המאמר:

חלק א'

במאמרים הקודמים הוזכרו שני מונחים: 'בגרות ריגשית' ו'אינפנטיליות ריגשית'. הכוונה הייתה שהרגשות אינם מתבגרים באופן אוטומטי, כמו הגוף, שאבריו מגיעים לבשלות ולתפקוד שיא תוך זמן מסוים.

הרגשות צריכים לעבור תהליך מסוים כדי שיעברו ממצב גולמי של כאוס וצרכנות, למצב מעובד של אירגון פנימי ותיפקוד מאוזן.

הדוגמא הטובה ביותר לכך היא אגרסביות. ובכן כשישנה סכנה או איום או כשתוקפים אותנו  – אנו מגיבים באחת משתי צורות: תוקפים חזרה (מילולית או לא מילולית), או מורידים פרופיל, מוותרים על העמדה שלנו, ומנסים לרצות את התוקפן. הראשון אגרסיבי (תוקפן), השני רגרסיבי (נסגן). שניהם מצויים ברמה של אינפנטיליות ריגשית. אך מי שמגיב בהתאם למצב הספיציפי הוא אסרטיבי. האסרטיבי הוא הבוגר נפשית, והוא יכול לנווט את רגשותיו (וזאת בניגוד לשניים הקודמים שהם קורבן לקוטביות הריגשית שלהם), והוא מסוגל להחליט אם הוא רוצה לעמוד על שלו או לוותר. יש ל ו בחירה, לאינפנטילי ריגשית אין ברירה. הקיטוב הריגשי שלו מחליט עבורו. הבוגר ריגשית מגיב בצורה שקולה, הוא לא חייב להגיב, הוא מגיב אם הוא מוצא לנכון. וזאת בניגוד לילדותי מבחינה ריגשית, הוא מגיב בצורה לא שקולה; קודם הרגש (האגרסיבי או הרגרסיבי) מתפרץ, ורק אחר כך הוא מבין באיזה גישה הוא נקט.

כך לגבי היחס לאיום, סכנה או תוקפנות. וכך גם לגבי היחס לכאב וסבל; הבוגר ריגשית מקבל את הסבל והכאב כחלק מן החיים, בעוד שהילדותי ריגשית חש ש: 'למה זה מגיע לו', ו'מה הוא עשה כדי שזה יפול דווקא עליו'. דהיינו הוא מקבל את ההמוקשים של החיים באופן אישי. הבוגר רגשית מתייחס לסבל והכאב שלו בצורה סטואית (היום זה תורי מחר זה תור של מישהו אחר) או מנסה לחפש בזה משמעות ('אני סובל כי'), הוא עשוי לראות אותם  כמחיר כלשהו. למשל באהבה: הוא לא נכנס להלם כשהוא חווה כאב תוך כדי אהבה או התאהבות, הוא עשוי להבין שלאהוב משהו זה לסבול אותו.  והכוונה היא שהמדידה של הערך של משהו, זה תמיד דרך המחיר שהאדם מוכן לשלם עבורו. זו תפיסה שנובעת מבגרות ריגשית.

כבר נכתב כאן במאמרים קודמים, בסידרה זו, כי המעבר מן המצב של רגשות אינפנטיליים לרגשות בוגרים הוא תהליך לא פשוט. ולמעשה הוא מעין תהליך אלכימי, תהליך של שינוי מצב צבירה, של מטאמורפוזה. שבו משהו נמוך עובר מעין קפיצה קוואנטית, מזדכך, מזדקק ומתייצב על רמה גבוהה יותר. ושם הוא עדיין הוא, אך הוא גם משהו אחר לגמרי. האנאלוגיה באלכימיה, היא הפיכת העופרת (רגשות ברמה אינפנטילית) – לזהב (רגשות ברמה בוגרת).  זו אותה המתכת  אך זו באותה המידה מתכת אחרת. אך כך או כך, זו יש הבדל ערכי בין שתי המתכות; בראשונה זו מתכת זולה שכיחה, בשניה זו מתכת יקרה שערכה ואיכותה שווים הרבה וניתן לסחור בה ולקבל שווי ערך גבוה. בעוד ששווי הערך של העופרת הוא נמוך מאוד וניתן לקבלת תמורתו בעיקר דברים זולים וחסרי ערך.

ומה בדיוק קורה באדם לאחר שעבר את התהליך הזה  של הפיכת העופרת הריגשית לזהב ריגשי?  ובכן הבוגר ריגשית  לא מאפשר לאגו להתחזק ולהיבנות על ידי התחברותו לרגשות האינפנטילים.  התחברות הבאה לידי ביטוי במשפטים כגון:   "מגיע  לי" ו "מה אתה יכול לעשות בשבילי?".

בוגר ריגשית, לעומת זאת, מבין שהוא  בר מזל אם מישהו מתייחס אליו בכלל ועוסק בו.  במילים אחרות  הבוגר ריגשית מבין ויודע שהתקשורת האמוציונלית בין אנשים -ברמה הריאלית –  מורכבת מאגו ופנטזיה.

חלק ב':

הבוגר ניגש אל אחר בגישה של:  'קח ותן' אמוציונלי, הוא בא על בסיס של  חוזה אמוציונלי,  ז"א: "אני חשוב בדיוק כמוך ואנו מחליפים דברים " וזה צריך להיות הגיוני וזה צריך להיות הגון וצריך להיות בתוך זה  מקום לחום אנושי והתחשבות.  אך מה שקיים היום בין אנשים זו התובענות של האגו והעוצמה של הפנטזיות.  והבוגר ריגשית מוריד את רמת התובענות של האגו ומנמיך את העוצמה של הפנטזיות.

עד כאן זה נשמע  די פשוט ואפילו סכמטי במידת מה, אך במציאות ההבדל ביניהם פחות מודגש ויותר ערמומי. ומדוע ערמומי? בחברה שלנו ילדותיות ריגשית למדה להתחפש ולהראות מבוגרת ובוגרת לכל דבר. אנשים מדחיקים רגשות ונראים ומתנהגים כאילו שהרגשות שלהם מזמן כבר בגיל ארבעים לפחות… ואיך יודעים? איך ניתן לדעת שמתחת לקליפה של רגשות בוגרים ושקולים מסתתר אינפנטיל ריגשי? ובכן לפי תגובתו בעת שהוא נפגע ריגשית. זהו אחד מן המבחנים הבולטים ביותר. אדם בוגר נפשית אמנם נפגע ריגשית, אך זה מיד מתועל אצלו לפעולה, זה מיד יוצא החוצה בדרך כלשהי; הוא מדבר על זה, או עושה עם זה משהו (יצירה למשל). אך הילדותי ריגשית מיד מפנים את זה, והולך עם זה עמוק פנימה, מבשל את זה ולא מסוגל להיפרד מזה. יוצר סביב זה מעין דבק ריגשי. זה נקרא: מעורבות ריגשית. וכבר גורדייף, 'בחיפוש אחר המופלא' של אוספנסקי הזהיר מפני זה מאוד. הוא טען שבכל פעם שזה קורה זה עולה לאדם בכמה שנים של נסיגה אחורה בהתפתחות הרוחנית שלו.

האינפנטלים ריגשית נפגעים נורא, כי מבחינה ריגשית הם לא מוגנים. כמו ילד שקל להרביץ לו, כי הוא חלש. הרגשות של האינפנטיל ריגשית חלשים, אין להם עוצמה. הם תובעניים מאוד, קולניים מאוד אך אין להם עוצמה פנימית.

אנשים רבים נראים כבוגרים ריגשית, ומפגינים כוונות נהדרות ונאצלות וזה יכול להראות מאוד משכנע, אך כל זאת עד הרגע בו משהו יפגע באגו שלהם, עד הרגע בו יעלבו  ממישהו ואז כל הכוונות הנאצלות הללו יעלמו כלא היו ומה שישאר זה הדבר האמיתי: האגו שכל דרכי הגישה אליו הם אמוציות פגועות.

נקודה נוספת שמאפיינת את הילדותי ריגשית הוא הדרך בה הוא  מתקשר עם אחרים; האינפנטיל ריגשית עוסק בעיקר באגו שלו ולא רגיש כלל לאגו של אחרים. ובעיסקאות תקשורתיות הוא מדבר בעיקר על עצמו ולא נותן כמעט משוב לאחרים בנוגע לאגו שלהם.

הנטייה אצל הילדותי מבחינה ריגשית הוא לתת כמה שפחות משוב,  להגיב כמה שפחות כלפי הזולת  ולגרום לשני כמה שיותר עבודה על ידי כך שהוא צריך לנחש כיצד אתה קולט אותו. ואכן אחד הדברים שמאפיינים ביותר את הבוגר ריגשית בתקשורת הוא יכולתו והתעקשותו לתת משוב. כי נתינת משוב משדרת לזולת עניין בו בשל היותו הוא ולא בשל עיסוקו או עניינו בנו. (עם זאת יש נתינת משוב לא בוגרת ויש בוגרת; נתינת המשוב הבוגרת לא מתייחסת ועוסקת בעובדות אלא משקפת וחושפת בפני הזולת את העמדה הפנימית שלנו ביחס למה שהוא\היא אמרו. ולא איך אנו קולטים את העובדות שעליהם דיברו, אלא את הכוונות שעמדו מאחוריהן).

כך שכל העניין של בגרות ריגשית הוא בעייתי מאוד. חלק גדול מן הבוגרים ריגשית הם בעצם מאוד ילדותיים. (נשים מודות שהרגשות שלהן שולטות עליהן, אך גברים מציגים חזות רציונלית בתכלית, אך בזמן שהם עסוקים בהולכת השולל הזו, ריגשותיהם שולטים עליהם יותר… יש על זה ביסוס מחקרי).

וכך ככל שאדם ישקיע יותר מאמצים להראות יותר בוגר ריגשית ממה שהוא – ("אין לי אינטרסים אישיים, אני רק מציג עובדות")  כך יגדל ויתעצם החלק הילדותי שבו, כי ללא כל בקרה ופיקוח –  הרגשות הילדותיים יכולים רק להתפרע ולהשתלח ביתר שאת.

התרגלנו לחשוב שרוב האנשים הבוגרים עושים דברים מתוך בגרות ריגשית, או לפחות מתוך שיקולים רציונליים טהורים. אך במציאות רוב האנשים פועלים מתוך רגשות  והם שמנווטים את ההחלטות הכביכול רציונליות שלו.

אצל אדם בוגר ריגשית החשיבה הרציונלית מנוווטת על ידי מרכז כובד פנימי, על ידי העצמי או ההוויה הפנימית. בעוד שאצל אדם לא מפותח מבחינה ריגשית –  אלה הרגשות הלא מרוסנים והלא מתועלים שפועלים על שיקולי החשיבה הלכאורה רציונלית. כך או כך רק לעיתים רחוקות החשיבה הרציונלית היא פרי של שיקולים שכליים טהורים, לרוב היא מושפעת או מן הרגש הנמוך (אינפנטיל ריגשית), או מן ההוויה הפנימית (בוגר ריגשית).

חלק ג':

אחד מן המאפיינים של אדם ילדותי ריגשית היא תופעת ההתרגשות: ההתחממות של האנרגיה הריגשית, או לחץ ריגשי. כל אלה זרים לבוגר ריגשית, אצלו הרגשות צוננים ורגועים. התרגשות  היא תופעה אמוציונלית חמה ואם נדמה את התודעה של האדם למסך טלויזיה, הרי שאצל אדם בוגר ריגשית התרגשות ולחץ ריגשי יופיע כמו הפרעה שיוצרת הפעלה של מכשיר חשמלי על מסך טלויזיה. הבוגר ריגשית נמצא במצב של רגיעה ושקט ריגשי.

ומה לגבי השקט הנפשי אצל האינפנטיל ריגשית? ובכן הוא נמצא בדרך כלל באחד מ2- קטבים! התרגשות והיסטריה – כאמור,  או בריקנות ושיממון רגשי.  אפשר להגיד שהבוגר מצוי במצב של עוצמה ריגשית שבתוכה ישנו שקט (כמו מעגל בתוך מעגל). בעוד שאצל האינפנטיל זה כמו שני קטבים שהוא מתנדנד בינהם;  בורח מן השקט אל ההיסטריה הריגשית (כי הוא פוחד מן השקט עבורו זה לא שקט מבורך אלא ריקנות פנימית), ואז בשוך ההיסטריה הוא מוצא עצמו באנטיקליימקס של ריק ריגשי.  

אצל האינפנטיל כמעט כל דבר זורק את ריגשותיו לחגיגה, היסטריה, או אורגיה ריגשית. (שהוא או מחצין או בולע אותם). ומה אצל הבוגר? איך הוא מגיב ביחס לגירויים ריגשיים שבאים מבחוץ? ובכן הוא לא נותן לגל הריגשי  הגואה לעבור רמה מסויימת של התרגשות. כאשר גירוי ריגשי מגיע והבוגר מרגיש את הגל הפנימי גואה ומאיים להציף אותו מבפנים-הוא עוצר  אותו לפני השיטפון –  כי רק כשהאדם עוצר את הגל הריגשי הוא מצליח  לא הופך קורבן לגירוי הזה;  ואז הוא  לא נחטף ע"י רגשותיו הגואים. כי הבוגר יודע בחוש שאם ירשה לרגשות להציף אותו מעבר לקו מסויים, אז הוא נתון בידי הרגשות שלו לשבט או לחסד (בד"כ לשבט) ואז אין דבר שהוא יוכל לעשות ביחס לזה.

יחד עם זה, צריך לציין כי  אנשים אשר מתרגשים מאוד- אמוציונלית ומתרגשים אמוציונלית בקלות –  זה אומר שכנראה  יש להם את פוטנציאל גבוה להיות רוחניים, כי זה אומר שיש בהם רגשות אשר מתלקחים בקלות וזה חומר הרבה יותר טוב מאנשים יבשים. רק שכאמור זה צריך לעבור עיבוד, תהליך אלכימי ואז הזהב יהיה עשיר ואיכותי יותר.

הרגשות לא אמורים בכלל להתלקח, מה שאמור להתלקח זו הרוחניות – הרגשות הם כמו נוזל המח, שמקיף את המח, זה המח שצריך לתפוס אש לא הנוזל סביבו, הוא בא רק לשמור עליו, להגן עליו ולצנן אותו.

דימוי נוסף לרגשות ולרוחניות הוא בסיס צבאי וש.ג. – הש.ג. הם הרגשות הילדותיים והבסיס עצמו הוא ההוויה הפנימית. כדי להגיע לרוח, להוויה הפנימית צריך לעבור דרך הרגשות. אך אם הם לא מאולפים, לא שקטים – האורח לא יכול להיכנס לבסיס. וכך רוב הש. גימלים עוצרים את רוב האורחים בפתח ולא נותנים לו להיכנס פנימה. הם דומיננטיים מידי, כמו ילדים, ולכן הסכנה הגדולה של אינפנטיליות ריגשית היא דומיננטיות; הרגשות במצב זה 'יגנבו' את החוויה ולא יתנו לה להגיע אל רמת הרוח ולאפשר לה להתלקח. במקום זה הרגשות מתלקחים מה שמחמם את כל המערכת.

ומה שקורה אצל הבוגר ריגשית שהוויה –הרוחניות שלו  לא נחסמת על  ידי הרגשות הילדותיים הוא מצליח לתת להוויה הפנימית שלו לתקשר ישירות עם חוויות וגירויים מן העולם החיצון.

הרגשות של חלק גדול מן האנשים הם רגשות ש.ג. ואז הנפש שלהם לא מקבלת את ההתרחשות האמיתית. עכשיו, הענין הוא שכאשר הרגשות חוטפים את האקשן מה שנמצא מאחורי הרגשות זה מאומה כי כלום כלום לא מגיע פנימה כי הרגשות חוטפות את הכל. ואז משתררת ריקנות פנימית, (ואז אנשים מרגישים את הכלום שלהם והם מרגישים שהם לא חיים).  אולם אם יצליחו קצת להשתיק והרבה לאלף – את הרגש המתפרע – אז  הרשמים יעברו את הש.ג. ויגיעו למחוז החפץ הרוחני.

 ובאנלוגיה: הרגשות (אצל האינפנטיל ריגשית) בעצם גורמים לאור השמש לשבור עליהם  את הקרניים ולהפוך לצבע במקום שהקרניים ימשיכו דרכם הלאה פנימה אל הנפש,  למחשכי התת מודע ולהוויה הפנימית.

כשמתבוננים באדם בוגר נפשית לא רואים שום צבע והוא נראה אפור ואטום. וכשמתבוננים באדם ילדותי ריגשית הוא נראה עשיר, רבגוני ומלא התרחשות פנימית. כי כשאנשים אחרים רואים את הצבע והצבעוניות של עולם הרגש של האינפטיל ריגשית – חוגג ומתפרע – הם אומרים: נהדר, יופי הכל צבעוני.

וזה הפרדוכס: לילדותיים ריגשית יש את  עולם החברה הצבעוני, עולם שהוא חסר תכן ריגשי של ממש. וכך הם נעדרים תכן ריגשי משל עצמם ועוצמה ריגשית אמיתית. לבוגר ריגשית יש את כל אלה, אך הוא ניתפס, כאמור, כצונן ולא נגיש מבחינה ריגשית.

כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הריגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.

למעשה רובנו חי את רוב חייו הריגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'.

כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת.

'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. או בעצם להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. מסננים אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. (ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, בחלק כ"ב: "טעויות ניווט בדרך אל האושר").

החיים הללו הם לא מאוזנים, וסובבים סביב האגו, מולך האגו, שיהיה מבסוט. ולא משנה שחיינו נוטים לצד אחד, סובייקטיביים, לא הולכים לשום מקום, כי אנו תקועים על הזמן בצד, בצד זה או אחר.

אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.

השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם.

על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת. עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה.

כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם.

עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל שייכים לשני המצבים של מזג האויר: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.

מה שמהותי זה  לאן האדם הולך ומה חי בו? מה שמוביל לשלישי והוא החשוב מכולם הוא: מי אתה ברמת ההוויה שלך, מה הישות שלך. והאם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה רגשית, אבודה וריקנית?  

ת:

"הדרך הנעלה אינה קשה

לאלה שאין להם העדפות.

כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,

הכול נעשה ברור וגלוי".

 סנגצאן, הסין הסין מינג.

"מכל הגדולים בעריצי העולם, רגשותינו הם האדונים האכזריים ביותר".

                                                                                                                          ו. אלכסנדר

אפשר לגשת לעניין הבנת הרגשות מכל מיני זויות, אך מנקודת מבט של ההוויה (העצמי האמיתי והגולמי השוכן בתוכנו) יש לרגשות -כפי שאני רואה זאת כמובן- הבנה מיוחדת וספציפית מאוד.

ניתן לחשוב אולי כי הרגשות הן מדיום מצוין להתחברות למצבים נפשיים ורוחניים כגון אקסטזה, התעלות, קדושה וכו', אך איני רואה זאת כך.

הרגשות לא נועדו בכלל  ליצור קשר עם העולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מתקשרים בכלל  ישירות לההוויה.

הרגשות הם אנרגיה שחוזקה בסטאטיות שלה, ברגע שהיא מופעלת היא מזדהמת.

כך ברוחניות, וכך גם בין בני אדם.

וכאן אני הולך לכתוב משהו מוזר, כשבני אדם נפגשים, הרגשות צריכים להיות האחרונים שבאים לתמונה. רק כשיש סינכרון מלא בין שני בני אדם – הרגש יכול לצוף. אל לו להגיע לסצנה התקשורתית מוקדם מדי. כששני בני אדם נפגשים צריך שיהיה ביניהם חום הדדי, אנושיות ואיפשור (יצירת חלל שהאחר ימצא עצמו בתוכו) – כל אלה הנם תוצרים של ההוויה הפנימית ולא של הרגשות. ורק אחרי שזה ישנו יכולים לבוא הרגשות.

הסכנה של רגשות לפני חום אנושי ואיפשור – הוא, שלאחר זמן, זה יכול לבוא כתחליף במקום מצבים של קשר עם ההוויה.

הרגשות הינם מצרך מקודש, הם נוזל החיים עבור ההוויה. לאנשים  מטענים אדירים של אמוציות אך יש לשמור אותם -כבתולין של אישה, או להבדיל -כמטילי הזהב שבפורט נוקס, והיות וזה לא קורה, ואנו דולפים וזורמים ריגשית עם כל עובר ושב, לא נותר בנו מספיק עבורנו, עבור ההוויה שבתוכנו, שהיא אנחנו.

ואז במקום שהאמוציות יעברו התמרה ויופיעו כאנרגיה רוחנית, האדם מנסה לחוות חוויות רוחניות, אך הוא עושה זאת עם הרגשות. אנשים  מגיעים לרוחניות  אך יוצרים שם  אינטראקציה ריגשית, ואינטראקציה ריגשית אפשר ליצור רק עם אנשים אחרי ם. (וגם זאת על רקע של יצירת חלל פנימי ושידור של חום אנושי בלתי מותנה) –  ואל הרוחניות יש לבוא ריק, בלי משאלה ספציפית, עם רגשות במצב של חוסר תובענות מוחלט. במקום זאת, שוחרי רוחניות רבים  באים דרך הרגש, מתוך הרגש, בגלל הרגש, אבל הם משכנעים עצמם שהם באים מצורך רוחני אמיתי ושמה שהם רוצים זה רוחניות, אך לעיתים קרובות מדי הם באים מהצורך בסיפוק ריגשי, וזה הדבר שהם זקוקים לו.

אצל הרבה מאוד אנשים מאחורי קול יעקוב הרוחני מסתתר עשיו הריגשי.

בבסיסה, עבודה על  ההוויה, התודעה ולקראת חיים רוחניים – הינה תמיד על ידי מאמץ מודע להרגיע, למשטר ולאזן ולהכניס לתלם את האמוציות. את האמוציות האינפנטיליות אשר נמצאות מתחת לרמת הצוואר או כמו שגורדייף קורה לזה – "הסוסים המתפרעים ", ושיהיו בעצם מכשיר ברוחניות של האדם, חלק פונקציונלי מהרוחניות של האדם ושלא תהיה להם אוטונומיה.

עכשיו, היום יש להם אוטונומיה, כמו צ'צ'ניה, הם מחוז שלא רק שמרד, אלה מחוז שגרם לכל המערכת האנושית לעבוד תחתיו, ויש צורך לרסן את המרידה הזו ולהחזיר את האוטונומיה של האמוציות לכלל הכוליות של שדה המערכה.

האמוציות אינן חלק הרמוני ואינטרגלי של המערכת, אלא הם חלק בדלני שעובד עבור עצמו ומשעבד חלקים אחרים לעבוד עבורו.

אנשים רבים מתקוממים כשהם שומעים זאת, כי  נראה להם כי מצב הרגשות הקיים הוא שמחזיק את האדם בזיקה אנושית כלשהי, ואם הרגשות ימושטרו האדם יהפוך לאוטומט. (זה נכון אומנם כשמנסים לברוח מן הרעה החולה של אינטלקטואליזם עקר וקר, ואכן אז הרגשות נדמים כמעוז האנושיות, אך אם משווים את הרגשות להוויה – זה לא הפתרון). ולא היא, רק אם הרגשות יוכנסו לקונטרול והרגעה, רק אז האדם יהפוך באמת לאנושי. הרגשות לא עושים את האדם לאנושי, אלא לאגוצנטרי וחסר יציבות. כשהרגשות שולטים – האדם נעשה ללא אנושי כי הוא  מונע על ידי אינטרסים, נמשל  על ידי רגשות ומנווט על  ידי אינטלקט. במקום להיות אנושי המנווט על ידי ההוויה ומונע על ידי מטרות של הגשמה עצמית ולא אגוצנטריות.

מה שקורה בתחילתה של מערכת יחסים הוא התרגשות של גל גדול של הענקה רגשית. הפתיחה נוצרת אם אנו מרגישים טוב האחד עם השני, ואז מיד פותחים ומרעיפים חום. אך ברמה גבוהה יותר, המצב אחר: ברמה זו חום רגשי אמור להיות הדרגתי ולהגיע רק אחרי הרבה זמן. ככל שאתה ברמה יותר גבוהה, אתה נותן עצמך פחות בקלות ופחות בהתפרצות של רגש. אלה שישר בהתחלה נותנים את כל החום שלהם – אין להם הרבה בפנים. ככל שאתה יותר סלקטיבי, כך תיפתח יותר מאוחר, אבל כשתיפתח, החום יהיה מתון, המשכי, רציף, קבוע ובטמפ, בינונית. בלי עליות וירידות דרמטיות. כי חום רגשי שמתחיל מיד בטמפ מאוד גבוהה, גם יסבול מצניחה מאוד גדולה. כך שהענקה רגשית ברמה גבוהה, זה משהו פחות חם פחות שורף יותר איכותי. ובעיקר יותר מתון ויציב.קיצוניות רגשית אינה מעידה על יחסים מאוזנים ובריאים. אמנם הקור של הניכור הוא דבר נורא, אבל גם הקצה השני, של רגשות חמים מדי. כי רגשות יכולים להיות שורפים כפי שהם יכולים להקפיא.הרגשות אצל אדם בוגר נפשית (אדם ברמה גבוהה) – הם רגשות שהתמתנו, החום יציב, והם מצויים פחות או יותר בקו אמצע אחיד. אפשר לסמוך על רגשות של אדם כזה שכל הזמן יהיו שם באותה הטמפ' וההענקה. וזאת בניגוד לרגשות של אדם לא בוגר רגשית, שאז יום אחד זה שורף כמעט ויום שני קפוא.טמפ' ורגשות זה דבר שהולך ביחד. יציבות חשובה לא רק ברגשות, אבל במיוחד ברגשות, אך שם חשובה גם ובעיקר: הטמפרטורה. והטמפ' הטובה ביותר היא של חום מתון. עם זאת, חום מתון יכול להחשב, על ידי אנשים המצויים במצב של אינפנטיליות רגשית (הרגילים לדרגות חום רגשי גבוהות) כצינה, ניכור וחוסר איכפתיות.האדם הבוגר נפשית אולי לא אוהב עם תשוקה ואימפולסיביות, אך ההענקה הרגשית שלו מצטיינת במרכיב חשוב מאוד ששמו: חום אנושי. וחום אנושי אף פעם לא שורף, הוא חם מספיק כדי לחמם בחורף הקשה של הניכור האנושי והקוסמי, אבל לא שורף. חום מתון הוא יותר עדין. ורגשות עדינים מתקשרים ומדברים אל הנפש, שהרי היא נרתעת מכל דבר קיצוני מדי.הצד הגבוה (או הבוגר) של הרגשות לא שורף אותך אלא מרגיע אותך. ברמה זו הרגשות שוכנות מסביב ובתוך אגם של שקט נפשי. אלה אינם רגשות שבאים לקראתך כמו גל בים, אלא רגשות של אדם ששוכן איתך, אלה רגשות של להיות ביחד עם הבנאדם.חום אנושי קרוב לנפש. רגשות של חום רגשי קיצוני קרובים לדם וליצר.הרגשות הטובים הם רגשות עדינים. כל עניין ההתבגרות הרגישית, הוא בלעבור מהצד השורף והחם לצד העדין והחמים.אם זה חם מדי זה מוציא את הנפש מחוץ למשחק (כי הנפש קרה לגמרי…).רגשות שלא מוציאים את הנפש מחוץ למשחק הם רגשות של: לא לצאת מן הכלים, לא להיות אימפולסיבי, יצרי, להקרין רגש בפאניקה. אלא יותר כמו מי אגם שלווים. זה יותר קרוב לחום האנושי האנגלי מאשר הישראלי. האנגלים אוהבים ברכות, בעדינות. הישראלים אוהבים בחום, באגרסיה. יש הרבה יותר עומק רגשי ברגש לא מתלהם מאשר ברגש חם. הרגש החם הוא מוחצן, הוא מעל לפני השטח, הוא נע בסטיות תקן מאוד גדולות.זה כמו ההבדל בין צחוק לחיוך. רגש חם הוא צחוק, רגש חמים הוא חיוך. צחוק הנו פורקן, חיוך הוא הרמוניה.החיוך אמנם מוקרן החוצה, כמו הצחוק, אבל שלא כמו הצחוק, הוא שוכן בצד הפנימי של החוץ. ואילו הצחוק הוא כלפי החוץ של החוץ. הצחוק אגרסיבי, החיוך עדין. החיוך קומוניקטיבי ברמת הנפש, מאפשר לאדם להתפתח אליך מבפנים, הצחוק נעשה בשיתוף עם מישהו, אבל לא בהכרח גורם לו להפתח אליך מבפנים.קל להאשים אנשים שהרגשות שלהם עדינים, כמו האנגלים – בקרירות רגשית. אבל הם בסך הכל שומרים על קשר עם הנפש שלהם. הקור הבריטי אינו קור של ניכור וסגירת דלת, אלא קרירות שאומרת שהוא לא הולך לשרוף לך את הפיוזים היותר עדינים של הנפש. שהוא זורם אליך רגשית מבלי לשרוף אותך.אנשים שהם עדינים רגשית הם גם עמוקים יותר.כשמשהו קר בחוץ – הוא חם בפנים. כשמשהו חם בחוץ הוא קר בפנים. הישראלים הם חמים בחוץ אבל זה לא אומר שהם חמים בפנים. האנגלים בחוץ הם קרים אבל כשהם נפתחים הם אנושיים.הרגשות צריכים להיות אגם צונן, שכמעט לא שטים עליו. וכאן סוד הכוח שלו, כמו מטילי הזהב בפורט נוקס שאסור לגעת בהם אבל הם נותנים למעשה את הקרדיט לרוב המסחר בעולם. אנחנו כל הזמן משתמשים ברגשות שלנו, ומלהיטים אותם על כל גירוי ובכך שאנחנו מבזבזים אותם. הרגש הוא הכי חזק כשהוא הכי צונן. הרגש הוא סביב הנפש, ככל שהוא קרוב יותר לנפש, הוא יותר קר. ככל שהוא רחוק יותר מהנפש, הוא יותר חם. ברגע שהרגש מתלהב, הנפש מתכווצת. אנחנו צריכים לשמור את הרגשות קרוב לנפש, בכלל צריך להיות קרובים לנפש.חום אנושי הוא כמו חיוך. הוא מחבק מבלי למעוך.אבל, הערת אזהרה, לצנן את הרגש לא אומר: 'לדכא אותו'. דיכוי הרגש, זו רמיסה ברגל גסה וחמה. צינן הרגש, זה לשמר את הרגש, בעדינות, על החום שלא יגרום לו ולמערכת נזק. זה כמו ההבדל בין אש שנותנת חום בחדר ובין אש ששורפת אותו. לדכא את הרגש, זה לכבות את האש. ואז נמקים בקור.גברים נוטים לדכא רגשות מתלהמים של נשים, ונשים פורצות בלהבות ריגשיות חורכות.הגבר אמור לרצות לעודד רגש צונן אצל האישה, והיא, לתמוך בו ברגש מתון, המשכי ויציב. 

חלק ד', שלושת השלבים בדרך לדינמיקה: כאן המקום לחשוף מונח חשוב בהקשר זה של ניהול רגשות. שם המונח: דינמיקה. כשאין דינמיקה, כלום לא קורה. וכשיש דינמיקה, הכל קורה, לטוב או לרע, תלוי איזו דינמיקה: חיובית או שלילית.גם הגירוי השלילי הנכנס (במצב א') וגם הרגש השלילי הצף (במצב ב')  – שניהם יוצרים או עומדים ליצור דינמיקה שלילית, (כי הגירוי או הרגש שליליים מן ההתחלה).  המטרה של ניהול הרגשות בשני המצבים, היא להשתלט על הגירוי והרגש (בשלב הטרומי) ולא לתת להם להגיע למצב של דינמיקה שלילית. במצב א' זו דינמיקה שלילית בתוך המערכת, ובמצב ב' זו דינמיקה שלילית מחוץ למערכת, בין אדם לאדם אחר, בדרך כלל.הדינמיקה, כל דינמיקה,  נבנית בשלושה שלבים:א.  בדידים, או ידני (יחידות בודדות, שלב פיסי)ב.  קבוצות, או מכאניקה, (מתרחש בקפיצות, באינטרוואלים, שלב מגנטי)ג.   זרימה, או דינמיקה, או זרימה (אוטומטי, קורה מעצמו, מזין עצמו, תהליך המשכי ורציף, שלב חשמלי) בשלב א' – (בדידים), יש יחידות שמצטברות, וכאן ההצטברות איטית.בשלב ב' – (קבוצות),  הן מתחילות להופיע לא כיחידים, אלא כקבוצות, הופעת הקבוצות מהירה יותר.בשלב ג' – (זרימה), יש תהליך של ספירלה, הקבוצות מצטרפות יחד לתנועה אחת רציפה. ניתן לשמוע זאת בהפעלה של מנוע, בהתחלה, ישנם תיקתוקים בודדים, (בדידים), אחר כך זה  טרטור (מכאניקה), ואחר כך זה הופך לזמזום (דינמיקה).בשני המצבים, מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה –  אדם שרוצה למנוע דינמיקה ריגשית שלילית, חייב לעצור את התהליך בשלב הבדידים, זהו השלב המודע, וכאן יש לו הכי הרבה שליטה.השלב של הקבוצות, (מכניקה) זה כבר שלב חצי מודע, כאן (זה או יוצא החוצה ממודעות, או נכנס פנימה לתת מודע) האדם כבר לא מרגיש כל כך מה קורה לו, כאן יש כבר פחות שליטה על שקורה, מן השלב הקודם.  והשלב האחרון כבר אינו בשליטה כלל. היות ואינו מודע לגמרי, ועל כן הוא יכול להמשיך ולהסתובב וכך להביא  להכי הרבה נזק (בדינמיקה שלילית, כמובן כי כשמדובר בדינמיקה חיובית, זה בדיוק להיפך, זה מביא להכי הרבה תועלת)..האדם שרוצה לנהל רגשותיו חייב לעצור את הדינמיקה השלילית בשלב הבדידים, כלומר לפני שזה מתחיל לקבל אינרציה והופך לחצי מודע ואחר כך לבלתי מודע.במצב א' כשגירוי שלילי מאיים לחדור למערכת הרגשית, על האדם לעצור את הגירוי בשלב של גירויים בודדים, לפני שזה עובר לקבוצות, וכדי לעשות זאת הוא צריך להפעיל את מערכות ההגנה, בין שלב הבדידים לשלב הקבוצות (המכניקה). (מערכות הגנה, הכוונה לשיטות של דמיון מודרך, שבהן מדמיינים קיר בין האדם לגירוי השלילי, ואם זה לא עובד, ישנן טכניקות נוספות).ובמצב ב', כשרגש שלילי עומד לעלות שלב ולהפוך לעוצמתי וקולני יותר, על האדם לצאת מן התמונה ולהפסיק לתת לזה כוח, ואז התהליך לא יעבור הלאהלשלב הקבוצות, שלב המכאניקה, וישאר בשלב הלא מזיק של הבדידים, ואז יתנדף לו מעצמו תוך זמן קצר.צריך לא לתת לרגש או לגירוי השלילי לתקוע שורש, שלב הקבוצות הוא תקיעת שורש של הגירוי או הרגש השלילי, שלב הזרימה הוא שלב הצמיחה וההסתעפות. בשלב הקבוצות קשה לעקור את השורש, בשלב הזרימה יש כבר עץ שלם.יחסית קל לעצור את התהליך בשלב שבין הבדידים לקבוצות, אז מדוע זה כה קשה? מדוע אנשים רבים כל כך נסחפים לשלב הקבוצות כל כך מהר?ובכן כפי שנכתב קודם האשם תלוי במרכיב אחד ושמו הזדהות. ההזדהות של האדם עם הגירוי או הרגש השלילי, (לא להבדיל בינך לביניהם). ההזדהות משמשת כמאיץ שמכניס את הבדיד לתוך המערכת, מכפיל אותו בטור חשבוני עד שמגיע לשלב הקבוצות, ומשם ממשיך בתאוצה, עד שיגיע לזרימה אותה כבר אי אפשר להפסיק. כי אז הזרימה כבר מזינה את עצמה וממשיכה לנוע פרפטום מובילה.כאמור, בשני המצבים, כדי שהאדם יעצור את הגירוי המאיים לחדור פנימה ולהפוך למעורבות רגשית (דינמיקה רגשית שלילית בתוך הרגשות), וגם כדי שלא יאפשר לרגש השלילי לצאת ולהפוך לויכוח או מריבה – עליו להפסיק את ההזדהות ולעצור אותו בשלב שבין הבדידים למכאניקה, כלומר בשליש מן הדרך. וכשנושא השליש, או השלושים אחוז, נכנס לתמונה, מגיעים לעקרון חתך הזהב. חלק ה' – חתך הזהב: מה שנאמר עד כה, שהדרך למנוע מבדיד שלילי, להפוך לדינמיקה שלילית, היא לעצור אותו בשליש הדרך, לפני שהוא הופך מבדיד לקבוצה.העצירה של התהליך בשליש מן הדרך מצייתת לעקרון עתיק ומרתק, עקרון הזהב, שנקרא גם: חיתוך הזהב, או מלבן הזהב.זוהי בעצם פרופורציה שמחלקת גוף, שטח או תהליך לשני חלקים לא שווים, כשאחד מקבל שליש והשני שני שליש. פרופורציה זו נקראת יחס הזהב.

חוקרים ומלומדים גילו כי יחס הזהב מופיע בהרבה מאד תופעות בטבע. ניתן לראות את יחס הזהב כאשר מסתכלים על מספר עלי הכותרת בפרח הורד. מתברר כי היחס בין סידור עלי כותרת של הפרח בשורה החיצונית הוא יחס הזהב ביחס לשורה שלפניה. אם נתבונן בצמח החמנייה נראה כי זרעי החמניה ערוכים במבנה עגול המקיים את יחס הזהב. כאשר נסתכל על המבנה הלולייני של קונכיות הנאוטילוס נמצא את יחס הזהב בין לוליין אחד למישנהו.ניתן לראות את יחס הזהב במעופו של הבז כלפי טרפו. הבז שהוא אחד מהעופות המהירים ביותר בעולם, נע במהירות עד כ-300 ק"מש. בשעת מעופו הוא צולל אל הטרף מבלי לגרוע את עיניו הארוחה שמצפה לו. זאת על ידי מעןף בצורת לולין לוגריתמי המציין את יחס הזהב בלוליינותו. ישנם ציורים בהם השתמשו הציירים במימדים המזכירים את יחס הזהב. דוגמא לכך ניתן לראות בציור "סקרמנט הסעודה האחרונה " של סלבדור דאלי המוצג בגלריה הלאומית בוושינגטון.מימדי הציור עומדים ביחס הזהב זה לזה. 
. גם בתחום המוזיקה טוענים כי הצלילים הנשמעים ערבים ביותר לאוזן האדם (סקסטה מז'ורית וסקסטה מינורית) יוצרים מרווחים מוזיקליים המקיימים את יחס הזהב.היוונים הקדמונים והמצרים הקדמונים התייחסו אל יחס הזהב כאל יחס אסתטי במיוחד, ולכן ניתן למצוא יחס זה במבנים מהעולם העתיק, כגון הפרתנון באתונה,אחת הסיבות לתחושת היופי שמעניק יחס זה ניכרת במלבן הזהב, מלבן שהיחס בין צלעותיו הוא יחס הזהב.

כלומר, יחס הזהב הוא חלוקה של מלבן a  לשני חלקים לא שווים, שאחד מהם, בי הינו ביחס של שני שליש, והשני A  הוא ביחס של שליש.
אם נחתוך ממלבן זה את הריבוע B, החלק שיוותר מקיים אף הוא את יחס הזהב בין צלעותיו. חזרה הולכת ונשנית על פעולה זו יוצרת סדרה של מלבני זהב. ציור של רבע עיגול בכל אחד מהריבועים שהורדנו בתהליך זה יוצר קו עקום שקרוב מאוד בצורתו לספירלה הלוגריתמית:θ = (π/2log(φ)) × log r.הספירלה מייצגת את יחס הזהב: יחס הזהב מופיע בעולם בתחומים שונים: בגאומטיה, בבוטניקה, בתצורות של גבישים, בסידור העלים סביב הגבעול, במיקום הזרעים בתפוח, באיצטרובל של אורן, בהיערכות זרעי החמניה בתפרחת, בעלי הכותרת בוורד, בדגלי מדינות, בפנטגרם (עליו בעוד מספר משפטים), בקרני צבאים, בצורה הלוליינית של קונכיית הנאוטילוס: 

ושל מוזיאון גוגנהיים: 

                                                                                                 כיום נעשה שימוש במלבן הזהב באדריכלות. מספר בניינים מודרניים נבנו בעולם לפי פרופורצית יחס הזהב. למשל, היחס בין גובהו (152 מטר) ורוחבו (95 מטר) של בניין האו"ם בניויורק הוא היחס 1.621 שקרוב מאוד לחתך הזהב..חלוקת הזהב היא רק אחת משלוש חלוקות אפשריות. למעשה ניתן לחלק כל ציר, משטח ותנועה לשלושה  סוגים של חלוקות: א. חלוקה שתלטנית, ב. חלוקה דינמית ו-ג. חלוקה סטאטית.א. החלוקה השתלטנית היא זו כשלצד אחד יש יותר משבעים אחוז ולצד השני פחות משלושים אחוז.(ככל שהפערים בין השניים גדולים יותר כך צד אחד שולט יותר והשני יותר נשלט), הקוטב החלש נבלע על ידי הקוטב החזק.  אבל אם זה כבר עובר את השבעים אחוז, זה אף פעם לא מסתפק בזה ורוצה להגיע לבליעה מלאה של הקוטב החלש. עד שהוא נעלם בתוכו.הסימבול שמאפיין את החלוקה השתלטנית הוא משולש הפוך, במקום שתהיה זרימה פנימית בין שני משולשים, משולש אחד, זה שפניו כלפי מעלה נמחק, ונותר רק המשולש השולט, זה שפניו כלפי מטה. ב. החלוקה הסטאטית מורכבת משני חצאים שווים, שאחד בולם את השני, ויש כאן סטטוס קוו. אם זה פחות משני שליש ושליש, למשל חמישים חמישים, או אפילו ששים אחוז וארבעים אחוז – זהו יחס סטאטי, והארבעים אחוז בולם את הששים אחוז. תהליך זה מודגם על ידי הסימבול של מגן דויד, בו שני משולשים 'נוסעים לכיוון נוגדים', וכוח התנועה של האחד משמש ככוח בולם לשני.(זהו מצב של דינמיקה שנתקעה. כל צד שואף לשלוט, אך נבלם על ידי הכוח המוכח של הזולת. זהו מצב רע מבחינת התחושה, כי כל צד מבשל בתוכו עוינות כבושה, וזעם על כי הדינמיקה השתלטנית נעצרה בחצי הדרך. זה המצב של המלחמה הקרה. או פסיביות אגרסיבית. מעל פני השטח, אין מלחמה, בפנים יש כעס עצור שמצפה לפתח ולהזדמנות).. ג. חלוקה דינמית, מורכבת משני חלקים, האחד שליש והשני שני שליש. זהו מצב של סינרגיה דינמית. צד אחד מסתפק בשליש של נפח טריטוריאלי, מה שמאפשר לשני לזרום, אבל לא להשתלט. מצב כזה מאפיין דיאלוג, וזרימה שיחתית. באופן אידאלי, בשיחה, צד אחד (הדובר, המשדר) מקבל שני שליש ואז משמיצה את שרצה להעביר הוא מעביר שליש אחד לשני והשני הופך למשדר והוא עצמו הופך לקולט. כאן אין עוינות, רק זרימה נמשכת כשהקוטב המוביל מתחלף כל פעם. יש כאן תקתוק בין השליש לשני שליש מה שיוצר מעין דינמו.  אם הסימבול שמאפיין חלוקה שתלטנית הוא משולש כשקודקודו כלפי מטה, והסימבול ליחסים סטטיים של מלחמה קרה, הוא מגן הדויד, הרי שהסימבול לדינמיקה סינרגית הוא הפטנרגם. תבנית שנמצאת בבסיסו של כל תפוח עץ.הפנטגרם הוא אחת מהצורות הגיאומטריות שבהן מתגלה באופן טבעי יחס הזהב. בפנטגרם מתחלקות הצלעות המרכיבות אותו למספר קטעי צלעות מאורכים שונים. היחס בין כל שני אורכים עוקבים שווה ליחס הזהב. כלומר, אם מסמנים את קטעי הצלעות בצבעים כמו בתמונה שלפנינו, מתקבל כי היחס בין הקטע האדום לקטע הכחול שווה ליחס הזהב, (הקטע הכחול מהווה שני שליש מאורכו של הקטע האדום), כמו גם היחס בין הקטע הכחול לירוק, והיחס בין הקטע הירוק לסגול.אפשר לראות את הנאמר כאן גם באופן סכמטי, על ציר אחד. למעשה כל משטח מרוכב באופן סכמטי מציר, שבצד אחד שלו מצוי קוטב A ובצד שני קוטב B ;-אם הציר נחתך בדיוק באמצע, יש שיווין בין A ל-B – יש כאן יחס סטאטי; צד אחד בולם את הצד השני ואין דינמיקה פנימית ואין דינמיקה חיצונית.אם המרחק ביניהם נעצר בשליש המרחק, זהו יחס דינמי. כי יש איפשור של זרימה -אם המרחק בין A לB ארוך מאוד בקצה אחד, וקצר מאוד בצד השני, זו השתלטות של הצד הארוך על הצד הקצר. יש דינמיקה חיצונית, הצד הארוך נע החוצה, אך אין דינמיקה פנימית, כי קוטב אחד בלע את הקוטב השני.הבעיה אצלנו שאנו דור שלא יודע להחזיק את המקל בשתיהקצוות. עם שני קטבים פעילים. בדרך כלל קוטב אחד נלחם בשני, ומנסה לבלוע אותו. או לפחות לשלוט עליו. הדינמיקה -עוברת דרך אחיזת שני הקטבים, זה של היאנג, וזה של היינג, בעת ובעונה אחת, וברגע שבן אדם מצליח לאחוז בשני הקצוות, נפתח לו שער לרמה הבאה..הגירוי השלילי בדרך פנימה, והרגש השלילי בדרך החוצה – שניהם מאיימים להפוך לדינמיקות שליליות. על האדם לשאוף לא רק לעצור את הדינמיקה השלילית, אלא לתרגם אותה לדינמיקה חיובית, תוך שימוש באנרגיה של הדינמיקה השלילית. בנקודת העצירה של חתך הזהב הוא יכול להפוך את תהליך שלילי לחיובי. רק בנקודת המפגש של חתך הזהב, ניתן להפוך את הדינמיקה משלילית לחיובית. דהיינו, לשנות את כיוון הזרימה.עצירה בשליש מן הדרך תיגרום לאנרגיה של שני השליש הנותרים להישפך בחזרה אלינו, ואז נוכל לכוון אותה לכיוון של דינמיקה חיובית. כלומר העצירה בשליש הדרך, לא רק בולמת את התהליך השלילי, אלא מאפשרת מהפך, היא  לוכדת את האנרגיה הריגשית ומתמירה אותה משלילית לחיובית.אם אדם עוצר הבעה של רגש שלילי, בשלושים אחוז מן העוצמה הריגשית, (בשלב המעבר בין בדידים למכאניקה)-  יתר שני השליש, חוזרים למערכת ומחזקים אותה בחיוניות ריגשית.אותו הדבר לגבי הגירוי הריגשי בדרך פנימה, אם אדם עוצר את התהליך של המעורבות הריגשית בשליש מן הדרך פנימה (בשלב הבדידים), על ידי הפעלת מערכות הגנה ובלימה, הוא נעשה אדון של האנרגיות השליליות, שהופכות ממינוס לפלוס, ועתה במקום לחדור למערכת הן מטעינות את החלקים הגבוהים.כלומר ישנן שתי סיבות מדוע לעצור תהליך בשני שליש מן הדרך:סיבה אלף: לעצור התפתחות של דינמיקה שליליתסיבה בית: להפוך תהליך שלילי לחיובי, ההיפוך יכול להתבצע רק במיקום של חתך הזהב, במעבר בין בדידים למכניקה.. לסיכום:אז מה נאמר כאן? יחס הזהב בניהול רגשות שליליים, אומר כי על האדם התודעתי לעצור את הרגש השלילי והגירוי השלילי בשליש הדרך ולהתמיר את האנרגיות הרגשיות השליליות לספירלה חיובית, ספירלת צמיחה. שני השליש של האנרגיה שהייתה יכולה להפוך לשלילית -מתועלים לשם צמיחה פנימית של האדם.  *** נספח: דינמיקה פנימיתבמאמר דובר על חלוקת חתך הזהב במעבר של משהו פנימה ושל משהו פנימי החוצה. אך חלוקה דינמית (חלוקת חתך הזהב) יכולה וצריכה להתרחש גם ובעיקר, בתוך האדם עצמו.חלוקה של שני שליש ניקבי ושליש זיכרי, פותחת את המערכת לזרימה. השאיפה אמורה להיות שהמערכת של האדם תהיה פתוחה לזרימה, לדינמיקה, לאנרגיה שתעבור בכל הרמות. אך ברגע שברמה מסויימת, ישנה טעינת יתר זיכרית, כלומר יותר משליש יאנג, הזרימה נעצרת. ויש חסימה באותה הרמה. טעינת יתר זיכרית יוצרת כיווץ באותו אזור במערכת.כאן, בכדור הארץ, ובגוף האדם – החוק הוא חוק ניקבי. הכל זורם. וכדי שהכל יזרום צריך שהרוב יהיה חלל והרוב יהיה נוזלים כל אלה הינם מרכיבים נשיים יינג. ברגע שהאיזון יופר, כל הצמיחה והזרימה יעצרו.הנקבה מאפשרת על ידי הענקת חלל והזכר דוחף ומאיץ. מערכת דינמית טובה עובדת על שני שליש איפשר של אנרגיה וחיוניות פלנטרית וקוסמית, ושליש דחיפה של המערכת כדי להגיע לשלב הבא. לתחנה הבאה.הסידור כאן הוא שהיקום מעניק אנרגיות וחיות, אבל כדי שהן תיזרומנה, צריך איפשור, ואיפשור וחלל הן ערכים נקביים. יחס של שני שליש קוטב ניקבי ושליש קוטב זיכרי, מאפשר זרימה ודינמיקה. האיזון הקיים במערכת העיצבית\ ריגשית, דם, חשיבה – אמור להיות שני שליש קוטב ניקבי ושליש קוטב זיכרי, אך הזכר רוצה לשלוט, והוא רוצה לא שני שליש, אלא כמה שיותר.המצב הקיים הוא כזה שבכל הרמות במערכת האנושית הקוטב הזיכרי הגיע לתשעים אחוז של שליטה, והטעינה הניקבית חלשה מאוד. פורפורציה כזו בין הקטבים יוצרת חסימה והפרעה בזרימה, הכל מכווץ ודוחף החוצה. טעינה גברית סוגרת את החלל הפנימי ברמה האמורה, כי הכל עסוק בלדחוף החוצה, ואילו הטעינה הנשית, מרפה, פותחת ומאפשרת חלל דרכו זרימה תתרחש.היות ורוב המערכות הפנימיות בבני אדם עובדות על טעינה בה הקוטב הזיכרי טעון ומחוזק על חשבון הקוטב הניקבי – המערכת פונה החוצה ולא פנימה, ואז מתקיימות אינטרקאציות רבות בין בני אדם בעלי מערכות חסומות, אבל אינטאקציה בתוך האדם, בתוכו. ואם בתוך האדם אין זרימה, משהו שמחיה – אז אין בפנים חיים ולבלוב, והכל סתום, חנוק ותפוס במאמץ גדול המופנה כלפי חוץ, וסגור כלפי פנים.לסיכום: כדי ליצור דינמיקה פנימית צריכה להיות זיקה פנימית בין שני הקטבים. ורק זיקה  ביחס של שני שליש  ניקבי ושליש זיכרי, מאפשרת זרימה ודינמיקה פנימית.  .