אחת הרמות הגבוהות ביותר עבור ישות רוחנית היא נביא, מה שמסמל אותו כנביא הוא השכינה שהיא הנוכחות הנשית האלוהית מעל ראשו..
נביאים רבים מוזכרים בתנ"ך, ויש להם משימה, להראות עד כמה כולם מתדרדרים, לנזוף בהם, ולקרוא להם לחזור לחיות בהתאם לגבוה (אלוהים). אף אחד לא אוהב שאומרים לו אתה לא בסדר, אבל זו המשימה שלו, שעליה לא מודים לו בלשון המעטה..
אבל להיות נביא זה לא רק שליחות גבוהה כפויה בתנ"ך, אתה יכול להפוך לנביא אפילו בימינו..
ואם הנביא יחליט להיות מורה רוחני – תלמידיו לא יחזיקו מעמד. והם עוזבים לא בהכרת תודה אלא באנטגוניזם מצטבר.
אנשים מגיעים אליו כשהם תקועים במסע הרוחני-אישי שלהם, ובחייהם, באים לייעוץ, התייעצות ושיטה כיצד להשתחרר מלהיות התקוע ולהתקדם למעלה. קודם כל הוא מרגיע אותם שבאופן אישי הם בסדר, אבל במקביל הוא מראה להם באיזה עולם הם חיים, הוא מתמודד איתם עם המציאות ומעיר אותם כל הזמן אליה (וכמובן שלהם) אפשרויות גבוהות יותר). והמציאות הזו לא נחמדה בלשון המעטה, הוא מפשיט מסכה אחר מסכה, הונאה אחר הונאה, עוול אחד אחרי השני, אפליה אחר אפליה, ניכור אחרי השני, שיחה חסרת משמעות אחת אחרי השנייה, חושף את ניצול החלשים, מנצלים את הרגיש והעדין. להכיר עד כמה הכל שקוע ברמה האנושית סביבם – זה לא סוג העולם שהם צריכים לחיות בו. אבל למרבה הפלא הם יעדיפו להרגיש שמשהו לא בסדר איתם מאשר לדעת שהם חיים בעולם כזה עולם חשוך…
הבעיה הגדולה ביותר עבור המחפש הרוחני שלו היא שתורתו של הנביא מנפצת את רוב האשליות שלהם. אנחנו ניזונים מהחברה בכלל ושאנחנו מאכילים את עצמנו; האשליות האלה אומרות שבעצם הרוב בסדר, החברה מתקדמת בכל דבר. בעצם המצב שלנו לא כל כך גרוע, וככל שאנו (כחברה וכפרטים) לומדים ועושים מאמצים לשיפור – החיים שלנו בדרך להשתפר. אנו משוכנעים שהאנושות בכלל והחיים שלנו בפרט – נמצאים במסלול הנכון, ומשתפרים כל הזמן. והנביא, בהיותו נביא, תוקף את צורת החשיבה הזו.
האפלה של הלא נודע מוצגת מדי פעם על ידי הוגים רדיקליים וביקורתיים מרדניים (אקזיסטנציאליסטים על ידי רובם). ומבחינת אותם קולות – הם משתנים, מושתקים והקצוות החדים מוסרים על ידי רשויות אקדמיות ומומחים. אפילו קולות כמו פרידריך ניטשה ("צריך להשיל את הטעם הרע של רצון להסכים עם רבים. כל מה שיכול להיות משותף תמיד חסר ערך. בסופו של דבר זה חייב להיות כפי שהוא ותמיד היה: דברים גדולים נשארים לגדולים , תהומות לעמוקים, ניואנסים וצמרמורת למעודן, ובקיצור, כל מה שנדיר לנדיר"). אלבר קאמי על האבסורד, סורן קירקגור על חרדה (חרדה). מרטין היידגר על התגרשות מהוויית הדברים, ועל 'להיות לקראת המוות'. ואפלטון במשל שלו לאגדת המערה.
והשינויים הללו והתת-הערכה של המסר הביקורתי המהפכני ביצירותיהם – נעשים כל הזמן ברוב היצירות הביקורתיות והמהפכניות, אך אי אפשר לעשות זאת עם יצירותיו של הנביא, מחאתו כה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה, עד ש הדרך היחידה היא לנטוש אותו ואת יצירותיו. אנשים לא יכולים להבין שהדרך אל האמת היא בדיוק מובילה דרך המבט החשוך והנסתר הזה של המציאות, על ידי קפיצה לתוכה, מימוש האמת שלה ודרכה להגיע לחוף השני. (רק 2 דוגמאות לצד האפל: האופן שבו מטפלים ומתעללים באנשים הרגישים ביותר ובנשים הצעירות המושכות (והנשים בכלליות).).
האופן שבו הנביאים מחברים את דבריהם יחדיו – לא ניתן היה לתמרן, ללטש, לבטל או להתעלם, שכן כל משפט הוא כל כך עוצמתי, ברור וחד – שיש לעמוד מולו, ואז האפשרויות היחידות שיש לקורא או לתלמיד או למאזין, הוא להסיר את עצמו מהנביא, כי הוא לא יכול היה להתמודד עם תמונת העולם שהנביא מצייר. כי הוא לוקח את זה אישית.
אם אתה רוצה להגיע לאור אתה צריך לעבור דרך הצד האפל. צוללים לתוך החושך, הולכים לאיבוד בתוכו, ורק בו מתחולל מהפך הקסם – מגיעים לצד השני שהוא הצד של ארץ הקסם ושל תודעה עליונה.
הנביא מדבר בשפת המציאות, שהיא חשוכה. התעלמות מהצד האפל של החיים האנושיים תגרום להם להמשיך להישאר תקועים באותו רחוב חד סטרי לנצח. רק הודאה בצד האפל של האנושות, ונע דרכו ועל ידו – היא הדרך היחידה להיגאל מהמצב התקוע של האנושות בכלל ושל יחידים בפרט.
אף אחד לא אוהב נביאים, כל מי שמקשיב להם שונאים אותם. כי דרך החזון. שלהם הם רואים את מה שאחרים מתעלמים ממנו. ומה שהם מגלים לאחרים גורם להם אי נוחות רבה. שכן הרוב רואה רק את מה שלא גורם להם לדיסוננס רגשי, והראייה החודרת של הנביאים מאפשרת לאמת לא נעימה לצוץ על פני השטח שגורמת לו להיות מאוד לא פופולרי.
ללמידה ממנו יש אפקט מצטבר, לאחר זמן מה, החיים הופכים לבלתי נסבלים, אף אחד לא עובר את התהום.
הנביא הוא אויב של אלה שלא יכלו לעשות סוג של קפיצה קוונטית, מהסטטוס קוו שלהם לרמה גבוהה יותר. זו קפיצה מפחידה, קפיצה דרך הלא נודע.
הרוב לא עושים קפיצות, רק התקדמות צעד אחר צעד, הם לא יכולים להתמודד עם התהום לפני כל קפיצה.
הנביא כמורה רוחני מלמד רק בהיפוכים, והפיכת דברים ודרכי חשיבה – הפוך. וכדי להיות מסוגל לעשות את זה אתה צריך קודם כל לקפוץ אל הלא נודע ואז לנסוע דרכו, זו דרך הנסיעה שלך, מאוד לא בטוחה, איך אתה יכול לסמוך על התהום האפלה שדרכה ואחריה אתה הולך למצוא את עצמך ברמה אחרת בממד אחר? מי מסוגל לחיות חיים של התקדמות וצמיחה פנימית על ידי קפיצות אל הלא נודע כדי לנחות בארץ הקסומה של התודעה הגבוהה?
אם אתה רוצה ללמוד או להתקדם על ידי קפיצה אל הלא נודע אתה חי בחוסר ודאות וחוסר ביטחון מתמידים. אתה צריך לוותר על הוודאות של מה שאתה יודע.
הם חוששים שהמחיר לאפשרות לקפוץ לחושך של הלא נודע הוא להיות נמחץ או הולך לאיבוד בתהום, או שניהם – וזה יותר מדי עבורם.
ואנחנו חונכים ומותנים בכבדות שלא להתקרב לחיים דרך הלא נודע; דרך בלבול, פרדוקסים וכל מה שנמצא מחוץ לרצועה הצרה של ההבנה והלמידה ההגיונית שלנו.
אבל הנביא שוטף את כל ההתניות הללו באומרו שמה שלימדו אותך טוב לרצועה הצרה של מה שכבר ידוע, אבל אם אתה רוצה להגיע לאמת ולחכמה ולרמה גבוהה יותר של קיום – עליך לחיות בהתאם. וביחס אל הלא נודע הגדול, ורק אם תיתן לעצמך להשתמש בלא נודע כגשר להבנות גבוהות יותר – לא תישאר תקוע ברגיל ובממוצע.
המעטים שעבדו עם התהום, עם הלא נודע – כבר נמצאים בארץ קסם, הם נביאים צעירים, אבל ארצם היא כבר ארץ נביאים. הם צעירים בזה, נביאים קטנים עדיין… אבל אם עכשיו הם יכולים לעבוד עם הלא נודע הם יכולים להגיע לארץ הנביא בעצמם ולהפוך אותה למולדתם. אבל רוב המחפשים עם נביא כמורם – בורחים מהתהום מבלי להפנות את ראשם לאחור.
אם הוא חלק ממשפחה הוא יידחה בסופו של דבר. אפילו הם לא יכלו לחיות עם קריטריונים כה גבוהים באופן אינטימי כל כך שגורמים להם אפילו לפתח סוג של אלרגיה נגדו.
להיות נביא זה לא עמדת מעמד גבוה כמו גורו בסנסקריט ולאמה בבודהיזם הטיבטי. שניהם מקבלים תלמידים שמתרגלים ביטול עצמי. זה לא קורה עם הנביא, המאפיין היחיד המשותף לכול הנביאים הוא ענווה גדולה, למרות רמתם הגבוהה הם אף פעם לא מנצלים את רמתם כדי לקבל שליטה ושימוש בעוקבים שלהם.
הערה: אחד הזרמים המרכזיים של הקבלה: (מיסטיקה יהודית) הוקמה על ידי אברהם אבולעפיה ונקראת "קבלה נבואית" – היא נועדה לייצר מצב של מצב מיסטי בו מתגברים על הגבולות המפרידים בין העצמי לאלוהים.
פרופ' משה אידל על הקבלה הנבואית של רבי אברהם אבולפיה, שהיה בין המקובלים היחידים שהתחלק יחד עם ניטשה ברעיון של עבודה עצמית של פיתוח העל אדם. אבולעפיה קרא לזה: להתפתח לדרגת הנביא.
וגברים שרק עוברים מלידה למוות גם הם מספר שלושה מתוך עשרה.
למה זה כל כך?
כי הם חיים את חייהם ברמה הגסה.
.2 מי שיודע לחיות יכול לטייל בחוץ לארץ
ללא חשש מקרנף או נמר.
הוא לא ייפצע בקרב.
כי אצלו קרנף לא יכול למצוא מקום לדחוף את קרנו,
נמרים לא יכולים למצוא מקום להשתמש בטפרים שלהם,
וכלי נשק אין מקום לחורר.
למה זה כל כך? כי אין לו מקום להיכנס למוות.
*
פרשנות .וניתוח:
בחלק הראשון על פי לאו טסו -שלושה שלישים מהאנושות מבזבזים את חייהם בשלוש דרכים שונות שהן זהות במהותן.
כעת, בחישוב מהיר זה משאיר לנו אחוז אחד מהאנשים שחייהם אינם מבוזבזים.
וכאן מתחיל החלק השני שעוסק רק באחוז הנדיר, שהוא קורא לו: מי שיודע לחיות. מאוד מסתורי. כאן הוא הולך לסדרה של אנלוגיות של סכנה מהג'ונגל (הקרנף והנמר).
הוא אומר שלאותם טורפים וכלי נשק בכלל – אין מקום באדם שיודע לחיות -לחורר בו.
ואז הוא מתחיל להאריך: והטורפים וכלי הנשק אין מקום באדם שיודע לחיות – להיכנס, אותו הדבר לגבי המוות. מה שהופך להיות מסתורי עוד יותר …
ובכן כמובן שכלי נשק ארציים ומוות ארצי יכנסו והם עושים את זה כל הזמן, אז לאיזה סוג של נשק אנלוגי ומוות הוא מתכוון, שאפשר לחסום אותם בכך שאין מקום עבורם?
הוא מתכוון לפצעים רגשיים ולנטישת אדם אהוב (מוות קטן).
אז מי שיודע לחיות – אין בו מקום למשבר של נטישה ושל פצעים רגשיים.
יש הרבה ספרים וימי עיון בנושא של לדעת איך לחיות, אבל, למה הוא יכול להתכוון בידיעה של כיצד לחיות?
לפי לאו דזה מי שיודע לחיות הוא מאסטר בזה, יש לו גישה אחרת לחיים, היא מורכבת מלעשות את הדברים הנכונים ולא לעשות את הדברים הלא נכונים:
הלא נכון:
1. אל תיקח שום דבר באופן אישי.
2. למחוץ כל אשמה עצמית.
3. לרסק כל ספק עצמי.
4. לא לציית לדעת הקהל
5, למרוד בנורמה החברתית הקונוונציונלית.
6. התרחק מתוקפנות וגסות רוח.
7. לעולם אל תכבד שום פרה קדושה.
8. אל תזדהו (אל תלכו לאיבוד בשום דבר או בכל אחד) תמיד תהיו מחוברים לקול הפנימי שלכם ולמה שהוא אומר לכם.
9. היו מלאי חמלה וחום אנושי לכל יצור חי במצוקה.
*
הנכון:
1. היו מלאי חמלה למי שנמצא במשבר.
2. תחשוב עבור עצמך.
3. הקשיבו תמיד לקול הפנימי שלכם.
4. אל תתן לשום דבר להפריע לשקט הפנימי שלך.
5. כשמנהלים דיבור ריק, זכור כי בתוכך קיים הדיבור העמוק.
6. שאפו תמיד לדיאלוג סוקרטי.
7. הגן תמיד על הרגישים ביותר.
8. תמיד להוקיר את האהבה הבלתי מותנית
9. תמיד השתמש וטפח חבר טוב.
10. ודא שהגרוע ביותר שלך אינו רחוק מדי למטה מתחת למיטבך.
11. העדיפו תמיד דיאלוג פורה על המדיטציה העמוקה ביותר.
12. קבל את עצמך, בעיקר את החולשות שלך.
לפי לאו דזה אם אתה חי לפי אותם 21 כללים של עשה ואל תעשה – אתה יודע איך לחיות.
ארוטיקה היא חשמל מיני באויר. וכוחה עולה ככל שהיא יותר מרומזת ופחות גלויה. מבחינה זו היא כמו תרופה הומאופטית – ככל שאתה מדלל יותר ככה זה יותר עוצמתי. אם גבר שוכב עם אשה ערומה במיטה, אין שם הרבה אירוטיקה. בתור בבנק, או באוטובוס – קיימת האירוטיקה החזקה ביותר. וברגע שמגיעים לחוף הים האירוטיקה יורדת דרסטית. בתקופה הויקטוריאנית, אם אפשר היה לראות קרסול של אשה, זה היה שיא האירוטיקה. אירוטיקה מתעצמת ככל שיש יותר רימוז ופחות דברים מוחשיים; היא עובדת על הבלתי מודע. לגבר ממוצע קשה עם ארוטיקה. כשהוא פוגש אותה הוא נכנס לשיתוק. כי זה מעביר את השליטה לאשה. כי בכל הקשור לארוטיקה, זו ממלכה נשית ושם היא השולטת. גבר רגיל לשלוט, וכשהוא פוגש ארוטיקה, ובה האשה שולטת, הוא יוצא מאיפוס. גבר רגיל לכך שהוא היוזם ואז הוא מנתב את הדברים לרמות שלו ואז האשה הופכת לסבילה. אך ברגע שנשים, שהן יותר אירוטיות, נותנות מבע לאירוטיקה שלהן – הגבר יוצא מאיפוס כי זה לא נמצא בזירה שלו. זה אומר שבעולם שלנו אין כמעט מקום לאירוטיקה נשית אמיתית. הגברים לא מאפשרים את זה. התרבות שלנו לא מסוגלת להכיל אירוטיקה נשית והנשים צריכות כל הזמן לכבוש את האירוטיקה שלהן כי אם הן תתנה מבע לארוטיקה שבתוכן הן תחשבנה לזונות. אירוטיקה זה מילים אחרות למתח מיני. הבעיה של הגבר עם אירוטיקה נשית זה שהשליטה נמצאת בידיים של האשה. וגבר נורא מפחד לאבד שליטה. הכוחנות של הגברים לא תרשה לאירוטיקה הנשית את הספייס שהן ראויות לו. ובכלל, המיניות הנשית חזקה ועוצמתית יותר מן המיניות הגברית. לרוב הגברים אין מושג מה זה מיניות נשית. בקיום יחסי מין לפי הגירסה הגברית – הנשים הופכות להיות בובות שהגבר מאונן בהן. האשה זקוקה לגבר מבחינה מינית, אך כמלכה. היא מובילה והגבר צריך לרקוד איתה ביחד. מי שיש לו יותר אינטליגנציה בתחום מסוים – הוא שצריך להוביל. ובתחום המיני לנשים יש יותר אינטליגנציה. לגברים אין כמעט אינטליגנציה מינית. לאשה יש מרכז כובד מיני פנימי. לגבר אין את זה, הוא זרוע ביצועית – מבחינה מינית. כל מה שגבר רוצה בעולם המין זה כיבוש ופורקן. הוא לא חווה מיניות בצורה שלמה ומלאה וסוחפת – כמו האשה. כשאשה חווה חוויה מינית זה בכל המערכת שלה. הבעיה היא שכ-95% מן הנשים עברו התניה מאסיבית עוד לפני שקיימו את יחסי המין הראשונים שלהן. אשה, לרוב, בכלל לא מודעת לתהומות האירוטיקה שנמצאות בתוכה. וזאת בגלל דיכוי גברי. הגברים מאוד לא מעוניינים שהאשה תגלה את הכוח המיני שלה. הכוח המיני של האשה תמיד איים על הגבריות.
*
Women want passion and sex more than man, but man give them sex of a conqueror, and it is far away from what women crave for and need. For men sex is a kind of war, foe women it is the ultimate release, playfulness . Women surrender to men's conditions of war atmospheres, and so could not experience mutual freedom by synchronized joyful sexual activity. The sexual situation in bed is that of war, which is good for men and very bad for women. And men are not playing the game of freedom with the female partner, it is under their conditions which is only. War condition. A quote by Gabriel Raam
יציבה: ראשית שתי הדמויות מאוד נוקשות, היציבה לא רק זקופה מאוד, היא מתוחה וישרה כמעט באופן לא טבעי. במיוחד הגבר, (מה שמקבל גם חיזוק מפסי הפיז'מה). זקיפות ונוקשות זו של שניהם מראים על עוצמה פנימית אך גם חוסר גמישות, ועל נעילה של כל אחד בעמדת סטוטס גבוהה (הזדקפות מחזקת את הדימוי העצמי ועל כן גם את המעמד של המזדקף).
מרחקים: שניהם רחוקים זה מזה. ובינהם ניצב חלון עם נוף שלם ומור; הפרחים פורחים באדום לוהט, שבילים מובילים למקומות, העולם מלא חיים אך בינהים לבינו: סורגים. כלומר העולם כולו חוצץ ביניהם וביניהם לבין העולם סורגים, הם בכלא של עצמם, בינהם העולם ובין העולם וביניהם הכלא ששניהם נתונים בו; מערכת היחסים שלהם. הגבר פשוט עומד רחוק, לא רוצה לעבור דרך העולם כדי להגיע לאישה. והיא דוחקת עצמה אחורה בכיסא. למעשה היא נסוגה בכיסא גם אחורה וגם הצידה, מה שמגדיל את תחושת רצונה ליצור ממנו מרחק, כל צידה השמאלי מתרחק ממנו, (עד שהחלק הימני של הכיסא נותר מעט פנוי מגופה), חלק מירכה השמאלית בולט מחוץ לכיסא, ומרפקה מורחק ממנו כמה שכיותר. עם זאת ידה הימנית קצת גולשת מעבר למשענת הכיסא, ובכך מפגינה מעט קירבה ומוכנות לקשר כלשהו, אך זה קשר חסר חיים ופסיבי, בגלל כף ידה השמוטה מעבר למשענת הכיסא. כך שגופה עדיין מגיב, היא נגד, היא גם קצת בעד. אך הגבר לא מראה שום יחס, הוא נטוע נוקשה במקומו, לא מראה שום יחס, לא נגד ולא בעד, הוא פשוט ניצב שם נקושה וזקוף, לא יוצר קשר עם אף אחד. אוטיסט.
פניהם חמורות סבר, מחוקות מכל הבעה, כך שרגשות כבר אין שם, הם סחופים מכל רגש, רק ריקנות הם מפגינים זו כלפי זה, אין כעס אין עוינות, אין כלום, רק ריחוק וניתוק.
שערותיהם מסורקות היטב, אחורנית, מה מגביר את ההבעה חמורת הסבר שעל פניהם.
מעניין לבושם, זה לבוש ביתי, הוא כאמור בפיז'מה, היא בחלוק (רכוס ומהודק עד הסוף).
*
אדגר דגה: המשרד
כל אחד שקוע לו בעולמו. ישנה רבגוניות עצומה בעיסוקם ובמצבם הנפשי של הנוכחים. אין כמעט מכנה משותף אחד. הם אומנם בחדר אחד, אך השם מתנהגים כאילו כל אחד מצוי בעולמו שלו.
אף אחד לא יותר קשר עם אף אחד. אין כמעט עבודת צוות למעט שניים משני צידי השולחן, שגם הם לא כל כך עובדים יחד, אלא מנהלים כנראה משא ומתן. כשצופים בהם, מי קרוב ומי רחוק יותר.
כולם שרויים בנינוחות רבה, אף אחד לא מלחיץ אף אחד, ונראה שזו מעין שעת מנוחה. הרוב מתבטלים, ורק שניים אולי עוסקים בעבודה.
שני דברים מעניינים באשר לדרך בה הדמויות מאורגנות בתמונה. ראשית הטריטוריה, ישנה חלוקה הרמונית של טריטורית החדר; כולם עומדים במרחק שווה זה מזה, נותנים זה לזה מרחב נשימה, הם לא קרובים מידי, מה שיוצר אינדיבידואליזם, אך גם מגדיל את המרחב הפנימי של הדמויות. הן לא פולשות זו אצל זו וכך כל אחת רשאית להרחיב ולפתח את עולמה הפנימי.
נקודה נוספת היא הזויות של הדמויות; אין כמעט שתי דמויות מצביעות לאותו הכיוון, כל אחד מצביע לכיוון משלו. דבר זה מראה שאין הרמוניה או קירבה נפשית בין הדמויות ( עובדה שכבר למדנות מן המרחק הטריטוריאלי). ישנם כאן אינדיבידואלים, בעיקר אינדווידואלים, שאמנם עובדים באותו החלל אך אין תחושה של עבודת צוות, כל אחד גם שקוע בעולמו אך גם בא אל העולם מזווית השקפה שונה ( מתבטא בצורה סמלית על ידי זוית הגוף).
האוירה נעימה ועם זאת ארעית מאוד, למרבית הדמויות מעילים ולחלקם ז'קטים, כאילו הם מחכים לאות וכולם יצאו לאן שהוא.
וכך אנו מקבלים תערובת משונה של ניכור נינוח. וריחוק הדדי שמאפשר לכולם מרחב נשימה פנימי. רחוק חברתית אבל קרוב אצל עצמם. כולם שרויים בנינוחות רפויה ללא לחץ כלשהו, אך עם זאת עוד רגע כולם יכולםי להיות בחוץ. אף אחד לא יוצר קשר עם אף אחד, אך גם אין פחד או אי נעימות וכולם חשים בנוח עם כולם. אין קשר אבל זה שישנו, לא משתק ומאפשר מרווח נשימה.
אדגר דגה: שותי האבסינט
תמונה זו מקרינה איזו עליבות נוראה. מפח נפש שלם, שתי דמויות עלובות ומוזנחות בשולי החיים שהן ביחד אבל כל כך לחוד.
כל גופן של שתי הדמויות נוטה כלפי מטה, נכנע לכובד המשיכה. היא סתם נראית כבלון שיצא ממנו כל האויר. הוא רוכן קדימה אומנם במפח נפש אך רוח הקרב עדיין מפעמת בדרך בה הוא מניח מרפקו על השולחן, הכתף מרובעת והמבט המשולח הרחק מן האישה, זומם משהו, משהו לא כל כך טוב.
פניה מביעות אכזבה ומפח נפש, כל כולה נראית כפרח נבול.
שניהם אמנם ישובים יחד, אך אין ביניהם שום קשר, כל אחד שקוע לו בעולמו הפרטי, מתעלם לגמרי מן הזולת.
וגם שפת גופם משדרת ניגודיות הפוכה, היא מביטה מטה (דיכאון, עצב) הוא מביט הצידה (אורב מחכה להזדמנות). בגדיה בהירים בגדיו כהים. היא לפחות הלבשה בצורה אביבית קלילה ובהירה, אך כעת הכל נראה כמשהו שלא צלח, אפילו הכובע לראשה שהיא כנראה לבשה כדי להראות משוכת נראית כפנקיק מעוך. כובעו לא נראה יותר טוב.
שניהם לא נראים כאילו שהפרוטה מצויה בכיסם, יצאו לבלות וחוזרים לביתם הדל כשמה שהם קיוו לו לא יצא. הם לא נהנו.
לפני שניהם כוסות מלאות במשקה, כוסות מלאות לגמרי, והם לא נוגעים בהם, ועצם מלאות הכוס מראה שאין להם יותר רצון לשמח עצמם, הם אפילו לא יכולים יותר להשלות עצמם שהמשקה זה יצור עמעום כלשהו למצוקה ולדלות הנפשית בה שניהם נתונים.
תמונה קשה, מצב נשפי קשה, תחושה של סוף דרך וניתוק וניכור מוחלט.
דניאלה ליין בלייר: אישה עכברוש
: ראשית העכברוש רוצה לברוח, והיא מחזיקה בו
למרות. איזה קטע; במקום שיהיה ההיפך, זה כבר משהו. אחר כך
הגוף שלה: קודם כל הפנים; יש כאן תערובת מעניינת של כל מיני
רגשות: העיניים מביטות אך לא מתבוננות, המבט קפוא נעוץ במקום
כלשהו רחוק מכאן ועכשיו. הפנים משדרות סוג של סקסיות לא
להוטה, (בעיקר השפתיים האדומות והתפוחות) והן משדרות תערובות
של חשש ורצון בקשר. הן מעונות, סחופות. והשיער, אסוף ברישול
אחורה, אך שתי קצוות נופלות ממנו, מלפנים ומאחור, כאילו 'מה
איכפת לי', 'למה להתאמץ'. ועתה לגוף עצמו: הפרופורציות בין
שלו. הגב מדבר על יכולת ספיגה ועל החצר האחורית והידיים על
יכולת הוצאה לפועל. שתיהן מצויות במצב של נמקות וחוסר הזנה.
והנה בא החזה, בדיוק להיפך, מדבר על שפע רגשי ועל יכולת הענקה
ריגישית אדירה. והנה היא: אין לה על מה להישען (גב רזה) ואין
ליכולת להוציא לפועל (ידים כחושות) אבל היא יכול להעניק רגש
בשפעה. אבל למי? אין למי? אז לפחות עכברוש, אבל אהא אבוי גם
הוא רוצה לברוח.
ציור קשה, חזק, מבלי להיות בוטה. היא העירום חסר הישע והסקסי
שלה, והעכברוש מהווים שילוב מעורר קבס, אימה וכן, גם אמפטיה,
אמפתיה, איזה מצב נורא לאישה להיות בו: לחפש חום וקשר דרך
עכברוש.
*
"דיוקנו של אמיל זולא"
כאן יש לנו ציור שבו אמן אחד מצייר אמן אחר. אין ספק כי הגישה של הצייר
חיובית ביותר.
ראשית הוא מביא אותנו להבין כי מדובר כאן על איש מעלה, וזאת על סמך הכורסא
המהודרת ובגדיו המכובדים.
זולא יושב ליד שולחן העבודה שלו אך בה במידה זה יכול להיות שולחן העבודה
של צייר. עם זאת מאנה לא נותן לנו לשכוח כי המדובר בכל זאת בסופר, עיסוקו כסופר
בא לביטוי בקסת ובדיו שעל השולחן,
בערימות המסמכים שמאחורי השולחן, ולצידם ספרים כרסתניים. גם בידיו ספר,
אך הוא לא שקוע בו אלא נראה שמחשבה שהספר עורר בו לוקחת אותו הרחק מ'כאן
ועכשיו'. ישנם גם ספרים לפני ואחרי הקסת דיו כל אלה יוצרים רושם של אדם אינטלקטואל,
פעיל ויוצר.
האתר גדוש בחומר כתוב הקשור לראיית החיים דרך פריזמה אחרת.
כולם פרי רוחו וחלק מתורתו ושיטתו של הוגה ומורה להתפתחות תודעתית: גבריאל רעם.
בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות. גבריאל רעם עוסק שנים רבות בחקר, השתתפות ולימוד של קבוצות עבודה פנימית ובלימוד שיטות להרחבת ופיתוח תחום התודעה. פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף. גבריאל מתעניין וכותב על אאוטסיידרים ומורדים ואנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד, הוא מאמין שבהתייחס למצב של הרוחניות והתרבות בימינו – דווקא אוכלוסיות אלו יכולים להזרים לתרבות ידע חדש ודם טרי.
המאמרים, ההדרכות, הדיאלוגים והקישורים, עוסק בחיים עצמם וגם בפכים הקטנים שלהם.
חלק מן המאמרים נכתבו כתגובה לחיים, וחלקם כתגובה לפניות של קוראים.
אם יש משהו לא ברור, או סתם שאלה. ניתן לכתוב אותה במייל בהמשך, ותוך זמן קצר נחזור אליכם, עם מענה.
אי אפשר לבטל את הרע, אדם חייב
ללמוד לחיות עם זה, ולהפיק מזה את הכוחות.
אסור לבטל את הרע, כאשר אדם מבטל
את הרע הוא מבטל את הקוטב השני. לכל דבר יש צד אור וצל צל, ולצד הצל יש צד אור
וצל. אדם צריך להתחבר לקוטב המתנגד כדי לשאוב ממנו כוח.
אם החיים הרגילים לא יחדרו למבצר
של כוחות ההרס ויגזלו מהם כוח, לא יהיה להם כוח לשרוד את כוחות ההרס וההשמדה של
החיים.
לטוב אין כוח, הוא צריך לגזול את
הכוח מן הרע, וזאת על ידי פריצה לתוך הטריטוריה שלו וללכת נגד כוח הרע, ואז לפני
שהטוב נבלע ברע, צריך לעשות אחורה פנה ולברוח עם הכוח של הרע.
הבעיה
היא שהטוב בורח מן הרע ובכך מפספס את הפוטנציאל שטמון ברע מבחינת הכוח שיש בו. כוח
שהטוב צריך, כאמור, כדי לעבור את נקודת השוק, בין מחזור עצמי ללידה מחדש. הכוח
הזה, טמון ברע, וצריך להתמודד עימו בדרך של ריקוד השטן כדי לגזול אותו ממנו, אחרת
לא תתרחש טרנספורמציה תודעתית.
מודל
הקטבים:
לכל תופעה בעולם, לכל שאלה באדם, לכל תכונה יש 2 קטבים:
צד האור – הישות הפנימית, מפגש האדם עם ישותו.
צד הצל – אישיות החברתית של האדם, מפגש האדם עם החברה.
כאשר האדם לומד לאחוז ב-2
הקטבים ומשוחרר מתלות בקצה אחד בכל סיטואציה – הוא מעיד על בגרותו הנפשית ומסוגל
מתוך כך להתמיר עצמו תודעתית.
מודל
הקטבים:
כל תכונה באדם מופיעה בצורה דו קוטבית. צד הצל
וצד האור. בנאדם מזדהה בדרך כלל עם קוטב אחד מהשניים ושוכח את השני. החוכמה היא
לאחוז בשני הקטבים בו זמנית.
צד הצל הוא הזדהות עם מה שדפוק בנו (בגלל הדומיננטיות של הנורמות החברתיות), וצד האור זו הזדהות עם אותו דבר אך מנקודת מבטה של המהות של האדם..
הצד הקוטבי בתכונות אנוש.
הבה וניקח כעת תכונות לא טובות. למשל, את נושא חוסר הסבלנות. כל תכונה לא טובה היא צד הצל של תכונה טובה. התכונות הטובות והלא טובות, באות בצמדים. ראיה לא שלימה של הפסיכולוגיה האנושית, וזה קיים במידה מסוימת בטיפול עצמי לפי היהדות, שאומרים: זה לא טוב. זה טוב. תעשה טוב. ואל תעשה לא טוב. אני חושב שזו גישה פסולה. כי את הלא טוב, צריך לקבל, על ידי כך שתבין שהוא צד הצל של הטוב. קודם כל, ברגע שאתה מוצא משהו בעצמך, שאתה אומר הוא שלי, אתה מיד צריך לאמץ אותו, ולראות בו בן לגיטימי, לא ממזר. כי הוא חלק ממני ולכן אקבל אותו. ואחרי שעושים זאת, מיד באים לחפש את אחיו התאום. אם זו תכונה חיובית מחפשים את המשלים השלילי, אם זו תכונה חיובית, את המשלים השלילי.
וזה אומר שאסור לשפוט אדם על סמך תכונה בודדת,
אלא על סמך תלכיד שלה עם התכונה הנגדית. שמצויה על אותו הרצף
ועתה, באשר לראיה הדיאלקטית של הפסיכולוגיה האנושית;
צריך להבין שהכל עובד על קטבים. ואני רוצה קצת לפתוח אותו. למה בעצם אדם הינו חסר
סבלנות. בגלל סיבה אחת ועיקרית, כי משהו בוער בו. לא יכולה להיות סיבה אחרת.
עכשיו, חוסר סבלנות הוא ההבעה השלילית של בעירה פנימית.
אבל בוא נגיד ככה, חוסר הסבלנות הוא ביחס ישיר
לדחיפות של החשיבות הפנימית של העניין.
הקוטב הנגדי של משהו יוצר העמקה של אותו הדבר.
עומק נוצר רק על ידי ניגוד בין קטבים. התמקדות בקוטב אחד בלבד היא אם השטחיות.
הצד החיובי של חוסר הסבלנות זה: אין לי זמן
לבזבז על שטויות. כל כך קל להתייחס לחוסר סבלנות, כדבר שיש להילחם בו. אך לא !
חוסר סבלנות קשורה לחשיבות של
משהו, כי אם לי כך וכך
שנים לחיות, ויש הרבה אנשים שמבטלים את זמני, מוצדק מאוד שאני אהיה בחוסר סבלנות. לעומת זאת, אם החיים שלי עקרים ולא מובילים לשום
מקום, אז אין סיבה שיהיה לי חוסר סבלנות. זה
צד האור של חוסר סבלנות.
כל צל יש לו צד אור, וכל אור, צד צל.
עכשיו, מה זה אומר אדם שהוא חסר סבלנות? לא. הוא
אדם שלא אוהב לשחת את זמנו לבטלה, הוא אדם
שיש/ לו ערכיות לזמן שלו, ולמה שהוא פועל בו.
עד כאן הדוגמא. ועתה לעיקרון; עכשיו, כל הזמן שאתה פוגש משהו, שאתה רואה אותו כשלילי, תמצא את צד האור. עכשיו, זה נותן לאדם ראיה שלימה של עצמו. זה ייתן לו ראיה של המורכבות של עצמו. ככל שהנפש יותר גדולה, המרחק בין הקטבים גדול יותר. נגיד אם בן אדם רגיל, יש בו חוסר סבלנות של עשרים מתוך מאה, אדם בעל נפש גדולה – יש לו חוסר סבלנות של שמונים מתוך מאה. כי האש שלו היא שמונים מתוך מאה. צריך להבין שצד הצל הוא אינטנסיבי ביחס ישיר לצד האור. ואם בן אדם, גדול, יצרו גדול עליו. כך בדיוק. כגודל היצר, כך גדולה הרוחניות. וכגודל האור שבאדם כך גודל הצל.
אנשים גדולים – יש להם פרדוכסים גדולים. והדרך של בן אדם גדול להרוס את עצמו, זה לא לראות את שני הקטבים של הפרדוכס.
אין טוב בלי רע. אין רע בלי טוב. הם באים ביחד.
עכשיו, האדם שמנותק מהנשמה שלו, כלומר, מנותק מעצמו – תמיד מפריד בין הקטבים.
ההפרדה בין הקטבים זה מעשה שטן. כי הבריאה תמיד מחברת בין הקטבים, כדי להוליד משהו
מבין שניהם.
תמיד צריך לזכור שהדבר ההרסני ביותר שבא לעולם, פצצת
האטום, התרחשה כי ביקעו את האטום, והפרידו בין
האלקטרון לפרוטון. אז הם תקפו האחד את השני. ואז אירעה ההתפוצצות. המין האנושי
עושה דיכוטומיה בין הטוב לרע. אלה הטובים, אלה הרעים. ההבדל בין סרט דרגה ג' לבין
מחזה משובח, זה שהטוב והרע בדמויות באים ביחד. בסרט גרוע אתה יכול לזהות, מיהם
הטובים ומי הם הרעים. הטוב והרע נפרדים. צריך
לראות את הניגודים, כשני חלקים של אותו שלם.
זה מה שאני עושה בספר שלי לגבי האאוטסיידרים
והמורדים. הדילמה של האאוטסיידר היא: 'האם אני
דפוק או מיוחד'. ואני אומר בספר: 'אתה גם דפוק וגם מיוחד'. כל הזמן לחיות בשניות.
התורה שלי, הדרך שלי, כל הזמן מדברת על לחיות בשניות. ברגע שאתה מצליח בתודעה
שלך, לתפוס שני אספקטים סותרים, אתה עולה ברמה.
קפיצת מדרגה קורית ברגע שאתה תופס את שני
האספקטים הסותרים, ברמה הקיימת. ברגע שאתה מצליח להכיל את שניהם, באותו רגע נולדת
לרמה אחרת.
אי אפשר לבטל את הרע, אדם חייב ללמוד לחיות עם
זה, ולהפיק מזה את הכוחות.
אסור לבטל את הרע, כאשר אתה מבטל את הרע אתה
מבטל את הקוטב השני. לכל דבר יש צד אור וצד צל, ואדם צריך להתחבר לקוטב המתנגד כדי
לשאוב ממנו כוח.
החכמה היא לשחק עם זה, לשאוב מזה כח, אבל מבלי
להרוס את עצמך.
הכוח שבא נגד החיים, כוח האנטיתזה, הוא הכוח
החשוב ביותר לחיים כדי שיוכלו לעבור את נקודת השוק בין המחזור האוטומטי, לרמה שבה
החיים יכולים להיוולד ברמה יותר גבוהה. אם החיים הרגילים לא יחדרו למבצר של כוחות
ההרס ויגזלו מהם כוח, לא יהיה להם כוח להתמודד עם כוחות ההרס וההשמדה של החיים.
לטוב אין כוח, הוא צריך לגזול את הכוח מן הרע,
וזאת על ידי פריצה לתוך הטריטוריה שלו.
הבעיה היא שהטוב בורח מן הרע ובכך מפספס
את הפוטנציאל שטמון ברע מבחינת הכוח שיש בו. כוח שהטוב צריך, כאמור, כדי לעבור את
נקודת השוק, בין מחזור עצמי ללידה מחדש. הכוח הזה, טמון ברע, וצריך להתמודד עימו כדי
לגזול אותו ממנו, אחרת לא תתרחש טרנספורמציה תודעתית.
הורדת סטנדרטים לטובת דינאמיקה טובה
אנשים בדרך כלל רוצים שיהיה להם טוב, שלא יהיה להם רע. אבל יש פה צד מואר וצד מוצל. הצד המוצל הוא לראות את זה דרך האספקט החברתי; הצד המואר הוא לראות את זה דרך האספקט של הרצוי הוא לראות עצמך דרך צד האור (מן הזוית של הנפש שלך) ולא דרך צד הצל (מנקודת מבט של הנורמות החברתיות), כי אם אתה רואה עצמך דרך צד הצל אתה ישר שופט את עצמך. קודם כל, קבל את עצמך. כל מה שאתה עושה זה בגלל שכזה אתה.
אחת הבעיות הגדולות שיש לאנשים,
שהם באים ויורדים על עצמם, וכשאומרים להם לא, יש לזה צד מואר, הם לא מוכנים לקבל
את זה. יש מין תחושה של סיפוק משונה כשאתה מוציא את עצמך להורג, על ידי ראיית עצמך
רק דרך צד הצל, דרך עיני הנורמות החברתיות. אנחנו התרגלנו לעיני החברה ל"אני
לא בסדר", והדרך הנכונה היא לצרף לראיה שלילית זו גם את הצד הנגדי של אותה
תכונה – את הצד של המהות הנפשית.
הכל הופך ליותר ויותר שטוח. למשל אנו מבקרים במקומות מרתקים, אך מחמיצים את החוויה כי אנו עסוקים בלצלם אותה, ואז לראות אותה מעל צילום שטוח, או מעל מסך די וי די שטוח. פעם גם מסכי הטלויזיה והמחשב היום כמו תלת ממדיים, והיו להם גם עומק, היום כל המסכים שטוחים לגמרי.
מה שאנו רואים כאן, זו תמונה שטוחה רגילה של מסך טלויזיה,
אך היא מאורגנת בצורה כזאת, שנותנת תחושה של עומק, בגלל השכבות השונות שמצויות
מאחורי המגישים.
וגם באמנות, יש נוף בטבע, אך אנו בדרך
רואים אותו בביתנו כשהוא מונצח על גבי ציור שטוח.
פעם היו מסתכלים במצלמה דרך עדשה שרואה
לעומק, דרך המצלמה, היום יש מסך ל. סי.
די, שטוח, שעליו רואים את שמצולם.
והישיבה הארוכה מול המחשב, משכנעת אותנו
שניתן להתחבר לכל מקום בעולם ולבני אדם ואפילו לקניות, דרך הישיבה מול מסך שטוח.
כל הראיה שלנו מסתגלת ומתרגלת לעולם
שטוח.
ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך אנו מקיפים עצמנו בחפצים שטוחים ומרובעים.
וגם דרכי הבידור שלנו: פעם היו הצגות,
ומחזות, על בימה תלת ממדית, היום כמעט הכל עבר למסך שטוח של בית קולנוע או
טלויזיה, או מחשב.
רוב הזמן איננו מתקשרים עם אנשים בשר
ודם – ישירות. אלא דרך מכשיר שטוח ומלבני ששמו טלפון נייד, שצמוד רוב הזמן
לאוזננו, ודרך מכשיר שטוח זה, אנו מצויים בקשר עם הקרובים לנו ועם מה שקורה.
ועל העיניים של רובנו מורכבות עדשות
שטוחות. בין אם אלה עדשות ראיה, למיעוט, או עדשות שמכהות את אור השמש, כשאנו
יוצאים החוצה. וכך אנו רואים את העולם, דרך פילטר שטוח.
את הזמן אנו רואים דרך מכשיר שטוח
המורכב על פרק ידינו השמאלית, ושם אנו רואים איך ובאיזה מהירות הזמן עובר.
אנו מגיעים ממקום למקום על פס שטוח
וארוך, דרכו ועליו מגיעים למחוז חפצנו.
וגם אופי ואיכות המידע שאנו צורכים
שטוח, אין בו כלום מלבד עצמו; אינפורמטיבי, פלקטי, חסר משמעות, מלבד הדיווח, או
הדעה של הכותב. וגם הספרים שאנו קוראים, הם כרכים שטוחים ובהם דפים שטוחים. ואם הם
סיפרי פיקשן, אזי בחלק לא קטן מהם, אין עומק מעבר לעלילה עצמה.
היום רואים פחות מחזות ויותר סרטים. וזה
ההבדל העיקרי בין מחזה לסרט, במחזה יש עומק,
רבדים פנימיים, בסרט רק עלילה עתירת גירויים, ולעיתים רחוקות עלילה פנימית, או התרחשות פנימית.
גם אם נסתכל על גוף האדם, היום מעדיפים את האדם השטוח, לא העגלגל.
והדוגמנית המצויה, שטוחה כמעט לגמרי.
אך תופעה זו לא נותרת בשדה הויזואלי,
היא חדרה גם לחיינו הפנימיים, התקשורתיים והאישיים.
השיחות שלנו, היחסים שלנו, ההבנות שלנו
ותפיסת העולם שלנו, נמצאים בסכנה זוחלת של השטחה.
אחד מחוקרי התודעה הידועים, קן וילבר,
טוען כי רבות מן הרעות החולות בעולם נובעות מצמצום של אחד או שניים מן הממדים של ערך כלשהו. ואת התוצאה הוא מכנה בשם: "פלט לנד",(Flat land)
כאילו לוקחים בניין רב קומות ודוחסים את
כל הקומות, הדיירים והרהיטים – למה שמהווה את הרצפה של קומת הקרקע.
הנה למשל איור של שכונה בעיר, בממד אחד.
ואכן כך הייתה נראית שכונה, בראיה חד ממדית.
בקוביה הבאה מצויירים כבר שלושה ממדים:
אך בציור של
הקוביה, לא ניתן באמת לראות את כל שלושת הממדים,
למעשה אנו רואים בה רק רוחב ואורך,
הנה ציור גם עם ממד העומק:
כך מבחינה גרפית, ויזואלית. כך המשל, אך בחזרה לנמשל; בני אדם והדרך בה
אנו רואים את העולם.
ובכן, אנו רואים את הדברים דרך פרזימות
שטוחות, היחסים שלנו והשיחות שלנו הן
ברובן שטוחות וחסרות עומק.
אנו מחמיצים את כל
שהופך משהו לאמיתי, הרב ממדיות שלו.
זה אומר כי לכל תופעה שאנו רואים, בין
אם זו שיחה, מפגש עם אדם אחר, קריאה של יצירה ספרותית, נסיון להבין תופעה כגון
הזמן או אהבה, או רעיון האושר – בכל אחד מהם קיימים עוד אספקטים, או פנים, עוד ממדים, הנסתרים
מעינינו.
למשל תופעת הזמן. רובנו חיים את הזמן
בצורה מקוטעת, צרה ומכווצת. רק הרגע הזה, ורק המקטע הסובייקטיבי
והאינטרסנטי של הרגע הזה. אנו מזדהים עם אספקט האושר או הסבל שלנו בכל הנוגע לרגע
הזה, ואז מצטמצמים רק למקטע הסובייקטיבי שלו לגבינו. והיות ואנו נעשים
קבורים באספקטים האישיים של הרגע הנתון – אנו נעשים מנותקים גם מן הרצף והזרימה
שקדמו לרגע הזה, (אל ממד העבר) וגם מן ההתפתחות האפשרית של הרגע הזה (אל ממד העתיד).
תפיסת הזמן שלנו צרה וכלואה בחלקיק ממה שקורה עכשיו, מנותקת ממה שהיה ומן המגמות
שיש בעכשיו שיכולות להגיע לעתיד. כדי לראות את העכשיו כרצף בין מה שהיה למה שיהיה,
צריך נקודת מבט גבוהה יותר שהיא מעל מה שקורה לנו בתוך הרגע הנתון.ונקודת המבט
הגבוהה ביותר היא מן הפרסקטיבה של המוות, ורק אז ניתן לחוות את ממדי הזמן של העבר
והעתיד כרצף דינמי ושלם.
אז מה הממדים הללו, שיאפשרו לנו לראות
את הזמן, אדם אחר, או יחסים, או תופעה – על כל המורכבות שלה, כפי שהיא בפני עצמה?
מן הסתם מדובר, שוב, על שלושה ממדים: רוחב, גובה ועומק.
חלק ב':
רוחב גובה ועומק
א. רוחב: מימד החלל והמרחב: מה מקיף וסובב את שישנו.
כאן ניתן להבין את שפוגשים דרך מה שמקיף
אותו, ויחסי הגומלין בינו לבין החלל שבו הוא מתקיים. כאן החלל שמקיף אובייקט לא
פחות חשוב מן האובייקט עצמו.
כשמימד הרוחב נוכח, ניתן לראות גם את מה שמחוץ לתחום הראייה הרגיל: הצר
והמוגבל.
למשל: בממד זה אפשר להבין תגובות של אדם לא רק על פי הפסיכולוגיה והאישיות
שלו, אלא גם ובעיקר על סמך התניות חברתיות, שדרים סמויים המשודרים אליו מן הרוב
ומדמויות סמכותיות, כל זה שולט ומכתיב את התנהגותו, אך כלפי חוץ נראה שהוא החליט
ופועל על סמך בחירה אישית שלו.
ב. גובה: מימד האורך. כאן ניתן להתייחס למה שמעל לאובייקט,
לחלקים היותר מפותחים ונאורים שבו. לאיזה רמות גבוהות יותר הוא יכול להגיע. מה האספקט הרוחני שלא בא לביטוי במה שנגלה. למשל בשיחה, אם מדברים על הבלי
היום יום יום, ממד הגובה יתייחס ליכולת להביא לשיחה את הראיה הגבוהה שמתייחסת
למכלול מנקודת מבט גבוהה יותר. הראיה 'הגבוהה', באה מכושרות גבוהים באדם, בין אם
שכליים (חשיבה אבסטרקטית) או רגשיים (אינטליגנציה רגשית).
כאן ניתן לראות את זה שמצוי מעל מה שישנו, לקחת בחשבון את
הממד אליו ניתן לצמוח, או אליו להתפתח.
למשל: ההבדל בין שיח גנרלים, אודות קרב, לבין שיח חיילים, הם רואים ומתייחסים
למה שהחיים לא יודעים ומבינים.
ג עומק: המימד הפנימי, זה שחבוי בתוך מה שישנו. התוכן והמשמעות.
זו הרמה של הסאב-טקסט. זה שחבוי,
שנסתר, שקבור עמוק בתוך מה שנאמר ומה שאנו
פוגשים. כאן מה שרואים בחוץ הוא אך רמז
וסימבול למה שטמון מתחת לפני השטח.
בפנים געש ובחש, אך מלמעלה הכל נראה
שלו. כמו בני זוג שנראים הרמונים לגמרי אך בתוכם מבשילה הפרידה, עד שיום אחד נוחתת
עליהם פרידה קשה וכואבת. היא כל הזמן הסתתרה בפנים, ורק מי שקשוב לממד הפנימי,
יכול לפענח את האותות שמעל לפני השטח, כסימנים למה שמתרחש בפנים.
בפנים, חבוי כל שמודחק ולא מקבל איפשור
וביטוי בגלל: איסורים חברתיים והדחקות אישיות, מחשבות נסתרות, רגשות לא מבוטאים
וכו'.
למשל: סבא מכובד וחביב שכולם מעריכים ואוהבים אך בתוך תוכו הוא היה רוצה לשכב
עם החברה של הנכדה שלו.
שלושת אלה: הרוחב, הגובה והעומק, הם
עולם הנסתר. הרז, הדרש והסוד, המצויים בתוך, מסביב ומעל -הפשט 'השטוח'.
וגם אם אנו חווים חוויה אמיתית, משתתפים
בשיחה מורכבת ועמוקה, או פוגשים יצירה רבת פנים – ברגע שכל זה מגיע לתודעה שלנו זה
הופך לשטוח וחד ממדי.
וכך, בשעה שדרך התודעה הרגילה, השכיחה
והחד ממדית – מתייחסים למה שגלוי, מובן מאליו, וחד משמעי – הרי שבמצב תודעה תלת
ממדית – ניתן להתייחס בעיקר לסמוי, ללא ידוע וגם לאפל ולאסור. כל שנמצא מחוץ
לתחום הצר, השטוח והרדוד של מה שקולטים בתודעה הרגילה.
ואיך מצליח האדם המצוי במצב תודעה רב
ממדי לראות ולשים לב לסמוי? ובכן, הוא מגיע לזה, לא דרך התעלמות מן הגלוי, להפך, הוא
רואה בו שביל גישה, דימוי, סימבול ומטאפורה – לזה אשר קיים בשלושת הממדים שבהם בא
לביטוי העולם האמיתי.
אחד מסימני מצב תודעה שטוח ורגיל, היא התייחסות
רק למה שנופל בתחום התפיסה המיידי, הצר, המובן מאליו והמקובל. ואילו חלק
נכבד מן האמת של ההחיים מצוי פחות בשגור
ובידוע ויותר במה שמצוי מחוץ למה שברור,
ומובן מאליו.
וכך, ניתן לשוחח עם אדם ולא לקלוט את
האמת אודותיו, כי לוקחים בחשבון רק את מה שיודעים עליו ומה שהוא אומר, ולא את
המשמעות הנסתרת של מה שנאמר.
דוגמה טובה לכך היא שפת הגוף: התייחסות
רק לממד הצר והשטוח של המלים, לא מלמדת שום דבר אודות מה שחי באמת באדם בזמן שהוא
מדבר. ורק תקבע את הזולת במה שבא להסתיר. ותחסום את האמת שחיה באדם באותו הרגע. רק
התייחסות לתלת ממדיות של הגוף: יציבה, תנועה וטון הדיבור – יאפשרו הצצה למה
שמתחולל באדם באמת באותו הזמן. אמנם אנו רואים את הגוף, אבל זו ראיה חד ממדית, לא
ראיה פרשנית, ש'פותחת אותו' כדי לגלות מה קיים בו בתחום הנפש.
(נסיון דווקא לקחת מצב חד ממדי של תצלום ולהפוך אותו לתלת ממדי, על ידי פרשנות לא מילולית – ניתן למצוא בדף פייסבוק שלי המוקדש לניתוח צילומים. הניתוח לוקח אדם או מספר אנשים שמונצחים בצילום חד ממדי ומנסה להחזיר אותם למצב תלת ממדי על ידי ניתוח של שערים שמופיעים בחד ממדיות שלהם, דבר זה יהפוך את האנשים והיחסים המופיעים בתצלום, לאמיתייים.
כתובת דף הפייסבוק: https://tinyurl.com/9fj69eud
אדם השרוי במצב תודעה תלת ממדי, מתייחס לזה שנופל בתחום הנגלה לא כאל זיבורית, אלא כאל כתב צופן, דרכו הוא אמור לחשוף את שלושת הממדים הנסתרים.
וכך יוצא שהאדם המצוי במצב תודעה רב
ממדי – רואה את שהוא פוגש, בין אם זה ספר,
אדם, שיחה, חוויה, וכו' כגוף רב ממדי.
ושם, בממדים שאינם נקלטים במצב התודעה
שגור, חי מה שלא נאמר, מה שלא ידוע ומה שלא מובן מאליו. . שם, בצללים, באפילה, בממדים הנסתרים הללו, שוכנת
האמת.
ציור של
קורנליוס אשר, ליטוגרפיה, 1944. שם הציור: Encouter
האנשים והחיות כאחד שהיו בהתחלה בתוך מסגרות כולאות של עיגול ואחר כך
מלבן, עוברים מקיום חד-ממדי אל קיום של שלשה ממדים ונפח. ממצב של טשטוש וכלא, אל החיים אמיתיים. (ואז הצד החייתי והאנושי שבאדם, יכולים ללחוץ ידיים
ולהשלים זה עם זה).
חלק ג': מה
משטח את התודעה?
התודעה, כפי שאנו מכירים אותה ביום יום,
היא כמו מזרן אויר, שבדרך כלל מצוי במצב צמוק ושטוח. אך כשהוא תופח ומתמלא אויר,
הוא הופך לבעל עומק, גובה ורוחב. עובר
ממצב של תת פעילות, למצב של פעילות. ואז אפשר לשים אותו על מימי התת תודעה ולא
לשקוע. אלא לצוף ולהגיע למקומות שגלי התת תודעה נושאים אותנו אליהם.
התודעה היא בעקרון יצור תלת ממדי, אך
בדרך כלל היא שטוחה, צרה ונמוכה.
וכאן יכולה להשאל השאלה העיקרית: מדוע?
מה גורם לה להשאר במצב הזה? מדוע שלושת הממדים לא באים לידי פעילות בדרך כלל.
ובכן משהו מפריע לה:
א. לעבור ממצב צר
למצב רחב: כלומר במקום לראות את המובן מאליו, לקחת
בחשבון גם את ההקשר.
ב. לעבור מצב של נמיכות למצב של גובה: כלומר
לקחת בחשבון גם את האספקט הרוחני או הנפשי, ולא רק החומרי והטכני.
ג. לעבור
ממצב של שטחיות ורדידות למצב של עומק: דהיינו להגיע למצב
של חיפוש וקליטה של תוכן, משמעות והבנת עומק.
ומה שמפריע
לה לא בא מן הצד הגבוה של המערכת האנושית, דווקא מלמטה…
אנו רגילים כי במערכות רבות השליטה,
הפיקוח, או ההכוונה, באים מלמעלה. למשל בחברה או באירגון, ההנהלה וההנהגה באים מן
המנהל הכללי. בגוף האדם, הפיקוח על כל
מערכות הגוף בא מן המוח. המוח שוכן למעלה, הוא עליון והוא מכוון ושולט על הנעשה
במערכות הגוף. ואם יש בעיה בגוף או בנפש, כדאי לחפש אותה במוח.
אך
בכל הנוגע לתודעה, המצב הפוך; השליטה באה מלמטה. וליתר דיוק מעולמות הרגש
והיצר. כאן המצב הוא של מריונטה הנשלטת בהיפוך, מה שמתחתיה מכתיב את היכולת שלה
להיות בשיא או בשפל.
כמובן שזהו מצב בלתי נסבל, שבו תפקודים
גבוהים תלויים במצב של תפקודים נחותים וגסים בהרבה, אבל זה המצב.
ולמה הכוונה, ליתר דיוק? ובכן, למשל,
הרגשות; מצב הרגשות מכתיב במידה רבה, מה יהיה מצב התודעה. ככל שהרגשות סוערים יותר כך שלושת הממדים יהיו מכווצים יותר.
ובמצב של רגשות חסרי שליטה ומנוח, מצב התודעה יהיה צר, רדוד ושטוח.
כך גם ההתניה התודעתית הבאה מכיוון
היצרים. ושני אלה, היצרים והרגשות,
מושפעים מאוד מגירויים.. וככל שהגירויים יהיו עזים יותר מחד, והרגשות והיצרים פחות מסוגלים לדחות או לבלום את השפעתם,
מאידך – כך יתדרדר מצב התודעה.
המצב 'התחתון' שמאפשר מצב של תודעה מתפשטת
וחופשיה: עמוקה, רחבה וגבוהה – הוא מצב של שקט רגשי וחוסר תנועה ייצרית. ככל
שהשניים מרוגשים, חמים ומהירים יותר, כך יהיה מצב התודעה מוגבל יותר.
במצב תודעה מוגבל, אנו קולטים רק מיקטעים ממה שאנו פוגשים. וככל שהרגשות פחות
שקטים והיצרים יותר מגורים ולוהטים – כך המקטע שהתודעה שלנו מסוגלת לקלוט – יהיה
מוגבל יותר.
אך בדרך כלל, קליטתנו את המציאות נפגמת
ומצטמצמת בשל מצב רגשות ויצרים חסר מנוח.
ומצב תודעה מוגבל לא מאפשר חדירה והבנה
של המציאות כמות שהיא. כמו צוללת שהפריסקופ שלה מצטמצם לכדי נקודה צרה, וכל שאפשר
לראות הוא רק נקודה מן המציאות בכל פעם. במצב כזה רוב הצוות בצוללת יתרכז סביב
מסכי פלזמה ענקייים שם יוקרנו סרטים וקטעי בידור. כלומר, בהעדר זיקה פנורמית
למציאות, כל שנותר לאדם זה לטפח בתוכו פנטסיות המקשרות בין מקטעי המציאות שהוא
מצליח לקלוט ובין מה שמתרחש בתוכו.
וכאן אנו מקבלים שילוש לא קדוש של מצב
ההוויה האנושי השכיח: תודעה מוגבלת- מצד אחד, רגשות סוערים ויצרים מגורים ולוהטים –
מצד שני, ופנטסיות וסיפורים שהאדם מספר לעצמו – מצד שלישי. שלושת אלה יוצרים מצב
נפשי מבולבל, מקוטע. והמקטעים מחוברים זה לזה בתפירה גסה, על ידי מיתולוגיות
אישיות וסיפורים שנוח לספר לעצמך.
למעשה ניתן להגיד כי כששלושת הממדים
מצויים במצב של כיווץ, התודעה נמצאת במצב של תרדמה. ואילו כששלושת הממדים ממלאים
את החלל הפוטנציאלי שלהם, התודעה מצויה במצב של ערות.
ועם זאת, למרבה הפרדוכס, תודעה ערה היא מצב קרוב יותר למה שאנו מכנים
שינה, מאשר למה שאנו מכנים ערות: כשאדם רק
מתחיל להתעורר בבקר, התודעה שלו מצויה בשיא בכל שלושת הממדים, אך ברגע שהוא פוקח
עיניו, הוא בדרך כלל מאפשר לעצמו להכנס מיד נכנס למצב של מאמץ ולחץ וזה הרגע בו
התודעה נרדמת.
במצב של מאמץ או לחץ נפשי, כשהרגשות
מצויים במצב של מהומה והיצרים עובדים על גירוי יתר, התודעה נעשית צרה, נמוכה,
שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר חסום
בסורגים.
מבחינת גלי המוח, מצב המהומה הפנימית אותו אני
מכנים עירות, הוא הוא מצב שנקרא: גלי ביתא. ואילו המצב שבין השינה המלאה של הלילה,
ובין ההתעוררות המלאה של יציאה אל היום ההומה, היא מצב של גלי אלפא. מצב האלפא,
שבו שלושת הממדים מצויים במצב פעיל, הולך
לאיבוד ברגע שמהומת היום מצליחה להכנס פנימה ולעשות בפנים בלאגן.
אנו חיים ברמת תודעה נמוכה וכך אנו
מודעים רק לפס צר של התרחשויות,] ככל שרמת התודעה שלנו גבוהה יותר – כך גם רמת
המודעות שלנו. כך שאיננו מודעים. וחוסר המודעות שלנו בא לביטוי בשלושה ממדים: חלל,
זמן וגוף.
חלל – כאן
ופה – מקום – מה שמקיף.
זמן – עכשיו
– דינמיקה – זרימה של יש לאין
גוף – אני,
אתה – איתותים –תקשורת – הבנה.
אדם בעל רמת תודעה גבוהה – מודע לחלל המקיף כל יצור ושבתוכו הכל מתרחש, מודע לארעיות ההזמן שחולף ומתקצר, ומודע למה שמשדר לו גופו וגופם של אנשים אחרים.
א. חלל:
הכל מדבר אליו במישור החלל; הוא חש את
האוירה במקום בו הוא מצוי. כמו כן, הוא רגיש לחלל שסביבו ולחלל סביב אנשים שעימם
הוא בא במגע. חושיו כרויים כל הזמן. לא למה שישנו, אלא לאין שמקיף את מה שישנו. והחלל
הריק שמצוי סביב מה שישנו שולח לו אותות אודות מה שמצוי בתוכו, או היה בו. הריקות
של החלל מדברת אליו לא פחות מן הישנות של מה שישנו. הוא מתקשר דרך מה שאיננו.
ב. הזמן:
הוא מודע לכך שהזמן הבלתי מוחשי הוא
המציאות האמיתית. מציאות פרדוכסלית. כי דווקא ההווה המוחשי, הוא בעצם חולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה
שהיה הווה לפני שניה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף,
שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר,
רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).
הזמן אינו תעתוע, אך תחושת המציאות של
ההווה, כמשהו יציב ובר קיימא, היא המתעתעת.
האדם המודע, לא רק מודע לאספקט
הפרדוכסלי של הזמן, אלא גם לאספקט הטרגי שלו. והטרגיות של הזמן באה לביטוי בכך שההווה
שניתן לנו נגזל מן העתיד ובכך מקרב אותנו לחוסר היותנו. וזהו אכן קיום טראגי כי מה
שעכשיו, קיים רק כי הוא לווה מן העתיד. אנו קיימים בזמן הזה, מתוך כך שאנו שורפים
את המשכיות קיומנו. משל לאדם שמצליח לעמוד על ריצפה שמפרידה בינו לבין תהום, רק
בכוח העובדה ששולי הרצפה הולכים ומתכרסמים. כלומר, יציבות הרצפה תלויה בהצטמצמות
השוליים. וכשאלו יגיעו למרכז, האדם יפול לתהום.
האדם המודע, מודע לארעיות וחוסר היציבות
של ההווה, בכל רגע ורגע. הזמן מדבר אליו וכל הזמן הוא מפנים את עובדת ארעיותו הבאה
לביטוי בנסיגתו והתכווצותו הבלתי פוסקים.
ג. הגוף:
האדם המודע קשוב לגופו, יודע מה מתחולל
בו, וזאת דרך האזנה לגופו. גופו אינו כלי או מכשיר זר, אלא חלק אינטימי מישותו
הכללית. הגוף מדבר אליו ויש ביניהם קשר קרוב. כך גם כלפי וביחס לגופות של אחרים.
את גופו הוא קורא דרך חיבור לתחושות הזורמות אליו מגופו. את גופם את אחרים הוא קורא דרך שימת לב והבנה של הסימניים השונים שהם משדרים- שפת גוף.
הוא מודע לחוסר ההפרדה בין גוף לנפש. תודעתו
מכילה את שניהם; כשהוא מתייחס לנפש, הוא רואה את הגוף, וכשהוא מתייחס לגוף, הוא
רואה את הנפש.
עד כאן לגבי שלושת הממדים להם מודע האדם
בעל התודעה הערה.
אז מה נאמר כאן? מודעות אינה ניתנת מעצם הקיום. היא פרי של פיתוח והתפתחות או קפיצה קוואנטית. ולמודעות שלושה מרכיבים קונקרטיים:
א. היא מתייחסת לכאן. הכאן – הוא ממד החלל.
ב. היא מתייחסת לעכשיו. העכשיו – הוא ממד הזמן.
וג. היא מתייחסת לגופו של האדם ולגופו של האחר –
היא ממד הגוף.
כשאדם לא קשוב וער לשלושת הממדים
הללו, הוא חי בשתי מציאויות כוזבות; ראשית במציאות חיצונית, טכנולוגית, ממודרת,
נורמות חברתיות . ושנית, במציאות פנימית, כאוטית ואמורפית, בה הוא משייט כרוח רפאים בטירה נטושה, מנותק מן
המציאות, מפנטז חרדה או תקווה ביחס למה שקרה או יקרה לו. חי חייו כטלנובלה
שבה שיאי האושר ותהומות הייאוש מתווים את גבולות המחוזות בהם הוא חי.
גישת האדם הלא מודע הינה תמיד
סובייקטיבית, מזדהה עם האספקט הפרסונלי,
עסוקה רוב הזמן בחישובים של רווח או הפסד במפת כיבוש טריטורית ה'טוב לי'. אצל
האדם הלא מודע (או בעל רמת תודעה נמוכה) אין מציאות, הקיימת בפני עצמה, מנותקת מן
האינטרס הסובייקטיבי שלו לחוות אושר מתמשך. רק הזדהות שלמה עם הגאות והשפל של מפת
האושר האישי.
ואכן, כשאין מטרה מחוץ לאדם, או מעליו,
כל שנותר לו הוא להתמקד ולהתרכז בטובת ההנאה האגוצנטרית שלו עצמו. ואז, במקום
להיות זרע שנוטע עצמו בעולם, הוא חוזר לעצמו וקובר עצמו בעצמו והופך הסוף לעצמו
במקום התחלה לעולם.
האדם המודע לא חי בתוך עצמו, המיקוד שלו
בעולם, על שלושת ממדיו:
החלל הבלתי
נגמר המקיף אותו (המעניק לו פרופרוציה אמיתית לגבי החשיבות שלו ביחס ליקום).
הזמן שכל הזמן
אוזל (המעניק לו פורופורציות ביחס ליציבות של כל רגע בו הוא מוצא עצמו).
הגוף שעוד מעט
לא יהיה לו לא חלל ולא זמן, אבל בינתיים זה כל שיש (המעניק לו פרופורציות לגבי
חוסר הממשות של הגוף הזה ההולך ודועך).
כך שהאדם המודע מתעורר למציאות קשה;
א.
מבחינת החלל הוא גרגר קטן ולא ידוע ביקום קר וענק. לומד להבין שהיחסיות
בינו לבין אינסופיות היקום, היא הרבה יותר בלתי נתפסת וענקית מאשר היחס בין אטום
בתא ברגלו ובין הכוליות של גופו.
ב. מבחינת הזמן הוא מתגלגל
במהירות לקראת סופו, וכל רגע של חיים נגזל מן האפשרות שלו להמשיך ולחיות.
ג. ומבחינת הגוף הוא ישות הולכת ונכחדת, הזמן עושה בו שמות ומה
שעכשיו הוא הרבה יותר טוב, ממה שיהיה מאוחר יותר.
וכאן אנו מגיעים לפרדוכס הגדול של
החיים; כי התוצר של מודעות לשלושת אלה, הם
חרדה, ענווה, וחוסר וודאות. ורק כשאדם חי כל הזמן עם שלושת גישות, הוא מצליח לחרוג
מהיותו דמות דמיונית בעולם אמיתי.
