קבוצה חיובית וקבוצה שלילית.

Total
0
Shares

(הקבוצה ככלי חברתי ממשטר, או הקבוצה ככלי להתפתחות אישית של היחיד)


"סיפור חסידי ישן מספר על "רב שניהל שיחה עם אלוהים על גיהנום וגן עדן. 'אראה לך איך נראה גיהינום', אמר לו אלוהים, והוביל את הרב לחדר ובו קבצות אנשים מורעבים ונואשים, הישובים סביב שולחן עגול גדול. במרכז השולחן ניצבה קדרה ענקית מלאה תבשיל מעורר תיאבון, חם ומהביל, שהספיק לכולם לשבוע עם שאריות. התבשיל העלה ריח ניוחח שגירה את בלוטות הרוק בפיו של הרב, אבל אף אחד לא אכל. כל אחד מהסועדים אחז בידו כף בעלת ידית ארוכה מאוד – ארוכה מספק להגיע לקדרה ולהעלות מן התבשיל מלא הכף, אך ארוכה מדי להביא את האוכל אל פיו, הרב ראה שסבלם אכן נורא, והרכין את ראשו בחמלה.

'עכשיו אראה לך את גן עדן', אמר אלוהים, והוביל אותו לחדר אחר, זהה לראשון: אותו שולחן עגול גדול, אותה קדרה ענקית עם אותו תבשיל, ואותן כפות בעלות ידית ארוכה. אבל הפעם שרתה בחדר שמחה גדולה; כולם נראו שבעים ומרוצים שמנמנים וסמוקי לחיים, בריאים וקורנים מנחת.

הרב לא הבין, והביט בתמיהה אל אלוהים.

'זה פשוט מאוד', אמר אלוהים, 'אבל מחייב יכולת מסויימת. אתה מבין, האנשים בחדר הזה למדו להאכיל איש את רעהו'."

מתוך: "טיפול קבוצתי" ארווין יאלום, הוצאת כנרת 2006, עמ' 32


——————————————————————————–


לקבוצה כוח אדיר על חיי הפרט. ובשיטות סמויות יותר מכפי שניתן לחשוב. וילפריד ביון היה פסיכולוג וחוקר חשוב של תהליכים בלתי מודעים בקבוצה,

והוא ביטא רעיונות חשובים על תפקוד הקבוצה ב Experiences in groups (Bion, 1961) .

ולדבריו כולנו חווים את המתח בין המשאלה להשתייך למשאלה להיות נפרד; בין הצורך של חברותא והשתייכות לצורך בזהות עצמאית.

הבעיה הגדולה ביותר של השתייכות לקבוצה היא איבוד האינדווידואליות של יחידיה, מפני מנהיג דומיננטי וערמומי, וקבוצה דומיננטית וערמומית. הערמומיות מסווה את הדומיננטיות ועל כן מאפשרת לה לחדור פנימה.

היחיד בטוח שהוא פועל לשם מטרות קבוציות פורמליות, כגון השגת יעדים שלשמם הקבוצה מתכנסת, אך למעשה הסיבות האמיתויות הן הסיבות הלא פורמליות, והן ברובן ריגשיות ואישיות: להאדיר את השפעתו של המנהיג, ושל האנשים החזקים בקבוצה.

הסכנה כאן היא שחברי הקבוצה עשויים להשליך את יכולתם העצמית לחשיבה, קבלת החלטות ולקיחת סמכות על המנהיג או האנשים החזקים בקבוצה ובכך הופכים משותקים. במקום להשתמש בסמכות האישית שלהם בתפקידם כחברים בקבוצה. הסכנה בקבוצה שכזו שחברי הקבוצה יכולים להפוך תלותיים באופן פתולוגי, מונעים בקלות לדרך זו או אחרת של המנהיג או הגלעין הדומיננטי בקבוצה. אין כאן פתיחות כלפי המנהיג, או הכת השלטת, אלא התבטלות.

קבוצה זו היא הקבוצה השכיחה, בה אלמנטים של פסיביות ופחד מן המנהיג ומגזר הדין של הקבוצה, כפי שהיא מנוהגת על ידי החזקים שבה ('מה יגידו אם אגיד משהו שאינו בהתאם לרוח הקבוצה') – משתקים את רוחו של היחיד.

בקבוצה השכיחה המנהיג משמש כמוקד לתלות פתולוגית, המעכבת גדילה והתפתחות.

המנהיג בקבוצה נשלטת וקונפורמית, מספק תחושה מלאכותית של בטחון ריגשי.

בקבוצה שכזו חברי הקבוצה מאבדים את תכונותיהם ויכולותיהם האישיות, והם מונעים על ידי החרדה שלא יתקבלו ולא יקבלו תמיכה על ידי המנהיג או הרוב הקבוצתי.

בהלך רוח שכזה, הקבוצה מאבדת את המודעות לזמן החולף, ונראה כאילו היא מוכנה להמשיך לעד לעסוק בנושאים טריוויאליים. מצד שני, ישנה סבילות נמוכה מאוד לתסכול, ופתרונות מהירים מועדפים. בשני המקרים, חברי הקבוצה איבדו את היכולת להיות בקשר עם המציאות ודרישותיה. מציאויות חיצוניות אחרות אף הן מוכחשות וזוכות להתעלמות. גישה של שאילת שאלות הנה בלתי אפשרית. מי שמעז לשאול נחשב מטופש, משוגע או כופר. רעיון חדש שיכול לקדם לקראת פתרון סביר שיהיה מבעית, משום שהוא מערב הטלת ספק בהנחות אהובות, ואובדן המוכר והצפוי, שנחווה כנושא פוטנציאל קטסטרופאלי. עם כל שינוי שעלול להופיע – הקבוצה אחוזת פאניקה, והמאבק להבנה נמנע. כל אלה מונעים התפתחות. עבודה אפקטיבית, הקשורה בסבילות לתסכול, התמודדות עם המציאות, הכרה בהבדלים הבין-אישיים בקבוצה ולמידה מהניסיון, יסוכלו.

בדרך כלל מדובר על שלושה סוגים של קבוצות: קבוצה קונפורמית, קבוצה כאוטית וקבוצה אינדווידואלית.

א. הקבוצה הראשונה, הקבוצה הקונפורמית, היא זו שתוארה עד כה – כאן קיים ליכוד, אך זה ליכוד מכוח תהליכים חיצוניים שעוברים על כולם כתוצאה מהשפעות מן המנהיג או מן האנשים החזקים בקבוצה. זו הקבוצה שעובדת דרך תהליכי קונפורמיות סמויים.

כאן כבר מעוצבים תבניות שליטה וציות. זו קבוצה מסודרת, או בכיתה, או במקום העבודה, אמנם קבוצה מלוכדת, אך מלוכדת בכוח הפחד. מדובר על יחידים שנתונים לשלטון של פחד בלתי מודע להוקעה, סימון בידוד ומעיכה על ידי המנהיג או על ידי הרוב, או על ידי הדמויות המובילות בקבוצה.

פחדים אלה כה חזקים בקבוצה הזו עד כי הם מאפילים על אישיותו ורצונו של היחיד שהופך לבובה של הרוב, רק שלא יקבל סטיגמה או בידוד.

זוהי קבוצה מושחתת, מבחינה זו שמעל פני השטח ישנן מטרות נעלות, אך מתחת לפני השטח, המנהיג השולט או הרוב השולט לא רוצים שום דבר אחר מלבד לשמור על סטסטוס קוו בנלי שמאפשר להם לשמור על טריטוריה רחבה וגדולה ככל האפשר. ההשחתה היא של ערכים, עקרונות, ומטרות נעלות, למען האינטרסים הכוחניים של המנהיג או העילתא השלטת.

בקבוצה זו, הקבוצה הקונפורמית, מתקיימים כמה תהליכים שליליים:

1. תלות חברי הקבוצה מחכים למוצא פיו של המוביל, או האנשים החזקים ולא מפתחים יכולת שיחה והבעת עמדה עצמאית. 2. מאבק דינמיקה המתפתחת כאשר חברי הקבוצה נאבקים מהתהליך הקבוצתי או בורחים ממנו בגלל קושי להתמודד עם שינוי. 3. הצמד המושלם כמו בחיים, שבהם אנחנו מוצאים מישהו לדבוק בו, כך גם בקבוצה יכולים להיווצר צמדים או תתי-קבוצות. דינמיקה זו עלולה לחבל ברשת הקבוצתית החוקרת את עצמה בפתיחות. 4. אם אין אני לי מי לי בדינמיקה זו יכולים אחד מחברי הקבוצה או כמה מהם ליצור דינמיקת נגד לשיתוף ולתקשורת ההדדית. כיוון שבקבוצה הקונפורמית שולטות נורמות סמויות של ניכור ותחרות פרועה, ולא תחרות תוך כדי שיתוף פעולה.


ב. הקבוצה השנייה היא הקבוצה הכאוטית, המבולגנת – שבה אנשים מדברים ביחד, קוטעים זה את זה, וכל אחד מנסה לצבור יתרון על האחר. לכאורה דמוקרטיה, אך כל משפט וחילופי דברים נועדו כי לצבור יתרון טריטוריאלי.

זו קבוצת הביניים, הקבוצה הכאוטית. זו יכולה להיות קבוצה מקרית, של אנשים שמחכים ביחד לרכבת, חיילי מילואים, או קבוצת חברים בשישי בערב. תמיד בהתחלה ישנו המנהיג. לפעמים ישנם שניים וזה עובר בשלום, אבל ברגע שיש שלושה שרבים על המנהיגות, יש תחרות ומתחים. והיחיד חש שהוא צריך להזהר, לא להכנס לתקלים ולא להביע נאמנות לאף מנהיג מסויים. בקבוצה הכאוטית ה'מצדדים' שהם מיד מצדדים במנהיג/ים ומתנגדים למה שהמתחרה/ים שלו אומר/ים. הם יסמנים. הם כמעט לא מביאים איתם שום תרומה לדיון, חוץ מלהסביר למה המנהיג שלהם צודק. הם בד"כ יצדיקו את מה שהם אומרים ע"י נסיון העבר שלהם,

הכי מסוכנים הם ה'אורבים'. הם המתחכמים שבונים הזדמנויות מטעויות של אחרים. כמו אריות הם אורבים, מחייכים, מקשיבים, וכשמישהו טועה – הם תוקפים אותו ומסבירים למה הוא טעה ומדוע הם חושבים אחרת. קשה לזהות אותם, כי עד אותו רגע הם נחבאים אל הכלים, לא מתיימרים לבלוט.

ובקבוצה הכאוטית ישנם כמובן הנחבאים לכלים, וגם הלא יוצלחים, שחושפים עצמם ברגע השני בו הם מדברים. חוסר הבטחון שלהם מכשיל כל שיוצא מפיהם.


ג. הקבוצה השלישית היא הקבוצה החסרה. זו קבוצה מלוכדת, אך לא דרך השפעות קולקטיביות חיצוניות, אלא דרך השפעות פנימיות אינדווידואליות. כלומר היחיד עובר תהליך של שחרור פנימי, גיבוי עצמי ואישור מצד הזולת, מה שמאפשר לו להיפתח ולתמוך בקבוצה ובאחרים, לא מתוך פחד, כמו בקבוצה הקונפורמית, אלא מתוך שמחה, חופש ובחירה.

המודל השלישי, של הקבוצה הוא מודל שמרכז הכובד שלה הוא השחרור הפנימי של האינדווידואל בה, שתומך בקבוצה לא מתוך פחד אלא מתוך חופש פנימי. זהו מודל כמעט לא ידוע. בקבוצה מן הדגם השלישי, הדינמיקה בין המשתתפים היא דינמיקה מרפאה. הם חשים שייכות, שיתוף, התחלקות וקבלה. הגורם התרפויטי החזק ביותר בקבוצה הוא תחושת ההשתקפות. נאמר שמישהו כועס על אדם אחר – דרכו הוא חוקר משהו שקשה לו לחקור על עצמו, ובו זמנית אדם שלישי בקבוצה מגיב לכל האינטראקציה הזו, כך ששלושה אנשים הופכים למרקם רשתי ועושים עבודה משותפת..

אם בקבוצה הקונפורמית, כל אחד מסתיר את החולשות שלו ומצייר עצמו כהולך בהתאם לנורמות שהמנהיג (הפורמלי או הלא פורמלי), או האנשים החזקים מתווים – הרי שבקבוצה מן הדגם השלישי, מתקיימים תהליכי תמיכה. זו קבוצה עם ליכוד הפנימי, דווקא החולשות הן הדבר שכל אחד חושף והן מהוות את הדבר המלכד. בקבוצה מן הדגם השלישי, יש כל הזמן תחושה של: אני לא לבד.

למעשה ניתן להגיד כי דגם הביניים אינו בעצם קבוצה, כי קבוצה שאינה מלוכדת, בעלת גלעין מובחן וברור, ושיתוף פעולה של יחידיה בכיוון מסויים – אינה קבוצה, אלא אוסף של יחידים, שמצויים בכפיפה אחת. וזה נכון. רק המודל הראשון והשלישי, הן קבוצות. אך הראשונה היא שימוש לרעה בכוח של הקבוצה כדי לשעבד את החלשים, בדרך כלל למטרות אישיות של השולטים ולא למען מטרות קבוצתיות. כאן הקבוצה היא מסגרת כופה, שבה היחיד מצטמצם כדי ליישר קו עם נורמות חברתיות. בעוד שהמודל השלישי הוא מודל רצוי אך נדיר, הוא מהווה כר פתוח, מרחב מאפשר שבו היחיד יכול להתחלק בחולשותיו ובתמורה יקבל תמיכה וחיזוק.

קבוצה היא כוח, היא משאב של כמה יחידים שניתן לתעל אותו לכיוון מסויים. אך כמו במשפט הידוע על הכוח, שאומר: שאם נותנים למישהו כוח, רוב הסיכויים שישתמשו בו לרעה, כך גם במקרה הקבוצה. הקבוצה המלוכדת בדרך כלל גוזלת את החופש מן היחיד, במקום להשתמש בו כדי להעצים את הקבוצה כגוף שתורם ליחידים ולא כמסווה שמתחתיו מסתתרים אינטרסים של המובילים.

**

גבריאל רעם

24.4.2007

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You May Also Like

מקסם השווא של הנורמליות

  קו עמוק ובלתי נראה חוצץ בין הנורמאליות לא-נורמאליות. הקו יכול לעבור במשפחות, בכיתות, בחדרים במקומות עבודה, בין שני ידידים ועוד ועוד. אך הוא גם עובר בתך הא-נורמאליים עצמם; הם…
View Post

קטעים אודות אנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד.

על ילדים בעלי רגישות גבוהה שגדלו בקיבוץ פעם חשבו להקים בקיבוץ חברה שיוויונית. אך האתגר היה לא רק לדאוג לזכויות הפרט, אלא גם (ואולי בעיקר) לדאוג למצבם הנפשי של החלשים, הרגישים,…
View Post

להיות אאוטסיידר

“קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד…
View Post

האצילות מחייבת. Noblesse oblige

הערת פתיחה: במסה זו אעסוק במושג האצילות ובאדם האציל. ולא כסקירה אובייקטיבית, או מדעית. אלא מתוך כוונה שתהיה כאן אמירה. מסר לגבי המושג (אצילות). והאדם (אציל). ועתה, למאמר עצמו. בדרך…
View Post