להגיב

להגיב

דף פותח

ברוכים הבאים לאתר 'הגות במבט קוואנטי'.

האתר גדוש בחומר כתוב הקשור לראיית החיים דרך פריזמה אחרת.

כולם פרי רוחו וחלק מתורתו ושיטתו של הוגה ומורה להתפתחות תודעתית: גבריאל רעם.

בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.
גבריאל רעם עוסק שנים רבות בחקר, השתתפות ולימוד של קבוצות עבודה פנימית ובלימוד שיטות להרחבת ופיתוח תחום התודעה.
פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף.
גבריאל מתעניין וכותב על אאוטסיידרים ומורדים ואנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד, הוא מאמין שבהתייחס למצב של הרוחניות והתרבות בימינו – דווקא אוכלוסיות אלו יכולים להזרים לתרבות ידע חדש ודם טרי.

המאמרים, ההדרכות,  הדיאלוגים והקישורים, עוסק בחיים עצמם וגם בפכים הקטנים שלהם.

חלק מן המאמרים נכתבו כתגובה לחיים, וחלקם כתגובה  לפניות של קוראים.

אם יש משהו לא ברור, או סתם שאלה. ניתן לכתוב אותה במייל בהמשך, ותוך זמן קצר נחזור אליכם, עם מענה.

כל המתעניין ורוצה לשאול שאלות, מוזמן לכתוב למייל:

gabyraam89@gmail.com

***

אתרים נוספים:

"דרך התודעה": cw.hagut.net

Consiousness way" – cwe.hagut.net

פייסבוק:

"דרך התודעה" – https://www.facebook.com/consciousnessway/

"אאוטסיידרים ומורדים" – https://www.facebook.com/%D7%90%D7%90%D7%95%D7%98%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D-122739594482649

“There is strong shadow where there is much light.”

― Johann Wolfgang von Goethe, Götz von Berlichingen

אקסיומה: ככל שהאור גדול יותר, הצל גדול יותר.

אבל אנחנו לא מתייחסים לצל כאל תוצר לוואי של האור. אנו שופטים את עצמנו כי יש לנו צל…

לכל ,תכונה או מאפיין, יש צד אפל וצד בהיר.

לכל תופעה בעולם, ישנם שני קטבים:

1) הצד המואר – המהות וההוויה הפנימית של האדם. (Essence)

2) הצד האפל – אישיות, התנהגותו של אדם כמושפע מהנורמות החברתיות. (Personality)

הדוגמה הראשונה היא תחרות: אנשים רבים שהם תחרותיים – לא אוהבים את זה בהם, ולכן הם נלחמים בזה, אבל הם לא מבינים את המכניקה של תחרות: כל אחד מהתכונות שלנו, או המאפיינים שלנו – הם על ציר עם שני קצוות; קצה אחד הוא נורמה חברתית, והשני הוא תכונה מהותית, אנדמית. כך שאם אנו לוקחים תחרות, זה הקצה החברתי, ואילו הקצה השני (צד האור, המהות) הוא מוטיבציה עוצמתית לממש את כישרונותינו וגורלנו. הם על אותו ציר, האחד הוא איכות מהותית, והשני הוא תרגום שלו במונחים חברתיים.

זה נכון לגבי כל המאפיינים שיש לנו, כולם על ציר. אז, התחרות אינה רעה, זה רק התרגום החברתי של איכות אנדמית, מהותית.

מבלי להבין את מושג הציר עם שני קצוות – תמיד תשפוט את עצמך בגלל הקצה החברתי.

כשאתה מוצא תכונה לא רצויה בעצמך, אל תפעל נגד זה, פשוט חפש את המהות המשלימה.

דחף חזק מאוד לתחרות – פירושו שיש לך (בצד הנגדי) איכות חזקה, שווה, של מימוש עצמי!

(מי שיכול לזהות את שני הקטבים הוא הצופה. תפקידו לאפשר לאדם שמזדהה עם  קצה אחד – לראות גם את הצד האחר. ואז הוא רואה את האמת באופן מלא, ובאופן לא אישי).

זה מושג מהפכני ופורץ דרך, ככה אנשים לא ישמידו את עצמם בגלל תכונות שהם לא אוהבים, אלא במקום זאת מחזקים את האיכות המהותית המולדת שלהם. וכן, יש לקבל את דחף התחרות מכיוון שזהו הצל של עוצמת המימוש העצמי. הדרך היחידה להתמודד עם תחרות היא לאזן אותה עם איכות של המהות, באותו ציר.

כדי להשתחרר מפינה אחת עלינו לדעת מהי הפינה השנייה.

ככל שחזקה יותר המוטיבציה למימוש עצמי – כך יתחזק דחף התחרות.

דוגמא נוספת: ספק עצמי. שהוא שיפוט עצמי וצליבה עצמית; 'משהו לא בסדר איתי'. הצד המואר של אותה איכות הוא חיפוש אחר האמת של עצמך.

היכולת להחזיק את שני הקטבים; האור והצל – הוא לחיות בשלום עם עצמך.

הכל בנו מופיע בזוגות; האחת היא האיכות הטבעית המולדת שלנו, השנייה היא אותה התכונה אך בקצה השני היא מוטבעת בנו בהשפעת נורמות חברתיות.

כל מאפיין באדם מופיע בצורה דו קוטבית.

אדם, בדרך כלל, מזדהה עם הקוטב החברתי ומבטל את המהות  שבקוטב הנגדי.

אנו מושפעים מאוד ממה שדעת הקהל אומרת עלינו, ואנו מאמצים אותה, (צד הצל) מתעלמים ושוכחים את המהות.

כשמישהו מציין מראה לנו תכונה שלילית שבנו, עליכנו לזכור שתמיד יש את הצד המואר של אותה התכונה.

כשאנו רואים אנשים, אנו רואים בעיקר את הצד של הצל, מכיוון שהוא גלוי וחיצוני, וצד המהות בדרך כלל – מוסתר.

דוגמא נוספת היא חוסר סבלנות: אז מה היא המהות של חוסר סבלנות?

הקצה השני יכול להיות – היכולת להגיב ולהגיב במהירות, מבלי לאבד זמן. אבל זה עדיין באותו ציר של חוסר סבלנות. הצד ההפוך, האמיתי, של  המהות, הוא: בעירת האש שבך. חוסר סבלנות הוא הצד של הצל (השלילי) של האש הפנימית.

לדוגמה, אם אתה מקשיב לאדם שמבזבז את זמנך בדיבורים על עניינים של מה בכך – אתה עלול לשפוט את עצמך על שאתה חסר סבלנות, אבל האמת העמוקה יותר היא שזה בגלל שהאש של חיפוש אחר האמת בך, זקוקה לחומר הבוער טוב.  כמו לדבר על עניינים שברוח, אז אתה מרגיש שעם אדם זה אתה חסר סבלנות, לא. האש שלך היא שמאבדת את כוחה, וזו הסיבה העיקרית לכך שזה מפריעה לך.

קוטב המהות מאזן את הצד הצל.

עוד דוגמה: רגשות אשמה, זהו צד הצל, צד האור הוא מצפון מפותח, מעין משגיח פנימי שדואג לאי סטייה מנתיב של הגשמה עצמית.

דוגמא נוספת היא חוסר במשמעת עצמית; אנשים יכולים 'להרוג' את עצמם בגלל זה, אבל מהותה היא רצון להיות מונע על ידי משהו עוצמתי. אם זה לא מאוזן על ידי געגוע להשראה או חיבור לכוחות גבוהים. אם אדם לא מאזן את החוסר שלו במשמעת עצמית על ידי חיבור להשתוקקות למשהו גבוה שיזרום דרכו – זה יכול לגרום לו להיות שיפוטי מאוד כלפי עצמו (על כך שאין לו מספיק משמעת עצמית).

הדוגמה הטובה ביותר היא מהסיפור: "האיש שהבין סוסים" *. הסיפור הוא אודות אדם שלא הצליח להבחין במינו וצבעו של סוס (צד הצל). אך הוא לא שם לב למימו וצבעו של הסוס כי הוא לגמרי מבוסס בצד האור  שהיא היכולת שלו להבין את הרמות הגבוהות יותר של סוס.

הוספת המהות לצד השלילי- יוצרת העמקה. העמקה נוצרת על ידי צירוף של ניגודים. התמקדות רק באחד מהם, (לעיתים קרובות מדי, זהו צד הצל) – יוצרת שטחיות.

לכן, כשאנחנו לא אוהבים תכונה בתוכנו, אנחנו לא צריכים להתנגד לה, אלא לנסות למצוא את צד המהות/האור של אותה תכונה. זה ייתן לאדם מבט פנורמי שלם על הפסיכולוגיה שלו. אנחנו מורכבים יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. אך אנו שופטים עצמנו בגלל דברים שאינם עולים בקנה אחד עם איך שהחברה רואה אותם. אנו מתעלמים מהמהות ושמים לב רק לצד האפל בגלל הדומיננטיות הגדולה של הנורמות החברתיות.

לאנשים מיוחדים יש יותר קטבים מנוגדים כאלה, והם קיצוניים יותר (הקטבים). ככל שהנפש של האדם גדולה יותר, המרחק בין הקטבים – יהיה גדול יותר. אנשים לא צריכים לשפוט את עצמם. הדרך לקבלה עצמית עוברת על מציאת איכות המהות המחמיאה.

לאנשים גדולים יש פרדוקסים גדולים, והדרך של אדם גדול, או מיוחד, להרוס את עצמו, היא בכך שאינו לוקח בחשבון את המהות /הצד של האור.

אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע. כעת, כאשר האדם מנותק מהווייתו הפנימית (נשמתו), הוא תמיד מפריד בין הקטבים של בעלי תכונות טובות ורעות, וזאת בגלל הזדהות עם הצד של הצל. זו לא גישה של הבריאה או הטבע, שכן הבריאה תמיד מגשרת בין קטבים מנוגדים, על מנת ליצור ולהוליד משהו חדש. פצצת האטום התרחשה מכיוון שהם הפרידו בין הפרוטון לאלקטרון, ואז הם תקפו זה את זה ואז התרחש הפיצוץ.

אנו, כמין אנושי, מחלקים אנשים ואינטרסים לטובים ורעים. ההבדל בין סרט משובח וגבוה לסרט בדרגה נמוכה הוא שבסרט בדרגה נמוכה כל הדמויות מחולקות לאנשים טובים ולאנשים רעים, ואילו בסרט עמוק וברמה גבוהה – לכל דמות יש תכונות טובות ורעות.

איזון הצד של הצל עם הצד האור /המהות יוצר איזון והרמוניה, מה שמוביל לקבלה עצמית.

האאוטסיידר  נמצא כל הזמן בסכסוך; "האם משהו לא בסדר איתי"? (צד הצל) או שזה סימן להיותי מיוחד (צד האור)? האמת היא ששניהם; כלפי החברה אתה דפוק, אבל בתוכך אתה אדם נדיר וייחודי.

קפיצה קוואנטית ברמת התודעה מתרחשת ברגע שאדם מצליח לתפוס את הצל ואת האור בעת ובעונה אחת, משני צידי הציר. באותו רגע אתה נולד לרמה גבוהה יותר.

***           

* הדוכס הסיני מו, אמר לפו לו: "אתה עכשיו בא בימים. האם ישנו מישהו במשפחתך אותו אוכל להעסיק כדי שיוכל להשגיח על הסוסים באורווה שלך"?

פו לו ענה: "אפשר לבחור סוס טוב לפי המבנה הכללי שלו והופעתו. אבל הסוס המעולה – זה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר אחריו עקבות – הוא משהו חמקמק ומטעה כמו האויר. הכשרונות של בני מצויים לגמרי ברובד התחתון; הם יוכלו לזהות סוס טוב כשיראו אותו, אך לא יוכלו לזהות את הסוס המעולה. עם זאת, יש לי ידיד, אחד, צ'יאו – פונג קאו, צייד של דלק וצמחים, שבכל הנוגע לסוסים הנו לא פחות חכם ממני. אנא פגוש אותו"./

הדוכס מו עשה כן, ובסופו של דבר שלח אותו למסע חיפוש אחר הסוס. שלושה חודשים מאוחר יותר, הוא חזר עם החדשות שהוא מצא אחד.

"הוא נמצא עכשיו בשאיו" הוא הוסיף.

"איזה מן סוס הוא זה"? שאל הדוכס.

"אוה, זוהי נקבה בצבע חול", הייתה התשובה. עם זאת, מישהו נשלח להביא אותו. והחיה נתגלתה בסופו של דבר כזכר שחור כפחם. הדוכס, מאוד לא מרוצה, שלח לקרא לפו לו.

"החבר הזה שלך", הוא אמר, "אותו מיניתי לחפש סוס, עשה מזה בלאגן שלם. הרי, אם אינו מצליח להבחין בצבע הבהמה ובמינה! מה למען השם הוא יכול לדעת על סוסים"?

פו לו פלט אנחת שביעות רצון. "האם הוא הלך כל כך רחוק"? צעק בהתרגשות, "אה, אז הוא שווה עשרת אלפים כמוני ביחד". אין מה להשוות בינינו. הדבר שקאו מתרכז בו הוא המכאניזם הרוחני. בהשגיחו אחר הפרטים החיוניים, הוא שוכח את השוליים. ממוקד באיכויות הפנימיות, הוא מאבד מגע עם החיצוניות. הוא מתבונן בדברים שהוא אמור להתבונן ומתעלם מאלה שאין צורך שיתבונן בהם. קאו הנו שופט כה חכם של סוסים, עד שהוא מסוגל לשפוט משהו טוב יותר מסוסים".

כשהסוס הגיע, התגלה שהוא אכן החיה האולטימטיבית.

מעשיה טאואיסטית. מתוך:

(Jerome Salinger, "Raise High the Roof Beam, Carpenters")

תרגום: גבריאל רעם.

Gabriel Raam By:

מסות ומאמרים נוספים: www.hagut.net

www.cw.hagut.net

Submitted by גבריאל רעם 3.5.20- 03:00 קטגוריה: תרבות

לחלק הראשון של המאמר: http://www.e-mago.co.il/Editor/edu-302.htm

ה': ומה בכל זאת קיים בתחום הפלואידי?

עם זאת, אי אפשר להגיד כי כל תרבות ההשכלה שלנו מתעלמת מן הרובד הפנימי.

בבית הספר:

זה קורה בשיעורי ספרות: כשמנסים לפצח את מבנה היצירה כדי להגיע לרובד הפנימי. או בלימודי היסטוריה, כששמים את התאריכים בצד ומנסים להבין תהליכים היסטוריים. אבל בית הספר לא עושה את זה ביחס לחיים. העמקה והבנת המישורים העמוקים יותר מתרחשים בתנאי מוזיאון. הלימוד מקובע ומעוגן בתיאוריות קרות. אין כמעט הקניה של יכולת לעמוד מול פיסת חיים גולמית ולהיות מסוגל למצוא בה את החוקיות והמנגנון שגורם לה להופיע כך ולא אחרת. או אם להשתמש בלשון פואטית: להיות מסוגל לגאול מתוכה את החיים הכלואים.

ומה לגבי התחום האקדמי?

ובכן, בעשרות השנים האחרונות נוספות תורות, בעיקר לתכניות הלימודים האקדמיות, שמטרתן לפצח את המעטה הקשיח של העובדה ולגלות מבנה פנימי. רוב התיאוריות באות מן התחום הפוסט מודרני. וברובן מתייחסות לניתוח טקסטים, או התנהגות לא מילולית. והנה כמה מן השיטות, בקצרה:

סמיוטיקה: סמיוטיקה היא חקר הסימנים וסמלים. ג'ון לוק הוא הראשון שטבע את המונח ב-1690 ב(an essay concerning human understandin) סמיוטיקה עוסקת בחקר תבניות ההתנהגות האנושית בשעת תקשורת, על מרכיביה וצורותיה. צורה אחת היא המילולית: (והיא הנושא הראשי של הבלשנות). צורה נוספת היא הוויזואלית, תקשורת אל מילולית, או שפת גוף – הבעות פנים ומחוות גוף (מכונה קינזיס,או קינסיקה). ותורת המרחקים בין בני אדם, תנועה בין אנשים (פרוקסמיס, או פרוקסימיקה).

סטרוקטורליזם – לפי הגישה הסטרוקטורליסטית, התרבות היא מערכת של סמלים שמאורגנים כמבנה בעל ניגודים בינאריים, דיכוטומיים. שמשקפים את טבעה האוניברסאלי של החשיבה האנושית. הסמלים מאורגנים בצורה של מבנה. התרבות מורכבת ממערכת קודים מסוימת בה אנשים מתקשרים/ות עם עצמם/ן וסביבתן/ם. מטרת הסטרוקטורליזם היא : פענוח הדקדוק הפנימי של החברה האנושית. לוי שטראוס – דיבר על "לא מודע קולקטיבי". ההנחה ביסוד הסטרקטורליזם טוענת כי מתחת לפני השטח קיימת חשיבה אינטליגנטית לא מודעת הבאה לביטוי, מעל פני השטח, בצורה של סימבול, שאותו צריך לפענח.

דה קונסטרוקציה: דקונסטרוקציה היא שיטה פילוסופית וספרותית שתוארה לראשונה על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. והיא קריאה ביקורתית של טקסטים.

הרמנויטיקה: ההרמנויטיקה צמחה כגישה הומאנית לניתוח טקסטים. גישה זו מפענחת טקסט על ידי הצבתנו בהקשר שבו הוא הופק.

אך שיטות ודרכים אלו לא שינו את דרך הלימוד הקיימת, הן יותר מהוות עלה תאנה לגבי המוחלטות של השכבה החיצונית של הדברים. אך כמו אפליית נשים; למרות שישנה הטבה בהרבה תחומים, המצב הבסיסי לא השתנה באופן מהותי. וכך גם בשדה הלימוד.

השיטות הללו (שברובן הן פוסטמודרניות) עוזרות בתחום התדמית. הן מאפשרות למערכת הלימודים להראות יותר שואפת מעמקים ופחות קבורה תחת יובשנות ותיאוריות. אך זה לא שינוי מבפנים, לא שינוי אמיתי. ולא שינוי שהשפיע על אופני הלימוד באופן גורף וכללי. אלה תיאוריות בשוליים של התחומים הנלמדים. והם נלמדים בקורסים שונים, כיותר כאזכור. אך מה שיותר חשוב, הם לא הביאו לשום שינוי מהותי בדרך לימוד טקסטים, או דרך לימוד של ההתנהגות של בני אדם.

למשל נושא התקשורת הלא מילולית, שהוא ענף של הסמיוטיקה, נעשה פופולריבשנים האחרונות, אך יש מעט מאוד קורסים שלמים על הנושא במוסדות אקדמיים. למרות שנכתבו עליו עבודות אקדמיות רבות. הוא מוזכר בקצרה בקורסים של סוציולוגיה, או עבודה סוציאלית, ומלמדים אולי קטעים מתורת הפרוקסימיקה של אדוארד הול, ובזה מסתפקים.

ו': מעל ומתחת לפני השטח

אבל מדוע לא די בהשכלה רחבה? מדוע בכלל יש צורך בהבנות עומק ? מדוע אי אפשר לחיות את החיים כפשוטם, ורק להרחיב את ההשכלה שלנו אודות העולם שבו אנו חיים?

ובכן הבעיה העיקרית ביחס למציאות היא שכלי הקליטה שלנו מודעים רק לחלק מזערי ממה שמתרחש. ובדרך כלל זה החלק החיצוני, השולי. זה שהוא תוצר של תהליכים פנימיים וממושכים. החושים והשכל הרציונאלי נעשים שבויים בידי המציאות החיצונית. וכך אנו תמיד מופתעים כשתהליכים פנימיים הופכים לפתע (כביכול) למציאות.

אמנם אדם יכול לחיות מתוך כוונון תודעתי כלפי החלק הגלוי. אך בעולמנו זה רב הנסתר על הגלוי. ולחיות מתוך מכוונות לחלק הגלוי זה לחיות כמו צייד בג'ונגל, שמכוון תודעתו רק למה שהוא קולט בחושיו בתחום המצומצם אותו לא מסתירים העצים והצמחייה. ואילו לחיות כלפי החלק הסמוי זה לחיות תוך כדי כיוון התודעה אל התחום שמעבר לעצים.

וכדי להבין טוב יותר את עניין הסמוי והגלוי, נשוב לנושא השיחה: אנשים יושבים ערב שלם, מדברים. ומבלים בנעימים, כולם מחייכים, כמעט כולם מדברים והשיחה קולחת. ואיך מתחת לפני השטח? מאבקי כוח, תסכולים, יריבויות ישנות. זה לא מדבר עם זה, זוג אחד יחזור משם ויפצח במריבה אדירה, גבר אחד מאד מעוניין באישה שהיא לא אשתו. וזו שהוא מעוניין בה בכלל מעוניינת בגבר אחר שהוא לא בעלה. ניתן להאזין לשיחה תוך כדי התעלמות מן המישור הסמוי וניתן לנסות ולשים לב לשים לב למציאות הנסתרת. למשל שהרגישים והמיוחדים שבחבורה אינם משתתפים לא כי אין להם מה להגיד, אלא כי הקולניים והגסים נלחמים על רשות הדיבור. גברים מתפרצים לדברי נשים וכל נושא שיש בו אמירה מקורית נדחק מפני דעות קדומות וכו' וכו'. שימת לב לדרך בה השיחה מתנהלת תראה את פתחי הכניסה למה שעלום. מה שקורה מתחת לפני השטח. ועם זאת, אפשר להיות בהרבה ערבים כאלה, ולחזור הביתה ולחוש ש'היה נחמד'. ולא להיות מודע כלל לשום זרם תת קרקעי, שהוא המציאות האמיתית והמורכבת של מה שהתרחש שם.

בשיחות בדרך כלל לא עוסקים בניסיון להגיע לרובד הסמוי של מה אחד הדוברים באמת מרגיש. מה באמת הוא רוצה להגיד, למה הוא מתכוון, מה מתחולל אצלו בזמן שהוא אומר את שהוא אומר. התחושה היא שמה שאתה אומר, זה כל שקורה, ואין מאחרי זה שום מעמקים. זה כמו להאמין לפוליטיקאי שאומר שאין לו מניעים אישיים, מאחרי הצעת החוק החדשה. או להאמין לאיש מכירות שהוא מוכר את המוצר רק בגלל שהוא מאמין בו. אנו קונים את התדמית, כאילו היא הדבר האמיתי, את מראית העין שהלבוש מקנה לגוף, כאילו שאכן הגוף באמת נראה כך. וכך מחליפים המשוחחים, ביניהם, עובדות, מתכונים, ודברי טריוויה, לא כי אין להם עולם פנימי, אלא כדי להסתיר אותו וליצור מצג שזה כל עולמם.

ומה מאפשר לבני אדם לשוחח שעות על דברי טריוויה חסרי משמעות ורלוונטיות לחיים האישיים של המשוחחים? ובכן הנושאים שעולים הם נושאים בעלי מקדם גירוי גבוה. מחפשים עובדות של פאן, בידור, והעברת הזמן בצורה שתפרוק מתח, על ידי שעשוע, סקרנות, וכו'.

אנשים מדברים על דברים, במקום לנסות ולחדור אל מה שמאחוריהם. אנשים מחליפים האחד עם השני רשמים והתרשמויות על המציאות החיצונית של חייהם, ואין כמעט ניסיון לחדור אל מעבר לחומה אטומה זו כדי להוציא לאור את שחי בפנים. הדבר משול לרופא המאזין לתלונותיו של חולה, מביט בעורו ובגופו, אבל לא עורך בדיקות דם, שתן, סי, טי, וכו', כדי למצוא מה קורה בפנים. (הערה: הרחבה לכל נושא השיחה, מצוי בספרי: "אמנות השיחה", ידיעות אחרונות, 2004)

ואם ינסה מישהו במהלך השיחה החברתית לחשוף מרקם תת קרקעי ולהצביע על יחסים נסתרים שקיימים מאחורי הפסאדה והתדמית החברתית הנעימה, יזכה להתנגדות מקיר אל קיר. וגם עם יעשה זאת באחד על אחד, לאחר הפגישה החברתית, הוא יתקל באותה התנגדות. לרוב בני האדם התנגדות עזה למה שהם רואים 'כחפירה' מיותרת בתוך הדברים. יש תחושה כי הדברים סך הכול הנם פשוטים למדי; אנשים פשוט ישבו ודיבורו והיה ערב מהנה, ולא צריך לסבך את הדברים סתם.

אמנם כשאדם בבעיה, הוא ישמח שהפסיכולוג שלו יחשוף מרקם חבוי שכזה, אבל זאת כי הוא זקוק לפתרון, ולא בגלל שהוא צמא לפגוש את הרובד סמוי. בדרך כלל, בחיי היום יום, חשיפת הרובד הסמוי מעוררת התנגדות וכעס. אנשים מתבצרים בחלק 'המואר', במה שהם מכירים: החלק החיצוני והשטחי של מה שקורה, ומתעלמים ממי התהום.

ושוב, בחזרה למערכת החינוך: מערכת הלימוד הקיימת משקיעה מאמצים מרובים במיפוי 'החלק המואר', וכך מזניחה הקניה של יכולת התמצאות בחלק החשוך.

היא מפתחת חשיבה רציונאלית והסקת מסקנות ליניארית. שני אלה מתבססים על זמינות של מאגר נתונים גדול, ועל יכולת השוואה ופילוח של מדדים סטטיסטיים, שיוצרים מדרג על פי קריטריון כלשהו. אך חשיבה כזו רק טובה למיפוי טוב יותר של פני השטח ובשום פנים לא עבור העמקה אל הרובד של תהליכים פנימיים וודאי שלא אל הרובד העלום לגמרי, זה של הסיבה. לשם כך יש צורך בחשיבה אחרת, זו שלא נסמכת על נתונים, אלא על יכולת לפצח את הקוד של מה שנתפס חיצונית. עבודה ממין זה צריכה להיעשות על ידי 'מוח רזה', שלא ספג עובדות רבות שאינן רלוונטיות למציאות הקיומית שהוא פוגש ביום יום. לשם כך יש צורך במאזן שלילי בין חוויות למידע. כלומר מאזן שבו החווייתיות של האדם עולה על המידע שתומך ומסביר אותה. דבר יצור באדם רעב לפענח מידע.

אך במצב הקיים, המוח כבר לא חדיר למידע נוסף. והדרך העיקרית שבה המידע החדש יכול לחדור היא על ידי גירויים, בידור או פרובוקציה. בדרך כלל עצם המחשבה על עוד מידע, גורמת לתחושה של מיאוס והתנגדות.

מה שהאדם זקוק לו מבחינה חשיבתית היא הנגישות למידע רחב ולא את האכסון שלו. הנגישות מופעלת בתאם לצורך של האדם בנתונים חדשים.

אחת מן הבשורות הגדולות של אבי תורת הפנומנולוגיה אדמונד הוסרל היא שאיננו קולטים את כל המציאות כמות שהיא, רק את הפלח שנופל בתחום ההכרה, הידע והתפיסה שלנו. ובדרך כלל מן היתר אנו מתעלמים, או יוצרים אודותיהן תיאוריות קלישאיות.

לפי הוסרל והפנומנולוגיה, לרובנו ישנה אמונה ותפיסה כי כשאנו פוגשים את החפצים ועצמים שנקרים בחיינו, אנו מבינים אותם. לטענתו, האובייקט עצמו לא מספק אינדיקאטורים של מה הוא (כפי שמקובל במדעי הטבע), ואנו תופסים אותו או לפי איך שהוא מופיע באופן חיצוני, או לפי מה ששמנו והלבשנו עליו. אי לכך שומה על האדם לפתח חשיבה חוקרת שמטרתה לחדור אל תוך האובייקט, אל מה שנמצא מחוץ לתחום התפיסה השגרתי והמיידי. מעבר למסכה ולתווית שמציגה לנו הרמה השטחית של התפיסה. לשון אחר, חשיבה מפענחת.

ההבדל בין החשיבה המפענחת לחשיבה הרציונאלית. נעוץ בכך שהשנייה סמוכה ונשענת על עובדות. ומתמחה בהשוואה ומדידה של המובן מאליו. בעוד שהראשונה (החשיבה המפענחת) עוסקת בסימבוליקה ובמטאפורה של מה שגלוי. לשון אחר, החשיבה המפענחת רואה את מה שגלוי כסימבול למה שסמוי; והבנת המציאות החיצונית כסימבול למציאות הפנימית – מאפשרת לגלות בתוכה את המכניזם הפנימי. וזאת על פי בחינה של התהליך, אופן ההתנהלות והדרך בה חומר הגלם מאורגן. (המחשה לחדירה שכזו למציאות הפנימית דרך 'פתחים' במציאות החיצונית, באתר של מחבר המאמר: פוטואנלסיס, שעוסק בניתוח צילומים על ידי התייחסות למצולם כמטאפורה וסימבול למציאות הפנימית.)

האדם המפענח מאזין למשפט שאדם אומר, אך הוא גם מקשיב לאופן בו המלים מחוברות זו לזו; מה בא קודם, ומה אחר כך. או שהוא מביט לצורת הישיבה של האומר את המשפט. שני אלה צריכים לדבר אל האדם ולספר לו את שחבוי.

א.המשפט המסוים אינו נאמר סתם ואינו מלמד על רמת ההשכלה בלבד, יש בו גם (או בעיקר) מטאפורה צפונה למסר או משמעות סמויה.

ב.צורת הישיבה, (בזמן אמירת המשפט) אינה תוצר של נוחות או כאבי גב, אלא היא מהווה סימבול לגבי מה מרגיש אותו אדם במצב הנתון.

אין דרך להגיע למישור הסמוי של המציאות בלעדי החשיבה המטאפורית. וזו מצויה בעיקר בהמספירה המושבתת, ההמספירה הימנית של המוח. בה יושבות האינטואיציה והיצירתיות. אך החשיבה המפענחת אינה נסמכת רק על האונה (או ההמספירה הימנית), היא נשענת על שיתוף הפעולה הסינרגטי בין שתי ההמספירות. שיתוף פעולה, כשמרכז הכובד (שני שליש לערך) מצוי בהמספירה הימנית. רק שיתוף הפעולה בין שתיהן יביא לפריצת דרך אל מה שלא נופל בתחום התפיסה הרדום והמצוי. שמתייחס רק למה שמופיע בתחום הגלוי ולא למה שמסתתר מאחוריו.

ולכאורה, כדי להרחיב את תחום התפיסה המוגבל שלנו, בא המדע ומנסה להרחיב תחום זה. וכל מה שנופל בתחום אותו בדקו וממדו הכלים הטכנולוגיים של המדע, רק הוא כשר ואמיתי, כל היתר הן פנטסיה ואמונות תפלות, ושייך לימים האפלים של ימי הביניים. כלומר, מה שלא נחקר מדעית, אינו אמין. ואכן, תפיסה זו מנפה הבנות תלושות והמצאות חסרות בסיס. אך מצד שני זה מעגן את האדם בתחום הצר של כלי המדידה שפיתח המדע. ואלה מתייחסים למישור העובדתי, השטחי ואינן מסוגלות לשפוך אור על התהליך והסיבה של התוצאה הסופית שאנו פוגשים דרך כלי הקליטה שלנו (חושים ושכל רציונאלי).ו המישור העובדתי עצמו מקבע את האדם במובן מאליו, בידוע.

ז': תחום ה'ידוע' ותחום ה'לא ידוע'

הידע, במערכות החינוך, מרחיב את תחום הידוע, והופך אותו לעמוס ומורכב. אך הוא לא מלמד את התלמיד אודות תחום הלא ידוע, ולא מעניק לו את הכלים לחדור לשם, כדי להתמצא בו. הסטודנט המצוי עוסק בידוע, ומתמחה בו. ולעבודת הדוקטורט הוא לוקח פלח זעיר מתחום הידוע, וממפה אותו עד לפרטים הכי זעירים.

אך הדברים החשובים בחיים מצויים בתחום הבלתי ידוע: אהבה, הגשמה עצמית, יחסים וכו'. למשל, אדם יכול ללמוד שנים רבות, אפילו פסיכולוגיה וכו', אבל כשזה בא לתחום התקשורת עם ילדיו, הוריו או אשתו, הוא מגלה שזה מצוי בתחום הלא ידוע, ושם אינו יכול להתמצא. החינוך הקונוונציונלי הורג את התאווה והמיומנות לצוד את הבלתי ידוע מתוך הידוע.

במערכת החינוך (הרגילה והאקדמית) ידע החדש, הוא סוף הדרך. במקום שהידע הישן יהיה מפתן ופרוזדור לעולם עלום שמסתתר מאחוריו. כוונת הדברים כאן להגיד, כי במקום לרוץ כל הזמן קדימה לעוד ידע שכביכול מחדש לנו, (אבל בעצם מעגן אותנו עוד יותר בתחום הידוע), ישנם שערים ופתחים בתחום הידוע שכבר עברנו על פניהם מבלי משים. ואם נדע לאתר את הפתחים, לא נצטרך כל הזמן ידע חדש, גם הידע הישן יכול להוביל אותנו למחוזות הלא ידועים. ובזה כל העניין בעצם, כי אם לא חדרת אל הלא ידוע, נשארת באותה רמת בורות לגבי זה שמתרחש מאחורי התדמית של הדברים. אדם שחי ביחס ללא ידוע – כל עובדה היא אצבע שמצביעה לכיוון אחר מאשר עצמה. בעולם כזה, עובדה היא לא עובדה אלא סימבול למציאות אחרת, המסתתרת מאחורי הסתמי, הנדוש, השגרתי והחד ממדי.

ח': על עיוורון ופיקחון

ובכן, חיינו ברמת הידוע משולים לעיוור שתופס חדק של פיל ובטוח שזה נחש, או עיוור שתופס רגל של פיל ובטוח שזה עמוד וכו'.

המשל ההודי הידוע על הפיל וחמשת העיוורים שכל אחד תופס חלק אחד מן הפיל ובטוח שזה משהו אחר.

ואז יעשה מאמצים אדירים לעבוד עם החדק או הרגל של הפיל. על העיוור קודם כל לפקוח עיניים. עליו להרחיב הכרתו כדי שתכלול כמה שיותר מן הפיל ואז ישתחרר מן הצורך לאסוף עוד ועוד מידע לגבי החדק או הרגל.

האינטלקט הרגיל הוא רק חלק קטן ונמוך של התמונה. כדי לראות יותר ממנה, עליו להגיע למצב שבו התודעה איננה שבויה על ידי האינטלקט אלא פתוחה, משוחררת, רחבה וערה ואז שם זה מתחיל.

מי שרואה רק את מה שנופל בתחום הצר של ההיגיון והחשיבה הליניארית, הוא עיוור, כי הוא לא רואה את מה שמתחת או שמעל וודאי שלא את מה שמעבר .

חיים ביחס לידוע (חיים ברמה האינטלקטואלית) הם חיי עיוורון. עיוורון למה שמעבר לרציונאליות הליניארית הזמינה והשכיחה. בהשוואה אליה, חיים ביחס ללא ידוע (חיים ברמה האינטליגנטית) הם חיים עם עיניים פקוחות.

ט': מדוע? מישל פוקו ואילן גור זאב

וכאן הגיע המקום והזמן לשאול: מדוע? מהי הסיבה, סיבת העומק, לכך שכל שיטת הלימוד כיום מבוססת על שינון והפיכת המוח לארכיב?

ובכן, ניתן לספק תשובה שנסמכת על חשיבה קריסטלית/קונבנציונלית, וניתן לעשות אקספרימנט עם חשיבה פלואידית/יצירתית. במקרה השני התשובה תהיה רדיקלית, כמעט בדיונית. אך זה ייתן מושג על ההבדל בין חשיבה שצמחה במערכת הלימודים הקיימת וחשיבה שהצליחה לדלג עליה מבלי לוותר על התהייה הבסיסית לפשרם של דברים.

ובכן לשלטון ישנה נטייה להתבסס על דיכוי זכויות הרוב, או האחר. שלטון טוטליטארי עושה זאת על ידי הפחדה ועונשים פיסיים, ואילו שלטון מתוחכם יכול לדכא את היכולת של האדם לחשוב עבור עצמו. ברגע שהממסד של צורת ממשל מסוימת הצליח להשתלט ולעצב אופני חשיבה של הדור הצעיר, שלטונו מובטח.

אלה הקוראים את יצירתו של ג'ורג' אורוול, 1984 בגישה פלואידית, מבינים שהוא לא כתב על העתיד אלא על ההווה, אך הוא היה צריך להסוות זאת כחלק מז'אנר של ספרות בדיונית. מותיר למי שמרחיק לכת באינטליגנציה שלו את היכולת לחשוף את האמת הקיומית הרלוונטית מתוך הכתוב. ובכלל, בתקופה בה החשיבה העצמאית של היחיד והיכולת שלו לפענח את המציאות – מצויים תחת עול של לימודים ואינדוקטרינציה סמויה – האמת אודות הקיום מצויה בגלות. היא נדדה למחוזות המעורפלים של האמנות. שם היא שוכנת מוסוות ומוצפנת תחת קודים של מטאפורות ודימויים אומנותיים. (ולא סתם באמנות, היא מצויה יותר בשוליים של האמנות, באמנות האזוטרית, הרדיקלית). ואילו הלימודים מככבים בבימה המרכזית של התרבות. משתרגים לצדדים ומסתירים את האמת על ידי ערפול מערכת הסקת המסקנות העצמאית בעזרת ים אינסופי של עובדות סתמיות.

למעשה כל ממסד שאינו נסמך על כוח פיסי, הטלה לבתי כלא והפחדה על ידי עינויים ומוות – מדכא בעיקר על ידי השתלטות על שני מנגנונים אצל האדם, אחד זה מגנון המין והשני מנגנון החשיבה העצמאית. ומי שכתב בדיוק על דיכוי שני המנגנונים הללו היה מישל פוקו.

ההיסטוריה, טען פוקו, היא היסטוריה של תולדות הכוח. פעם הכוח היה אצל השליט הדיקטאטור, בימינו הכוח עבר למדע. ישנה רשת קשרים בין כוח לבין ידע. שליטה על מגנוני הידע היא הדרך המודרנית של הממסד בימינו להפעיל שליטה. למעשה מדבר פוקו על מערכי ידע/כוח – הכוח והידע משולבים זה בזה בצורה שאינה ניתנת להפרדה. הידע מייצר כוח והכוח, בתורו, מייצר ידע.

פוקו כתב על הקשר שבין ידע לכוח. וחשף בזאת את אחת הסיבות מדוע רוב בני האדם חייבים לעבור כל כך הרבה שנים של התניה אינטלקטואלית, בטרם יהיו כשרים להיות בוגרים בחברה. כי ככל שהחשיבה העצמאית יכולה למצוא פגמים רבים יותר – במערכת החברתית הקיימת, כך יש צורך במערכת התנייתית – מאסיבית יותר. כלומר, הסיבה למספר השנים הרב שלומד כל תלמיד, והחומר העצום שעליו לשנן אינה נוצרת בגלל החשיבות של חומר הלימוד – כמבוא לעולם ולחיים, אלא יותר כאמצעי הרדמה עבור החשיבה הפלואידית שיכולה לפלח ולפענח את הריקנות והכזב שמאחורי התדמית החיצונית של החיים בחברה בימינו.

וכך יוצא שאלה שלמדו שנים רבות יותר נחשפו להתניה מלאה יותר, והם אלה שמחנכים, מלמדים ומובילים את אלה שהם בעלי השכלה פחותה. וכך השליטה על החשיבה העצמאית מגיעה לשלמות.

פוקו כתב על הפנים הכפולות של הידע. הידע כמכשיר שליטה. הוגה אחר מתייחס אף הוא לפנים כפולות, אך הוא מתייחס לפנים הכפולות של החינוך. החינוך כמכשיר מנרמל. והמדובר על הוגה ישראלי, בשם אילן גור זאב.

אילן גור זאב הוא מרצה לפילוסופיה בחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה. כותב בכתבי עת מקצועיים על נושאים פילוסופיים מסורתיים ומנסה להציג את הרלוונטיות של הפילוסופיה במסגרת עיוניו בנושאים יום-יומיים מגוונים. מאמריו וספריו תורגמו לערבית, סרבית, פורטוגזית, פולנית ואנגלית. פרטים נוספים עליו בספריו הוא יוצא נגד מערכת החינוך הקיימת, במיוחד בספר: "לקראת חינוך לגלותיות". שם הוא טוען כי היא מסתירה מאחריה הונאה עצמית ופשע מוסרי. וזאת מכיוון שהיא מציעה רק נקודת מבט אחת והיא נקודת המבט המדעית (אינטליגנציה קריסטלית. – ג.ר.). המדע רודה בכל נקודות מבט אחרות וכל ניסיון לראות את המציאות מנקודת ראות אחת, בין אם זו פרדיגמה מחקרית או מורשת תרבותית, משמעו הסתרת ריבוי פניה של המציאות והעדפת הנוחות הפסיכולוגית על פני האמת הפילוסופית, ופשע מוסרי משום שאימוצה של תורה או עמדה בעלת תוקף מוחלט היא כידוע מרשם בטוח לרודנות ולכוחנות רצחנית. גור זאב מעדיף תודעה חופשית ונוסקת (אינטליגנציה פלואידית – ג.ר.) על פני תכנות מנטאלי. התודעה נחנה בכלים של תבונה, מצפון ויצירה להגשמה הדרגתית של התכוונויות אלה. לשיטתו, החינוך ומערכת ההשכלה עוסקים רק לכאורה בהקניית מידע. הקניית הידע היא רק מעטה מאחוריו מסתתרים אינטרסים אחרים. והאינטרס העיקרי הוא הנרמול. הפיכת הרוח החופשית של האדם לכלואה בנורמות מקובעות. חינוך זה יוצר סובייקטים שמישים, כנועים וצייתנים.בעוד שהחינוך האינטליגנטי אמור דווקא לפתח את הרוח החופשית היוצרת, ולהכיר אתוסים חלופיים. כוחו של החינוך המנרמל הוא בכך שהוא סמוי. הוא עובד דרך סימבוליקה סמויה. לטענתו השיטה הקיימת מתפקדת דרך מנגנונים של דה-הומניזציה שמקבעים את הערך הכלכלי כערך המוחלט ומגמדים את האדם לממד היצרני-צרכני שלו – ומכאן החובה ליצור תרבות-נגד וחינוך-שכנגד שישמרו את צלם האנוש ויבטיחו את חירות הרוח. החינוך המנרמל (הקריסטלי – ג.ר.) יוצר בצעירים תודעה כוזבת, ובולם את התפתחותם כיצורים חושבים עצמאיים. הוא רואה את האוניברסיטאות בישראל כבתי חרושת למחקרים וכמנגנונים אנטי-אקדמיים להחנקת משמעות רוחנית, עמדה מוסרית וביקורת פוליטית.

בספרו: פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל הוא מפתח את הרעיון של החינוך המנרמל, (הקריסטלי). שלכאורה דוחס מידע, אבל בעצם מעביר אינטרסים תרבותיים במסווה של ידע אובייקטיבי.

לתפיסתו, מטרת החינוך המנרמל היא שימור הסדר הקיים ושיעתוקו. יעילות החינוך המנרמל גדלה ככל שהוא שקוף יותר, בלתי-נראה לנשואיו. חינוך זה הופך את האדם מסובייקט לאובייקט

החינוך המנרמל, (אינטליגנציה קריסטלית –ג.ר.) מנפץ אותנטיות ומשליט במקומו את הסדר הקיים. החינוך המנרמל מייצר את בני-האדם כך שיתאימו לנורמות השוררות ושישקפו אידיאלים, סמלים ומיתוסים בעלי חיוּת, עצמה ויצרנות, המסורים לשעתוּק הסדר הקיים. הם רתומים ברתמות של נאמנות ללא-סייג לאינטרסים ולכוחות השולטים במרחב שהם הופכים ל"ישראלי".

גור זאב לא רק פוסל את החינוך המנרמל, אלא מציע אופציה חלופית, חינוך ששואף להתגבר על מנגנוני הייצור האלימים של האמת ההגמונית ולהציג מחויבות מוסרית לאותנטיות אנושית בלתי-מדוכאת.

החינוך שכנגד (אינטליגציה פלואידית – ג.ר.) לוחם במציאות הוודאית של עובדות מדעיות ומציע חלופה בדמות היחשפות והתמודדות עם מציאות שאינה מובנת מאליה. מציאות כאוטית שהסדר הקיים רק מסתירה.

י': לסיכום:

מערכת הנורמות הקיימת מחשיבה ביותר רכישת ידע והשכלה. נורמת ההשכלה מולכת ברמה, ומתגמלת את אלה שעברו את המסלול הארוך יותר. והם אלה השולטים על אלה שעברו מסלול פחות ארוך ומדופלם.

פעם שלטו האצילים, הברונים, בעלי האחוזות והמלכים. היום המלך הוא בעל שלושת התארים. במאמר זה נעשה ניסיון לתאר את מערומי המלך, דרך מחלצות תאריו והשכלתו.

לא רק שההשכלה לא עושה את לומדיה לחכמים יותר, היא למעשה משביתה את יכולתם לפענח את המציאות ולחדור לעומקיה. ההשכלה כעלה תאנה. המסתיר מערומים של הבנה מהותית והאמיתית של החיים והקיום. ההשכלה כגושפנקא מכובדת לבערות ובורות באשר לרובד הפנימי והאמיתי של חיינו.

גבריאל רעם

ביבליוגרפיה

אילן גור זאב:

פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל מאת אילן גור-זאב. אוניברסיטת חיפה-זמורה-ביתן, 311 עמ' + הערות ומפתחות

לקראת חינוך לגלותיות' רב-תרבותיות, פוסט-קולוניאליזם וחינוך-שכנגד בעידן הפוסט-מודרני, הוצאת "רסלינג".

אסכולת פרנפורט וההיסטוריה של הפסימיזם. מאגנס. 1996

חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי(1996); פילוסופיה, פוליטיקה וחינוך בישראל (1999);השמדת הזיכרון הקולקטיבי של האחר 2003).

ריימונד קאטל

cattell, r. (1936). guide to mental testing. london: university of london press cattell, r. (1987). intelligence: its structure, growth, and action. new york: elsevier science pub. co.

מישל פוקו:

תולדות השיגעון בעידן התבונה (כתר 1988) תולדות המיניות 1 – הרצון לדעת (הקיבוץ המאוחד 2000) הטרוטופיה (רסלינג 2003(

הארכיאולוגיה של הידע, רסלינג, 2005

אדמונד הוסרל:

הגיונות קארטיזאניים, הוצאת מאגנס

מבחר מאמרים, מאגנס

משבר המדעים האירופאיים

ג'נט בלסקי:

belsky jk (1990), the psychology of aging: theory, research and intervention. pacific grove, calif.: brooks/cole.

belsky jk (1997), the adult experience. st. paul, minn.: west publishing company.

על שתי ההמספירות של המוח:

gazzanaga, m.c. (1967). the split brain in man. scientific american, 217, 24-29.

geffen, g., bradshaw, j. l., and nettleton, n. c. (1972). hemispheric asymmetry: verbal and spatial encoding of visual stimuli. in max coltheart (ed.), readings in cognitive psychology. toronto: holt, rinehart and winston of canada, 336-344.

hellige, j.b. (1993). unity of thought and action: varieties of interaction between the left and right hemispheres. current directions in psychological science, 2, 21-25.

iacoboni, m., & zaidel, e. (1996). hemispheric independence in word recognition: evidence from unilateral and bilateral presentations. brain and language, 53, 121-140

mcfarland, k., & ashton, r. (1978). the influence of brain lateralization of function on a manual skill. cortex, 14, 102-111.

על אינטליגנציה פלאודית וקריסטלית:

ashton, m. c., lee, k., vernon, p. a., & jang, k. l. (2000). fluid intelligence, crystallized intelligence, and the openness/intellect factor. journal of research in personality, 34(2), 198-207.

horn, jack (1970) "organization of data on life-span development of human abilities" in life- span developmental psychology: research and theory. r. goulet and p.b. baltes (eds.). new york: academic press.

horn, jack (1976) "on the myth of intellectual decline during adulthood" in american psychologist.

שבחי מעוז

"מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב לי מבקש נפשי

אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי
אבוי למבקש נפשי".

נעמי שמר

כדי לשמוע את השיר בביצוע המקורי של להקת פיקוד דרום:

http://www.youtube.com/watch?v=lXSr4UQwHaE&eurl

***

חלק א': בחירה בעולם הפנימי או בחיצוני

לכולנו שני עולמות. עולם פנימי ועולם חיצוני. ועל כל אדם לבחור, באיזה עולם הוא חי, לאיזה עולם הוא מצהיר נאמנות. הוא חייב לבחור. והיה ובחר בעולם אחד, הוא הפך לחלש בעולם האחר. אין לאדם יכולת להיות חזק בשני העולמות: החיצוני והפנימי. הוא חייב נאמנות לאחד מהם, אם הוא נאמן לעולם הפנימי, אזי העולם החיצוני  תוקף אותו. ואם יהיה נאמן לעולם החיצוני, אזי העולם שבתוכו יתייפח וישדר אותות של מצוקה. (מהם בוחר זה שבחר בעולם החיצון להתעלם).

מלחמה קשה ניטשת בין העולם החיצון, עולם החברה ובין העולם הפנימי, עולם הנפש. מלחמה בה מנצח בדרך כלל עולם החוץ,  את עולם הפנים.

בעולם החוץ שולטת בינוניות, האדם מציית לנורמות חברתיות, וציות זה משתק את הפעילות הפנימית. וחייו הפנימיים, חיי הנפש, הופכים ל-

שדה בר בו פורחים חרולים וברקנים.

לכביש סואן, בו שועטות מכוניות במהירות אדירה.

לבית חרושת הומה ורועש.

ולבית נטוש בו שוררת ריקנות ועזובה. ובו נכנסים ויוצאים רמשים וזוחלים.

-כך אדם השם יהבו בעולם החיצון, משתית אמונו על הסדר החברתי ונוטש את העוגן של נפשו. כך האדם שהפך ליחידה תפקודית  בעולם החוץ, מוותר על חייו הפנימיים, לטובת התרחשות והתגמולים החיצוניים. לרוב, המין האנושי שכבר בחר, בחר להתכחש לממלכה הפנימית, האישית, האינטימית והשקטה. ולהאדיר את החיצוניות הקולקטיבית החירשת.

במין האנושי חיי הנפש התאיידו לטובת חיי הכלל הרציונאליים והביצועיים, שם גוזרים קופון של טובות הנאה כלכליות, חברתיות וטכנולוגיות. שם האדם חש בטחון כוזב בקרב ההמון הזהה, מחוק הפרצוף.

כך בדרך כלל. אך לו מעיז אדם להפוך את הסדר ולחיות ולהשקיע בשדה הפנימי הנטוש – מיד מתחילות חיות טרף לילל מחוץ לביתו, בליסטראות נזרקות על חלונותיו ומידי יום מתייצבים על דלתו שליחים לבשר לו בשורות איוב.

וכאן צריך להסביר; המצב הגולמי והראשוני של אנשי הפנים, הוא מצב נפשי, זהו מצב של רגישות בפנים וחולשה כלפי חוץ. במצב זה הנפש כל הזמן נפגעת ומתכווצת במפגש עם החוץ הגס והאגרסיבי.

אם עדין הנפש נותר במצב זה, הוא חסר ישע, מעין זרע שנרמס כל כמה זמן על ידי עדר של פרות…

וכך הוא מוצא עצמו חי במלחמה, ואת עצמו חייל  בקרב בו לא ביקש לקחת חלק, וזאת רק משום שבחר בממלכה הפנימית.

לוקח חלק במלחמה בה הכול תוקף אותו ועל כן הכול בחייו מתחיל לקרוס.

אך מה משמע: 'לקרוס'? ובכן, מנקודת מבטו, לא הולך לו, שום דבר לא מסתדר ואם מסתדר, זה מיד מתקלקל..

אך לא כל מי שמוצא עצמו בשדה קרב (חייל) הוא גם לוחם. לוחם הוא מי שמוצא עצמו במלחמה, ומחליט לא רק להשאר, אלא להלחם. ולהלחם אומר לשים על הכף את כל שיש לו. לוחם יודע למה הוא נלחם, הוא עושה זאת כי הוא מגן על העורף, על הבית. והבית עבורו היא הנפש והשלווה שאופפת אותה, וזו יכולה להתערער דרך הפגיעות של רגשותיו. ורק תודעתו יכולה לעמוד מול העולם החיצון וליצור מגננה ולצאת לקרב להגן על הרגשות הפגיעים (ערי השדה והספר) מפני פלישה והריסה. התודעה היא מה שמצוי בחזית שבין החיים הפנימיים והעולם. וכך הוא הופך ללוחם התודעה.

אך איך הופך עדין הנפש ללוחם תודעה? ובכן תודעה היא משהו שצריך להתפתח, לצמוח. נפש היא נתון, אצל מיוחדי ועדיני נפש, היא גדולה ופוטנציאלית, אצל אחרים, היא פחות. אך תודעה היא משהו שאפשר לפתח, להצמיח. התודעה היא האספקט הזיכרי והיא יכולה לצאת לקרב, ולהלחם. והיא עושה זאת על ידי קריאת המפה ונקיטת איסטרטגיות אינטליגנטיות. לוחמה בעזרת תבונה ולא בעזרת כוח. עד שעדין הנפש לא מצרף אליו את חייל  התודעה, אין לו תקווה במלחמה בין אנשי החוץ לאנשי הפנים.

אם המלחמה הרגילה היא מלחמה בין טנקים, תותחים, מרגמות ורובים, הרי המלחמה בה התודעה יוצאת לקרב, משולה למלחמה עם מטוסים. בדרך כלל מה שנלחם זה הדם והרגש, וכשהן פוגשות את הנפש – הן מנצחות בקלות. אך אם עדין הנפש מצליח לרכוש מטוס קרב, יש לו עדיפות ברורה.

עד כאן, דובר על עדין הנפש, האדם שבחר להיות נאמן לנפשו, על פני הצטרפות לכלל המהביל שבחוץ. על עדין הנפש להפוך לחייל התודעה. רק כך יש לו סיכוי במלחמה הזאת שבין הנפש לעדר הנורמטיבי.

אך לא כל לוחם תודעה הוא לוחם מן המדרגה העליונה. כי יש לוחם שלוחם בריפיון, בלית ברירה, ויש לוחם שלוחם עם כל כולו, יודע על מה הוא נלחם, כי תודעתו ערה. ואז אם הוא יודע בכל הוויתו – לערך של זה שהוא מגן עליו, תודעתו נדלקת כמו אוחזת בה אש הקרב.

אך ישנה אש חמה ואש קרה. האש החמה שייכת ללוחם הלא מחושל, והאש הקרה ללוחם המחושל. הלוחם המחושל בוער באש הקרה של נפשו ואילו הלוחם הלא מחושל בוער באש החמה של רגשותיו.

הלוחם הלא מחושל משול לברזל, הלוחם המחושל משול לפלדה. ואם במשלים עסקינן, אזי אם התחמושת שסופג הלוחם היא זרמי מים, אזי לוחם הברזל מחליד, בעוד לוחם הפלדה רק יוצא ממנה מבהיק ונוצץ. 

וברוב המקרים מדובר על לוחם לא מחושל. במקרה כזה המתקפה מבהילה את הלוחם, הוא כמו נתפס עם המכנסיים למטה. ואז הוא מזדהה עם המצוקה שהמתקפה יוצרת. ומה משמע: 'להזדהות'? ובכן, להזדהות זה לקחת באופן אישי את הכעס, הפגיעה והעלבון שמתעוררים בעקבות הקושי שהוא פוגש. .

ומשלקח את הקושי או הבעיה באופן אישי, הוא מתחיל לפקפק בעצמו.  מעשה זה מאפשר חריץ, פתח כניסה, לכוחות התוקפים. וברגע שהמתקפה חדרה פנימה היא  מוחקת את כל שהצליח להתקיים בהיכל חייו הפנימיים, עד כה. והם קורסים.

כך, הלוחם הלא מחושל. אך אצל הלוחם המחושל קורה בדיוק להיפך. לא רק שהוא לא קורס, אלא שהמתקפה דווקא מחזקת אותו. וככל שהכול בחייו מזדעזע תחת מכות הגורל, כך הוא הולך ומתחזק.

וכאן זה לא נגמר. התעצמותו הפנימית  רק מחזקת את תהליך המיתקפה מבחוץ ואת הזעזוע שמזדעזעים חייו תחת המתקפה. וגם כאן זה לא נגמר, כי כל זה דווקא גורם לתודעתו להתלקח ולבעור באש גדולה.  וחוזר חלילה. יש כאן פעולת גומלין הדדית, שמזינה את עצמה. (כמו במלחמה הקרה; כל צד מתעצם ביחס ישיר להתעצמות המעצמה היריבה).

וכך, הוא חי בפרדוקס מתמיד ומתעצם; זה שחי בו, קורא תיגר על הסדר הקיים, והסדר הקיים קורא תיגר על חייו הפנימיים ועל תודעתו הערה, ואלה רק מתחזקים בקריאת תגר על הסדר הקיים. משל לאדם המוביל להבה חשופה  בתיבת עץ, וככל שהוא ממשיך לשאתה כך התיבה מתחממת ומתאכלת. והעץ המתאכל של התיבה, מזין את הלהבה והיא מתעצמת עוד יותר, מה שמאיץ את התפוררות התיבה וחוזר חלילה. כך מצבו של זה החי כשמרכז חייו מצוי בתוכו.

ולוחם התודעה המחושל (או המגובש), מצליח לא להזדהות ולא לקחת את קשייו ומפלותיו באופן אישי, כי כל הזמן הוא קשוב פנימה, משגיח על רגשותיו הפגיעים ושבירים. דואג לכך שהם יישארו שקטים, קרים ויבשים. מבחוץ הומה הסער, אך בתוכו שקט ושלווה. אוי לו אם הסער חדר לתוכו, לרגשותיו. אוי לו ואבוי לאש הלוחם שבתודעתו, אוי לו אם ייתן לזה להשפיע  על שלוות רוחו ולו כהוא זה. והיה ויאפשר למכה הקלה ביותר, במערך חייו החיצון – ליצר ולו רטט קטן על פני משטח האגם השקט של רגשותיו – הוא יהפוך לשמשון לאחר שגזרו את מחלפותיו.

ולאחר שיחלש יניחו לו כוחות האופל, ורק אז תהא לו רווחה. (אך אז זו כמובן כבר רווחה חיצונית, על חשבון רווחתו הפנימית).

אך לו יעמוד איתן מול גדודי בני החושך, ויסרב לצאת נגד עצמו ונגד מה שחי בו, תלך השלוה הפנימית ותיגבר, והאש בתודעתו תילך ותיתעצם. אך, כאמור, עימה יתחזקו כוחות האופל שבחוץ, שוב ושוב ושוב, מחפשים את הסדק הקטן בחומת הגיבוי העצמי הטוטלי שחייב לוחם התודעה להעניק לעצמו

על לוחם בני האור (המגן על עולם הנפש) לזכור כל הזמן את הזירה האמיתית של חייו; עולמות התודעה והנפש. והיה וישכח זאת לפרק זמן ויאמין כי הזירה האמיתית היא הטלנובלה של האושר של חייו האישיים, או הזירה החיצונית של הצלחה בחיים החברתיים – אזי יבוא הקושי הראשון ומיד יכניסו להזדהות עם מה שקרה לו, למעורבות רגשית עימה, מה שיוביל לסערה פנימית. ואז נפשו תתכווץ, תאלם ותעלם, ותודעתו תהפוך לכאוטית, מפוזרת ומבולבלת. או במקרה היותר גרוע – למחוקה.

הוא חייב להבין כי המתקפות והקשיים בחייו האישיים נובעים מכך שהוא בחר בעולם הפנימי, והעדיף את הקשר עם נפשו ואת תודעתו הבהירה והממוקדת על פני שלום עם עולם התדמיות והתוויות של הבינוניות החברתית. ועליו להיות שלם עם גורלו.

אך זהו גורל קשה, והוא קשה בהרבה מובנים, למשל מבחינת אספקט הזמן; ככל שאדם צעיר יותר כך הוא חסין כלפי מתקפת  בני החושך החיצוניים. השנים רק מחלישות את החסינות שלו ומה שלא מוטט אותו בעבר יכול למוטט אותו אחר כך.

חלק ב': חיי לוחם התודעה

ובכן, בין העולם כמות שהוא, ובין נפשו של לוחם התודעה, (אדם שבחר להלחם בכוחות הקוראים תגר על שלמות עולמו הפנימי), מתקיימים יחסי גומלין מוזרים למדי; החוץ מנסה להשמיד את פנימו של לוחם התודעה ולוחם התודעה קורא תגר על המערך הקיים כמות שהוא: חברה ועולם כאחד. עקרונות חייו יוצאים נגד המערכות גדולות, נגד האפקט המייבש והבינוני שלהן על נפשו של האדם.

ובתגובה, אלה, מחשבות להשמידו. ככל שעולמו הפנימי מאוכלס יותר ותודעתו דלוקה יותר, כך תתחזק מתקפת בני החושך.ואילו הוא עומד מולם בתנוחה של מורד, דהיינו, משדר חוסר נחת מתעצם כלפי הבינוניות, המכאניות והישנוניות התודעתית והנפשית של עולם החיים והחברה.

מתקיים כאן יחס דיאלקטי של הפכים המחזקים זה את זה. כל דבר מושך אליו את ניגודו, להשמידו, תיזה ואנטיתיזה.

תודעה  קטנה קוראת לאנטיתיזה קטנה, ותודעה גדולה קוראת לאנטיתיזה גדולה.

אנשים גדולים מצוייים במצב של שבו כמעט הכל מתנגד להם ואילו אנשים קטנים אין מה שיתנגד להם.

בכל עניין הקונפליקט בין אדם תודעתי-נפשי, ובין החיים הבינוניים קיימות שתי רמות קושי. ברמה הנמוכה, כל העניין מסב לו אי נחת וקושי עצום. אך ברמה שמעל, רמת התודעה, כל ההתנגדות הזו, דווקא 'מדליקה' את תודעתו ביתר שאת. כי אין דבר שתודעה דלוקה 'אוהבת' יותר, מאשר פיצפוצי הקרב הקוראים להשמידה, שם ואז היא בשיאה ומיטבה.

הנטיה הטבעית של האדם – כאדם, לברוח משדה הקרב המאיים של החיים, אך והיה ואין לו אפשרות לברוח, והוא שלם עם הבחירה הפנימית – מגלה בעל התודעה הדלוקה, לתדהמתו, כי לא רק שהלהבות לא שוככות, הן מתעצמות.

יש משהו בלוחם התודעה שדווקא מתעורר, בכל פעם שבאים להשמידו. ככל שמערך חייו הולך וקורס. אך זאת, שוב, רק במידה והוא שלם לגמרי עם עצמו, דהיינו עם הידיעה הפנימית שעדיפה תודעה דלוקה ונפש משוחררת מן האינטרס האישי שלו לאושר ולחיים נטולי צרות. כי והיה והוא מרשה לעצמו חולשה, (בגין עומס הצרות שנופלות עליו כל הזמן, בגלל הקריסה המתמדת על הסביבה הקרובה של חייו האישיים, או גרוע מזה, פקפוק לגבי יושרו, והדרך בה הוא הולך)  מיד כל עולמו הפנימי מתחיל לקרוס.

הקריסה מתרחשת בגלל שהאנטיתיזה (כוחות החושך של עולם החברה) הצליחה סוף סוף (מבחינתה)  לחדור לתיזה (על ידי הפתח שפערו הפקפוק וחולשת הדעת). (הרחבה על כל עניין התיזה והאנטתיזה, בקטע שלאחר הקטע הבא).

ומי הם כוחות החושך? אלה הכוחות שסוגדים לפגאניות של מה שנראה ומה שנמדד, על חשבון התוכן הסודי והעלום של חיי הנפש. אלה שמפיצים רציונאליות, ניכור ומקצוענות, על חשבון אנושיות, אינטימיות ואמפטיה.  ואלה גוברים בגדול, על מתי המעט הנושאים בחובם את זיק הנפש כפוטנציאל ההתלקחות של תודעתם. והם מצליחים לשרוד- כל עוד הם חיים כאנוסים בספרד. מחופשים לחלק מן הרוב הדומם.  וזאת כדי לשמר את הניצוץ הפנימי ופוטנציאל התודעה. כי כל עוד יהיו מחופשים לחברי הכת השלטת, כת הבינוניות הקולקטיבית – יצליחו לשרוד, ובגדול.

וכך, כדי לשרוד, עליהם לעמול בשני מישורים: במישור החיצוני עליהם להפוך לסוכני חרש, לאמץ זהות בדויה, שנראית כמו הזהויות שמקיפות אותו. בעוד שבפנים, עליהם לתת לעצמם גיבוי מלא, לא לאפשר בשום אופן, לפקפוק עצמי או יאוש לחדור פנימה – ואז שום דבר לא יכול להחליש אותם.

חלק ג': היכן הזירה האמיתית?

המתקפות החוזרות ונישנות, מצד החיים הרגילים (קשיי פרנסה, קשיי משפחה, קשיי ידידים ועוד) מסבים את תשומת הלב של חייל התודעה אל הזירה החיצונית, ואז הוא יכול להיסחף ולהאמין שהזירה האמיתית קיימת בעליות והמורדות של מעמדו במקום העבודה, או במיצוב הפופולריות שלו בקרב האנשים סביבו, במידת הצלחתו בקרב המין השני, או באושר האישי שלו או של הקרובים לו.  וכה קשה לזכור כל הזמן כי הזירה החשובה באמת היא זירת התודעה והנפש של היחיד ביחידותו.

והיה וישכח (היכן הזירה האמיתית) וירשה לעצמו ליפול ברוחו בכל פעם שדברים אישיים לא מסתדרים בחייו, (וכאמור, ככל שהוא מתקדם יותר ברמת התודעה שלו – זה יקרה יותר ולעיתים קרובות יותר) – הכל בתוכו יקרוס ויהרס.

על כן, בכל פעם שחייו מותקפים על ידי כוחות האנטיתיזה, עליו להזכיר לעצמו היכן הזירה האמיתית.

ועתה לגבי המונחים: תיזה ואנטתיזה.

חלק ד': תיזה ואנטיתיזה:

לכל דבר –  היפוכו, או הקוטב הנגדי לו. לכל פלוס – מינוס, ולכל מינוס – פלוס.

ישנם שני מערכים של יחסיות בין הפלוס למינוס. במערך הראשון הפלוס והמינוס נמצאים במרחק האחד מן השני. ובמערך השני האחד נמצא בתוך השני.

במנח, או במערך הכוחות הראשון, הם מצויים בשני צידי הרמה בה הם שוכנים, כאן הקוטב החזק תוקף את החלש כדי לנכס לעצמו כמה שיותר מרחב שליטה. וככל שהוא חזק יותר, כך הוא מצליח יותר, ובדרך כלל זה הקוטב הזיכרי, שעובד על לחץ, דחף, פריצה וכוח. דבר זה יוצר מצב של דינאמיקה שלילית ודסטרוקטיביות: – מלחמה.

במנח השני, הם מצויים האחד בתוך השני, זה מצב של הדדיות משלימה; הקוטב האחד מפרה  את הקוטב הנגדי מבפנים. מהווה עבורו 'עזר כנגדו'. האמנות באירגון וניהול שני הקטבים, בדינמיקה חיובית, היא בהפנמת  חלק מן הקוטב הנגדי, לא להדוף את כול כולו אל מחוץ לתחום. כי שם הוא רק יתחזק ביחס ישיר לכוח של הקוטב הנגדי, וינסה כל הזמן לתקוף אותו.

במנח של האחד בתוך השני, תתקיים לא רק הפריה,  אלא גם חיסון. ההפנמה של (חלק מן) הניגוד, תהווה חיסון כנגד מיתקפה עתידית של האנטיתיזה. ואילו דחייה של כל הקוטב הנגדי, תהווה הדחקה או דיכוי.

למעשה, החיסון לא מונע מיתקפה של האנטיתיזה, אך הוא מחזק את המערכת בעומדה מול כוחות האנטיתיזה.

ואיך זה עובד?

כאן יש שתי רמות, רמת הנגלה, או הסמי נגלה, ורמת הנסתר או רמת הנסתר המוחלט.

ברמה הראשונה אנשי הפנים באים כל הזמן במגע עם אנשי החוץ, ואנשי החוץ הם אנשים רגילים וטובים, רק שלא מדעת הם משמשים סוכנים לכוחות שרודפים ומתנגדים לנציגי הנפש והתודעה. (זהו מערך סמי אוטומטי, שפועל  באופן בלתי מודע לחלוטין, והרחבה על איך זה עובד, בחלק ד'). כשאלה פוגשים את בני האור, הם יפעילו התנגדות כלפיהם, הם לא ידעו מדוע הם מתנגדים, הם יתנו לזה הסברים שונים, אך האמת היא שהם מתנגדים (תוקפים) כי הם מעבירים דרכם את התדרים של כוחות האנטתיזה החברתיים. כוחות האנטתיזה של הקונצנזוס החברתי. (ושוב, הרחבה על קונספט זה בחלק ד').

כלומר, אנשים השייכים לקונצנזוס החברתי השולט, יגיבו אינסטינקטיבית, נגד האדם שנושא את התדר שמייצג את ממלכת הנפש הדחויה. בין אם ביחסים או אפילו בנהיגה בכביש , חסימת חניה וכו'.

כל אלה יעשו אותו לאאוטסיידר נפשי, ואת חייו כאאוטסיידר, לקשים  מנשוא.

ברמה השניה, דברים סמויים לגמרי, והרבה יותר קשים לזיהוי ופיענוח, וזה כבר שייך לגמרי לרמה ה', כאן הוא יפגוש קושי והתנגדות לא רק דרך בני אדם, אלא בכלל. רמה זו היא הרמה של תדרים טהורים. (ושוב, נא להעזר בחלק ד'), כאן התדר שלו יפגוש חסימות וקשיים, מצד התדרים השכיחים והשולטים.

מנקודת מבט שטחית וחיצונית, ניתן לראות את זה כחוסר מזל, או שדברים סתם לא מסתדרים לו, או שהוא לא מאורגן דיו, אך ברמה נסתרת, דברים לא עובדים בעדו. הוא משדר שהוא 'זר בשטח', הוא לא זורם עם מה שקורה, הוא מייצג הפרעה.

אז מה עושים? מה הפתרון? האם יש בכלל?

ובכן, הוא צריך לאמץ גישה של סוכן חרש בארץ עוינת. אסור לו לחשוף את עצמו. הוא צריך לאמץ חלק מן ההתנהגות השולטת. גם כסוג של תחפושת וגם כסוג של התנהגות. ואז קשה יהיה לפגוע בו. כוחות האנטיתיזה יזהו את התדר, אך כשהם יפגשו את עצמם (בתחפושת) בתוך התיזה, הם יבלמו ודבר זה יוריד מכוחם (כמו מפגש של מחלה עם האנטיביוטיקה).

כך שניתן להתחסן מפני כוחות בני החושך (להכניס חלק מן המחלה לתוך הגוף הבריא). וזה נקרא גם: להתיידד עם האויב. הבעיה היא שאנשים לא יודעים לשלב בין הקצוות. אדם פוחד שאם הוא מתיידד עם הקצה המנוגד, אזי זה ישתלט עליו והוא יסחף לקוטב הנגדי ויבלע בו. ובמלים מפורשות,  האאוטסיידר הנפשי, או בן האור, פוחד שאם יאמץ חלק מן האנטיתיזה, תבוא זו ותיבלע אותו. אך בדיוק ההפך הוא הנכון. רק מיזוג בין הקטבים על ידי השכנה של האחד בתוך השני –  יביא לניטרול של ההשתלטות של האחד על השני.

לא הפרדה וניטרול של הקוטב המנוגד, אלא התיידדות עימו. הזמנה שלו לבוא ולשכון בפנים. (לא בדיוק בפנים, יותר כמסכה, לבוש).

כך שלפי שורות אלו מצבם של נזירים ונזירות הוא בכי רע, הם ינטרלו את כל כוחות הפיתוי של תאוה ותשוקה וידחו אותם אל מחוץ לתחום. וזה אומר שככל  שהבידוד והבידול שלהם מכוחות החושך – גדול יותר, כך יתקבצו הכוחות הללו ויחפשו את החריץ והחריר הקטן ביותר כדי לשעוט פנימה. וברגע שמצאו פתח כניסה, הם ישתוללו בפנים ויחריבו מבפנים את עולמו הקדוש של הנזיר.

אז מה מומלץ לנזירים? ללכת אחת לכמה זמן לשפת הים, לצפות בנערות ולבדוק אם האנטיתיזה חורגת מגדר של חיסון ולוודא  שהיא נותרת כלבוש ולא הפכה לשוכן פנימי. אך כמובן שאם הנזיר לא סומך על כוחו לבלום את האנטיתיזה ברגע שהיא עוברת ממצב חיסוני למצב של מחלה – אזי מוטב לו שישאיר את כוחות האנטיתיזה מחוץ לתחום, אבל אז עליו להיות אטום לחלוטין בפני מחשבות התאווה, לחלוטין, כי אם ירשה מחשבות אלו, הכל יחדור פנימה.

אז כאמור, דרך אחת להתחזק מפני ממתקפות האנטיתיזה, היא לקחת קצת ממנה פנימה. לקחת קצת מן החושך לתוך האור, קצת מן הגסות לתוך העידון, קצת מן הבינוניות לתוך המיוחדות. כהכנה, כחזרה גנרלית לקראת המיתקפה, (שבוא תבוא, למעשה היא כבר פה, ממש מעבר לפינה).  

ואם זה נכון לגבי אנטיתזות שבדרך, אז על אחת כמה וכמה הדבר נכון, לגבי האנטיתיזה הגדולה מכולן: המוות; לקחת קצת מן המוות לתוך החיים, להזמינו פנימה, לחיות מתוך ידיעה אודות המתקפה הגדולה והניצחת, להיות נכון ומוכן כל הזמן.

חלק ד', ענני כוח ואנרגיה

ועתה להסבר לחלק מן הרעיונות שהועלו בחלק הקודם., הרעיון המוצג בחיבור זה הנו מוזר, חריג ולמעשה נשמע בידיוני. שהרי מה כתוב כאן? שישנם כוחות ערטילאיים שרוצים ברעתנו. וכי ככל שאדם מתקדם במסלול מסויים, כך הכוחות הללו 'מחפשים' אותו יותר??

האם חיבור זה מבטא פרנויה חולנית? פרי דמיון קודח? או אולי יש כאן חשיפת טפח של מציאות עלומה וסמויה.

האם באמת יכול להיות שישנם כוחות שמתבייתים על בן אדם רק בגלל שמה שחי בו מצוי על תדר מנוגד לתדר של הקונצנזוס?

האמנם קיימת אנטיתיזה שגדלה סביב התיזה? וביחס ישיר לעוצמתה? מחפשת להשמידה?

אני מניח שאדם שסובר כי המציאות זה כל שקיים בתחום הנגלה והמוחש, וזה הנופל בתחום השכל הרציונלי – ימצא את הכתוב כאן כמופרך לגמרי.

ועל כן יש צורך להבין את עניין העננים האנרגטיים:

אפשר לנסות להבין ולראות בני האדם בשתי צורות,  דרך העולם הגלוי או העולם הסמוי.

השכל הרגיל והראיה הרגילה מחפשים את הסיבתיות של הדברים בתחום הגלוי והמוחש, זה שנופל בתחום התפיסה הרגילה והשכל הקונוונציונלי. אך בדרך כלל רק התוצאה מצויה באור, התהליך (לקראת התוצאה) כבר נמצא באור הדמדומים, ואילו הסיבתיות מסתתרת בחשכה. אך אנחנו לא אוהבים חושך, כי שם לא רואים.. משל לאותו אדם שמחפש את כספו שאבד בערב, לא היכן שאבד, בחושך, אלא מתחת לפנס הרחוב, כי שם יש אור.

והיכן יש אור? במה שאנו כבר יודעים, בסברה הקיימת והשולטת, אין דבר שאי אפשר להסביר, והיות וכך, רוב ההסברים נלקחים מן התחום הטכני. דהיינו, משתמשים בסיבות טכניות. או לפחות ראציונליות.

וכך עובדת החשיבה השלטת: "פעם חשבו שיש כוחות בטבע, רוחות, שהאדם צריך לפייסם ולסגוד להם, וכי אם הם כועסים אז כלום לא יצלח. היום כולנו יודעים שהכל תלוי באדם, ושליטה של האדם בחייו, בעולמו ובגורלו, תלויים רק בו. אנו גם מנסים להבין את עצמנו לפי השכל, לפי מחקרים מדעיים לפי מה שידוע. מדע הפסיכולוגיה עוסק בנסיון להבין התנהגויות של בני אדם, לפי החינוך, השפעה סביביתית, יחס של ההורים וכו'". כך הראיה הרגילה, זו מחפשת את הסיבה לדברים בתחום הנתפס.

אנו מנסים להסביר תופעות אנושיות בהשענות על רציונאליות, ועובדות גלויות ומדידות. מחפשים את הסיבות בתחום הגלוי וזאת משום שבתחום הגלוי יש לנו יותר שליטה ומידע ולא בגלל שזה מסביר תופעות כמו השואה. כי עד לשורשים האפלים ממנה פרצה השואה, השכל הרגיל לא יכול להגיע. הדרך הרציונלית של המאה העשרים ואחת, לא מכירה בכוחות אפלים שמניעים בני אדם.

הסברה השלטת טוענת כי יש לאדם שליטה על חייו, והוא מחליט, על ידי השכל הישר, התנסויות העבר ומחקרים מדעיים, מה לעשות ואיך להניע את חייו. אך כשבודקים הנחה זו לעומק, רואים כי הרבה מפעילויות בני אדם, אין להם הסבר רציונלי. אנו אוהבים לחשוב על עצמנו כשולטים ומנווטים את חיינו, בשעה שישנם כוחות שלהם אנו מצייתים, תוך כדי שאנו משוכנעים כי ההגה מצוי בידיים שלנו.

אחת הדוגמאות לתחושת השליטה הלא ריאלית שיש לנו על  חיינו, מצויה במחקרים של פרופ' דניאל כהנמן הישראלי, שקיבל על כך פרס נובל, ובו הוא קובע כי הבסיס לרוב ההחלטות הכלכליות, אינם כלל מחקר שווקים, או שיקול דעת הגיוני, אלא הבסיס הרגשי. ומדוע זה שייך לעניינו? כי האדם שמחליט את ההחלטה הכלכלית, משוכנע שהוא עושה זאת על סמך סיבות רציונליות ובדוקות. לא מודע כלל כי מה שבעצם המניע אותו הם רגשות  כגון, חמדנות, פחד, תאווה, רצון בניחומים וכו'. העולם הגלוי במקרה זה, הוא עולם השכל, העולם הסמוי – עולם הרגש, והוא שולט על עולם השכל, בה בשעה שאנו מאמינים כי אנו מחליטים רק על סמך השכל. למשל מחלות: אפשר לתלות את המחלות בתחום הנגלה והמדיד, של חיידקים, זיהום, מפגע סביבתי, דרך חיים לא בריאה. כלומר, סיבות טכניות, כמו תנאים סביבתיים, וכו', אך כנראה שהאמת היא שעה שחלק גדול מן המחלות נובע ממקור ריגשי עלום, כמו מתח, יגון, רגשי אשמה וכו'. מחלות פסיכוסומטיות.

השליטה של תחום הנסתר בחיינו מופיעה לא רק באדם עצמו, אלא גם בתחום הגלובלי על כלכלה עולמית. זו מנותבת על ידי מספר קטן של אנשים בעלי ממון ושררה, שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים. הכוח האמיתי, מצוי, בדרך כלל, מאחורי הקלעים, שם הוא אוהב להיות, סמוי. ושם הוא יכול להניע בצורה האפקטיבית ביותר, את העולם הגלוי. מאחורי כל מה שנגלה לשכל הרגיל ולראיה הרגיל, ישנו משהו עלום שמניע אותו.

אך אנו משולים לאותם ארבעה עיוורים הממששים פיל, וכל אחד חושב שזה משהו אחר, קשה להסביר לעיוור שבטוח שזה עמוד, שזה בעצם חלק מחיה גדולה.

כולנו עיוורים, קולטים רק את מה שנופל בשדה המודעות הצר, המוגבל שלנו.

למשל במשחק כדורגל: לא הקבוצה המיומנת, המאומנת ובעלת השחקנים הטובים היא זו המנצחת, אלא זו שמחוברת לכוחות החזקים ביותר, כוחות שנוצרים על ידי מיזוג של הלהט של האוהדים והדבק  של הליכוד הקבוצתי.

כול קבוצה מחוברת למעין בטריה, שכמו נטענת בכוח ההתלהבות של האוהדים. ואוהדי כל קבוצה מטעינים את הבטריה הזו בין שבת לשבת, ובדרך כלל, ככל שהבטריה טעונה יותר, כך גדלים הסיכויים של הקבוצה – לנצח.

כך זה לא רק לגבי קבוצות כדורגל; כל אדם, כל קבוצה, כל מדינה – מחוברים למאגר אנרגיה, שנוצר מן השדרים הקולקטיביים של כלל האנשים שמחוברים לתדר של המאגר המסויים הזה. והמחשבות והרגשות שלהם, טוענות את הבטריה, או הענן, שאחר כך מזין ונותן לכל אחד מהם את כלל האנרגיות של כולם ביחד.

כל מי שנמצא על תדר מסויים, מושך אליו את כל שנמצא על אותו התדר.

ישנה תופעה מאוד משונה בפיזיקה. למוזיקאים ישנו מכשיר כזה שנראה כמו מזלג, Tuning fork

 והוא נקרא, קולן, או מזלג קול. הנה מה שכתוב על כך בויקיפדיה: קולן הוא כלי פשוט שנועד לעזור בכיוונון כלי נגינה. בדרך כלל הוא מיוצר ממתכת וצורתו כצורת מזלג בעל שתי שיניים מאורכות. הקולן מתוכנן להשמיע צליל טהור, כלומר בתדר אחד בולט הנקבע מראש בעת יצורו. כדי להפיק את הצליל מהקולן יש להכות בעזרתו על חפץ קשה כלשהו ולהמתין מספר שניות להתייצבות הצליל(דעיכת תדרים אחרים). מכיוון שהצליל המופק הוא בעוצמה יחסית נמוכה, נהוג לעתים להצמיד את הקולן לאחר יצירת הצליל לאוזן או למשטח כדוגמת שולחן עץ המשמש כתיבת תהודה לצורך הגברת הצליל. הקולן הומצא ב-1711 על ידי האנגלי ג'ון שור שהיה נגן חצוצרה מלכותי בחצרו של ג'ורג' הראשון מלך בריטניה, שם הוא ניגן בהנחיית המלחין גאורג פרידריך הנדל. הקולן שהוא יצר היה מכוון לתדר של 423.5 הרץ. ניתן אמנם לייצר קולן עבור כל תדר (ועל כן, עבור תו מוזיקלי), אך הסוג הנפוץ ביותר הוא קולן המכוון להשמיע את התו 'לה' באוקטבה הרביעית של פסנתר. סוג זה מכונה 'A-440' על שם התו 'לה' (המכונה באנגלית 'A') שהתדר שלו הוא 440 הרץ. התקן של 440 הרץ נקבע ב-1939 על ידי ועדה בינלאומית ואושר על ידי ארגון התקינה הבינלאומי ב-1955. השימוש בתו 'לה' לכיוון כלי מיתר ופסנתרים רווח בתזמורות זמן רב ומכיוון שבעבר השתמשו במספר תדרים באזור ה-440 הרץ כדי לייצג את התו 'לה', נועד התקן לוודא אחידות צליל בין התזמורות השונות. על כל פנים, לא כל התזמורות מנגנות ב-A-440; תזמורות בצפון אמריקה בדרך כלל מנגנות מעט גבוה יותר (כדי לקבל צליל מבריק יותר), ואילו תזמורות של מוזיקה עתיקה מנגנות במגוון כוונונים רחב, לרוב נמוך יותר.

כלומר, הם מכים בו כדי לאפס את כלי הנגינה על התדר של הקולן או מזלג קול. ואם מכים במזלג הזה הוא משמיע צליל, מעין זמזום.  ואם ישנם שני מזלגות בחדרים שונים, ואדם נותן מכה על האחד, אז אם השני מאופס על אותו התדר, השני יתחיל גם הוא להשמיע צליל או לזמזם.

הנה שתי תמונות של 'טיונינג פורק':

 

Tuning forks                                              

קישור לאתר של ויקיפדיה באנגלית, בנושא הקולן:

http://en.wikipedia.org/wiki/Tuning_fork

כלומר אם קורה משהו במאגר האנרגיה (הוא מקבל אנרגיות חדשות או מתדלדל) זה מיד ישפיע על כל אדם שמצוי על אותו התדר.

 ואם אדם נמצא על תדר של קבוצת כדורגל מסויימת, או של יחידה בצבא, אז הוא גם משדר וגם קולט, אל המאגר שהתדר הזה מאכלס אותו – וממנו. אם הוא מלא בהתלהבות וטעון בתדר של הקבוצה, הוא ישדר למאגר הרבה אנרגיה. אך אם הוא נמצא במצב של חוסר, ושל ירידת התלהבות והוא חושב על הקבוצה, המאגר ישלח אליו הרבה אנרגיה, דרך התדר המשותף.

דברים המצויים על אותו התדר, משדרים את אותה המנגינה.

בני אדם במהלך ההיסטוריה התאגדו ויצרו קבוצות ששידרו סוג מסויים של אנרגיה שהצטבר וחיזק את סוג הקבוצה שאותם אנשים השתייכו אליה.

ונגיד שיש ארבע מאות מליון קתוליים… אז הם משדרים לחלל האוויר קתוליות, תדר של קתוליות, וזה אומר שיש ענן ענק של קתוליות שכל 400 המיליון הקתולים מתחזקים ומחזקים.

וזה אולי מסביר מדוע  הכנסייה הקתולית רוצה כמה שיותר אנשים. ולמה היא מזינה ומחזקת את הדבקות הדתית שלהם. כי ככל שיש יותר אנשים, והם מלאי דבקות דתית – כך הם מזינים את הענן הזה של קתוליות. אך אם האמונה שלהם לא רצינית, אין די ב- 400 מיליון מאמינים, ואז הכמות צריכה לחפות על העדר האיכות. ורק אם הם מאמינים  בכל ליבם ונפשם – הענן באמת נעשה טעון. אם כך, צריך כאן גם כמות (40 מיליון מאמינים) וגם איכות (מידת הדבקות והאמונה).  כי כשנבחר אפיפיור והוא צריך להשפיע על העולם ולחזק אינטרסים של הוותיקן או הכנסיה הקתולית – יש לרשותו מאגר כוח עצום של הענן הזה, שהוא מחובר אליו ושואב ממנו.

וזו דרך להבין מיסיונריות; כמעט כל תנועה, כת ודת – רוצים כמה שיותר אנשים שיחזקו את המאגר. והשלב הבא הוא, כאמור, לחזק אצלם את האמונה והדבקות הדתית. ושני אלה; כמות האנשים ורמת הדבקות שלהם, מחזקים את הענן בצורה משמעותית. כך במאבק בין  איסלם לבין קתוליות, בין רפובליקנים לדמוקרטים , בין הקומוניזם לקפיטליזם. בכל המאבקים הללו, מה שעומד על הפרק זה ניסיון להגדיל את החוזק והאיכות של מאגרי האנרגיה של כל אחד משני המחנות הניצים הללו.

קומוניסט אמור כל הזמן לשלוח כח למאגר של הקומוניזם, אך  ברגע שאנשים התחילו לבגוד במשימה, ובמקום לשלוח כח למאגר, הם פינטזו על רכוש פרטי –  מאגר הכח של הקומוניזם הלך והתדלדל, ואז כשבאו מנהיגים לקחת כח מן המאגר, הם לא הצליחו להטען מן המאגר הקומוניסטי והקומוניזם קרס. אותו הדבר קרה לקיבוצים.

אם דרך חדשה רוצה להתפתח, זה תלוי בשני מרכיבים: האחד הצטרפות של חברים חדשים והשניה, האם החברים הקיימים באמת מזינים במחשבותיהם את ענן האנרגיה של הדרך החדשה, או שהם חושבים על החיים האישיים שלהם, ולוקחים את החברות שלהם במפלגה או בדת, כדי לפנטז על המשברים והפסגות של חייהם האישיים. במידה ומספיק חברים יעשו את זה, יה יחליש משמעותית, את המפלגה או התנועה הדתית המסויימת.

וחוץ מצירוף אנשים חדשים וחיזוק הדבקות שלהם בקבוצה, ישנה עוד דרך לחזק את המאגר  המסויים, והוא, להשמיץ אנשים המצויים במפלגות או חברות דומות, ואת אותם אנשים בתוך הקבוצה שנמצאים בשוליים שלה, כי אם יש משהו בשוליים של איזו שהיא חברה, הוא מכניס ספק לאנשים שנמצאים בפנים, והם מחלישים למעשה את מאגר הכח.

אפשר לקחת כדוגמא את השמאלנים והימנים שנמצאים בארץ.ובארצות אחרות. מאגרי האנרגיה של השמאל והימין תוקפים זה את זה.  אך מי שינצח במלחמה זה מי שטעון באנרגיה יותר חזקה. היום מאות מיליוני מוסלמים יושבים בעולם משדרים דבקות ושנאה אל מאגר הכוח שלהם, וכל מי שעולה על התדר האיסלמי, מתחבר למאגר הכוח הזה, ושואב משם הרבה כוח.

למעשה, כל ההתאגדויות של בני האדם ביחד, זה על מנת ליצור מאגר כח  שיזין את הפעילות והתנועה של בני האדם שניזונים מן המאגר המסויים הזה. אם בן אדם אומר: 'אני שייך לגולני', הוא מתחבר למאגר כח שהמון המון חיילים מזינים אותו, ובכל פעם שיש עצרת, או שרים שירים של גולני, המאגר הולך וגדל. וגם בכל פעם שמישהו רואה אותו עונד את הסמל ומתפעל  מכך שהוא שייך לגולני, המאגר הולך ומתחזק.

כך בתנועות גדולות, אך אותו עקרון עובד גם בחייו האישיים של האדם: אדם לא יכול באמת לשנות את חייו, או להתפתח, כי יש לו רק את הכוח של עצמו. וכדי לשנות משהו צריך כוח שהוא חזק מן הכוח שלו בלבד, כי שום דבר לא יכול להזיז את עצמו.

בן אדם לא יכול לשאת בתוכו כח אנרגטי, הוא צינור, לא מחסן, כל מה שהוא נושא בתוכו- מתעפש אם הוא לא עובר הלאה.

אבל יש לו יכולת להתחבר כמעט לכל תדר ולכל רמה אנרגטית. ובמידה והוא לא סתום, כלומר, לא מלא בעצמו, לא מלא במעצורים, או מחסומים, לא מעורב רגשית- או אז הוא יכול להעביר דרכו כח שהוא יותר עוצמתי ממנו.

אף בן אדם לא יכול להיות עוצמתי ואפקטיבי מתוקף מה שחי בו, אלה רק בתוקף היכולת שלו להתכוונן למאגר אנרגיה.

הבן אדם לא יכול להיות מטרה לעצמו, הבן אדם הוא מכונת תדרים שיכולה להתכוונן למשהו.

ובחזרה לעניין מלחמת בני אור בבני חושך או לעניין התיזה והאנטתיזה;

יש עננים שטעונים באנרגיה של פלוס ואחרים באנרגיה של מינוס, ומלחמה ניטשת בין סוגי האנרגיה הקוטביים. למשל בין סוג האנרגיה הנשית לגברית. או, כאמור,  בין מפלגה ימנית לשמאלית. בין תעשיינים והירוקים .

ובין אנשי הנפש מכונים כאן בני האור ואנשי הרוב השקט – המכונים כאן: בני החושך.

איך נוצר כל העניין של בני אור ובני חושך?

המטרה הראשונית של האדם היא לממש את הפוטנציאל הנפשי והתודעתי הקיים בו. לשון אחר, להוליד עצמו מחדש ברמת התודעה.

אך באופן כללי המין האנושי איבד  את הקשר עם החזון האישי של להוליד את עצמו ברמה תודעתית. ומאז החלו בני אדם להתאגד בקבוצות. קבוצה יכולה לבוא  כחיפוי על העדר נתיב דרך אישי שהוא לא אגוצנטרי,

היום הקיום של בני אדם הוא קיום עדרי, לא קיום אינדיבידואלי כלפי מטרה,

ואז משנוצרו הקבוצות הם החלו לרצות להתחזק על חשבון קבוצות אחרות.  וככול שקבוצה אחת מחלישה קבוצה אחרת, היא יותר מתחזקת. וזה לא משנה אם קבוצה מסויימת היא בעד משהו או נגד משהו, זה לא רלוונטי,

לכל קבוצה, לכל עדר,  מאגר אנרגיה שמזין אותו.

היחידים, ואלה שחרגו מן הרוב,  משקפים לקבוצות הרוב את הבינוניות וקשר השתיקה שאופף אותם, על ידי עצם העובדה שהם אחרים ויחידים. היחיד בעצם זה שהוא לא עבד של העדר, משדר לרוב שהם תקועים בבינוניות וסוגדים להנאה ולכוחנות.

ואז היחיד, האאוטסיידר הנפשי – סופג מיתקפה מענן האנרגיה של הרוב, שמזהה אותו כלא שייך, כבעל תדר שונה. זה גם מה שקורה באנטישמיות, או באפליה של קבוצות שוליים.

 חלק ה': ביחד ולחוד

ועל כן בני האור, האאוטסיידרים של הנפש, חייבים להתאגד, כי רק בקבוצה הם יצליחו להקים מאגר של כח- שיצליח לבלום את המיתקפות של בני החושך.

להתלכד, ביחד עם מופגזים אחרים, ולתת האחד לשני: גבוי חיזוק, תמיכה ואמפטיה.

על בן האור, זה שמרכז הכובד שלו הוא חייו הפנימיים, להיות חלק מגוף מלוכד. כל עוד האדם נותר יחיד ומבודד, קל להכניע אותו. כשטיפת נוזל מבודדת מטיפות אחרות, קל לגל החום הקטן ביותר – להכניע אותה. ותוך שניה היא מתאדה. אך כשהיא חוברת לאחיותיה הטיפות, והיא חלק משלולית, או אפילו חלק מאגם, האנטיתיזה תתקשה להצליח במתקפתה.

סיפור שמאייר ומדגיש נושא זה הינו סיפור הזקן שנטה למות וכינס את בניו, הוא ידע שמלחמות הירושה כבר החלו. הוא ביקש שיביאו לו מטאטא קש, עשוי מזרדים. וביקש להתיר את החוט שמאגד את הזרדים. ואז הוא ביקש מן החלש ביותר לקחת קנה קש ולכופף אותו, וזה נשבר בקלות. ואז ביקש מן החזק שבהם, לאגד חבילה של כמה קני קש, זרדים, ביחד, ואז  לנסות ולשבור, והוא לא הצליח. ואז אמר להם: "ראו, כשכל אחד מכם עומד בפני עצמו, והוא לא חלק מגוף אחד של היתר, קל לשבור אותו, אבל כשכולכם ביחד, לא ניתן לשבור אתכם".

כך גם במלחמות כנגד האנטיתיזה: כשאדם לא מקבל תמיכה וחיזוק משום מקום והוא עומד נגד מיתקפות האנטיתיזה כשהוא נשען רק על כוחו הוא, ועל הגיבוי שרק הוא נותן לעצמו – אין הוא יכול לשרוד. כי הכוחות יגרמו לו לשחיקה ובסופו של דבר הוא יתערער מבפנים.

כל זאת בתנאי שהוא משולל תמיכה רגשית וחברתית. אך והיה וימצא מישהו שתומך בו, מקרין לו חיזוקים – אזי השחיקה שלו נבלמת.

ואם איתרא לו מזלו, והוא כבר חלק מחבורה מלוכדת, שבה כולם בשביל אחד, ואחד בשביל כולם – אזי יוכל לעמוד במתקפה, בכל מתקפה, כי הגל שיסתער עליו לא ימצא קרש בודד תקוע בקרקע, אלא קרש הוא חלק מגדר, ובתוקף היותה כזו (חלק מגוף גדול) היא מצליחה לבלום את הסחף שיוצר הגל.

חלק ו': סיכום

זה הלקח: אם אתה אדם מיוחד, שנאמן לנפש שלו יותר מאשר לנורמות חברתיות, נכונו לך צרות. דברים לא טובים הולכים לקרות לך, לכאורה בלי סיבה. מאמר זה טוען שאנשים מיוחדים חווים חיים קשים, וזאת כי ענן האנרגיה של הרוב מזהה את השוני, והיות והם מבודדים, קל יותר לתקוף אותם מאשר לו היו שייכים למאגר גדול יותר. אבל החדשות הטובות הן, שלו אדם היה שלם עם עצמו, ומהווה חלק מקבוצה תומכת –  לא רק שהמתקפות הללו לא יפגעו בו, אלא שלהבה שחיה בנשמתו ובתודעתו רק תתחזק כתוצאה מן הקשיים של החיים.

קושי לא מכבה את אורה של הנפש ולא את הבערה של התודעה. זו דווקא מתלקחת ביתר שאת. כל שהוא צריך לדאוג לו זה לא לתת לקשיים להפוך לפקפוק עצמי ומעורבות ריגשית. ואז הקשיים רק יגרמו לו לטפס מעלה מעלה, במעלה סולם התודעה.

גבריאל רעם,