ארכיון מחבר: admin

שוד היחסים הגדול

(על האספקט הטריטוריאלי במאבקי כוח ושליטה)

 

חלק א': איתותים טריטוריאליים:

אנשים חיים, מתקשרים, מקיימים יחסים. ומתחת לפני השטח מתקיימת מלחמה, מאבק. והמלחמה היא מלחמה טריטוריאלית. כמעט כל אדם רוצה לתפוס שטח שיחתי, תקשורתי ובינאישי – יותר גדול מכפי שהוא תופס, וככל שאדם תופס יותר מרחב שיחתי ותקשורתי יותר גדול- כך הוא מרגיש יותר טוב, יותר מסוגל, יותר מחובר לעצמו, יותר חי.

אנו רגילים לראות את העניין הטריטוריאלי ולזהות אותו בכביש, במלחמה בין נהגים, או במלחמות בין אומות, ומדינות. וכמעט כל היסטוריון יסכים כי כל מדינה שיוצאת לקרב ומנצחת ומספחת אליה קרקעות – כך המצב הכלכלי והחברתי שלה משתפר בעקבות הכיבוש. בעוד שהמדינה שגזלו ממנה את השטח – האימפליקציות של זה לגבי התפקוד הפנימי שלה – תהיינה מאוד שליליות.

אנו יודעים כי מדינות מתרחבות על ידי תפיסה של שטח אדמה. אך איך מתרחבת טריטוריה אישית של אדם בשיחה או בתקשורת? ובכן אם לתפוס שטח פיסי זה אומר הרשאה להתרחב פיסית, הרי שבשיחה רגילה, או שיחת טלפון ההתרחבות יכולה להתרחש לא באופן ישיר או פיסי, אלא באמצעים עקיפים, סימבוליים, המועברים כאיתותים שבדרך כלל לא נקלטים כמסרים לכל דבר. אך האפקטיביות שלהם במישורי הנפש – אינה ניתנת לעירעור.

המרחב הטריטוריאלי שמדובר בו כאן, הוא מרחב אבסטרקטי מבחינה מוחשית ופיסית, אך מרחב ממשי ביותר בתחומי הנפש, האגו, תחושת העצמי ומערך היחסים הבינאישייים. שם הוא לא רק מוחשי וממשי, אלא שכוחו והשפעתו זהים למכבש המוחק גבעה, או טרקטור המסוגל להקים אותה. ועצם חוסר המודעות שלנו לאותות ולסימנים המפעילים את אותו 'מכבש' או 'טרקטור' אינם גורעים כלל מן האפקטיביות המדהימה שלהם.

נקודה חשובה: כל האמור לעיל מתייחס בעיקר ליחסים מנקודת מבט גברית. מאבקי כוח ושליטה הם ה'מומחיות' הגברית. נשים מחפשות ביחסים את המכנה המשותף, את השיתוף, את האמפטיה. עם זאת הצורך במרחב מחיה נפשי ותקשורתי הנו צורך כלל אנושי. אך גברים יוצאים לקרב מסיבות טריטוריאליות – ביתר קלות מאשר נשים, והמלחמה שהם ילחמו תהא בדיעבד מרה ונחרצת יותר.

ההבדל בין גברים לנשים בנושא זה, אינו בעצם המאבק הטריטוריאלי, אלא בנחישות, במשך, בעוצמה ובתכיפות. אפשר להגיד כי לגבי גברים הנושא הטריטוריאלי ביחסי אנוש הוא כמעט בגדר של יהרג ובל יעבור, לגבי נשים, זו אופציה שאליה לרוב הן נגררות, בעיקר על ידי גברים…

 

חלק ב': איך זה מרגיש?

אדם שמקבל פחות מרחב מחיה חש פחות טוב, יש לו פחות אנרגיה. הדבר משול לאדם שמקבל לפתע את מחצית מכמות החמצן אותה היה רגיל לנשום עד כה, או מנוע של מכונית שכוחות הסוס שלה עוברים לחצי ההספק, או מכונית שעוברת למנוע של טוסטוס, או כשמהירות הגלישה במחשב נעשית איטית יותר, או אולי הדוגמא הטובה מכולם היא של טוסטוס שממשיך לנסוע רק בכוח הנעת הפדאלים (הדוושות) ולא בכוח המנוע; המאמץ מתגבר, והאפקטיביות פוחתת. זה מה שקורה כשהטריטוריה הנפשית והתקשורתית של האדם מתקטנת או נעשית מוגבלת.

אדם שמקבל פחות טריטוריה ביחסים, או מצד הזולת, או אנשים אחרים – חש: אימפוטנט, מוגבל, ירוד, מעומעם, חסר ברק, שטחי, תפל ולא מסוגל. לא מסוגל להתחבר למחשבות שלו, להבהיר לעצמו מה הוא רוצה להגיד (להבהיר נקודה). להיות חלק מן הדינמיקה או הזרימה התקשורתית שמסביב.

הוא חש כאילו הוטל לצינוק נפשי, אין לו את החופש שהיה רוצה – כדי להתבטא, כדי להגיב, כדי לממש -תקשורתית- את מלא פוטנציאל העצמיות שטמון בו. הוא חש כדג שהוטל מחוץ למים הטריטוריאליים של הדינמיקה שלו עם עצמו ועם אחרים. הוא חש מגושם ותקוע.

ברמה זו (הרמה הנפשית והתקשורתית) הדבר משול לאדם המנסה ללכת כשידיו ורגליו קשורות באזיקים בלתי נראים, המאפשרים לו חופש תנועה מוגבל של סנטימטר אחד בלבד לכל כיוון.

חלק גדול מן התקשורת האנושית מורכב, במידה רבה, מאנשים שמפעילים אמצעים שונים כדי להגדיל את הטריטוריה הנפשית והתקשורתית שלהם והנקודה היא שתמיד זה נעשה על חשבון מרחב נפשי ותקשורתי של אחרים.

מרחב נפשי ותקשורתי הנו משאב מוגבל. הוא גם אינו משהו נתון, קבוע, שיש לאדם אחד יותר מאחרים, מעצם טבעו או המבנה הנפשי שלו, זהו משאב מושאל או כזה שניתן להשתלט עליו. כשאדם נמצא עם אחרים היכולת שלו להשתלט על משאבי מרחב של אנשים אחרים- מגדילה את שלו. אדם לא יכול להגדיל את המרחב שלו (או לאבד חלק ממנו) כשהוא לבד. המעבר הזה – ממצב נפשי מצומצם ל מורחב, מתקוע לשופע, מחזק לחלש, ממסוגל למוגבל – מתרחש רק עם ועל ידי התקשורת עם אנשים אחרים. אפשר להגיד שהמרחב הנפשי והתקשורתי של האדם מצוי במסחר ובמשא ומתן שוצף ועיקש – כל הזמן ועם כל אדם ואדם שהוא פוגש. כל אדם עלול לקחת ממנו חלקים מן הטריטוריה הנפשית, פסיכולוגית ותקשורתית שלו, ועל ידי כך להגדיל את שלו.

ביחסים קבועים עם אנשים שיש לנו עמם יחסים ברי קיימא, בדרך כלל המערך הטריטוראלי נתון בסד של הרגלי שיחה ותקשורת וכל שיחה נופלת מיד לאותם מרחבי טריטוריה קבועים של הפעמים הקודמות. ואוי לאדם בעל הטריטוריה המצומצמת אם לפתע בשיחה הנוכחית ינסה להגדיל, ולו במעט, את הנפח הטריטוריאלי שלו בשיחה. בעל הטריטוריה הגדולה יגיב בדרך כלל בחריפות מרובה.

 

חלק ג': החיים באספקט הטריטוריאלי

בעולם החברה ובחיי היום יום קיים מחסור עצום במרחב מחיה רוחני ורגשי. הטריטוריה ביחסי אנוש צפופה מאוד, ומתקיים בהם קרב פרוע על מרווח ומרחב מחיה. וכאמור, מי שמקבל יותר מרחב –נעשה יותר חופשי, חזק ומסוגל יותר, דברים באים אליו והוא יכול לקרות ולהתרחש.

הרחבת השטח הרוחני, נפשי ופסיכולוגי – אינם נתפסים או נראים כאלה, הם באים בדרך כלל במסווה של טיעונים רציונליים. למשל, תוך כדי פגישה או דיון – אדם מסוים יתעקש ולא מוכן לוותר על דעתו, השקפתו או גישתו לגבי עניין מסויים בדיון, לכאורה בגלל סיבות מאוד חזקות הגיונית, בשעה שהסיבה האמתית טמונה בכך שאם יצליח לכופף את הדעה של לאחרים לטובתו המרחב האישי שלו יגדל ושלהם יקטן.

יש מעין חוקים לא כתובים בעניין הזה, למשל בשיחה ככל שאדם אחד לא יסכים עם דעתו של אדם אחר וזה מוכן לוותר על דעתו המקוריתית – ולקבל את חוסר ההסכמה כך מתרחבת הטריטוריה של זה שלא הסכים.

ואז כאמור, הוא הופך לחזק ומסוגל יותר, הדינמיקה שלו שופעת יותר, הוא מרגיש יותר מאושש, מרגיש שמותר לו יותר.

אנשים נפגשים מכל מיני סיבות, אישיות, מקצועיות וכו', אבל מה שקובע את משך הפגישה, את ההרגשה עמה כל צד יצא מן הפגישה, מה יצא בסוף, ואם תהיה פגישה נוספת – הם לא הנושאים הנדונים בפגישה או בשיחה אלא מי מצליח להגדיל טריטוריה שלו ומי נאלץ לצמצם ולאבד חלק משלו.

וזו אחת הסיבות העיקריות למחול השדים סביב עליה בדרגה; כשאדם עולה בדרגה – תחום הטריטוריה שלו גדל ופחות אנשים יכולים לצמצם של שלו; להגיד לו דברים, לחלוק עליו לעצור אותו. הוא יותר אוטונומי, יש לו מרחב יותר גדול יותר בו הוא יכול לטעות. כמו כן הוא יכול לנצל את המרחב העודף הזה לצרכיו האישיים.

וחשוב להדגיש שוב, כי היתרון והתועלת שהאדם שואב מהגדלת השטח הטריטוריאלי הפסיכולוגי והתקשורתי שלו – אינם מצויים בנקודה הטכנית והמכאנית שמאפשרים לו עתה לעשות יותר. אלא בכך שהוא מרגיש שהקיום שלו, שהישנות שלו, שהמסוגלות שלו, שהכריזמה שלו – גדלים באופן פרופורציונלי להגדלת הטריטוריה.

ואיזה חיים חיים האנשים בעלי הטריטוריה התקשורתית הרחבה? ובכן אנשים בעלי הטריטוריה הפסיכולוגית והתקשורתית הרחבה יותר, הם האנשים יש להם את איכות החיים הפנימית והתקשורתית הגבוהה יותר. הם נהנים יותר, משיגים יותר, זורמים יותר, מבריקים יותר, 'צודקים יותר'. אפשר אפילו להגיד שהמזל כאילו משחק להם יותר; אדם שיש לו טריטוריה פסיכולוגית ותקשורתית רחבה והזרימה שלו חופשית וחזקה מתוכו ויש לו איפשור יותר גדול – דברים קורים לו באופן יותר ממוזל, זה סוג של דינמיקה. ניתן להמשיל זאת לאדם בים; כשהטריטוריה מצומקת – הוא נבלע תחת הגלים, כשהטריטוריה מעט רחבה יותר הוא שוחה עמם, במצב טריטוריאלי עוד יותר רחב – הוא צף עליהם וכהשטריטוריה רחבה עוד יותר הוא גולש על הגלים. הוא רוכב ונע עם ועל הכוח של הים. הוא מתאזן על גל גדול, הוא מצוי עליו גבוה ומגיע עמו רחוק. וכשמדובר על גבוה ורחוק הכוונה ליכולות האישיות שלו, התחושה שלו בתוך עצמו כפי שזה בא לביטוי ביחס לאחרים.

בחיים אין כמעט קבלה של מרחב טריטוריאלי ללא מאבק. אנשים בדרך כלל מצמצמים את שלהם ומוכנים לאפשר הרחבה טריטוריאלית של אדם אחר, בדרך כלל רק כשאין להם ברירה. למדנו מן החיים להלחם על כל סנטימטר.

נושא זה מעצב את חיינו עם בני אדם כמעט בכל תחום, זה הגורם הדומיננטי והמשפיע ביותר ביחסים שבין הורים לילדים, בין בני זוג, בין ידידים וכו'. בסופו של דבר אם משפחה נשארת ביחד, אם ילדים עוזבים את הבית, עם בני זוג או ידידים נשארים ביחד – כל זה נקבע בעיקר על ידי היכולת שלהם להגיע לסטאטוס קוו טריטוריאלי, דהיינו, האם האדם שמגדיל את הטריטוריה שלו על חשבון האחר, יעשה זאת כך שהאחר עדיין יחוש שכדאי לו (למרות הצמצום הטריטוריאלי) להשאר איתו. ברגע שהוא ירגיש שאין תמורה ראויה שהוא מקבל לצמצום הטריטוריאלי שהוא נדרש תדיר לבצע – או אז הוא יעזוב את היחסים.

חלק ד', איפיונים ודוגמאות:

כדי להיות מודע לרובד זה ביחסי אנוש יש צורך להבין את השפה הטריטוריאלית, את האיתותים הטריטוריאליים, להבין שהכלים להרחבה טריטוראלית הם: גימוד של הזולת, הרמת קול מעל לקול של האחר, נעיצת עין ממושכת יותר, הגבלת מספר המלים שאדם אחר אומר, הבעות פנים של חוסר שביעות רצון כשהאחר מדבר, הסטת קשר עין, התרחבות הידיים לצדדים יותר מן השני. , ההרשאה לא להסכים עם השני, כמה פעמים הוא יכול לא להסכים, מידת החריפות של אי ההסכמה, מספר המחמאות שבן אדם נותן ומקבל (ככל שאדם מקבל יותר מחמאות – המרחב שלו הולך ומתרחב, ואילו אם האדם שנתן אותם לא מקבל מספר שווה של מחמאות חזרה – הטריטוריה שלו קטנה ביחס ישיר להפרש). – לכל אלה נודעת משמעות הטמונה מעבר לעצם שליחת האיתות עצמו. משמעותו אינה טמונה בו אלא במה שהוא מייצג (כמו כל סימבול) ולהיכן הוא מכוון בנפשו של הזולת והיכון הוא פוגע שם.

ישנם דרכים סמויות (לא פיסית, אלא תודעתית) רבות לצמצום והרחבה טריטוריאליים, והמשותף לכולם הוא מדיום סימבולי שעיקר האפקט שלו הוא בתת הכרה.

המחשה נוספת לכך אנו רואים כשבוס או כשאדם חזק נכנס לחדר; הוא יקבל יותר מקום, ובעיקר יותר הרשאה. יהיה מותר לו כל מיני דברים שלא מותר לאנשים אחרים. אנשים אחרים יעבירו בקורת על מישהו בחדר, זה לא יעבור בשלום, אם הוא מעביר אותה – זה עובר. מותר לו להתבלבל, מותר לו לא לדעת, מותר לו לא להסכים. מותר לו. זה לא רק שהוא חושב שמגיע לו, אחרים מאפשרים לו את החופש שבתוכו הוא יכול לעשות את שהוא רוצה יותר מאשר אלה שיש להם טריטוריה פחותה. בוס נעשה בוס (דה פאקטו) רק אם אחרים נותנים לו בסופו של דבר את המרחב בתוכו הוא יכול להרשות לעצמו יותר.

דוגמה נוספת: מרצה נותן הרצאה בכיתה בה קיים חוסר כבוד אליו, מתווכחים, עסוקים בקשקוש על המחברת, מביטים דרך החלון. בכיתה אחרת התלמידים משתתפים מקשיבים בתנודות ראש, כותבים במרץ, שואלים שאלות מפרגנות. מבחינה טכנית בשתי הכיתות התלמידים מדברים אותה כמות של מלים, ואין סיבות טכניות שמקשות על המרצה, אך באחת הוא מקבל מרווח מצומצם, בשניה מרווח גדול. אין ספק כי בכיתה השניה הוא יהיה מבריק, קולח, מדויק ומעניין יותר מאשר בכיתה הראשונה.

דוגמה נוספת הוא שלומיאל, כן שלומיאל, זה שלא מסוגל לחבר דבר לדבר, לא מצליח לבצע פעולות פשוטות, יש לו שתי ידיים שמאליות, או הכל נופל לו מהיד, הוא נכשל, נופל, נתקע בדלתות וכו'. ובכן ההסבר כאן הוא שהוא מגיב כך הוא חי בספייס פסיכולוגי ותקשורתי בלתי אפשרי, אין לו את החופש לנוע בחופשיות, אין לו את המרחב כדי להגיע למצב של קואורדינציה. ואיך זה קשור? ובכן המרחב הזה מאפשר שקט פנימי, ככל שלאדם מרחב גדול יותר כך הוא פחות לחוץ, יש לו יותר אפשרויות. מרחב קטן מגביל ועל כן מלחיץ ולחץ מעוות כושר שיפוט ויכולת לקואורדינציה ותיאום, ומכאן השלומיאליות. הוא שלומיאל כי לא מצליח לו, כשאתה בטריטוריה קטנה אתה לא מסוגל להתחבר למסוגלות ולמוכשרות של עצמך. אתה מחובר לחלק הפחות מוצלח של עצמך. אתה לא בbest של עצמך.

דוגמא נוספת; שיסוע. אחת הדרכים הבדוקות לצמצם לאדם טריטוריה זה לשסע אותו באמצע משפט, ככל שעושים לו את זה יותר פעמים – כך הולכת הטריטוריה הנפשית שלו ומצטמצמת. בדרך כלל נראה כי מי שמפסיק את השני זה מי שיש לו משהו חשבו להגיד ועל כן לא יכול לחכות, אך אם נבחן תבניות שיחה קבועות עם בני שיח קבועים, נמצא כי מי ששיסע בשיחות הקודמות – משסע גם בבאות. כלומר זה פרי של צורך להגיד משהו חשוב אלא זה מצוי בצורך שלו לעשות זאת, בלי קשר לנושא. הסיבה היא כמובן צורך בשליטה, כשהשיסוע מגדיל את תחום השליטה של המשסע.

דוגמה נוספת היא משך הדיבור, ככל שאדם לוקח לעצמו יתר זמן דיבור ומוציא יותר מלים כך הוא מגדיל את שטח השליטה שלו. הנקודה היא שבפרק זמן נתון בשיחה, יכולה להאמר כמות מלים מסויימת. ומנקודת מבט של שליטה השאלה היא מי הוא זה שאומר יותר ומי אומר פחות. וכמה יותר וכמה פחות. וככל שפער המלים גדול יותר כך יגדלו פערי השליטה בין השניים.

הבה ונתמקד באיתות רווח מסויים לשלילת, או לצמצום, הטריטוריה של אחר; מתיחת ביקורת על דבר זה או אחר שהזולת אמר או עשה (זאת אם היא נעשית בצורה שוללת ומגמדת, כי אחרת זו ביקרות בונה ואין לה אפקט של צמצום טריטוריאלי) יכולה לגרום לאדם להתבלבל, לאבד את חוט המחשבה ולחוש שהוא מדבר שטויות, וזאת לא בגלל שהוא רואה שמעביר הבקורת צדק והוא טעה, אלא בגלל שהאיתות שהביקורת מגלמת, מצמצם את המרחב הנפשי והתודעתי שבתוכו הוא מתפקד. הביקורת (המגמדת) באה לשדר מחאה לא לגבי תוכן הדברים, אלא לגבי גודל המרחב הבינאישי שזה שמעבירים עליו ביקורת – תופס. כלומר הביקורת, במקרים רבים, כלל וכלל אינה עניינית, וכל קיומה בא בגלל הצורך של מעביר הביקורת לצמצם את המרחב האישי והתקשורתי של זה שמבוקר. והמחאה או העלבון של זה שמבוקר, אינם יוצאים כל כך כנגד חוסר הצדק שהביקורת עושה לדברים שהמבוקר אמר או עשה, או כנגד זה שאולי הוא עצמו טעה בדבריו, אלא כנגד צמצום המרחב הבינאישי שלו, (במידה ולא יצא נגדה מיד באותו כוח שבו היא נאמרה).

ולא רק ביקורת כמובן. זה יכול להיות משך המבט ומי מסיט אותו קודם, זה יכול להיות הקול של מי יותר חזק, או מי תופס נפח יותר רחב בכסא, או שטח יותר גדול מן השולחן. מי מוציא יותר מלים מן הפה, למי מותר לשסע את הזולת באמצע המשפט- יותר פעמים, למי ישנם משפטים ארוכים יותר, מי הוא זה שמביא את הנושאים לשיחה, והנושאים של מי נדחים על ידי הזולת. מי מסמן שהשיחה הגיעה לסיומה ('אוקיי, אז, זהו, אז אני צריך ללכת) וכו'. לגבי האיתות האחרון – אפשר לראות את הסיבה לרצונו של המאותת לסיים שיחה – כנעוצה או נובעת ממשהו טכני כמו לוח הזמנים הצפוף שלו וכו'. אך אם נבדוק את אופן סיום השיחה של אותו אדם בשיחות קודמות – נמצא כי כמעט תמיד הוא זה שמסיים את השיחה. (דרך אגב, ככל שסיום השיחה נעשה בצורה יותר חדה ופתאומית – כך הטריטוריה של השני –קטנה בהתאם). ואכן, ברוב המקרים, למתרחבים טריטוריאלית ישנה נטיה (קבועה וחוזרת על עצמה) להיות אלה שקובעים מתי השיחה הסתיימה, בלי קשר ללוח הזמנים שלהם, וזאת מכיון שעצם ההרשאה להחליט מתי השיחה הסתיימה – היא פריבילגיה של החזק והשליט בלבד. המשמעות והחשיבות של איתות סיום השיחה, או כל אחד מן האיתותים שהוזכרו כאן- לא מצוי בסיבה טכנית כלשהי, כמו 'אני חייב לזוז', או 'לא נוח לי בכסא הזה – לכן אני נשען על השולחן', 'אני לא רואה כל כך טוב – לכן אני נועץ בך מבט', או 'אתה יושב רחוק ולכן אני צריך להרים את הקול', וכו'. ברב המקרים הסיבה לשימוש באחד הפרמטרים הללו, הוא כדי לאותת לשני על כוונה מעשית לצמצם את הטריטוריה התקשורתית שלו. (כוונה שאם אינה מביאה לכך שהזולת ישיב בחזרה באיתות טריטוריאלי משלו – היא תאשר כי הוא מוכן לצמצם את הטריטוריה שלו).

דוגמא נוספת; שני אנשים מדברים, ככל שצד אחד מביע יותר חוסר סבלנות וחוסר סובלנות והשני לא יחזיר לו במורת רוח או התנגדות בעוצמה שווה – כך הטריטוריה של זה שמפנים כלפיו את חוסר הסבלנות יסבול ממצב של טריטוריה פסיכולוגית ותקשורתית מכווצת.

ועם זאת לפעמים ההפך הוא הנכון. ולמה הכוונה? כל הכתוב לעיל נכון ברמות שליטה נמוכות ובינוניות. כשהאדם ששולח את המסר מצוי ברמת סטאטוס ושליטה נמוכות והוא רוצה להגיע קצת יותר למעלה. לרמה זו ניתן לקרא בשם: רמת הרס"ר, דרגה פיקודית נמוכה, נגד שלא עבר קורס קצינים, או רמת פקיד בחברה. ברמה סטאטוס גבוהה, האדם משתמש באותות ההפוכים בתכלית. במקום להרבות באותות שהוזכרו בחלק ד', הוא דווקא ממעיט בהם יותר מאשר אדם ממוצע. רמת זו היא רמת האלוף, או המנכ'ל הבכיר. למשל הוא ימעיט מאוד במלים, כמעט שלא יזוז, יתן לזולת לדבר כמעט מבלי להכנס לדבריו, לא יצור כמעט קשר עין, ידבר בקול שקט מאוד. בקיצור יעשה ההפך מאדם ברמת רס"ר. כאן, על ידי כך שהוא גוזל משוב מן הזולת הוא מקטין את השטח שלו. הוא 'מייבש' אותו על ידי חוסר התייחסות. ואכן, התעלמות, או חוסר התייחסות הם כלים להרחבת טריטוריה ברמה הגבוהה יותר.

כלומר, במעבר מרמה לרמה, זה מתהפך, במקום לצמצם מרחב על ידי עשיה רבה יותר מן הזולת, דווקא חוסר תגובה הוא זה שמצמצם את הטריטוריה.

סיכום:

סך הכל יש לנו ארבעה מצבים שניתן להגיע אליהם בתום מאבק טריטוריאלי;

1. צד אחד מגדיל טריטוריה על חשבון הצד השני.

2. הצד השני מגדיל טריטוריה על חשבון הצד הראשון.

3. אין הכרעה. נוצרת מלחמה שבה כל צד מנסה לפגוע ולהכאיב לצד השני כדי לגרום להפחדה והחלשה של הצד השני כדי שיסכים לוותר על עוד טריטוריה.

4. נתק. הצד המנצח כבר לא יכול לקבל עוד טריטוריה, הוא לקחת מה שאפשר והוא צריך עוד. או שהצד המפסיד רוצה יותר טריטוריה ממה שיש לו, אבל הוא יודע שלא יקבל זאת עם הפרטנר הנוכחי.

מסה זו הנה מסה מקוממת למדי מבחינות רבות. כי היא מראה שהמרקם הפנימי, או האחורי, בתוך או מאחרי מה שנראה כמערכות יחסים או תקשורת בין בני אדם – הוא גורם או אלמנט אפל, לא נעים ואפילו אפשר להגיד כמעט מפלצתי.

האלמנט הטריטוריאלי הוא אכן דומיננטי במערכות יחסים. בדרך כלל לא חשים בו, מעל פני השטח מולכת הנאורות והתחשבות והמוסריות, האופטימיות, הקידמה, האהבה והתמיכה ביחסים. נאורות זו הנה מעטה שעוביו אינו עולה על מספר מילימטרים, ומאחוריו בדרך כלל שוצפים אינטרסים טריטוריאליים, והם אלה שמכריעים בסופו של דבר את גורל האופי והאיכות של היחסים.

מכאן, שככל שאדם חי בטריטוריה צפופה יותר בבני אדם – כך המאבקים שלו עם בני אדם יהיו חריפים יותר והרבה מן האיכות התקשורתית שלו עמם – יוכרע על ידי האלמנט הטריטוריאלי.

מבחינה זו איננו שונים מבעלי חיים, רק שאצלם האספקט הטריטוריאלי גלוי, טכני, פיסי וחד משמעי. אצלנו, בני האדם, האספקט הטריטוריאלי עבר כמה וכמה סובלימציות והוא מצוי בתחום ערטילאי, לא נגיש לתודעה, לא מודע. קל מאוד לחיות חיים שלמים ולא לדעת שזה האספקט המכריע שעיצב את הדינמיקה שמאחרי היחסים שאנשים חיו.

האספקט הנדון במסה זו הנו אמנם הצד האפל של יחסי אנוש. אך עם זאת הדרך להגיע לאיכות חיים סבירה עם בני אדם אינה בהתעלמות מן הצד האפל, כי בסופו של דבר ההתעלמות מובילה להתחזקות כוחו, אלא על ידי הפנית אור כלפיו, לנסות להבין אותו, לנסות להיות מודע לקיומו ובכך לרתום אותו למערכת היחסים, לנתב אותו. לעבוד איתו ולא נגדו. כי ההכחשה שלו רק מחזקת את כוחו. אך בדרך כלל אנו מפנים רוב המאמצים שלנו לתחום האור, לתחום הרציונלי, בשעה שמה שמכריע בסופו של דבר את גורל היחסים בינינו הוא הצד האמוציונלי האפל, זה של מאבקי כוח, שאליהם ברוב המקרים איננו מודעים.

לכאורה אנו אנשי שלום, באים ליחסים עם יד מושטת, אבל בתוכנו ובינינו נטשת כל הזמן המלחמה; יחסים מתחילים במלות חיבה, בשמחה על קשר חדש, על קשר שנרקם. אך כמעט תמיד לאחר זמן, החרב יוצאת מנדנה וכשיחסים נגמרים זה פחות אולי בגלל שהאהבה כמשה, ויותר בגלל שהחרב נצחה את האהבה.

אי אפשר לבוא ולהגיד: בואו נעצים את כוחה של האהבה, בואו ונהיה חיוביים ובכך נאזן את כוחה השלילי של הכוחנות הטריטוריאלית. זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. מכיוון שהתעלמות מאספקט החרב מגדיל את כוחה באופן פרופורציונלי להתעלמות. מפלצות גדלות בחושך. הדרך להתעסק עם האספקט הטריטוריאלי הוא להבין שהוא חלק מן החיים שלנו וכפי שמדינה זקוקה לטריטוריה וכל אדם זקוק למרחב טריטוריה – כך גם הנפש, הנשמה והתודעה – זקוקות למרחב זה. זו לא מלה גסה. מרחב מאפשר לדברים להיות. ההתעלמות מסוגיית המרחב בחיינו דווקא מביאה את השאיפה למרחב למצב של מלחמה. במקום לרתום את האנרגיה העצומה הזו של השאיפה לטריטוריה והרחבת תחום העצמאות האישית כדי להפרות את חיינו – אנו מגלים אותה אל מחוץ למחוזות התודעה ושם היא הופכת לאנטיתזה ועובדת נגדנו יום ולילה.

אל לנו להגלות את המפלצות שבתוכנו אל מחוץ לתחום ההכרה והתודעה. עלינו לקרא להם אלינו , להזמין אותם הביתה. הדרך היחידה לחיות היא לחיות עמם בשלום, וכך הכוח שלהם לא ילך נגדנו אלא יחזק אותנו מבפנים. האנטיתיזה תחבור לתיזה וכך היא תצא מחוזקת. כל עוד אנו שומרים את מפלצות החרב מחוץ לתחום לחומות העיר של התודעה, ילך כוחם ויתחזק. והוא ילחם בנו מבלי שאנו נדע מה זה הנלחם בנו.

…כל דבר מצריך חלל, החי והמת, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה . כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים…

…כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשניה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.

התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה"אני", האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה"אני" מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה"אני'" בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה"אני".

ג'ידו קרישנמורטי. יומנו של קרישנמורטי, הוצ' מודן, 2003, עמ' 72, 73

————————————————————————————————————————————————————————-

 

תגובה מקורא:

גבריאל בוקר טוב,

ראשית עליי להודות לך על המאמרים הטבולים בחוכמה פנימית ובהחלט מצליחים לגעת באופן מדויק מבפנים לבפנים.

קראתי את המאמר בנוגע לטריטוריה,הזדהיתי עם תחושת הטריטוריה, עם האופן שבו אתה שופך אור על הנושא, אך עוררת אצלי שאלה שמדי פעם צפה ומטרידה את מנוחתי ; האם אנו נועדנו למלחמה? את הטריטוריה שלנו, את הקרשים לרפסודה שלנו שתשוט מעל גלי הים, את תחושת המרחב שלנו, את היציבות הפנימית, הביטחון בעצמנו , גלי העוצמה המתפשטים מאיתנו הלאה נצטרך תמיד לגנוב מאחרים? האם ישנו באמת מיכל אנרגטי מוגבל המצוי רק בידיי בני אדם, והמיכל שלי יוגדל רק במידה ושל האחר יוקטן? (ואין זה משנה אם נעשה זאת בטקטיקות של רס"ר או בטקטיקות של גנרל).

שאלה זו מעסיקה אותי לא מעט, כאשר אני מרצה או מעביר סדנאות, כאשר החופש הטריטוריאלי שלי גדול ואני במרכז העניינים אני יכול לחוש את הזרימה ,את העוצמה, את המרחב הטריטוריאלי, אך האם העוצמה נובעת מכך שגנבתי מאחרים? או היא נובעת מכך שקיבלתי השראה ואולי דווקא העצמתי אחרים? האם לא ייתכן מצב בו המרחב הטריטוריאלי לאו דווקא נמצא אצל אחרים (בני אדם) אלא דווקא מצוי במקומות אחרים אליהם נוכל להתחבר מעת לעת? האם לא נוכל למצוא דרך קבועה להתרומם מעל כל זה ולהתחבר למקורות אנרגיה בלתי נדלים, למרחבים מוריקים ורעננים שמהם נרחיב את הטריטוריה שלנו, ולא על חשבון בני אדם אחרים ?

אולי ככל שנחבור אליהם הם רק ילכו ויתפשטו ויעצימו את המין האנושי?

האם אתה חושב שזה אפשרי? האם אתה עושה עם זה משהו ? האם אתה חושב שקיימים מרחבים שכאלה או שזוהי רק אשליה?

אני מצטער שאני שם אותך במקום של בר סמכא, אם שאלות שאולי אין עליהם מענה חד משמעי – אך אני מאמין כי חשתי אותך נכון ואשמח לשמוע את דעתך

אלי.

 

לאלי שלום רב

תודה על מכתבך הבהיר והמנוסח בדייקנות. אשתדל להתייחס לשאלותיך אחת לאחת, הן טובות וראויות.

אתה כותב: "האם אנו נועדנו למלחמה? את הטריטוריה שלנו, את הקרשים לרפסודה שלנו שתשוט מעל גלי הים, את תחושת המרחב שלנו, את היציבות הפנימית, הביטחון בעצמנו , גלי העוצמה המתפשטים מאיתנו הלאה נצטרך תמיד לגנוב מאחרים? האם ישנו באמת מיכל אנרגטי מוגבל המצוי רק בידיי בני אדם, והמיכל שלי יוגדל רק במידה ושל האחר יוקטן? (ואין זה משנה אם נעשה זאת בטקטיקות של רס"ר או בטקטיקות של גנרל".

ובכן, איני חושב שנועדנו למלחמה, התדרדרנו אליה.

חלל וזמן הנם משאבים מוגבלים. אין מספיק זמן ואין מספיק חלל. ואני מדבר לא על חלל פיסי (שגם עליו נשפך רוב הדם על הפלנטה) אלא על חלל רוחני. חלל חומרי עשוי מאטומים, וחלל רוחני מרשמים.

וגם אם החלל הפיסי לא מוגבל והוא מספיק לכולם, עדיין, מי שאוחז בחלל רוחני רב יותר, חש וחי את חייו ביתר עוצמה ומסוגלות. ועל כן, אם לא קיימת כאן מנטליות ותרבות חיים של איפשור ופירגון, אז כל אחד מרגיש שאם הוא לא יקח כמה שיותר חלל, אף אחד לא יתן לו אותו, והוא ישאר עם איכות חיים ממשית – אפסית. (כאן בארץ עושים זאת בברוטליות, באנגליה עושים זאת בעורמה ובחלקלקות).

עכשיו, ישנן שתי דרכים להגיע לחלל, או להרחיב את החלל שלך: לקבל אותו מאחרים בגירסה ג'נטלמנית, נוסח: 'אני אפרגן לך ואתה תפרגן לי', או להשיג אותו בעזרת מסרים סמויים (ועל כך נסוב כל המאמר שלי) או בכוחנות. לצערי, איננו מגישים את החלל לזולת על מגש של כסף, כשאנו נוכחים שמגיע לו מבחינת האיכויות הפנימיות שלו. כך שהטוב יותר, או העדין יותר או המשובח יותר מאכלס אותו, לבסוף. (מתוך משוכנעות שאם נהיה איכותיים מספיק, אחרים יעשו עבורנו את אותו הדבר). אנו יודעים שעלינו לגזול אותו בצורה זו או אחרת, אחרת לא נקבל אותו. שיקולי איכות לא מספיקים. ומדוע המצב הוא כזה? ובכן העולם שלנו יכול להתנהל באחת משתי דרכים: או בדרך השלום או בדרך המאבק. דרך השלום היא דרך של איפשור, ופירגון. דרך המאבק היא דרך מיקח או ממכר, משא ומתן עיקש ולא נגמר על עוד גרגיר של טריטוריה ועוד אחד. לצערי, אנו מצויים עמוק בתוך עולם של מאבקי כוח. שהבעיה בקשר אליהם היא בכך, שהם לא נראים כאלה. מבחוץ זה נראה מתחשב, אך מבפנים רוחשות סכינים. זו פולניות במירעה.

הנקודה הבאה שאתה מעלה היא זו: "האם העוצמה נובעת מכך שגנבתי מאחרים? או היא נובעת מכך שקיבלתי השראה ואולי דווקא העצמתי אחרים? האם לא ייתכן מצב בו המרחב הטריטוריאלי לאו דווקא נמצא אצל אחרים (בני אדם) אלא דווקא מצוי במקומות אחרים אליהם נוכל להתחבר מעת לעת?"

ובכן,קודם כל עוצמה אמיתית תמיד באה מבפנים ולא מאנשים אחרים, עוצמה מזוייפת נקנית על ידי תפקיד רם דרג, דרגה וכו', אך מאחרי זה לא חייב להיות משהו אמיתי. זה יכול להיות רק חיצוני. אך אם יש לאדם אכן עוצמה שבאה למשל מהשראה, כדבריך,עדיין הוא תלוי באחרים שיתנו לו את החלל שבו יוכל להביא את ההשראה הזו לידי מימוש. החלל מצוי בידי האחרים, לא העוצמה. וכך יכולה להיות לך עוצמה, אך אם אחרים לא נותנים לך חלל כדי לבטא אותה, אתה נותר חלש, תקוע עם העוצמה שלך בגרון, ונחנק איתה.

העוצמה היא שלנו, אפשרות הביטוי וההגשמה שלה, מצויים בידי אחרים, שיכולים לפרגן לנו, או לחסום אותנו. ואתה ודאי מרגיש את חוסר האיפשור ואת צמצום היכולת שלך להיות במלא עוצמתך והיכולת שלך, כשאתה מרצה בפני קהל לא ידידותי.

לסיכום: הפוטנציאל שלנו נתון בידינו, אנו יכולים לנסות לממש אותו או לשגות באשליות וללבוש מעליו מסכות. אך גם אם אנו אותנטיים ומתחברים לאני האמתי שלנו, עדיין גורלנו הממשי נתון בידי האחרים, בכך שהם יכולים לתת לנו או לא, את ה Spaceשבתוכו נוכל לתת לחיים שלנו אפשרות להיות באמת.

האקולוגיה האנושית במצבה הקיים היא שהביאה את האנושות למצב אותו אני מתאר במאמר. היה יכול להיות אחרת, כמו אותם שני ג'נטלמנים קשישים המתעקשים שהשני יעבור בדלת קודם. אך כיום ובמיוחד בארץ: אם יש מגש מאכלים על מזנון פתוח, ושני אנשים מגישים מזלג לקחת מנה, אף אחד מהם לא יסיג ידו לאחור ויגיד לשני: בבקשה. וזה מאפיין את כל המצב כולו.

שאלותיך מצויינות. ועל כן אני מבקש רשותך להכליל את השאלה והתשובה בתוך המאמר עצמו .

 

גבריאל

שבחי מעוז

"מעוז צור ישועתי

לך נאה לשבח

הרחק הרחק ליד ביתי

הפרדסים נתנו ריח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי

מבצר עיקש וקישח

עצי שקד ליד ביתי

עומדים בלובן פורח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי

בקרב אין קץ ינצח

אלי אילת אחותי

חיוך עייף תשלח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

אורב בי מבקש נפשי

אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי

אבוי למבקש נפשי"

נעמי שמר, מתוך: "שבחי מעוז" שרה להקת פיקוד דרום.

 

חלק א:

זהו. אלו המלים. "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי אורב לי מבקש נפשי".

בעיניים נורמליות ונורמטיביות, אלו מלים שמדיפות ריח עז של פאראנויה. הן אולי אכן מתאימות לחייל המוצב בתעלת סואץ בשנת 27, שכן לכך כיוונה נעמי שמר במלותיה אלו, או אולי לנוסע בלילה בדרך לחברון. אך מה לזה ולחיינו הפשוטים והרגילים? מה לאינתיפדה המפוצצת בני אדם בכל מקום כמעט; מסעדות, קניונים,

תחנות אוטבוסים, אוטובוסים, בתים פרטיים ועוד – ולחיינו ביום יום? שהרי אנו חיים אותם כשהם קרובים הרבה יותר לסנסט בולברד מצד אחד, ולפרבר שקט של עיר בדרום פורטוגל, מצד שני; האקולוגיה שיצרנו לחיינו כוללת עולמות של היי טק, קניונים, ו`סקס בעיר `הלודגה סנסט בובלבד. ופרברים שקטים ונעמים,

מושבים, קיבוצים – בהם החיים שלווים ונעימים עיר בדרום פורטוגל. כל אלה קרובים לנו הרבה יותר מאשר אותו אחד שבלב הלילה, אורב כביכול לנפשנו, דרוך וחרישי.

בשנות השמונים עשיתי מילואים בממשל בשכם. מסביב הצטופפו והיתמרו בתים של תושבים, ראינו לתוך הסלון שלהם, שמענו את שיחות הבית שלהם, והם יכלו להביט לנו לתוך האוהל. ואילו הבנים והבנות הצהליים הסתובבו בחוצות הבסיס עם קולה ביד אחת, באפלה ביד השניה, צוחקים ומפלרטטים כאילו היו בדינזגוף.

ולא רק הם בשטחים וגם לא רק הישראלים במאי 2003 מועד חתימת שורות אלו, החיים בין פיגוע לפגוע. בכלל, כולם, ובכל מקום בעולם – נוסעים דרך חייהם כמו דרך פארק שעשועים אחד גדול, שבו כל נדנדת גבהים חוזרת בסופו של דבר לקרקע הבטוחה. או כמו כבתוך ספארי שבו חיות מפחידות ניבטות בנו דרך זגוגיות הג`יפ המשוריינות. או כמשתתף בתכנית `פיספוסים`, כשבקטע הנורא והמביך מכל יצוץ לפתע מבעד לדלת צדדית איש עבה וחייכן עם סיגר, ירביץ צ`פחה קולנית ויצפה מאיתנו שנצחק יחד איתו על הפחדים שעדיין ממשיכים לפעם בנו.

כל שלושת הדוגמאות הללו הם למעשה משלים סימבוליים לחיינו; כך אנו חיים אותם, כך אנו רואים אותם. ולא רק מתוך עצמנו, גם הקונוונציה החברתית אוכפת תפיסת חיים כזאת באופן לא פורמלי כמובן, שהרי מי שחי חייו מתוך חשש, פסימיות או חוסר בטחון כלפי העתיד – נתפס ונחשב למטומטם. הכל מסביב מזכיר ומטיף לנו לחיות מתוך תחושה שגם אם הכל קורס, הרי שבכל רגע תיפתח הדלת ויחד עם הפנים השמנמנות המוכרות תישמע המוסיקה המוכרת של התכנית. ובכלל, "למה לעשות דרמה מכל דבר"?

נראה כי ברמה עמוקה יותר, המטרה של תכניות הבידור הללו היא לא להראות לנו שצחוק והנאה וכיף הם חלק מן החיים, אלא לגרום לנו לחשוב שהחיים הם חלק מן הצחוק וההנאה של תכנית בידור גדולה ורחבה יותר. ובסוף החיים ודאי נגלה שמה שחשבנו שהוא חיינו הוא בעצם תכנית בידור או לפחות סרט הולווידי עם הפי אנד….

כך מטיפים לנו, באופן סמוי ותת הכרתי, להביט על החיים; כך רצוי, כך כדאי. אימוץ של כל דרך אחרת על ידינו, בהיותה לא מקובלת, גורמת לאנשים להתרחק מאיתנו. אך עם זאת, אפשר גם אפשר להביט על החיים לגמרי אחרת. ניתן לראות אותם כמו ג`ונגל בוויטנאם, תוך כדי המלחמה בשנות הששים והשבעים, כשמאחורי כל עץ שליו מסתתר לוחם של הוייטקונג. ומתחת לכל פיסת קרקע מוצקה טמונה מלכודת שבתחתיתה שיפודים הפונים כלפי מעלה.

נכון ששתי הגישות גם יחד, הנן קיצוניות וקל להגיד כי כל אחת מהן ושתיהן יחדיו – הן פסיכוזות; תבשיל פנימי אותו רקחנו אודות המציאות. שהרי החיים הם בהחלט לא תכנית בידור או לונה פרק, אך מצד שני הם גם לא ביצות וייטנאם, והדרך הנכונה לראות את החיים ולחיותם היא דרך הביניים, שביל זהב מפוכח ושליו.

אך זו בדיוק הבעיה, האם אלה החיים? משהו שיש לחיות אותו מתוך שלווה והרמוניה? או משהו שדווקא תגובה פסיכוטית תתאים לו יותר? שאלה מוזרה, אך הבה ונבחן, ראשית לכל, את ההגדרה של המושג הזה: פסיכוזה.

ובכן, בקרב החוגים המקצועיים מקובל לחשוב ש; `פסיכוזה היא מצב אודיוסינקרטי שבו העולם הפנימי מתנתק מן החיצוני ומכתיב באופן בלעדי התנהגות וחשיבה`. אך מן בהקשר שח נסה זו כדאי לציין כי ישנה הגדרה נוספת והיא של הוגים וכותבים מתחום האנטיפסיכיאטריה כמו ג`יי היילי, דייויד קופר, גרגורי

בייטסון, ר. ד. לייאנג, תומס סאס, ואולי גם ג`פרי מייסון, שאם להמשיך את גישתם, הם היו אומרים על הפסיכוזה משהו כמו: `פסיכוזה הינה תגובה הסתגלותית פנימית קיצונית, של אישיות רגישה באופן קיצוני, למציאות חיצונית קיצונית במיוחד. ואם נרחיב זאת מעט, הרי מה שהגדרה זו אומרת הוא שפסיכוזה

מתפתחת כתוצאה מהסתגלות פנימית של יחיד רגיש במיוחד למציאות קיצונית. וככל שהמציאות החיצונית קיצונית יותר, כך תעשה ההסתגלות הפנימית קיצונית אף היא, בהתאם. מה שקורה בדרך כלל הוא שהתגובה של הרגישים שבנו למציאות קיצונית הנה חריפה וקיצונית במיוחד, ובהתאם לכך גם המחיר הנפשי שהם צריכים לשלם. מחיר שיבוא לידי ביטוי בחריגה התנהגותית ותפקודית פרופורציונלית. וכל רגיש ישלם בהתאם לרמת הרגישות שלו מחד והמבנה הנפשי שלו מאידך התאבדות, אמנות, עבריינות, או פסיכוזה(. ואי אפשר לדבר על פסיכוזה, או על תגובה קיצונית לכאן או לכאן מבלי לקחת בחשבון קודם כל את העובדה כי

מציאות חיינו, באופן כללי, הנה קיצונית ביותר. קיצונית מן הבחינה שהיא מפחידה, מאיימת ומדכאת: זו מציאות בה אתה נולד כדי למות, מתבגר כדי להזדקן, נרגע כדי להיכנס למתח, מתחתן כדי לריב או לחזות בשחיקת האהבה ויוצר ידידות רק כדי לגלות ניכור, אגואיזם ומאבקי כוח.

החיים, כפי שהם באמת, מצייתים יותר לחוק מרפי מאשר לתסריט הוליוודי משנות השלושים, שנגמר תמיד בהפי אנד. חוק מרפי הוא חוק שבאופן כללי מתוך כלל האפשרויות המחכות לאדם בחייו – רב הסיכויים שהגרועה מביניהם היא שתתגשם.

התסריט שמכתיב חוק מרפי הוא תסריט שמעצם מהותו הוא אבסורדי יוג`ין יונסקו, אלבר קאמי, מלא באימה וחרדה סרן קירקגור, או בניכור וסתמיות מרטין היידגר, ז`אן פול סארטר. ונוכח מציאות קיצונית זו שבמהלכה האדם חווה דיסאוריינטציה ביחס לערכים בסיסיים, בלבול ושחיקה ביחס ליחסים בין בני אדם

וביחס לתקווה ולמוטיבציה שלו.  שלא לדבר על הייאוש הזוחל של גיל העמידה וההופעה הוודאית של מחלות הזדקנות ומוות – נוכח המציאות הקיצונית הזו, יכול כאמור האדם לעשות אחת מן השתיים; לחוות פסיכוזת לונה פארק או פסיכוזת הג`ונגלים של וייטנאם. כל אחת משתי תגובות אלו תהא שפויה יותר, למרבית הפתיעה, מאשר התגובה הבורגנית השלווה והרגילה. נוכח אבסורד, ניכור ואימה אלה – דווקא התגובה הבורגנית תהא תגובה יותר פסיכוטית, בעוד ששתי התגובות הקיצוניות, תהנה שפויות למדי. אך מה גורם לאדם להגיב בתגובה פסיכוטית של לונה פארק או זו של וייטנאם? התשובה היא: המבנה הנפשי של המגיב; המבנה הנפשי של זה המגיב בתסמונת וייטנאם, יהא מבנה נפשי של תודעה ערנית וסף רגישות נפשי גבוה. בכוח רגישותו, תודעתו וחוסר יכולת ההדחקה

שלו, הוא יראה את המציאות כמות שהיא ואז הפסיכוזה שיפתח תהא פסיכוזת הג`ונגלים של וייטנאם. בקוטב השני אנו מוצאים תגובה פסיכוטית של המדחיקים והמפנטזים. הם רגישים פחות, בעלי תודעה פחות ערה ויכולות הדחקה ופינטוז משופרים יותר; הם יעבדו את מציאות האימה והאבסורד, למציאות שבה מככבים מלים כמו: קידמה, אמונה, חשיבה חיובית, אושר, אידאלים וכו`. ניתן למצוא אותם בקרב פוליטיקאים כמו בקרב צעירים בגואה שבהודו, כמו בקרב חוזרים בתשובה וכו`. ואלה הרוב; הרוב בוחר בפסיכוזת הלונה פארק.

ואז נותרנו עם שתי קצוות, אלה המגיבים בתגובה קיצונית לכיוון הלונה פארק, ואלה המגיבים לכיוון הביצות של וויטנאם. אלה בטוחים שאושר וההנאה מחכים להם מעבר לפינה, ואלה בטוחים ש`בלב הלילה עלום וחרישי אורב לי מבקש נפשי`… הפסיכוטיים של דת האושר והאמונה מובילים את ההמון השקט אל התקווה התורנית הבאה תהא זו תנועה פוליטית חדשה, עידן חדש או ספר והצגה חדשים( בעוד שהמיעוט חווה באופן אינדווידואלי מאוד וכואב מאוד – פראנויה שקטה.

ומבין השתיים, המין האנושי, כאמור, בחר בלונה פארק כסימבול לתפיסת העולם שלו. זה לא משנה שאנשים נופלים כל הזמן קורבנות לסרטן, מחלות לב, וכו`, גוררים מחלות קשות כמו דלקת פרקים, פרקינסון, סכרת וכו`, כל זה בשוליים, לא מדברים על זה. למה להשבית את השמחה? `ההצגה חייבת להימשך`. הרי גם כשנפטר מישהו קרוב, מתאבלים, אבל באיזשהו שלב חייבים לחזור לחגיגה. אחרת זה לא כל כך מקובל. אם המתאבל יתמיד באבלו, עד כדי התגרשות מתענגות החיים, בתום תקופה כלשהי – יעירו לאיש, בעדינות אמנם( וינסו להחזיר אותו/ה למעגל הבילוי וההנאה.

אך מהו המעגל לו נולדנו? לא נולדנו לנירוונה. נולדנו לכאב, סבל, אבסורד, אימה וניכור. ואת כל אלה עוטים ומסתירים נעורים הצוהלים והמתארכים להם עוד ועוד. כיום אנשים בגיל חמישים נראים יותר כפי שנראו פעם נערים, מאשר אנשים בגיל העמידה. ממעל חוגגת תרבות ההדוניזם של `אכול ושתה כי מחר תמות`.

ומיצהלות המישתה משתיקות כל המיית עצב. העיקר `לא לפחד כלל`. `לא בריא לדאוג`, אומרים לנו, `לא לפחד או לחשוש`, מייעצים לנו. המוסכמה המקובלת רואה בדאגה ובחרדה עיסוק מיותר, קבעוני וניאורוטי משהו, עיסוק שאין בו טעם, שאין לו תכלית וכנראה שאין לו גם שום סיבה.

בתרבות ההנאה הזו הגישה האקזיסטנציאליסטית, שחווה אבסורד, אימה וניכור הנה בעלת רייטינג נמוך במיוחד; נדחקת עמוק פנימה – מוסתרת עמוק עמוק בתוככי היחיד הער והרגיש או הדפוק והסובל ומהפרעות נפשיות; לנו לא יקלקלו את השמחה עם עובדות החיים הקיומיות. ועל כן כה נדיר למצוא בתרבות זו את האדם החי את חייו כמו בשירה של נעמי שמר. הוא נחשב כאדם שזקוק לטיפול, במקרה הרע, או כסתם אדם שלא כיף להיות במחיצתו, במקרה הטוב. אדם כזה הופך לנדיר; אדם החי את חייו כאילו הרגע הבא יבשיל קטסטטרופה ומאחורי כל שיח מסתתר אויב מבקש נפשו – כמעט ולא קיים. אין בנמצא כמעט אדם החי מתוך תנוחה פנימית של לוחם;

בפנים עין הסערה ובחוץ כל הזמן פונה לצדדים, מחפש מהיכן תיפתח הרעה. ממתין לאויב שיגיח מן הצללים. כמעט ולא קיים אדם החי בתוך עצמו כ: `במנהרות, במצדות, ובמערות ובניקרות צורים ובמחילות `רפע כמו חייו הם מבצר מפני המכה הבאה, כל נשימה שהוא נושם היא פסק זמן לפני הפורענות הבאה.

ואכן זה קשה. הרבה יותר קל לסגור את שולי התודעה, להשפיל עפעפיים, להדליק בפנים או בטלויזיה עצמה את אחד מערוצי הבידור והכיף- להחזיר לשפתיים את החיוך וללחיים את הסומק ולהותיר את הצללים האורבים מחוץ לתחום. לטמון את ראש היען שלנו עמוק בתוך חרושת הפנטסיה הבידור. אך משך כל הזמן הזה, האנטיתיזה צוברת תאוצה וכוח, מתבשלת על אש קטנה. בשעה שאנו מתמסרים להנאה התורנית. מסרבים לידיעה הזוחלת מן השוליים. ידיעה שנושאת עמה את התחושה כי מסביב ומכל הצדדים מתרחשת מלחמה, ניטש קרב ועוד מעט הוא במחוזותינו.

חלק ב:

אמנם לכאורה, הקרב אינו ניטש במחוזותינו. על פניו, הקרב, למעט איזו התלקחות מקומית מפעם לפעם – נראה רחוק מתמיד; למרות הדי פיצוצים של פיגועים בטלויזיה בערב, תמונות ההרוגים בעיתון הבקר ועדיין זה לא מגיע אלינו, לא נוגע בנו. עדיין אלה קרבות אחרים. פנטסיות מן הסרטים שאנו רואים בטלויזיה מאוחר בלילה. כל זה לא קורה כאן ועכשיו, לי ולך כל הזמן, לכל היותר אלה תאונות מצערות שנמשכות זמן רב מדי. והן ממש לא שייכות לשיגרת יומנו. 'שהרי כאן אצלנו עולם כמנהגו נוהג, וברוך השם, די שקט. אפילו המאבטחים, בפתח החנויות, בתי הקפה וקניונים – נראים כל כך חלק מן השיגרה המבורכת. האימהות בשכונה מובילות את ילדיהן לגן, הקשישים על הספסל בגינה הציבורית מתחממים לאיטם בקרני השמש הבוקרית ובעל החנות שוב מסדר את הארגזים בפתח.

נראה כי השלווה הברוכה היא נצחית וקיימת כל הזמן. וכל דור מתפתח בשקט לקראת העתיד הבטוח והוורוד שמחכה לו בשקט. והמלחמה? והקרב? והאויב החרישי? ובכן, למעשה הם בכל מקום, בי ובך ובינינו ובין הירקן וארגזיו. בשרירי האם הדוחפת את עגלת התינוק ובחילפי הדברים שיתקיימו בין הבעל לאשתו היום אחר הצהריים. הקרב מתנהל במבטים שמחליפים נהגים בכביש, בלחיצת רגלם על דוושת הגז. בתחושות החרדה והאיבה המפעפעות בחלל המעלית עמוסת הנוסעים.

הקרב הוא בכל. ובכל מקום- יד איש באחיו וניבים שלוחים אלי גרון. והכל בלי חצוצרות, ללא קריאות קרב והכרזות מלחמה, ביומיום השקט והמזדחל הזה. בשיחות החולין ובפטפוטי הסרק – שם הוא שוכן, כפנתר חרש, כקפיץ בחשיכה, כגחל עומם בין נשיבת רוח אחת לאחרת. בשל ומלא עד להתפקע הוא הקרב, שרוי בהריון תמידי של החודש העשירי. בכל רגע נמנע עוד קרב ברגע האחרון, עוד מוקש הושלך אל הבור שמתחת לשטיח, למצבור המאיים שבתת מודע הקולקטיבי והאישי.

העויינות באוויר, הטינה בנחיריים והאלימות שוכנת לבטח בכל `שלום` ובכל `מה `נשמע ובכל `אהלן`.

ושפלי הרוח הם בשר התותחים. גסי הרוח מפעילים את המרעום. וכולנו מתבשלים על אש קטנה. על אש קטנטנה ומתמדת, לקראת המלחמה שתהיה הגדולה מכולן, לקראת המלחמה הבאה'. [1]

חלק ג'

וכך ממשיכים אנו בשלוות יומינו. העובדות הרצחניות לא יקלקלו לנו את זכותנו לכיף. ואנו אכן כל הזמן מופתעים: מה? הערבים עוד רוצים להרוג אותנו? לא התרגלו, מה? עוד לא מצאו תרופה לסרטן? עדיין לא פתרו עוד את בעיית תאונות הדרכים? מי זה עוד מקלקל לנו את הוליווד שלנו? את הטבע הלא נחמד הגלנו אל מחוץ לתחום השפיות הזעיר בורגנית. ועל עצמנו המלכנו וודאות מנירוסטה ואושר מפלסטיק. והאויב? והמלחמה? והאבסורד? והניכור. והאימה? על כך בשבוע הבא כשיהיה לנו כוח. ובינתיים, הגבירו את המוסיקה הדליקו את כל האורות. שתהיה שמחה אצל כולם. לא להפסיק לרקוד, לא להפסיק לשיר.

ואכן, מסביב 'אנשים שרים, אנשים רוקדים. אנשים מבלים, מעבירים ימיהם בנעימים. רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים, נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ. הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע, בלהט השיכרון השוקק של מנעמי החיים. העין רוצה לגמוע, היד לחפון את כל היופי, הלב לפעום את כל הקצבים. העיקר לא לדעת. לא לדעת את האמת הקשה, לא להבחין בחומת הניכור המתגבהת, בשחיקה הזוחלת, במתח הגואה, במוטיבציה המתדלדלת. במחוגי הזמן

הרצים, בילדותנו שכה רוצה עדיין להיות, לצמוח, לגעת בשמים, התגשם למרות גילנו המתקדם. לא להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות. להניח לערפול המתוק, לקסם המתמשך של הסרט הבא, השיר הזה, הסטוץ שעוד יבוא – לעגל את הזוויות החדות והפוצעות. להאפיל בצעיף של שינה וחלומות על הריקנות, הקונפליקט והאימה. שוב לשקוע, שוב להניח לקסם התענוג – את הממלכה והממשל. להתמכר לו, ולא לחדול עוד לעולם'. [2]

חלק ד'

ועם זאת, יבואו אנשי הלונה פארק, 'המתמכרים לקסם התענוג' ויגידו משהו כמו: 'אז אם לא בעבור התענוג ההנאה והאושר, בעבור מה כן כדאי לחיות את החיים'? ועוד יכולים הם לבוא ולהקשות: 'ונגיד שנקבל את מה שכתוב למעלה, לגבי פרצופם האמיתי של החיים, אז מה זה אומר על הדרך בה עלינו לחיות? האם עלינו כל הזמן להיות בתנוחת הלוחם'? לוותר על הציפיה להנאה הבאה, ולצפות רק למכה שעוד תבוא'? '. 'האם עלינו לחיות בתנוחה של: 'תילחם עד שתיפול''?

ואכן אם אלה פני הדברים, עשוי הקורא שורות אלו לחוש שבזאת ניטל מן החיים טעמם. 'מה הטעם'? יגיד לעצמו הקורא, 'הרי אפילו אני בודה מציאות של כיף ומתעלם מן הביצות ו'מבקשי נפשי', 'לפחות אני נהנה. אז אולי זה לא בהתאם למציאות, מה זה משנה, העיקר שאני נהנה, לא'? שהרי ללא ההנאה מה הטעם בחיים? מה הטעם לחיות 'בנקרות ובמערות ובמחילות העפר' מתוך תחושה שכל רגע תצוץ הפורענות הבאה, בלי כיף בלי כלום? אז זהו, זה לא ממש מדויק שזה 'בלי כלום', כי גם בחיים שהם מעוז מפני הפורענות הבאה וציפיה לגרוע מכל – יש טעם ואפילו טעם רב, ואלה מקצת מן הטעמים או הסיבות לחיים שכאלה: אמפטיה, אנושיות, חום אנושי, תמיכה, התעניינות כנה בזולת ועוד.

הכיצד? איך זה מיתקשר? ובכן אנו חיים חיינו בדרך כלל כשהם מתוחים בצורה מאומצת, בין שני קטבים רחוקים, האחד קוטב התחרותיות וההשגיות והשני הוא זה שנכתב עליו בחלק הראשון של המסה; קוטב של הנאה וחיפוש אחר האושר. ובין שני הקטבים משתרע לו מדבר, ישימון של חום אנושי ויחסי אנוש. ובשממה הזו שבין שני הקטבים אנו מפספסים את הזולת, את האחר!

בחיים המוכתבים על ידי אחד מן הקטבים הללו בכל זמן נתון, היחס לאחר מוגדר על ידי: מה יצא לי ממנו קוטב ההשגיות והתחרותיות, או האם יהיה לי כיף איתו קוטב ההנאה והאושר. אך מה שכמעט איננו הוא יחס של איכפתיות אמיתית כלפי האחר. האחר אף פעם לא נמצא באמת במיקוד שלי, לא ממש איכפת לי איך

הוא מרגיש ומה חי בו כאדם. אני קולט אותו מתוך סתמיות – במקרה הטוב, או מתוך ניכור וזרות – במקרה הפחות טוב. האינטימיות שלי שמורה לכל מי שקשור באגו שלי בין אם מחמת שותפות להנאה או להשגיות. בחיים שכאלה הזולת הוא בדרך כלל צללית חסרת פרצוף וייחוד פנימי. עם הזולת מבלים או מתאהבים ומקיימים יחסי מין. עם הזולת עובדים או מנהלים איתו משא ומתן, אך לא באמת מנסים לגלות אותו כישות בעלת ייחוד פנימי משל עצמה. רק הצער והמכאוב, הסבל ותלאות הקיום – עשויים באמת לקרבנו זה לזה. רק ההבנה כי גורל רע ומר הזדקנת ומוות נכון לכולנו – יכולה להביא לאיזשהי אמפטיה כלפי אחינו להתעללות הגורל בנו.

לכך שנולדנו כדי למות ונעורינו מבשילים אותנו לקראת הזיקנה. אי לזאת, רק התחושה של שותפות לגורל אכזר זה תוליד בנו את החמלה, האחד כלפי השני, שכולנו כה זקוקים לה. רק אז נוכל לגלות את נפלאות החיים; את אמנות השיחה, זו שהופכת פטפוט סתמי בין שני בני אדם לאורטוריה מהממת של משמעויות ותחושות. [3] את אש האמפטיה המחממת. רק אז יכול להיווצר מצב שאם אנו זרוקים בודדים ואבודים במקום ובזמן כלשהו, יבוא מישהו ויאות להיות עמנו בשיברנו. ואם זה יקרה, באותו הרגע, עבורנו הוא יותר ממשיח, יותר מגואל, עבור רגע זה היה שווה לחיות.

כן, רק תחושת האויב שאורב לנו מאחורי כל עציץ פלסטיק – תאפשר לנו להבין שהביחד של 'אני ואתה' הבוברי הוא אחת הנחמות היחידות. שהרי למרות הקשיים, המפלות והאכזבות שבדרך, ולמרות שגורלנו נגזר מראש – עדיין בין פורענות לקטסטרופה, בין משבר לאובדן – נוכל לחמם האחד לשני את הלב ואת הימים ובמיוחד הלילות הקרים. הקרים והכל כך בודדים, לעזאזל, כן, בודדים. כל כך בודדים, שהרי זו הקללה הגדולה ביותר של החיים; שמאחורי כל מסלולי ההישגים וגני השעשועים של ההנאה – שוכנת תולעת הבדידות והיא אוכלת את כולנו, כולנו, מבפנים. כי כששוככות ההמולה השוקקת של העבודה והשאון הצרחני של ההנאה והכיף, ניתן לשמוע בפנים את ביכיה של 'ליסה העצובה' של קאט סטיבנס, 4] ליסה שלנו שבוכה ממבדידות , שהרי בפנים אנו יודעים כי בשוך מיצהלות

החברים ולאחר שעות העבודה הארוכות, ומעבר לברית הנישואין ומטלת ההורות, מעבר לכל אלה – אין לנו בעצם אף אחד. למעשה בודדים אנו עד כדי אימה.

ואחד הדברים ששווה לחיות בגינם היא הידיעה הפנימית שכשיקרה הגרוע מכל, כשיפרוץ מבקש נפשנו אל מחילות העפר, כשתתרחש הקטסטרופה, כשנחוש שחומות האבסורד והאימה סוגרים אלינו – יהיה מישהו שנוכל לפנות אליו והוא יהיה איתנו, יחבור אלינו ויעניק לנו אמפטיה של אמת. החום והאמפטיה קיימים אצל בעלי חיים ואצל תינוקות אומרים שכבר לתינוקות בני כמה שעות יש יכולת לחקות הבעות פנים, שזה הוכחה ליכולת אמפטית(, ולאנשים צריכה להיות כזו אמפטיה שהם יחושו אותה לא רק כלפי בני אדם, אלא כלפי כל יצור חי. למשל ניטשה הגדול, נביא המלחמה והאכזריות, הנה זה הסיפור על סופו: בינואר 1889 הלך ברחוב בעיר טורינו שבאיטליה, והוא היה אז בתקופה של מצוקה איומה בחייו, והנה ראה עגלון עומד ומצליף בסוס עייף שסירב לזוז. ניטשה ניגש אל הסוס, חיבק אותו, פרץ בבכי, התעלף, ומאותה שעה לא חזרה אליו יותר צלילות-הדעת עד יום מותו כעבור 11 שנים. כך שיש קשר ישיר בין רמת מודעות גבוהה לאלמנט של כאב, סבל, אבסורד ואימה בחיים – ובין היכולת לחוש אמפטיה כלפי יצור חי. זה ממש לא חייב להיות אדם שאנו מכירים, מישהו שמחוייב לנו בתוקף ברית כלשהי, של ידידות או נישואין, או הורות. אלא דווקא לזר הכי גמור, לאדם שבמקרה עבר בסביבה, והוא, בתוקף היותו אדם ושותף לגורל האנושי – יענה לפנייתנו ויעניק לנו חום אנושי, אמפטיה והזדהות עם מה שעובר עלינו. ורק אם נחווה את החום האנושי והאמפטיה הללו, מצד זרים גמורים, רק אז נדע שלמרות מבקשי נפשנו, והחיים במחילות והעפר ודווקא בגללם – פגשנו את אחת הגאולות המופלאות ביותר שיכולים חיים ארורים אלו לזמן לנו; הגאולה האנושית.

"יש מאבק מהותי בעולם. לא אני, ולא שום איש, יודעים מה מהותו. זאת ניסו להבין מאז ימות-עולם כל נביאי הדת, המשוררים, הפילוסופים, המיסטיקאים. הירקליטוס הגדיר זאת בפשטות באמרו ש"המאבק הוא אבי הכל". אני אישית אכן מגיש זאת, באופן טוטאלי, בעצם החיים, זה מומחש לי בכל שעה משעות היום. המאבק הוא מוחלט! זה יכול להתבטא בדם ואש ואני איני מוציא גם מלחמות מכלל המאבק הזה, למרות שהן נוראות, יש משמעות בקיומן, ויכול להתבטא בכתיבה, בשירה, באמנות, במוסיקה. בכל יש מלחמה, מלחמה למען איזושהי גאולה של היקום, של האדם, של החיים. אנו נתונים במלחמה עצומה, והקרבנות הם רוב בני-האדם, ברשותך אצטט שורה משיר שלי שקראתי פה קודם, ובה נאמר כי לאנשים "שם אשר הם חיים אבל הם מתים". )אכן עלי להודות שהתבססתי בפסוק זה על פסוק מתוך חזון יוחנן שבברית-החדשה.( הכתיבה, ושאר סוגי האמנות, הם חלק מאותו מאבק, והם מוכרחים להתייחס אליו". …"שאנחנו חייבים במודעות מוחלטת לסבל, לסבלו של האחר, לסבל העצמי, לא לברוח ממנו. בהקשר זה קשה לי שלא לומר מלה על הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, תופעה מתועבת זו שאנשים בורחים מסבלם במקום לחיות אותו, להיאבק עמו, ולהפיק מן השורשים השחורים האלה את הפרי. ייתכן שגם לעץ ולצמח קשה מאוד, קשה מאוד לצמוח ולתת פרי: להיות באדמה, בחושך, בקור של החורף, בלחץ האדמה, קשה מאוד. אבל, הוא אינו פונה אל איזה פסיכיאטר שיקצוץ את שורשיו אחת ולתמיד, הוא חי. אלה החיים, זה הטבע, זה צו האלוהים. וכך חייב להיות גם בחיי האדם… ….ולעצם ענין הסבל )ואני קצת התרחקתי בדברי מזה(, ובכן, זה חלק מהותי, לא בלבדי, של החיים, שצריך לחיות אותו, ובמידת האפשר אך אינני רוצה להישמע כלועג לרש( לחיות אותו בשמחה ובאושר, לקבל אותו כפי שאשה מקבלת את צירי-הלידה, שאמנם לא התנסיתי בהם אך אני יודע שהם קשים."

דברים בפגישה של פנחס שדה עם סטודנטים של האוניברסיטה העברית

בירושלים, שהתקיימה באולם בית-הסופר, בעיר העתיקה. המנחה:

פרופ' עזרא פליישר

פנחס שדה, פרוזה, גיליון כפול, 5-4, ו' באייר תשל"ו, 6.5.1976

*

הערה 1: מתוך: 'החיים, המציאות ומה שנסתר', מאת גבריאל בן

יהודה, מפיץ: בית עלים, עמ' 198

 

הערה 2: מתוך: 'החיים, המציאות ומה שנסתר', עמ' 188

 

הערה 3: הרחבה של כל נושא 'אמנות השיחה' ויכולת ההידברות בין

בני אדם – בסיפרי בשם זה: "אמנות השיחה", הוצאת ידיעות

אחרונות, מרס 2003

 

הערה 4: כשם שירו של קאט סטיבנס: LISA SAD מתוך אלבומו שיצא

בתחילת שנות השבעים של המאה ועשרים, בשם: TEALERMEN THE FOR

TEA

 

סודו של אחינו הפרש הבודד

חלק א`: אחינו:

עיניו של הפרש הבודד עצומות למחצה. הוא נראה רדום, אך רואה הכל.

שקט הוא ושתקן. כמעט צללית על רקע הסביבה בה הוא שרוי.

חלון הראווה שלו סגור ושומם.

אך קיפאונו החיצוני וחזותו השקטה מוליכים שולל.

ואכן, רבים ולא טובים שילמו ומשלמים מחיר כבד; טועים לחשוב כי החזות המחוקה אינה אלא חולשה. אך איטיותו החיצונית עומדת ביחס הפוך למהירותו הפנימית.

חזותו החיצונית רפויה, נינוחה ואיטית. איטית, כלהבי מדחף של מסוק או מאוורר:

ככל שלהבים מסתובבים מהר יותר, כך הם נראים כלא מסתובבים כלל.

וכל אלה הדוחפים אצבע חוקרת או תוקפת, לתוך להבי חייו של הפרש הבודד יגלו לפתע בהלם ובזוועה – כי ידם חסרה אצבע.

חלק ב`: האנלוגיה

אחינו דומה למשדר רדיו שמבחוץ נראה כמקלט רדיו רגיל, אפילו מוזנח במקצת;

אך תוך המכשיר מיזוג של רמה קוואנטית, אנרגיה רדיואקטיבית ודינמיקה ביונית.

רוב הזמן הוא מאזין פנימה, לרחש הטעינה בקווים הפנימיים.

בפנים הוא דרוך, בחוץ נראה רדום.

חלק ג`: הסוד

מהו סודו? מהו הסוד של הפרש הבודד?

(ונתחיל במה הוא אינו);

ראשית, אין הוא גיבור. (הילת הגיבור הולבשה עליו בסרטים ההוליוודיים).

שנית אין הוא גם יצור עצמאי, חופשי ובעל בחירה חופשית ובלתי תלויה;

הוא כלוא, אסיר, שבוי.

מצוי במצב של כניעה מלאה לכוח שמפעיל אותו, כוח שעובר דרכו, עתה, שהאגו שלו פינה מקומו.

וזה סודו.

סודו הוא שהוא אינו הוא, הוא לא קיים, רק מה שמפעיל אותו,.

הוא כמו היה מריונטה, בובה על חוט.

מלא הוא בחיוניות, אך ריק מעצמו.

חלק ד`: סודו של הסוד

לאחינו סוד בתוך סוד: סוכן סמוי הוא, סוכן חשאי, חייזר ושגריר עלום של מציאות אחרת (תודעה אחרת).

היכן הוא?

אחינו מצוי בסביבה, קרוב.

העיפו מבט מתבונן נוסף,

חפשו שוב,

חפשו את העיניים.

* * *

"לוחם הוא יצור מאגי וקשוח, חופשי ומשולח לנפשו, בעל טעם והליכים מעודנים מאוד, ותפקידו בעולם להשחיז את להביו, אך גם לכסתום, למען לא ידע אדם (אחר) עד כמה הוא קשוח".

קרלוס קאסטנדה, כוח השקט, הוצאת זב"מ

"הדבר הקשה ביותר בעולם הוא לרכוש הלוך רוח של לוחם. אין טעם להיות עצוב ולהתלונן ולהרגיש כי אכן הצדק איתנו בעשותנו כך, מאחר שאנו מאמינים כי מישהו עושה לנו משהו תמיד. איש אינו עושה דבר לאף אחד, לא כל שכן ללוחם".

מתוך מסע לאיכטלאן. ק. קסטדנה.

"לוחם חייב ללמוד להיות ניתן להשגה ובלתי-ניתן-להשגה בעיקול המדויק של הדרך. אין טעם שלוחם יהיה ניתן להשגה שלא במתכוון בכל זמן, כפי שחסר תועלת לגביו להסתתר כאשר הכול יודעים שהוא מסתתר".

שם.

"להיות נגיש פירושו בשביל הלוחם, למעט לנגוע בעולם הסובב אותו. ומעל לכול, הוא נמנע בכוונה מלהתיש את עצמו ואת האחרים. הוא אינו מנצל וסוחט בני אדם עד דק בייחוד בני אדם שהוא אוהב".

שם.

"אדם מוכרח לחדש ללא הרף את תולדות חייו על ידי כך שהוא מספר להוריו, לקרוביו ולידידיו כל מה שהוא עושה. אולם ללוחם, החסר תולדות חיים, אין צורך בהסברים, איש אינו כועס עליו או מתאכזב ממעשיו. ומעל לכול, איש אינו לוכד אותו בעזרת מחשבותיו וציפיותיו"

שם

"המוות הוא בן לוויתנו הנצחי. הוא נמצא תמיד לשמאלנו, כמטחווי זרוע מאיתנו. המוות הוא היועץ החכם היחיד שיש ללוחם. בכל פעם שהוא מרגיש כי הכול משתבש וכי הוא עומד על סף הכיליון, הוא יכול לפנות אל המוות שלו ולשאול אותו אם זה אמנם כך. המוות שלו יאמר לו שהוא טועה, שאין דבר חשוב באמת, פרט למגע ידו. המוות שלו יגיד לו, "עדיין לא נגעתי בך".

שם

"בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין פנאי לחרטות או לספקות. יש פנאי רק להחלטות. לא משנה מה הן ההחלטות. דבר לא יכול להיות רציני יותר או פחות מדבר אחר בעולם שבו המוות הוא הצייד, אין החלטות קטנות או גדולות. קיימות רק ההחלטות שלוחם מחליט נוכח מותו הבלתי נמנע".

שם

"ההבדל הבסיסי בין אדם רגיל לבין לוחם שהוא שלוחם רואה בכל דבר אתגר, בעוד האדם הרגיל רואה כל דבר כברכה או כקללה".

מתוך סיפורי עוצמה, ק. קסטנדה.

 

מפצעים לצלקות

החיים פוגעים בנו, אנו נפגעים ונפצעים. אדם מבוגר, נראה בחוץ שלם, אך בפנים (בעולמות הרגש והפסיכולוגיה) – פצעים. וככל שיותר רגיש, עדין מיוחד, אצילי וכו', כך פצעים מרובים ועמוקים יותר. 
אך ראשית, מהו פצע?
משהו מצליח לפגוע, לחדור, לבקע ולקרוע רקמות, אם זה עמוק מספיק זה פוגע באברים חיוניים, יכול להכניס זיהום ותמיד זה גורם לכאב.
כך ברמה הפיסית, אך לא פחות מכך ברמה הרגשית, גם הרגשות נפגעים ונפצעים. וגם הם יכולים להזדהם. ומה משמע זיהום (ברמת הפצע הרגשי)? ובכן זיהום נוצר כשלפצע נכנסים רגשות טינה עוינות, נקמנות, אשמה עצמית וכו'. רגשות קשים שיכולים להרעיל את יתר המערכת הרגשית ולהפוך אותה לשלילית כלפי אדם מסוים, או בכלל.
פצעים  יכולים להיוותר פתוחים וכואבים שנים, כי האדם חוזר וחופר בהם. הפצע מסב אליו תשומת לב, כעבור זמן מה נוצר מעין 'לופ', חוסר יכולת להתנתק ממקור הכאב.  
והוא לא רק כואב הוא גם מדמם; אנרגיה רגשית זולגת מתוכו ומחלישה את הפצוע.
עם זאת  לא כל האנשים נפצעים, ראשית ככל שלאדם עור 'יותר עבה' (כלומר הוא פחות רגיש) – כך  יפצע פחות, (עם זאת, אפשר להיות רגיש ולא להיפצע, ישנם אנשים רגישים שלמדו להימנע מן האזורים  בהם הם עלולים להיפגע. ואז הם נסוגים עד לאזור מצומצם בו אין סכנה של פציעה, ושם הם חיים במעין 'כלוב ציפור' שבויים בכלא של האזור שבו לא יחוו (או יחושו כמה שפחות) כאב רגשי…).

עור עבה מלידה אכן יכול למנוע פגיעה ופציעה. עור עבה גם יכול לגדול מעל לאזור שנפגע לעיתים קרובות, העור העבה שגדל שם מגן על האזור מפגיעות נוספות. והעור העבה הזה שנוצר מעל לאזור הפצוע – נקרא יבלת: והיא אומרת שויתרת על הרגישות שלך באזור, אדם 'מיובל' הוא אדם עם עור גס.  יבלת גם אומרת שלא עברת תהליך פנימי-  לא לקחת את זה פנימה, זה נשאר במישור החיצוני.
יבלות זה  סימן היכר לאנשים, שהיו רגישים, והפכו לאטומים.

אם כן ישנן שלושה דרכים להתייחס לפציעה רגשית.
א.      דרך אחת זה להימנע, (להסתגר ב'כלוב הציפור').
ב.       דרך שנייה – להדחיק (לשמר את הפצע חי ומדמם).
ג.        והדרך השלישית – לפתח 'עור של פיל', על ידי איבוד הרגישות (הצמחת יבלת)..
ועתה בחזרה לאנשים הרגישים והעדינים הם נפצעים בקלות, כל פגיעה קטנה פוצעת אותם, במקום יבלת האזור עצמו הופך לרגיש למכות עתידיות, וכל מכה הופכת מיד לפצע.
עם זאת, לא כל הפצעים נותרים מדממים וכואבים, רובם מחלימים מעצמם  – אך זאת תוך שמירה על מספר תנאים:
א. שהמכות לא ניחתות בתדירות גבוהה מידי באותו אזור.
ב. כשמכה או הפגיעה  שטחית או שטחיים.
ג.  כשלא מתעסקים איתו.
ד. כשאין זיהום.
ה. כשהמערכת החיסונית בריאה וחזקה  (מערכת חיסונית חזקה ברמה הנפשית או הרגשית, משמע חיבור למהות הפנימית, דימוי עצמי גבוה, מתן גיבוי עצמי, וקבלת תמיכה חזקה מאדם אוהב – כול אלה יכולים לבנות מערכת חיסונית בריאה ברמת הרגש).

 אך ככל שלוקח לו יותר זמן להחלים, וככל שהוא  עמוק יותר (ובמיוחד אם הזדהם)– כך קטנים הסיכויים שיחלים מעצמו.
אך גם אם אינו מחלים מעצמו, ישנה אפשרות שיחלים. וזאת לאחר מאבק ממושך של המערכת החיסונית עם הפגיעה, במקרה כזה  יוותר סימן – צלקת.


http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%9C%D7%A7%D7%AA

http://en.wikipedia.org/wiki/Scar

  אז איך זה קורה?  איך פצע רגשי עמוק וותיק (ש'חופרים' בו שוב ושוב) – יכול להחלים ולהפוך לצלקת? ובכן, ראשית יש להבין כי ההתייחסות של האדם אל פצעו  יכולה לנוע בשני כיוונים; פנימה והחוצה. פנימה זה 'לנסוע' יחד עם הרגש המזדהה: עם העוול, עם תחושת הפגיעה וכו' (ובכך להעמיק את הפגיעה). והכיוון החוצה מתחיל בהתעלות מעל להזדהות עם הכאב והעוול, ואז אפשר להתחבר לגישה מודעת/פרשנית כלפי הפגיעה (לנסות להבין מה פגע, למה פגע ולמה נפגעת ולמה כל כך?), ורק אז הוא יכול לנסוע (עם כלי הרכב התודעתי) נגד כיוון ההזדהות, לצאת מן הפצע ולהפוך אותו לצלקת.

כלומר, כניסה פנימה זה דרך הרגשות, היציאה החוצה זה דרך התודעה. 
אם כן, יש כאן שתי גישות לפצע שלא החלים מעצמו; האחת- המשך ההזדהות עם הפגיעה והכאב (על ידי חיטוט עצמי מתמשך) והשני ניסיון לגשת לפצע עם מודעות פרשנית.
ברגע שאדם מתחיל לתרגם כאב  להבנה וידיעה תודעתיים, הוא יכול להתחיל להיגאל מהיות קורבן למה שפגע בו, ויכול להפוך לאדון על פצעו. והסימן לגאולת הפצע מן הקורבנות – היא הצלקת. 
צלקת היא סימפטום לסיומו של תהליך הבראה כנגד הסיכויים. (כי אם הפצע מגליד מעצמו, לא תיוותר צלקת), צלקת זו עדות להחלמה למרות ולא בגלל. צלקת היא המחיר שמשלמים על מאבק כנגד הסיכויים בכוח הרצון והתודעה.
אדם רגיש ועדין (ועל כן פגיע) בגיל העמידה, אמור להיות אדם מצולק מאוד. אחרת הוא אמור לחיות חיים של משבר נפשי מתמשך. (או סידרה של משברים נפשיים שמהם הוא לא מצליח לצאת).
כמובן שהתהליך של הפיכת פצע שמסרב להחלים לצלקת אינו פשוט כלל ועיקר וישנם מכשולים; הראשון הוא הרתיעה לעסוק בו, למשל אדם אחר מזכיר את שם האדם שגרם לפצע, ומיד הכאב גורם לפצוע רגשית לרצות ולהסיט את הדיבור לנושא אחר. אך גם אם מתגברים על הרתיעה ועוסקים בפצע דרך התודעה, עדיין האמוציות לא ויתרו והם מושכות את האדם להזדהות עם הכאב וללכת בו לאיבוד. ועל כן צריך מצד אחד ללכת נגד כיוון הכאב ומצד שני להיות מספיק נחוש ומיומן כדי לא להישאב לזה באופן סובייקטיבי .
וכך, כדי שתיווצר צלקת צריך כמה תנאים:
א. שתהייה מכה חזקה,
ב- שהפצע לא מחלים מעצמו.
ג- שטיפלת בפצע בצורה לא מעורבת – מחד, ומודעת מאידך. 

אותו עקרון עובד גם בקשר זוגי:  האיכות של קשר שנשבר, ואוחה מחדש, היא איכות אחרת לגמרי מאשר קשר שמיוסד על אהבת הבתולין ראשונית, שלא ידעה פגיעה משמעותית. ,"אין דבר יותר שלם מלב שבור".  אם מצליחים לתקן את הזוגיות שנשברה- הזוגיות תקבל איכות אחרת של מעין פניקס שקם מהחול.  מה שחשוב ביחסים זוגיים זו  היכולת לא רק לא להישבר במשברים שיבואו, אלא לדעת לצאת מהם, כי אז הקשר מתחזק מאות מונים.
ובחזרה ליחיד הפצוע; אדם עדין נפש שחי חיים רגילים שבהם הוא נפגע רגשית, וזאת מכיון שהוא רגיש ועל כן פגיע. הוא חי בסביבה חסרת רחמים כלפי העדינים והרגישים. אך שני אלה (עדינות נפשית וסביבה גסה וחסרת רחמים) אינן האפשרויות היחידות להיווצרות פצעים רגשיים. האפשרות הבאה נוצרת כשאדם מנסה לחרוג מגבולות הנוחיות שלו, מן הסטאטוס-קוו הפסיכולוגי-סוציאלי, מן המישור הרוחבי של 'טוב לי – לא טוב לי'-  אל המישור האורכי  של עבודה פנימית, או צמיחה רוחנית, אן הגשמה עצמית.

כלומר, אדם שעובד על עצמו, (מנסה להגשים עצמו או מנסה להגיע לבגרות נפשית)  –חייב להיפצע רגשית. כי עליו להרחיב את 'כלוב הציפור' הרגשי לאזורים בעצמיות שלו שלא היו מוגשמים קודם בגלל חשש מפגיעה רגשית. ואז הוא פוגש  נושאים שנקברו שם מחמת הכאב שהם מסבים.
ואז, או שהוא נשאב לפצעים (שנחשפים בתהליך ההתבגרות הנפשית) או שהוא מפעיל את התודעה במקום הרגש. אם הוא נשאב לראשון, הפצע רק מעמיק ומדמם ביתר שאת, אך אם הוא מצליח להימנע מהישאבות לשדה המוקשים הרגשי, ויכול לראות את הפגיעה ותוצאותיה הנפשיות בצורה נייטרלית ככל האפשר  – יש סיכוי שיצליח ליצור רקמת צלקת.
מה שיוצא ממה שכתוב כאן הוא שאנשים שהתחילו את המסע של עבודה פנימית, הגשמה עצמית או בגרות נפשית – במצב של 'עדיני נפש' והגיעו לרמה כלשהי של הישג או הגשמה – אמורים להיות מצולקים. שם אחר – לוחמים. 

הם לחמו וניצחו בקרב עם הרגשות הפגועים, ('איך הם יכולים לעשות לי את זה') – ובידיהם כלי הנשק של התודעה: הבנה, פרשנות ופיענוח.
מכל קרב שבו ניצח יוצא הלוחם גבוה יותר, מחושל יותר, חזק יותר. ומכל קרב בו הוא נשאב להזדהות עם הפגיעה והכאב – הוא יוצר מוחלש יותר.
בשבטים פגאניים האמינו שאם אתה נלחם ומנצח אזי הכוח של האויב-  עובר אליך .
כאן גם הבנת הרמה הגבוהה, הרמה הנסתרת, (אפשר גם להגיד: השנויה במחלוקת) של הצלקת; אדם מצולק הוא אדם שהצליח להעביר אליו את הכוח של זה שתקף אותו.
הרמה הנמוכה של הבנת מלחמה היא סכסוך על אינטרסים ובו החלש מפסיד, הרמה הגבוהה היא הבנה שמלחמה היא מאבק על משאבים. בסופו של דבר אלה משאבים של עוצמה וכוח. ומשאב, כמו כל משאב, הינו מוגבל, ואי אפשר שיהיה לכולם את אותה הכמות. ככל שיש לאחד יותר מאותו משאב, כך לאחר יש פחות. וכשאחד רוצה יותר כוח ממה שהשני מוכן להעניק לו – פורצת מלחמה.
ומי שמנצח מקבל את הכוח של מה שפגע בו. ובזאת הופך לחזק יותר.  
הכוח של זה שנוצח – זורם למנצח. אלה חוקי הקרב הסמויים.
וממלחמה בחזרה לפצעים; ככל שעבר יותר זמן מאז שנוצר הפצע, והצלחת להפוך אותו לצלקת – כך אתה מקבל יותר כוח שזורם אליך ממה שפגע בך.
העדין יכול לשרוד בעולם אם יסתגר ב'כלוב ציפור' צר. לחילופין הוא יכול להרוס עצמו אם יכנס לתהליך של דימום פנימי והרס עצמי. שני אלה הם מה שקורה בדרך כלל לעדיני הנפש ורגישי הרשות, אך ישנה חלופה נדירה אך אפשרית; הפצוע  יכול להפוך את הפצע הרגשי למנוף למהפך פנימי; הוא יכול לצאת לקרב על ידי הפעלת נשק התודעה כנגד הכוחות הבאים לפגוע בו בעולם הרגש.
הרמה הגבוהה של עדיני הנפש ופגיעי הרגש – זה להפוך ללוחמים.  אך הלוחמה של עדין הנפש אינה כנגד זה שפגע בו, (כי זה כבר איננו), המלחמה אינה חיצונית כלל (והוא אינו לא נלחם בכוחות חיצוניים), מלחמתו האמיתית פנימה, הוא נלחם בהזדהות שלו עם הפגיעה הרגשית, לשון אחר הוא נלחם ברגשות המשתוללים והאינפנטיליים, באגו הלא מעוצב. הוא צריך לנצח את כוחות הרגש הבוכיים בתוכו ולהתעלות מעליהם. ואז ורק אז, יהיה לו הכוח להלחם את המלחמות באלה שפוגעים בו בחוץ (כוח אותו הוא שאב מן המאגר של הרגש המזדהה ומיבב). כי אחרת מהיכן יבוא לו הכוח להלחם בחוץ? רק מכוח הרגש הפגוע שעובר התמרה ומגיע לאזור התודעה ומחזק את האדם נפשית. כניעה לאנרגיה רגשית פרועה, פגועה ומיבבת  – מחלישה את האדם, התמרתה לאנרגיה תודעתית – מחזקת אותו. ככל שאדם יצליח לתרגם אנרגיה של פגיעה רגשית לאנרגיה של הבנה תודעתית, כך יתחזק.

צלקת מעידה שרקדת את ריקוד השטן, (כלומר, הלכת עם הרע, עם השלילי עד הסוף, ורגע לפני שהוא בלע אותך, נחלצת ממנו, ואז הכוח שלו עובר אליך). ואז התחברת לעוצמה של המשבר ואתה פוגש את המשבר הבא עם הכוח המותמר של המשבר הקודם. 
אדם שמצליח לא להיפגע ולא ליפול ולא להחלש אולי עדיף על פני אדם שנפגע, נפל והצליח לקום. אך זה שקם מן הנפילה, יוצא ממנה חזק ומחושל יותר. קושי ונפילה הם הזדמנות להתחזקות.
משברים יגיעו לבד, לא צריך לחפש אותם.  אחת לכמה זמן משהו יחדור, שיאיים לפורר את כל התשתיות- וזו ההזדמנות הגדולה להפוך את התשתית הפסיכולוגית מברזל לפלדה.

מי שלא נשבר עד הסוף והצטלק, לא יודע להעריך את המתנה של לחזור חזרה לחיים.
האויב הגדול של הברזל (תשתית עולם הפסיכולוגיה של האדם או היחסים) הם מים שחודרים דרך הנקבוביות (פגיעה רגשית). ברזל יכול להחליד (פגיעה רגשית גורמת לפצע רגשי). אך פלדה (פצע שהפך לצלקת) -עמידה.

קל להחליד במהלך החיים, – מעטים מגיעים לשלב פלדת האל חלד.
***

גבריאל רעם, 23.2.2009

יחסים הם חרס

יחסים הם חרס
יחסים הם עציץ חרס.

חופנים אדמה, צוברים מי גשמים

ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.

מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.

 

יחסים הם עציץ חרס

בבקר הם אדמה רכה

בצהרים הם נווה מדבר

ובערב הם סדקים.

 

יחסים הם עציץ חרס,

בפנים הבטחות חמימות,

בחוץ איומים צוננים,

ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.

 

יחסים הם כחרס

בא לילה, יתחכך בהם חתלתול קטנטון

והנה הם מתפוררים,

מתפרקים באחת.

גבריאל רעם

27.10.2003
 

אנשי לונה-פארק ואנשי חדר-מיון

כשמתבוננים בבני אדם ומנסים להבין התנהגותם, ישנם בדרך כלל שיטות טיפולוגיות שונות, אך כאן ברצוני לאבחן בין שני טיפוסי בני אדם, או יותר נכון בין שתי גישות לחיים, גישה אחת נפוצה יותר, האחרת יותר נדירה, הכוונה לאבחנה שבין אנשי הלונה פארק לאנשי חדר מיון. אבחנה זו היא הבחנה בין שני סגנונות החיים הנובעים מן השוני המהותי בגישה.

אנשי הלונה פארק הם צרכני הנאות ובילויים, חופשות וריגושים, יציאות וכיופים. הם חיים בתחושה שאת החיים צריך למצות, לצרוך ולנצל וכי "לחיות" משמעו להפיק מן החיים את ההנאות שיש בהם. בהתאם לתפישה זו אנשי הלונה פארק רואים את החיים כמעין לונה פארק גדול המציע שלל הנאות וריגושים. אם כי הם בהחלט עשויים להפיק סיפוק מעבודתם, אנשי הלונה פארק עובדים כדי להיות מסוגלים מדי פעם לממן לעצמם סיבוב על אחד ממתקני הלונה פארק של החיים. אנשי הלונה פארק מאמינים שהחיים בסך הכל יפים ונעימים וכאשר אינם כאלה הרי זה מעין תקלה זמנית ומקרית שתסתדר עם הסיבוב הבא על הגלגל הענק או על רכבת ההרים. נאמנים לתפישה זו נוטים אנשי הלונה פארק לטפל בבעיותיהם הבינאישיות על ידי הטבעתן במימי חופשות ובילויים משותפים. הם מחזיקים ידיים על רכבת השדים, צווחים בהנאה ושוכחים לרגע שבעצם אין להם על מה לדבר. ההתמכרות לפעילויות נופש והנאה טוענת את אנשי הלונה פארק באנרגיה ובתחושת חיות עזה וממלטת אותם מתחושת הריקנות בתוך עצמם ועם הסובבים אותם.

כך הם עולים על הקרוסלה המסתובבת לצלילי המנגינה החוזרת ונעים במעגלים שאינם מתפתחים ואינם נפתחים אל כלום מלבד אל המעגל הבא של הסיבוב הבא עם אותה המנגינה באותו המסלול החוזרים על עצמם עד אין סוף.

חייהם של אנשי חדר מיון הם מצב חירום מתמיד. הם תופשים את החיים כשדה קרב מדמם בו כל רגע יכול להשיג אותך כדור. הם חדורים תחושה מתמדת של דחיפות, לחץ וצורך בשליטה ומנהלים את חייהם על פי מתכונת אינטנסיבית של לוחם קומנדו דרוך המוכן לקדם כל רע.

אנשי חדר מיון מאמינים שנחת והנאה הם רק הפוגה זמנית ומקרית בין מצב החירום שהיה לבין זה שעומד או-טו-טו להתרחש ולכן הם לעולם לא מרשים לעצמם להרגע באמת. אנשי חדר מיון נמצאים עם היד על הדופק – של עצמם, של אחרים ושל החיים – תמיד מוכנים עם מסכת החמצן ועם זריקת ההחייאה. הם כל הזמן באים לבדוק – את עצמם, את הסובבים אותם. אלף פעמים ישאלו למצבך, איך אתה באמת מרגיש, מה קורה. קשובים ועירניים לכל סימפטום, לכל סימן מבשר רעות, אנשי חדר מיון כל הזמן עושים אנאליזות, ביופסיות וניתוחים של המצב.

אנשי חדר מיון הם בעלי חושים מפותחים ורגישות גבוהה – מיומנות הכרחית לשורדנים מקצועיים. הם יודעים שבעוד רגע תשמע הסירנה של האמבולנס המביא את נפגעי התאונה של הגלגל הענק בלונה פארק למפגש חד וקשה עם מציאות חדר המיון, המציאות שלהם.

עיון בשתי גישות אלו מוביל, בהכרח, לשאלה: אילו מהן צודקת, או ריאלית, או ממולצת יותר? מה עדיף?

ובכן כדי לקבל אולי מושג על כך, כדאי לקרא את שירה של נעמי שמר: שבחי מעוז.

שבחי מעוז
נעמי שמר
מילים ולחן: נעמי שמר

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב לי מבקש נפשי

אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי
אבוי למבקש נפשי.

 

 

הקריאה לצאת לקרב: פרשנות לשני סיפורי עם

"I would rather be ashes – then dust"

ג'ק לונדון

 

סיפור א': הנמר והאיילה

– מידי בוקר בסוואנה מתעורר נמר

הוא יודע שהוא יצטרך לרוץ,

יותר מהר מהאיילה האיטית ביותר

ולא – יגווע ברעב.

– מידי בוקר בסוואנה מתעוררת איילה,

היא יודעת שהיום היא תצטרך לרוץ יותר מהר מהנמר הזריז ביותר

ולא- תיהרג.

כך שאין זה משנה אם אתה

נמר או איילה

כאשר השחר מתחיל להפציע

כדאי שתתחיל לרוץ.

*

ביאור ופרשנות:

רמה א':

החיים הם מאבק. המאבק מתקיים לפי 'השיטה האמריקאית'; בין מנצחים למפסידים. לא אנחנו בני האדם, המצאנו את המונח. כדי שהנמר ישרוד הוא צריך לנצח וכדי שהוא ינצח האיילה צריכה להפסיד. אנו, בני האדם הנאורים, סולדים מן המונחים: וינר ולוזר, ("מה, אני לוזר, אני לוזר"?), אנו מעדיפים את המלה 'השגיות'. אך זה לא יעזור: הניצחון של אחד הוא המפלה של אחר וכדי שאחד יצליח אחרים צריכים להפסיד. רואים זאת היטב בתחרות על הפסגה, כי שם זה צר מאור, ורק מעט מאוד מנצחים והרבה מפסידים. וזה קיים גם בתחתית, גם שם המון מפסידנים. המנצחים לעתיד (או אלה המקווים לזאת) עולים ומנסים לעלות למעלה. בעוד שהמפסידנים שוקעים לתחתית; למקצועות שירות ועבודה פיזית.

אנו, בני האדם טשטשנו את הקצוות החדים, נכון שכבר לא אוכלים האחד את השני פיזית, וגם לא ממש הורגים פיזית כדי לנצח. אבל העקרון נותר אותו עקרון, רק עבר לרמת הנפש, מכוסה במלים יפות. ומי שנהרג ומת זה הנפש, לא הגוף. אצלנו מדברים על דמוקרטיה, על שיוויון הזדמנויות. אך בטבע, כדי שמישהו יחיה אחר צריך למות. האחד בא על חשבון השני. האיילה הנעימה והעדינה נמצאת בסכנה מתמדת על ידי הנמר האכזר והחזק.

רמה ב':

עד כאן הרמה השטחית, אך ישנה רמה עמוקה יותר להבין את המשל הזה.

שניהם צריכים לשרוד, וכדי ששניהם ישרדו, הם צריכים להתעורר, אסור להם לשקוע לשאננות, אחרת שניהם ימותו: החזק מרעב והחלש ירצח על ידי החזק הרעב.

אם לא יתעוררו, שניהם בסכנה. והתעוררות משמע להקיץ את התודעה! לשאול את עצמם: מה באמת קורה כאן? לא לקבל הסברי תוויות שטחיים. אלא לנסות להבין לבד ולעומק. להתעורר זה לראות את פני הדברים כמות שהם. בחלומות הם מופיעים מעוותים על ידי הסובייקטיביות שלנו. והמציאות היא קשה. יש בה מוות ומוות הוא למי שממשיך לישון כשעולה הבוקר; כשמגיע הזמן לחיות.

החיים אכזריים, והם אכזריים גם לחזק ולחלש וזאת במידה והם נופלים לשינה. בשינה המוות בולע את מי שמרשה לעצמו לרחף בפסיוויות אשלייתית. לכל הישנים גורל אחד: מוות, היבלעות.

רמה זו של הבנת הסיפור לא רואה הבדל בין מנצח ומפסיד, אלא בין ישן לער. והיא אומרת שהחיים זה ג'ונגל ולג'ונגל חוקים משלו (ושם אמנם החזקים טורפים את החלשים כמו ברמה א') אך גם שהאויב הגדול של האדם זו השינה; לקיחת החיים כמובן מאליו, לשוט עם הזרם, להתמסר למשאלות ליבך, ולפנטז שיהיה טוב. לשקוע ברומנים, סרטים וכו'.

אך הסיפור לא מסתפק בזה, הוא אומר שלא די בלהתעורר, אם התעוררת ולא התחלת לרוץ ולרוץ מהר יותר מן היריב הכי מר שלך, כאילו לא התעוררת. וואו!! ומה זה 'לרוץ'? לרוץ זה קודם כל לחיות בחרדה בלחץ נפשי מתמיד, לא להתרפות לעוד סרט, לעוד סטוץ, אלא לקחת עצמך בידיים, לחפש משמעות, למצוא מטרה ולהתחיל לשעוט אליה עם כל מה שיש. לחיות מתוך אינטנסיביות פנימית, כל הזמן לשאול: מה אני לא עושה? מה צריך לעשות והחמצתי?

לרוץ, משמע להבין שהחיים זה ביצה טובענית של הרגלים, נוחיות ובינוניות! ואם לא נחיה מתוך מאמץ פנימי לגבור עליהם וליצור את המציאות שלנו כל פעם מחדש, הרי שהנוחות והבינונית והשטחיות יבלעו אותנו. ונהפוך לבובות שעווה. וזה עוד סוג של מוות.

כלומר, לאדם שני אויבים, הראשון הוא האשליה והפנטסיה המצויות בחיים מתוך פסיוויות. והאויב השני הוא הנוחות והבינוניות. בראשון מפנטזים בשני לא מתאמצים ברמת הנפש.

האויב הראשון הוא לא להתעורר והאויב השני הוא להוריד את הקצב ולהפסיק להתאמץ ברמת התודעה והנפש.

להתעורר ולהתחיל לרוץ, בין אם אתה איילה או נמר. כי החיים לא עושים הנחות למי שישן בתוך חייו במקום להתעורר. ולמי שהולך בתוך חייו בקצב שמוכתב על ידי נוחות ובינוניות במקום לרוץ כל הזמן, ולרוץ כל הזמן זה לחיות כל הזמן על הקצה; לחיות כל רגע כאילו חייך תלוים לך מנגד.

כך שהסכנה של החיים היא לא המוות שמחוץ לחיים, שבסופם – אלא המוות שאורב להם בתוכם: לישון תוך כדי הערות.

הסיפור סיפור עם. הפרשנות אישית.

 

סיפור ב': שני צפרדעים *

http://tinyurl.com/cambf

 

שני צפרדעים, אחד גדול ושמן והשני קטן ורזה, מצאו יום אחד דלי של שמנת וקפצו פנימה כדי לשתות. השמנת עלתה להם מעל לראש, אך מכיון שהם היו צפרדעים הם שחו מסביב ושתו מן השמנת המתוקה. לאחר ששבעו ורוו די צרכם הם מצאו שאינם יכולים לקפוץ החוצה אל מחוץ לדלי. הם נאבקו במשך מספר דקות, מנסים לצאת החוצה. הצפרדע הגדולה לא ראה שום תקווה בדבר האפשרות לצאת החוצה והוא פשוט ויתר ותוך שהוא שוקע המשיך ללקק שמנת מכל עבר. השני לא יכל לאפשר לעצמו לוותר ולטבוע, הוא החל לבעוט ולבטוש ברגליו הקטנות, חברו השוקע אמר לו 'למה אתה מתאמץ, ממילא תשקע גם אתה, קבל את הדין לפחות בשלווה, ואולי אף טעם מעט מן השמנת לפני שתישקע', אך חברו לא הקשיב, או שלא רצה להקשיב, הוא המשיך להניע כל אבר בגופו הקטן כמה שיכול היה, נאבק, התנגד לכל מה שסבב אותו, מנסה להחלץ. לא מוכן לקבל כלום כעובדה סטאטית, הכל עורר בו התנגדות ועל כן בדינמיות של גופו הזעיר הוא קרא תגר על הסטאטיות השמנונית האדירה שהקיפה אותו מכל הצדדים.

חברו מזמן שקע לתוך ביצת השמנת ולא נודע שבא אל קירבה, אך הוא, המשיך לבטוש ולפרפר , ונראה שמעשים אלה לא נתנו לפי שעה לשמנת לבלוע אותו; איך שהחלה השמנת לבלוע אותו הוא ניער אותה על ידי תנועות גפיים נמרצות. אך די מהר הוא החל להחלש, ותנועותיו נעשו חלשות ואיטיות יותר ויותר. ולפני שלא היה בו כוח יותר להניע אבר בגופו, הוא שם לב כי הנוזל השמנוני סביבו נעשה קשה ומוקשה יותר ויותר ולא רק עייפות גופו יוצרת עומסים עליו אלא גם החומר סביבו שהולך ונעשה מוקשה יותר ויותר. חרדה אחזה בו, הנה, לא רק העייפות שלו גם הנוזל עצמו כבר לו נותן לו לנוע . הכל אומר לו שעליו לוותר, והנה כעבור זמן מה הוא אכן פסק מלנוע אך אז שם לב שאינו שוקע, הוא ניצב לבטח על משהו מוצק וקשה למדי שתומך בו למטה, הוא הביט לצדדים בעיניו הצפרדעיות וראה שצבע השמנת כבר אינו לבנבן, אלא צהוב עמוק, הכל נראה קפוא ונוקשה. מתחתיו הייתה עכשיו יבשה מוצקה. הוא לא היה בתוכה, אלא מעליה. במקום לבלוע אותו המציאות שהוא היה בה נותנת לו עכשיו תמיכה מלמטה. ואז הוא פשוט ניתר החוצה, אל מחוץ לדלי, אל העולם.

ביאור ופרשנות:

ובכן, ככה בעצם עושים חמאה; חובצים בה וחובצים בשמנת, עד שהיא מתקשה, כך מקציפים שמנת לקצפת וכך חובצים אותה לחמאה: מכים בה ומכים בה עד שהיא משנה את מצב הצבירה שלה. מחצי נוזלי למוצק, והשומנים הנוזליים הופכים למוקשים.

הצפרדע הרזה (בלי לדעת זאת) מרד בגורלו, הוא לא היה מוכן להיבלע בביצת השמנת, או לפחות לא היה מוכן להיבלע ללא מאבק. אז הוא התנגד, וההתנגדות שלו שינתה את מצב הצבירה של זה שהוא התנגד לו.

מציאות ה'ככה זה', ו'אלה פני הדברים' 'לא תוכל לשנות את העולם', 'תסתגל ותראה מן ניתן להוציא ממנו', 'צריך לדעת להסתדר עם מה שיש', – כל אלה טובים לגבי הרוב שמקבל את הדין ומנסה להנות ממה שניתן. מבחינה זו (בחינת ההנאה מן הליקוק לפני ששוקעים בו) הדבר מזכיר סיפור נוסף:

אדם מתנודד במדבר, שלושה ימים הוא ללא מים, ורגע לפני שהוא גווע בצמא, מגיע מולו אריה, הוא פונה אחורה ומולו מגיח נמר, למטה הוא רואה בור, הוא קופץ ורואה בתחתית ערימה של נחשים, בדרך הוא נאחז בשיח שצומח מן הדופן והנה את הגבעול מכרסמים שני עכברים. לפני שהשיח ניתק מן הדופן הוא רואה מספר טיפות דבש על העלים של השיח והוא מלקק אותם.

זהו משל קצר על מצבו של האדם שמתנהג יותר כמו אחיו הקופים שמנסים להסתדר ולהמשיך ללקט שורשים מתוקים לפני שיבוא יומם, מאשר כאביו הקדמון של פעם. כיום האדם מצוי במצב של הסתגלות, סובר כי מכל קטסטרופה צריך להוציא את הכיף והתענוג. להסתדר עם מה שיש ולהוציא מזה את המקסימום. ('כל אחד צריך לעשות את מה שעושה לא הכי כיף', 'הכי חשוב להיות מאושר' וכו'). אך ישנם אנשים, או קיים סוג של אדם שלא מפסיק להתנגד, גם אם ימות באפיסת כוחות; הוא לא מוכן לקבל את מה שהוא פוגש בעולם ובחיים כמציאות הבלעדית, והוא מתנגד לא רק כי אין לו מה להפסיד; כזה הוא. ותוך כדי כך הוא מצליח לשנות את המציאות בתוכה הוא נאבק, מאבקו מותיר בה סימן, משפיע עליה. יוצר התפתחות, והתפתחות היא תוצר של אי קבלת המובן מאליו כמציאות היחידה.

בפני כל יצור חי מוצגת ברירת מחדל; להישאר במקום ולקבל את הנתונים הקיימים (כמו הצפרדע הגדול) ולהתאים עצמו אליהם, או למרוד. ותוך כדי המרידה המורד לא רק משנה את המציאות בה הוא חי בתוכה הוא מורד, הוא גם מכשיר את עצמו (מפתח שרירים) בכדי להיות מסוגל לחיות בעולם אותו הוא משנה.

האטרופיה, הניוון והזיקנה והמוות שבתוך החיים – יגיעו למי שמקבל את החיים כמות שהם. כי החיים כפי שהם – אכן מובילים לאטרופיה, לניוון וחוסר יכולת הולך וגובר. לאור תובנה זו, החיים הם התנגדות למסלול הידוע שקבעו לנו מראש.

חמאה היא חיים, שמנת היא המצב הקיים הבולע את החיים ועל כן היא מובילה למוות (מוות נפשי, מוות רוחני). חמאה זה מה שאנו עושים עם החיים, מהחיים, על ידי כך שאיננו מקבלים את המציאות שאנו פוגשים כמציאות הסופית וכמציאות היחידה.

כדי לעבור משמנת בולענית לחמאה מוצקה שנותנת בסיס ממנו אפשר להגיע לדברים – אסור להפסיק להאבק.

כמעט כל יוצר והוגה גדול ומוערך היה צריך ליצור ולחפש הכרה זמן רב לפני שקיבל אותה. ורק כשמאמצי יצירתו הניבו את החמאה – הוכרה גדולתו. כך שלחיות באמת, להוציא מתוך עצמך את הפוטציאל האמיתי של החיים שבך – לא די לשרוד, צריך להגיד לא לשמנת כדי להגיע לחמאה.(ולא כי החמאה היא תחנה סופית, אלא כי היא הבסיס ממנו אפשר להתחיל).

בכל שמנת קיים פוטנציאל לחמאה. רק מרידה במצב הצבירה של השמנת יכול להוביל לבסיס חדש, שממנו ניתן לטפס החוצה מן הדלי הנוכחי בדרך את עתיד וחלל רחב יותר.

 

פרשנות סיכום לשני הסיפורים:

בשני הסיפורים מדובר על מאבק. על מאבק כדי לא להיבלע, לא למות. וכמובן שלא מדובר על מוות סופי שיגיע גם יגיע, מדובר על מוות באמצע החיים (מוות של הנפש, של הרוח). מדובר על אנשים שהם כאילו חיים אך בתוכם הם מתים. שני הסיפורים מזהירים על סכנת המוות שאורב בתוך החיים.

בשניהם מדובר על הסכנה שבפסיוויות; הסכנה של שקיעה פנימית; לתת לחיים לבלוע אותך (סיפור שני הצפרדעים). לשקוע בפנטסיה בהקיץ מצד אחד או בבנוניות של נוחיות מטמטמת (סיפור הנמר והאיילה). בשניהם המסר הוא שאסור להרגע. בסיפור אחד החיים הם ג'ונגל שמזמין בריחה על ידי שינה, ובשני הם ביצה טובענית של שמנת. בשני הסיפורים הסכנה היא מוות. בראשון במקום לאכול כדי לשרוד אתה נאכל כדי שאחרים ישרדו. בשני אתה שוקע בביצת הנהנתנות של עצמך. איזה מוות יותר גרוע?

ושוב, ברור שמדובר על מוות רוחני, מוות נפשי, מוות תודעתי. לפי שני סיפורים אלו, המוות מגיע לרוב בני האדם הרבה לפני שהם מתים. הם יכולים להיות מתים מבחינה זו שהם ישנים מבחינה תודעתית, (הנמר והאיילה) או שהם שוקעים בביצת היצריות הנהנתנית של עצמם (שני הצפרדעים), כך או כך, שתי סכנות מאיימות על החיים; האחת פסיוויות שממלאה עצמה בפנטסיה ואשליות (החלומות של הנמר והאיילה הישנים) והשני שקיעה במדוחי היצר: אכילה, הנאה שעשועים.

בשני הסיפורים המסר זועק: לא לוותר. בראשון האיילה והנמר צריכים לרוץ בשני הצפרדע חייב לנוע, כל הזמן לנוע.

להתעורר, לרוץ וללא להפסיק לנוע. איזה מרוץ סזיפי, רק כדי להגיע באותה המידה לאותו המוות. האם לא צודקים אם כן אלה האומרים: "אכול ושתה כי מחר תמות"? כן, אבל הם מתו כבר לפני שהם מתו, מתו ברמת התודעה, ברמת הנפש והחיים הפנימיים. בעוד שאלה שהתעוררו, רצו ונעו והתאמצו, לפחות חוו חיים פנימיים, חיי תודעה חיי נפש.

הם לא רק חיו הם גם היו בחיים: משהו גם חי בהם.

* סיפור עם. עיבוד ופרשנות: גבריאל רעם.

על כל הקטגוריה: החיים.

החיים

''רובנו לא יודע לחיות את החיים, רק לשרוד אותם''.

**

I would rather be ashes than dust!

I would rather that my spark should burn out

in a brilliant blaze than it should be stifled by dry-rot.

I would rather be a superb meteor, every atom

of me in magnificent glow, than a sleepy and permanent planet.

The function of man is to live, not to exist.

I shall not waste my days trying to prolong them.

I shall use my time.

ג'ק לונדון

**

''I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition reaaly was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it's because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.''

Eugen Ionescu

(Extract from ''The Hermit'', 1973)

**

''ווטסון היקר שלי, החיים הנם מוזרים הרבה יותר מכל דבר שמוחו

של אדם מסוגל להמציא. לא היינו מעיזים לחשוב על הדברים שהם

אמיתות קיום פשוטות בתכלית. תהיה סמוך ובטוח. אין דבר בלתי

טבעי כל כך כמו מה שנראה רגיל בתכלית. ואין מטעה כמו המובן

מאליו''.

קונן דויל,

********************************************************************************************

 

החיים, בריכת החיים.

הרוב מוצאים עצמם במים ומבינים שהעניין הוא לשחות, או להכות במים עם הידיים והרגליים (ולהראות כאילו ש…).

אחרים צוללים, אחדים טובעים, יש שצפים, וכאלה שמשתכשכים.

כך או כך, רוב בני האדם – פשוט מוצאים עצמם במים ומאז לוקחים עובדה זו כמובנת מאליה.

אך לא כולם, יש כאלה שמוצאים עצמם במים, ומאז פוקחים זוג עיניים תמהות וכל הזמן תוהים, בוהים ושואלים: ''מה זה הדבר הזה? איפה אני? מה הם החיים הללו?''. מנסים לתהות על קנקנם של המיים, להבין מה העיסקא; מה כאן קורה, למה הם כאן ומה עושים עם זה?

מתבוננים מסביב בהשתאות. על כל אדם ועל כל נתז מיים, כאילו עוד לא עיכלו את עצם היותם כאן ואת פשר הדבר.

חלקם נעשה מדענים, חלקם הוגים ופילוסופים, וחלקם סתם חיים חייהם במין תהייה ראשונית ומתמדת: ''מה זה? מה הם החיים הללו? לתוך מה נפלתי? מה כאן קורה''?

לתוהים (ואף תועים וטועים אלו) מוקדשת סידרת המסות הבאה. החיים.

ציטוטים על: 'החיים':

http://tinyurl.com/bhuqs

 


 

שלושת שלבי הדינאמיקה.

בחיינו, אין תמיד ובכל מצב – דינמיקה. במקרים רבים – אין דינמיקה; בשיחה, במפגש עם אדם חדש, במיומנות נהיגה, ביחסים, בשליטה בתחום חדש בעבודה. אפשר להגיד שבכל התחלה – אין דינמיקה. (וגם בכל סוף, לאחר שהתהליך מיצה עצמו – אין כבר דינאמיקה). ויש מצבים שיש בהם דינמיקה; לאחר זמן מה משהו נדלק, משהו נכנס לפעולה, ויש זרימה; ואז דברים קורים כאילו מעצמם. בשיחות, בתקשורת עם מישהו, ביחסים, בעבודה חדשה, במיומנות נרכשת.  דוגמה לא רעה היא נהיגה; נהג חדש נוהג באופן מכאני, אך בשלב מסוים הוא נכנס לדינאמיקה בנהיגה, ואז זה זורם, כמו קורה מעצמו.
-עד שהיא (הדינאמיקה) מתרחשת – כלום עדיין לא קורה,
-וכשהיא מתרחשת, הכול קורה,
-ולאחר שהיא נעלמת – כלום כבר לא קורה.
ולמה הכוונה ב'הכל קורה'? ובכן, לא רק הדבר עצמו, אלא כל מה שקשור לאדם שמצוי בדינאמיקה – נדלק. אם זו דינאמיקה חיובית אז הכול נדלק באש מוצלחת, ואם זו דינאמיקה שלילית, אז הכול נופל, כושל, קורס. טבעה של דינאמיקה שהיא מתפשטת, כשיש דינאמיקה הכול בסביבה נדלק. באש טובה או אש רעה.
את הדינאמיקה קשה להסביר. אבל דוגמה אחת היא משחק כדורגל; ישנם משחקים עם דינמיקה, קבוצות שבמשחק מסוים תפסו דינמיקה, ואז השחקנים כמו עפים על המגרש, דינאמיקה היא הגורם העלום מאחורי משחק טוב והעדרה של דינאמיקה הוא הגורם מאחורי משחק גרוע. כשאין דינאמיקה לקבוצה במשחק, שום דבר לא הולך; השחקן הטוב ביותר נראה ומשחק כבובה מרוקנת אויר.

גם אם ניקח כדוגמה, אהבה, או הצלחה, או קשר חזק בין שני אנשים, כדי שאחד משלושתם יתרחש יש צורך בדינמיקה. כדי להצליח בכל תחום, או כדי להגיע לרמה הגבוהה בכל תחום, יש צורך להיכנס לשלב הדינמי.
רוב מה שקורה בחיינו לא מגיע לשלב הדינמיקה. דינאמיקה היא ההתלקחות והכניסה ל'פרפטום מובילה' של תהליך שקדם לה. דינאמיקה היא שיא התהליך, כניסת התהליך לשלב הסופי והעליון.
עכשיו, איך דברים מגיעים לשלב הדינמיקה?
כל מה שקורה לנו, כל שאנו עושים או מעורבים בו מצוי באחד משלושה שלבים: בדידים, תהליך, ודינאמיקה.
במקרים רבים שלב הבדידים לא עובר להיות תהליך, ותהליכים רבים אינם מבשילים להיות דינמיקה.
דוגמה בסיסית מאוד: אדם לומד מקצוע חדש, להיות שף למשל, לוקח לו כמה שבועות או חודשים, להיות בשלב הבדידים, בשלב התחלתי זה שום דבר לא נשזר להמשכיות, כל מעשה או אקט מגושם, מקוטע ונפרד מן המקטע שבא לאחריו. בעוד שבשלב התהליך כבר יש זרימה. ושף מיומן כבר מצוי בדינמיקה, הכול זורם. הכול הרמוני, הכול קורה כאילו מעצמו. השף מופעל על ידי זרימה שכמו עוברת דרכו. בשלב הבדידים הוא מתלמד, בשלב התהליך או איש מקצוע, בשלב הדינאמיקה הוא כבר מאסטר.
ושוב, לנהיגה, בשלב לימוד הנהיגה, התלמיד מצוי בשלב הבדידים, כלום לא משתלב עם כלום, הכול הולך בקושי, עוברים מפעולה בודדת לפעולה בודדת. בשלב הבא, זה של הנהג החדש  זה כבר תהליך, צריך לזכור מה עושים אבל זה משתלב ביתר קלות. בשלב השלישי, של הנהג הוותיק, זו כבר דינמיקה, הכול הולך בקלות, זורם, ללא מאמץ, ללא מודעות, קורה מעצמו, כל הבדידים מחוברים זה לזה, ועובדים ביחד בתהליך והתהליך מאוחה וזורם.
שלב הבדידים –מאמץ.
שלב התהליך- מכאניקה.
שלב הדינמיקה – התרחשות.


שלב הבדידים – יחידים.
שלב התהליך – קבוצות.
שלב הדינאמיקה – יחד, אחדות.

שלב הבדידים – פיסי.
שלב התהליך – מגנטי.
שלב הדינאמיקה – חשמלי.
עד שמתרחשת דינאמיקה בחייו של אדם הוא לא באמת חי עדיין, הכול קשה, מפוצל, ומאומץ.  ורק כשהוא מגיע למישור הדינמי, זה מתחיל להתרחש.
המעבר מן השלב הפיסי למגנטי, קורה לאחר מאמצים מרובים, עוד טיפה ועוד טיפה, ואז מרכז הכובד עובר לאט לאט לשלב התהליכי. זה קורה באופן פרוגרסיבי. אך לא כך המעבר מן השלב המכאני לדינמי, כאן זו התרחשות, מרכז הכובד מתהפך אל הרמה שמעל וזו שואבת את החומרים אל הרמה הדינמית. מהפך קוונטי. .
המעבר לשלב התהליכי הוא כמו מעבר משלב המים לשלב הגז. צריך להפעיל מאמץ (חימום) באופן מתמיד ואז זה קורה לאט לאט, עד שכל המים הופכים לאדים. אך המעבר משלב האויר לשלב האש, (המקביל למעבר מן התהליך לדינאמיקה) אינו פרוגרסיבי, הוא קורה בבת אחת. זו התלקחות, התרחשות.
כדי להגיע לרמת הדינאמיקה לא צריך לעשות כלום, נהפוך הוא, צריך להסיר את מה שמפריע, וכששום דבר לא חוסם ומפריע – הכול מתחיל לקרות.
אפשר להגיד כי שלושת השלבים הללו מצויים במערך של קרחון, שלב הבדידים גלוי מעל למים ומודע. שלב המכאניקה, או התהליך, חצי שקוע מתחת למים והוא חצי מודע. ואילו שלב הדינאמיקה כולו שקוע מתחת למים ועל כן לא מודע. בשתי הרמות הנגלות – איננו מבינים או רואים מה הקשר בין מאורע אלף למאורע בית, כי אין קשרים, (ברמת התהליך הם מתחילים להיווצר) ההקשרים מצויים מתחת למימי התודעה שלנו. בתחום הדינמי.
—-
גבריאל רעם, 25.10.10

 

על הדינאמיקה של רצף כישלונות או הצלחות

תמיד ריתק אותי עניין חוסר היציבות של ההצלחה אצל אמנים, יוצרים, זמרים, אנשי במה וכו'.
מדוע אמנים מסוימים, או רבים, חווים שנים של אויר פסגות ולפתע נזרקים במורד, וברוב המקרים, לא מצליחים לשוב למעלה? ומדוע ישנם אמנים בודדים שכל הזמן נותרים בפסגה, חווים הצלחה ולא יורדים ממנה? מדוע ישנם כאלה ששוהים בפסגת ההצלחה שנים רבות ואילו אחרים רק שנים מועטות? וגם הנפילה מן הפסגה אינה זהה; מדוע ישנם אמנים או יוצרים מצליחים שנופלים בבת אחת לאלמוניות גדולה ויש כאלה שמתפוגגים לאיטם? ויש כאלה שמבליחים אל ומחוץ לתודעה הציבורית, במחזוריות? 
אך השאלה המרכזית, (שיש כאלה שיכפרו בתקפותה) שאני רוצה להעלות כאן היא: מדוע אלו שנפלו מפסגת הצלחה חווים, יחד עם זה, ובה בעת, גם משברים בתחומים אחרים, לא קשורים? כשהם מצליחים הכול פורח בחייהם, וכשהם כושלים הכול כושל?
ושוב, רבים יכפרו שאכן זה כך, שאכן כשאדם נכשל בדבר אחד מרכזי בחייו, חייב הדבר להקרין גם על שטחים אחרים בחייו שמתחילים לסבול מאותו הסינדרום. אך אני רוצה לבדוק כאן את האפשרות שזה כן קורה. שאכן יש משהו מידבק בהצלחה או בכשלון. מידבק בחייו של האדם עצמו.
ההסברים לתופעה זו (אם אכן היא קיימת) לא שוכנים בתחום ההיגיון הרגיל, ההסתברות הרגילה. ואכן חלק נכבד מן ההתרחשויות המשמעותיות בחיינו לא נותנות עצמן להסברים רציונאליים. ניתן לכפות או לעוות הסבר הגיוני שיתאים לתופעה, או להגיד ש'זה לא תמיד', ו'לא צריך להכליל' וכו'. וכך נותרים תחומים רבים בחיינו ללא הסבר אמיתי, אורגני, שמתאים לתופעה כמו כפפה ליד. כי ההסבר האמיתי לתופעות בלתי מוסברות מצוי בדרך כלל בתחום שההיגיון הרגיל לא מגיע אליו. ההיגיון הוא כמו טווח חוש הראיה; זה מהווה רק חלק קטן מן המרחב העצום של מה שישנו. קליטת הצבעים שלנו היא אחד חלקי ששים של הספקטרום הקיים, (רוב ספקטרום הצבעים מורכב מן החלק האולטרא סגול וקרני רנטגן וקרני גמא  –  בצד אחד של הספקטרום הנראה, והאינפרא אדום וגלי רדיו, המשתרעים בצד השני של הספקטרום), ואילו אנו מתייחסים רק לצבע שנופל בתחום הנראה, המצוי בטווח הצר בין שניהם. כך גם ההיגיון האנושי, זה קולט ומסביר בעיקר את מה שנופל בתחום הידע, קונוונציות החשיבה, הנורמות החברתית, והנימוק הרציונאלי, מה שלא נופל שם, מוצא עצמו או מנופה כתופעה שאינה באמת קיימת, או מקבל הסבר שנראה ונשמע מתקבל על הדעת, אבל הוא כפוי על התופעה.
ובחזרה לתופעת 'המחלה המידבקת' של הכישלון או ההצלחה; יש אנשים שכמעט כל שהם נוגעים בו מצליח, ויש כאלה שלהיפך, את זה אנו פחות או יותר מכירים, מה שמעניין אותי זו הדינאמיקה של ההצלחה או הכשלון. יש מעין מרכז כובד, שכשהוא עובר מדינאמיקת ההצלחה לכישלון, או לההיפך, (מה שפחות שכיח) – הוא גורם למפולת או גאות גם ביתר הפרמטרים המצויים גם הם בדינאמיקה.
כאן איני רוצה לגעת בכישלונות או הצלחות בודדות, אלא בתופעת הרצף של ההצלחה או הכשלון.
עכשיו, לא מדובר כאן על המובן מאליו, על כסף שמגיע עם הצלחה בקריירה, או הצטברות ידידים, כשהם רואים שנגעת בהצלחה, או ההתרחקות שלהם ממך כשהם רואים שנפלת לכישלון. המדובר ברצף לא מובן מאליו, התרחשויות שאין ביניהן שום קשר סיבתי או הגיוני. ועדיין זה קורה. המדובר על כך שכמעט כל מה שאדם נוגע בו בתקופת ההצלחה – צולח, ואילו כשאדם מתחיל להיכשל, כמעט כל שהוא נוגע בו קורס ומתרסק. כשטוב לך – הכול טוב, כשרע לך לא רק שהכול רע, הכול גרוע, ולא רק שהוא גרוע, הוא הכי גרוע. (כוחו של הרע להרע גדול מכוחו של הטוב להיטיב,) אבל זו כבר סוגיה אחרת.
כמובן שיש כאלה שיטענו ההפך, שדווקא בשיא ההצלחה חווים נפילות בתחומים לא קשורים, ואילו לאחר שנופלים מגלים מרגליות במקומות לא צפויים, כמו חברים חדשים, זוגיות מלאת אהבה שדווקא מתלהטת לאור המשבר וכו'. אך כששואלים את אלו שנפלו מפסגת ההצלחה או שהתקופה הטובה הפסיקה להם בתחום מסוים, הם יודו שכשמשהו מרכזי מתקלקל – יחד עימו מתקלקלים להם גם דברים אחרים לא קשורים. כמו במגדל קלפים, או במשחק דומינו ראלי.
כלומר, מה שנאמר כאן הוא, שבמבט שטחי, אנו רואים את פני השטח של הדברים, ושם מבצבצות התופעות, והתופעות נראות לא קשורות, אבל מתחת לפני השטח, מתחת לקרקע, ברמה החצי מודעת – מסתתרים קשרים בלתי נראים. ואם תחום אחד ממריא או צולח, דרך הקשרים זה מידבק גם לתחומים אחרים…
אבל כאן צריך לסייג, לא כל הצלחה שהופכת לכישלון גורמת למפולת שמפילה גם שטחים אחרים. זה קורה כשהנפילה מתרחשת בתחום שהגיע לשלב ה דינמיקה.

 

***
גבריאל רעם. 18.9.2010