ארכיון מחבר: Boaz

מין, אהבה ויחסים

''לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.''

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)

 

אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)

***

גברים ונשים (לפחות לגבי תשעים אחוזים). מה קורה ביניהם? בינינו? ובכן יש יחסים, יש אהבה ויש מין. חוץ מזה אנחנו גם בני אדם, אך הקטע של מה קורה בין גבר לאישה, בתחום הבינאישי (ידידות, יחסים), בתחום המיני (יחסי מין), ובתחום הרומנטי (אהבה, התאהבות). הוא, אפשר להגיד, הדלק שמחזיק את רובנו במשחק החיים. נכון שיש קריירה והגשמה אישית, ושאר דברים, אך המשחק הבינמיני הנו עדיין אחד המשחקים שבני אדם משחקים, משחק שבו מקדם הגירוי גבוה מאוד, מקדם גירוי שגברים ונשים רואים בו את המפתח (או אחד המפתחות העיקריים) לאושר ולחיים של סיפוק ושלמות.

מפתח, מקדם גירוי, משחק מרכזי – כל אלה מילים וביטויים שלא יכולים לחפון את גודל החשיבות של הקטע הבינמיני עבורנו. עד כדי כך שהוא יכול להאפיל על המרכזיות של עצם הקיום של האדם בפני עצמו, לעצמו ונוכח היקום, הקיום וחייו המתכלים. האם יכול להיות שאנו משתמשים האחד בשניה, לשם הסחת דעת מן הערכים המרכזיים של הקיום היחידיני שלנו ביקום? (במחשבה שניה; לא לא יכול להיות).

כך או כך, שדה היחסים (הבינאישיים, האהבה ומין), הוא שדה זרוע מוקשים. ונראה שלרוב, רובינו עולה על רובם.

אין כמעט אדם שאינו חסר רגל, או לפחות כף רגל, בהתפוצצות של מוקש נעל, למשל כשהפרטנר/ית – נטשו אותם באמצעיתה של מערכת יחסים לוהטת או מספקת במיוחד. זהו מוקש התחלתי, יש כמובן מוקשים רבים, נוספים השמורים למועד שבו היחסים כבר מתמסדים, וכל אחד הופך למוקד בודד להגשמת שאיפות, (רומנטיות, מיניות וכו'), וגם אפיק ניקוז יחידי, לתסכולים, מרירות, טענות וביקורת.

נושא משולש זה (המופיע בכותרת המדור) הוא, אם כן, התרופה והרעל, הברכה והקללה, השמש שנותנת אור ומסנוורת ושורפת.

יש פסיכולוגים שמתחייחסים לזה כאל בית ספר.

אולי, אך זה מה שיש, וזה מה שקורה.

מה קורה? הנה זה בא, במסות הבאות;

***

''התשוקה אינה אפשרית; היא הורסת את מושאה. האוהבים לא יוכלו להיות אחד ונרקיס לא יוכל להיות שניים. דון ז'ואן, נרקיס. מכיוון שאי שפר להשתוקק למשהו, עלינו להשתוקק ללא כלום''.

סימון וייל, ''הכובד והחסד'' הוצ. כרמל, כמ' 126

על רוחניות ודתיות

"הפכנו לאלוהים, במקום לעשות מקום כדי שאלוהים או השכינה יכולים להיכנס"

גבריאל רעם

 

.לעתים קרובות אני תוהה אם הדת היא האויב של אלוהים. זה כמעט כאילו שהדת היא מה שקורה כאשר הרוח עוזבת את הבית".

בונו

 

"אלהים ציווה על הפילוסוף: 'היה אתאיסט'"

אנונימי

 

"אלהים הוא החבר הדמיוני של המבוגרים"

מורגן פרימן

 

"האדם ללא רוח, ללא היסטוריה, ללא אמנות, רצוי פחות מן הבהמה,

האדם היחיד אינו יקר כשלעצמו, אלא כאפשרות, כדרך אל הרוח".

הרמן הסה, סופר, מחבר 'סידהרתא'

—————————————————————————————————————————————————–

רוחניות ודתיות, האם אותו הדבר?

כן ולא. בעיקר לא.

יש כאן בלבול של מי שרואה את הדברים בצורה לא ממוקדת. כמו לראות מרחוק בית. והעצים מסביב יכולים להראות כאילו הם חלק מן הגדר המקיפה אותו.

ובכן רוחניות הייתה תמיד והיא תמיד של היחיד ובינו לבינו. דת היא קודם כל דבר מאורגן וממוסד, שייך לכלל והדתי מוצא עצמו בתוכו כחלק מן הכלל הדתי. והיא גם היחסיות שדרכה היחיד מודד עצמו ביחס למה שהוא קורא: אלהים.

הדתיות היא ביחס לגורם עלום, גדול כל יכול. כאן קשה ליצור אינטימיות או משהו חרישי ומופנם, כאן זה היחס בין הקטן והחולף (האדם) ובין הבוס הגדול בכבודו ובעצמו (אלהים). כאן זה מזמין לרוב התבטלות מצד המאמין.

ומה לגבי הרוחניות? ובכן אם הדת היא בין האדם לאלוהים, הרוחניות היא בין האדם לנפשו. הרוחניות היא קוואנטית, סאב-אטומית, כי היא מבקשת מן האדם להיכנס לתוך הדבר הקטן ביותר שקיים בתוכו, הנפש ולתת לה להנהיג אותו. זאת לעומת היחס לאלוהים בו האדם צריך לצאת מעצמו להתאחד עם משהו הרבה יותר גדול ממנו.

היחס לאלהים הוא אקסטטי; ללכת לאיבוד לעצמך במשהו יותר גדול ומוחצן. לצאת החוצה, אל העולם.

היחס לרוחניות הוא מיסטי; ללכת לאיבוד במשהו יותר קטן ומופנם. להיכנס פנימה לתוכך.

אנשים דתיים רבים היו רוחניים. כלומר כחלק מן המסע הדתי שלהם הם פגשו והתייחסו לעולם הנפש שלהם. אך אדם יכול להיות רוחני ללא היותו דתי. דהיינו בלי לקחת בחשבון את קיום האלהים.

ואז הוא בודד מאוד, רק הוא והנפש שלו.

למה הדבר דומה? לאדם בארץ זרה, הוא לא יודע שפתה ומנהגיה, אך יש לו ידיד אמיתי שמדי פעם הוא פוגש אותו ומקבל ממנו הדרכה ונוחם, בעיקר נוחם ואמפטיה. כך ברוחניות.

בדת הזר הופך לחלק מן החברה, הוא נטמע בה ומאבד לעיתים את זהותו האישית כאדם. כאן (בדת) זו לא ידידות אינטימית, אלא שייכות למגזר רחב יותר.

הדגש ברוחניות הוא על אנושיות, פנימיות, החוויה האישית, השיח האינטימי. הסובייקטיביות משיגה תודעה רחבה ועמוקה – בכוח היותה סובייקטיבית, מאוד.

הדגש בדתיות הוא על להיות חלק מן מחברה של אחרים השייכים לאותה הדת. כאן יש אובייקטיביות, לא משנה איך אתה באופן אישי רואה את הדברים, העיקר שאתה עושה ורואה את הדברים דרך הפריזמה של הרוב.

בדת זו אמונה ודבקות. ברוחניות זו כוונה וידיעה.

בדת אתה חי ביחס למשהו אבסטרקטי, כך גם ברוחניות. אך האבסרטקטיות של הנפש והנשמה היא אחרת מזו של אלוהים. היא של אסיר השכוח בכלא הפנימי ועל הרוחני לא לשכוח אותו. בדת האבסטרקטיות היא של משהו רחוק מאוד, והאדם צריך לפרוץ מכלא החומר כדי לפגוש את אלוהים שמחוץ לכלא. ברוחניות מי שבכלא זה לא האדם אלא הנשמה, ואותה צריך לשחרר מן הכלא.

ברוחניות האדם הוא המשחרר והנשמה משוחררת. בדת האלהים הוא המשחרר והאדם הוא האסיר.

הרוחניות לא גואלת את האדם מהיותו בודד ואבוד על פני האדמה. לא מעניקה לו אב או אם שבשמיים שיתחילו לדאוג לו כי הנה הוא חזר הבייתה. הרוחניות דווקא מנציחה את מצבו הבודד, העיוור, הזרוק וחסר התקווה של האדם בעולם. רק מעניקה לו את קצה החוט של הנשמה, דרכה אפשר לקבל לפעמים קצת נוחם, חיזוק, חום ואמפטיה. דרישת שלום מעולמות הרוח של שלווה נצחית וקבלה חסרת תנאי. וזאת כדי להחזיק עוד קצת מעמד.

"תכלית החיפושים לא צריכה לביות העל טבעי, אלא העולם. העל טבעי הוא האור: אם הופכםי אותו לתכלית, משפילים אותו".

סימון וייל, הכובד והחסד, הוצ. כרמל, עמ' 161

הרוחניות מפנה את האדם לאסירה שאסורה בתוכו, הנשמה שלו, ומנסה לגרום לו לגאול אותה מכלא הלחץ, האגו, וההשוואה החברתית. כדי שתהא לו ידידת אמת עמה יוכל להשיח, בין יום מתקצר ללילה מתארך.

הידידות בין שניהם היא ידידות בין אסירה שמשוחררת על ידי נווד בודד שהלך לאיבוד בארץ זרה.

בתוכנו יש ידידה. והידידה זו קרובה יותר לאלוהים מכל התפילות שבעולם. היא אסירה והיא יכולה להיות עמנו. וכך לקרבנו בצורה זו קצת לאלוהים, יהא אשר יהא.

 

וכותב על כך פול טיליך המופלא:

נשמה אינה חומר מסתורי, היא אינה חלק מאלוהים, היא אלוהים עצמו. אבל לא אלוהים של הקרקע, היוצר את כל הברואים, ולא אלהים המכוון את ההיסטוריה והמופיע כמאורע המרכזי. אלא כאלוהים הנוכח במקום מושבם ובאישיותם של בני האדם. אוחז בהם, מלהיט אותם ומשנה אותם לחלוטין".

פול טיליך, מתוך: `העכשיו הנצחי`(1886- 1965)

 

 ולסיום, הנה עוד כמה אימרות בנושא:

"הכל יודעים כי הטיפה מתמזגת עם הים,

מעטים יודעים כי הים מתמזג אל תוך הטיפה"

קאביר (משורר סופי).


"מי שיודע את עצמו, יודע את אלוהיו"

אימרה סופית


"רוחו של האדם מתחברת עם העולמות העליונים;

העוצמה של העולמות העליונים מתגוררת באדם.

האם המרחק בין העולמות העליונים והאדם כה גדול"?

האנג טסו -צ`אנג (1593-1665)


"מה עצוב שאין אנו יודעים את כתובתה של הנפש…"

ויקטור הוגו, `עלובי החיים`

16.2.2003

על בני אדם כרובוטים ועל בני אדם כנושאי ניצוץ

האם כך זה אמור להיות? שרוב רובם של בני האדם יהיו רובוטים חלולים, המתוכנתים על ידי בקרה חברתית מתוחכמת וסמויה?

ובכן, אולי לא, אך המציאות היא שכיום הרוב הגדול של בני האדם מגיב באופן די מוחלט לתכתיבי הקולקטיב, כשבתוכם הם כל הזמן עסוקים בחישובי אושר ומפח נפש. משוכנעים שעם כל חישוב נוסף הם מורידים את טור מפח הנפש ומעלים את טור האושר. אך ככל יהיו יותר שקועים בזה כך יהיו יותר לכודים בתכנות ההרמטי של שליטה קולקטיבית.

ישנם סרטי מדע בידיוני אודות רובוט שפתאום ספג מכת ברק, או זעזוע כלשהו, ואז משהו בו נדלק והוא נעשה מודע לרובוטיותו ובאותו הרגע ממש הוא פוסק מלהיות רובוט. פוסק מלהיות צביר של קומפוננטים מכאניים המגיבים לאותות חיצוניים. ומתחיל לפתח ולשמר תודעה אוטונומית משל עצמו. כלפי חוץ הוא נראה רובוט לכל דבר, רק מעט משונה, פחות רובוטי, פחות מכאני אולי קצת יותר מרוחק. משהו בו שונה.

אז אולי ישנם בתוכנו כאלה הנושאים בתוכם ניצוץ משוגע. ואותו ניצוץ גם משבש את האותות הקולקטיביים ולא נותן להם להגיע למרכיבי המערכת ולהפעיל ולהניע אותה. ואז הם מוצאים עצמם מחוץ לסינכרוניזציה המכאנית שמסביב.

אך אליה וקוץ בה; האליה היא אכן הניצוץ שמשבש את האותות הקולקטיביים ומונע תרדמת תודעתית. והקוץ נעוץ בכך שעצם חריגותו מן המקצב האחיד מבדילה ומסמנת אותו. קצבו הפנימי יוצר דיסונאנס באחידות המכאנית והאוטומטית. ואז קורה דבר מוזר לרובוטים הרגילים (חסרי הניצוץ המשוגע), חיישניהם מסתובבים ופונים כלפי אותו רובוט נושא הניצוץ, הם סוגרים עליו ושולחים אליו ויברציות של חשד ועוינות. ויברציות שנושאות עימהן שדרים כמו: "משהו משובש אצלך", "אתה לא בסדר". "בדוק עצמך". מסרים אלו הם אפקטיביים ביותר בדרך כלל, והם אכן גורמים לאותם רובוטים בעלי ניצוץ להפסיק את ההשתאות שלהם ממוראות הקולקטיביזציה המכאנית שפשתה ברובוטים שסביבם, ובמקום זאת לפנות פנימה, עם אותה בחינה ואנליזה, כלפי ונגד עצמם. ואז במקום שינתחו ויבינו את הקללה שניחתה על טריליוני יצורי אנוש שהפכו לתאים תפקודיים, חסרי נשמה, תודעה, ייחוד והגשמה עצמית – הם פונים נגד עצמם ומפרקים וכותשים עצמם מבפנים.

ואכן, רובם של נושאים הניצוץ, בעלי הפוטנציאל התודעתי העצמאי – מסומנים כאאוטסיידרים על ידי הרוב ואז מופעל בתוך עצמם מנגנון השמדה עצמית. מנגנון העובד לאט ובבטחה, גורם לנזקים קשים בתפיסת העצמי שלהם, (חוסר בטחון עצמי) ובתחושה שלהם בתוך עצמם (דיכאון וקונפליקטים פנימיים), ושני אלה יבואו לביטוי במיצובם בעולם שסביבם: (בידוד, נידוי וחוסר הצלחה חברתית וכלכלית).

אפשר לקרוא להם פשוט: אאוטסיידרים. אני עצמי הקדשתי להם ספר שלם: "מחוץ למסגרת ונגד הזרם, עולמם של אאוטסיידרים ומורדים". (הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, טרם יצא לאור).

אך כתבו עליהם גם אחרים, הנה שירו הנפלא של דוד אבידן, השיר הראשון, ('מה העיק עליו') בפואמה: 'שמשון הגיבור".

"שמשון הגיבור"

מה העיק עליו

כל השערים היו סגורים בפניו.

ארך שערותיו עמד ביחס הפוך

לאפשרויותיו החברתיות.

הוא היה בחור מוצק, אך בודד מאוד.

טעות תהא זו לסבור, כי הוא היה

וירטואוז,

הכל בא לו בדרך הקשה.

חמורים לא הגישו לא את

הלחי השניה.

לביאות שכולות הרהרו בו ארוכות וחמורות

בלילות ירח חמים.

הוא לא אהב רעמות אצל אחרים.

כל השערים היו סגורים בפניו –

לכן הוא עקר את שער העיר

ונשא אותו הרחק אלמעבר

לכל הפתחים, שבהם לא יבוא.

פתח העיר העקור חכה לו,

שיבוא בתוכו כאחד האדם,

רכוב על חמור, גלוח גלגלת,

במרחק בטחון מראי האגם,

בו נהג להעריץ את שערו הארך

ושלידו ארב לאריות הצמאים

ברגעי ההשראה הקולעים באמת.

כל השערים היו סגורים בפניו,

כי הוא לא היה בחור חברותי.

דוד אבידן

מתוך הקובץ: "משהו בשביל מישהו" הוצאת שוקן, 1964

כך גורלם של נושאי הניצוץ. אך ישנם מעט מאוד, קומץ זעיר של רובוטים נושאים ניצוץ, שאיתרע מזלם או גורלם, והם חווים מעין מכת ברק שנייה, זעזוע נוסף, ובמקום ניצוץ אחד, פועמים בהם עתה שני ניצוצות.

הניצוץ הראשון מאפשר להם להפסיק להיות רובוטים שטופי מוח, הניצוץ השני מחסן אותם סופית נגד האותות המשבשים הנשלחים אליהם על ידי הרובוטים המתוכנתים, חסרי הניצוץ. ומונע מהם לפנות נגד עצמם.

הניצוץ השני מגבש את הניצוץ הראשון.

הניצוץ השני הוא כמו תוכנת Fire-wall או תוכנת אנטי וירוס במחשב. לאחר שהותקנה בהם תוכנת הניצוץ השני הם הופכים לחסינים מפני סוסים טרויאנים, וירוסים ותוכנות ריגול למיניהם, הנשלחות אליהם על ידי כלל הרובוטים חסר הניצוץ שמקיפים אותם.

הניצוץ השני לא רק מגן עליהם מפני האותות העוינים מצד חברי הקולקטיב, הוא גם מחזק אותם בראיית העולם החודרנית והסופית. והם רואים בבהירות נוראה שחסרי הניצוץ אסורים מבחוץ, בכבלים של קונפורמיזם מתוחכם וטוטלי, ומבפנים: נפשם כלואה ומשותקת, תודעתם קפואה ועצמיותם לא קיימת.

כאמור, נושאי הניצוץ השני כבר לא סובלים מתופעות של פניה נגד עצמם (מה שקרה להם כל הזמן כשנשאו בתוכם רק ניצוץ האחד). עתה הם פנויים לפנות כלפי העולם. ושם הם רואים בבהירות את אשר קורה. את אשר הם רואים תאר אפלטון במשל המערה שלו. פירוט והרחבה על משל המערה דרך הלינק הבא: http://tinyurl.com/dfdp2

הם קולטים את המתרחש בתודעתם האחרת, הרחבה והערה. ואכן היות וקשה להסביר את התודעה האחרת, יש צורך במטאפורה כדי לתקשר את שהם קולטים. זאת עשה אפלטון במשל המערה, וזאת אעשה כאן במטאפורה נוספת: מכונית; נושאי הניצוץ השני רואים את בני האדם שהפכו לרובוטים, כמכונית נטולת מנוע (נפש קפואה או כבולה). למכונית חסר גם הגה (תודעה ישנונית או חסרה). אך הנורא מכל הם לא העדר ההגה או המנוע, – אלא העדר הנהג במושב שליד ההגה החסר. ההתעסקות של בני האדם באגו שלהם ('טוב לי, לא טוב לי', 'אני מאושר, אני לא מאושר') הופכים אותם לפסיביים. הם צורכים את החיים במקום ליצור אותם, מחכים שהחיים יקרו להם במקום להוביל אותם. ממנהיג המכונית של חייהם הם הופכים לעוד מרכיב בה. מנהג הם הופכים לנוסע.

כל אלה אומרים שהמכונית לא מונעת מבפנים, כיחידה עצמאית, אלא היא עושה בדיוק את מה שיתר המכוניות עושות. וכולן מונעות מבחוץ. וזה אומר שבמקום שכל מכונית תהיה ממלכה עצמאית, היא הופכת תא נוסף במכונית הענק החברתית. ואכן, הסוד הנורא הוא שרוב המכוניות אינן מכוניות עצמאיות ואינדווידאוליות, כולם הם תאים במכונית החברתית הענקית.

וצריך להיות בעל ניצוץ שני כדי לדעת זאת ולראות זאת בבהירות. אין די בניצוץ אחד כדי לראות את התמונה על כל פרטיה. הניצוץ האחד נותן תמונה מטושטשת משהו, והמתבונן בעולם לא לגמרי בטוח אם זה העולם או פרי דמיונו ותוצר של בעיותיו הנפשיות. הניצוץ האחד, בעידוד שדרים רעים מן החברה, רק יוביל להפניית המבט כלפי פנים ולסטיגמה עצמית.

וכך אנו מקבלים שלוש רמות:

א. חטיבה של רובוטים, אנשים מתוכנתים על ידי קודים חברתיים. מרבית האוכלוסייה.

ב. נושאי ניצוץ, אאוטסיידרים. אחוז קטן.

ג. נושאים ניצוץ שני. אאוטסיידרים בעלי תודעה ערה. אחוז אפסי.

והיכן כל מצוי כל אחד משוכני שלוש הרמות ביחס למפלס האושר (עליו דובר בהתחלת מאמר זה)?

ובכן, שוכני הרמה הראשונה מנסים להיות מאושרים אך לבסוף מסתפקים ב'צרת רבים חצי נחמה'.

שוכני הרמה השנייה הם האומללים ביותר, רואים את כל הרע שבעולם כמשהו שמצוי בתוכם.

שוכני הרמה השלישית רואים את חוסר המוצא של הראשונים, את האימה והטרגדיה של השניים, ואת החוסר העצום בנושאי הניצוץ השני.

הם עצמם אומנם בעלי נפש משוחררת, תודעה ערה ועצמיות מגובשת, אך הם משולים לאדם שזכה במיליוני דולרים בהגרלת הלוטו, אך מוצא את כל הבנקים ובתי המסחר סגורים ונטושים.

או שלאף אחד אין כסף או רכוש משלו כדי לסחור עמו.

או לאדם שבילה זמן רב לגלות תרופה למחלה קשה, וכשגילה אותה מצא כי אין הוא דובר את שפתם של הרופאים.

=============

גבריאל רעם

13.6.2005

על: הפתי והפיתוי

ספר משלי הוא אחד מספרי החוכמה של התנ"ך. מופיעים בו כמה סוגים של בני אדם, כמה טיפוסים. למשל הצדיק. הרשע. המלך. החכם והנבון. איש התבונה. כסיל. בער. חכם לב. חסר הלב. עיקש לב. הערום, הלץ האויל (משלי כ"ז). והפתי.

הנה למשל כמה התייחסויות לטיפוס הפתי:

פרק א': א' –ו': מִשְׁלֵי, שְׁלמה בֶן-דָּוִד– מֶלֶךְ, יִשְׂרָאֵל.

לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה.

לָקַחַת, מוּסַר הַשְׂכֵּל; צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וּמֵשָׁרִים.

לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה; לְנַעַר , דַּעַת וּמְזִמָּה.

יִשְׁמַע חָכָם , וְיוֹסֶף לֶקַח; וְנָבוֹן , תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה.

לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה; דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם.

א', י': בני אם יפתוך חטאים, אל תבא.

•  א' פסוק כ"ב: עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת.

•  א',פסוק לב כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם; וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם.

א, פסוק לג וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח; וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.

• פרק ז', פסוק ד': אֱמֹר לַחָכְמָה, אֲחֹתִי אָתְּ; וּמֹדָע, לַבִּינָה תִקְרָא.

ז,ה לִשְׁמָרְךָ, מֵאִשָּׁה זָרָה; מִנָּכְרִיָּה, אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה.

ז,ו כִּי, בְּחַלּוֹן בֵּיתִי– בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי.

ז,ז וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם, אָבִינָה בַבָּנִים.

• פרק ח, פסוק ה': הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה; וּכְסִילִים, הָבִינוּ לֵב.

1 *חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה.*

2 *טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה.*

3 *שלחה נערתיה תקרא על-גפי מרמי קרת.*

4 *מי-פתי יסר הנה חסר-לב אמרה לו.*

5 *לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.*

פרק ט':

6 *עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה.*

7 *יסר לץ לקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו.*

8 *אל-תוכח לץ פן-ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.*

9 *תן לחכם ויחכם-עוד הודע לצדיק ויוסף לקח.*

10 *תחלת חכמה יראת יהוה ודעת קדשים בינה.*

11 *כי-בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.*

12 *אם-חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא.*

13 *אשת כסילות המיה פתיות ובל-ידעה מה.*

14 *וישבה לפתח ביתה על-כסא מרמי קרת.*

15 *לקרא לעברי-דרך המישרים ארחותם.*

16 *מי-פתי יסר הנה וחסר-לב ואמרה לו.*

17 *מים-גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.*

18 *ולא-ידע כי-רפאים שם בעמקי שאול קראיה.*

#######

והיות וטיפוס הפתי מוזכר כמה וכמה פעמים בספר משלי, נראה שהמחבר מייחס חשיבות לסוג טיפוס זה.

ומיהו הפתי? ובכן, פתי הוא פשוט אדם טיפש, כאן הוא מוצג כאדם שקל לו להתפתות – ואכן, ישנה קירבה לשונית בין המילה 'פתי' למילים 'פיתוי' ו'פיתיון'. כולן באות מהשורש פ.ו.ת, ומעניינת הקירבה הלשונית בין 'פות' (אבר מין נשי) לבין 'פיתוי'. כביכול, באשה טמון כוח פיתוי, כוח להפוך את הגבר לטיפש, והכוח הזה טמון במיניות שלה. ו'גבר פותה' הוא אדם שנענה לפיתוייה. כלומר, יש כאן קשר בין טיפשות לבין כניעה לפיתוי. 'טיפש' הוא מי שמתפתה, מי שמוכן לזנוח עקרונות ומהות בעבור תענוג.

ועתה, להרחבה של הרעיון:

כשרוצים לגרום לאדם לסטות מעקרונותיו, שמים לו פיתיון ואז הוא נלכד. כלומר, הטיפשות היא כמו מלכודת, והחוכמה היא החופש. כדי להישאר בחופש – על האדם לוותר על קריאת הפיתוי.

וטיפשים הם אלה שנשארו מאחור, נפלו למלכודת הפיתוי. לא זכרו את המטרה ולא שאבו ממנה כוח – הכוח להגיד לפיתוי "לא!". הטיפש לא ממוקד במטרה שלפניו, הוא תר אחר תענוגות שמצויים בצידי הדרך. הוא תר אחר אפשרות ללקק טיפות דבש. ואז, משמצא אותן, הוא הולך בהן לאיבוד ושוכח את מה שלפניו. קסם התענוג הוא כמו חלום שאינך רוצה להקיץ ממנו אל המציאות הקשה.

להתפתות זה ליפול עמוק יותר לתוך השינה. השינה כמו להיות שקוע בצפיה בטלוויזיה. כשהתכניות שמוקרנות שם הם כמו החלומות; כל שהתכנית מגרה ומרתקת יותר, כך קשה לזנוח אותה ולחזור למציאות. ככל שהפיתוי מתוק יותר, כך קשה יותר לזנוח אותו ולחזור בחזרה לחיים.

החכם ער והוא נותר כזה ביכולתו לסרב למנעמי הפיתוי. וזאת כי הוא יודע את המחיר, אותו יצטרך לשלם בשל כך. מחיר ויתור על ידיעה מה באמת קורה.

הפתיונות תמיד מופנים ליצר, לרגשות הנמוכים: לחשק, למין. החוכמה, לעומת זאת, קשורה לתודעה ולנפש. הפתיונות מורידים את האדם דרך מחילות העונג, אל המרתף של הוויתו. החכם יודע להגיד לא. וגם יודע למה להגיד לא. הפתי לא קולט את גודל המחיר שישלם בגין החריגה למען הפיתוי.

איזהו חכם? זה שלא התפתה למשמני הארץ הזו. לבצלים ולשומים. לעגבים ולקריצות של עוברי/ות אורח. זה שיכול לאטום לבו להפצרות של כל רמות החשק והיצר ולדבוק במטרה כלשהי. הוא מעריך את חייו ועל כן חושש לאובדן הערך על ידי כניעה לפיתוי.

הפתי לא מעריך את דרכו ולא יורד לסוף המשמעות של חייו, ועל כן לא חושש ממה שיארע לו אם יחרוג פה ושם לטובת מעט הנאה וטיפת תענוג.

סקירה של הכוחות המניעים את המין האנושי במהלך ההיסטוריה – מגלה כי התפוררות של הישגים, או חוסר יכולת להישאר בשיא כלשהו, התרחשו לעתים קרובות בגלל כניעה לפיתוי כלשהו. זה יכול להיות שליט של ממלכה, (או סתם אדם בעמדת כוח), שאיבד הכול והביא את ממלכתו (חייו) לעברי פי פחת, בשל הכניעה לפיתוי.

הפיתוי בראש ובראשונה מופנה למי שיש להם משהו שהמפתה רוצה להשיג. והוא מיועד לסחוט ממנו משהו. והמפתה משיג זאת על ידי הבטחה של תענוג. וכשמפותה מתפתה, הוא מעניק למפתה את שרצה תמורת האתנן של התענוג.

הבעיה עם התענוג וההנאה, שברגע שמטפטפים טיפה, מיד מתעוררים אלפי דמונים צמאי חשק, וצורחים שגם הם רוצים, רק עוד טיפה. ואז קשה להתנתק. לפיתוי יש כוח ממכר. החכם מסרב לפיתוי כי הוא מודע לגלישה במדרון החשק, שהכניעה לפיתוי הנוכחי תביא בעקבותיה. *מטרתו בחייו היא לעשות התמרה של ההנאה והתענוג להגשמה ומשמעות*.

החשק, היצר, החושים והמין הנם תאבי תענוג. ואילו התודעה והנפש צמאות משמעות, תובנה והגשמה. העבודה של החכם היא להרגיל את המערכת שלו לעבוד על סיפוק שבא כתוצאה מהגשמה עצמית וליקוט של משמעות ותובנה, ולא על קפיצה משיא תענוג אחד למשנהו.

למעשה, בכל אדם קיימות שתי מערכות – מערכת גבוהה ומערכת נמוכה. המערכת הנמוכה היא מערכת היצר, החשק והמין. המערכת הגבוהה היא מערכת התודעה. המערכת הגבוהה היא בראש ובצוואר (אינטואיציה ותודעה). המערכת הנמוכה בבטן ובאזור החלציים (תאוות, יצרים ומיניות).

בכל מצב נתון, אחת מן המערכות נותנת את הטון. בכל מצב מערכת אחת משותקת והשנייה פעילה. כשהנמוכה עסוקה בכניעה לפיתוי, המערכת הגבוהה מתערפלת ויוצאת מפוקוס. וכשהמערכת של התובנה, המשמעות והחוכמה מתעוררת, מערכת החשק והיצר נכנסת לרגיעה ושלום בית.

הדוגמה השכיחה והזמינה ביותר היא מזון. אתה יכול לאכול בתבונה ולאפשר אוכל מגרה במידה (המערכת הגבוהה), או אתה יכול להיות קורבן לבוטן הבא ולטבלת השוקלד הבאה – ואז המערכת הנמוכה שולטת.

אתה יכול לאכול מן התודעה או מן הבטן.

מיהו האוכל ? זה שבראש או זה שבבטן? מהיכן מגיע הרעב? החכם מבין שעניין המזון הוא אך מטאפורה למצב הרבה יותר מורכב וכוללני: חייו. האוכל הוא אך משל ליחסי הכוחות בין מושל לנמשל. בין כוחו של פיתוי לעוצמת התודעה. קל יותר לחיות מפיתוי לפיתוי, מאשר להגיד לו "לא". אך משאמר האדם "לא" לפיתוי, מרחב חיייו מפונה לטובת הגשמה עצמית, חוכמת חיים ומשמעות, שהן התפוקות הגבוהות והנעלות בחיים האנושיים.

ועם זאת, ולמרות כל זאת, החכם האמיתי לעולם לא גוזר על עצמו התנזרות מוחלטת מפיתוי. הוא מאפשר את זה במשורה, עד גבול מסוים. דבר זה הנו קשה הרבה יותר מאשר איסור מוחלט על כניעה לפיתוי, כי כאן אתה צריך כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק, להיות ערני ולבדוק כל הזמן: כמה להרשות, מתי להרשות וכו'. וזאת לעומת איסור מוחלט או הרשאה מוחלטת, שאז התודעה והעירנות יכולות ללכת לישון.

החכם צריך להיות ער, וזאת כדי לעשות בקרה מתמדת של שיוויי משקל ואיזונים. הוא חייב להיות באמצע, יודע שכל קיצוניות היא הרת אסון עבורו. מצד אחד, התנזרות מוחלטת מפיתוי תהפוך את המערכת שלו ליבשה, חסרת לחלוחית וחיוניות. ומצד שני, כניעה לפיתוי תהפוך אותו לפתי ומגורש מהרמה היותר גבוהה ומשמעותית של חייו. כאדם ער ומודע, הוא צריך לשלוט על רמת החופש שהוא מאפשר לדמונים של היצר, המין והחשק. הוא אמור לדעת לשים גבולות. לתת להם חופש מוגבל. ולרסן אותם כשהם רוצים לפרוץ את הגבולות.

דבר זה קשה הרבה יותר מאשר לאסור לגמרי, ולהיות עריץ לגבי החלקים הנמוכים של חייו. קשה יותר להיות שליט נאור; כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק ולדעת מתי האיסור מדכא את חיי היצר, הרגש והמין. ומתי האיפשור שלהם, הופך להתמכרות.

ציטוטים על טיפשות:

http://tinyurl.com/9ahzq

=====

גבריאל רעם

9.4.2005

המציאות כמדע בידיוני

על החיים כ'לופ' – LOOP

הקדמה

ברוכים הבאים לעולם הבידיוני של המציאות. ברוכים הבאים לעולם הבידיוני של המציאות. בעצם לא בידיוני, אלא דימיוני. שהרי את העולם כמות שהוא, לא בדו, הוא נברא וקיים כמות שהוא, אבל לנו זה נשמע כמשהו בדוי. בצמד המלים: 'מציאות בידיונית' קיימת סתירה פנימית. כי מציאות היא לא משהו שיכול להיות דמיוני. עצם המלה 'מציאות', שוללת דמיון. אך מה שהשילוב של שתי המלים הללו בא להגיד: שלו היינו יכולים לקלוט את המציאות כמות שהיא, היא הייתה נתפסת בעינינו כבידיונית. זאת בשעה שהמציאות שאנו תופסים כהמציאות בהא הידיעה, אינה אלא השירטוט שאנו משרטטים לעצמנו אודותיה. המציאות שלנו היא מציאות שפויה, קטנה, מתאימה למידות תודעתנו. כאילו כל היקום נברא כדי לנסות לעשות את מה שעושה לנו טוב בחיים. כדי שנוכל לראות תכניות בידור בטלויזיה, לאכול אוכל מהנה או בריא )תלוי בנקודת ההשקפה(, ולצפות לזקנה מהנה וארוכה.

בין מציאות זו והמציאות האמיתית – אין כל קשר. אז איך המציאות האמיתית , כשלעצמה? ללא המשקפת והווסתים המוגבלים והאינטרסנטיים שיש לנו במוחנו וברגשותינו?

התשובה היא: מאוד בלתי אישית ומנוכרת. וזאת בעיקר בגלל ממדי החלל והזמן הבלתי נתפסים; אנו חיים על פלנטה שנמצאת בחלל, שנמצא ביקום שאי אפשר לתאר את גודלו. וכל זה במטחווי זמן שאי אפשר לתפוס אותם כלל. טריליוני השנים שהיו לפנינו ושעוד יהיו אחרינו.

אך רק לעיתים רחוקות אנו חושבים על הממדים הבלתי נתפסים הללו של החלל והזמן. לרוב, גבולות עולמנו משתרעים אך עד מטרים ספורים מאיתנו בממד החלל או כמה ימים, לכל היותר בממד הזמן. עניין הממדים העצומים והבלתי נתפסים של החלל והזמן, היא דוגמא ומטאפורה לפער בינינו לבין המציאות  אמיתית.

אך זה לא הכל; תודעתנו לגבי העולם מצומצמת לא רק מבחינת הזמן והחלל, היא גם מאוכלסת בדמויות ובתובנות השייכות לתחום התפיסה שלנו; אלוהים הוא אלוהים רחום וחנון, הטבע נפלא, יפיפה ובריא לנו. אנחנו נזר הבריאה. ונועדנו לשלוט בו ולהנות ממנעמי החיים.

אנו מספרים לעצמנו סיפורים. מיתוסים. מיתולוגיה קלה לעיכול. כולם ממוזערים ומותאמים לממדי תודעתנו. אך לו היינו יכולים לקרוע ולפתוח ולהגדיל את טווח התפיסה שלנו – היינו עומדים מול  חידה חסרת פשר, ואז החיים אכן היו נתפסים בעינינו כמדע בדיוני. אז ברוכים הבאים לעולם הבידיוני של המציאות.

חלק א':

אנו מסתכלים סביב, ונראה לנו כי הדבר שהכי מאפיין את המציאות, הוא שינוי מתמיד. הרי אמר הרקליטס האפל, אינך יכול לדרוך באותו הנהר פעמיים. הכל זורם, הכל משתנה, שום דבר אינו כשהיה. ואנו יודעים כי הדבר היציב היחידי בטבע הוא השינוי. השאלה כאן היא: האם דברים אלו הם חלק מן המציאות שנתפסת בעינינו כבידיונית, או שזו חלק מן המציאות השפויה המרובעת, זו שמתאימה לתפיסת עולמנו הצר והמוגבל? בשמיעה, או בקריאה ראשונה אכן נראה כי זה חלק מן המציאות הבידיונית. שהרי כולם רוצים קביעות ואבטחת הכנסה, וכולם שבויים בהרגלים ורוצים עולם בטוח ויציב. ואכן, מנקודת מבט זו, ההשקפה הגורסת כי העולם הוא מקום בו הכל משתנה כל הזמן – אכן נתפסת כדימיונית. אך טענתי כאן היא שזה אמנם נשמע דימיוני, אך זהו דימיון שעדיין נמצא בתחום התפיסה הרגיל, הוא רק מרחיב מעט את תחום המרובעות הבינונית והפרובינציאלית של האזרח הקטן, אך לא קורע אותה אל עולם שעשוי להתפס כהזוי לגמרי. להיפך, הבידיוניות הזו לכאורה, של חיים בעולם בו הכל משתנה, דווקא מחמיאה לתפיסה המוגבלת, שעתה חשה שהיא באמת עשתה מאמץ להרחיב את גבולות עולמה ועכשיו היא רואה את העולם כמות שהוא. יש לנו תחושה שאם נבין שהכל זרימה והכל שינוי, עשינו צעד חשוב בדרך להפטר מן הפרדיגמות המרובעות והצרות שלנו. אך אימוץ פרדיגמת השינוי רק מעניק אשליה של חריגה מכלא התפיסה השגורה; הנה, עתה אנו יכולים לטפוח לעצמנו על השכם: עשינו מאמץ לקלוט את המציאות כמות שהיא. אך אולי מעבר לה קיימת פרדיגמה מאתגרת לא רק להלכה אלא גם למעשה? כזו שתיתפס כבידיונית באמת?

ובכן, במציאות הבידיונית באמת – )שהיא, לטענת כותב שורות אלו, המציאות האמיתית, אותה יש לנו קושי לקלוט ולעכל( – הטבע תקוע במעין 'פרפטום מובילה'. אין התקדמות, הכל חוזר, הכל אותו הדבר; כשמתבוננים בתהליכי שינוי בטבע, מוצאים שמבחינה מהותית, כל תהליכי הצמיחה והשינוי הם בתוך תבנית שחוזרת על עצמה. כל שהיה קיים מבחינה אורגנית לפני מאות אלפי שנה, קיים גם כיום. ולא רק קיים, אלא לא חל בו כל שינוי שהוא; אותן החיות, אותם הצמחים. לבני האדם לא צמחה יד נוספת. האדם לא הכפיל את כוחו הפיזי. גם בתחום הרגש והשכל לא חלו שום שינויים, מדובר באותן יכולות פחות או יותר. אמנם עשינו בשכל שימוש רב מאז, אך ספק אם מבנה המוח השתנה – מחד, ותפוקת ומרחב התודעה – מאידך. וגם שינויים בשכל ובשימוש בו, אינם שינויים מהותיים, אלא שינויים באספקט הטכנולוגי. ומנקודת מבט מהותית – הטכנולוגיה היא קביים: היא מאפשרת לך לעשות דברים שלא היית יכול לעשות בלעדיהם. זה שינוי שדווקא בא לעזור למהות חסרת השינוי. הטכנולוגיה היא שינוי שמושג בעזרת עזרים שנועדו לעזור למהות שבמקום להתפתח רוצה להרחיב את אפשרויות תפקודה.

ובחזרה לטבע; אין זנים חדשים, אין עצים יותר גבוהים. הכל נעצר ורק מרבה את עצמו. הטבע פסק מלהיות מערכת התפתחותית והפך למכונת צילום, למכונת שיכפול. שכל שהיא יודעת זה לתעתק את עצמה. למעשה זו אותה נקודה ממנה הביט קוהלת על העולם, ואמר: 'מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש'.

די דומה לתקליט שהתקלקל והוא משמיע את אותה נעימה ונתקע באמצע שיר מסויים. וכל פעם נוצרים תקליטים חדשים ופטיפונים חדשים, וכל זאת כדי להשמיע את אותה נעימה ולהתקע באמצע אותו שיר. הפלנטה היא כמו אדם מעבר לשיא. לא יוצרת שום דבר חדש, רק משחזרת שוב ושוב את שהצליחה להצמיח בעברה. או כמו אישה בת  חמישים שהביציות שלה כבר לא עובדות אבל היא ממשיכה להתלבש ולשדר אותות נשיים ומיניים.

הקוסמטיקה והטכנולוגיה – כחיפוי לחוסר תנועה פנימית.

ושם, בפנים, הכל תקוע. וזה לא תקוע ברמת הממשלה, אנו חלק ממערכת שנתקעה. וזה המדע הבידיוני.

חלק ב':

אם הפלנטה תקועה, אזי המין האנושי תקוע, החברה האנושית תקועה. הכל נמצא במצב של עצור, למעשה כולנו בתוך בית כלא.1] ואם אנו נמצאים בכלא, אולי יש סדקים. חרכים, אולי רווח בין הסורגים, דרכו ניתן לחמוק מבית הסוהר. גופים גדולים לא יכולים לחמוק דרך חרכים וסדקים. לא כל שכן חברות, גם לא קבוצות. רק יחידים. ולא סתם יחידים. אלא יחידים שהם לא חלק מן הגוש האנושי. יחידים שהם בודדים, יחידות בפני עצמם, קטנים מאוד, מצומצמים מאוד. דלים מאוד באגו. רק הם יכולים לברוח מחוק החזרה המתמדת שהכל וכולם נתונים בו. רק רדיקלים חופשיים, שהצליחו להסתנן מן התרדמה – יכולים להמלט מן ה'עצור' הקולקטיבי.

לגורדייף היה רעיון משונה. הוא קורא לזה: תפקידים, rolls .הכל נעצר, וכולנו נולדים לתוך תפקידים מוכנים,2] תפקידים שמשחזרים מצב חי שהיה פעם. הכל קפא, כלום לא צומח, רק משחזר עצמו. לתפיסתו, אנו כלואים בתוך תפקידים. משחזרים את הדינמיקה שהייתה פעם, באורח מכאני אוטומטי. הוא מדבר על חופש שאליו יש לברוח. לשבור את התפקיד, לשבור את המכאניות, את האוטומציה. הוא מדבר על האוטומציה כשינה.

סיכום:

אנו נולדים לקללה משונה. חושבים שנולדים לחיים, אבל נולדים לשינה. כל אחד לתפקיד,2] דרכו הוא חולם את חייו. תפקיד בו הוא כלוא ככפוי שד. נכלא בתוך התפקיד שמשתלט את מה שהיה יכול להיות חייו וחונק אותם. קשה להאמין כי בחיים הללו, משהו תקוע ברמה כל כך גלובלית ורחבה. אנו מוכנים לקבל שבמדינה זה תקוע, באנושות זה אולי תקוע, במשפחה תקוע, אבל עד כדי כך? נשמע כמו מדע בידיוני. ואולי זה המצב? אולי הבעיה היא לא במצב הפסיכולוגי, סוציולוגי, או פוליטי. אולי משהו גדול הרבה יותר תקוע בצורה מחפירה?

תקוע לא בכך שכלום לא קורה. תקוע בכך שהכל ממשיך אבל בצורה תקועה. כמו מכונה לייצור נקניקיות שנתקעה. כל הזמן נכנסים גושי בשר, כל הזמן יוצאות נקניקיות. ונערמות ונערמות. מישהו מטאטא אותם הצידה ואז באות עוד ועוד נקניקיות. וחוזר חלילה. התקווה היחידה היא שהנקניקיה 'תתעורר', תפקח עיניים, תחזה בפלצות במה שקורה. ותקרא: "מה זה? מה קורה פה? מה אני עושה פה? לאן זה הולך? מישהו הולך לטאטא אותי לאשפה"… האם יש סיכוי שבדרך להיות נקניקיה, גוש הבשר יפקח עיניים ויצליח לייצר מתוך עצמו איזושהי מודעות , כוח רצון, הכרת עצמיות? אוטונומיה תודעתית?

קצת דומה לברון מינכאוזן ששוקע בביצה ושלוח ידיו לאחוז בציצית שערותיו ומושך עצמו החוצה מן הביצה הטובענית.

 

האם זה ניתן בכלל?

האם אפשרי שהנקניקיה תתעורר, תבין שהיא נקניקיה, תבין מה קורה לה. ותנתק עצמה מפס הייצור? ואז מה? לכשתבין הנקניקיה מה קורה ותנסה לברוח מן האוטומציה, אל מה תברח? מה מחכה לה מחוץ לפס הייצור? הרי הבריחה כאן היא לא אל משהו אלא ממשהו. כאן בורחים ממשהו ידוע ומגובש, אל משהו

לא קיים, בורחים אל האין. בורחים אל גורל לא כתוב. בורחים אל האפשרות להיות. ואז? מה אז? ואז ואז שום דבר לא ברור. 1] רעיון בית הכלא הוא רעיון שמופיע בהגותו של גורדייף, הנה מאמר עליו:

http://www.geocities.com/Tokyo/1236/prison4.html

2] "^לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה (…) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסויימים, שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי-אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים"^.

(אוספסנקי, "הדרך הרביעית", זמורה ביתן, 1993, עמ` 56.)

 

^"עליכם להכיר בכך^ – אמר ג. בהקשר זה – ^שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים, שהוא משחק בנסיבות, שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת, והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו (…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי-נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי-נוחות זו, יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלווה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלווה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלווה."^

(אוספנסקי, "חיפוש אחר המופלא", שוקן, עמ` 256/7)