ארכיון מחבר: Gabriel

אי בוק: מסע אל הישות הפנימית.

ספר אלקטרוני.

פורסם בתאריך 22 בספטמבר 2012 מאת gabriel

e -book מסע אל הישות הפנימית
קובץ זה הינו 'אי בוק', ספר אלקטרוני, של ספר שיצא לאור בשנת 1999. באותו השם: "מסע אל הישות הפנימית"/ המחבר: גבריאל רעם, תחת שם העט: גבריאל בן יהודה. הספר עוסק בישות הפנימית, ובמסע אליה.

נשמח לקבל משובים ותגובות לספר ב-: gabyraam89@gmail.com

http://hagut.net/…/up…/2012/10/pdf-מסע-אל-הישות-הפנימית.pdf…u

קישור לאי בוק, http://hagut.net/…/upl…/2012/10/pdf-מסע-אל-הישות-הפנימית.pdf

אי בוק, מסע אל הישות הפנימית.

פורסם בתאריך 22 בספטמבר 2012 מאת gabriel

e -book מסע אל הישות הפנימית
קובץ זה הינו 'אי בוק', ספר אלקטרוני, של ספר שיצא לאור בשנת 1999. באותו השם: "מסע אל הישות הפנימית"/ המחבר: גבריאל רעם, תחת שם העט: גבריאל בן יהודה. הספר עוסק בישות הפנימית, ובמסע אליה.

http://hagut.net/…/up…/2012/10/pdf-מסע-אל-הישות-הפנימית.pdf…u

נא להעתיק ולהדביק את הלינק.

חיים מהונדסים

הבדל מרחיק לכת קיים בתפיסת החיים של אדם היום ולפני כמה מאות שנים. אך גם אפילו לפני כמה עשרות שנים.

בעיקר, איבדנו את היכולת לחיות את החיים במתכונתם הראשונית, הגולמית.

היום הכול כמעט מהונדס. ואין המדובר רק על ירקות ופירות שמהונדסים גנטית (ההנדסה גנטית הפך זה מכבר למטבע לשון מקובל). למשל כול הנושא של צבעי מאכל; היום אין כמעט מאכלים מוכנים ללא צבעי מאכל. (מי שמכין את המאכלים לסופרים אינם שפים, למרות שלעיתים הם תורמים את שמם, אלא מהנדסי מזון וכימאים) תהליכי הבישול, הפיסטור וההנדסה שעוברים המאכלים בדרכם לסופר – מדיפים מהם את צבעיהם הטבעיים,  אך אנשים משייכים טעם לצבע. למשל יינות לבנים שנצבעו באדום ויינות אדומים שנצבעו בלבן, יתנו לטועם את הטעם של הצבע ולא את הטעם המקורי האמיתי. ואמת המטפורית המסתתרת מאחורי זה, אומרת כי איבדנו את היכולת לשפוט וליהנות ממאכלים בגין הטעם המקורי שלהם ועתה אנו צריכים מתווכים שיהנדסו את המזון ויאפשרו לנו לזהות אותו כמזון המקורי וזאת בשעה שלאחר שנצבע ועבר תהליכים כימיים שונים – יש מעט מאוד קשר בין המאכל הסופי ובין המאכל הגולמי המקורי.

דוגמה אחרת לגמרי, אך באותו עניין היא גם ביות של בעלי חיים. גם ביות זה הוא סוג של הנדסה. למשל הכלאת של כלבים כדי לקבל במקום הזאב כלב ידידותי והנדסה נוספת כדי לקבל כלבים ננסיים…

דוגמה קצת יותר קיצונית, אך קיימת;  אנו מתרגלים לאט לאנשים שהמוח שלהם עבר סוג של הנדסה על ידי כדורים אנטי פסיכוטיים… (היום ידוע שכדורים פסיכיאטריים יכולים להביא לשינויים במבנה המוח).

אך כאן נעסוק בדוגמאות יותר שגרתיות, פחות קיצוניות אך לא פחות משפיעות.

למשל הטלוויזיה. אנו צורכים אותה ככלי בידורי או כמכשיר מספק עניין. אך אין אנו מתייחסים מספיק לטלוויזיה בחיינו כמשהו שמהנדס ומתנה את חיינו.

היום אדם צעיר הפוגש את החיים – פוגש אותם לאחר שמן הסתם 'עבר אותם' בטלוויזיה. כמעט כל חוויה אפשרית שיעבור בחייו, מוצגת בפני האיש הצעיר כבר בטלוויזיה, כך שכשהוא מגיע כבר לחוות חוויה חדשה בחייו, היא אינה עוד חדשה, (מכיוון שהוא הזדהה עם 'דמותו' בטלוויזיה) הוא כבר 'חווה אותה' בטלוויזיה ועכשיו הוא חווה את החוויה האמיתית 'יד שנייה' – ומה שהוא חווה עכשיו נחווה כפחות אפקטיבי בהשוואה לחוויה הטלויזיונית' שהייתה 'מושלמת' (מבוימת ומשוחקת) טוב יותר ועתירת הרבה יותר גירויים… (אך לעניין הגירויים – מאוחר יותר).

ומטלוויזיה לספרות יפה. והכוונה לקריאת פרוזה. כיום, כמו בצרכנות טלוויזיונית, צריכת פרוזה (פיקשן) קודמת במרבית המקרים לחוויה עצמה. ומאז שאנו צורכים פרוזה, אנו חיים חיינו כאילו הם סיפור, כאילו אנו גיבורים בספרים שקראנו. והחוויה עצמה פחות מסעירה, כי כבר 'עברנו' את זה עם הגיבורים בספרים שקראנו ושם זה, שוב, היה מלוטש, מסעיר ומרגש הרבה יותר מהחוויה מלאת המעצורים והמחסומים הרגשיים שכה מלווה מפגשים רגשיים ומיניים עם צעירים וצעירות אחרים .

ואלו רק שתי דוגמאות התחלתיות. אין כמעט משהו בחיים שאנו פוגשים, שלא עבר קודם לכן סוג של ניתוח פלסטי על ידי מהנדסי החיים.

ובחזרה לחיים האורבנים והמתועשים – אנו מתחילים לשכוח טעמם, מראם והשפעתם של חיים 'יד ראשונה'… ויותר מזה (וזה העיקר): היום, חוויות 'יד ראשונה' – כבר לא 'עושה לנו' את זה. זה גולמי מידי, פחות מידי מלוטש, מזמין, מעורר תיאבון או ריגוש.

ודוגמה נוספת; כיום כדי לבוא במגע תשוקתי עם בני/ות המין השני, אין זה מספיק סתם להיפגש במקום כלשהו. היום בלי קבוצה שלמה של תנאים מקדימים ומשלימים – זה לא יוצא לפועל כמעט. אם זה לא תחת השפעת משקה משכר, אורות מהבהבים, מוסיקת רוק משלהבת – איננו יכולים לתפקד במוד חיזורי. בלי זה אנו לא 'במצב המתאים'. אפשר להגיד כי: 'שכחנו' איך להיות עם המין השני בלי פילטרים. זה לא שאנו כבר לא נמשכים, נהפוך הוא, נהפוך הוא, אך אנו כבר זקוקים ל'אווירה הנכונה' כדי להיות מסוגל לתפקד בקונטקסט המשיכתי/חיזורי.

וככל שעובר הזמן והדור הנוכחי מתחלף בדור חדש – המוזיקה נעשית יותר רועשת, המשקאות יותר משכרים, הצפיפות יותר אפלולית והלבוש הדוק וחשוף יותר. וכל זה כדי שבסופו של דבר נגיע לידי אותו מגע בלתי אמצעי וקדום כל כך של מגע גוף עירום בגוף עירום – בלהט התשוקה.

אין ספק שחווית המפגש האינטימי עם המין השני איבדה את השפעתה הראשונית המחשמלת (כל מפגש ראשוני עם משהו חזק ועוצמתי – אמור להיות בו משהו מחשמל) והיא צריכה הקדמות, מתווכים ומסננים. ודוגמה זו היא אך משל לתחומים נוספים אחרים בחיינו בהם התחלנו להזדקק למתווכים, הקדמות ומסננים כדי להיות מסוגלים לתפקד (כוס קפה 'על הבקר' למשל).

הנושא הבא נשמע משונה בשמיעה ראשונה: (אמנם לא מדובר בו בהנדסה של החיים, אך הוא מראה עד כמה התרחקנו ממפגש ישיר ובלתי אמצעי עם המציאות…).

המדובר על המפגש (חוסר המפגש) של כפות רגלינו החשופות עם האדמה. ובכן, כיום אין כמעט דבר כזה. כשאנו במכונית, אנו מרוחקים מן הקרקע כחצי מטר ואף יותר. כשאנו יורדים מן המכונית, כפות רגלינו הנעולות בגרביים ונעליים פוגשות אספלט או מרצפות. (אמנם בחוף אנו יחפים, אך זה כמו חופשה מבית הסוהר; קצר, חפוז ובעיקר מוקדש לטבילה בים, רביצה בשמש, או ספורט שכולל קפיצות וניתורים), כלומר החוויה של מפגש בלתי אמצעי של כפות רגליים יחפות עם אדמה חשופה – כמעט שלא קיים. וכאן המקום להבהיר מה היא הבעיה האמיתית בה מדובר כאן. (שהרי בנושא עצמו  של בידוד בין כפות הרגליים לאדמה – אין בו חידוש) אין המדובר בבעיה בריאותית, אלא פסיכולוגית/נפשית. אי החיבור הבלתי אמצעי עם הקרקע – הינו מטאפורה של אי חיבור בלתי אמצעי לקרקע המציאות. שאכן הקרקע נתפסת בעיני רוחנו כמסמלת ומגשימה את המציאות. המציאות כמשהו שרגלינו פוגשות אותו והוא מעניק לנו משען ותמיכה תחתית. קרקע המציאות כמשהו שחוזרים, או מתרסקים, אליו. אדם מציאותי מכונה על ידינו כאדם שיש לו 'שתי רגליים על הקרקע'. בעוד שאדם לא מחובר למציאות – זוכה מאיתנו לכינויים של 'תלוש', מרחף וכו'. גם בישיבה אין כמעט מצב שבו שתי כפות הרגליים מונחות במלוא שיטחן על הקרקע, בדרך כלל משלבים רגל על רגל, או חלק מכף הרגל ( או קצות האצבעות או העקב) מנותקים מן הרצפה… (ואנו מכנים עצמנו: אנשי המציאות, כאלה המתרחקים בכל דבר פנטסיה ואשליה).

ובחזרה להנדסה של חיינו. ועתה לדוגמה מעט אבסטרקטית: הזמן. גם הוא מהונדס ועוד איך. שלא כמו קודמינו של לפני כמאה שנה, הם היו נעדרי שעונים (דבר שכמעט איננו יכולים לתאר לעצמנו), לכל היותר היה להם שעון חול או שעון שמש. היום איבדנו את היכולת לחוות את הזמן לפי האיכות של חיינו הפנימיים. איכות שתשפיע על הזמן בכיוון של כיווץ או הרחבה, 'המהרה' או האטה, יציבות או מוטרפות. המחוגים ובמיוחד הדיגיטציה של הזמן – גודעת ומפרידה אותנו מאיכותו החוויתית. ואנו פוגשים אותו דרך המדד הטכנולוגי. ואכן כיום לזמן אין יותר איכות (מעניין מבחינה זו המונח: 'זמן איכות'…) יש לו בעיקר כמות.

ואנו משלמים מחיר בעבור ההינדוס והתיעוש שהכול כמעט עובר עד שהוא מגיע אלינו. היום הריח הוא כבר לא אותו הריח, המראה של הפרי אינו אותו מראה, אך זה ידוע. השמיים אינם בהירים ושקופים כמו השמיים של פעם (זיהום האויר) והכוכבים לא זוהרים כמו פעם (האויר פחות צלול). הכול הפך דהה היותר מחד, ואגרסיבי ועתיר בגירויים מאידך. מה משמע? ובכן, הטבע (הכולל פירות, פרחים, שמיים וכוכבים) הפך לדהה  והעולם שנוצר בידי בני אדם (בעיקר הערים ומה שבתוכן) הפך לעולם אגרסיבי, לחוץ, מהיר  ובעיקר, עתיר עד מאוד בגירויים. עניין הגירויים משמעותי מאוד לעניין החיים המהונדסים; הגענו למצב בו בלעדי המגה גירויים לא נוכל לחוש עוד את חווית החיים. עתה אנו זקוקים להם לגירויים כמו מכת פטיש כבד בראש, אחרת זה כבר לא עושה לנו את זה. ואנו בחרדת שקיעה בשעמום קיומי.

ועל כן, הגירויים גדלים והולכים במכפלות ממש; טעמי המאכלים מתובלנים ועתירי רטבים  וטעמים. ולמרות כל הדיבור הקולינרי אודות חומרי גלם טריים, אין במסעדות שום מאכל כפי שהוא מופיע בטבע, הכול מהונדס ונראה יותר כיצירת אמנות מאשר כפי שהיה בטבע (אין קשר במוחנו בין השניצל ובין העוף שאך לפני ימים מספר הילך, במקרה הטוב בחווה, או שכן בתוך לול צר עם עוד עופות – במקרה הרע).

בחשיפה הזו לגירויים למיניהם, למשל, שוב, לגירויים מיניים; פעם די היה בקרסול של אישה כדי לגרום לליבו של גבר להלום בקצב מוגבר. כיום הצעירים חשופים כבר מגיל צעיר, לגירויי פורונו בוטים, קיצוניים ואף אלימים ומעוותים, והכול כדי לגרום לחוויה מינית חזקה, מה שפעם קרסול חשוף היה עושה…

והמדובר אכן בשינויים קיצוניים בכמות ורמת הגירויים שנכנסו רק בשנים האחרונות להנדסת החיים,  למשל סרטי מתח; בסרט של היצ'קוק, לפני 50 שנה, הגופה הראשונה הייתה מתגלית באמצע הסרט וגם אז, לא ראו כמעט דם, או אברים פצועים. היום הגופה הראשונה מופיעה כבר בכותרות והסרט עצמו משופע באברים קטועים, דם מושפרץ ועוד ועוד. וליבנו גס בזה, אני מחפשים את אותו הגירוי שנגרם להורינו בסרט של היצ'קוק. אך נזקקים לשם כך למגה גירויים שהולכים ונעשים יותר חזקים, מעוותים וקיצוניים ככל שעובר הזמן.

וזה מוזר לחשוב שרק לפני כמה עשרות שנים אבותינו ואבות אבותינו חוו את החיים כה אחרת מאיתנו; באופן יותר חשוף, אינטנסיבי, לא ממודר ולא מוסתר. לא היו זקוקים כלל לגירויים ובטח שלא למגה גירויים כדי לחוות את החשמל של להיות חי ולהיפגש עם אדם אחר.

והמדובר על שינוי עצום במהלך של כמה עשרות שנים בלבד. הכול הפך למהונדס ועתיר בגירויים, בלעדיהם איננו יכולים לדמיין את חיינו.

השיפורים, הקוסמטיקה והקביים – הפכו לתנאי הכרחי בכדי להיות מסוגל לחיות כמה שיותר קרוב, לפחות מבחינה תדמיתית – למצב קיומי מועצם, חוויתי ומטלטל.

מבחינת האדם הפשוט – הכול כרגיל, הוא עדיין חווה חייו כעוצמתיים למדי, אך הוא אינו מודע להתמכרות שלו להנדסה ולמגה גירויים בלעדיהם חייו לא יהיו חיים עוד.

גבריאל רעם.

אימייל:

  • gabyraam89@gmail.com

E

זה קרה במקרה

חייו של אדם משתלשלים להם מלידה ועד מיתה. ובתווך המאורעות שמתרחשים או לא מתרחשים לו.

כשהאדם משקיף אחורה על חייו, יש לו תחושות משונות: הגישות ביחס למקריות מתפלגות לשתיים קיצוניות: האחת טוענת שהכל כתוב, כלומר יש גורל (אבל הרשות נתונה…הא הא, תודה על הרשות…).  ומן הסתם הנוטים לרוחניות בגרוש מאמצים את הגישה הזו. והשנייה אומרת שהחיים הם טאבולה ראסה, יש לאדם אופי, חינוך ונסיבות והשאר, צירוף מקרים. החומרניים בגרוש מאמצים את הגישה הזו. 

 ויש כאלה באמצע (ומן הסתם אלה הרוב) שאומרים, הכול עניין של בחירה וכוח רצון, אם לא תפעיל אותו – יהיה צירוף מקרים, אם תפעיל אותו תמצא לך נתיב משלך.

אך האדם עצמו בהביטו אחורה בחייו לא יכול להיות בטוח, זה היה אמור לקרות? ומה אם הייתי בוחר אחרת?

מה היה קורה אם אדם לא היה נכנס לאוטובוס מס. 54 בשעה ארבע ועשרה, אלא מחמיץ אותו ועולה על האוטובוס של חמש ועשרה, ואז לא היה פוגש את אישתו שעלתה אחריו וישבה במקום הפנוי היחידי שהיה, לידו.

דבר זה מזכיר לי מה שסיפר לי איש כלובטק רפי גינת, בפעם היחידה שפגשתי בו בחדר איפור לתכנית טלויזיה לפני שנים. אמרתי לו את שאומרים כולם, שהתפקיד הכולבוטקי תפור על מידותיו, וברור שאו שהוא נוצר לתפקיד או שהתפקיד נוצר עבורו. ואכן רפי מכהן בתפקיד עד כיום ומככב בראש טבלת הרייטינג, ובכן רפי סיפר לי שאז הוא בדיוק הוא סיים תפקיד במח' הספורט ונכנס למעלית עם מנהל תכניות כלשהו, שאמר לו שהוא מחפש מישהו במקום מנחה כלובטק שפרש, אם יש לו עניין, וכך הכל התחיל. ואז הוא אמר, זה לגמרי במקרה, אם לא הייתי נכנס למעלית הזו…

דוגמא נוספת למקריות היא תחנת הדלק שמשון בין בית שמש לירושלים. לפני מלחמת ששת הימים זה היה מכרה זהב, כל התנועה לירושלים עברה שם, והנה נסלל כביש לטרון, והתחנה שירתה רק את תושבי המושבים ותושבי בית שמש. אביו של חבר ילדות שלי, ניצול שואה, קנה חלק בתחנה, וחש כי הגיע למנוחה והנחלה, אך במקום מלוכה מצא אתונות ונאלץ לחזור לגרמניה ולמצוא פרנסתו שם.

ואם מדברים על מיקריות, אז מילה נוספת שמושלכת לתוך הקדרה המבעבעת היא: מזל. הנה יש אדם שכל שהוא נוגע בו מצליח, והשני כל שהוא נוגע בו מתפורר. האמנם? ואם ניתן לאיש המזל את עסקיו של חסר המזל, האם יצליח להנשימם לחיים? והאם המזל הזה אינו אלא כשרון בצירוף אינטליגנציה?

עד כמה חייהם של אישים בחיינו הציבוריים נגועים ביד המקרה, עד כמה הם פרי של גורל כתוב מראש, ועד כמה הם היו אלה שעיצבו את חייהם?

על כל פנים, אין דרך לבדוק אם מה שקרה קרה במקרה, ואם הנסיבות היו שונות, כל ההיסטוריה הייתה משתנה. כלומר מה קורה אם היטלר לא היה עוזב את האספה שבה הוטמן חומר הנפץ של המנתקש עשר דקות מוקדם יותר?כיצד הייתה נראית מפת העולם כיום? מחשבות אלו הן היפותטיות.

ההבדל בין חוקים הקוונטיים – לחיצוניים הניוטונים

אחת הבעיות המרכזיות בהבנה של החיים הפנימיים היא בכך שאנו מחילים עליהם את החוקים של החיים החיצוניים. רוב המחקר והלימוד, רוב המיפוי של הלימוד המודרני, הוא של תופעות חיצוניות. החיים הפנימיים, בדרך כלל, מקבלים התייחסות דרך תיאוריה כזו או אחרת, ובמקרים רבים, היחס אליהם הוא כמשהו שנתון לדמיון, לשכנוע עצמי וכו'.
הסיבה נעוצה בכך שהחיים הפנימיים, חיי הנפש – הם יקום זר לרובנו. איננו מבינים ואיננו דוברים את שפת החיים הפנימיים. או יותר נכון, אנו מדברים איתה ובעיקר, עליה, בשפה זרה עבורה; שפה של החוקים הישימים  ביקום המכאני המדיד, לא ביקום הדינמי, הלא מדיד.
כאן יש צורך להבין את הכוונה ב- 'חיי הנפש"; בדרך כלל מבינים את הנפש ככוללת בתוכה את הפסיכולוגיה: האישיות, האופי ההתנהגות וכדו'. אך הכותב עושה הפרדה בין הפסיכולוגיה של היחיד ובין המצב הנפשי שלו, הנפש שלו.  כוונת הכותב במילה: 'פסיכולוגיה' היא: אישיות ראשונית (אגו) שמושפעת מהתניות חיצוניות, דעת קהל והתנהגות (המוקנית במידה רבה על ידי חיקוי). לעומת זאת הנפש קיימת במימד אחר בתוכנו. ואין לה אפיונים שניתן להתייחס אליהם בשכל. היא מעין ישות זרה, שבעת ובעונה אחת היא גם המהות והגלעין הפנימי של היותנו…
הרחבה על מושג הנפש בקטגוריה בשם 'הנפש', באתר הגות במבט קוואנטי:  http://hagut.net/category/%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%a9/

ועתה בחזרה להבדלים בין החוקים של העולם החיצוני לבין אלה של הפנימי – אחד מן הפקטורים המרכזיים בהתחלת ההבנה של ההבדלים בין עולם הנפש – מחד, לבין העולמות החיצוניים הנתפסים בחושים או בשכל מאידך – נעוץ בעניין הרציפות; העולמות החיצוניים מתרחשים באופן הדרגתי, רציף. מכונית לא יכולה להתחיל לנסוע ב 100 קמ"ש. היא מתחילה לנסוע, ואז היא עולה במהירות עד שהיא מגיעה ל 100 קמ"ש. אין קפיצת דרך. תופעה והתרחשות שכן קיימים בעולמות הנפש; בעולם הנפש לפתע ישנה קליטה וחוויה של משהו. עולם הנפש לא עובד על רציפות; או שאתה נמצא בנקודה א' או שאתה נמצא בנקודה ב'. או שהנפש רחבה או שהיא מצומצמת.

אחד הדברים היותר רציפים בעולמות המכאניים, המדידים והחיצוניים, הוא הזמן. הזמן נע מן העבר כלפי העתיד דרך ההווה. לא קורה שאדם מוצא עצמו לפתע יומיים קדימה, אם הוא רוצה להגיע לשם, עליו לחכות להתפתחות רצף הזמן. אך בעולמות הנפש זה קורה; אדם יכול לעבור ממצב של ייאוש למצב של התעלות (כפי שמדווח באריכות ובפירוט בספרו של הפסיכולוג ויליאם ג'ימס: "החוויה הדתית לסוגיה", הוצאת מוסד ביאליק).  פתאום אתה קולט מציאות אחרת, חווה דברים לגמרי אחרת. כאילו עברת מיקום ליקום.– "פעם אתה פה פעם אתה לא".
ועתה להסתייגות אפשרית מכיוון הגישה המדעית (של הפיסיקה הרגילה): אפשר לפסול את כל הגישה הקוואנטית לחיים הפנימיים באמירה שהכול זה עניין של נקודת מבט; בכל דבר ישנו תהליך, כשאתה רואה אותו מבחוץ, אתה רק רואה את ההתחלה ואת הסוף, ואז זה נראה כמו קפיצה קוונטית – למשל: אתה לא נמצא בתוך הבטן, אז אתה לא רואה איך מזון הופך (בחלקו) לצואה. יש מזון ופתאום מקבלים צואה. כך הגישה הרציונאלית מסבירה תופעות של 'קפיצה קוואנטית'. מעבר חד ממצב נפשי אחד לאחר.
אך הסבר זה מתעלם מן התופעה של מעבר ממצב למצב, בלי הדרגתיות או רצף. מה שמאפיין את עולמה של הנפש.

הנפש צריכה שפה אחרת. ניסיון להבין תופעה נפשית בכלים חומריים ורציונאליים – יהיה להכפיף את העולמות הבלתי נראים ובלתי נתפסים של הנפש לחוקים של העולמות הנראים, וזה יהיה 'לשים את אלוהים במבחנה', כלומר לקמט ולקפל את הבלתי מובן ולדחוס אותו לכלי המדידה המוגבלים שלנו, במקום ללמוד שפה חדשה, שפה של העולמות שלא נופלים בתוך קני המידה המוגבלים של הרציונאליות ברת המדידה והכימות.

מדובר כאן על שתי פיזיקות, הפיזיקה הניוטונית והפיזיקה הקוואנטית. בפיזיקה הקוואנטית, יש את 'החתול של שרדינגר', כינוי או שם שמתייחס לתופעה שבה החתול יכול להיות או במצב זה או במצב אחר, אך לא במצב ביניים.

http://cw.hagut.net/wp-content/uploads/2012/09/החתול-של-שרדינגר.png


החתול של שרדינגר, חי או מת:http://davidson.weizmann.ac.il/online/askexpert/physics/%D7%9E%D7%94%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A1-%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8-%D7%A9%D7%99

בפיזיקה קוואנטית, קפיצה קוואנטית, היא שינוי של אלקטרון ממצב קוואנטי אחד לאחר בתוך האטום. זה נראה לא המשכי; האלקטרון "קופץ" מרמה אנרגטית אחת לשנייה במהירות רבה, לאחר קיום זמני במצב של סופרפוזיציה. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%96%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%94

התופעה סותרת תיאוריות קלאסיות של הפיזיקה המסורתית, המצפות מרמת האנרגיה להיות המשכית.

בז'רגון המקצועי המונח: קפיצה קוואנטית מנוסח כשינוי פתאומי. המונח מדבר על שינוי שמתרחש (מהפכני), לעומת שינוי הדרגתי שלוקח זמן (התפתחותי).
אז שוב, התיזה הבסיסית במאמר זה שהנפש משתנה בהתאם לפרמטר של קפיצה ולא כפי שקורה בעולמות המוחשיים, הקליטים והגסים יותר, ששם שינוי הינו הדרגתי ועובר דרך דרגות שונות.

http://cw.hagut.net/wp-content/uploads/2012/09/quantum-leap.png

עכשיו איך זה עובד בעצם? איך נוצרת הקפיצה הקוואנטית הזו בממדי הנפש?
המקום הראשון בו אפשר לראות את תופעת הקפיצה הוא בהריון; עד השבוע העשרים העובר הוא כמו צמח. ללא תזוזה ופתאום קורה משהו והוא מתחיל לנוע, פתאום יש אנרגיה. אפשר להגיד שהנפש מתחילה לפתע לפעול. ובשעת המוות מתרחשת תופעה הפוכה, בבת אחת האנרגיה עוזבת את הגוף. זה לא תהליך הדרגתי של התנדפות האנרגיה מן הגוף, רגע אחד יש אנרגיה, רגע אחד אין.

ההבדל בין רמת הנפש לרמת הגוף מצוי ברמה האטומית והסאבאטומית. הגוף מורכב מאטומים, הנפש מורכבת מחומרים סאב אטומיים.

אטום לא יכול לעזוב את הגוף, חומרים סאב אטומיים יכולים לעבור דרך הגוף ודרך חלל ודרך זמן, כפי ששידורי טלויזיה ורדיו עוברים דרך גוף (קירות) ומרחקים (חלל).

המעבר מיקום ליקום ומאטמוספרה לאטמוספרה וממימד למימד יכולים להתרחש רק ברמה הסב- אטומית. כי אנרגיות בצורה הכי מזוקקת וראשונית שלהם, הם Transferable.
כל מה שאינו סאב אטומי ואינו מציית לחוקים הסאב אטומיים , לא יכול לעבור מרמה לרמה. וממקום למקום. (שוב, מוגבל על ידי גוף, חלל וזמן).
יש מעין פילטרים בין מקום למקום, זמן לזמן, גוף לגוף ורק דברים בצורה הגלעינית והמזוקקת ביותר שלהם יכולים לעבור מרמה לרמה. וכל מה שחי בעולמות החומר הנגלים והגדולים לא יכול לעבור.. רק דרך כלי תעבורה כלשהו, כולל אינטרנט וטלפונים סלולריים, הם כלי תעבורה.
עכשיו, המעבר הקוואנטי לא מתבצע על ידי כלי תעבורה כלשהו אלא על ידי עקרון הקולן, Tuning fork ,המזלג המוזיקאלי.
הנה הסבר קצר:
נניח ששני קולנים עם שתי תיבות תהודה מונחים על השולחן. שני הקולנים מאופסים באותה תדירות תנודה של 256Hz . אף אחד מהקולנים לא מתנדנד. בעזרת פטיש הגומי נותנים מכה באחד הקולנים שגורם לקצוות הקולן להתנדנד בתנודה הטבעית שלו 256Hz . תנודות אלו גורמות לתיבת התהודה ולאוויר בתוכה להתנודד באותה התדירות הטבעית 256Hz .
אז תופסים בקצוות הקולן שקיבל את המכה כדי להפסיק את התנודות שלו. ובאופן מפתיע יתגלה כי ממשיכים לשמוע את הצליל. אלא שהפעם הצליל נשמע כתוצאה מתנודות הקולן השני שלא קיבל מכה.
בדוגמה זו הקולן הראשון שקיבל את המכה "מכריח" את הקולן השני להיכנס לאותה תדירות טבעית. מה שמקשר בין הקולנים הוא האוויר (התווך) ביניהם. כאשר מכים בקולן הראשון החלקיקים המקיפים אותו מתחילים בוויברציות, וגלי הלחץ הנוצרים מכים בתדירות של 256Hz על הקולן השני. האנרגיה הנישאת על-ידי גל הקול דרך תווך האוויר מכוונת לתדירות הקולן השני. מאחר וגלי הקול חולקים את אותה תדירות טבעית הקולן השני מתחיל בקלות להתנדנד בתדירות הטבעית שלו. זו דוגמא לרזוננס כאשר חפץ אחד מכריח חפץ שני להתנדנד באותה תדירות טבעית.

http://cw.hagut.net/wp-content/uploads/2012/09/קולן.png

הנה כמה לינקים להרחבה, במיוחד ביוטיוב שם אפשר לראות הדגמות
של איך זה עובד…
http://www.youtube.com/watch?v=hiHOqMOJTH4&feature=related

http://www.tapuz.co.il/blog/viewentry.asp?EntryId=1442307
http://www.youtube.com/watch?v=C5LS6scAL3Efeature=PlayList&p=650CAC26A955DCF8&playnext=1&playnext_from=PL&index=34

ויותר בפשטות: הנקודה היא שמדובר על שני מכשירים שאם מאפסים אותם על תדר A (לדוגמה) ומכים על אחד – השני עונה.
בלשון יותר פואטית – זה אומר שחומרים סאבאטומיים על אותו התדר מתקשרים אחד עם השני), ואם קורה שינוי בגוף נפשי אחד, קורה שינוי בגוף נפשי אחר, בתנאי שהם על אותו התדר. (כל הנפשות, כנפשות מצויות על אותו התדר).
הרבה תגליות מדעיות מתרחשות בו זמנית; חוק שימור האנרגיה, שהוא כה חשוב למדע, נוסח על ידי ארבעה מדענים שונים בעת ובעונה אחת בשנת 1842. חמישה אנשים שונים המציאו את ספינת הקיטור בצורה עצמאית לגמרי. שישה אנשים שונים המציאו את המדחום מבלי לדעת אחד על השני, ולא פחות מתשעה אנשים שונים טוענים לזכות ראשונים על המצאת הטלסקופ. כתמי השמש התגלו על ידי ארבעה מדענים בו זמנית, כולל גלילאו, כולם בשנת 1611. מכונת הכתיבה הומצאה באנגליה וארה"ב בו זמנית, כשבכל מדינה מספר אנשים חשבו עליה בו זמנית, ,. שברים עשרוניים ולוגריתמים פותחו כל אחד על ידי שלושה מתמטיקאים בו זמנית. אלכסנדר גראהם בל ואלישע גריי היו מעורבים בהמצאת הטלפון. למעשה, המצאתם הייתה כה קרובה זו לזו עד ששניהם הלכו לאותו משרד פטנטים כדי לרשום פטנט על המצאתם באותו היום בהפרש של שעות אחדות בלבד! הם האשימו זה את זה בגניבה של הרעיון. בסוף זוכרים רק את האחד, במקרה זה את גרהאם בל…
ויש עוד דוגמאות רבות.
מי שעסק רבות בנושא התגליות הסימולטניות היה הסוציולוג הנודע רוברט מרטון, זוכה פרס נובל לשנת 1997.
אז מה ההסבר האפשרי? קשה לדעת, אולי אחד מהם עלה על ההמצאה ואנשים שהיו על התדר של ההמצאה או על התדר של הממציא המסויים, התחברו לזה גם כן.
אנרגיות (מרמה מסויימת ומעלה) לא עוברות ממקום למקום באופן מכאני, או על ידי כלי תקשורת, הן עובדות על תדרים.
בפן האנרגטי כל מה שנמצא על תדר מסוים מהדהד את מה שנמצא באותו התדר גם אם הוא לא נמצא באותו מקום.
כדי להציג את זה באופן יותר מוחשי, הנה מה שקורה בעולמות הקוואנטיים לו זה היה קורה בעולמות החומר המוחשיים והנגלים; נגיד שיש לי הארד – דיסק נייד ויש לי הארד – דיסק במחשב ואיני מחבר את ההארד דיסק הנייד למחשב. ואני מכניס משהו להארד – דיסק הנייד, זה יופיע בהארד- דיסק במחשב… כך זה עובד בעולמות הקוואנטיים.

עכשיו, אנשים לא מחוברים לחלקים הפנימיים והגבוהים שלהם שעובדים על עקרון הקולן, ועל עקרון הקפיצה הקוואנטית.. מה שיכול להביא לכך שהם יקלטו שדרים וידע שמצויים על התדר שלהם, אך היות ומרכז הכובד שלהם הינו רציונאלי-פסיכולוגי-חברתי, הם לא מודעים ולא יודעים על כך מאום, אולי לכל היותר אינטואיציה קטנה.
החלק הלא סאב- אטומי לא יכול לעבור, הוא לא עובר את הפילטרים של עצם (גוף) זמן ומקום (חלל).
בעולמות הלא סאב אטומיים ממדי הזמן החלל והגוף כובלים אותנו לכאן עכשיו.
(וככל שאדם יותר מבוסס בעולמות הרציונאליים, חברתיים, גשמיים, חיצוניים וכו' – כך הוא יותר כבול לזמן למקום ולגוף).
בשלב זה ודאי בוערת בקורא השאלה, אז איך עוברים לחיות במימד הסאב אטומי? איך עוברים מחיים במימד האינטלקטואלי-  פסיכולוגי –סוציאלי, שמשועבדים לזמן לגוף ולמקום –לקשר עם הנפש?
ראשית, יש להבין כי רוב בני האדם שמים את מרכז הכובד שלהם בעולם הנגלה ולא מחוברים לנפש שלהם. במצב כזה, האדם הופך לבית סוהר לחלק הנפשי שבו.

השאלה המרכזית לגבי החיים הפנימיים של האדם היא: מה יותר טעון, החלק הסאב אטומי או החלק האטומי? ואיך 'טוענים' את החלק הסאב אטומי? את הנפש?
ובכן, על האדם להתחיל ולעבוד על עצמו במישור הפסיכולוגי, לעשות שם סדר. תהליך שבסופו יעבור מרכז הכובד מן ה'אני' הפסיכולוגי-סוציאלי, אל האני הנפשי. וזאת על ידי תהליך של הפחתת העוצמה של ההתניות החברתיות מחד, ושל ההזדהות עם המרכיב הפרסונלי –מאידך. כפי שכותב פיסיקאי הקוואנטים, עמית גוסוואמי: "הספקטרום של מודעות עצמית מורכב ממצבים של צורות עימם המודעות מזדהה במהלך השלבים השונים של ההתפתחות האנושית. בקצה הנמוך של הספקטרום חבוק על ידי מודעות פרסונלית, בשלב העליון על ידי תת תודעה קולקטיבית. …
… ככל שאנו מתפתחים יותר גבוה, כך אנו מאבדים את האגו שלנו, עד שבשלב הכי גבוה אין הזדהות ברורה עם האגו"."


כלומר, היקום הפנימי לו אני קורא: נפש אמור להיות נטול אגו, או לפחות נטול הזדהות פרסונלית עימו, בעוד שהאגו (או ההזדהות הפרסונאלית עימו) הוא הסממן המאפיין את האני החברתי פסיכולוגי. ככל שאדם יותר מודע למה שמתחולל בו, והוא מגביל את השפעת ההתניות החברתיות ואת תנודות האגו וההזדהות עם האספקט הפרסונלי ובמקום זה מנסה להיות מודע ולהתבונן בתגובותיו באופן לא מעורב – כך יעביר את מרכז הכובד מן העולם הפיזיקלי לעולם הקוואנטי, עד שהחלק הסאב – אטומי יהיה כל כך טעון שבאיזשהו שלב האדם עושה קפיצה ומתחיל לחיות בחלק הסאב – אטומי.
אם החלק הסאב – אטומי יהיה יותר טעון מהאטומי, האדם יעבור מהפך. אבל יש כאן סכנה!! כי כשאדם מתחיל לטעון את החלקים הסאבאטומיים, אבל מרשה לעצמו לתת משקל יתר למה חושבים עליו, לדעת קהל, להזדהות ולקחת דברים באופן אישי, או לתת לרגשותיו לגאות – קורה פיצוץ, (כמו בפיצוץ אטומי בזעיר אנפין), יש עירוב של החלקים הסאב אטומיים עם החלקים הפיזיקליים של הרגשות, וזה מביא לסוג של קצר שסופו קריסה גדולה; נפילה ממצב גבוה, חופשי ופתוח, לכלא נפשי שבו האדם 'מתבשל' ברגשותיו השליליים בחום רדיואקטיבי…
הנקודה העיקרית במעבר לעולמות הסאב אטומיים של הנפש היא מילה אחת: ניקיון – ברגע שהאדם מתחיל לטעון את הרמה הסאב – אטומית – הוא חייב לשמור על תנאים סטריליים. אסור לתת לרמה הסאב – אטומית לנזול או לקבל נזילה מן הרמה הרגשית. ברגע שיש מפגש בין השניים, שני סוגי האנרגיות האלה לא יכולים לחיות ביחד וזה יוצר זיהום.
הרגשות שייכים לעולם הנגלה והם מצייתים לחוקים פיזיקאליים. למרות שהם אנרגיה, הם, עם זאת, אנרגיה מאוד גסה.
הערבוב בין רגשות למימד הסאב – אטומי יוצר דיסונאנס. ולמרבית הפתיעה דווקא בגלל הקירבה בין הרגשות ובין עולם הנפש, (דיסונאנס זה ההפך מקונסונאנס,) נוצרת צרימת תדרים שמובילה לנפילה שניתן לכנות אותה: "מעורבות אישית".
אם לוקחים את שמונת התווים באוקטאבה, ומנגנים שני תווים שהם רחוקים זה מזה בשני קצוות הסקאלה – לא מקבלים צרימה. היא בדרך כלל מתרחשת, בין שני תווים קרובים אחד לשני. נגיד פה וסי.  ומה האנלוגיה? אם מערבבים משהו מאוד פיזיקאלי ומשהו מן העולם הסאב- אטומי – אין צרימה. אבל אם לוקחים את הרגשות, הם קרובים לעולם הסאב אטומי (כי שניהם אנרגיה) ומערבבים בין שניהם – מקבלים דיסונאנס.
ועתה לאנלוגיה נוספת, מעולם הכימיה: זה כמו לקחת שני אלמנטים בכימיה שהשילוב ביניהם יוצר פיצוץ.
דיסונאנס ,קריסה, או פיצוץ – הינם מונחים שאולים כדי להסביר מה קורה לאדם שהעביר חלק ממרכז הכובד לעולם הנפש אבל מרשה לעצמו הזדהות עם האספקט הפרסונלי-חברתי.
ככל שעולים למעלה ברמה, ובמיוחד כשמגיעים לרמה הסאב אטומית של הנפש , ניקיון והפרדה חשובים. אפשר לערב את הרגשות עם עולם הנפש והתודעה בתנאי שהרגשות נקיים מן האספקט הפרסונלי – מחד ומעליית ווליום, חום ומהירות – מאידך.

ואם לשים זאת במשפט אחד: ההפרדה הגדולה ביותר לא צריכה להיות בין העולם הפיזיקאלי לעולם הסאב- אטומי, אלא בין העולם הרגשי  לעולם הסאב- אטומי.
ועתה להבדלים שבין העולם הסאב אטומי לאטומי ביחס לזמן. ובכן היות והעולם הקוואנטי מוגבל על ידי פחות חוקים מאשר העולם הפיזיקלי, אליו שייכים עולמות האגו וההתניה החברתית – כך יש לו יותר אפשרות ויותר חופש. הוא פחות מוגבל,למשל על ידי מימד הזמן; אדם יכול להיות בעתיד, בעבר ובהווה בעת ובעונה אחת – בעולם הסאב- אטומי.
http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-2809.htm

ככל שחלק גדול יותר ממרכז הכובד של האדם מצוי בעולם הנגלה, הנמוך- כך הוא יותר משועבד לחלל, לזמן ולגוף. ובאופן קונקרטי לגבי מימד הזמן, ואילו אדם המבוסס בעולם הנסתר, אזי הוא לא רק  חי רק בהווה ומפנטז על עבר ועתיד, אלא שההווה, העבר והעתיד הם זרימה אחת שלמה ודינמית עבורו. הוא חי בשלושתם כזרימה אחת. כלומר הוויתו ותודעתו עדיין חיים את מאורעות העבר וכבר מצויים במה שאמור לקרות. ההפרדה הזו בין שלושת חלקי הזמן לא שרירה בעולמות הנפש.

עכשיו, כאן נשאלת השאלה, איך אדם כזה, שמרכז הכובד שלו נמצא בעולם הסאב אטומי, יכול לחיות ולתפקד בעולם הרגיל?
ובכן, ראשית הוא , חייב לתפקד גם בעולם הרגיל, זה של אנשים שמצייתים לחוקי הזמן המקום, החברה והאגו, ובו בזמן להיות נאמן לעולם הנפש. ואיך הוא עושה זאת? עליו לחיות בעולם אחד ולתפקד בעולם אחר.
אסור לאדם שיש לו מרכז כובד כלשהו בעולמות הנפש  לראות את העולם הנגלה כמשהו שמפריע לעולם הנסתר . נהפוך הוא, העולם הנגלה הוא שמאפשר את העולם הפנימי הנסתר. הדיכוטומיה הזאת, היא אינהרנטית ליכולת של העולם הפנימי לצמוח לתפוס עוצמה ולגדול.
העולם הקוואנטי לא יכול לצמוח ולתפקד ללא העולם הנגלה – הוא יכול לעשות רק דרך הצד הנגלה אחרת הוא אסור וכבול. העולם הנגלה אוסר אותו ומאפשר אותו בעת ובעונה אחת. כמו מלים, הן מגבילות את יכולת התיאור של מה שקרה באמת, אבל הן גם האמצעי היחידי שמאפשר אותו. או מכונית, אתה כבול למכונית, אבל מכונית מביאה אותך ממקום למקום. כמו הדואליות ביחס למלים, ללא העולם האטומי העולם הסאב- אטומי היה אימפוטנטי.

***
מאמר על תודעה קוונטית: http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/010012.html

***

מאמרים רבים נוספים, ברוח דומה, באתר הגות במבט קוונטי: www.hagut.net

מחשבות על נטישה.

האם נטישה היא עניין של גורל?

האם יש אנשים שנגזר עליהם להינטש?
עד כמה רבים הם הננטשים?
נטישה היא אחד הדברים היותר קשים בחייו של הננטש, יש כאן עלבון קשה, כמו להיזרק כבקבוק ריק מתוך משאית נוסעת.
יש נטישה ויש פחד מפניה,(separation anxiety[i])  מה קדם למה? מי כאן התרנגולת ומי הביצה?
את מי נוטשים? האם יש משהו בהם שהופך אותם לברווזים במיטווח?
באופן פיזי ורגשי, נטישה היא ניתוק מוחלט מן הננטש.

נטישה קיימת ביחסי אהבה יותר מאשר בידידות. בידידות הקשר יכול להיחלש ואז פשוט להיתפוגג, אך באהבה זה כמו עריפת ראש, זה בדרך כלל פתאומי, חד, אכזרי, ללא סימנים מוקדמים.
הנוטש עושה זאת ללא הסברים, היעלמות וזהו.
הננטש עובר בבת אחת ממקלחת של מים חמים למקלחת של מים קרים כקרח.
אי אפשר להתאושש ממנה, עוד שנים אחרי שזה קרה – זה עדיין כואב.
וזו הטרגדיה של הננטש; למרות הנטישה הוא נשאר קשור בכל נימי נפשו. רק שבמקום פרטנר מלא חום, תשומת לב ותמיכה – יש עכשיו ריק, אין כלום.
כששני אנשים נמצאים בקשר אינטימי וקרוב – הם נעשים מחוברים ונטישה היא קטיעה של האיברים המחברים בין השניים כדי להשיג הפרדה.
לנוטש אין כאבי נטישה, בעיקר הקלה מן העומס שהאחר הפך להיות עבורו.

הננטש לא יכול להשלים עם עובדת נטישתו, הכאב גדול מידי, ועל כן הוא מדמיין שעוד מעט יהיה סימן חיובי מצד הנוטש. הננטש מדמיין את הנוטש כנוטה לחזור אך משהו עוצר בעדו. כאילו אם לא יסכים ויפנים את הנטישה הוא יוכל לבטל או להמתיק את הגלולה המרה. דמיונות אלו מפחיתים את הדיסוס בו הוא חי מאז הנטישה.

***
אין שיממון וריקנות יותר גדולים מאשר החלל שהשאירה מאחוריה אהבה שהייתה.

.

www.metrolyrics.com/50-ways-to-leave-your-lover-lyrics-paul-simon.html


  1. [i] ^ Redlich, Ronny (February 2015). "Are you gonna leave me? Separation anxiety is associated with increased amygdala responsiveness and volume". Social Cognitive and Affective Neuroscience. 10 (2): 278–284. doi:10.1093/scan/nsu055. PMC 4321627. PMID 24752071.
  2. ^ Davidson, Tish. "Separation Anxiety." Gale Encyclopedia of Children's Health: Infancy through Adolescence. 2006. Retrieved October 6, 2014, from Encyclopedia.com: http://www.encyclopedia.com/doc/1G2-3447200510.html
  3. ^ Jump up to: a b c d e f g h i j k l m n o p q r s Ehrenreich, J. T; Santucci, L. C.; Weinrer, C. L. (2008). "Separation anxiety disorder in youth: Phenomenology, assessment, and treatment". Psicol Conductual. 16 (3): 389–412. doi:10.1901/jaba.2008.16-389 (inactive 2019-07-21). PMC 2788956. PMID 19966943.

מודעות למשאב המתכלה – הזמן.

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. אם באים לעניין התמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים – בגישה רגשית, זה גורם לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעות לזה אינה בחוסר המודעות עצמה, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן)שיצא בהוצאת ניסן. המפיץ: דיאלוג.

*

ברי המזל לעומת חסרי המזל.

יש אנשים שמאמינים במזל ואחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה (ולדעתם) אלה שנראים בעלי מזל, הם כנראה אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל.

אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו… (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים').

ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.

ובכן, ראשית יש להגיד שהאמונה במזל אישי היא אנטי מדעית, היות ואינה מצליחה להידחק  למסגרת הצרה של רציונאליות וכלי מדידה אמפרים.

שהרי אין שום חוק או הנחה מדעית  שתומכת ברעיון המזל.

אך אם נצא מנקודת הנחה שמזל אישי קיים בספירה כלשהי המצויה מחוץ ליכולת התפיסה הצרה והמוגבלת שלנו (שהרי יש יותר דברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו מאשר להיפך) – הרי שכולם כמעט, ירצו להיות בצד ברי המזל מאשר להיפך.

אז המסה הנוכחית אכן גורסת כי ראשית, רעיון המזל אכן קיים ושנית, בראיה לטווח רחוק, אולי דווקא כדאי להיות חסר מזל מאשר בר מזל…

הסבר:

ובכן אדם בר מזל (שכל שהוא פוגש  – נפתח בפניו, משחק לטובתו, או משתף פעולה, עם האינטרסים שלו) – עובד פחות קשה מאשר אדם ללא מזל אישי.

למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר כושר ופונה לעבר המשקולות, אך כל המשקולות עשויות מקרטון (שרק מצופה בעטיפת ברזל ואילו התוך עשוי קרטון) מה שמקל עליו מאוד להרים אותם.

הנמשל כאן הוא שאדם עם מזל פוגש את הקשיים בחייו – כמשקולות עשויים מקרטון; ואז כמובן, הוא מרים אותם ללא קושי. וזאת לעומת חסר המזל שכל המשקולות שהוא פוגש, אכן עשויים כולם ממתכת והוא חווה קשיים גדולים להניף אותם כלפי מעלה. וכמובן שגופו של בר המזל שמרים משקולות מקרטון יהיה רפוי, מוזנח וחסר שרירים, בעוד שגופו של חסר המזל המתמודד עם משקולות כבדים – יהיה הרבה יותר מפותח.

ועתה הנמשל, מה שקורה לאנשים ברי מזל הוא, כמובן, שכמעט 'הכול הולך להם' ומשתף עימם פעולה. אך אליה וקוץ בה; בשעה שבחוץ הכול כמעט הולך להם, הרי שבפנים המערכת הנפשית/פסיכולוגית שלהם הולכת ונחלשת. וכך, במקום לפתח כושרות וכישורים אישיים, כגון: עוז רוח, אומץ, העזה, התמדה, סבלנות, תקווה, סיבולת גבוהה, נחישות ויצירתיות – חל ניוון בכושרות ובכישורים הללו ובאחרים וזאת בהעדר קשיים שמצריכים את הפיתוח של כל הכושרות שהוזכרו קודם. ככל שהאדם פוגש פחות קשיים, כך עליו פחות לפתח ולהשתמש בכושרות וכשרים פנימיים כדי שבעזרתם יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים (חוסר מזל).

לעומת זאת, חסרי המזל (שכמעט שום דבר לא הולך להם מעצמו) – נזקקים למאמץ גדול יותר ולהפעלת כמה שיותר כושרות אישיים, במקסימום של מקסום היכולות האישיות. כך שבהעדר שיתוף פעולה מצד המזל, חסרי המזל 'נאלצים' לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם  וזאת כדי שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים וחוסר שיתוף הפעולה מצד גורמים חיצוניים.  

ואם נחזור למשל, אז חסר המזל אולי לא מצליח בסופו של דבר להרים את המשקולות הכבדים של מה שהוא פוגש בחייו (ואכן חייו ה מעוטי הצלחה והישגים)  – אך לעומת זאת הוא הולך ומתפתח, הולך ומפתח את הכישרונות והכשרים הפנימיים שלו, כדי שאלה יספקו לו את הרמה הנדרשת כדי להתמודד עם חוסר המזל שבחייו.

וכך כשחסר המזל ובר המזל מגיע לקו מטרה כשלהו, ממנו הם יכולים למדוד את ההצלחה והכישלון של חייהם – בר המזל מגיע חלש ורפה בשריריו התודעתיים והנפשיים. ואילו חסר המזל מגיע לשם עם עולם פנימי מפותח ויכולת התמודדות פנימית עם חוסר שיתוף הפעולה של מה שהוא פוגש בחיים.

למעשה, הדבר היחיד, או העיקרי, החשוב בחייו של אדם, זה מצב חייו הפנימיים. וככל שאדם מצליח יותר בחייו החיצוניים כך תשרור יותר פסיביות והזנחה בחייו הפנימיים. וזאת לטובת החיים החיצוניים הפועלים בחברה מטריאליסטית, תחרותית ומסחרית, חברה הסוגדת לתדמית במקום למהות.

לעומתו חסר המזל נאלץ לפתח  את 'שרירי' תודעתו ונפשו, כדי להתמודד עם תוצאות חוסר המזל שהוא פוגש בחייו.

וחשוב לציין כי קשה עד בלתי אפשרי להיות בעל הישגים בשני העולמות – הפנימי והאישי וגם בעולם החיצוני חברתי. או שאדם מפתח את רמות התודעה והנפש שלו, או שהוא מזניח אותם בגלל הצלחה בעולם החיצון. עולם של תחרות, אמביציה, לחצים, מתחים ומאבקי שליטה.

אנלוגיה נוספת לרעיון המזל ניתן לקבל דווקא מעולם הכדורגל; שחקני כדורגל, ככל שינצחו יותר בקלות קבוצות חלשות – כך יזניחו את האימון והמאמץ של להיות בעלי כושר גופני גבוה ויכולת יותר טובה לעבוד בעבודת צוות על חשבון האינטרסים של האגו של כל שחקן ושחקן.

כך שברמה הנמוכה, לא חשוב מה חי באדם ובאיזה רמה הוא מצוי, אלא הישגים מדידים בעולם החיצון.

ואילו ברמה הגבוהה, לא חשוב כלל להצליח בעולם החיצון, כי הצלחה שם זה כמו לצייר בחול הים (שימחק בגלל גאות הים או צעדיהם של ההולכים על החוף) או לחרוט ציורים בקרח (המצוי בטמפרטורה של החדר, וסופו להינמס).

בסופו של דבר העולם האמיתי הוא עולם הנפש והתודעה (כי כל אדם נולד עם נפש ותודעה, שבדרך כל מוזנחים למען הישגים בעולם החברתי החיצון). ואכן עולם התחרות המטריאליסטי לא עוסק בדברים אמיתיים אלא בנורמות חברתיות, שכידוע יכולות להשתנות מקצה לקצה, בחלוף הזמן או בהשוואה בין תרבות לתרבות.

כך שבסופו של דבר להישגים בעולם החיצון החברתי, אין ממשות אמיתית (לטווח רחוק).

רק מה שהצליח האדם לפתח מתוך הפוטנציאל עימו הוא נולד – הוא ששורד את המעלות והמורדות של החיים והוא שאמיתי. כל ההצלחות בחברה יכולים בכל רגע לאבד ערכן  ולחייך לברי מזל אחרים. אין דבר פחות יציב מן ההצלחה בעולם המטריאלי- מסחרי.

מה שנותר לאדם בחלוף השנים, זה מה שהצליח לחצוב מתוך עצמו ולפתח, למרות הקשיים בחייו, אבל בעיקר, בגללם.

www.hagut.net

אנשי לונה-פארק ואנשי חדר-מיון.

ההבחנה בין אנשי הלונה פארק לאנשי חדר מיון  היא הבחנה  בין  שתי גישות לחיים  ובין שני סגנונות החיים הנובעים מגישות אלה.

אנשי הלונה פארק  הם צרכני הנאות ובילויים, חופשות וריגושים, יציאות וכיופים. הם חיים בתחושה שאת החיים צריך למצות, לצרוך ולנצל וכי  "לחיות" משמעו להפיק מן החיים  את ההנאות שיש   בהם. בהתאם לתפישה זו אנשי הלונה פארק   רואים את החיים כמעין לונה פארק  גדול המציע שלל  הנאות וריגושים. אם כי הם בהחלט עשויים להפיק סיפוק מעבודתם, אנשי הלונה פארק עובדים כדי להיות מסוגלים מדי פעם לממן לעצמם סיבוב על אחד ממתקני הלונה פארק של החיים.  אנשי הלונה פארק מאמינים שהחיים בסך הכל יפים ונעימים וכאשר אינם כאלה הרי זה מעין תקלה זמנית ומקרית שתסתדר עם הסיבוב הבא על הגלגל הענק  או  על  רכבת ההרים. לאנשי הלונה פארק יש עשרות חברים וידידים הבאים לעשות איתם סיבוב של כיף בקרוסלה או מזמינים אותם לגזוז בקיוסק או למנגל על הדשא. גם הם מאמינים שבסוף הכל מסתדר  ונוטים כמו אנשי הלונה פארק לטפל בבעיותיהם הבינאישיות  על ידי הטבעתן במימי חופשות ובילויים משותפים. הם מחזיקים ידיים על רכבת השדים, צווחים בהנאה ושוכחים לרגע שבעצם אין להם על מה לדבר. ההתמכרות לפעילויות נופש והנאה טוענת את אנשי הלונה פארק באנרגיה ובתחושת חיות עזה  וממלטת אותם מתחושת הריקנות בתוך עצמם ועם הסובבים אותם. כך הם עולים על הקרוסלה המסתובבת לצלילי המנגינה החוזרת ונעים במעגלים שאינם מתפתחים ואינם נפתחים אל כלום מלבד אל המעגל הבא של הסיבוב הבא עם אותה המנגינה באותו המסלול החוזרים על עצמם עד אין סוף.

חייהם של אנשי חדר מיון הם מצב חירום מתמיד. הם תופשים את החיים כשדה קרב מדמם בו כל רגע יכול להשיג אותך כדור.  הם חדורים תחושה מתמדת של דחיפות, לחץ וצורך בשליטה  ומנהלים את חייהם על פי מתכונת אינטנסיבית של לוחם קומנדו דרוך המוכן לקדם כל רע.

אנשי חדר מיון מאמינים שנחת והנאה הם רק הפוגה זמנית ומקרית בין מצב  החירום שהיה לבין זה  שעומד או-טו-טו להתרחש ולכן הם לעולם לא מרשים לעצמם להירגע באמת. אנשי חדר מיון נמצאים עם היד על הדופק – של עצמם, של אחרים ושל החיים – תמיד מוכנים עם מסכת החמצן ועם זריקת ההחייאה.     הם כל הזמן באים לבדוק – את עצמם, את הסובבים אותם. אלף פעמים ישאלו למצבך, איך אתה באמת מרגיש,  מה קורה. קשובים ועירניים לכל סימפטום, לכל סימן מבשר רעות, אנשי חדר מיון כל הזמן עושים אנאליזות, ביופסיות וניתוחים של המצב.

אנשי חדר מיון  לעולם אינם יוצאים לחופשה, ואם הם כבר עושים זאת הם מחפשים מישהו שיחליף אותם בתורנות ומפעילים שיחת "עקוב אחרי" לפלאפון הצמוד. הם בעלי חושים מפותחים ורגישות גבוהה  – מיומנות הכרחית לשורדנים מקצועיים ולכן גם אין להם כל כך חברים – אנשים לא אוהבים שעושים להם שיקוף רנטגן וממששים להם את הדופק כל הזמן. אבל אנשי חדר מיון לא ממש מוטרדים – ממילא הם טרודים כל כך בלהחזיק את החיים בחיים  שאין להם זמן לעשות חיים

עם זאת, אף אדם אינו כולו האחד ואין בו מאום מן השני. אנחנו מצויים ברצף שעל הציר שבקצה אחד שלו אנשי המיון ובקצה השני הלונה פארק. מי יותר קרוב לקוטב אחד ומי יותר רחוק, וכך קרוב יותר לקוטב המנוגד. המדובר כאן היה על הארכיטיפים של שני הטיפוסים.

על החיים מתוך גלות

הפירוש המילוני למילה גלות במילון אבן שושן היא נגזרת משרש ג.ל.ה. ומכילה כמה משמעויות:

1. עקירה מאלצת מארץ המולדת, יציאה מאונס לארץ זרה.

2. קהל הגולים המגורשים ממולדתם.

3. תפוצה, המקום שלשם גלו המגורשים ממולדתם.

4. שהות בארץ נוכרייה.

5. כנוי לחיי נדודים, סבל ומצוקה.

הפירוש המילוני למילה האנגלית exile במילון אוקספורד אינו שונה בהרבה:

Exile: State of being expelled or long absence from one’s native land.

אך באנציקלופדיה בריטניקה הפרשנות מעט אחרת:

Exile – prolonged absence from one's country imposed by vested authority as a punitive measure. Exile and banishment probably originated among early peoples as a means of punishment…

ההתייחסות לגולה בהגדרה זו אינה כאל תופעה חברתית אלא ענישה. עונש הגלות או הגליה, נתפס כעונש חמור בדרגה אחת בלבד מעונש המוות ובא להחליפו.

אחת הדוגמאות הבולטות להגליה כעונש מצויה במיתוס אודות אדיפוס שהגלה עצמו ממולדתו כעונש על כך שהרג את לאיוס אביו. ושכב עם אימו.

כללית המשמעות הרווחת היא שלילית, כשאנו שומעים על גלות, חיים בגלות- מיד אנו חושבים על תלישות, חוסר שייכות, להיות קורבנות לרדיפה ואף השמדה. מקום לא בטוח וזר, שעמו כמעט תמיד באה הכמיהה למקום שבו תהיה שייך. בית, מולדת.

אך למילה גלות אין רק משמעות אחת יחידה, המשמעות תינתן לה על ידי הגישה המנטלית של הניגש אל נושא הגלות.

 (כאמור, אמנם נהוג לחשוב על גלות כעל מונח המציין חווית סבל וניתוק אך) אולי מבחינה פסיכולוגית לפחות, גלות יכולה להיות שלב חשוב אם לא הכרחי במהלך הנפרדות ההתפתחותית של היחיד מסביבתו, מהלך שיכול לאפשר ליחיד ביטוי יצירתי של חוויה סובייקטיבית.

ומן הבחינה היצירתית – גלותו של היוצר או המחבר יכולה לאפשר לו ליצור. ואכן לא מעט סופרים ואנשי רוח יצרו וחיו בגלות. לעיתים מאונס כסופרים שנמלטו מן השלטון הנאצי ויצרו בגלות, או גלות מרצון כמו 'ג'ימס ג'ויס, הגולה האירי, שחי בפאריס, אך כתב על החיים בדאבלין. הבית שממנו ברח.

או הנרי מילר שיצר בפאריס, עשר שנים, הרחק ממולדתו אמריקה. ורק אחרי שגלה לצרפת הוא החל ליצור ולכתוב. הוא אמנם התייחס לגלות כחוויה מענישה. אך עם זאת האספקט השלילי של חווית הגלות והניכור, יכול להפטר רק בדרך אחת, על פי מילר, על ידי התבוננות פנימה, שיכולה להוביל להתגלות. וזאת היות והסביבה הטבעית בה גדל לא תאפשר לו תהליך טרנספורמטיבי.

גולה נוסף (ומתחום אחר לחלוטין) הוא הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן. הנביא היחיד שניבא בגולה (בבל). הוא אולי הנביא עם הטקסטים והחזיונות המיסטיים ביותר: חזיון המרכבה, חזון העצמות היבשות. כך נפתח ספר יחזקאל: " א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים. ב בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין. ג הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהוָה.".

וכאן מתחיל תיאור מדהים ומפורט של מה שנקרא 'מעשה המרכבה" כפי שהוא מכונה במסורת היהודית. חזון המרכבה נחשב להתגלות המפורטת והציורית ביותר במקרא (אופנהיימר 2001; שנאן 1993). מידת ההשפעה של החזון על המסורת המיסטית היהודית והנוצרית מעידה אף היא על כך שחריגות זו בלטה מאז העת העתיקה (Kingsley 1992).

חוקר המקרא בנימין אופנהיימר (2001) נותן משקל רב למשמעות התיאולוגית של מעשה המרכבה. הוא טוען כי החזון נועד להודיע לעם הגולה כי אלוהים נמצא ומתגלה בכל מקום, גם מחוץ לארץ ישראל.

 (קשה לשער כיצד נתהווה חזון המרכבה מאחר ואין תקדים מקראי לחריגות האיקונוגראפית שלו).

ואני מוסיף לכך שההתגלות הייתה במיוחד בגלות. כי אין אח ורע להתגלות שכזו אצל נביאים מקומיים. כלומר יש כאן קשר ההדוק בין נבואה בגלות ובין דרגה מיסטית גבוהה ומפורטת של התגלות. (ועל כך בהמשך).

 (ועל זה אולי נאמר: "אין נביא בעירו".)

ואי אפשר לכתוב על גלות מבלי להתייחס לקשר בין יהודים לגלות.

עם ישראל גלה מארצו פעמים אחדות: גלות מצרים שממנה יצאו ביציאת מצרים, גלות אשור, גלות בבל והגלות האחרונה, הגלות שלאחר חורבן בית המקדש השני, גלות שנמשכה כ-2000 שנה וחשבו שהיא עומדת להסתיים עם הקמת מדינת ישראל. (רובם של היהודים עדיין חי בגולה).

חיי היהודים בגלויות השונות היו קשים מאד. העמים שבתוכם חיו ראו בהם נטע זר. הגלות הייתה רצופה ברדיפות, בהשפלה בגירושים בפרעות (פוגרומים) בהרג ששיאו היה בשואה.

אך בשבתו בגולה הצליח עם ישראל לבנות לעצמו חיים סביב תורתו. בגלות בבל בערים סורא ובפומבדיתא נוצר ונתגבש התלמוד הבבלי, שעיצב את אורחות החיים של היהודים לא רק בגולה זו אלא בכל הגלויות.

עם ישראל הצליח לשרוד גם ללא מולדת. אין ספק ש2000 שנות גלות ורדיפות יצרו אצלנו, היהודים (לפחות אצל הדתיים שבהם) כמיהה לארץ ממנה גורשו. השימוש במילה גולה הוא בדרך כלל שלילי. היהודי הגלותי מצויר בצבעים לא מחמיאים יחסית לאיך שהיה מצויר לפחות הצבר, או שרוליק של הקריקטוריסט: דוש.

ידועה האימרה של זאב ז'בוטינסקי: "יהודים, חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!"

ועם זאת, למעשה, הגלות היא המצב העיקרי של הקיום היהודי ברוב שנות ההיסטוריה שלו. והעם שרד.

למושג גלות ביהדות יש משמעות אדירה. המושג הזה מגדיר את המציאות היהודית, את ההישרדות היהודית. כאמור אנו רגילים לייחס לגלות של היהודים משמעות שלילית, אך לא רק. הישרדות הייתה הכוח המרכזי בחיי היהודים בגולה, ההישרדות לא יכלה להיות אלמלא כוח היצירה היהודי. ליצור מנגנון של קיום גמיש מאד, דינמי, שכולו תוצאה של יצירתיות חדשה בהתאם לנסיבות. אנחנו מקבלים בגולה יצירתיות עצומה שכל עוצמתה היא למען ההישרדות התקווה הרוחנית. – התקווה והחזון. כל עוצמת היצירתיות מופנית אל ההישרדות הרוחנית. התורה, שהיהודים הביאו איתם, הולכת ומתגבשת ומקבלת צורות שונות של ביטוי, בזרמים שונים השלובים זה בזה: זרם הלכתי-משפטי, זרם אמוני-מיסטי, זרם פילוסופי. כל הזרמים הללו צומחים ומתגבשים ומקבלים ביטוי יצירתי בעל עוצמה רבה, של כושר יצירה. היצירה היהודית, הן בתחום ההלכתי-משפטי, הן בתחום חכמת הסוד והן בתחום הפילוסופיה והמוסר, הייתה נתונה באותם מושגי היסוד של הקיום בגולה. הישרדות בגולה לא תתאפשר ללא יצירה גדולה בעלת משמעות וערך.

אך האנטישמיות והרדיפות ובמיוחד השואה לא הותירו ליהודים הרבה ברירה, בין אם מאהבת מרדכי או שנאת המן, לקראת אמצע המאה ועשרים יהודים החלו לחזור למה שהם ראו כמולדתם ההיסטורית. והיה גל גדול של רצון לסיים עם הגולה והגלות. .

הגישה הכללית לשיבה לכאן גרסה כי הגלות היא עונש והשיבה לציון היא מאורע היסטורי חיובי ומרומם. הגלות היא מצב לא בריא השיבה לארץ זו הבראה והחלמה.

זו אמנם הדעה השלטת, אך לא כולם חושבים כך, למשל נתן זך:

 "לפתע ובלא כל רתע/ גאתה בי משאלה פרי רוחי/ להיות שוב ליהודי גלותי./ כשעליתי ישראלה/ כך כנו אותי בני בלע/ שחלילה לא אשכח שזה לא מקומי/ כי שירים הרי כבר יש כאן לרב/ על ביצות, גבורים ומכאוב/ ואין לנו שום צל של צורך/ בעוד פייטן מלא רעד ומורך/. והנה חלפו להן השנים/ בלא זיקה לעיר ולשחקים,/ לא לליברמן ולא לביבי/ ורק משאלה אחת בליבי:/ מי יתנני להיות שוב/ יהודי גלותי/ שאין לו צורך לא בחרב ולא באש/ ובודאי לא בא לכאן/ להתייאש". נתן זך, מתוך "לא בחרב", הספר: "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה".1913

אך החזרה לארץ לא לוותה בשושנים. אלא בקוצים. השיבה לארץ מביאה עימה את הבעלות והשליטה על טריטוריה. שלפחות על חלק ממנה יש לנו מאבק עם הפלסטינאים.

ובעניין הטריטוריה – רוב, אם לא כל המלחמות שבעולם היו על נתח אדמה (טריטוריה) שמדינה אחת טענה על בעלות עליה ומדינה אחרת טענה אף היא לבעלות. פלישה זרה לטריטוריה הייתה בבחינת עילה למלחמה, ובדרך כלל זו הוכרעה בשדה הקרב.

טריטוריה מוגדרת כשטח השייך לאדם כלשהו, לבעל חיים, למדינה, לחברה וכו'…

בעלות על טריטוריה עשויה להקנות פריבילגיות וזכויות שונות. וישנה תיזה הגורסת שככל שהטריטוריה גדולה יותר כך ישנה יותר עוצמה לבעל הטריטוריה וגם אנרגיה רבה וחזקה יותר.

ז’אן גוֹטמן. בספרו: “משמעות הטריטוריה”' טוען כי “איש אינו יכול להבין מדינה, שהיא מוסד פוליטי, ללא הגדרתה המרחבית ־ הטריטוריה שלה.”

ובחזרה להקשר שלנו, אינך יכול לעבוד 2 אדונים, הטריטוריה והרוחניות.

לפי תיזה אחת אדם יכול להיות בשני שליש משלם בזמן נתון. או שני השליש הנמוכים או שני השליש הגבוהים (דרגת הביניים נותרת בשני המצבים). והבחירה בארץ ישראל היא בחירה בטריטוריה על פני הרוחניות.

האם זה מקרה שקין עובד האדמה רצח את הבל הנודד, רועה הצאן? (המילה הבל היא גם מילה נרדפת לרוח, רוחניות). כאן אנו גם מוצאים את הקשר בין בעלות על אדמה לבין אלימות ושפיכות דמים.

הקומפלקס והאובססיה הטריטוריאלית קיימת לא רק לגבי שטחי אדמה של מדינה זו או אחרת. זה קיים מאוד בחניה, שהוא שטח טריטוריאלי ששני בני אדם רוצים אותו ואז הדרך לאלימות קצרה רוב סכסוכי השכנים הם סביב טריטוריה מסוימת ששני שכנים רואים כשייכת אליהם. והכביש הוא טריטוריה לכל דבר ושם האלימות הנפיצה נמצאת כל הזמן על סף התפוצצות, כי מקיימת שם פלישה מתמדת של כלי רכב אחד לאזור הטריטוריאלי של האחר.

ישנו גן ניגוד בין בעלות טריטוריאלית לבין הכנסת אורחים. הבדואים הם מכניסי אורחים ממדרגה ראשונה. אם הלך נודד מתארח באוהלם הארעי ועושה מעשה נפשע, אסור להם לפגוע בו אלא אם כן התרחק מרחק שלושה ימים. אולי יש קשר בין חוסר הקירקוע למקום מסויים ובין אי האלימות והיחס האישי והחם לזר, לאחר.

וכך ניתן להגיד שהיכנעות לשלטון הטריטוריה היא התגרשות מן הממד הרוחני ולהיפך, מיקוד ומרכז כובד ברוחניות מגרשת את האדם מעבדות ושיעבוד טריטוריאליים.

ומה שזה אומר, בחלוקה גסה לרוחניות וטריטוריאליות, שהאדם הטריטוריאלי מנותק במידה רבה מן העולם הרוחני, בה במידה שהאדם הרוחני מנותק מן העולם הטריטוריאלי. ולהיות מנותק מטריטוריה אומר: להיות בגלות.

ולהיות בגלות זה להתגעגע.

הגעגוע הזה הוא לב ליבה של הרוחניות. נועדנו לנדוד ולכמוה לרוחניות.

פעם הילידים בכל מקום היו מלקטים, נודדים למקום שם יש מזון, כמו הציפורים. הם גרו במשכני ארעי שניתן לפרקם בזמן קצר ולחזור לנדודים. הדבר הקבוע היחידי בחייהם היה הנדודים.

השיר הבא מוסר משהו מהתחושה של הדרך והנדודים.

זה קורה

 מילים: שמוליק קראוס

"זה קורה

 שהדרך מתמשכת

 זה קורה

 יש ללכת, ללכת.

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קורה.

זה קרה

 שהדרך התמשכה לי

 זה קרה

 לא ידעתי איך זה בא לי.

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קרה.

זה יקרה

 ואולי בסוף הדרך

 שנראה,

כי הדרך מתמשכת.

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה יקרה".

החוסר במקום של קבע יוצר געגוע (או למקום של קבע בפאזה הנמוכה או להשראה רוחנית בפאזה הגבוהה) וגעגוע הוא פתח הלידה של הרוחניות הרליגיוזית והמיסטית, שהיא בכל מקום ובאף מקום (תלוי במצב התודעה וההוויה של המחפש). וחיפוש, ומכאן נדודים ומסע, הם המצב הטבעי למחפש אחר האמת, אחר השכינה. אולי זה מה שגורם לצעירים רבים לנדוד אחרי הצבא, מתוך ידיעה פנימית עלומה שעוד מעט הם ממשכנים את חייהם לשלושים שנה בעבור בית של קבע, והם רוצים לנדוד ולחפש את הנסתר והבלתי מושג לפני שהם מתקבעים.

כפי שמוזכר בשירו של קראוס – הנודד האמיתי מצוי במסע, מסע אל בית שמעולם לא יגיע אליו כמו בשירו של קאוופיס: איתקה..

איתקה

 מאת: קונסטנדינוס קוואפיס

"כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

 שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

 מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

 אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

 כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

 מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

 וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

 תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.

כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס

 בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ

 אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.

בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן

 תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,

פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,

וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים

 כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.

עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

 לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה

 כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.

אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ

 מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.

שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן

 עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.

אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה

 אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.

וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,

תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה".

 [1911]

 [מיוונית: יורם ברונובסקי]

בסופו של המסע הוא נוכח שהעיקר לא הייתה ההגעה לאיתקה ואפילו לא איתקה, אלא הדרך אליה. עם זאת המסע שלנו איננו אופקי, אל נתח האדמה שמצוי לפנינו, שאליו נתקדם בקו לינארי. המסע הרוחני הוא מסע אנכי, שבו האדם נודד כדי שהשכינה תשרה עליו, והיא יכולה לעשות זאת כל עוד הוא מצוי בחיפוש, וכל ישותו מצויה בתנוחה של געגוע אליה.

המצרים הקדמונים, אך הקדומים, אלה של תרבות מופלאה ומתקדמת לפני שהתחילו להתנוון, ראו עצמם כגולים ממלכת השמש, הם תיעבו את המקום הזה, הם ראו בו את העולם התחתון. הם ראו עצמם כלא שייכים לכאן, נשלטים על ידי חוקי המקום, חוקי החומר. כל הגישה שלהם לחיים הייתה תהליך של הכנה והתקדשות קראת חזרה לביתם ממנו גלו. כל רעיון החניטה והממיפקציה התכוון לסייע להם לחזור חזרה לממלכת השמש (לתפיסתם). ומתוך הגעגועים הללו הם יצרו תרבות מתקדמת, נאורה ומופלאה. עליה יש לנו כיום מושג אמתי מועט ומסולף.

מעניין, בהקשר זה של המצרים הקדמונים שאין שום ציור של מצרי בו רואים אדם מחייך, (לא רואים שיניים בכלל) יש בפניהם סוג של תוגה של אדם שלא מרגיש שייך.

 (בגרסה האזוטרית ישנה סברה האומרת כי את הידע המדהים שהיה להם אודות הקיום האנושי ומה שאפשר לעשות עימו הם הצפינו בחפיסת קלפים, בן 21 קלפים שהיוו מפתחות לידע נסתר, באמצעות סימבולים, צבעים ומספרים. וכדי להבין אותם צריך להבין את השפה).

וחזרה לקשר בין נדידה ורוחניות; המיקום של גלות בהקשר של חווית התפתחות עצמית יכול להקנות לה משמעות של חוויה משחררת, חוויה של התגלות. אפשרות זו מתבססת לפחות כנקודת המוצא שלה בשפה העברית בעובדה ברת-האימות שמדובר בשתי מילים, צמד ניגודים לכאורה, הצומחים מאותו שורש ג.ל.ה, גלות למול התגלות.

המושג גלות קשור לחברה או אדם הרחוקים ממולדת. ואילו המושג התגלות מתייחס לפנימיותו של האדם בהקשר של שכינה או השראה רוחנית.

וכך, קיים יחס דואלי לגלות. כעונש או כהזדמנות. דואליות וקונפליקט. בין שמיים וארץ. נאמנות לאחד מהם מביאה איתה נטישה של האחר. הארץ משמעה ארציות, גשמיות, חומריות, מלחמות, צבא וכו'. השמיים משמעם רוחניות/שכינה שאי אפשר לקבע למקום מסוים וצריך לנדוד כל הזמן כדי לעקוב אחריה ולייחל למפגש זמני עימה.

אך אנו, בני האדם בכלל והישראלים בפרט, בחרנו (בגדול) בקרקע, בטריטוריה ובכך נטשנו את הנדודים ועימם את הגעגוע והכמיהה לנצחי ולנסתר.

מזמן שהתחלנו לעבוד את אל הטריטוריה – האל הרוחני או יותר נכון הצד הנקבי שלו, השכינה, הפכו לבלתי מושגים.

כאמור, מצבו של האדם בעולם – ארעי ודווקא הארעיות עשויה להוות דירבון להשגת השכינה שהיא טרנסדנטלית ונצחית ועשויה להוות משקל נגד לארעיות הקיום האנושי והאישי.

ואם זה כך אז גם ההפך הוא הנכון, דהיינו, השאיפה להשתייך למקום הזה ולראות עצמך כדייר של קבע, לתקוע כאן יתד לפתח שורשי חומר, שייכות וקביעות – היא אנטי רוחנית כי היא ממליכה את הקיבוע לקרקע על פני נדודים וחיפוש אחר קשר עם הרוח/שכינה.

עם זאת, אפשר להבין את השאיפה לקיבוע, למקום של קבע. הנדודים חושפים את האדם לבלתי ידוע, והבלתי ידוע מביא עמו חרדה. כך שהחיבור עם טריטוריה ספציפית וההזדהות עמה הם מעין נוגדן לחרדה. אך אם נפרדנו מן החרדה אזי גם נפרדנו מן השכינה. אי אפשר להיות בטוח ומוגן וגם לכמוה ולכסוף לרוחניות. כך שהנדידה והגלות מביאים אמנם חרדה אך זו בלתי נפרדת מן האפשרות לחיבור אל השכינה, שמעדיפה את חסר הבית והנודד מאשר בעל הטריטוריה.

אין דבר פחות מקובע למקום מסוים מאשר הרוח, היא בכל מקום ובאף מקום, וזאת במידה והאדם העדיף על פניה את ההשתקעות של קבע בנגלה ובקיים מאשר להקדיש חייו לגעגועים וחיפוש (אחר הנסתר). והנסתר והנצחי מצוי בשינוי מתמיד, פעם פה ופעם לא פה, כך שאין תחליף לחיפוש אחריו, למסע נדודים.

האם זה מקרה שתנועת החסידות המדהימה פרצה בגולה ודעכה בארץ?

האם זה מקרה שספר הזוהר המופלא (וספרי קבלה אחרים) נכתבו בגולה, (בספרד, ר' משה דה ליאון במאה ה13) ואילו כאן רוב היחס לקבלה ולזוהר הפך המוני ומסחרי?

אי אפשר לקבע רוחניות למקום מסוים, זו סתירה מהותית לגבי עצם הרוחניות. האם זה מקרה שכל ההתרחשויות בספר הזוהר הן בדרכים ובנדודים ואין איזכור אחד לבית מדרש שהוא מקום קבוע, ומסוים שם מתכנסים?

הנה כמה משפטים על כך מספרה המצוין של ד"ר מלילה הלנר אשד: "ונהר יוצא מעדן, על שפת החוויה המיסטית בזוהר". (הוצאת עלמא ועם עובד), פרק ב': "מקום התרחשותה של החוויה המיסטית":

 "תורת הזוהר היא בעיקר בחינת 'בלכתך בדרך', וראיה לדבר שאף לא סיפור אחד מסיפורי הזוהר הגדולים מתרחש בבית המדרש או בבית הכנסת".

עמ' 139

…"'בית המדרש, המהווה את 'החזית הדינמית' של תרבות התנאים, נעלם מן הזוהר, אין הוא נזכר בו ולו פעם אחת"…

שם.

…"מהן המשמעויות האפשריות לבחירה רדיקלית זו של מחברי הזוהר לעצב את סיפוריהם בדרכים ולהינתק ממוסדות הלימוד?".

עמ' 141

…"החוכמה האנושית וחוכמת האל בזוהר עזבו את המקומם בבית המדרש ויצאו לדרכים. ביציאה זו מבתי המדרש ומן המוסדות המובנים של הקהילה יש משום חיקוי והיענות למצב האלוהות בעולם".

עמ' 143

…"לשכינה אין עוד בית פיזי בעולם, היא אינה עוד מטרוניתא הדרה בארמון הדור ואף לא בבית המדרש או בבית הכנסת שהיו משכנה, וזאת כנראה משום שדבר האל החי אינו נוכח בהם עוד"…

שם,

 "…השכינה נעה בדרכים, ועל כן היא מוצאת מקום לשכון באנשים המהלכים בדרכים כמותה. הדרך ולבבות האנשים הם מעתה המשכן והמרכבה של השכינה.

עמ' 144

…"חבורת הזוהר משוטטת בדרכים ומצאת שם, בתנועה ובחוסר ההיאחזות – את הדיבור האלוהי החי והנוכח. בהליכתם בדרך מממשים בני החבורה את הזדהותם העמוקה עם אמם ואהובתם, השכינה, המצויה כמותם בדרכים".

שם,

…"עמדה זו של חבורת הזוהר כמי שסועדת ותומכת את השכינה על ידי היציאה אליה לדרכים, וכמי שבידיה מצוי מפתח לתיקון גלותה, עולה מן הזוהר עצמו…"

עמ' 145

…"היציאה לדרכים כדי להיות עם השכינה נתפסה גם כהזמנה לחיקוי בהתנהגות קהילת המקובלים בצפת, במאה ה16…"

…"היציאה אל הדרכים ואל הטבע נהגה גם בחבורת האר"י אוף במנהגי היציאה לקראת השכינה שבטקסי קבלת שבת שחידשו מקובלי צפת."…

שם

…"בעלי הקבלה, רשב"י ע"ה וחבריו, שהיו עוסקים בחכמת הקבלה, נודדים ממקום למקום ומגורשים מבתיהם, להיותם מרכבה למלכות בסוד גלותה. ועל ידי נדנוד וגירוש זה, היו זוכים לה והיא הייתה שורה עליהם".

שם.

…"היציאה לדרך, והחיפוש אחר ההפתעות והחידושים שאותם מזמנת פתיחותה וחוסר קביעותה, הם מעין מצב ופרוגרמה של העולם הזוהרי. הדרך ותורתה הן הסמל הגדול לחיפוש אחר דבר התורה החדש-העתיק, אחר המשאלה הגדולה למצוא דרכי לימוד שיפתחו אורחות בתורה ויפתחו את לבבות הלומדים למפגש חדש ומפתיע בין התורה לחיים, כדי לגלות איך שוכנת האלוהות בשניהם".

עמ' 146

ולאחר העיסוק בגלות ובנדודים הפיסיים, ישנה גם גלות נוספת; הגלות הנפשית. אדם גר בארצו, שוכן בביתו וחש שם בגלות. אדם כזה הוא אאוטסיידר. וקשה להגיד איזו גלות יותר קשה. ולמעשה חלק נכבד מן היוצרים ואנשי הרוח חשו כך בארצם ובביתם. וזה היה חלק מן הדירבון שלהם ליצירה או לרוחניות. ולא רק יוצרים ואנשי רוח, גם מדענים מבריקים ופורצי דרך, משל אלברט איינשטיין.

 "לאמיתו של דבר אני 'נוסע בודד' ומעולם לא הייתי שייך בלב שלי לארצי, לביתי, לחבריי ואפילו למשפחתי הקרובה על כן שכנו בי מאז ומעולם תחושת הריחוק והצורך בבדידות".

ומי שנותן לגלות הנפשית הזאת ביטוי פואטי יפה הוא ריימונד קארבר:

 "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום".

מתוך: ריימונד קארבר, שירים, תרגם עוזי וייל

*

 "אמנים גדולים לעולם לא שייכים לקבוצה ולקהילה שאליה הם מדברים. ודווקא ממד הריחוק הזה מרשה להם לראות את הדברים . זה נכון גם לאלתרמן בשעתו – דווקא הזרות הזאת יוצרת את השייכות".

פרופ' אריאל הירשפלד. מוסף שבעה ימים. 25.10.13

 *

לסיכום:

בניגוד לדעה הרווחת ולאיך שחונכנו: נאמנות טריטוריאלית (פטריוטיות) עד כדי מוכנות למות בקרב על שטח טריטוריאלי שעמך טוען לבעלות עליו – יש עמה חסרונות. או חסרון אחד בולט. בראיה של רמה אחרת דווקא הניתוק מן הטריטוריה והחשיפה לנדודים ולחיים של גולה (בין אם פנימית או חיצונית, בין אם פיסית או נפשית) היא מעין דרכון לממלכת הרוח, שאותה לא ניתן לקבע למקום מסוים. ועצם הקיבוע למקום מסוים, לא מאפשר את ההתחדשות. כי הרוח מתחדשת כל הזמן ובכל פעם היא תופיע במקום אחר ועל הנודד לנדוד בעקבותיה. חוסר הביטחון הקיומי והחרדה מפני הבאות אינן נוגדות רוחניות, אלא מהוות מעין תנאי הכרחי, או הצד הנמוך, של החיבור עם השכינה.

 ***

עד כאן על גלות. זהו הפרק הפותח בספרי החדש שאמור לצאת לאור בעוד כחודשיים שלושה. והוא נקרא: "החיים, רשימות מן הגלות". וייצא בהוצאת ניסן