הצלקת – שיר

Total
0
Shares


זה שאמרו לנו, שאמרו וסיפרו:

שנעורינו הם כניצת הדובדבן

שתיפרח בסתיו בגרותנו.

זה שסיפרו לנו וסיפרו.


את שלימדו אותנו ולימדו

ולימדונו לשנן ולחזור ולהסכית

להתחרות מי יהיה מכולנו התקליט.

זה שלימדו ולימדו אותנו.


ומה שציפו מאיתנו.

וכל שציפו

שנעשה ונשמע כמו שכתבו

כמו שכתוב בכל הספרים

כך ציפו ועדיין מצפים.


* * *

ואכן, כל שאמרו, לימדו וציפו –

מאיתנו

עדיין נותר בנו כצלקת

לא שלנו.

אותה אנו מעבירים לבנינו.


את כל שאמרו ולימדו וציפו –

מאיתנו.


9.5.86


גבריאל רעם
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You May Also Like

*הנה מוטלות גופותינו – שיר.

הנה מוטלות גופותינו, המוות נוגס מהן פתיתים, פתיתים, והרימה זוחלת בהם טיפין טיפין, וכך הן זרועות להן בתנוחות שונות של שכחה. צוננות ודוממות שוכבות להן, ממתינות לחזור אל מעי האדמה.…
View Post

אנשים שרים – שיר.

"אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים. רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים, נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ. הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע, בלהט השיכרון של מנעמי החיים. העין רוצה לגמוע, היד…
View Post

יחסים הם חרס

יחסים הם חרס יחסים הם עציץ חרס. חופנים אדמה, צוברים מי גשמים ומגדלים פקעות לילך ויקינתון. מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.   יחסים הם עציץ חרס בבקר הם אדמה…
View Post

על מה הם מדברים? – שיר

על מה מדברים בני האדם, על מה הם מדברים? על אש בבוקר? על כוכבים באמצע היום? על הנפש שלא חדלה לכמוה? בין בלילה, בין ביום? על מה הם מדברים, מה…
View Post

אנו ההולכים למות – שיר.

דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת; יקרי ערך כצמיד שאבד. כחיבוק לצולל בבדידות. כברכה למקולל. כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים. והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים…
View Post

השתנות – שיר.

ה'אני' שתפגוש הוא ה'אני' שגיבשת, ה'אני' שהצמחת דרך יסורים וכאב. עתה עדיין ניצן בודד, ניצן שביר, מנגן מנגינהרחוקה, שחולצה מתוך הפגזת תותחים כבדים. 'אני' שצמח מתוך ה'אתה ' הנושן המופגז…
View Post