ארבעת סוגי המבט

 

למעשה אין לנו מבט אחד, יש לנו ארבעה: הסתכלות, הבטה, התבוננות וראיה.

 יש לנו עיניים. ואפשר לחשוב שאם יש לנו עיניים – אז אנחנו רואים. זו טעות גדולה, נהפוך הוא; להשתמש בעיניים, ורק באופן חלקי, הוא  ההיפך מלראות, זה יותר גרוע מלהיות עיוור.

למעשה ההסתכלות מסכלת את אפשרות הראיה. היות והאדם חושב שעל ידי ההסתכלות הוא כבר רואה, אין הוא עושה שום מאמץ נוסף כדי לראות באמת. ואז עצם המשוכנעות שההסתכלות היא כל הראיה – הוא סותם את הגולל על אפשרות לראיה אמיתית.

הסתכלות:

ההסתכלות. באה מן השרש: ס.כ.ל. סיכלות, טיפשות. להסתכל זה בלי תשומת לב, סתם. זהו מבט שלא רואה.  העיוור יודע שהוא לא רואה, ועל כן מנסה לפצות על ידי חושים אחרים. הסכל לא יודע שהוא לא רואה ובטוח שההסתכלות היא כל הראיה כולה. ואז הוא קבור במוגבלותו, ללא יכולת  להגיע למפגש אמיתי עם מה שטמון בזה שהוא מכוון כלפיו את עיניו.

עכשיו, זה עובד ככה;  הסתכלות היא אנטי ראיה. הפיסי חוסם את הרוחני. הפעולה המכאנית בולמת את הפעילות הדינמית החבויה בה.

הבטה:

ההבטה, היא הכוונת הסתכלות לכיוון מסוים. במבט יש כבר סקירה של משהו, לא רק רפרוף. הסתכלות זה על הכלל, הבטה זה כבר לכיוון מסוים. המסתכל מפספס. המביט משקיע משהו מעצמו בהסתכלות, אך אין בזה כדי לחדור לאוביקט ולפצח אותו. המביט עדיין לכוד בתוך עצמו. הפעלת העיניים לכיוון מסויים לא משחררת אותו מעצמו, ולא מאחדת אותו עם התוך של אובייקט להבטה. יש כאן הפעלה עקרה של העיניים, שמותירה את המביט והמובט – כלואים בשלהם. המבט לא משחרר את האובייקט מן הסתמיות שלו. זה עדיין הפעלה עמומה וחלולה של העיניים. עדיין אין בהם זיק. הבטה זה ללא נשמה.

אך מה בכל זאת מותר המבט מן ההסתכלות. המסתכל עדיין מלא בעצמו, המביט כבר מרוקן מעצמו ומביט במשהו ונותן לאותו משהו לחדור אליו, בלי ביקורת או שיפוט. המסתכל רואה את השקפת עולמו המסתירה את זה שהוא מתסכל עליו. במבט המביט מצליח להיות מרוקן מעצמו ולתת לאובייקט דרך חופשית. אך עדיין כלום לא מגיע. כי הראיה צריכה להיות מורכבת מן הריקנות של המבט ומחוד הלייזר של ההתבוננות.

 

התבוננות;

כאן זו הגאולה של פעולת הראיה מן השבי של המכאניות התפעולית. השורש של המלה הוא ההפך מן השורש של הסתכלות. כאן זה: ת.ב.נ. כלומר, תבונה. אם הסתכלות זו סיכלות, הרי שהתבוננות זו תבונה. המתבונן רוצה להבין את זה שהוא מתבונן בו. הוא לא נעצר במסכה של האובייקט, אלא מנסה לחדור אל הישות החבויה של זה שהוא מתבונן בו.

אם מבט הוא האם של תינוק הראיה, הרי שהתבוננות היא האב. האם מפנה מקום בעצמה (ברחמה, ברחמיה) כדי לאפשר לעובר מקום). האב חודר אל העובר ומפיח בו רוח חיים. זו התבוננות במיטבה; חדירה דרך הקליפה וחילוץ התוך הפועם של זה שאנו מתבוננים בו משבי העטיפות, המסכות. וכל מה שעוטף את זה שאנו מתבוננים בו: דעות קדומות, נורמות חברתיות, שיגרה וכו'. האמת של משהו אינה נגלית ישר לעין. יש צורך ביחידת הקומנדו של ההתבוננות – כדי לחלץ אותה. על זה דיבר היידגר שאמר שהישות קבורה בעולם ויש צורך בגישה מיוחדת כדי למצוא אותה.

דוגמא; מזה שנים אני מלמד אנשים להתבונן בשפת הגוף של אנשים ולנסות להבין משהו עליהם דרך שפת הגוף. מה אני בעצם עושה? למשל אדם מקשיב לדובר עם יד מכסה את פיו. המבט הרגיל לא חודר מעבר לאקט החיצוני של הנחת יד על הפה. והוא נותר סתמי. וחסר משמעות.  אך התבוננות אל הנחת היד על הפה, תוך נסיון לחדור אל מעבר לאקט כשלעצמו, הנסיון להבין מה הוא מסמל, מחלץ מן האקט חסר המשמעות, את מה שמסתתר מאחוריו; האדם הניח יד על פיו בהקשבה כדי לחסום את פיו, כדי שלא יצאו מלים. כלומר הוא אולי מסתיר משהו שהוא חושב (לא רוצה שיברחו לו מלים ויסיגרו אותם, או משהו כזה) וברגע שמבינים שהיד לא סתם מונחת על הפה, אלא  משדרת משהו לגבי מצבו הנפשי של המקשיב – חילצנו חלק מנפשו של המקשיב, מן הכלא של הסתמיות והמכאניות של הקיום והחיים.

גם באזניים קורה דבר דומה. הסתכלות זה שמיעה בחזקה ראשונה; רק אזניים. אחר כך באה האזנה, שזה כמו המבט, האזנה זה יותר מפעולה פיסית של האזניים, אך עדיין האבר הפיסי: אוזן – מככב. המכאניות עדיין שם. אחר כך באה הקשבה, שזה מקביל להתבוננות, כאן יש כבר תשומת לב. מאמץ נפשי או מנטלי להחיות את הפעולה המכאנית של החוש הפעיל. ואז גולת הכותרת;  בשמיעה זה שמיעה (זו החזקה השניה). ובפעולת הראיה: זו הראיה. [1]

ראיה:

 בתחילה רואים, אך לא רואים. כדי לראות (באמת) צריך להביט, אל לא די בזה, יש גם צורך  להתבונן ואז שניהם מאפשרים לראיה האמיתית להתרחש. כך גם בשמיעה: בתחילה שומעים, אך לא באמת שומעים, צריך להאזין, כדי להקשיב ורק אז אפשר באמת לשמוע..

ראיה היא הרמה הרוחנית של הפעלת העיניים. אז באמת כל הממדים החבויים של פעולת הראיה נכנסו לפעולה. והגיעו ליעדם; חילצו את הנשמה הכלואה של זה שהעין מופנית אליו.

הסתכלות זה הגוף, המבט זה הנפש, ההתבוננות זה הרוח, והראיה זו התודעה.

כשרואים באמת, רק אז יודעים.!

* *  *

 [1] בחסידות ובזן מדברים על ההבדל בין אדם לפני הארה ולאחריה. שלפני ההארה הוא היה  אוכל, שותה, ישן ומדבר עם אנשים. היום זה בדיוק אותו הדבר: אוכל שותה ישן ומדבר עם אנשים. אבל היום הוא עושה את על אלה עם כל כולו, הוא באמת שם, והפעולה היא פעולה עם נשמה, רוחניות ותודעה. האדם המואר עושה סיבוב שלם כדי לפגוש את אותם הדברים אך מלאים בדינמיות חיונית ולא כמו בהתחלה: קליפה ריקה שהיא רק תוית של הדבר האמיתי.

כך גם כאן: אדם רואה ואדם שומע, אך לאחר ההבטה וההתובננות – בראיה, ולאחר ההאזנה וההקשבה – בשמיעה. האדם באמת רואה והוא באמת שומע. הפעילות החושית קיבלה גיבוי ונוכחות הוויתית ותודעתית.

***

גבריאל רעם

כל הזכויות שמורות  (c)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

You May Also Like

מיקבץ; מיניות, נשיות ואהבה.

1. אנרגיה מינית – ופיתוח התודעה בכל מיני תורות מן המזרח, כמו הטנטרה, מדברים על התמרה של האנרגיה מינית, לכדי אנרגיה רוחנית. ובכן אין זה כך. האנרגיה המינית צריכה לזרום…
View Post

קישורים

   אתר המכון לתקשורת אל מילולית. מעניק הדרכות בנושאי שפת גוף –  http://www.sfatguf.co.il/ אתר נוסף של גבריאל רעם ובו כמה מסות בעברית ובאנגלית –  http://www.haayal.co.il/story.php3?id=886 אקסיסטנציאליזם,  –  http://www.connect.net/ron/existentialism.html   אתר…
View Post

ברי המזל לעומת חסרי המזל.

יש אנשים שמאמינים במזל ואחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה (ולדעתם) אלה שנראים בעלי מזל, הם כנראה אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא…
View Post

מחשבות ספקולטיביות אודות המוות

יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.   כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה…
View Post

רוח הלוחם

כאשר אבדו הסיכויים, כשאפסו התקוות, כשנחלשו הכוחות- זה הזמן לרוח הלוחם. עמוק בתוכנו הוא מצוי והוא תמיד הולך נגד הרוח. כשאתה נופל ונופל ונופל ואין על מה להישען – זה…
View Post