להגיב

ברוכים הבאים לאתר 'הגות במבט קוואנטי'.

האתר גדוש בחומר כתוב הקשור לראיית החיים דרך פריזמה אחרת.

כולם פרי רוחו וחלק מתורתו ושיטתו של הוגה ומורה להתפתחות תודעתית: גבריאל רעם.

בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.
גבריאל רעם עוסק שנים רבות בחקר, השתתפות ולימוד של קבוצות עבודה פנימית ובלימוד שיטות להרחבת ופיתוח תחום התודעה.
פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף.
גבריאל מתעניין וכותב על אאוטסיידרים ומורדים ואנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד, הוא מאמין שבהתייחס למצב של הרוחניות והתרבות בימינו – דווקא אוכלוסיות אלו יכולים להזרים לתרבות ידע חדש ודם טרי.

המאמרים, ההדרכות,  הדיאלוגים והקישורים, עוסק בחיים עצמם וגם בפכים הקטנים שלהם.

חלק מן המאמרים נכתבו כתגובה לחיים, וחלקם כתגובה  לפניות של קוראים.

אם יש משהו לא ברור, או סתם שאלה. ניתן לכתוב אותה במייל בהמשך, ותוך זמן קצר נחזור אליכם, עם מענה.

כל המתעניין ורוצה לשאול שאלות, מוזמן לכתוב למייל:

gabyraam89@gmail.com

***

אתרים נוספים:

"דרך התודעה": cw.hagut.net

Consiousness way" – cwe.hagut.net

פייסבוק:

"דרך התודעה" – https://www.facebook.com/consciousnessway/

"אאוטסיידרים ומורדים" – https://www.facebook.com/%D7%90%D7%90%D7%95%D7%98%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D-122739594482649

אנו רגילים לקבל את האהבה והמין כעיסקת חבילה. אין אחד בלי השני. אוהבים את מי ששוכבים עמו ושוכבים עם מי שאוהבים. אמנם מחילים את עיסקת החבילה הזו בעיקר על נשים אך היא מקובלת באופן כללי. גברים סוטים מן הכלל הזה יותר מאשר נשים, ואז מתייחסים אליהם בסלחנות, כמי שלא עומדים ביצרם. אך גם מהם מצפים ליישור קו עם ההתבגרות וההתמסדות בחיים. ולאחר הנישואין מצפים מהם לשכב רק (ובעיקר) עם האישה שהם אוהבים.

מסה זו באה לבדוק את החיבור הצמוד הזה בין אהבה למין. האמנם יש חיבור? אמור להיות חיבור? האם זהו חיבור אורגני או פרי מוסכמה חברתית?

ובכן ראשית ההבדלים בין שניהם;

אהבה נוצרת כשיש אינטימיות וקירבה נפשית. אהבה היא הרבה רגש, הרבה נפש ומעט גוף (חיבוקים, נשיקות, ליטופים). באהבה הגוף שם בעיקר כדי להביע קירבה, חום, אינטימיות. המגע רך נעים, מלטף.

מין נוצר ופורח כשיש זרות, ככל שמכירים את האדם יותר כך התשוקה המינית דועכת. במין יש הרבה גוף ומעט רגש ונפש. המגע סוער, ייצרי, לעתים אגרסיבי; מטלטל;  מועך, חופן, חזק – מביע תשוקה וסערת ייצרים.

התאהבות מושתתת על דמיון, זהות, ורצון להיות כמו, יחד עם, להתמזג. אנו מאוהבים במי שדומים לנו ונעשים דומים למי שאנו אוהבים.

במין המשיכה מושתתת על קוטביות הפוכה, נמשכים לקוטב הנגדי, וככל שהקוטב יותר נגדי, כך גדלה המשיכה המינית. הזרות והניכור מגדילים את המשיכה.

מן הסתם בחברה מצומצמת שבה ישנה אחווה ואינטמיות עם כולם ההתאהבויות תהיינה רבות. אך בחברה המשותת על זרות וניכור, שבה פוגשים ורואים מאות רבות של בני אדם מתחלפים מדי יום, היצר המיני נמצא בהתעצמות מתמדת. ככל שישנם יותר אנשים משדרי מיניות עמם אין לנו קשר אישי – כך תלך התשוקה המינית ותתעצם.

ואם ניקח זאת עוד צעד אחד אז 'כדי לאהוב צריך להכיר, כדי לחוש משיכה מינית רצוי לא להכיר'.

ההכרות יוצרת אינטימיות ואינטימיות טובה לאהבה – רעה למין. המין פורח בניכור, באנונימיות. אובייקטים מינים רבים חובשים משקפי שמש כהים, יש להם הבעות פנים קפואות ואטומות, ויש בהם מיזוג של קור ריגשי ואיתות של סערה ריגשית פונטציאלית. המבט המיני מצומצם, דרך שמורות חצי עצומות, ומזוית העין, הרף עין ודי. באהבה העיניים פקוחות לרווחה, לקלוט כמה שיותר מן הזולת האהוב, המבט ממושך, רחב ופתוח. 

באהבה רוצים ללהיות עם העירום החלש וחסר האונים. ולהתחבר לגלעין הפנימי. מתאהבים במה שחבוי, במה שחלש, במה שמוסתר, בישות הפנימית.

במין דווקא רוצים להסתיר, למסך ועם זאת, לקרוע, להסיר, לחשוף את שמוסתר. זה מעין משחק. ברגע שזה עירום זה כבר לא מגרה, אך מעבר ללבוש זה תמיד ייצרי יותר. יש כאן צורך במיסתורין. נמשכים למה שחזק, מודגש, עושה עיניים.

החיבור בין שניהם הוא חיבור כפוי, מאולץ שבו שניהם מחבקים האחד את השני חיבוק דוב ושוברים האחד לשני את העצמות. החברה שלנו לא רוצה להפריד בין שניהם, כי אז המין ישאר ללא שוטר האהבה ירוץ עירום וחופשי ויהרוס את כל שהחברה בנתה.

בחברתנו זה נחשב ממש כפירה להגיד שאין קשר בין השניים, ואולי אפילו, רחמנא ליצן, שכל אחד מהם פורח יותר בהעדרו של השני…. זו ממש אולטרא כפירה. אין ספק שהפמניסטיות יזדעקו כי תובנה זו נשמעת כלקוחה הישר מבית מדרשם של השוביניסטים המובהקים. אך זה אינו המסר המובהק של הפילוסופיה הגברית לגבי המין. למעשה הגישה הגברית היא לא חד משמעית במפורש, ולמעשה היא צבועה ביותר. היא שמה על המיניות הנשית שתי מדבקות סותרות. האחת שהמין יהיה לוהט וחסר מחוייבות הנובעת מאהבה, והשניה מדבקה שאומרת שהאישה אמורה לא להנות ממין אם אינו מלווה באהבה.

למעשה החיבור בין השניים הוא חיבור שבא הישר מבית המדרש הגברי.  הגבריות רוצה שהמיניות של האישה תהיה מסורה לגבר בו היא מאוהבת. בעוד שלו מותר להפריד בין השניים. מה שמראה שהחיבור בין השניים בא לשלוט על המיניות, לנהל אותה ולשים אותה תחת שליטה.

האהבה, מעצם טבעה – נוטה לקוטב הנפשיות והרוחניות. הריגשיות שלה מעודנת ומבוססת על רגשות של חמלה, אמפטיה והזדהות.

המיניות מעצם טבעה נוטה לקוטב הייצריות והגשמיות. המוטיבציה שלה מבוססת על כיבוש והיכבשות, על בעלות ונבעלות, על חדירה ונחדרות. על יחסי כוח ועל סיפוק מהיר שבא בפיצוצים מהירים. נסיקה אדירה ומהירה, ומיד נחיתה קשה.

לעומתה האהבה נבנית לאט, היא אינה חותרת לשיא אלא למי מנוחות תמידיים. באהבה ככל שמכירים יותר כך היא עמוקה וממלאת יותר. במין ככל שמכירים פחות כך החוויה מסעירה יותר.

האמת שאיחוד או סמיכות ביניהם (לעשות מין עם אותו אדם שאוהבים) רק מגביל את שניהם. אך עם זאת בכל אהבה צריך שתהיה קצת זרות, משהו בפרטיות של הנאהב או הנאהבת החסויים בצל, כי אהבה ללא מסתורין אינה אהבה. וגם במיניות צריכה משהו מן האוירה של האהבה כדי שלא תקצין לקצה המסוכן של עצמה. ותהפוך לבהמית לגמרי. היא צריכה עידון, רגש, חיבה כלפי האדם, זמן להיבנות וזמן להיפרד.

אך זה שכל אחד מהם צריך בתוכו מעט מהפך של עצמו, לא אומר שצריך להצמיד את האהבה להתאהבות באדם עמו מקיימים יחסי מין ולהיפך.

אין ספק שלו הפרדה זו תתקבל, הלכה למעשה, ישרור אנארכיזים גמור.

אך זאת רק כי לאהבה ולמין נכנסו בעלות ורכשנות.

המין אמור להיות חופשי וחסר התניות. והאהבה פרי של בחירה סלקטיבית, איטית וממושכת. המין מבוסס על פורקן והאהבה על טעינה. הפורקן מתרחש בבת אחת, אחת לכמה זמן. הטעינה ממושכת. הפורקן צריך סובייקטים מתחלפים כי הפורקן מבוסס על השוני והחידוש, בעוד שהטעינה מבוססת על סובייקט זהה, כי אחרת הטעינה הריגשית צריכה בכל פעם להתחיל מחדש.

על כן, ההצמדה הזאת בין שניהם, מזיקה לשניהם; התשוקה המינית מפריעה לאינטימיות, לעדינות ולרכות שבין שני אוהבים, ואילו הרוך, העדנה והאינטימיות מפריעה לתשוקה המינית.

מנקודת מבט זו, אין דבר טיפשי יותר מאשר לקיים יחסי מין סדירים עם פרטנר קבוע, ועוד זה שאוהבים אותו. ואין דבר טיפשי יותר מאשר להתאהב באדם אליו נמשכים מינית.

אלה שתי רשויות נפרדות, שהוצמדו בגלל אינטרסים של שליטה חברתית ואין להם כלום עם הטבע הבסיסי של האדם. הם קשורות לרוכשנות, בעלות, אגו, קינאה, ורצון לנהל את העולם בצורה של כלכלה ריווחית. והתא המשפחתי (בו מקיימים יחסי מין עם מי שאוהבים) הוא יחידה כלכלית לכל דבר שבונה את רשת הצרכנות-יצרנות התעשייתית, שהופכת בני אדם לנמלים משועבדות להנאות שלהן מחד, ולמבנה הכלכלי של החברה מאידך.

למעשה עיסקת החבילה הזו של המין והאהבה, היא מאבני היסוד של הגישה הבורגנית לחיים. ששמה הכל על משטח אחד, ובכפיפה אחת; האושר כקופון שגוזרים כשממלאים את כל החובות החברתיים.

הגישה הבורגנית חוגגת את הבינוניות, שאומרת שקוצצים בעוצמות הקיצוניות ומותירים את הדברים עם הביניים הפושרים בלבד. לא שונאים יותר מדי, לא אוהבים יותר מדי, לא מתחרמנים יותר מדי. קצת מזה וקצת מזה, ומחכים לנכדים שיגיעו, שאז יהיה באמת אושר גדול.

הפרדה בין אהבה למין תאפשר לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי מהותי וטוטלי. זה מימוש שהולך אומנם כנגד הסדר החברתי הקיים. אך הוא בבסיס החיים שלנו כבני אדם. ואז האדם יכול למצוא אהבה אמיתית, שמבוססת על רעות ואחווה ואמפטיה. ומיניות אמיתית שמבוססת על חופש, פראות ויצריות בריאה ועוצמיתית.

מצב זה של הפרדת המין מן האהבה, הוא רחוק מאוד מאיתנו. ואין ספק שיש בו הרבה כדי לקומם הרבה בני אדם עליו.

אך יש לזכור כי הכתוב כאן אינו הצעת חוק בכנסת. אלא רק הרהורי נפשו של אדם שאוהב לכתוב הגיגים והגות. ולהתפלסף על נושאים שונים.

המין האנושי מחפש את הזיווג הקדוש הזה בין אהבה למיניות. וכמעט תמיד חלק משניהם יוצא מתחת לשמיכה הקצרה. או רגל המין או יד האהבה. אך כל הזמן רוצים את שניהם עם אותו אחד או אחת.

לקריאה נוספת:

מישל פוקו, , תולדות המיניות כרך א', עברית: גבריאל אש, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1996.

אחת הבעיות המרכזיות בהבנה של החיים הפנימיים היא בכך שאנו מחילים עליהם את החוקים של החיים החיצוניים. רוב המחקר והלימוד, רוב המיפוי של הלימוד המודרני, הוא של תופעות חיצוניות. החיים הפנימיים, בדרך כלל, מקבלים התייחסות דרך תיאוריה כזו או אחרת, ובמקרים רבים, היחס אליהם הוא כמשהו שנתון לדמיון, לשכנוע עצמי וכו'.
הסיבה נעוצה בכך שהחיים הפנימיים, חיי הנפש – הם יקום זר לרובנו. איננו מבינים ואיננו דוברים את שפת החיים הפנימיים. או יותר נכון, אנו מדברים איתה ובעיקר, עליה, בשפה זרה עבורה; שפה של החוקים הישימים  ביקום המכאני המדיד, לא ביקום הדינמי, הלא מדיד.
כאן יש צורך להבין את הכוונה ב- 'חיי הנפש"; בדרך כלל מבינים את הנפש ככוללת בתוכה את הפסיכולוגיה: האישיות, האופי ההתנהגות וכדו'. אך הכותב עושה הפרדה בין הפסיכולוגיה של היחיד ובין המצב הנפשי שלו, הנפש שלו.  כוונת הכותב במילה: 'פסיכולוגיה' היא: אישיות ראשונית (אגו) שמושפעת מהתניות חיצוניות, דעת קהל והתנהגות (המוקנית במידה רבה על ידי חיקוי). לעומת זאת הנפש קיימת במימד אחר בתוכנו. ואין לה אפיונים שניתן להתייחס אליהם בשכל. היא מעין ישות זרה, שבעת ובעונה אחת היא גם המהות והגלעין הפנימי של היותנו…
הרחבה על מושג הנפש בקטגוריה בשם 'הנפש', באתר הגות במבט קוואנטי:  http://hagut.net/category/%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%a9/

ועתה בחזרה להבדלים בין החוקים של העולם החיצוני לבין אלה של הפנימי – אחד מן הפקטורים המרכזיים בהתחלת ההבנה של ההבדלים בין עולם הנפש – מחד, לבין העולמות החיצוניים הנתפסים בחושים או בשכל מאידך – נעוץ בעניין הרציפות; העולמות החיצוניים מתרחשים באופן הדרגתי, רציף. מכונית לא יכולה להתחיל לנסוע ב 100 קמ"ש. היא מתחילה לנסוע, ואז היא עולה במהירות עד שהיא מגיעה ל 100 קמ"ש. אין קפיצת דרך. תופעה והתרחשות שכן קיימים בעולמות הנפש; בעולם הנפש לפתע ישנה קליטה וחוויה של משהו. עולם הנפש לא עובד על רציפות; או שאתה נמצא בנקודה א' או שאתה נמצא בנקודה ב'. או שהנפש רחבה או שהיא מצומצמת.

אחד הדברים היותר רציפים בעולמות המכאניים, המדידים והחיצוניים, הוא הזמן. הזמן נע מן העבר כלפי העתיד דרך ההווה. לא קורה שאדם מוצא עצמו לפתע יומיים קדימה, אם הוא רוצה להגיע לשם, עליו לחכות להתפתחות רצף הזמן. אך בעולמות הנפש זה קורה; אדם יכול לעבור ממצב של ייאוש למצב של התעלות (כפי שמדווח באריכות ובפירוט בספרו של הפסיכולוג ויליאם ג'ימס: "החוויה הדתית לסוגיה", הוצאת מוסד ביאליק).  פתאום אתה קולט מציאות אחרת, חווה דברים לגמרי אחרת. כאילו עברת מיקום ליקום.– "פעם אתה פה פעם אתה לא".
ועתה להסתייגות אפשרית מכיוון הגישה המדעית (של הפיסיקה הרגילה): אפשר לפסול את כל הגישה הקוואנטית לחיים הפנימיים באמירה שהכול זה עניין של נקודת מבט; בכל דבר ישנו תהליך, כשאתה רואה אותו מבחוץ, אתה רק רואה את ההתחלה ואת הסוף, ואז זה נראה כמו קפיצה קוונטית – למשל: אתה לא נמצא בתוך הבטן, אז אתה לא רואה איך מזון הופך (בחלקו) לצואה. יש מזון ופתאום מקבלים צואה. כך הגישה הרציונאלית מסבירה תופעות של 'קפיצה קוואנטית'. מעבר חד ממצב נפשי אחד לאחר.
אך הסבר זה מתעלם מן התופעה של מעבר ממצב למצב, בלי הדרגתיות או רצף. מה שמאפיין את עולמה של הנפש.

הנפש צריכה שפה אחרת. ניסיון להבין תופעה נפשית בכלים חומריים ורציונאליים – יהיה להכפיף את העולמות הבלתי נראים ובלתי נתפסים של הנפש לחוקים של העולמות הנראים, וזה יהיה 'לשים את אלוהים במבחנה', כלומר לקמט ולקפל את הבלתי מובן ולדחוס אותו לכלי המדידה המוגבלים שלנו, במקום ללמוד שפה חדשה, שפה של העולמות שלא נופלים בתוך קני המידה המוגבלים של הרציונאליות ברת המדידה והכימות.

מדובר כאן על שתי פיזיקות, הפיזיקה הניוטונית והפיזיקה הקוואנטית. בפיזיקה הקוואנטית, יש את 'החתול של שרדינגר', כינוי או שם שמתייחס לתופעה שבה החתול יכול להיות או במצב זה או במצב אחר, אך לא במצב ביניים.

החתול של שרדינגר, חי או מת:http://davidson.weizmann.ac.il/online/askexpert/physics/%D7%9E%D7%94%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A1-%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8-%D7%A9%D7%99

בפיזיקה קוואנטית, קפיצה קוואנטית, היא שינוי של אלקטרון ממצב קוואנטי אחד לאחר בתוך האטום. זה נראה לא המשכי; האלקטרון "קופץ" מרמה אנרגטית אחת לשנייה במהירות רבה, לאחר קיום זמני במצב של סופרפוזיציה. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A4%D7%95%D7%96%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%94

התופעה סותרת תיאוריות קלאסיות של הפיזיקה המסורתית, המצפות מרמת האנרגיה להיות המשכית.

בז'רגון המקצועי המונח: קפיצה קוואנטית מנוסח כשינוי פתאומי. המונח מדבר על שינוי שמתרחש (מהפכני), לעומת שינוי הדרגתי שלוקח זמן (התפתחותי).
אז שוב, התיזה הבסיסית במאמר זה שהנפש משתנה בהתאם לפרמטר של קפיצה ולא כפי שקורה בעולמות המוחשיים, הקליטים והגסים יותר, ששם שינוי הינו הדרגתי ועובר דרך דרגות שונות.

עכשיו איך זה עובד בעצם? איך נוצרת הקפיצה הקוואנטית הזו בממדי הנפש?
המקום הראשון בו אפשר לראות את תופעת הקפיצה הוא בהריון; עד השבוע העשרים העובר הוא כמו צמח. ללא תזוזה ופתאום קורה משהו והוא מתחיל לנוע, פתאום יש אנרגיה. אפשר להגיד שהנפש מתחילה לפתע לפעול. ובשעת המוות מתרחשת תופעה הפוכה, בבת אחת האנרגיה עוזבת את הגוף. זה לא תהליך הדרגתי של התנדפות האנרגיה מן הגוף, רגע אחד יש אנרגיה, רגע אחד אין.

ההבדל בין רמת הנפש לרמת הגוף מצוי ברמה האטומית והסאבאטומית. הגוף מורכב מאטומים, הנפש מורכבת מחומרים סאב אטומיים.

אטום לא יכול לעזוב את הגוף, חומרים סאב אטומיים יכולים לעבור דרך הגוף ודרך חלל ודרך זמן, כפי ששידורי טלויזיה ורדיו עוברים דרך גוף (קירות) ומרחקים (חלל).

המעבר מיקום ליקום ומאטמוספרה לאטמוספרה וממימד למימד יכולים להתרחש רק ברמה הסב- אטומית. כי אנרגיות בצורה הכי מזוקקת וראשונית שלהם, הם Transferable.
כל מה שאינו סאב אטומי ואינו מציית לחוקים הסאב אטומיים , לא יכול לעבור מרמה לרמה. וממקום למקום. (שוב, מוגבל על ידי גוף, חלל וזמן).
יש מעין פילטרים בין מקום למקום, זמן לזמן, גוף לגוף ורק דברים בצורה הגלעינית והמזוקקת ביותר שלהם יכולים לעבור מרמה לרמה. וכל מה שחי בעולמות החומר הנגלים והגדולים לא יכול לעבור.. רק דרך כלי תעבורה כלשהו, כולל אינטרנט וטלפונים סלולריים, הם כלי תעבורה.
עכשיו, המעבר הקוואנטי לא מתבצע על ידי כלי תעבורה כלשהו אלא על ידי עקרון הקולן, Tuning fork ,המזלג המוזיקאלי.
הנה הסבר קצר:
נניח ששני קולנים עם שתי תיבות תהודה מונחים על השולחן. שני הקולנים מאופסים באותה תדירות תנודה של 256Hz . אף אחד מהקולנים לא מתנדנד. בעזרת פטיש הגומי נותנים מכה באחד הקולנים שגורם לקצוות הקולן להתנדנד בתנודה הטבעית שלו 256Hz . תנודות אלו גורמות לתיבת התהודה ולאוויר בתוכה להתנודד באותה התדירות הטבעית 256Hz .
אז תופסים בקצוות הקולן שקיבל את המכה כדי להפסיק את התנודות שלו. ובאופן מפתיע יתגלה כי ממשיכים לשמוע את הצליל. אלא שהפעם הצליל נשמע כתוצאה מתנודות הקולן השני שלא קיבל מכה.
בדוגמה זו הקולן הראשון שקיבל את המכה "מכריח" את הקולן השני להיכנס לאותה תדירות טבעית. מה שמקשר בין הקולנים הוא האוויר (התווך) ביניהם. כאשר מכים בקולן הראשון החלקיקים המקיפים אותו מתחילים בוויברציות, וגלי הלחץ הנוצרים מכים בתדירות של 256Hz על הקולן השני. האנרגיה הנישאת על-ידי גל הקול דרך תווך האוויר מכוונת לתדירות הקולן השני. מאחר וגלי הקול חולקים את אותה תדירות טבעית הקולן השני מתחיל בקלות להתנדנד בתדירות הטבעית שלו. זו דוגמא לרזוננס כאשר חפץ אחד מכריח חפץ שני להתנדנד באותה תדירות טבעית.

הנה כמה לינקים להרחבה, במיוחד ביוטיוב שם אפשר לראות הדגמות
של איך זה עובד…
http://www.youtube.com/watch?v=hiHOqMOJTH4&feature=related

ויותר בפשטות: הנקודה היא שמדובר על שני מכשירים שאם מאפסים אותם על תדר A (לדוגמה) ומכים על אחד – השני עונה.
בלשון יותר פואטית – זה אומר שחומרים סאבאטומיים על אותו התדר מתקשרים אחד עם השני), ואם קורה שינוי בגוף נפשי אחד, קורה שינוי בגוף נפשי אחר, בתנאי שהם על אותו התדר. (כל הנפשות, כנפשות מצויות על אותו התדר).
הרבה תגליות מדעיות מתרחשות בו זמנית; חוק שימור האנרגיה, שהוא כה חשוב למדע, נוסח על ידי ארבעה מדענים שונים בעת ובעונה אחת בשנת 1842. חמישה אנשים שונים המציאו את ספינת הקיטור בצורה עצמאית לגמרי. שישה אנשים שונים המציאו את המדחום מבלי לדעת אחד על השני, ולא פחות מתשעה אנשים שונים טוענים לזכות ראשונים על המצאת הטלסקופ. כתמי השמש התגלו על ידי ארבעה מדענים בו זמנית, כולל גלילאו, כולם בשנת 1611. מכונת הכתיבה הומצאה באנגליה וארה"ב בו זמנית, כשבכל מדינה מספר אנשים חשבו עליה בו זמנית, ,. שברים עשרוניים ולוגריתמים פותחו כל אחד על ידי שלושה מתמטיקאים בו זמנית. אלכסנדר גראהם בל ואלישע גריי היו מעורבים בהמצאת הטלפון. למעשה, המצאתם הייתה כה קרובה זו לזו עד ששניהם הלכו לאותו משרד פטנטים כדי לרשום פטנט על המצאתם באותו היום בהפרש של שעות אחדות בלבד! הם האשימו זה את זה בגניבה של הרעיון. בסוף זוכרים רק את האחד, במקרה זה את גרהאם בל…
ויש עוד דוגמאות רבות.
מי שעסק רבות בנושא התגליות הסימולטניות היה הסוציולוג הנודע רוברט מרטון, זוכה פרס נובל לשנת 1997.
אז מה ההסבר האפשרי? קשה לדעת, אולי אחד מהם עלה על ההמצאה ואנשים שהיו על התדר של ההמצאה או על התדר של הממציא המסויים, התחברו לזה גם כן.
אנרגיות (מרמה מסויימת ומעלה) לא עוברות ממקום למקום באופן מכאני, או על ידי כלי תקשורת, הן עובדות על תדרים.
בפן האנרגטי כל מה שנמצא על תדר מסוים מהדהד את מה שנמצא באותו התדר גם אם הוא לא נמצא באותו מקום.
כדי להציג את זה באופן יותר מוחשי, הנה מה שקורה בעולמות הקוואנטיים לו זה היה קורה בעולמות החומר המוחשיים והנגלים; נגיד שיש לי הארד – דיסק נייד ויש לי הארד – דיסק במחשב ואיני מחבר את ההארד דיסק הנייד למחשב. ואני מכניס משהו להארד – דיסק הנייד, זה יופיע בהארד- דיסק במחשב… כך זה עובד בעולמות הקוואנטיים.

עכשיו, אנשים לא מחוברים לחלקים הפנימיים והגבוהים שלהם שעובדים על עקרון הקולן, ועל עקרון הקפיצה הקוואנטית.. מה שיכול להביא לכך שהם יקלטו שדרים וידע שמצויים על התדר שלהם, אך היות ומרכז הכובד שלהם הינו רציונאלי-פסיכולוגי-חברתי, הם לא מודעים ולא יודעים על כך מאום, אולי לכל היותר אינטואיציה קטנה.
החלק הלא סאב- אטומי לא יכול לעבור, הוא לא עובר את הפילטרים של עצם (גוף) זמן ומקום (חלל).
בעולמות הלא סאב אטומיים ממדי הזמן החלל והגוף כובלים אותנו לכאן עכשיו.
(וככל שאדם יותר מבוסס בעולמות הרציונאליים, חברתיים, גשמיים, חיצוניים וכו' – כך הוא יותר כבול לזמן למקום ולגוף).
בשלב זה ודאי בוערת בקורא השאלה, אז איך עוברים לחיות במימד הסאב אטומי? איך עוברים מחיים במימד האינטלקטואלי-  פסיכולוגי –סוציאלי, שמשועבדים לזמן לגוף ולמקום –לקשר עם הנפש?
ראשית, יש להבין כי רוב בני האדם שמים את מרכז הכובד שלהם בעולם הנגלה ולא מחוברים לנפש שלהם. במצב כזה, האדם הופך לבית סוהר לחלק הנפשי שבו.

השאלה המרכזית לגבי החיים הפנימיים של האדם היא: מה יותר טעון, החלק הסאב אטומי או החלק האטומי? ואיך 'טוענים' את החלק הסאב אטומי? את הנפש?
ובכן, על האדם להתחיל ולעבוד על עצמו במישור הפסיכולוגי, לעשות שם סדר. תהליך שבסופו יעבור מרכז הכובד מן ה'אני' הפסיכולוגי-סוציאלי, אל האני הנפשי. וזאת על ידי תהליך של הפחתת העוצמה של ההתניות החברתיות מחד, ושל ההזדהות עם המרכיב הפרסונלי –מאידך. כפי שכותב פיסיקאי הקוואנטים, עמית גוסוואמי: "הספקטרום של מודעות עצמית מורכב ממצבים של צורות עימם המודעות מזדהה במהלך השלבים השונים של ההתפתחות האנושית. בקצה הנמוך של הספקטרום חבוק על ידי מודעות פרסונלית, בשלב העליון על ידי תת תודעה קולקטיבית. …
… ככל שאנו מתפתחים יותר גבוה, כך אנו מאבדים את האגו שלנו, עד שבשלב הכי גבוה אין הזדהות ברורה עם האגו"."

כלומר, היקום הפנימי לו אני קורא: נפש אמור להיות נטול אגו, או לפחות נטול הזדהות פרסונלית עימו, בעוד שהאגו (או ההזדהות הפרסונאלית עימו) הוא הסממן המאפיין את האני החברתי פסיכולוגי. ככל שאדם יותר מודע למה שמתחולל בו, והוא מגביל את השפעת ההתניות החברתיות ואת תנודות האגו וההזדהות עם האספקט הפרסונלי ובמקום זה מנסה להיות מודע ולהתבונן בתגובותיו באופן לא מעורב – כך יעביר את מרכז הכובד מן העולם הפיזיקלי לעולם הקוואנטי, עד שהחלק הסאב – אטומי יהיה כל כך טעון שבאיזשהו שלב האדם עושה קפיצה ומתחיל לחיות בחלק הסאב – אטומי.
אם החלק הסאב – אטומי יהיה יותר טעון מהאטומי, האדם יעבור מהפך. אבל יש כאן סכנה!! כי כשאדם מתחיל לטעון את החלקים הסאבאטומיים, אבל מרשה לעצמו לתת משקל יתר למה חושבים עליו, לדעת קהל, להזדהות ולקחת דברים באופן אישי, או לתת לרגשותיו לגאות – קורה פיצוץ, (כמו בפיצוץ אטומי בזעיר אנפין), יש עירוב של החלקים הסאב אטומיים עם החלקים הפיזיקליים של הרגשות, וזה מביא לסוג של קצר שסופו קריסה גדולה; נפילה ממצב גבוה, חופשי ופתוח, לכלא נפשי שבו האדם 'מתבשל' ברגשותיו השליליים בחום רדיואקטיבי…
הנקודה העיקרית במעבר לעולמות הסאב אטומיים של הנפש היא מילה אחת: ניקיון – ברגע שהאדם מתחיל לטעון את הרמה הסאב – אטומית – הוא חייב לשמור על תנאים סטריליים. אסור לתת לרמה הסאב – אטומית לנזול או לקבל נזילה מן הרמה הרגשית. ברגע שיש מפגש בין השניים, שני סוגי האנרגיות האלה לא יכולים לחיות ביחד וזה יוצר זיהום.
הרגשות שייכים לעולם הנגלה והם מצייתים לחוקים פיזיקאליים. למרות שהם אנרגיה, הם, עם זאת, אנרגיה מאוד גסה.
הערבוב בין רגשות למימד הסאב – אטומי יוצר דיסונאנס. ולמרבית הפתיעה דווקא בגלל הקירבה בין הרגשות ובין עולם הנפש, (דיסונאנס זה ההפך מקונסונאנס,) נוצרת צרימת תדרים שמובילה לנפילה שניתן לכנות אותה: "מעורבות אישית".
אם לוקחים את שמונת התווים באוקטאבה, ומנגנים שני תווים שהם רחוקים זה מזה בשני קצוות הסקאלה – לא מקבלים צרימה. היא בדרך כלל מתרחשת, בין שני תווים קרובים אחד לשני. נגיד פה וסי.  ומה האנלוגיה? אם מערבבים משהו מאוד פיזיקאלי ומשהו מן העולם הסאב- אטומי – אין צרימה. אבל אם לוקחים את הרגשות, הם קרובים לעולם הסאב אטומי (כי שניהם אנרגיה) ומערבבים בין שניהם – מקבלים דיסונאנס.
ועתה לאנלוגיה נוספת, מעולם הכימיה: זה כמו לקחת שני אלמנטים בכימיה שהשילוב ביניהם יוצר פיצוץ.
דיסונאנס ,קריסה, או פיצוץ – הינם מונחים שאולים כדי להסביר מה קורה לאדם שהעביר חלק ממרכז הכובד לעולם הנפש אבל מרשה לעצמו הזדהות עם האספקט הפרסונלי-חברתי.
ככל שעולים למעלה ברמה, ובמיוחד כשמגיעים לרמה הסאב אטומית של הנפש , ניקיון והפרדה חשובים. אפשר לערב את הרגשות עם עולם הנפש והתודעה בתנאי שהרגשות נקיים מן האספקט הפרסונלי – מחד ומעליית ווליום, חום ומהירות – מאידך.

ואם לשים זאת במשפט אחד: ההפרדה הגדולה ביותר לא צריכה להיות בין העולם הפיזיקאלי לעולם הסאב- אטומי, אלא בין העולם הרגשי  לעולם הסאב- אטומי.
ועתה להבדלים שבין העולם הסאב אטומי לאטומי ביחס לזמן. ובכן היות והעולם הקוואנטי מוגבל על ידי פחות חוקים מאשר העולם הפיזיקלי, אליו שייכים עולמות האגו וההתניה החברתית – כך יש לו יותר אפשרות ויותר חופש. הוא פחות מוגבל,למשל על ידי מימד הזמן; אדם יכול להיות בעתיד, בעבר ובהווה בעת ובעונה אחת – בעולם הסאב- אטומי.
http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-2809.htm

ככל שחלק גדול יותר ממרכז הכובד של האדם מצוי בעולם הנגלה, הנמוך- כך הוא יותר משועבד לחלל, לזמן ולגוף. ובאופן קונקרטי לגבי מימד הזמן, ואילו אדם המבוסס בעולם הנסתר, אזי הוא לא רק  חי רק בהווה ומפנטז על עבר ועתיד, אלא שההווה, העבר והעתיד הם זרימה אחת שלמה ודינמית עבורו. הוא חי בשלושתם כזרימה אחת. כלומר הוויתו ותודעתו עדיין חיים את מאורעות העבר וכבר מצויים במה שאמור לקרות. ההפרדה הזו בין שלושת חלקי הזמן לא שרירה בעולמות הנפש.

עכשיו, כאן נשאלת השאלה, איך אדם כזה, שמרכז הכובד שלו נמצא בעולם הסאב אטומי, יכול לחיות ולתפקד בעולם הרגיל?
ובכן, ראשית הוא , חייב לתפקד גם בעולם הרגיל, זה של אנשים שמצייתים לחוקי הזמן המקום, החברה והאגו, ובו בזמן להיות נאמן לעולם הנפש. ואיך הוא עושה זאת? עליו לחיות בעולם אחד ולתפקד בעולם אחר.
אסור לאדם שיש לו מרכז כובד כלשהו בעולמות הנפש  לראות את העולם הנגלה כמשהו שמפריע לעולם הנסתר . נהפוך הוא, העולם הנגלה הוא שמאפשר את העולם הפנימי הנסתר. הדיכוטומיה הזאת, היא אינהרנטית ליכולת של העולם הפנימי לצמוח לתפוס עוצמה ולגדול.
העולם הקוואנטי לא יכול לצמוח ולתפקד ללא העולם הנגלה – הוא יכול לעשות רק דרך הצד הנגלה אחרת הוא אסור וכבול. העולם הנגלה אוסר אותו ומאפשר אותו בעת ובעונה אחת. כמו מלים, הן מגבילות את יכולת התיאור של מה שקרה באמת, אבל הן גם האמצעי היחידי שמאפשר אותו. או מכונית, אתה כבול למכונית, אבל מכונית מביאה אותך ממקום למקום. כמו הדואליות ביחס למלים, ללא העולם האטומי העולם הסאב- אטומי היה אימפוטנטי.

***
מאמר על תודעה קוונטית: http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/010012.html

***

מאמרים רבים נוספים, ברוח דומה, באתר הגות במבט קוונטי: www.hagut.net