.
כי לא זו בלבד שהעובדות אינן אכסיומות בלתי ניתנות לערעור, אלא שהעובדות הן המסתור הטבעי לגישות מוטות, חד צדדיות ומניפולטיביות.
ואין אולי דבר בעולמנו שהנו כה ניתן למניפולציה כעובדות.
אחת הדוגמאות השכיחות לכך הם עורכי דין. הם באים כביכול בשם העובדות, אך כל צד לוקח את העובדות הנוחות לו ומדגיש אותן כך שהם יועילו לצד שלו בדיון המשפטי. העורך דין לא מפרש את העובדה בפני השופט, הוא אונס אותה כדי שתתאים לתמונה שהוא טווה.
דוגמה אחרת הם פוליטיקאים, הם מביאים עובדות שעוזרות לקמפיין שלהם, קל לחשוב שהם מפרשים עובדות אחרת מאשר הפוליטיקאים מן הזרם המנוגד, אך לא היא, הם לא עוסקים בפרשנות, רק באיפור של העובדות כך שיתאימו לתפיסה שהם מייצגים. פרשנות עוסקת בקילוף בעוד שמניפולציה עוסקת בהלבשה של קליפות ולבוש על העובדות.
למעשה העובדות הן כדור משחק בידי מי שמחזיק בהגה השלטון, מי שיושב בראשי הממסדים, מי שהוא בעל סטאטוס ועמדה ויכול להכתיב סדר יום.
הכוהנים הגדולים של  העובדות הם המדענים. והם מחוזרים על ידי בעלי השררה והממון כדי שיוכלו ללקוט ממחקריהם את העובדות שמתאימות לאינטרסים שלהם.
והאמת היא שאין עובדות ישנן רק פרשנויות.
למעשה אין מדע, אין אובייקטיביות, אין הגיון צרוף וחסר פניות. יש רק פסיכולוגיה (מבנה אישיות) וסוציולוגיה (המבנה והנורמות של החברה). ומאחורי כל אמת מדעית ועובדה חד משמעית – מצוי ההיסט או המגנט הסוציו-פסיכולוגי שממכוון לאזורים המשרתים את המטרות הסוציו- פסיכולוגיות.
אין עובדות יש רק פרשנויות.
בתקופתנו הפוסטמודרנית בה   פיסיקת הקוונטיים, הסמיוטיקה, והדה קונסטרוקציה – מולכות בכיפה ואמורות לקלף כל יומרה לבלעדיות טוטלית על האמת ולקעקע כל דבר המתיימר לטוטליות וחזקה על האמת. והנה, ראה זה פלא,  מעמדן של העובדות לא התערער ולמעשה נראה כי מעולם לא היה טוב יותר. לעומת זאת מעמד הפרשנות נמצא בשפל. היא נתפסת כיומרה חסרת כיסוי, או כקורבן מועד לקלישאות, הכללות וסטריאוטיפים. ליד הפרשנות, העובדות נתפסות כמשרת נאמן והגון של האמת, והפרשנות עצמה כנסיון לאכוף אינטרס דרך הפרשנות.
אך כל פרשנות היא נסיון חתרני לערער על מעמדה המבוצר של העובדה. נסיון לקלף את השיריון ולנסות להבין מה מעבר לחומת העובדה.
רוב הקצף של כוהני העובדות יוצא על הפרשנות, כביכול בגלל הכללות, וגם בגלל שהפרשן נחשד באינטרסנטיות בפרשנות שלו. אך האמת היא שלא משנה כל כך אם הפרשנות נכונה, כל פרשנות היא ברוכה בעצם נסיונה החתרני לערער שלטונן  הלא ניתן לערעור של העובדות.
ובכלל, בעולמנו זה ישנן יותר מדי עובדות ופחות מדי פרשנות. 
העובדות חוסות בצל מדעי הטבע בעוד שהפרשנות תמיד תיזדקק להסבר פסיכולוגי או סוציולוגי. הפרשנות מייצגת את הגישה ההומנית, האנושית שמנסה להבין ולמצוא משמעות וחיים בעולם קר ומנוכר. העובדתיות מייצגת עולם של נתונים קרים וחסרי חום אנושי. עולם מכאני וחסר נשמה.
למעשה עבודת האלילים המודרנית היא עבדות העובדות, ורק האמנים מערערים על המונוליטיות הזו של העבודות בכך שהם  משמשים כפרשנים חתרנים של עולם העובדות דרך היצירה שלהם. ובגלל החתרנות שבפרשנות שלהם, הקודים להבנת המסר הם קודים מוצפנים; רק יודע ח"נ יכולים לנסות להבין מה המסר. והדרך של העובדה לבטל את התקופות הפרשנית של מעשה האמנות היא בכך שהיא גורסת כי אמנות הוא עניין אישי של האמן וכל אחד יכול להבין אותה איך שהוא רוצה.
וכך האמנות היא שמורת הטבע האחרונה של הפרשנות. וכאמור, גם היא נאלצת להשתמש בקודים שרק מי שמבין אמנות יכול לרדת  לחיקרם הפרשני.
האמנות היא סוג אחד של פרשנות, זו פרשנות עומק, ובדרך כלל עוסקת באמיתות קלאסיות לגבי חיי אדם. לידם קיימים פרשני פופ, אלה מופיעים במדיה ומנסים לפרש עובדות כלכליות, פוליטיות, צבאיות, משפטיות, רפואיות וכו'. הם  פרשני פופ, (כמו מוסיקת מעליות) כי הם לא מנסים לרדת לחקר האמת, הם הם שרתי העובדות, הם עוסקים בעיקר במגמות ובקיטלוגים של העובדות, אך הם נמנעים בדרך כלל מלהכנס לעומק ולהביא את המשמעות שמאחורי העובדה שהם מפרשנים.  
האפליה הזו לטובת העובדות ולרעת הפרשנות – מוצאת ביטוי בשיחות שלנו; ברוב השיחות המשוחחים סוחרים בעובדות, מי שיש לו עובדות רבות ומוצקות, וחדשות יותר מקבל מעמד טוב יותר בשיחה (ומי שסוחר בעובודות הם בעיקר הגברים, נשים לא אוהבות עובדות כלל, וכמעט לא מביאות אותן לשיחה). שיחה ממוצעת מורכבת בעיקר מעובדות וממעט פרשנות. וגם מעט הפרשנות שנותרת מורכבת ברובה מדעות, וזה לא אותו הדבר; פרשנות מנסה להבין משהו לעומק, דעה מטילה על אותו משהו את הזוית האישית. בפרשנות אתה זונח את מה שאתה יודע כדי להבין משהו מנקודת המבט שלו, בעוד שבדעה זה להיפך;  אתה לא מעוניין במה שמסתתר מאחורי העובדה, אלא במה שאתה כבר מראש חושב עליה ועל שכמותה. בדעה מסלול התנועה הוא מן החוץ פנימה, מן העובדה אל מה שהאדם חושב עליה, בפרשנות התנועה היא מן הפרפיריה של העובדה לכיוון הגלעין שלה. בדעה מכסים, בפרשנות חושפים.
וכך שיחה בדרך כלל מורכבת ממשפטי עובדות כמו: "שמעת מה הוא אמר"? או "ראית מה כתבו בעיתון"? או "שמת לה איך שהיא השמינה"? "ידעת ש…"? או משפטי דעות: "אני לא מאמין לו, הרי גם בשנה שעברה….",  וכו'.
בשיחה רגילה יש מעט מדי נסיון לרדת לשורשם של דברים, לנסות ביחד להעמיק בהבנה של מה העובדות אלה אומרות.
וכך במקום שהעובדות יפנו דרך לפרשנות, הן הפכו מזמן לבנות ערובה בידי מקבלי החלטות למינהם. העם חושב שאלה העובדות הטהורות, לא מודע לכך שמקבלי ההחלטות מתמרנים מאחורי הקלעים, איזה עובדות יגיעו א-פריורי לידיעת הציבור. העובדה היא לא בתולה זכה שנחשפת בתומתה לעיני הציבור, אלא היא אישה מנוסה שעברה במיטות של כמה פוליטיקאים עד שהגיעה לאור הזרקורים.
ולסיכום:
הכל הפוך : אנו חיים בחברה שמה שמוצק וחד משמעי בה (העובדה), הוא בדיוק ההפך ממוצק וחד משמעי, העובדה  היא מוליך השולל הגדול ביותר. והפרשנות שהייתה אמורה להציל אותנו הן מן האטימות שלה והן מן המניפולטיביות שלה, ולהוביל אותנו לתובנות ולהבנה – נמצאת בשפל המדרגה, מתבטלת בפני העובדה המולכת.

גבריאל רעם
15. 5. 2003

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *