בכל תהליך ישנם שלושה שלבים: א. יחידות נפרדות, בדידים (רמה פיזית). ב. קבוצות (רמה מגנטית). וג. דינמיקה (רמה חשמלית).
זה מתחיל ביחידות, מתפתח לקבוצות ומגיע לשיאו בדינמיקה.
יחידות נפרדות,
בדידים (רמה פיזית). כל תהליך מתחיל במחשבות, תחושות ורגשות, שמגיעות מפעם לפעם,
כאן זה לא המשכי.
קבוצות, (רמה
מגנטית). כאן זה כבר לא צעד ועוד צעד, כאן זה מתרחש על יד קפיצות, כל קפיצה מביאה
עימה קבוצה שלמה של רגשות, תחושות או רגשות. כאן זה יותר רציף, קשה יותר לעצירה.
דינמיקה, (רמה
חשמלית). כאן זה כבר קורה מעצמו ומתוך עצמו, בלתי ניתן לעצירה, מצוי באינרציה.
התנועתיות שלו טוענת את עצמה להמשיך ולנוע.
כאן ברצוני להתמקד בתהליך אחד במיוחד; ספק-עצמי; הוא שקט, מתגנב פנימה, בדרך כלל אינו ניתן להבחנה כספק-עצמי, הוא נכנס כספק-עצמי בלתי מובחן, זורם לקבוצות – בלתי מזוהה ומתעצם בדינמיקה – בלתי ידוע לגמרי.
ואם בכלל אנו מבחינים בתוצאות הנוראות שלו בנו – אנו בדרך כלל טועים
לחשוב שזו אבחנה אובייקטיבית.
מהו ספק עצמי?
במהותו זהו מעין רעל קשה, כשאנו מרשים לו להיכנס ואף להגיע לשלב הדינמי –
הנזק הוא מחריד. ספק-עצמי הוא כמו חומצה הנשפכת על בשר חשוף, בדרך כלל איננו חשים
בכאב, (כי אני כה מעורבים סובייקטיבית בתהליך של ספק-עצמי), אך אם הכוחות של ספק
עצמי מגיעים לשלב הדינמיקה, האדם מביט פנימה וכל שהוא מוצא – הם חורבות.
ספק עצמי הינו תקיפה קשה של האדם על הדימוי העצמי שלו. זה מתחיל במציאת חולשה או תכונה שלילית אחת ומשם לאחרת. ברמה הבאה
(הרמה המגנטית) אנו כבר מוצאים קבוצה שלמה של תכונות שליליות, עד שלבסוף, ברמה
החשמלית אנו מתבוננים פנימה – והכל שחור. אם ספק-עצמי נעצר ברמה הפיזית אז הנזק אינו
כה גדול, אך במידה והספק-העצמי מגיע לרמה המגנטית, מאוד קשה לעצור את התהליך.
ידיעה ששודרה ברדיו של בראונסוויל מיניסוטה באמריקה צוטט מומחה לשפת גוף בשם קוין הוגן Kevin Hogan שאמר שגם אם קלינטון ומוניקה מעולם לא קיימו יחסים ולא היה להם רומן, עדיין שפת הגוף של מוניקה משדרת שהיא מאוהבת בו עד לשיגעון.
הוגן שכתב ספר בשם: The Psychology of Persuasion (בהוצאת פליקן), טוען כי קלטת הוידאו שבה נראה קלינטון מחבק את מוניקה חובשת הברט, מגלה רבות אודות מה היא מרגישה לגבי הנשיא.
הוגן עוד אומר שהדרך בה עיניה נדלקו שהן פגשו בעיני הנשיא מראים שהיא חשה כמו נערה שזה עתה נחתה בשדה החלומות שלה.
כמו כן, הדרך בה מוניקה תופסת אותו אוחזת בכתפיו מראה שהיא חושבת שיש להם יחסים 'מיוחדים', למרות שאולי הכל רק בראשה.
כשלוינסקי סיימה לחבק אותו, אומר הוגן, כי על פניה הייתה הבעה של גאווה, שאומרת משהו כמו: "יש לנו יחסים אינטימיים".
עם זאת זו קריאה חד צדדית כמובן, מכיון שלאורך כל קלטת הוידאו, קלינטון מפנה גבו כלפי ההמון והיות המצלמה ניצבה היכן שאנשים היו, לא היה ניתן לראות את פניו..
רציחתו של לי אוסוולד
זו תמונה ידועה ומעניינת. אך האם ניתן ללמוד ממנה יותר מאשר אנו יודעים? דהיינו שג'ק רובי ניגש לאוסוולד ירה בו מטווח קצר? ובכן נראה לי שכן.
ראשית כל האנשים, למעט שומר ראשו של אוסוולד, כלל לא מגיבים, חלקם מביט, סתם מביט, חלקם אפילו לא פונה לכיוונו של אוסוולד. נראה שהתמונה צולמה ברגע שהכדור פגע באוסוולד, ממש לפני שקול היריה הגיע לאזניהם. אדם ליד המכונית אפילו לא מראה כוונה להסתובב. נראה שג'ק רובי ניגש לאוסוואלד במהירות אדירה, אף אחד לא שם לב. וכאן מעניין לבחון את האדם שנמצא במרכז הצילום: מי שנראה כשומר ראשו. הוא היחיד שמגיב, אך תגובתו משונה, משונה בתור שומר ראש. כי הוא לא גוחן קדימה, לא מנסה לחצוץ בין לי לבין ג'ק רובי, להיפך, למרות האקדח לא מכוון כלפיו, הוא נרתע לאחור. תגובתו האינסטינקטיבית היא רתיעה אישית במקום זינוק כלפי התוקף. ואוסוואלד עצמו? הבעת כאב על פניו, הוא נרתע לאחור, מנסה להגן על מרכז גופו בעזרת יד מורמת.
וג'ק רובי נראה נחוש, וממוקד כלפי מטרה, שור הנוגח בכל כוחו.
תמונה מעניינת, כי למרות שהיו שם אנשים רבים, הכל קרה כה מהר שאף אחד לא שם לב ושומר הראש לא רק נרדם בשמירה אף תגובתו הייתה יותר בכיוון של להגן על עצמו מאשר על לי.
ההתמודדות בטלויזיה בין קנדי לניכסון בשנת 1961
זה סיפור של התמודדות בין המועמדים, ניכסון וקנדי, התמודדות זו זכתה לפרשנויות רבות; בפעם הראשונה הוכח בבירור לתמונה כוח רב יותר מאשר מילים. כי כשפנו למאזינים שהקשיבו לתכנית ברדיו, הם אמרו שניכסון יותר משכנע, אך הצופים בטלוויזיה, שאמנם שמעו את דברי המתמודדים, אך גם צפו בהם, טענו כי קנדי יותר משכנע. כאן אנו רואים דוגמא אחת מני רבות להופעה (תרתי משמע) הגרועה של ניקסון בטלוויזיה; ידיו אסופות האחת בתוך השניה, מה שמשדר סגירות חוסר תקשורתיות. אז מה ניתן לשאול? ובכן אנשים מגלים נטיה להיפתח כלפי ולגלות יחס יותר חיובי כלפי אנשים שמצטיירים כפתוחים כלפיהם, מאשר להיפך. וגם כאן ניתן להקשות; 'כלפיהם'. הרי ניכסון אינו סגור כלפי אף אחד. אך הטלוויזיה מהיותה בסלון גורמות לכל אחד מהצופים לחוש כאילו הוא שותף.ידיו של קנדי לעומת זאת פתוחות האגרוף מראה יכולת לקשיחות ו\או אסרטיביות, וידו הגלויה מונחת לה ברפיון שמשדר נינוחות.
אלמנט נוסף שניתן לעמוד עליו בתצלום, הוא זווית הגוף אצל קנדי וזווית הראש אצל ניקסון; נראה מעט גחון כלפי ניקסון, בעוד ניכסון מתרחק. שני אלה משדרים מעין רצון טוב מצד ניכסון וחוסר רצון טוב או פרגון מצד ניקסון.
מה שאנו רואים פה הוא בעיקר אפיון אישיותי של כ"א מן המתמודדים: ניקסון היה ידוע בתור אדם סגור ומופנם, בעל קושי ביצירת יחסי אנוש ומתן אמון בבני אדם. קנדי לעומת זאת היה אדם פתוח, אוהב חברה, ונגיש ביחסי אנוש. שני אלה באים לביטוי בגופם ובתורם, משפיעים על אנשים שנופלים תחת 'אפקט ההילה', שאומר שאם לאדם יש תכונה חיובית אחת, ננטה ליחס לו גם תכונות חיוביות אחרות (כמו מנהיגות וכו').
גולדה מאיר בניו יורק
כאן גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל מקבלת את מפתחות העיר ניו יורק מאת ראש העיר ג'ון לינדסי. תמונה מדהימה. מדהימה, בגלל העוצמה והשחרור המוקרנים מתנוחתה של גולדה. היא לא שמה על מוסכמות של איך אישה צריכה להראות. הוא עומדת בפיסוק רחב, ידיים מונפות לצדדים. יש כאן הרבה עוצמה, וגם חופש. פריצה של גבולות. תנוחתה יותר דומה לתנוחה של מאמן כדורגל קשוח בשעת מתן הוראות במשחק מאשר אישה בתפקיד ייצוגי. מעניין גם הניגוד בין תנוחתה זו ובין התנוחה של ג'ון לינדסי, אמנם הוא מרים את מפתחות העיר כלפי מעלה, כדי שיראו אך התנוחה כלפי מעלה גם מראה שליטה וסטטוס. בעוד שהכיוון שהוא כלפי הצדדים, כמו אצל גולדה הוא יותר עממי משדר פתיחות וקבלה. פתיחת הידיים משדרת פתיחות רגשית. רצון לקבלה ונתינה רגשיים. מכיוון שהאדם שפותח את ידיו באזור החזה, חושף את ליבו ובכך משדר שהוא פתוח רגשית כלפי האדם, או האנשים, כלפיהם הוא פותח את ידיו. ובאשר לפיסוק רחב; נשים לא אמורות לפשק רגליים בכלל, ובטח שלא פישוק כזה. מכיוון שפישוק משדרת פתיחות רגשית, בעוד שהצמדת רגליים משדרת צניעות מינית. בשעת ביישנות והסתייגות מינית הרגליים נסגרות, ובשעת פתיחות מינית, כמו בעת קיום יחסי מין הרגליים של האישה מתרחקות זו מזו. כך פתיחת רגליים אצל אישה, בין אם זה בישיבה או בפישוק בעמידה. משדרים שאישה זו מעניקה חסדיה המיניים בקלות. ואכן אולי חלק מן הנשים שיושבות או עומדות בפישוק אכן עושות זאת מכיון שהן קלות בהענקת חסדים מיניים, אך חלקן האחר עושה זאת פשוט מכיון שהוא לא שם על מוסכמות חברתיות. ונראה לי שזה מה שקורה כאן עם גולדה. הפישוק הרחב שלה משדר. שהיא עושה את שהיא מרגישה ולא את שמצפים ממנה, לא כאדם ולא כאישה.
א.
ב.
שובתות במפעל לודז'יה; מעבר לפוזה
תמונה אותנטית מאוד. הן לא מנסות להעמיד פנים, או להעלות הבעה. בשתי התמונות הן נראות כמו בית לאחר שנשטף ממנו הסיד או הצבע; עירום, ישיר ללא ציעצוע, פלירט, או ניסיון להראות כמו מישהו. הן פשוט מביטות, נותנות לעצמן להיות שם, אין להם לקראת מה ולשם מה להעמיד פנים, הן רק שם. נוכחות. מצב נפשי זה הנו די נדיר, שהרי אנו רגילים לפגוש אנשים עם מסכות, או מסכות אטומות, או מסכות שמנסות להתאים את האדם שמאחוריהן לסיטואציה החברתית בה הוא מצוי. מצב זה הנו נדיר במיוחד אצל נשים, שממילא שמות איפור כדי להראות בצורה מסוימת, משופרת. כאן זו הוויה עירומה.
בני האדם איבדו את היכולת רק להיות, כמו בית, עץ או בעל חי. הפרה מסתפקת בהיותה פרה, רק פרה, כולה פרה. האדם מנסה להיות משהו להראות כמו משהו.
כלומר השביתה הזו היא לא רק אקט מניפולטיבי, או פוליטי או טקטי, שבא להשיג מטרות, הן שובתות כי הן הגיעו לסוף. השביתה כאן היא ביטוי למצב נפשי סופני.
והמבט שהן תולות במצלמה; במיוחד בתמונה ב. אמנם כל אחת יש לה את ההבעה שלה, האחת יאוש, אחרת בוחנת, אחרת חשדנית, הקיצונית קוראת תיגר, אך המשותף לכולן הקשר שהן יוצרות עם המצלמה; דבקות במצלמה, מביטות בעוצמה ואינטנסיביות, כמו היא הדבר החשוב ביותר עבורן כרגע. מה שעשוי להסביר את התקוות שתלו בכתבה שהצילומים הללו המתלווים אליה.
מה שעוד מעניין זו הסגירות שלהן. אם מתבוננים במצב הידיים בתמונה ב. רואים שכל הנשים שמות את הידיים כחיץ ביניהם ובין הצלם (שמייצג עבורן את העולם החיצון). ניתן אמנם להגיד שהן רק נשענות, בגלל הגובה, אכן לא חייבות להישען עם ידיים סגורות, הן יכולות להשאיר פתח כלשהו בין הידיים, אך הן יוצרות מחסום. אם נתבונן בתמונה העליונה נגלה כאן גם דבר מעניין, השונה של הנשים העומדות לא יותר סגר או מחסום עם הידיים, כי השורה של הנשים היושבות מהווה את אותו המחסום, ואכן כל אחת מן הנשים היושבות יוצרת איזשהו מחסום עם יד אחת
קהלני ולוחמיו במלחמת ששת הימים
ראשית, אין ספק מי כאן האדם החשוב; קהלני. הוא תופס את המקום המרכזי וגם את המקום הרחב ביותר. ידיו ממוקמות גבוה, מה שמשדר שליטה ועליונות. אך גם זה ללא מאמץ, כי הן מוטלות רפויות, ללא מאמץ לכפות שליטה. הפישוק הרחב מפגין דגם די מצ'ואיסטי של מנהיג, זה שחשיפת אזור החלציים מול המצלמה היא חלק מן הגבריות החוגגת של המנהיגות. לצידו מצוי השני להנהגה; ראשית הוא בשורה הקדמית, ושנית גם הוא מנסה להתפרש לצדדים, ידיו אמנם נמוכות, אך גם הוא לא קוטל גלים, לדעתו.
מאחור מצויים גיבורי הרקע. הם תופסים פחות נפח, גם יותר קרובים האחד לשני, הקיצוני מצד שמאל שלנו נשען עם ידו על בירכו של זה שלשמאלו פמיליאריות בלבוסטית של מי שמצוי עם רעיו באינטימיות רבה ואף אחד לא עושה עיניין ממי הבוס, לרגע זה אתה לרגע זה אני. חיוכו חביב, תמים ובעל שמחת נעורים. לצידו ניצב אדם מאופק יותר, הוא משקיף על העולם מזוית חשדנית משהו, עיניו מצומצמות, מבטו בא מן הצד ולמעלה, כאומר: "אני לא בטוח שאני קונה את מה שאתם מנסים למכור לי". הוא גם עומד מעט רחוק יותר מן היתר, כאילו לא שייך, למרות שהוא במרכז (חושב עצמו, חושב שהוא חזק, ראוי להתייחסות רצינית) הוא עומד מעט רחוק יותר, כלא רוצה להיות שייך לגמרי לקבוצה הזו. לצידו ניצב עלם חמודות, שקט, נאה והחלק החזק ביותר בפניו הם העיניים, עיניים חזקות מאוד, עמוקות, וגם משקיפות למרחוק, מצוי כאן, אך גם בעולמות רחוקים (ויכול להיות לשם הגיע תוך כדי המלחמה). גופו נוטה מעט כלפי החבורה: הוא איתם, אך לא לגמרי כי אין מגע בין גופו לגוף זה שלצידו, וכך נוצרת שרשרת של מגעים, שהיא די נפוצה בקרב קבוצות קרובות.
אותה קבוצה ללא הבלונדיני, כעבור שנים
למרות שזה שחזור של התמונה הקודמת, וכולם עומדים באום המקומות ומנסים לעמוד דומה, שני דברים עיקריים שונים; האחד, קהלני, הוא פחות מאצ'ו, פחות טריטוריאלי, הוא יושב בתנוחה יותר מכונסת, יותר בתוך עצמו, פחות מלא ברצון לשליטה (התרחבות טריטוריאלית). החיוך אותו חיוך; חם, לבבי, טבעי, לא מתאמץ. אך העיניים השתנו, קודם המבט היה ישיר ופחות, עכשיו הוא כאילו משקיף יותר בריחוק. (אולי בגלל צמצום קל של עיניו, אולי בגלל זווית ההטיה הקלה של הראש).
זה שהיה לידו נותר לידו, אך הפעם הוא התרחק, המרחק ביניהם גדל, וגם מוטת הידיים שלו לצדדים גדלה, והוא שם את ידו השמאלית בתוך ידיו של מי שמאחוריו. כלומר העוצמה והאסרטיביות נשארו כשהיו אם לא גדלו.
הבחור מאחור איבד את החיוך, עיניו מצומצמות, פיו קפוץ; יותר חשדנות פחות לבביות ופתיחות, וגם הקשר לבחור שלידו כבר לא חם ואינטימי; ידו לא מונחת על בירכו, הוא אפילו לא עומד קצת לידו, כמו קודם, הפעם הוא שואף להיות בשורה הראשונה; גם ידיו על המעקה.
ואילו זה שמאחור נדחק עוד יותר אחורה, (נדחק, או דחק עצמו). הוא לא היה ממש שייך, הפעם הוא מרוחק עוד יותר, ממש בחוץ. ואם קודם הייתה בו חשדנות קלה, כעת הוא כבר מביט בהתנשאות, מלמעלה למטה, תוך כדי שעיניו מצומצמות בחשד.
לסיכום: מה שהיה פעם קבוצה קרובה, גם אם לכל אחד היו מאפיינים משלו, הפעם האלמנט של כוח, שליטה, חשדנות וריחוק זה מזה, התעצמו. דווקא המנהיג שלהם, מנסה עתה פחות להפגין כוח ושליטה, אולי בגלל שכבר יש לא את זה, באופן ממשי. כמו הרס"ר שידיו על מתניו מראות את רצונו לשלוט ואת העובדה שהוא 'נובח כי הוא לא יכול לנשוך', וזאת לעומת האלוף שויתר על הפגנה של סימני שליטה, כי הוא כבר שם ולא צריך להוכיח כלום לאף אחד.
התופעה נקראת: Mirroring באנגלית, שיקוף בעברית, יש לה גם שמות שונים, סינכרוניציה, תנוחת הד, התאמה וכו'. לא מדובר על חיקוי, כי בחיקוי יש התבטלות והעתקה, כאן דווקא התקשורת מביאה לזהות, ולא הכוחנות. זה סימבול לאהבה ואמפטיה, וגם לאנשים המצווים על תדר דומה של חשיבה רגש וכו'.
תופעה ידועה כשקיימת ידידות עמוקה בין שניים, או שמישהו חש אמפתיה כלפי מישהו, או בשעת התאהבות הדדית.
'רפור' הוא המרכיב העיקרי באהבה הגורם לשני אנשים לחוש את מה שהם חשים בעת התאהבות, בעברית זה נקרא באנגלית זה: RAPORT (לא מבטאים את הT בסוף המילה) : 'קליק', ובכן למה אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים שיש לנו קליק עם מישהו או מישהי, ובכן לרפור רמה גבוהה ורמה נמוכה, ברמה הנמוכה רפור מוגדר כ " הוא סוג של יחסים בהם קיימת תחושה נעימה של אמון הדדי, משיכה, קרבה, חיבה, דמיון בין השניים וידידות המועברים באמצעים מילוליים ולא מילוליים". ברמה זו רפור בא לידי ביטוי בקרבה גופנית, זווית גופנית ישירה יותר, מבט עיניים הדדי, הפנית פנים כף היד והרמת הגבות, הנדת הראש, צחוק, הרמת כתפיים וחיוך זיגומטי…
המילה רפור באה מצרפתית – להחזיר בחזרה, ובלטינית – לשאת, להעביר, להמשיך. אך רמה זו מתאימה בעיקר למה שאנו מכנים סימפטיה, בעוד שרפור אמיתי או רפור ברמה הגבוהה, הוא מה שניתן לכנות אמפטיה, או כימיה או קליק, וכאן אנו מתכוונים לזה שהם באותו הראש, בראש אחד, על אותו הגל וכו'. מהו בדיוק אותו רפור רמה גבוהה? ובכן רפור כאן הוא לחוות את העולם דרך אותו הערוץ דרכו חווה את העולם האדם איתו אתה מתקשר. רפור הוא בלדבר את אותה השפה, גם כשאינך מבין את המילים, למעשה, רפור (או כימיה) לא צריכים כלל הבנה. שני אנשים ברפור זה משהו מופלא כי הם מצויים בעולם חדש של אפשרויות הדדיות ביחסים. להיות ברפור עם מישהו זה לקפוץ לתוך מערכת העצבים של אחר, ולפתע להבין אותם, זה לאמץ את נקודות ההשקפה של אנשים אחרים ולהפכם לשלך, (וזאת מבלי שאתה עצמך מתבטל). וזה אומר במצב זה הזולת גם מאמץ את נקודת ההשקפה שלך -כשלהם. זה אומר ששני האנשים הללו נוסעים יחד באותה הדרך.
בלי רפור היחסים הזוגיים ובין אישיים – קשים יותר, חסר קומוניקציה היא השולטת וחיים בתוך המכנה המשותף האישי -נעשים לא אפשריים. זוגיות ויחסים בלי רפור הם כדלת נטולת מנעול, היא סוגרת אבל לא נפתחת.
למעשה, בכל פעם ששני אנשים נמצאים באמת בהרמוניה, בין אם זה נוכחות בחוויה משותפת, או צפיה בסרט שגרם לתחושה דומה -מה שקרה במצבים הללו היא הבנה הדדית האחד של השני את המפה הטריטוריאלית של הזולת. וכאן בא הקטע החשוב: אנשים נכנסים לרפור עם אנשים הדומים להם. באופן בסיסי אנחנו חשים נהדר בחברת אנשים הדומים לנו, או אנשים שאנו רוצים להיות כמוהם, ולעומת זאת, כשאנו בחברת מישהו שהוא הפוך מאיתנו, אין לנו שום רצון להפוך אותנו לידידנו המיידי. מכאן שרפור סותר חוק בסיסי בפיסיקה, חוק שאומר: "ניגודים נמשכים זה לזה", באהבה ניתן להגיד את מה שאמרנו כבר קודם: בשעה שבמשיכה הניגודים נמשכים, באהבה הדומים נמשכים. אנשים אוהבים אנשים שהם כמוהם. וזה החוק הראשון של אהבה בין בני אדם. אנשים שהתפיסה שלהם של העולם שונה לחלוטין מזו משלנו – קשה לנו להתחבר עימם, זה נראה אולי מובן מאליו, אך אם נתבונן במערכות היחסים בחיינו, נמצא כי האנשים עימם אנו נותרים חברים, האנשים שאנו מגלים נטיה לאהוב ואנשים עימם אנו מסתדרים, הם אנשים – שהם במידה רבה כמונו. כאמור ישנה התפיסה הגורסת כי אנשים נמשכים לשונה, ואמנם ישנם מערכות יחסים שבהם האנשים נמשכים לאנשים השונים מהם, אך לאחר שהאתגר הראשוני של משיכה לשונה -חולפת, אנו נותרים עם מישהו שמתנהג, חושב ומאמין בדברים שונים מאיתנו. והתוצאה תהיה שאנו נהיה לא על אותו גל. זו הסיבה העיקרית לשבירת יחסים, שבבסיס היחסים היתה מעט מידי התאמה שנבעה מרפור. ואם אין בין שני אנשים התאמה או בסיס משותף ליחסים, לא יהיה ליחסים על מה להשען והם יקרסו. ואם אדם אחד מתאהב באדם אחר עימו אין לו התאמה פנמית (רפור), מה שיתקבל זו מערכת יחסים שחייבת להכשל. האם משמעות הדבר שהיחסים היחידים שאנו מסוגלים לקיים הם רק עם אנשים שהם פחות או יותר כמונו? ובכן ברמה עמוקה ובסיסית התשובה היא כן, פחות או יותר. ועם זאת הפתרון היחידי למערכת יחסים ללא התאמה והזדהות פנימית, זה ליצור אותה. כי ללא אותו רפור, או אותה כימיה – כל שיוותר לנו הם רק נקודות המבט שלנו, עם הנכון והלא נכון, האשמות והאשמות נגד, אשמה ופגיעה.
כל פגישה בין אישה לגבר חייבת להתחיל באיזושהי רמה של התאמה, התאמה הזו נבחנת בכל פעם מחדש כשאחד מבני הזוג משנה תנוחה וז אם הפרטנר משנה גם הוא אז ישנה כימיה והיה ולא (או במידה מועטת) אזי הכימיה קטנה מסיבה כלשהי. במצב של התאמה מלאה מתבטל העניין של מוביל ומובל ואז שניהם נעים ביחד, משנים תנועה או תנוחה ביחד, כאילו מנצח עליהם מנצח אלמוני. אפשר להגיד כאילו כי במצב זה הם חשים האחד את השני מבפנים, שניהם מתנהגים כאילו הם המוביל והמובל – בו זמנית. (על 'הובלה' כנגד ליווי -או 'שיקוף'-בהמשך).
גם בחיי היום יום יש לתופעה זו ביטוי, למשל אם שמחקה את צלילי התינוק שלה – אינטואיטיבית, או בזמן האכלה, כשהתינוק פותח את הפה גם היא פותחת את הפה – יחד איתו. גברים בחדר לידה 'לוחצים ודוחפים' יחד עם נשותיםה ויוצאים מחדר הלידה עם יכווצי שרירים ברגליים… ואפילו חשים בחילה במהלךל ההריון ולעיתים אף מתנפחת להם הבטן… אצל שבטים אינדיאנים מסוימים כשהאישה יולדת האבות מצעקים יחד איתה כמו מחמת כאב. ולעיתים כשאדם נעשה צרוד – איש שיחו מוריד את קולו ומדבר בלחש. ידוע גם כי במהלך הנישואין ישנם זוגות שמתחילים ממש להיות דומים פיסית האחד לשני. ותופעה מעניינת נוספת היא שיטת טיפול בילדים אוטיסטים, שם מתחלפים צוותים במהלך היממה שכל מה שהם עושים זה לחקות את תנועות ומעשי הילד האוטיסט, וזו אחת השיטות הבודדות שיש עמיהן תוצאות ממשיות לגבי הילד האוטיסט.
בכל מצב שבו שני בני אדם חשים קירבה נפשית גדולה האחד לשני – תופיע התרמה גופנית, ככל שהקירבה הנפשית גדולה יותר – כן ההתאמה הגופנית תהא רבה יותר, כללית ביחסים בתוך המשפחה ישנם שלושה מצבים: קו הביניים, מעל קו הביניים ומתחתיו. יחסים בקו הביניים, או קו האפס הם נייטרלים, מתחת לקו האפס הם צוננים עד קפואים, וככל שהם עולים מעל לקו האפס הם מתחממים ויש איזשהו שיא שבו ישנו ה'רפור' ושם חם, מאוד חם.
זהו מצב בו שני אנשים, שיכולים להיות אח ואחות, או בן הורה, נמצאים על אותו הגל או התדר, זהו מצב של שיתוף והרמוניה ואפילו זהות. שני בני משפחה הפכו כאילו לאחד, הם ביחד מתוך תחושה של אינדיבידואליות.
הנה תמונה של קרבה מיוחדת מצד בן כלפי אביו
לינקולן ובנו.
צילום זה צולם על ידי הצלם הידוע, שהיה גם הצלם האישי של לינקולן, גארדנר. ובמהלך סדרת צילומים, נכנס הבן לחדר והוא מצטרף לתמונה. האב כבר ישב בתנוחה זו, ואז הבן אימץ את אותה התנוחה. מה שמראה את ההערצה הרבה שהוא חש כלפיו.
אז איך זה עובד בעצם?
ובכן מסתבר ממחקרים כי באופן מודע אנו מסוגלים לטפל בו זמנית רק בשבעה עד תשעה פריטי מידע, לעומת זאת החלק הבלתי מודע של מוחנו מסוגל לקלוט ולהתיחס לאלפי פריי מידע בו זמנית. בשעת קיום שיחה מעורבים שני חלקי מוחנו, המודע והבלתי מודע, אולם בעוד החלק המודע של המוח עוסק בקליטה ומתייחס חלק קטן מאוד מן המידע העובר בשיחה (מילים בעיקר) – עוסק החלק הבלתי מודע של מוחנו בקליטה של חלקים רבים אחרים, בעיקר מידע רגשי המועבר באופן לא מילולי. יצירת כימיה או הרמוניה הינה פועל יוצא של יצירת מגע על בסיס בלתי מודע, במילים אחרות, מה שקובע בסופו של דבר – אם תיווצר כימיה או לא – הינה היכולת של שני אנשים לתקשר על בסיס רגשי. ומאחר התכנים הרגשיים בשיחה מועברים לא על ידי מילים ולא בצורה מודעת, הרי האמצעי האפקטיבי ביותר להעביר רגשות זו שפת הגוף, את השפה הזו מבין המוח הבלתי מודע באופן מיידי ומושלם, הוא יזהה כוונה עוינת או סגירות רגשית על פי שפת הגוף גם אם במלים הובעה כוונה אחרת, אז מה לגבי כימיה? ובכן כימיה הינה מצב של תואם והרמוניה על בסיס רגשי. היות וכאמור רגשות מועברים על ידי שפת הגוף – קצרה הדרך להניח שתואם על בסיס לא מילולי ולא מודע יוביל בסופו של דבר גם לתואם על בסיס מילולי.
מחקרים ביצירת 'כימיה' מראים כי אנו נוטים להסכים ביתר קלות עם אנשים הדומים לנו ומתנהגים כמונו – מאשר עם השונים מאיתנו. ואנשים שנמשכים האחד לשני ינטו להדמות האחד לשניה כדי להראות באופן תת הכרתי ידידות ואחוה.
מהם המאפיינים הגופניים של אותו הרפור, אותה ההתאמה או הזהות הפנימית? או במילים אחרות: איך נראים בני זוג מאוהבים? איך זה מתבטא בגופם?
התאמה גופנית
ובכן, ראשית, יש צורך לציין כי התופעה בה מדובר אינה דבר חדש או מיוחד למין האנושי, מחקרים בילוגיים מעלים כי היו דברים מעולם ואפילו שורש הדברים הוא בעולם הזוחלים. ושם התופעה הביולוגית בה מדובר כאן היא: איסו-פרקסיזם.
איס- פרקסיזם היא אחת הסיבות הראשוניות בסיסיות ביותר לחיקוי היא רצון הישרדות… הכיצד? ובכן חוקר בשם סאוקנוב Soukhanov 1993) ) מצא כי חיקוי, שהיא בעצם התנהגות עיצבית בלתי נלמדת, שבה מישהו מתנהג כמו מישהו ‘הינה בעצם אינסטינקט עמוק וקדום שייך במקורו לזוחלים ששימש כדרך של העתקה כחיקוי כדי להסוות (זיקית).
אצלנו בני האדם זה לביטוי בחברה, שבה האדם הרוצה להגן על עצמו – לא רוצה להתלבט ועל מחקה את הסובבים אותו, כדי ללכת לאיבוד בהמון, רואים זאת למשל בעת מחיאות כפיים, אם רוב הקהל מוחה כף תהיה נטיה גם לאלה שלא רצו למחות כף –להצטרף כדי שלא יהיו יוצאי דופן. ביטוי נוסף לכך הו באופנה, ברגע שגוף מוביל בחברה ( שחקנים, דוגמנים) מאמצים קו מסוים, המובילים בחברה יאמצו ויחקו זאת כי הם רוצים להיות עם הקו המצליח, המוביל, והיתר –כאמור- פשוט לא רוצים להיות יוצאי דופן ועל כן עושים זאת גם הם. זה לביטוי באימוץ קווים של תכשיטים, ביגוד, נעליים וכו'. מדענים התנהגותיים האסכולה האבולוציונית-ביולוגית כדיוויד גיבנס מן המרכז לתקשורת לא מילולית בארה"ב –טוענים כי זהו אותו שריד של הרצון של החלש לא להיחשף, ומתאים עצמו לסביבה מתוך אינסטינקט הגנתי.
גירסה זו נקראת Isopraxism (ביוונית איסו זה דומה, ופרקסיס זו התנהגות), והיא הוצגה לראשונה על ידי הנאורואנטומיסט פול ד. מקלין, שהציג זאת לראשונה בשנת .
1975 הסיבה מדוע אנו מתלבשים כמו הקולגות שלנו, ומאמצים את האמונות, מנהגים וגינונים של האנשים אותם אנו מעריצים – היא כדי להראות שאנו חושבים ומרגישים כמוהם, וזאת גם מן הסיבה של הישרדות הגנתית, כי מבחינת הקודים הביולוגיים הקדומים שלנו: דומה זה בטוח, שונה זה מסוכן. זה גם מסביר את שנאת הזר, אצל מרבית הלאומים והמדינות, כי תת הכרתית הוא מהווה סכנה, הלא ידוע הוא לא בטוח, ואם הוא כמונו –הוא בסדר. מה שנקרא: "same is safe.".
עד כאן על השרידים הביולוגיים של המנהג הזה. אצל בני האדם בחיזור –לעשות את אותו הדבר הוא אחד מן הסוכנים החזקים ביותר בטקס החיזור.
ובכן זהו מצב לא מודע, הבא לביטוי בדמיון מה בהתנהגות הגופנית של השניים: זה גם מה שנקרא בשפת הגוף 'תנועות ראי',
שני אנשים מתחילים לפתע לאמץ זו את שפת גופו של זה, תנועותיהם הופכות מתואמות, טון הדבור זהה תיתכן גם חזרה מדויקת על משפטיו של הזולת, הם כנראה משוחחים כשקצב וטון הדיבור שלהם דומה. מצב זה, , מלמד על קיומה של הרמוניה בין השניים ועל מה שנקרא RAPORT ביניהם. בני הזוג נעים בסינכרוניזציה, כמונעים על ידי מנצח נעלם, הם נעים תוך כדי ריתמוס דומה מסונכרנים מבחינה קצבית, כאשר האחד רוכן קדימה – רוכנת קדימה גם בת זוגו בתזמון מדויק, היא שותקת לרגע, הוא מחרה מחזיק אחריה, וכך הלאה. בנדלר וגרינדר אף אומרים שגם קצב הנשימה הופך למותאם וסינכרוני.
אם ישנה התאהבות – זה חייב להתבטא בשיקוף ובחיקוי, באנגלית זה נקרא MIRORING -תנוחות ראי.
השם מירורינג ניתן כי נמצא כי כשקיים חיקוי שכזה הוא בדרך כלל הפוך, כמו האדם מתבונן בראי, כך שאם האישה מסדרת שיער ביד ימין, הגבר ירים את ידו השמאלית כמו לכיוון הראש. שפת הגוף מסונכרן איכשהו, במצב גופני כזה בני הזוג יחושו שהם מבינים היטב האחד את השניה, אך כנראה לא יהיו מסוגלים לשים את האצבע על מה גורם לתחושה הזו. לאור זה, קל לזהות בני זוג שהרמוניה והאהבה האמפטית אינה שורה ביניהם, שפת הגוף של האחד לא תביא העתקה של חלקים משפת הגוף של השניה ולהפך, האישה, למשל, תישען קדימה, ואז בן הזוג ישען אחורה, האחד מדבר בטון גבוה השניה בטון נמוך, האחד מניע ידיו רבות, בת זוגו ממעטת בתנועות, ידיים. נכון שאפשר להגיד שזה בסך הכל תוצאה של האישיות הייחודית של כל אחד מהם ולא בהכרח קשור ליחסים ביניהם, אך התיזה של שיטת נ.ל.פ. בנושא השיקוף, אומרת שאם באמת יש ביניהם כימיה או אהבה, או אמפטיה – זה חייב לגרום להחלשת ההבדלים ההתנהגותיים ולהעצמת הדומה. החלשות הקשר -לעומת זאת- תצמיח ותעצים את הביטוי של ההבדלים האישיותיים תחליש את הזהות וההזדהות.
דסמונד מוריס בספרו 'החיה האנושית' (עמוד 33) קורה לזה 'תנוחת הד', הוא טוען כי כשמערכת היחסים הן הדדיות וטובות – ימצא לזה הד בתנוחה ובתנועה, הוא מסתמך על מחקרים שצפו בבני זוג, אוהבים, וכו' מצאו כי כשהם בתקשורת טובה יש בתנועותיהם מעין סינכרוניציה, כשכל אחד עושה תנועה מסוימת מיד מזדרז השני ועושה תנועה דומה. לעומת זאת ככל שהיחסים יהיו חורקים ומעייתים יותר, כך יתעצמו אותות החורגים מסנכרון.
אם כך –טוען מוריס – הד נפשי או גנכרון ברגשות גרום גם להד או לגינכרון גופני. אך גם הבפך ישנה אמת כלשהי, דהיינו, אנשים הנמצאים במסגרת כלשהי הגומרת להם לנוע ולהתנועע בצורה דומה, יחושו קרובים האחד לשני, למשל, באוחרה משותפת כשכולם עושים תנועות אכילה, בשיעורי התעמלות, בצבא (בצעידה מחלקתית בתרגילי סדר – ת"ס), או במסיבת ריקודים – כשכולם מניעים גופם לשמע אותו הקצב, כולם עולים על אותו הגל, אותו התדר, אך כאן קורה דבר מעניין, ככל שאנו הולכים יותר אחורה, הריקוד היה מסוגנן ומוקפד יותר, וככל שהיה מסוגנן ומוקפד יותר – כן היה אחיד יותר. למשל ריקודי הרנסאנס או בימי הביניים. גם ריקודי עם משמרים אחידות בתנועות הרוקדים, אך דבר זה בולט מביוחד בריקודי זוגות, מה שנקרא פעם: 'ריקודים סלוניים': צ'ה צ'ה, רומבה, טאנגו, ואלס וכו' כאן חייבת להיות הלאמה מלאה, בין הגבר לאישה. דבר התורם ואף גורם להאתמה נפשית –בעיקבות הריקוד. והנה, דבר מענין קרה לו לריקוד הזוגות במהלך עשרים השנה האחרונות – כאשר הריקוד נעשה פרטני, דהיינו, אינזווידואלי ומנוכר, על אחד מבני הזוג הרוקדים עושה את 'הקטע שלו' במנותק ובלי קשר ותיאום עם השני. אין התאמה כלל בתנועות וכל אחד זז ונע בקצב, בתיזמן ובסגנון שלו. כלומר הערכיות שהזמן המודרני מיחס ליחסי זוגות – כפי שזה משתקף בריקוד – היא דווקא ערכיות של אגו החוגג את בדלנותו ולא ערכיות של היכולת להתעלם מרעשי האגו ו'ולהקשיב' ולהתיחס לסגנון היחודי של הזולת. ולא זו בלבד שיש לסגנון הריקוד הזה ערך סימבולי ואנאלוגי לגבי היחסים בין בני הזוג, אלא שדבר זה כנראה גם משקף את חסר ההתאמה ההולך וגובר בין המינים בתקופתנו. וכנראה אחרי מסיבת ריקודים כזו חוסר ההתאמה האישי בין שני הרוקדים רק ילך ויגבר.
אם כך ביציאה לבליינד דייט' או בשיחה רומנטית (או לא) בין בני זוג, כדאי שיפגשו במסגרת שגורמת להם להתהנג גופנים באופן דומה, כמו שתיית קפה יחד, אכילה ביחד, ריצה ביחד, ראיית סרט ביחד וכו' – כל דבר שניהם עושים ביחד –תוך כדי פעולה שגורמת לזהות בפעולות שהם עושים – מקרבת אותם זה לזו. אגב מעניין לציין בהקשר זה כי פעילות מינית היא אקט שבו כל אחד מהם עושה פעולות שונות, ובה בשעה שהם שותפים לאקט זהה, הפעיליות שכל אחד ואחת מבצעים במהלך האקט הם הפוכים. שלא בפעילויות כמו הנשיקה או החיבוק שהם הדדיים כמעט לגמרי, האקט המיני מבליט ומנציח את השונה הן במבנה הפיזי של כל אחד מהם והן בפעולות של כל אחד מהם מבצע במהלך האקט.
מוריס גם מתייחס בספרו ל'זאב הבודד' המקרין תמיד חוסר שילוב חברתי. מסתבר כנראה ש'זאבים בודדים' מקרינים בגופם איזשהו שוני שגורם להם להידחות על ידי אחרים בקבוצה, הם משדרים אותות דומים ואילו הוא משדר משהו אחר, נראה אחר, או מתנהג אחר וכו'.
תופעה זו מסבירה גם את הדחיה של עולים חדשים, או מהגרים או סתם זרםי על ידי תושבי מדינה. כי אינסטינקטיבית הם חשים שהם שונים וזרים, על ידי שפת גוף שונה, שפה שונה, מבטא שונה, ואכן עד ששפת הגוף לא הופכת ליותר דומה – הם לא יחושו חלק מן הציבור במדינה ותושבי המדינה הקולטת יחושו זרות כלפיהם.
נראה גם כי ככל שחברי הקבוצה חשים יותר תחושת חירום לגבי המטרה המשותפת של הקצובה וככל שישנה לדעתם חשיבות רבה יותר לקיום הקצב כן יהיו תנועותיהם יותר זהות. למשל בקבוצות הם קיימת לכידות גבוהה ותחושת חזקה לגבי היעד המשותף – כן תגדל הזהות בלבוש ובהתנהגות, כמו בקרב יהודים חרדיים כנטורי קרתא, או חסידי סטמר, או האמיש, הקווקרים וכו'.
אנשים גם מצטרפים לקבוצות או קהלים שבהם ישנה תחושה של ביחד לגבי משהו, כי לאחר ההצטרפות הם חשים פחות 'זאבים בודדים', ויותר ביחד עם אנשים אחרים, ולו רק בגלל העובדה שהם עושים מה שאחרים עושים, והאחרים עושים מה שהם עושים. למשל בקונצרט רוק שבו כל האנשים מניפים ידיים באוויר ביחד, או מדליקים נרות ביחד, שרים ומתנועעים באותו הקצב. במשחקי כדורגל הסינכרוניזציה בקרב האוהדים היא כה מדויקת עד כי מחיאות הכפיים שלהם נעשות בדיוק של אחד חלקי 16 של שניה…מעניין שגם בתרבויות או קבוצות שנמצאו בתהליך של התפוררות ישנה נטיה להתבססות של תתי קבוצות שכל אחת מתנהגת במופגן אחרת מאשר תתי הקבוצות האחרות.
עד כאן על זהות התנהגותית בקבוצות . אך שיקוף אינו רק תולדה של היחס כלפי הזולת אלא גם ובעיקר תוצר של אישיות, כלומר ישנם אנשים שישקפו יותר מאשר אנשים אחרים, בגלל עצם טבעם ולא רק בגלל מה שהם חשים כלפי הזולת, והמדובר כאן על אנשים בעלי יכולת אמפטית גבוהה, לאנשים כאלה יכולת ליצור סנכרון ביניהם לבין הפרטנר. זה מפיל מחיצות ויוצר תחושה כאילו אתה מכיר אותו זמן רב.
מה שזה אומר הוא שגברים או נשים שהולך להם ברומנטיקה, יחסים בינזוגיים וכו' זה כתוצאה מכך שהם רואים את הפרטנר לא כשונה או אחר, אלא דווקא דרך הגלעין הפנימי האישי המשותף. לולא היתה להם היכולת להתחבר באופן ראשוני דרך הדומה לא הייתה נוצרת הקרקע לאהבה או אמפטיה, שהיא הבסיס ההכרחי לכל מערכת יחסים.
רב האנשים הללו עושים זאת מבלי ידיעה על כך וזה אומר שיש להם אישיות אמפתית ויכולת הזדהות טבעית עם הזולת. היכולת הזו נקראת באנגלית, ליווי, PACING והכוונה כאילו להתאמת הצעדים לצעדי הזולת.
עכשיו, לא כל אדם שטוב בליווי PACING הוא גם מצליח עם המין השני. הרמוניה אינה בהכרח מובילה להתקדמות ביחסים, היא רק יוצרת מישור בסיסי חיובי.
מסתבר שאצל אנשים שיש להם הצלחה עם המין השני, יש להם גם שלב שני לאחר הליווי, והוא נקרא LEADING, הולכה -בעברית, כלומר, לאחר שהוא מצליח לעלות על התדר של בת הזוג – הוא משנה מעט את שפת גופו ואז ברצותה לא לאבד את ההרמוניה שנוצרה עכשיו, היא מתאימה את שפת גופו של בן הזוג. כאן טוענים מומחים: היא שלו.
אז מהם סממני ה'ליווי' האופייניים בשפת הגוף? ובכן הם מתחלקים לשניים (אומרים מורים לנ. ל. פ. : גוף וקול. בגוף ההתאמה היא בחמישה פרמטרים ובקול בארבעה.
גוף:
תנוחה:התאמה לתנוחה שפופה, זקופה וכו'
מצב גפיים: משוכלות או לא, יד תומכת בסנטר וכו'
תנועות ומחוות: התאמה לסוג התנועות, קצבן, תכיפות או להעדרן.
קצב ומהירות תנועה: התאמה לקצב של רגליים או ידיים מתופפות, קצב מצמוץ וכו'
קצב ומהירות נשימה: התאמה.
קול:
גובה
קצב
טון ואינטונציה
מהירות ושטף
התאמת קצב:
בהתאמת קצב המדובר על תזמון של תנועות ותזוזות. שני בני הזוג נעים ביחד, עושים תנועה ביחד, אך המעניין בקטע של הקצב, שאין בהכרח מדובר כאן על חיקוי התנועה אלא רק על שמירה על תזמון וזה נקרא 'התאמה מוצלבת', למשל כל פעם שאחד מרים משקפיים מעל לאף – השניה מסדרת את השיער. אין קשר בין התנועות אך בכל פעם שאחד זז – גם השני זז.
קצב הוא ענין קינסטטי ומתרחש בעיקר אצל אנשים קינסטטיים. כשישנה סינכרוניזציה זה משדר רמה גבוהה של אמון, פתיחות וקשר אישי. משהו מיוחד מועבר בין המסנכרן למסונכרן.
בחיקוי של הקצב, אפילו קצב מצמוץ נכנס לעניין. באשר לקצב ראוי לציין כי הקצב הינו מרכיב כה חשוב בהתאמה בשיחה בין בני זוג עד שלמען שמירה על הקצב – הפרטנר שמתאים עצמו – יעשה כל תנועה ופעולה שהיא – בלבד שתהא באותו המקצב עם תנועתיו של אחר, למשל אחד מרים את קולו והשני (זה שמחקה) בדיוק מזיז כוס כס"מ – הצידה, או זה שמחקים אותו מניף ידו באוויר – והשני בדיוק באותו הרגע ממש מזיז את כסאו מעט הצידה.
התאמת תנוחות ותנועות הגוף
ואלה התאמות שמתרחשות כאן:
-התאמת כל התנוחה של הגוף – משדר התאמה נפשית מלאה.
-התאמת התנוחה של מחצית הגוף, העליונה או התחתונה
-התאמת זווית הראש והכתפיים.
התאמת תנועות הידיים.
-התאמת מיקרו- הכוונה כאן היא למשהו זעיר כמו כמו הידוק שפתיים, עפעוף, הרמת כתף. כשזה קורה-ברמה זו- מדובר על התאמה נפשית אל שכיחה שמדברת על קשר מאוד חזק ואינטואיבטיב, כל זה הינו ויזואלי. והתאמה במישור זה דווקא תתרחש בעיקר אצל אנשים ויזואליים (ראיתיים, אנשים שחוש הראיה הוא האחראי העיקרי אצלם להפנמה של רשמים)
התאמה קינסטטית:
הוספת 'רגשות' לשיקוף; תוכן רגשי גם הוא משתקף אך אינו מועבר בדיבור. וכך הוא מעביר תחושה חזקה של בטחן ותמיכה, כאן זה עובר בעיקר באינטואיציה
התאמת נשימה:
כאן יש את קצב הנשימה וגם איזה חלק של החזה והסרעפת מתרומם.
ההתאמה כאן היא גם עמוקה מאוד ונדירה ומשדרת סינכרון של חיוניות ורגשות. והיא מתרחשת אצל אנשים קינסטטיים (תחושתיים אנשים שחושי הטעם, הריח והמגע הם האחראים העיקריים להפנמה של רשמים)
התאמת קול:
ההתאמה כאן היא בגובה, בעוצמה, בקצב, במהירות, בהדגשה ובשטף. להתאמות כאן נודעת משמעות רגשית רבה והיא מתרחשת בעיקר אצל אנשים אודיטוריים (אנשים שחוש השמע הוא האחראי העיקרי להפנמה של רשמים).
סגנון פורמלי וא-פורמלי:
קושי ביצירת כימיה בין גבר לאישה נובע במקרים רבים מפער גדול בין הסגנונות של בני הזוג. ניתן להשיג התאמה ריגשי על ידי הקטנת הפער בין הסגנונות השונים. מבחינת סגנונות התנהגות ניתן לשים את ההתנהגויות על קו רצף הנע מהתנהגות המתאפיינת בפורמליות ועד התנהגות המאופיינת בחוסר פורמליות. בדרך כלל תואם המוביל לכימיה מתרחש באופן טבעי בין אנשים הקרובים זה לזה בסגנון התנהגותם (פורמלי ובלתי פורמלי) בפגישה בין גבר לאישה נמצאים בקצוות שונים, מלאכת הגישור הנדרשת ליצירת הרמוניה הינה רבה יותר.
להלן חלק מן המרכיבים הבלתי מילוליים השייכים לקוטב הפורמלי והא-פורמלי. כללית – ככל שבן בן הזוג ינטו יותר לקוטב הנגדי כך הם ישדרו פחות כימיה ויגרמו לפחות רצון לקירבה מצד האדם ששידר אותם פרמטרים.
התאמה בקוטב פורמלי – קוטב א-פורמלי
לבוש מסודר מכופתר – לבוש מרושל ופרום.
דיבור מהוקצע – דיבור בסלנג
תנועות מאורגנות – תנועות מתפרצות וספונטניות
מרחק בין אישי גדול – מרחק קרוב בין בני הזוג
לא נוגע – נוגע\ת הרבה
מבטים לעיתים רחוקות – מבטים תכופים וישירים
טון דיבור מונוטוני ושקט – טון דיבור רם עולה ויורד
תופעה זו קיימת גם אצל בני זוג החיים חיים ארוכים (ובד"כ טובים) ביחד, שם אנו מוצאים דמיון מפתיע בצורתם החיצונית, בדיבורם, תנועותיהם, קולם ועוד, דמיון שלא היה שם כשנישאו, (לעיתים זה קיים גם בין אדם לכלבו…(
ולא צריך להרחיק עד כדי בחינה של זוגות החיים בהרמוניה, זה קיים ברמה הרבה יותר ראשונית אצל תינוקות, אחד הדברים המדהימים באשר להתאמה הגופנית והטונאלית הזו, הוא שמסתבר ממחקרים בנושא כי תינוקות בני 14 יום! מחקים באופן טבעי הבעות ותנועות של מבוגרים.
ד"ר אנדרו מלצהוף מנסה לגרום לתינוק בן כמה ימים לחקות הוצאת לשון.
ומה שזה אומר הוא מדהים, זה אומר שאנו נולדים כבר עם היכולת להזדהות נפשית וליצור סינכרוניזציה עם בני אדם. וכי אין דבר טבעי יותר מסינכרוניזציה נפשית. ועל כן המסקנה המתבקשת (בהתבוננות במבוגרים) היא שבמהלך החיים, איפשהו, איבדנו את היכולת הזו.
שניה לפני שד"ר מלצהוף מצליח להוציא מן התינוק הוצאת לשון
מלוא העוצמה של שפת הגוף מתגלה בדברים הזעירים שנעשים באופן לא מודע לחלוטין. כאן מדובר ברמת חיקוי מדהימה בדיוקה, הן אצל זוגות החיים לאורך זמן והן אצל תינוקות, מחקרים מעלים כאן ממצאים מדהימים, למשל התאמה ב-: עומק החיוך, קמטוטי חיוך ליד העיניים. אפילו מתח השרירים צורת אחיזת הגב. שלא לדבר על קצב פעימות הלב, קצב הנשימה ופליטת הזיעה. ועד השוואה בטמפרטורת הגוף. ואם עד כאן זה נשמע כמדע בדיוני – אז מסתבר כי התאמה בין אוהבים יכולה גם להתבטא בהתאמה בלחץ הדם…
כל אלה מדברים על אמפתיה ברמה העמוקה והפנימית ביותר. ואם נשליך מכך על מפגש בין אישה לגבר, הרי שניתן להגיד שאכן ניתן לשאוף למצב של הרמוניה ואמפטיה ביניהם אך גם כדי שמערכת יחסים תתחיל נכון, צריך שתהיה תשתית של אמפתיה וסינכרוניזציה וכימיה התחלתית. כפי שתינוקות מתחילים חייהם ביחס אמפטי כלפי האחרים ורק אחר כך חווים את תחושת העצמי שלהם.
כלומר ביחסים, אמפתיה חייבת להיות בהתחלה, כאקורד פתיחה צנום, וחייבת להיות בסוף, כסימפוניה שלמה לאקורד הסיום. כלומר, אמפתיה חייבת להיות בתחילה כזרע בין בני הזוג ומערכת היחסים רק מצמיחה אותה לקראת אמפתיה בשלה.
כפי שיצירה מוזיקלית חייבת להתחיל באקורד שיהדהד באופן סימפטי באוזניו של המאזין וכל שהיצירה עושה זה לעבות להעשיר את האקורד הפותח שמהלך החוויה והאילתורים של היצירה עצמה.
כך גם היחסים בין גבר לאישה, חייב להיות אקורד האמון וההזדהות הנפשי – בהתחלה כדי שיהיה מה להצמיח בהמשך.
והפרטנר המוצלח כאמור, לא מחכה לקליק שיתרחש מתוך איזשהי התאמה נפשית ראשונית ורומנטית, הוא מתאים עצמו לכל אישה בגלל אמפטיה בסיסית שיש לו אליה כגבר, גבר שיש לו הזדהות עם האנוש של אישה, ההומני שבאישה, הגלעין הפנימי של האישה, כל אישה.
(ליווי) pacing
בשיטת N. L. P. גם מלמדים איך להתאמן ב- )הובלה) pacing כדי להיות מסוגלים ליצור אותו באופן מודע.
גוף: למשל, לשוחח עם מישהו ובאופן מודע לעשות ההפך ממה שהוא\היא עושים, לשבת שונה, לנשום אחרת, להשתמש בתנועות שונות, ואז לשים לב כיצד זה משפיע על האווירה והיחסים. ואז, להתאים את שפת הגוף לזו של הזולת ושוב להשגיח בתוצאה.
קול: או למשל, לשבת עם משהו גב אל גב ולנהל שיחה ולחקות את גובה הצליל, קצב, מהירות, המנגינה בקול, עד שבן\ת הזוג מחליטים שזה זה. יש לחזור על זה שוב ושוב כי זה לא קל ואז לחוש את התחושה, זו הרגשה מיוחדת שמישהו מצליח לקלוט ולשחזר בשיחה עמך את צורת דיבורך.
'פייסינג' הוא מצב של שינוי מודע של שפת הגוף (תנוחות, תנועות, הבעות, קצב וטונציה) על מנת לצאת ממצב של התאמה גופנית ונפשית על מנת להגיע לניווט ושליטה באדם, כך שמתוך רצון לא לאבד את ה'רפור' עם האהוב והאהובה הוא ימשיך להתאים עצמו למושא האהבה גם כשהוא משנה את התאמתו. 'פייסינג' מתרחש בין שני בני אדם כשהאחד פחות מעוניין והשני לא רוצה לאבד את מושא האהבה, ומושא האהבה רוצה לשלוט ולנווט את האוהב ולגרום לו ללכת להיכן שמושא האהבה רוצה שהוא ילך. את שיטת הפייסינג מלמדים בסדנאות למוכרים ומשכנעים ומניפולטיבים למיניהם, המשתמשים עתה תופעה מופלאה כדי לקנות שליטה על אנשים מאוהבים.
כך ש'פייסינג' הוא השלב המניפולטיבי, אך השלב הקודם, ההתאמה או באנגלית matching הוא דבר שישנו לאנשים שיש להם אמפתיה טבעית לבני אדם, אנשים שמזדהים עם סבלות הזולת, לעובדים סוציאליים אך גם לדון ז'ואנים, למחזרים הטבעיים, יש אנשים שמסוגלים לעשות זאת באופן טבעי, למשל כשבן\ת הזוג משועממים, המחזר המוצלח מפגים אף הוא שעמים קל, אם בת הזוג מלאת אנרגיה – 'המתאים' הקלאסי מתמלא חיוניות. אם הגבר למדבר לאט, גם האישה מאיטה לפתע את דיבורה. מה שמעניין בזה הוא כשזה קורה זה רחוק מלהיות 100% כי אז חיקוי ועל כן גובל בקריקטורה. מה שטוב בזה עושה זאת ב-70%-89% בערך, ועל כן השם המדויק לזה הוא התאמה ולא העתקה, או שם יותר נכון הוא ליווי, כי האדם שמתאים עצמו לזולת לא עושה זאת כי הוא רוצה להיות כמוהו, אלא הוא איתו, מלווה אותו.
'ליווי' הוא כאמור שלב התחלתי, אך אם הוא לא מלווה ב'הובלה', כלומר אם שניהם ממשיכים לשקף את את השני – נוצרת סטגנציה, היחסים קופאים בהזדהות שלא זורמת לשום מקום, אין דינמיקה. ומה מביא לזרימה ביחסים הם דווקא השינויים הקטנים, החריגה מהעתקה ושוב, חזרה אליה. השבירה של הרמוניה – יוצרת תנועה. כמו במוסיקה טובה – הדיסוננס חורג מן ההרמוניה וכך יוצר מתח המטעין את היצירה בכוח מנסה לשוב שוב אלי ההרמוניה האבודה, שחוזרים אליה שוב –חוזרים עם מטען חוויות ואנרגיה עודפים. ההתאמה והליווי ההדדי יוצרים את האיזון, בעוד הדיסוננס, ('ההובלה') החריגה של אחד מבני הזוג מן ההרמוניה – יוצרים תנועה, שממנה שבים לאיזון –מחוזקים.
ישנו הבדל בין 'הובלה' חד צדדית ו'הובלה' הדדית, הרמוניה נוצרת כשיש הובלה הדדית, עליה אנו מדברים כאן. הובלה חד צדדית, כלומר כשרק צד אחד שובר את ההרמוניה, ורק הצד השני מלווה אותו היא תוצר של מערכת יחסים כוחנית ודומיננטית, במערכת יחסים הרמונית ה 'הובלה הדדית' מתרחשת כשאחד משנה והשני מתאים, אם השני משנה אז הראשון מתאים וחוזר חלילה. כל אחד משנה קצת ומתאים קצת – זוהי מערכת יחסים הדדית שבה הידלקות שווה. וכאמור לרוב אנו לא שמים לב לכך כלל, אך שוב כאמור, הגוף לא יודע לשקר.
בקיצור, 'הובלה' היא שבירה של הדדיות הרמונית, אם השבירה גורמת לבן\ת הזוג להתאים את שפת גפם לפרמטר החדש הכימיה עמדה במבחן, בבחירה בין האגו לכימיה – ניצחה הכימיה.
חשוב לזכור ש'הובלה' מבוססת על 'ליווי' או 'התאמה', אי אפשר להוביל מבלי שיש קודם לכן קרקע של זהות והרמוניה מתוך הסכמה פנימית והדדית, אם ישנה הובלה לא מרבץ וקרקע בטוחה של כימיה נפשית – זו רודנות.
סך הכל, מדובר על שלושה שלבים ברורים; שלב א': שיקוף (חיקוי סטטי, בעיקר של תנוחות). שלב ב': ליווי (התאמה בתנועה, התאמה דינמית). שלב ג': הובלה (יצירת שינוי כדי לבדוק אם הפרטנר מחקה מחזיק אחריך).
כשנו מתבוננים בתצלום פניו של אדם אנו חושבים שאנו רואים פנים רגילות, אך לרוב אנו מתבוננים בעיוות, אך עיוות כה עדין, שבמבט ראשון לא ניתן לעמוד עליו. למעשה כמעט כל פנים מחולקות לשניים, ואף צד לא ממש דומה לצד השני. ופנים של אדם אחד שונות משל רעהו במידת הא-סימטריה שבין צד פנים שמאל לצד פנים ימין.
איך אפשר לגלות זאת? ובכן ניתן לקחת תמונת פנים של כל אדם, לצלם אותה בשני עותקים. לקפל את שתי התמונות לאורך באמצע ולחבר את שני חצאי שמאל בשתי התמונות, ואז לחבר את שני חצאי ימין. מה שנקבל זה שלוש תמונות של אותו אדם, באחת זה נורמלי, אך בשתי האחרות, אנו רואים רק צד אחד של פניו כפול שניים. וכך נקבל שלושה פרצופים שונים…
דרך מהירה לעשות זאת, היא לשים ראי קטן ניצב לתצלום שמראה את חזית התמונה. כשמבטים לתוך הראי ניתן ליצור תמונת פנים שלמה מתוך שיקוף של כל צד.
ובכן מה שניתן ללמוד מתרגיל זה הוא שלמרות שלחלק מן האנשים פנים סימטריות, לרובנו פנים אסימטריות לגמרי. מה שאומר שכל צד של פנינו יכול לשדר רגשות שונים בו זמנית!
החיבור של חצאי הפנים יוצר אפקט מצחיק. אמנם ניתן לזהות את האנשים המצולמים, פניהם (בצדדים) משדרות רגשות מוגזמים, כמו רוגז, חשד, או אושר, ולעיתים מבט מרוקן לגמרי.
אך מדוע שני הצדדים של אותם הפנים כה שונים זה מזה?
ובכן, ברמת המשמעות, מדובר כאן על תופעה מעניינת מאוד, שאנשים לא מעטים לא מודעים לה. למעשה כל אחד מאיתנו הוא שני בני אדם… כולנו סכיזואידים. והכוונה לא מבחינה פסיכולוגית, אלא מבחינה מנטלית. החשיבה שלנו מפוצלת לשתי ישויות שונות.
הראשון שחקר את הנושא ברצינות היה רוג'ר ספרי Roger Sperry שקיבל על כך פרס נובל רק ב1981 הוא גילה כי המוח אינו שונה מיתר האנטומיה שלנו והוא מורכב משני חצאים, אונה ימנית ואונה שמאלית. ישנה הפרדה בני החצאים, והם מחוברים רק על ידי כבל של עצבים שנקרא הקורפוס קולסיאום. corpus collosum
חיבור זה די דומה לחיבור של כבל שמחבר שני מחשבים שונים.
צד ימין של הגוף מחובר לצד שמאל של המוח ולהיפך.ולא רק מה שמתחת לצואר, אף העיניים מקבלות פקודות מן המוח הנגדי. כך שצד פנים שמאל מגיב ומושפע מן הצד הימני של המוח ולהיפך. כך שאנשים שצד ימין של פניהם מפותח, רחב ומודגש יותר, בהכרח הם אנשים שמשתמשים יותר בצד שמאל של מוחם.
רוג'ר ספרי גילה כי הצד הימני של המוח הוא היותר רוחני, נפשי, הומני, יצירתי ואומנותי, והוא מופלה לרעה לטובת הצד השמאלי של המוח, שהוא הצד השליט אצל תשע עשיריות מכל בני האדם, צד זה אחראי על המדע, על החשיבה הרציונלית, על אותיות, מספרים ומדידות, כפי שהוא כותב בקטע שפורסם עוד לפני שקיבל את פרס הנובל:
“The main theme to emerge… is that there appear to be two modes of thinking, verbal and nonverbal, represented rather separately in left and right hemispheres respectively and that our education system, as well as science in general, tends to neglect the nonverbal form of intellect. What it comes down to is that modern society discriminates against the right hemisphere”.
-Roger Sperry (1973)
ובכן, כפי שראינו עד כה לרוב האנשים ישנה אסימטריה כזו או אחרת, לאחרים ישנה פחות א-סימטריה, אך לאחרים (לרב) ישנה אסימטריה כלשהי, (שהולכת וגוברת עם חלוף השנים). אך מה לגבי אנשים שיש להם אסימטריה בולטת ביותר, כמו אצל ניכסון למשל? ובכן ראשית הנה תוצאות של מחקר בנושא, לפי מחקר שהתפרסם ב Journal of Personality and Social Psycholology, ב 1997 Feb;72(2):456-66 על ידי Shackelford TK, Larsen RJ מן המחלקה לפסיכולוגיה באונ. מישיגן מתברר כי אסימטריה יכולה להגרם על ידי גורמים סביבתיים וגנטיים וכמעט תמיד היא מצביעה על מחלה או פגם כלשהו, ידוע שבמשחק החיזור בעלי חיים יעדיפו כאלה שהם יותר סימטריים. החוקרים . K. Grammer and R. Thornhill מצאו ב 1994 כי ישנו קשר ישיר בין אסימטריה בפנים למצב בריאות לקוי. וגם מצב פסיכולוגי, רגשי לקוי או בעייתי..
הנקודה המעניינת כאן היא שככל שבני אדם סובלים יותר מבעיה רגשית או פסיכולוגית, כך האסימטריה גדלה ככל שהם מביעים הבעות רגשיות יותר. אך כמובן שאצל אנשים מאוזנים יותר רגשית אמור להיות פחות שוני בין שני חלקי הפנים בשעת הבעה של רגשות.
תיפקודי צד שמאל של המח משתמש בהגיון רואה את הפרטים שליטה של העובדות היבשותשפת המלים.הווה ועבר מתמטיקה ומדע
תפקודי צד ימין של המח משתמש ברגש ואינטואיציה'רואה' את כל התמונה. שליטה של הדמיון היוצרשפה של תמונות וסמלים עבר ועתידדת ופילוסופיה
בתקופתנו לרוב האנשים צד שמאל של המוח מפותח יותר. וזה מסביר את אופי החברה בה אנו חיים, חברה הנשלטת על ידי האונה השמאלית של המוח.
אך כמובן מה שחשוב זה שיהיה איזון ביניהם והם יתקשרו, אך כאמור, אצל רוב האנשים האיזון והתקשורת בין האונות אינה במיוחד מפותחת. ולפי תיאוריות מסוימות זה עלול לפגום ביכולת הלמידה וההבנה של אותם אנשים.
מחקרים בנושא מעלים כי רוב הילדים מפעילים את הצד הימני של המוח לפני שהם מגיעים לבית הספר, וזו כמובן עדיין התקופה היצירתית שלהם. אך עם תחילת הלימודים הם פוגשים מערכת חינוך ששמה דגש בעיקר על כושרות של האונה השמאלית. בבית הספר פוחת מספרם של היצירתיים לעשרה אחוז מבוגרים, ישארו רק שני אחוזים מהם שמפעילים את האונה הימנית ועל כן יפעלו ויחשבו בצורה יצירתית.
ניתן להגיד כי המוח השמאלי כלל לא מבין את המוח הימני ולא מעריך כלל את התובנות שבאות ממנו. ולעיתים יש גם ויכוח בין שני החלקים, מה שמסביר חלק מן הבלאגן שיש לרובנו בראש…ובויכוח הזה מותר להגיד כי הצד השמאלי של המוח מנצח תמיד, אבל תמיד.
המוח לא עובד ביחד, לא עובד בהרמוניה, כל שאנו יכולים לעשות, זה לעבור מצד אחד לצד אחר, אך לא יודעים לרוב להפעיל אותם בו זמנית. וזה גורם לרמת מודעות נמוכה. לקליטה של המציאות כשהיא רק אמוציונלית או רק עובדתית, ועל כן נטולת ממד של עומק.
אנשים בעלי רמת תודעה גבוהה ויכולת הבנה יוצאת דופן, בדרך כלל הם אנשים שמצליחים לסנכרן בין שתי האונות ולהגיע עמם למצב כלשהו של סינרגיה.
הבעות הפנים שלנו הן תוצר של השפעת המוח על העור והשרירים של הפנים. וכך שרירי הפנים שלנו מחולקים לשני חלקים, כל אחד נשלט על ידי הצד הנגדי של המוח.
וכך, כשאנו באים להתבונן בפניו של אדם, עלינו לשאול עצמנו איזה צד של פניו יותר דומיננטי? איזה רגשות מבוטאים על ידי כל צד? במקרים לא מעטים ניתן לראות בצד אחד של הפנים אישיות מנוגדת וקוטבית לצד השני. אך במקרים אחרים, למשל אצל הנסיכה דיאנה אין הבדל גדול כל כך בהבעות של שני הצדדים.
ננסי רייגן:
הפנים המקוריות של ננסי רייגן
שני חלקי צד שמאל של פניה
שני חצאי צד ימין ננסי רייגן
מה שזה אומר לגביה הוא שהצד השמאלי של מוחה הרבה פחות פעיל מן הצד הימני. הצד הימני של פניה המופעל על ידי צד שמאל של המוח, שהוא הצד האנליטי והרציונלי, הרבה פחות מפותח מן הצד השמאלי של פניה, שנשלט על ידי הצד הימני של המוח. מה שאומר שלננסי הייתה אולי אינטואיציה מצויינת ודימיון עשיר, אך בכל הנוגע להגיון הקר, זה לא היה כנראה הצד החזק שלה.
אך מה עם בעלה? האם ניגודים משלימים? ועוד איך.
רונלד רייגן:
שני חצאי פניו השמאליים, כפול שניים
הפנים השלמות שני חצאי הצד הימני של פניו
מה שזה אומר לגביו הוא שמוחו השמאלי הרבה יותר חזק מן הימני, וזה מתבטא בצד פניו הימני שהוא הרבה יותר מלא בשר, חזק ומודגש. מעניין גם שצד פניו השמאלי גם יותר חיוור, כלומר המוח מזרים לשם הרבה פחות דם. כך שזה אדם מחושב מאוד, קר מאוד, וכל ההבעה הרגישה שהוא הפגין הייתה כנראה פרי של שיקול קר. ומבחינה זו הוא מהווה ניגוד חריף והשלמה קוטבית לאשתו. עבור המתבונן, התמונה בצד שמאל שלך מייצגת את האונה השמאלית של המוח, בעוד התמונה בצד ימין שלך מייצגת את האונה הימנית. כך למשל בתמונה של הפושע למטה, צד ימין של המוח שלו הרבה יותר מפותח מן הצד השמאלי.
כשמתבוננים בתמונות הללו, צריך לזכור כי התמונה בצד השמאלי הקיצוני מייצגים את הצד השמאלי שהוא בדרך כלל הצד הדומיננטי של המוח. בצד שמאל תמונה של קלינטון שבה שני חצאי המוח השמאלי מחוברים, באמצע הוא מצולם נורמלי, בצד ימין שתי האונות הימניות מחוברות (כלומר, שני חצאי פנים שמאל ביחד). .מוניקה לוינסקי, באמצע נורמלי, בצד שמאל שני חצאי פנים ימין מחוברים יחדיו. באמצע, מוניקה נורמלי, בצד ימין שני חצאי פנים ימניים מחוברים להם יחדיו. President Kennedy's Left Brain, Normal, and Right Brain composites. הנשיא קנדי, בצד שמאל שני חצאי צד ימין של פניו. באמצע פניו הרגילות. ובצד ימין אנו רואים את שני חצאי פניו הימניים מחוברים ביחד. Princess Diana's Left Brain, Normal, and Right Brain composites.הנסיכה דיאנה, בצד שמאל שני חצאי מוח שמאל, באמצע נורמלי, ובצד ימין שני חצאי מוח ימין מחוברים. Adolph Hitler's Left Brain, Normal, and Right Brain composites. אדולף היטלר, מוח שמאלי, נורמלי, ושני חצאי מוח ימין מחוברים.
אסימטריה בפנים של ניקסון
רואים שהוא עצוב, מפוחד ומודאג. הוא אמנם מנופף בידו הימנית, אז זהו נינפוף שהוא אמנם צייתני אך הוא בהחלט חלקי וביישני.
ועתה הבה נביט בניקסון בהיותו מבוגר, זה צילום הופיע על השער של הניו יורק טיימס בשנת 1972. הצילום נחצה לשניים, כדי לאפשר התבוננות בשני חלקי הפנים.
הצד השמאלי של הפנים (בצד הימני של המתבונן) מראה התחלת חיוך מעושה, אך הצד השני מודכא ועצוב; זוית הפה פונה כלפי מטה. ואם נתבונן שוב בפני התינוק, אזי נראה כי שצד פניו הימני מראה ריסון ואילו צידו השמאלי של התינוק מנסה להראות קשר חברתי (בידו השמאלית).
כלומר, כבר בהיותו תינוק הייתה האסימטריה הזו, מה פשר הדבר? אולי בבסיס אישיותו קיים קונפליקט ריגשי חזק? מצד אחד חשדנות כלפי בני אדם (פרשת האזנות הסתר בווטרגייט) ומצד שני ניסיון כושל ליצור עמם קשר? (ידוע שניכסון היה אדם סגור מאוד, סומך רק על עצמו ומקיף עצמו באנשים כמוהו).
כלומר מה שנאמר כאן הוא שאצל ניכסון קיימת אסימטריה קיצונית, שיכולה להעיד על אסימטריה דומה בנפשו, אדם שמציג צד אחד של עצמו (נשיא מסור ומבריק) אך הצד השני מכשיל את הצד הראשון (פרשת ההאזנות הכושלת בווטרגייט). יש כאן שניות שגורמת לצד אחד של אישיותו להתנגש בצד השני, כלומר מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה אין מנצחים, רק מפסידים.
.
מאיזה ניכסון נקנה מכונית משומשת?
פני ניקסון לשמאל ומשמאל, בצד שמאל המרוחק. התמונה במרכז היא הנורמלית, והמקורית. והחיבור של שני חלקי פניו הימניים של ניקסון נמצא בצד ימין.
והנה עוד שני צילומים שלו, האחד בגיל צעיר והשני בגיל מבוגר יותר.
מאוד מעניין להביט בתצלום ולשאול את עצמנו: "מה לא תמים בתצלום הזה"? יש כאן משהו שיש בו פוטנציאל למשהו שימלא את כותרות העיתונים למשך זמן רב, ואת דפי ההיסטוריה לנצח. מישהו מהקבוצה הזו בבגרותו יטביע חותם אדיר על ההיסטוריה האנושית – אין סיכוי שנדע. אך לאחר שנשמע מהו הדבר, תהא בנו תחושה שאם היינו מביטים טוב טובובודקים היטב את התנוחה וההבעה של כל ילד וילד – היינו מגיעים למשהו דומה. בדיעבד אנו יכולים לראות את מה שהחמצנו, ה'חוכמה' כמובן היא לראות את זה לפני שאומרים לנו. אך זה על גבול הבלתי אפשרי.
אז מה יש כאן? ובכן, אחד מן הילדים המופיעים בתמונה הוא אחד הרודנים המפלצתיים ביותר שהאנושות ידעה אי פעם. ועתה התבוננו שוב בתשומת לב; היכן יעמוד, איך יעמוד, מה תהא הבעת פניו? ועתה שמצאתם, או לא. המדובר בכיתתו של אדולף היטלר בן השש. האם גם בגיל זה יש משהו ממה שיתגלה יותר מאוחר? היכן יעמוד אדולף ואיך?
ועתה התשובה: אדולף הקטן עומד בשורה העליונה במרכז, ראשו מונף כלפי מעלה, רווח טריטוריאלי גדול משני צידיו וראשו גבוה מראשם של כל הילדים בשורה העליונה.
אז שוב, נכון שזו חוכמה שלאחר מעשה, אך האם מתקבל על הדעת שאדם כזה יעמוד במקום אחר ובצורה אחרת? ***
שלוש נשים ממתינות למידע אודות בעליהן
הבעלים מצויים במחנה צבאי, והן מחכות בחוץ ממתינות לפיסת מידע.
אכן בעליל הן מודאגות, אך יש כמה דברים בדרך בה הן עומדות ביחד שמשדר קצת יותר מאשר לכידות של אנשים בצרה משותפת.
ראשית כמוהן מה שמשותף וזה הרבה; הן עומדות זו לצד זו, כתף אל כתף, ותנוחה זו היא תנוחה של 'ביחד'. הכתף הוא אזור שנשענים עליו, שמחבקים אותו בשעת ידידות, הן מצויות במצב נפשי של: 'זו לצד זו'. אך זה בעצם יותר מזה; הן מצויות במצב נפשי זהה, עם אמפתיה רבה האחת לשניה, כזו שאין צורך לתקשר אותה האחת לשניה, הן מרגישות שהן כגוף אחד, נפש אחת גם בלי לתקשר, כי תקשורת נועדה עבור אנשים שהם שונים, או מצויים במקומות שונים. תקשורת היא גשר בין הבדלים. השוני הוא הבסיס לתקשורת, כאן הן לא מתקשרות אחת עם השניה כי הן מצויות במצב שהוא מעבר לתקשורת, הן כבר שם, האחת בתוך השניה, במקום השניה. ואיך רואים זאת ? ובכן התנוחה של כולן זהה לגמרי, עד לקפל הלבוש האחרון עד לכיוון שאליו שואפת ידן המורמת. זהות גופנית בין כמה אנשים משדרת שהם מצויים על אותו הגל, הם באותו הראש, או בעצם באותה הנשמה… מצב זה נקראה שיקוף או 'תנוחת הד', הוא ידוע בספרות המקצועית כמצב קיים בין שני אנשים ויותר המצויים באותו מצב נפשי או שקיים ביניהם קשר נפשי טוטלי , מלא ושלם.
ועם זאת 'שיקוף' אינו זהה להתבטלות עצמית מפני האחר. או למצב של שטיפות מוח קולקטיבית, כי בשיקוף נפשי, כל אחד שומר על זהותו הוא, יחד עם היותו אינדווידואל בפני עצמו הוא מצליח להיות באותו מקום כמו אדם אחר, וכאן הנס, או המאורע המופלא (שתמונה זו מעבירה); הן האחת עם השניה לגמרי, ובלי להפסיק להיות הן עצמן באופן ייחודי. איך רואים את האינדיבידואליות הזו? ובכן נתחיל בכיווני הפנית הראש; זו שמצויה בצד ימין שלנו (ושמאל של התמונה) מביטה מעט שמאלה, האמצעית מביטה ישר, וזו שמצויה בצד שמאל שלנו מביטה שמאלה. כמו הן מכסות ביניהן את כל הכיוונים, לוודא שהן מוכנות לזהות את הצד ממנו תבוא הבשורה אודות בעליהן.
השתיים בצדדים מעט יותר מודאגות; הן מביטות כלפי מטה, ולא זו בלבד, אלא שהיד שלהן גבוהה למדי; נוגעת בפה, (השמאלית), או כמעט בפה (הימנית ). ואילו האמצעית מרימה את ידה רק לגובה החזה. מה המשמעות? ובכן נגיעה עצמית מתרחשת בדרך כלל בעת מצוקה נפשית, וככל שהמצוקה גדולה יותר כך הנגיעה תהא גבוהה יותר, אם אדם שומע בשורה קשה ושם יד על מרומי ראשו (פדחת) , אז הוא מקבל בצורה קשה יותר, או מקבל בשורה יותר קשה מאשר היה שם את ידו רק על החזה. וכן הלאה.
נוסף לזה, פיה פתוח, בעוד הפה של השתיים האחרות פתוח יותר, מה שמשדר שהיא במצב יותר רגוע; במתח אנו נוטים לסגור את הפה ובמצבים יותר מתוחים אף לכווץ או לקבץ את השפתיים. ככל שאדם רגוע יותר כך הלסת התחתונה רפויה יותר, מה שגורם לשפתיים להיפתח.
כלומר, גם בגלל הפה וגם בגלל המבט המושפל והיד הגבוהה- השניים בצדדים יותר מדאגות מאשר זו שבמרכז, שידה , כאמור, נמוכה יותר, שפתיה פסוקות יותר ומבטה גבוהה יותר. (וגם עצם העובדה שהיא במרכז אומר, שמעמדה גבוהה יותר, ואולי בגלל קורה רוחה היחסי היא במרכז, או בדיוק להיפך; עצם העובדה שהיא במררכז גורמת לה להתנהג בצורה פחות לחוצה.
כך בתמונה זו קיים איזון מעניין כמעט מושלם בין ביחד ולחוד, כל אחת מצויה בתוך עולמה שלה, לגמרי ועם זאת כל אחת לגמרי עם האחרות. מצב שונה למידי מחיי היום יום שלנו, שם אנו כמעט לא מצויים באינטימיות עם עצמנו, והקשר שלנו עם הזולת רחוק מלהיות אמפטי ומזדהה, אלא הוא יותר עובד דרך המסכה המוסכמה החברתית.
*** שבויים במחנה עבודה בהונגריה. (בתקופת מלחמת העולם השניה).
המעניין בשתי התמונות הללו הם הקשרים החזקים בין המצולמים בהם. רק אחת מן הדמויות הינה זהה, האדם שעומד בצד שמאל של התמונה, בצילום הימני, בצד ימין של התמונה השמאלית ( עם הסינר).
בתמונה הימנית השמאלי הוא מנהל חשבונות שעלה לארץ וחי שנים רבות. האדם באמצע הוא עורך דין ואילו השמאלי הוא סוחר.
בתמונה הימנית השמאלי כאמור הוא אותו מנהל חשבונות, עם אותם בגדים, אך הפעם עם סינר, כנראה לאות הזדהות עם ידידו הטבח שעומד בקצה השני, באמצע עומד פקיד שהיה אדם חולני ונפטר עוד לפני סוף המלחמה. והטבח נשלח אחר כך לאושוויץ, אך ניצל ועלה לישראל.
שתי התמונות (השייכות למנהל החשבונות, שהוא החוליה המחברת בין שתיהן), צולמו באותו היום, ואכן למנהל החשבונות אף אותם בגדים, הוא היחיד המצוי במשרד נוח ולא צריך לצאת לשטח וזאת רואים בשולי מכנסיו המשוחררים, בנעליו החצאיות. מנהל החשבונות הוא אבא שלי…
הסיבה בגללה בחרתי בשתי תמונות אלו, היא הלכידות החזקה בין שלושת המצולמים. נראה כי הם מצויים שם כבר זמן רב, וכי הקשרים ביניהם הם כאלה שהם מרגישים הזדהות רבה, האחד עם השני. ואני הולך אמנם להתעכב רק על מרכיב אחד בתמונה שחוזר גם בתמונה השניה ומלמד אותי על ההזדהות הרבה שהם חשו האחד עם השני. הכוונה למצב הידיים הזהה שקיים בשתי התמונות. ממש כמו התמונה העליונה של שלוש הנשים מעזה, אנו רואים שאנשים המצויים באותו מצב נפשי והחשים הזדהות רבה זה עם זה או זו עם זו, מאמצים תנוחות דומות.
תמונה של משפחה יהודית מיוגוסלביה
ובכן ראשית ניתן לראות כי ישנן שתי חטיבות ברורות במשפחה; הזכרים והנקבות . הזכרים מלוכדים מאוד, והם ביחד, צמודים מאוד, ורווח קיים בינהם לבין הצד הנשי. האם מנסה לגשר, נוגעת ביד אחת בכסאו של הבעל-אב, וביד השניה בבת, כמו מנסה ליצור חיבור. בתחילה, לא ברור גם אם הבת משלבת את זרועה בזרוע אחיה או שהיא התבקשה לעשות כן, כי היא לא מתקרבת אליו עם גופה, ורק ידה תחובה, חסרת חיים בזרועו. אך במבט אל כפות רגליה רואים שהיא פונה לכיוון אחיה, והוא? ראשית לא רק שכפות רגליו לא פונות לכיוונה, בפלג גופו העליון הוא גם מתרחק בפירוש לא רוצה קשר איתה. עד כדי כך שהוא גם מחביא את כף ידו בתוך השרוול של הז'קט. ידו הימנית מראה עם מי הוא באמת רוצה ליצור קשר. והבעת פניה של הבת מראה עד כמה היא חשה דחויה ולא רצויה כאן. הילד הקטן נשען על אביו, חצי נינוח, חצי מחפש משען, גם פניו לא מראים אושר רב. בכלל, לא נראה שזו משפחה שמחה במיוחד.
ועתה לאח היותר בוגר, ובכן פניו מביעות מצד אחד גאווה חשיבות עצמית ומצד שני נינוחות מהולה בשאננות מה, כמו אומרות: "מה יגיד לי מה לעשות בכלל? אני הוא שמחליט". תערובות זו באה לביטוי במצג השונה של שתי ידיו, היד השמאלית (יד הרגש) תחובה בנונשלנטיות בכיס (שאננות וזחיחות), בעוד ידו הימנית אוחזת באצבע השליטה של אביו. כלומר הוא רוצה להיות חלק מן הכוח של האב, הוא אוחז בדומיננטיות של האב ורוצה להצטרף אליה. ושלא כמו אחיו, הוא עומד זקוף, האח הצעיר נשען לכיוון האב, מחפש משען, אך הבכור עומד זקוף בזכות עצמו. וגם הכובעים של שניהם מעניינים; בשעה שהכובע של אחיו מוזח בחוסר חשיבות אחורה, לאחורי פדחתו, הרי שכובע של האח הבכור יושב בצורה איתה ודי מאוזנת, אומר שדברים צריכים להיות כפי שדברים צריכים להיות'.
האב והאם לובשים מסכות החברתיות, המקנות לפניהם הבעה סתמית; החיים והתביעות שלהם שחקו אותם, אין להם כוח להביע את רגשותיהם, הם מציגים את החזות החברתית המחוקה והשגורה.
משניהם, האב סתמי יותר, מי שיותר מעניין זו האם, היא אמנם ברקע, אך שולטת על המרחב המשפחתי, היות וידיה תופסות מרחב טריטוריאלי רב כאומרות: 'אני שולטת בבית הזה'. אז מה שמעניין בה זה מבטה. בשעה שידיה שולטות על מה שקורה, ליבה ונפשה, דרך עיניה, מראות שהיא שואפת למקום אחר. היא לא מביטה לכיוון הצלם, אלא מחוץ למסגרת התמונה, מה שיכול להראות שליבה ונפשה לא מצויים בתוך מה שקורה במשפחה, כלומר מצד המעשה (ידיה) היא בתוך המשפחה, אך מצד נפשה וליבה, אולי היא נמשכת אל משהו שנמצא מחוץ למסגרת המשפחה.
וכך היחסים הם כדלקמן: הבנים סמוכים ומעריצים את האב, ומתעלמים מן האם והבת, האב מכונס בתוך עצמו (קרסוליים משולבים), האם שולטת בנעשה אך מנותקת מן המשפחה באופן נפשי, והבת עצובה על שהיא מנודה מן הקליקה הגברית ,שוביניסטית. וכללית זו משפחה שסוגדת לרשמיות אך מבחינה נפשית ותקשורתית, אין אושר רב ששורה עליהם. זו משפחה פטריארכלית, שהגברים בה הם החשובים והנשים נספחות לסצנה הגברית, או שהן חשבות בה גלגל חמישי (הבת) או שנפשן שואפת למקום אחר (האם).
ועתה לאחר שנכנסנו מעט לנפשן של הדמויות, מעט על העובדות היבשות. משפחה זו היא משפחה של יהודים שחיה ביוגוסלויה, באזור שהיה אוסטרו הונגריה לפני מלחמת העולם הראשונה. כדי לקבל מושג על גילן של הדמויות, אז אם המשפחה נולדה בין שנת 1870 ל- 1870 והיא הבת הבכורה משבע בנות שאביהן היה סוחר נוצות נודד. ביתה נולדה בשנת 1913 ובמלחמת העולם השניה הפכה לקומוניסטית והוצאה להורג בבלגרד. האם נפטרה מסרטן עוד לפני המלחמה. האב גם הוא סוחר נוצות, נתפס עם שני בניו, האמצעי הפך לרופא, הם הושמו במכונית גזים והומתו על ידי גז שהוזרם למכונית בדרכם למחנה הריכוז. עובדות אלו מזעזעות למדי בהתחשב באווירה הבורגנית השאננה והשלווה הנושבת מן התמונה. זו בקלות הייתה יכולה להיות משפחה מן המעמד הבינוני הגבוה באירופה של סוף המאה ה-19 תחילת המאה ועשרים. אך כפי שיצא אלו היו שנים אחרונות של נחת ושגשוג כלכלי, הצל הנורא כבר ריח, מעל משפחה זו ומעל סופה הנורא.
עמוס עוז והוריו
משפחת קלוזנר
הדמויות בתמונה הם בצורה של משולש, האב ובנו מהווים את צלעותיו והאם את קודקודו. וכאן ניתן להתחיל; קודקוד המשולש הוא בדרך כלל נקודת השיא של מבנה זה, אליו שואפות שתי נקודות בקצה. לשתי הנקודות בשתי הקצוות ישנן גם שוקיים, כלומר יש להן דרך להגשים עצמן ולהגיע למקום כלשהו, לא לקודקוד הוא מרוחק מן השוק התחתונה, היא מחוברת בכלל לשתי הנקודות התחתונות, כלומר היא בגלות מן הדינמיקה שלה כלפי התממשות.
בתמונה (וגם במשולש) היא גבוה יותר משתי הדמויות הגבריות, ניתן לראות זאת שהם רואים אותה כמשהו נעלה ונישא יותר, משהו שיש לשאוף אליו, משהו שהוא אציל יותר.
נקודה נוספת היא ביחס בין הדמויות. הילד כאן לבד. לגמרי לבד. בדרך כלל בצילומי משפחה אחד ההורים נוגע בילד או יצור עמו מגע כלשהו, כאן הילד מורחק, וזאת במיוחד על רקע הקירבה והמגע בין שני ההורים. הם נוגעים בראשם (אינטימיות) ואין כמעט חציצה גופנית ביניהם, בעוד הילד עומד בפני עצמו. כמו יש כאן שתי חטיבות; חטיבת ההורים המלוכדת וחטיבת הילד.
ועתה להבעות פנים וראשית לפיות: יש כאן שלושה מצבים של פה: פיו של אריה קפוץ, כמו שומר משהו בפנים, רוצה להגיד משהו ולא יכול או לא רוצה. יש כאן איפוק. פיה של פניה משוך לצדדים במאמץ, בחיוך מאומץ שלא כולל את חלק פניה העליון, כמו ציירה לעצמה חיוך. הדבר מדבר על אדם שחי במאמץ להשביע את רצון הסביבה ולהתנהג בצורה הולמת ולהראות מרוצה למרות שאולי היא לא, מה עשוי להגביר את הדיסוננס בין איך שהיא מופיעה ובין איך שהיא חשה בפנים. פיו של עמוס משוך כלפי מטה בקצוות, התפיחות הקטנה של השפתיים יכולה להצביע על נפש רכה על חושניות לא מאופקת, לא מעושה או מאוכזבת (כמו אצל הוריו המבוגרים). אך הזויות מראות שילוב של עצב ואכזבה או משהו מאחד משניהם.
וכך שלושתם מצויים במצבים שונים של קושי מבחינה חושנית וייצרית. אז מה קורה עם העיניים? שם זה כבר יותר גבוה, כאן מדובר על הנפש והרגשות; עיניו של אריה עצובות מאוד, מביטות למרחקים, הוא רואה למרחקים, רואה דברים שאנשים אחרים לא רואים. עיניו מצומצמות, כמו הוא חודר לתוך לב הדברים, מה שמעצים את הראיה שלו על טבעם של דברים. זהו אדם עם ראיית עולם מרחיקת לכת, שרואה מעבר לכסות הראשונית של הדברים. (עיניו מוקפות במסגרות שחורות, כמו עיניו הן מודעות אבל, על חזון יוצא דופן שלא יצא מן הכוח אל הפועל). עיניה של פניה רחבות, פקוחות, יש בהן אם כן, תמימות, קבלת העולם כמו שהוא. גלגל העין שלה קצת מורם כלפי מעלה (קיים גם אצל בנה) מה שיכול להעיד על נטיה למלנכוליה ועצב קיומי.
הבין מביט בעיניים פקוחות לרווחה, הוא רואה הכל, אולי לא כל כך למרחקים ולעומק כמו אביו, אך אין דבר שהוא לא רואה. הוא סקרן קולט הכל. עיניו מלאות אור, תקוות ילדות, שלא כמו עיני הוריו הכהות החשוכות משהו, כמו צללים עטו על חייהם הקטנים.
זוויות הראשים: הם נוטים זה כלפי זו, מה שמקרין ידידות ואינטימיות, הוא נשען עליה, כמו מוצא בה ניחומים. היא רק נוגעת בו קלות בחלק העליון של לחיה. מקרינה בזאת אינטימיות מעט יותר צוננת כלפיו, הוא זקוק לה, היא מעניקה חום אך עיקר החום שלה אולי נתון לדבר אחר. זווית ראש של עמוס מקרינה משום מה אומץ, עוז ונחישות, כמו הוא החליט לראות ולהביט ישירות לאמת בפנים והוא לא יזוז מזה. קשה להצביע מה בדיוק בתנוחת הראש מביע זאת, אך זו בהחלט התחושה.
הלבוש של שלושתם סגור, מכופתר. משדר בזאת שמרנות, סגירות, צורך להיות מוגנים, מוגנים בסדר הישן אולי. שניהם לבושים בחליפות נוקשות; הם מציגים כלפי חוץ חזית נוקשה יותר מזו שהם חשים בינם לבין עצמם. אך עמוס מלובש בסוודר רך אומנם מכופתר עד הסוף, אך הוא עטוף ברכות (שלא כמו ההורים).
ולסיום הממחטה שמציצה מכיס מקטורנה של האם; הדוגמא היא של פסים. לא פירחוני, או עיגולים, או ציפורים או משהו עליז או יותר רך, אך פסים. פסים נוקשים, חמורים יותר, והם מזכירים פיזמה (ללכת לישון, עייפות) או מדים של אסירה ('אני כלואה בחיים הללו').
עד כאן הניתוח הפרשני. כללית התמונה כמובן משרה הרגשה של עצבות רבה ואינטימיות רבה. יש בה המון עוצמה, המון רגש ואני מקווה שהצלחתי לגעת במשהו.
***
מרלין מונרוכמה שבועות לפני מותה.
**
צילומים אלו צולמו על ידי הצלם ברט שטרן בסוף יולי 1962. הוא היה בן 36, וכבר אחד הצלמים הידועים בניו יורק. הם קיימו שלוש פגישות צילום, במלון בל אייר שבלוס אנג'לס, סוויטה מס. 261. והם הופיעו בירחון ווג לרוחב ואורך שמונה עמודים. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ישבה מול צלם. כי ברביעי לאוגוסט היא כבר לא הייתה בין החיים.
לאחר מכן כל הצילומים הופיעו בספר: Bert Stern; Annie Gottlieb. Marilyn Monroe: The Complete Last Sitting. Munich: Schirmer Art Books, 1992.
בין הצילומים, היא ישבה ונחה. והוא החליט גם לצלם אותה כשהיא לא מופיעה באופן רשמי. התמונות האותנטיות דוקומנטריות מופיעות בשחור לבן, ואילו התמונות המקצועיות שבסופו של דבר הופיעו בעיתון, מופיעות בצבע. ההבדל ביניהם מדהים ומצמרר.
מונרו שכונתה כבר על ידי נורמן מיילר כ"סטרדיווריוס של סקס", (חלק מזה הונצח בסרטים ובצילומים כמיתוס) באה לשטרן הצעיר כדי שיבוא להמשיך את הנצחת מיתוס המיניות.
מהתבוננות בצילומים נראה שישנו הבדל בולט בין הצילומים בצבע לצילומים בשחור לבן. לאחר הצילומים בצבע, עורך ווג רצה עוד צילומי אופנה בשחור לבן. אך כנראה שזה כבר היה קרוב להתאבדות שלה, ואולי הוא צילם אותה בין הצילומים. ומה שיצא הוא פירסם קודם כל בארוס ואחר בספר. ושם רואים שני מרלין, זו בצבע מלאת חיים ומינית ומרלין בשחור לבן, קודרת ומיואשת. האחת לצופים, השניה עבור עצמה. ראו נא את תמונה בשחור, כל הגוף מרוכן, שחוח, כמעט קמל, כמו פרח שנבל. ובתמות פניה, שוב בשחור לבן, על העצב של העולם ניבט שם, ולעומת זאת, צילומי הצבע, שם היא שמה מסכה והפכה לפתיינית.
כל זה מעלה שאלות, האם רבות הנשים שמשדרות מיניות עזה ובפנים חוות אימה וחידלון? זו אותה אישה, רק בהבדל של כמה דקות או כמה ימים. האחד אותנטי, השני משחק למצלמה.
טוב, אז זה כמעט 'לא חוכמה' לנתח תמונה כל כך שקופה, חד משמעית וחד צדדית.
אין ספק מי כאן הדמות השלטת, מיכל. ראשית היא מתפרשת על פי כל התמונה, גם מסתירה אותו עם שיער, יד וכתף וגם נשענת עליו (הוא משמש לה כתמיכה).
מעניינת גם הדרך בה ידה אוחזת ביזו, היא מכניסה את אצבעותיה לתוך אצבעותיו, כמו מכופפת את כף ידו אחורה ובעת ובעונה אחת מחזיקה את ידו למטה.
היא נראית נהנית מאוד מן הפוזה וממה שה מציע לגבי היחסים ביניהם, הוא הרבה פחות. ההבעה שעל פניו משדרת משהו כמו: 'בשביל מה אני צריך את הצילום הזה'?
הוא נראה ביישן ונבוך, היא נראית סקסית (יד על ירך) חצאית קצרה ורגליים ארוכות).
היא פחות מפלרטטת איתו ויותר עם המצלמה. למעשה הם מפנים אחד כלפי השני גב (מיכל) וכתף (יואב), ואת החלקים היותר תקשורתיים – כלפי המצלמה.
אישים
פנחס שדה
ראשית, אני משוחד, אני בעדו, לגמרי. ואני מביט בפניו כאן בתמונה למעלה ומנסה לדלות מן הפנים על הגדולה של חיים של האיש. ומה אני רואה? אני רואה פנים גדולות, מגושמות, נעדרות חן והשראה, כשל מושבניק, או איכר. אך על פנים אלו נסוך עצב, שניתן רק לקרוא לו עצב תהומי. מבטו מנותק מכאן ועכשיו, שלוח למרחק אך גם כלפי מטה. והניגוד הזה בין ארציות וגשמיות הפנים ובין ההבעה ששפוכה עליהם, יוצרת קונפליקט לא פתור, ואני שואל עצמי; היכן כאן פוטואנלסיס? האם אני מסוגל בכלל לקרוא את הפנים הללו להגיע לתהומות הכישרון והגאונות של האיש? והתשובה חייבת להיות שלא. אין לי דרך לעשות זאת. עם כל הכבוד לספר ושליחותו, אין הוא יכול להגיע למקומות שבהם קיימת התרחשות הרוח האנושית. היא מסוגלת לדלות אך קרעי פסיכולוגיה, יחסים, תחושות, אופי. נכון שאם נשים זה לצד זה אנשי רוח ענקיים אנשים העוסקים במסחר לבלרות, נוכל אולי לעמוד על ההבדל, אך אם נשים תמונות של אנשים רוח גדולים ולצידם כאלה העוסקים במקצועות חופשיים, האם גם כאן נוכל להצביע על העולם הרוח לעומת פקידי הרוח? מסופקני.
והנה לאחר כתיבת שורות אלו, הגיעו אלי עוד כמה צילומים של שדה, שדה, שדה המאוחר, כמדומני כשנה לפני מותו.
בפניו רואים את עקבות המחלה. הוא יושב בשקט ופשוט מביט במצלמה. אדם בשנות העמידה, לא נראה ישראלי במיוחד, ושוב, גם לא סופר או משורר. משהו מזרח אירופאי בפניו וחזותו. ואני יושב ומתבונן, מנסה לדלות מתוך התצלום את הכישרון, את המחויבות, את השליחות הנדירה, את הבידוד הגדול שכפה על עצמו. האיש חי בדירה קטנה ברמת גן ואחר כך בירושלים, בסיגוף ופרישות, כתב את דבריו כאילו הוא חי בימי הביניים, בשורתו נצחית, כפי שהיא חתרנית ובלתי מתפשרת באמת שבה.
האם קיים הבדל בין שדה המוקדם למאוחר? אולי עשר שנים? כאן כבר ידע את מותו הקרב מסרטן. רזה יותר, הפעם מישיר מבט למצלמה, פניו התרככו, עדינות יותר, גם ההבעה על פניו רוחנית יותר. עדיין אותה חולצת בד פשוטה. אך בתמונות המאוחרות יש פחות מרדנות, בתמונה בה רואים את ידיו, גדולות, ידי איכר, או עובד אדמה. ידיים חזקות, כמו מנסות לחפון משהו, את עצמו ההולך ומתרפק? הולך וגווע. אולי את העולם. כפות ידיו חשופות, השרוולים רחוקים מהם, כמו הוא הרחיק אותם מכפות ידיו, או קיפל אותם כלפי מעלה, כמו אדם העוסק בעבודה ולא רוצה שהשרוולים יסתבכו ויפריעו או ילכלכו. מעניין כי החולצה גדולה על גופו המצטמק ומדלדל, אך שרוולי החולצה נראים קטנים על ידיו הגדולות, ידי עשיה. ידיים של אדם שמגיע אל המציאות, בוחש בה ולא בורח לעולמות של שירת מלאכים מתוקה.
תנוחת ידיו על ברכיו הוא מעין תנוחה של ילד צייתן, ספק עומד לקום בכל רגע. כפות ידיים גדולות ומגושמות, שוב, כשל עובד אדמה. נראה לי שכאן הוא כבר ידע שימיו ספורים, היות ועיניו משקפות מעין השלמה מסוימת, עצב יותר מפויס מרוכך. ועם זאת אני רואה במבטו סוג של חיפוש אחר קשר, כמו הוא מביט בישירות ומנסה להגיע. אין בהן שום קושי, או עוינות, או אגרסיה, או קריאת תגר. רק סוג של חיפוש קשר.
עיניו גם פקוחות לרווחה, כשל אדם שמנסה לראות הכל, כמה שיותר, כמה שיותר עמוק. זה אדם שעיניו ראו את מה שמעבר ובתוך מה שבני אדם רואים בדרך כלל.
ולמרות העצב בעיניים, ותנוחתם הצייתנית של הידיים, יש בישיבה הזו הרבה כוח, כמו עוד רגע יקום אלינו, ואז, משאנו רואים אותו כך, הוא נראה לפתע פחות צייתן, מבטו נראה לפתע עז וחודרני, כאומר 'לא כדאי לכם להתעסק איתי'.
וגם האביזרים בדירתו;
לבושו פשוט, פשוט מאוד, רק להתלבש כדי לא להיות עירום, לא יותר. הוא לא ייחס חשיבות לפוזה, למעמד לכסף, לכל מה שהשכן רואה כירוק יותר אצל שכנו. הוא שם על עצמו רק את המינימום ההכרחי כדי להמשיך ולבעור באש הגדולה והקרה שבערה בו כל ימיו מבפנים.
בתמונה אחת עץ בונסאי, באחרת, מסכה לבנה, כמו מסכת מוות, ומלאך מכונף מברונזה או מתכת, נושא על גבו נר. שלושה סמלים. מה הם אומרים? מה הם מספרים על ענק הרוח הזה? בונסאי, על הטבע הענק, הפראי, הבראשיתי והקמעי, שוכן בתוך העציץ הזעיר, כמו רוח הקודש חידת הקיום האנושי השוכנת בשיריו וספריו.
המסכה, כמו מסכת מוות, כמו אומרת שעד כמה שלא חדר לתוך נפש האדם והחברה האנושית והמצוקה האיומה בה היא שרויה, עדיין כל שהותיר אחריו זו מסכה קפואה, וחייו האישיים והפנימיים של האיש, נותרו חסויים בתוך חייו. רק לידידי אמת ספורים ואולי אף לא להם. ואחרון חביב המלאך המכונף עם הנר בגב. האיש, שדה היה איש דתי ורוחני בקנה מידה לא נתפס אהבתו לאלוהים, ומצוקתו על הניתוק – נוצקו לתוך יצירותיו באותנטיות ולהט שהם נדירים בספרות העולמית. בשם אותו להט דתי הוא לא ויתר ולא הצטרף לעדר מאמינים, חי את דבקותו הדתית האדירה, לבד, כי שם היא הטהורה ביותר. מלאך מכונף, עם נר בגבו.
והנה מספר מלים עליו, כהשלמה לצילומים;
"ספרו של פנחס שדה "החיים כמשל" תולש את הקורא מן המציאות המוכרת ומעביר אותו אל ממלכה אחרת, רחוקה מאוד מהמולת חיינו, שיגרתם ותיגרתם. בממלכה זו שורדים זיכרונות ילדות וחלומות נעורים, סיפורי עם וטיפוסי אדם מוזרים, מצליחים עם עלובי החיים, אהבות שלא התממשו ותוכניות שעלו בתוהו, תחושות ורגשות ושירים – בהם פרי בוסר ובהם יפים להלל. שתיקתה המבעיתה של האדמה העתיקה שעליה פוסעים כולנו גוברת על קולות האנוש הזמניים והיא שתישאר אחריהם. מפני מורא שתיקתה של האדמה תצעק הנשמה לאלוהים ותחוש את היותה יחידה וערומה לפניו. ונפש האדם היא ים שאנו שוחים בתוכו – אין לו שום חוף אלא האלוהים לבדו. ומאלוהיו מבקש פנחס שדה את השבת לנפשו.
האיש החי בהבלות רוח אשר כזה מואס בכל שמציעה לו החברה הסובבת ונקלע לא אחת למצוקה היו תקופות שבהן חש עצמו פנחס שדה דל ונשכח כמו כיסא הפוך במסעדה בלילה לאחר הנעילה. אבל גם אז הוסיף לתעב את החברה הבעל ביתית, המתוחכמת ומתחכמת – זו שחבריה לובשים את חליפותיהם, קוראים בעיתוני הערב, סועדים, שוחקים, זוממים, מבלים ומנהלים חיים שעיקרם כזב, הבל וריק, העיקר הוא להצליח בלימודי המדעים המדויקים, סדרי הכלכלה, חוכמת הפוליטיקה ועורמת העסקים – אלה המהווים תשתית לחברה האזרחית ואשר להם ולה הוא בז מעומק לבו. אך יותר מהם שנא שדה את הפסיכולוגיה, זו החסרה לדבריו, 'כל הבנה לערך המסתורי הכמוס בתוך הדברים… ייסורי הלב, הבדידות, והמצוקה, האושר…', ואת הפסיכולוגים: 'הלא דומים הם, לאותם חמורים, אליהם בא האדם ומתייסר בייסורי אהבה ואומר לו הסתרס וירפא לך'.
לעומתם ניצבים הוריו של פנחס שדה, והם ספרים אחדים היקרים ללבו: התנ"ך והברית החדשה, זרתוסטרא (בעיצובו של ניצ'שה) הלדרלין ורנ"ק. ועמם שורת התמהונים, אהבות החלום, השברים, האגדות. 'תעודת המשורר' שלו היא חייו וחוויותיו של יונה הנביא הנמל מאוכזב ומרומה –אותם שתואר בספר ואותם שהוזה פנחס שדה בלילות בדידותו. ובין זכרונות ילדותו מזדקר לו נר הלילה החופי שאותו ראה בלכתו עם הילדה שאותה אבה ואיבד, זה 'שפרחיו נפתחים עם הדמדומים ושבים נסגרים בשעות הבוקר, בלי להיפתח עוד'".
ד"ר חננאל מאק
(פורסם ב'תרבות וספרות' של הארץ – 29.9.2000 במשאל ראש השנה על סופרים ויצירות שלא הוערכו כראוי או שנשכחו מלב שלא בצדק).
יואל פורת
יואל פורת היה אחד הקצינים הבכירים באגף המודיעין של צה"ל שהתריע אודות המלחמה הממשמשת ובאה, אל המטכ"ל התעלם.
ובכן מה יש לנו כאן? ובכן יש כאן המון עוצמה. הבעת הפנים לא מנסה להשתדל כלל מול המצלמה, אך גם אין מסכה, האדם פשוט מביט, לא מגלה כלום ויש תחושה שלא אנו מביטים בו, הוא מביט בנו. הראיה החודרנית הזו מקבלת אישוש מעיניו: הן חצי עצומות, הן לא פקוחות לרווחה כדי לקלוט כמה שיותר, אלא מצומצמות, כדי לחדור אל תוך מה שישנו. החלק העליון של העין נסגר כלפי מטה, עדי כי רואים רק את החצי התחתון של גלגל העין. דבר מעניין נוסף לגבי עיניו הוא חסרונו של העפעף העליון. הגבות יורדות כלפי מטה ומכסות על העפעף, מצב זה, או המצב שבו העפעף העליון מכסה על הריס, (גם קיים אצלו) ידוע בספרות המקצועית על שפת הפנים כעיניים של אדם בעל כושר אנליטי יוצא דופן.
נקודת פונקטום (אם להשתמש בלשונו של רולאן בארת) היא ידיו. הן מוצבות בינו לבין המצלמה, כמחסום, כאומרות: "אתה לא תחדור" או "לא את הכל אני מגלה". ואם זאת הוא מביט מעל לידיים וקצת בצד, כמו אומר מחסום קיים, אך ניתן להסיט אותו אם צריך. אך מה שמעניין כאן היא התנוחה של הידיים; היד השמאלית חופנת ומכסה על היד הימנית. והיד הימנית היא יד של אגרוף. כמו הוא אומר שיש לא כוח והוא יכול להשתמש בו להתקפה או כדי להילחם, אך הוא גם יודע ויכול לרכך או להסתיר את העוצמה שיש בו. היד השמאלית, בהיותה מחוברת לאונה הימנית, קשורה לרגש ויצירתיות, בעוד שהיד הימנית הרציונלית וחשיבה אנליטית מתודית. לצורך עיניינו כאן, ניתן להגיד כי לכושר הניתוח האנליטי שלו ישנה עוצמה של חומר נפץ, הוא מכסה אותה ומעדן אותה על ידי כושרו היצירתי.
ואחרון חביב, עקבות התקופה הקשה שעבר ניכרות בפניו, יש בהן אכזבה ומרירות, במיוחד באזור השפתיים, שצידיהם משתפלים מטה בהבעה של ספק אכזבה, ספק מרירות.
* פירסינג ובנו על הונדה סופרהוק ב 1963באדיבות: Bohemian Ink
ניתוח תמונה של פירסיג על אופנוע הונדה Superhawk CB77 הניתוח הבא מבוסס, בתחילה, על עבודה של פיל סלאטרי, שהיה פרשן תצלומים בחיל הים האמריקאי ושמש כצלם בית של כמה מגזינים שם.נראה כי שניהם די נרגשים ועל כן נראה כי הם יותר מצויים בתחילת הדרך מאשר באמצעיתה או בסופה. השמש כמעט מעל ראשם, מה שאומר שהשעה היא בין 11 ל15 בקירוב, ואולי עצרו לארוחת צהריים. וזאת על פי שולחן הפיקניק ברקע בצד ימין. הם כנראה בחניית מנוחה. נראה שסיימו לאכול ונראה שהם מוכנים לחזור לדרך כי אין כלום על השולחן, ומכיון שהחבילות שלהם ארוזות. וחוץ מזה כשאנשים עוצרים לאכול, בדרך כלל אין להם סבלנות להצטלם, אך לאחר שאכלו ורוחם טובה ובטנם מלאה, הם כנראה ביקשו ממישהו שגם אכל שם לצלם אותם. היות ורואים כי החבילות על אחורי האופנוע ענקיות נראה שמדובר במסע ארוך. על פי שרווליו הארוכים של פירסיג ומעילו של בנו -כנראה מזג האויר קצת קריר.על פי הפרחים הקטנים לרגלי פירסיג ובין האופנוע ומחסה הפיקניק נראה שזו תקופת אביב.הנער מחייך למצלמה, מצב רוחו טוב, אך פירסיג פניו כבר אל הדרך ומבטו המושפל מטה, (למרות צל החיוך, מראה שהוא כבר רוצה להיות בדרך (אולי בכלל הוא לא רצה לעצור ורק בגלל הנער הם עצרו). מתוך זה גם ניתן לראות שהנער אוהב אנשים אוהב ליצור עימם קשר, בניגוד לאביו שהיה כנראה מופנם יותר ורוחו הייתה יותר בדרכים מאשר עם בני אדם. ועתה כמה תוספות שלי: מהתבוננות בראשו של פירסיג עולים שני דברים, האחד שראשו מורכן כלפי מטה והשני שערו הזקור. ראשו כלפי מטה יכול להראות גישה של פסימיות, נכאות רוח, נטיה להאמין כי חוק מרפי בדרך כלל מנצח וכו'. שערו זקור, לא סתם פורע אלא פורץ כלפי מעלה בחירות חופשיות ובחדוות כיבוש. מה המשדר כי קשה לרסן אותו, חשיבה פורצת אל מחוץ לקונבציונלי, לא ניתנת לריסון או למסגרת. ושערו לא פורץ לצדדים או נופל מטה, אלא פורץ כלפי מעלה, וזה מעניין, כי זה סוג של נונקונפורמיזם אופטימי… אם אפשר להתבטא כך, זו חריגות שרואה את הטוב שבדברים. ואיך זה מסתדר עם המבט המושפל? ובכן, המבט שייך יותר לנפש ולרגשות השער והראש שייכים לתחום המנטלי, מה שיכול להגיד שפירסיג הוא מורד מנטלי, עם גישה חיוביות מבחינת תוצאת המדידה שלו, בעוד שבתור אדם בחייו, הוא נוטה לגישה יותר פסימית.
קבוצות אנשים
שרים בהצבעה בכנסת
שתי סיבות עיקריות יכולות היו להשפיע על אופן הרמת היד של השרים; האחת רגעית והשניה קבועה. הרגעית קשורה ליחסם לנושא עליו נסבה ההצבעה, או מצב הרוח שלהם באותו היום. והשניה היא האישיות שלהם; רוב הסיכויים שאם אדם מרים את ידו בצורה מסוימת, רבים הסיכויים שגם בהצבעות אחרות ירים את ידו פחות או יותר כך. היכן עובר קו ההפרדה? ובכן, הפנים הם כמו עיתון, הגוף הוא כמו ספר. בספר חרותים דברים שנאספו במשך זמן רב, והם נכונים לגבי כמה וכמה תקופות. העיתון מאוד חם הרגע הזה ומחר (כפי שאמר לי שומר הלילה של מעריב לפני שנים רבות), עוטפים בו דגים. ספר יכול ללוות אותך חיים שלמים, עיתון של אתמול, לא רק שהוא לא אקטואלי ורלוונטי, הוא מיותר.
ואם נחזור לנמשל, הרי שפני אדם הם כמו עיתון, בעוד שגופו; יציבתו, תנוחותיו, הדרך בה הוא יושב, מרים את ידו או משלב את רגלו – הם כמו ספר. לקח הרבה זמן לעצב הרגלים אלו הם נשארים מקובעים. וכך אם נביט באנשים בתמונה 3 נראה כי הבעות רובם (בעיקר אלה שיושבים במרכז, לוי, שמיר, רבין ופרס, בעוד השוליים פחות משועשעים; בר לב ומודעי ז"ל ונבון יבדל לחיים ארוכים), נעות בין שעשוע לזחיחות קלה.
אך זו הפרסונה, זה חלון הראווה, ומה באשר לחנות עצמה? ובכן כאן יש לנו את סגנון הרמת היד.
מודעי: הוא היחיד שמפנה כלפי חוץ את הצד החיצוני של היד (גב היד). פנים היד הוא חלק יותר רך, מזמין על משדר פתיחות וקבלה, החלק של גב היד הוא חלק שבו משתמשים כדי להראות גבול, לחסום או לנפנף הטרדה כלשהי. מודעי גם מרים את ידו גבוה, כמעט, או כמו, דוד לוי, גובה היד מראה דומיננטיות ורצון להיות בעל הסטאטוס הקובע ("ידו על העליונה"). ולא רק שהוא מרים יד גבוהה עם גב היד כלפי חוץ ("אני נגד ואני בעל הסטטוס הגבוה כאן"), אלא שהוא היחיד גם שאינו מרים ידו בזוית ישרה, אלא בזווית נטויה, כמו אין לו כוח או חשק להרים את היד. מה שזה משדר הוא חוסר התייחסות רצינית לעצם ההצבעה ("מה זה חשוב בכלל"). שלושת אלה יחדיו מדברים על אדם שהוא קבוע בלהיות נגד, וזה קשור לכך שהוא מאוד חושב את עצמו.
רבין: רכין נראה כאילו הוא לא ממש שם, הוא לא מביט מטה כמו מודעי (שלילה, אנטי) אלא למקום כלשהו, אחר. ("אני לא מחובר למה שקורה פה"). ידו מונפת כמו בברכת שלום, מה שמשדר שלמרות המופנמות הרבה שלו היחס הבסיסי לבני אדם הוא חיובי ומפרגן. אך מה שמעניין אצלו הם זוית הנטיה של הגוף והיד המצביעה; שניהם נוטים לכיוונים הפוכים. לו היה נוטה לאותו הצד של היד המצביעה, הוא היה משדר בזאת שהוא נותן גיבוי להרמת היד, אך ההטיה של כתף שמאל לכיוון הנגדי יכולה לשדר שליבו לא לא לגמרי שלם. עם מה ליבו לא שלם, בין אם נושא ההצבעה, או עצם הצורך שלו להשתתף בזה (במקום לעסוק בדברים אחרים) לא ברור.
לוי: חד וחלק. מרים את היד בזווית ישרה לגובה רב; הולך עד הסוף. לא איש של חוכמות כשהוא מאמין במשהו הוא נותן את כל כולו. בהצבעה שלו יש מחויבות, ישירות וחוסר התחכמות.
פרס: לא מתאמץ, מרים בקושי, אין לא כוח לזה. עוד הצבעה, שיהיה. פניו מסובות לכיוון ההפוך לזה של ידו המצביעה, וגם היא רפויה וחסרת מאמץ. כל אלה עומדים בניגוד גמור לסגנון ההצבעה של לוי.
שמיר: סתם מרים יד, גם הוא תשומת ליבו לא עם היד המורמת.
נבון: מרים רק שתי אצבעות, יכול להיות שיש לו הסתייגות מנושא ההצבעה ועל כן אינו מרים את כל האצבעות, או שיש כאן ביטוי למזג של תלמיד צייתן שגם כשהוא נותן קולו למשהו עדיין בתוכו הוא מבקש רשות. (פניו החמוצות נותנות חיזוק לגרסה הראשונה).
בר לב: לא ברור אם זה בגלל זווית הצילום, אך הוא נראה שפוף, חיוור, מרים את ידו בלי השקעה רבה, וגם הוא מרים רק שתי אצבעות. כך שיחד עם הבעת פניו הגובה הנמוך של ידו, נראה כי ליבו לא לגמרי שלם עם נושא ההצבעה.
נשים בשחור
תמונה מדהימה. יש בה עוצמה רבה מאוד, נחישות, לכידות ואינטימיות בין המפגינות. אך האמנם? האמנם עוצמה? האמנם לכידות?
ובכן נתחיל דווקא מנחישות, אכן יש נחישות רבה כשמדובר על נחישות יש לשים לב לסנטר;
סנטר: הסנטר של כמה מן המפגינות, כשהוא זקור קדימה, או אפילו הצידה הוא מקרין נחישות. רואים זאת במיוחד אצל השניה משמאל, גם הרמת הסנטר של הראשונה משמאל. וכמו כן הסנטר של השלישית משמאל; לכל אחת החזקת סנטר אחרת, האחת מבליטה קדימה (שניה משמאל) האחרת הצידה (שלישית משמאל), עוד אחת מעט כלפי מעלה (הראשונה משמאל). מעניין כי שני הסנטרים החזקים ביותר, של שתי השמאליות, מלוות גם בהרכבה של משקפיים גדולות ("אני לא יוצרת קשר, אני לא יוצרת אינטימיות").
מבט ועיניים: ואם מדובר על משקפיים, אז מה עם המבט? ובכן, המבט של השלישית משמאל, עוין, בא מן הצד, עיניים מעט מצומצם, כמו לא מאמינה לאף אחד, חושדת, בוחנת טוב טוב, כל דבר לפני שהוא משתפת פעולה. המבט של זו שלשמאלה בכלל מופנה רחוק והצידה, על פניה אופטימיות של חלוצה, (העוצמה שלה תתבטא בידיים ולא במבט). המבט של השניה מימין, גם הוא חשדני, (עיניים מצומצמות), אך גם כועס מעט (פנים הגבות נוטה מעט פנימה, ויוצר שני קמטים זעירים ביניהם). המבט של הראשונה מימין מעניין, כי היא היחידה שסוגרת עיניים, כולן, חוץ ממנה מביטות, למעט אחת – למצלמה, אך היא סוגרת עיניים. עצימת עיניים, במיוחד בקטע של צילום קבוצתי שבא לשדר משהו מראה ניתוק מן הסיטואציה, רצון לא להיות שם, לא להיות שייכת.
וכיווני המבט של כולן שונות ביותר; השתיים משמאל מביטות מעט מלמעלה, זו שלידן מן הצד, הרביעית משמאל בכלל מביטה לכיון אחר, אחר כך, השניה מימין מביטה ישר אך בחשד ואז יש לנו אחת שבכלל סוגרת עיניים, כך שלכידות, אנו כבר רואים שאין פה כל כך, על אחת בהחלט שומרת על סגנון אישי מאוד. כי יש כאן כמעט כל סגנונות המבט האפשריים.
ועכשיו מה עם אינטימיות? ובכן יש ויש, הן עומדות מאוד קרוב (אך יכול להיות שאלה הוראות הצלם), קרוב עד כדי נגיעה, ואף חפיפה בכל מן הגוף, הן לא פונות אחת כלפי השניה, חלקן אף מפנה כתף לזו שלצידה, אך הן קרובות, חשות נוח זו עם זו.
הידיים: הידיים מעניינות למדי, כל אחת סגורה בתוך עצמה, הידיים מצויות בתחום המתחם של הגוף, והכפות לא פונות כלפי הנשים שעומדות בצדדים. אצל רובן הידיים סוגרות על מתחם הגוף, מה שמעצים את הסגירות של כל אחת בתוך עצמה. רק שתיים לא נסגרות ידיים; אחת, השניה מימין מקרינה מיניות, ידיה מונחות על ירכיה, יוצרות מעין משולש שחודו פונה כלפי מטה. שמימינה גם היא מקרינה מיניות בידה הימנית בעוד השמאלית מקרינה קשיחות ותוקפנות.
לכולן מיצוב ידיים נמוך; כפות הידיים מצויות מתחת לקו החגורה, דבר זה משדר בדרך כלל נמיכות רוח וחוסר התלהבות, למרות הנחישות שבסנטר בחלק מן המבטים. כך שכאן יש לנו סתירה מעניינת; המבט מראה על מצב הנפש, הידיים על כושר ביצוע בהוצאה לפועל, המסקנה יכולה להיות, שבעת הזאת הן חשו מחויבות ונחישות נפשית פנימית אדירה, אך לא היו בטוחות כלל לגבי הכוח שלהן לגרום לנסיגה מלבנון לצאת מן הכוח אל הפועל.
לסיכום: הן פונות כל אחת לכיוון אחר, ידיהן נעולות ונמוכות, הן קרובות זו לזו אך לא פונות זו לזו, ופניהן חמורות סבר.
ובכן מדובר כאן בנשים נחושות, חשות כבדות המשימה שלקחו על עצמן, יש להן נחישות פנימית עמוקה, הן חשות שהן ביחד בעניין הזה, אך כל אחת באה עם המטען שלה, והן לא ממש הצליחה ליצור קשרים אישיים תומכים, מעבר למשימה שמלכדת אותן.
ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ויו"ר אש"ף יאסר ערפת לוחצים ידיים. בבית הלבן, בעת חתימת הססכם העקרונות בין ישראל לפלסטינים ב 13 לספטטמבר 1993.
ניתוח
תמונה מעניינת. זמן לא רב אחר כך רבין נרצח, במידה רבה בגלל אותה לחיצת יד. וכמה שנים לאחר מכן ערפת יצא עם טקטיקה הפוכה לחלוטין כלפי ישראל. כאן עדיין שיא האופטימיות. האמנם?
ובכן המרחק הפיזי ביניהם גדול מאוד, שניהם לא מכופפים את הידיים במרפקים, ועומדים כמה שיותר רחוק האחד מן השני. זו לחיצת יד של: "שמור מרחק", החיוך הוא חיוך פורמלי, המרחק מראה את הקושי שלהם ליצור אינטימיות של ממש ביניהם. המרחק כה גדול עד כי קלינטון כולו ועוד מרחב משני צידיו נראה בין שני האישים.
רבין נראה שחוח מעט, מה שיכול להראות את הקושי הרב שזה מסב לו, או לפחות את העובדה שהוא לא חש גאוה רבה בעת הלחיצה הזו. ערפת לא רק מושיט את ידו למלוא אורכה, הוא גם מושך אחורנית את היד השניה כמו כדי להגדיל את הפער הפיזי הגדול גם כך.
פוטואנלסיס; ניתוח שפת גוף של מרטין היידגר, לאורך חייו, על סמך צילומים.
.
מרטין הקטן בבית הספר היסודי
הנס גיאורג גאדמר, לשעבר תלמיד ומקורב של היידגר בא לבקרו. הוא שאל את אחד המבוגרים שם, איך היה מרטין כילד. מישהו שהכיר אותו אמר שהוא היה ילד קטן וחלש אך כולם פחדו ממנו והייתה לו כריזמה אדירה.
והנה בתמונה זו רואים אותו עומד במרכז, דוחף עצמו מעט קדימה, לפני השורה שלו. והמבט שהוא נועץ בצלם… חזק, ישיר ועמוק. כבר אז יש לו עיניים שקועות עמוק, כמו באו מבפנים וחודרות פנימה. רציני מאוד.
מעניין גם לנתח מעט את מבנה הפנים, אולי אפילו כמטאפורה לאישיות שמאחור; עינים שקועות עמוק, כמו הוא מביט בעולם מבט שבא מבפנים. החלק התחתון של פניו (היצר, החושניות, התאוות) הוא חלש ונסוג, בעוד כל החלק שמעל השפה נראה קצת כמו פירמידה הפוכה, אזור המצח והראש מתנוסס מעל חלק פנים תחתון חלש ולא מרשים,
מרטין ילד מתבגר
שוב במרכז התמונה, כל אחד פונה לכיוון אחר, אך הוא פונה ישר קדימה. הנערה שלצידו הימני אף היא פונה ישירות למצלמה, אך ידיה לצדדים, כמו הוא עומדת דום לפני הצלם. לא מרטין הקטן, הוא משלב שתי ידיו לאחור, בתנוחה של סמכותיות שקטה שהייתה הסמל שלו בצילומים רבים יותר מאוחר. (לצעדות היומיות שלו הוא היה מהלך כשידיו מאחורי גבו).
היידגר עלם צעיר
כאן מגלה פאן נוסף. כאן רואים את נפש ההוגה המביט למרחק ורואה את שאחרים לא רואים (ואולי לא יראו לעולם) ואכן זה אחד ההוגים בעלי הראיה מרחיקת הלכת שהיו קיימים במאה ועשרים. אך הוא גם היה אדם כוחני מאוד. הוא לא היסס להדיח את קודמנו ( הוסרל) להלשין על יהודים באוניברסיטה שלו, ולקבל את משרת הרקטור, במקום יהודי שלא קיבל אותה בשל יהדותו. הוא היה חבר המפלגה הנאצית. רקטור מטעמה במשך כל המלחמה, ולאחריה אף פעם לא התנער מחברתו בה.
היסודות הכוחניים באישיותו, באים לביטוי במצב הידיים; היד השמאלית מונפת באוויר עם אגרוף קפוץ בעוד ידו הימנית מונחת על מותנו בתנוחה של כוחנות וקריאת תיגר.
גבר צעיר
כאן מתחילה להתגבש הגישה הרצינית המהורהרת, המבט הפקוח לחלוטין, כמו לא רוצה לפספס שום דבר. הראש מוטה מעט הצידה, ויחד עם העיניים, נותן תחושה שלא אדם כהיידגר יתן למישהו להתבונן בו, הוא מתבונן קודם כל, ועשה הרבה כדי לראות.
ועתה לפרט מעניין לגבי המשך התבגרותו של מרטין; השפם, ובכן פעם ראשונה שהוא מפציע, וזהו שפם רגיל, קטן צנוע, אך בהמשך השפם מתעצב, לצורה מסוימת.
היידגר עם אישתו
אשתו בראש מורכן ('אני מקבלת את מרותך, אפילו אם תבגוד בי בהמשך עם יותר מאישה אחת'). ומעניין שאזור האיחוד ביניהם הוא אזור המצח, זוהי ברית אינטלקטואלית, או היקסמות שלה מן הכוח הרוחני והמחשבתי של האיש. הוא בראש כלפי המצלמה.
מרטין היידגר עם הנס גיאורג גאדמר
היידגר כלפי המצלמה, גאדמר כלפי היידגר. פתוח כלפיו לחלוטין, אך לא מתעלם אף הוא מן המצלמה.
מה שמעניין בשתי התמונות הוא שאנשים קרובים למרטין פונים כול כולם כלפיו. לגמרי.
קודם כל, מדובר על דמות מאוד סקסית. ונתחיל באזור הפה; הפה שלה כל הזמן פשוק, מה המביע פתיחות חושנית (כל אזור בגוף שיכול להיסגר ולהיפתח, משדר הזמנה או דחיה על פי מידת ההיפתחות שלו). הפה הוא אזור של חושניות, ופה פתוח מדבר על חושניות שאינה עצורה, חושניות פתוחה, קומוניקטיבית.
נקודה נוספת למיניות הן העיניים; המבט (למעט התמונה התחתונה (D) המבט ישיר, העיניים פקוחות לרווחה, מה שעשוי לשדר: נועזות, ישירות מוכנות ליצירת קשר חוסר עכבות. ושני אלה ביחד: הפה הפשוק והעיניים הישירות – יוצרות מסר של פרובקטיביות.
הידיים: יש רווח גדול בין האצבעות, מה שמשדר, שוב, פתיחות ורצון להגיע וליצור קשר (ידיים מכונסות או או קפוצות – משדרות כמובן ההיפך: הימנעות ומתח). (שני אלה מחזקים את המסר הפרובוקטיבי של השפתיים והעיניים). עוד נקודה לגבי האצבעות: בשתי תמונות: C ו- A האצבע המורה רחוקה מן היתר מצביעה כלפי מעלה (מה שעשוי להתפרש גם כמסר של אופטימיות ודומיננטיות וגם כמראה על כיוון: כלפי החזה). עוד נקודה בקשר לאצבע המורה; בשני המקרים מדובר על אצבע ביד שמאל, יד זו היא היד הריגשית, כך שמדובר בעיקר על דומיננטיות של הצד הרגשי של הגברת (אם זו הייתה היד השניה הדומיננטיות הייתה מנטלית).
נקודה נוספת מעניינת, היא המיקום של היד המונחת על המותן; למעט תמונה A, בכל שלוש התמונות האחרות היד מנוחת יחסית גבוה, אפשר להגיד: מעל למותן, זו תנוחה המזכירה מעט תנוחת ידיים על המתניים – גברית. נשים בדרך כלל שמות את הידיים מעט יותר נמוך ובכך מדגישות את האגן והירכיים, הגברים מדגישים את המותניים והבטן. אצל הגברים החיזוק הוא של שליטה וכוח אצל נשים מיניות. אצל גברים זה מדגיש את היכולת שלהם לפעול מתוך כוח, ואצל נשים זה מדגיש את העובדה שהן זמינות מבחינה מינית. אצל אדריאנה אנו רואים את הגירסה הגברית, הכוחנית יותר, מה שמראה באישיותה היא אולי נוטה פחות למיניות הנשית המזמינה והפסיבית, ויותר למיניות הגברית היוזמת והכוחנית. ואישור מעניין נוסף לתזה זו ניתן לקבל מתמונה D, שם היא ידה השמאלית כמו מנסה לפתוח את החולצה מלמטה ( או לפחות לרווח את מיפתח החולצה) והנה האצבעות במקום להיות נינוחות הן כמו מקופלות ומסתבכות האחת בתוך השניה, כמו מראות מתח וחוסר נינוחות, בעשיה של משהו שאמור לשדר פתיחות וזמינות פסיביים ("אני לא עושה לך, אני פותחת חולצה, כדי שתעשה לי"…).
לסיכום: נראה לי שהמסר די ברור וחד משמעי: אישיות חזקה מאוד, יוזמת, מלאת ביטחון בעצמה במיניות שלה. אין כאן יותר מדי ממדים נסתרים ומשמעויות מורכבות; משהו בסגנון: 'מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל'.
Alessia Marcuzzi
A
B
הדמות היא דמות חזקה. מה שמפתיע בתמונות הללו היא המיניות שלה; לכאורה היא משדרת מיניות. אך ברצוני להדגיש שיש הבדל בין מיניות ובין זמינות מינית, מיניות הנה משהו יותר מעודן, יותר מרומז, בעוד שזמינות מינית היא דבר יותר בוטה. בשדר של מיניות יש פלירטוט והזמנה, בזמינות מינית אין שדר, רק הבלטת והדגשת המיניות הנשית. הדוגמא הטובה ביותר היא צורת החזקת האגן של האישה; אצל Adriana Sklenarikova האגן מוטה הצידה, כאן אין זמינות אלא רק הדגשה מעודנת של האגן, יוצא הצידה כדי לשדר שיש לו חיים משלו (כדי לצוד את העין). לעומת מסר מעודן זה, אצל Alessia Marcuzzi, לעומת זאת, במיוחד ב – B אך גם ב- A, האגן פשוט זרוק קדימה, באופן שכמו מגיש אותו קדימה, כאומר: קח, הנה זה, הנה 'הסחורה'. ואכן הבלטת האגן קדימה יש בה בוטות, ישירות, אך גם זולות.
המבט ב- A וב- B ישיר וב- B אף מתגרה, (זווית ראש קדימה מטה והצידה), משדר כוח, בעיקר חוסר פחד.
הפישוק והידיים הרחוקות זו מזו ממשיכות את אפקט הכוח. אך אם נחזור לנושא המיניות שהוזכר בהתחלה, אז המיניות שלה אינה נובעת במיוחד מאנרגיה מינית חזקה או מאישיות בעלת מיניות מפותחת, כאן המיניות שלה היא יותר חלק מן האישיות החזקה. היא יותר סחורה מאשר משהו פסיכולוגי או אישיותי.
בתמונה B ישנו אלמנט מעניין, שתהיתי עליו זמן מה, וכוונתי לגיד הפנימי בירך של רגל שמאל שלה. הוא מתוח מאוד ומובלט. דבר זה משדר מאמץ או מתח עצום. היא מפעילה על הגוף ובמיוחד על מערכת התמיכה שלה עם המציאות (התפקיד הפסיכוסומטי של הרגליים) מעומס רב. היא מעבידה עצמה ודורשת מעצמה המון. ובמיוחד בקטע הרגשי (צד שמאל של הגוף קשור לעולם הרגש). כך שהבחורה זו מצויה במאמץ מאוד רציני להוכיח עצמה ולהכות שורש בקרקע המציאות של עולם הדוגמנות, מה שקונס אותה מבחינה רגשית.
Alexandra Kabi
A
B
דמות זו משדרת את הצד היותר רומנטי של הנשיות רפרזנטטיבית, הכל אצלה רך וזורם, אין בוטות או ישירות. יש משחק אך לא משחק פרובוקטיבי. ונתחיל בצורת החזקת הראש (A ו-B) והמבט (B): ובכן בשניהם מודגשת הצידיות, הראש מוחזק על הצד וגם המבט בא מן הצד. הצד בשפת הגוף הוא הפך מן החזית, החזית משדרת ישירות, פורמליות, אפילו עימות, לפעמים, ישיבה או עמידה כשהצד מופנה כלפי מישהו או מבט מבט מן הצד – משדרים ידידות או רצון במשחק. בשתי התמונות הראש מוטה הצידה, אך עצימת העיניים ב- A, נותנת תחושה של התמסרות לפנטסיה, בעוד שב -בי, זה התגרות משחקית: 'מוכן לשחק? בוא נראה אותך'.
ארשת הפנים בשתיהן מקרינה מתיקות והתמסרות.
עם זאת מדובר על אישיות גמישה מאוד, כי הבעת הפנים והגישה הכללית משתנה עם הבגד: בתמונה הראשונה, הבגד אוורירי וקליל, ושפת הגוף אכן רומנטית ורכה. בתמונה הבגדים יותר הדוקים ונוקשים ואכן שפת הגוף מתגרה וחצופה מעט יותר.
לסיכום: המיניות כאן היא רומנטית, ואם ישנה התגרות, היא עדינה ומשחקית.
Amy Dumas
A
B
C
D
וואו, איזו עוצמה נמרית. (בעיקר תמונה A), עם זאת למרות ההתגרות של תמונה A, הדמות הזו צפנת מאחורי החזות החזקה שלה כמה סימנים שהם די קוטביים לחזות זו.
ונתחיל עם תמוה איי, וכאן, למרות זווית הנגיחה של הראש והמבט שבא מלמטה למעלה, 'בוא נראה אותך', החלק ששובר מעט את האחידות כאן הוא הפה, שהוא מעט קפוץ ומעט שמוט מטה, התחושה שהוא מעניק היא של אכזבה, לאו דווקא של חושניות ותשוקה.
ונעבור לידיים, בעיקר ב 'בי' ו 'סי', שם האצבעות מעט ננעצות בבשר המותן מה שעשוי לשדר מתח, עצבים וכעס עצמי ('אני דוקרת עצמי עם הציפורניים'). ושתי תמונות אלו ביחד עם שמיטת הגוף והחיוך המאומץ של 'B. והמבט המסכן יחד עם הבעת הפנים העצובה – של 'סי' נותנים לנו תערובת של מתח, עצבות, תשישות ירידה בדימוי העצמי. (ישנה אמנם אצבע דומיננטית בA' וC', אך הם נופלים תחת התמונה הכללית). ובתמונה 'Dי', הגוף חסר חיוניות ועוצמה כיוונית, בשעה שהפנים מראים דאגה וחשש העיניים נעוצות בחוסר וודאות במרחק.
הרושם הכללי (וההיפותזה) היא של מישהי חמודה המשלמת מחיר כבד על תדמית שמצאה עצמה בעולם שהוא קצת הרסני מדי עבור מה שבאמת חי בה בפנים.
יום הכיפורים הוא יום בו חלקנו נזכר באלוהים. ועושים
מאמץ אחרון או ראשון להיטיב את דף הזכות והחובה שרשום אצלו.
אלוהים כמנהל חשבונות, או מנהל בית ספר קפדן. יש לנו ציון עובר או נכשל?
אלוהים כל יכול שכדאי להסתדר איתו.
ובכלל, אנו רגילים לחשוב על עצמנו כעל נתונים בחסדי האלוהים. ברצותו
יעזור או יחנון, ברצותו ירשיע, או לא ירחם כלל (כלשונו של עמיחי).
אך מה אם מצב הדברים הפוך?
שהוא נתון
לחסדנו, הוא בידינו? בידיים רפות מאוד ולא אחראיות.
ומה אם אלוהים בותר למיליוני חתיכות לא שוות. ומקום
המשכן שלו – בני אדם? והוא נתון לחסדם?
אלוהים המתפלל בכל אחד מאיתנו לרחמים ולחסד, לתת לו מקום
על ידי פינוי האגו. אלוהים שכל משבר נפשי מטלטל אותו קשות.
אלוהים המשול לבן אצילים שהפך לעבד לילד בן 4 פרוע ופגיע.
שמכל שיגיונותיו וחולשותיו של הילד – הוא סובל.
אנו הסוהרים של אלוהים, בתי הכלא בתוכם הוא בגלות. הרוב
הגדול של בני אדם מתפלל לאלוהים גדול ובלתי מושג, ורוב לא פחות גדול טוען שהוא
בכלל לא קיים. בשעה שהוא סובל בתוכנו, מצומצם בכלא הנפש ומחוק בתחום התודעה.
רע ומר לאלוהים. הרוב החילוני רומס אותו ברגל גסה, נעדר
רוחניות רוך והתחשבות במטען היקר שהוא נושא בתוכו.
הדתיים אמנם מתייחסים אליו, אך בכיוון ההפוך; לא רגישים
לאלוהים שבפנים ומתפללים לאלוהים גדול, משוחרר ואומניפוטנטי הנמצא מחוצה להם.
ויש מיעוט קטן של עדיני נפש שזכו למנה גדושה של אלוהים
בתוכם וזה עושה את חייהם לקשים מנשוא, זו הסיבה לחייהם הקשים של עדיני הנפש,
המטען היקר שהם נושאים בתוכם. הם מנסים להיות נאמנים לו מבלי דעת. וזאת בתרבות
ואקולוגיה שחיות בניגוד לדרך של התחשבות בו. והם סובלים, ודרך הסבל שלהם – הוא
סובל בתוכם. ובדרך כלל אינם מחזיקים מעמד בין הפטיש של הרוב ובין הסדן של אלוהים
והם נשברים בשלב זה או אחר, באופן זה או אחר. ההתנגשות בין יותר מידי אלוהים בפנים
ובין פחות מידי אלוהים סביבם – שוחק אותם ומביא למשבר במוקדם או במאוחר.
אלוהים נמצא במצב של החלשה ופירוד, משתוקק להתאחד עם כל
חלקיקיו ולהיות במצב חזק ומשפיע. אך הוא לכוד, מפורר ומוחלש.
אלוהים הוא עבדנו, והוא יכול לקבל שחרור יחסי על ידינו,
על ידי עבודה של תיקון פנימי. זאת עבודת האלוהים היחידה.
תקוותו שבמהלך חיינו, נעצים אותו, נרחיב את תחום הכלא
שלו (הנפש), ונצמיח אותו דרך התודעה שלנו.
המלך ארתור נתן חידה לאבירי
השולחן העגול. שם אותם באולם, קיר אחד לבן וממולו קיר שחור. "הקיר הלבן הוא
אלוהים, הקיר השחור הוא כל מה שאינו אלוהים, היכן ואיך אתה עומדים וניצבים ביחס
לשתי הקירות"? שאל המלך. כל האבירים ניצבו ליד הקיר השחור עם פנים לקיר הלבן.
כלומר, משתוקקים והולכים אל האלוהים אבל רחוקים ממנו. ''לא'' אמר המלך. "כולכם
עומדים הכי קרוב לקיר הלבן אבל עם פנים לקיר השחור". "אתם בכיוון ההפוך לגמרי."
כך גם אנו, בכיוון ההפוך לגמרי, מחפשים (או לא) את
האלוהים מחוצה לנו. דמות ערטילאית אי שם בספירות גבוהות בלתי מושגות. בשעה שהוא
הכי קרוב, הכי אינטימי, הכי חלק מאיתנו. ואנו דורסים אותו; את החלקים הכי קדושים בנו.
נשאבים לסערת רגשות עם כל פגיעה ועלבון ובכך נכנסים עם רגליים מזוהמות
להיכל האלוהים, לעולם הרגשות. מתמכרים לצרכנות האגו, ובכך מטביעים את הוד קדושתו
בחומרים גסים וקשים. אנו חיים בעולם קשה ואנו קשים לעצמנו וכך גם קשים למטען היקר
אותו אנו נושאים איתנו. מתמכרים לקונפורמיות חברתית וכך שוכחים את הנאמנות לניצוץ
האינדיווידואלי אותו אנו נושאים איתנו שמצטמצם עם כל התקרנפות והקרבת טובת הניצוץ
לשם יישור קו עם התנהגות הרוב הקבוצתי בתוכו אנו מוצאים עצמנו בזמן נתון.
האזנה לקולו של אלוהים מזכירה את שמואל הנביא ששמע את אלוהים קורא לו
וחשב שזה עלי הכהן הגדול. פעם אלוהים קרא לנו מבפנים, ואנשים שחיו כאן לפני אלפי
שנים חשבו שהקול בא מבחוץ. היום כבר כמעט הפסקנו לשמוע את קולו, גם מבפנים. הוא
מנסה לתקשר דרך מטאפורות, שירים, שברי דברים אותם אין לנו יכולת לתרגם. אנו
מבולבלים מאוד, לא שומעים, ואם שומעים לא מבינים את השפה, וזקוקים לכמה וכמה
פילטרים כדי לתת לקולו של האלוהים בתוכנו מבע וביטוי, ועד שהוא מגיע להגיון
ולחושים שלנו הוא מאבד את צורתו המקורית ואת המסר שלו. והרוב השקט רואה בזה הזיות
במקרה הרע, וסתם ג'יבריש מתת התודעה במקרה היותר טוב. ומיעוט מובחר מנסה לדלות
מתוך יצירות האמנות, בדרך כלל, את הקול החנוק של אלוהים.
