ארכיון מחבר: Rony

מאיגרא רמא, לבירא עימקתא

 

לעיתים קרובות – כשאין אנו מרוצים מחיינו, או מקצב ההתקדמות שלנו או מן ההשגים שלא הגענו אליהם, או ממשהו ביחסים – נראה לנו כי היינו יכולים אולי להתאמץ יותר, לעשות דברים, לשפץ משהו. אנו בוחנים את הדברים המעולים בחיינו, את הכשרונות שלנו, את ההשגים שלנו ומנסים להבין למה הם לא הביאו לנו את התוצאה הרצויה, איפה שם הפאשלה? ברצותנו להתקדם ולהגיע לחיים טובים, או מאושרים או משופרים יותר (בכל תחום שהוא) אנו בדרך כלל שמים לב לחלון הראוה של חיינו, לדברים שהיו אמורים להצעיד אותנו קדימה ומנסים להבין מדוע הם 'לא עשו את העבודה'.

נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם – היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.

מסה זו מציגה גישה שונה, הטענה כאן היא כי הבעיה הגדולה ביותר אינה בפסגה, למשל במנהיגות, אלא בעם. לא בצורת החשיבה, אלא במצב היצרים והרגשות. לא בציונים הגבוהים, אלא בנמוכים, לא בשיניים הקידמיות הנקיות, אלא באלה האחרויות והאכולות, לא בחזית המצוחצחת של המכונית אלא בשיירי הסנדוויץ במושב האחורי. הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח ונקי ומעוטר בעציצים. הבעיה לעולם תהא במרתף, בחצר האחורית, במגרה התחתונה.

משולים אנו לאותו שיכור שאיבד כספו ברחוב בלילה, והוא מחפשו תחת הפנס ולא בחושך, היכן שהלך לאיבוד. יש לנו נטיה לשפר את המשופר ולחפש את השגיאה או הבעיה היכן שאנו טובים ממילא.

בשיחות שלנו עם ידידים, נוטים אנו להתמקד בה שאנו יודעים, לדבר על מה שאנו מתמצאים בו, להבליט את תכונותינו הטובות, וכך השיחה הופכת לכר בו נמנעים מלדון בחלקים בפחות משופרים בחינו, לא מעלים משברים, אכזבות, מפחי נפש, אי בהירויות, ספקות עצמיים. לא משתמשים בשיחה כדי ללבן דברים מעורפלים, להעלות באוב דברים מציקים מן העבר. את כל זה משאירים רק למצב שבו באמת הגיעו מים עד נפש (גם אז, זה רק עם פסיכולוג קליני מורשה). הזירה הרגילה של שיחותנו היא בעיקר לשם עיסוק בפסגות ובחלונות הראוה שלנו. וכך יש תחושה שמה שאפל, לא ברור ואפילו בעייתי לא קיים, או לפחות לא רלוונטי. גישה זו בפשטות נקראת הדחקה.

אנו שופטים ומעריכים בני אדם על פי ההשגים שלהם, עד כמה הם טובים ומצוינים, עד כמה הרחיקו לכת במצוינות שבהם, ולא במה שמוזנח או לא משופר בחייהם.

אם ניקח למשל פרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטה, או מנהל חברה גדולה – שניהם אמורים להיות מעולים בתחומם, והם שוכנים בראש הפירמידה שלהם. אך אם ניקח ונביט וננסה להעריך את חייהם כמכלול (שבו ראשות החוג או ניהול החברה הן רק אחת מן הפרמטרים שבו) אז נמצא כי מה שחשוב ומשפיע בחייהם הוא לא מה הוא יודע לעשות, אלא *מי הוא? מה חי בו?* וכדי לדעת מה חי בו אין לנו מה לבקר במשרדו המצוחצח, אלא בחדריו האחוריים, במרתף. לשאול מה בחייהם מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. _כי אלה הדברים שימוטטו אותם בסופו של דבר_. ולא רק אותם, גם כל ממלכה ואימפריה.; *החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו*.

זה הסנדויץ' מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר דקות ביום להתעמלות ותנועה – שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה מלמטה.

העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים – אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים השוכנים לבטח בחשכה המסתירה, יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.

ד"ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: "הגיבור וצילו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות ~מהצל~, מדחיקים את ~הצל~, או משליכים אותו על אחר (גזענות ואנטישמיות), וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום למשהו שקצת מקלקל, ו~הצל~? אנו אוהבים לחשוב שהוא קיים אצל האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה, אל מחוץ לתחום הלגיטימי. "^הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך 'מושלם', במושלם אין מקום לצל"^.

וכך, ללא החלק האפל – החיים הופכים לפלאקטיים; למשהו שטחי, זעיר בורגני, בינוני, נוח, חסר ייחוד ונטול כל מימד של עומק. כפי שאומר אראל שליט: ^"כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח, מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל^".

זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים, השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.

מרכז הכובד האמיתי של האדם הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית – היא.

זה לא מה שנעשה, אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו לקרות, מה כיסינו, מה הסתרנו?

על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?

על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט הציץ מאחורה?

עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם התדמית החברתית המקובלת?

כי שוב, לא הפנים המאופרות, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש, לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא ~הביבים~: הביבים הייצריים, הרגשיים, והשכליים -, הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.

כי השליטה באה לא מלמעלה אלא מלמטה. לא על ידי התבססות בפיסגה, אלא על ידי אי תשומת לב והתעלמות מן התחתיות.

והתעלמות מן התחתיות משדר שהזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת מודע הנמוך, את ה'אני המסכן'. את האני האמיתי, את עצמיותנו המוזנחת והנעזבת.

זה לא שלא היינו מצוינים מספיק, אלא שהנחנו לפער בין המצוינות שלנו ובין מה שדפוק ומקולקל בנו להמשיך ולהרחב, עד שרצועת הגומי המחברת את 'החצר האחורית' ו'החצר הקידמית' – נמתחה עד קצה גבול יכולתה, ואז החצר הקידמית נאלצה לחזור בבת אחת אל המישור התחתון שהוא הריאליה היחידה. מישור שכל הזמן חיכה לה בפנים.

(שהרי כולנו יודעים כי קטסטרופות [1] לא צונחות עלינו מבחוץ הן שואבות אותנו מבפנים).


"היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום

נשען על מקל עקום

ומצא מטבע עקום

בו קנה חתול עקום

שתפס לו עכבר עקום

ויחדיו גרו בבית עקום

בתוך העלם העקום הזה. "

מתוך: "אמא אווזה"


[1] בהקשר זה ניתן לקרוא את המסה שלי: "על משברים, טראומות

וקטסטרופות" (תסמונת איוב),

http://stage.co.il/Stories/216518

 

הנפש

 

קטע של קורט ווחגוט: "כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.

אולם האנושות לא היתה תמיד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם. הם אפילו לא יכלו למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. דתות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.

האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה. האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.

היא השליכה אותם כמו אבנים.

סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.

היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.

האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי. רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת. זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.

איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?''

קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: ''הסירנות של טיטאן'', 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.

 

יש משהו בתוכנו שהוא לא אנחנו, אבל הוא יותר אנחנו מאשר סך הכל מרכיבנו ביחד.

הוא לא הכוליות של הוויתנו, הוא אכן 'רק' חלק מאיתנו, אך בה בעת הוא יותר מאשר כל סך מרכיבינו.

הוא (או יותר נכון: היא) לא נגיש, לא נראה, לא מוחש בדרך כלל, די עלום, זעיר מאוד, יותר מטבע לשון פואטית – מאשר משהו שניתן לאששו כממצע מדעי.

ועם זאת, הוא (או היא ליתר דיוק), הם חיינו במלא עצמיותם הפוטנציאלית. כן כמה עצוב; לרוב זו עצמיות פוטנציאלית. האני שהיה יכול להיות לנו לו היינו מאפשרים לה את הממלכה, לה, לכולה שתמלא בנוכחותה את מכלול חיינו.

 

היא -הנפש.


נסיון יפה ומעניין להגדיר את נושא הנפש, מתקיים בספר של (הפסיכיאטר): רוברטו מיטלפונקט:''על צפרדעים, נסיכות ומטפלים – ציפור הנפש''.

הנה הקישור לפרק הרלוונטי:

 

http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=208

החיים כהתמכרות: להנאה ואושר – חלק א'

חלק א. הסגידה לאושר

כולם מחפשים את האושר.

חושבים שבהתבגרם הם קרבים אליו, רגע רגע, שעה שעה ומיום ליום.

מאמינים שעכשיו למדו, שעכשיו ילמדו, איך לתכנן את האושר (שמגיע להם, שהוא מנת חלקם) בדרך טובה יותר.

לא יודעים, שכל יום שעובר מתרחקים ממנו, כי האושר הוא כמו רכבת שמתרחקת מתחנת האושר.

האושר היה בהתחלה; בתקופת הינקות, והילדות; הלעיטו אותנו בהרבה דמיונות, כדי שנגדל ונאמין שאנו גדלים לקראת האושר. ואכן שם היה קצת אושר. אך מזה זמן רב זה רחוק מאוד מזה. אנחנו כל הזמן מתרחקים ממכסת האושר אותנו ניצלנו בילדותנו. עובדים על קופה ריקה ממטבעות שיקנו לנו את האושר. האובר דרפט באושר חוגג, אך אנו בשלנו, בטוחים שכל יום שעובר מקרב אותנו אל האושר.

האושר מחכה לנו. עד עכשיו זו הייתה רק חזרה. פעם טעינו.

אך בינתיים מתרבים הסימפטומים לכך כי האושר מאיתנו והלאה;

הריקנות והשממון המתמשכים, התסכולים, היאוש והדיכאון.

המתחים שאנו ממשיכים להפנים.

המעצורים והעכבות, שכמו יבלית, כבר חוסמים כל הבעה של רגש חופשי וספונטני.

ומצב התקשורת הנוכחית שממשיכה לקרוס בינינו לבין הקרובים לנו.

– כולם למעשה משדרים לנו, שאנו רחוקים מאוד מן האושר!

ואנו מסתכלים מסביב, ורואים את הורינו, את בתי האבות וכולם מלאים לא באנשים מבוגרים שבסופו של דבר התפשרו הרבה למטה מקו האושר. עבורם, ארוחת הערב, ומה שיש בטלויזיה, ביקור הנכדים, או חופשה שנתית בים המלח, הפכו לפסגת האושר. מי האפסיים של הבינוניות מככבים עתה במקום פסגת האושר. אך אנו מסרבים לקבל את גזר הדין, הרשום על פני המבוגרים מאיתנו; 'לנו זה לא יקרה', אנחנו נצליח להגיע לאושר'.

וזה לא רק אנחנו, יש כאן קונספירציה שלמה; אוי לנו, אם נעיז להודות בפני מישהו מהקרובים לנו, בכך, שהאושר מזה זמן אינו מנת חלקנו, וכי הסימנים מראים שמיום ליום זה נהיה פחות. אנו נקבל כזו מן נזיפה, הרצאה או נאום על כל הקטע של הצד הריק והמלא של הכוס, להגיד תודה על מה שיש וכו' הלאה וכו' הלאה.

ולילדים שלנו אנו משדרים כי 'אתה יכול להגשים כל חלום, רק אם תאמין בו מספיק חזק', ושהשמיים הם הגבול', ושלכל אחד יש את הזכות המלאה לחתור ולהשיג את האושר שלו.

ומספר החגיגות שמסביב רק מאשר לנו כמה שפר חלקם של האנשים סביבנו ואיזה כיף, כל הזמן מסיבות; יום הולדת, יום נישואין, קבלת התואר, עליה בדרגה, ברית מילה. פוגשים אנשים רק במסיבות. אך את האנטיזה לא מפרסמים; בשקט בשקט מפנימים את המפלות, האכזבות, הכשלונות. אף אחד לא מעוניין ממילא. מפרסמים בגדול רק את הנצחונות, את הדברים שניתן לחגוג בפנים מאירות, להראות שוב כמה טוב. וכמה נהדר.

את היגון למדנו להצפין בחדרי חדרים, את האושר אנו חוגגים בראשי חוצות. אף אחד לא יבוא להיות איתנו ביגוננו, כולם יבואו לשמוח איתנו. וכך אנו ממציאים כל הזמן סיבות לחגוג ולהכריז על סיבות לאושרנו.

ולסיום, סיפור אחד ויצירה אחת:

סיפור עתיק מספר:

"האדם בחייו משול להולך במדבר שלושה ימים ללא מים, ובעוד דקות מספר יגווע בצמא. והנה נמר שועט לקראתו. והאיש בורח בשארית כוחותיו, והנה מן העבר האחר, עט עליו אריה… במר נפשו, הוא מעיף מבט לכל הכיוונים, והנה, ממש מתחת לרגליו, בור. מבלי לחשוב, הוא קופץ פנימה… ומלגה שהבור עמוק מאוד, ובקרקעיתו קן של צפעונים. תוך כדי נפילה, הוא מבחין בשיח הצומח מדופן הבור. הוא שולח יד, נאחז בו ונפילתו נבלמת. עוד בטרם הספיק לנשום לרווחה, הוא מבחין בשני עכברים, האחד שחור והאחר לבן, המכרסמים את גבעול השיח משני צידיו. רגע לפני הינתקות הגבעול, מבחין האיש בטיפת דבש על אחד העלים, והוא מלקק אותן בשארית כוחותיו…"

 

ויהי עצב:

"יש ובהתבוננות בעיני בעלי חיים אפשר לגלות עצב. עצב שקט, שלם בתוך עצמו ולשיו. כאילו יודעים הם דבר מה. בחלוף את המשובה של הגורים, עושים בעלי החיים הבוגרים את יהיהם במעין שקט עצוב; שלא כבני האנוש הבוגרים, המנסים בכל כוחם להאריך את משובת ילדותם ואת שכאון נעוריהם בשתייה, בריוקדים, בשירים, בסטוצים, בבדיחות, בבידור; נאחזים בה, בשמחה, כאילו נצליח לגרש בכוחה את הבדידות והכאב של שארית ימינו. לופתים אנו אותה במעי היסטריה מתוחה ומתאמצת; עוד יין, עוד סקס, עוד אוכל, עוד מוסיקה. רוצים אנו להישארק צעירים, להישאר מאושרים – עוד קצת, עוד קצת.

בשמחה המאולצת הזאת יש התכחשות והתעלמות ממצבו הקימוי של האדם, בצועד בבטחה לקראת סתיו חייו, לקראת כלותו.

כפי שהשמחה הינה אותנטית בהתחלת החיים – עם הצהוב והאדום של הילדות – כך העצב הינו אמיתי ואותנטי בגיל הבשלות – עם הכחות והשחור של הליל והחורף של חיינו.

אדם צריך לדעת להתבגר ולהזדקן בענווה, בשקט, בשלווה ובקבלה – כאילן בסתיו, מלא נוכחות וכבוד עצמי.

יש בה, בבגרות הנכונה, מין פיוס, מעין השלמה מפוכחת ומכובדת של מי שיודע את מקומו ביקום; פירור זעיר, זמני וחולף במרחבי היקום הענקי, שאין בו רחמים כלפי ביליוני פירוריו המתכלים.

במקום לברוח אל המסכות, אל המשחקים, אל התחליפים – אפשר אולי לפקוח עיניים, להתבובן עמוקות ואבסורד ובטרגדיה של הקיום האנושי, מבלי למצמץ או להשפיל מבט – אך עם רגש והתייחסות; ובעיקר בעצב, עצב רב ואינסופי".

מתוך: "החיים המציאות ומה שנסתר", גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999.

:

* * *

יום שבת, 2 באוקטובר 2004, 9:07 מאת: דליה שחורי, הארץ (בעקבות סיפרה של רפאלה בילסקי אודות האושר:

האושר הוא תצאת לוואי של מימוש שאיפות אחרות, לדעת ד"ר רפאלה בילסקי מהאוניברסיטה העברית, האושר אינו מצב טבעי לאדם, ולפיכך אינו יכול להוות מטרה עבורו. מודעות עצמית וניהול רגשות חשובים הרבה יותר

עוד בכתבה:

הרדיפה אחר האושר טבעית »

האישיות היא הגורם המרכזי בדרך אל האושר »

ניתן לחוש אושר גם ללא סיבה אובייקטיבית »

"האושר", אומרת הד"ר רפאלה בילסקי מן החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, "אינו יכול להיות תכלית או מטרה לאדם, כי הוא אינו טבעי לאדם. אי אפשר ללמוד להיות מאושר, ומטרה שאין כל יכולת למצוא אמצעים להגשים אותה אינה אלא פנטסיה". זה החידוש העיקרי, כדבריה, בספרה היוצא לאור בימים אלה, "מקסם האושר" (חקר האושר – משמעויות, תוצאות ומסקנות, הוצאת כרמל ירושלים).

מקביעתה שהאושר אינו טבעי לאדם נובעת מסקנתה, שלא נורא להיות אומלל. "זה לא גורע מהאנושיות כהוא זה", היא אומרת. "האושר קורה, וכשזה קורה – יופי. אבל אם זה לא קורה – לא נורא. דרגת האכזבה והתסכול של בני אדם היום מכך שהם לא מאושרים היא איומה. אנשים הולכים למתקשרים, לכיתות, לגורו, לקוראים בקפה, לכל דבר, בעיקר משום שהם רואים שהשני מאושר והם לא. הם אומרים: 'משהו לא בסדר אתי, אני דפוק'. אך החיים אינם מתמצים באושר, והאושר אינו ערך עליון אלא תוצאת לוואי של מימוש שאיפות אחרות. זה אצלי העיקר: שאני לא מגדירה את האדם על ידי האושר. אני מורידה מחשיבותו. המסר שלי הוא: אל תהיו אובססיביים בקשר לאושר. אל תמדדו חום-אושר כל יום. תחיו".

מסקנה נוספת הנגזרת מהקביעה שהאושר אינו מטרה נוגעת לעתיד מחקר האושר. בילסקי סבורה שמחקר האושר כיום, העוסק במדידת הרכיבים המשפיעים על תחושת הרווחה האישית, כמו עבודה, הכנסה, נישואים, גיל, מיצה את עצמו. מחקרים אלה הראו שלרכיבים האמורים יש השפעה שולית בלבד על רמת האושר של היחיד. לכן, לדבריה, יש להעביר משאבים וכוחות מחקר גדולים לחקר הקניית כישורי חיים.

כישורי חיים נחוצים כיום ביתר שאת, היא אומרת, נוכח שני תהליכים חברתיים המתרחשים במאה ה-21: הרחבת תחומי החירות, מצד אחד, וגידול החשש מפני החירות הזאת, הכרוכה בקבלת אחריות, מצד אחר. "עקב כך (אנשים) בוחרים בדרכי מילוט כגון מציאת מחסה 'חמים' בסמכותיות ובפטרנליזם לסוגיהם", כותבת בילסקי.

פיתוח כישורי חיים אמור לתת לכל אדם כלים למימוש חירויותיו; לסייע לו לחיות חיים מלאים, שבהם יידע לקבל אחריות לחייו ולהתמודד עם מכשולים ותקופות משבר. במישור החברתי יסייעו לו כישורי החיים לחדול מלחפש דמות או מהות סמכותית אנטי-דמוקרטית ואנטי-ליברלית, כותבת בילסקי. כישורי החיים שמדובר בהם הם מודעות עצמית, ניהול רגשות (שליטה בדחפים, השהיית סיפוקים, טיפול במצוקה ובחרדה) ואמפתיה. היא נסמכת בנושא זה על ספרו של הד"ר דניאל גולמן, "אינטליגנציה רגשית".

בילסקי ממליצה ללמד כישורי חיים למן הגיל הרך ועד האוניברסיטה. ומה הקשר בין כישורי חיים לאושר? "בעת לימוד כישורי החיים יוכל האדם המודרני להיות מרוצה ואולי אפילו מאושר", היא כותבת. בשיחתנו היא מסבירה, שככל שהתמודדות האדם עם קשיים ומשברים בחייו טובה יותר, כך משפיע הדבר יותר על מסע חייו, ובכלל זה על שביעות רצונו מהחיים.

מהו בכלל אושר? בילסקי מתנערת מההגדרה המקובלת על חוקרי האושר – "להיות שבע רצון באופן כללי מחיי כמכלול". לדבריה, "עד שאתה מוצא מישהו שיכול להגיד 'כל חיי הייתי שבע רצון', יוצאת הנשמה". הגדרתה שלה: "האושר הוא הרגשת שמחה חובקת כל: כשאתה לא רוצה שום דבר יותר ואומר 'הגעתי למה שרציתי'. זה קורה, למשל, כשאתה מתאהב באדם התאהבות הדדית וחש ש'זאת נשמה תאומה, גוף תאום'. מצב כזה לא יכול להימשך יותר מכמה שעות, ימים או שבועות. אם האושר היה נמשך יותר, האדם היה יוצא מדעתו". כמעט כל אחד מאתנו יחווה אושר פה ושם, היא אומרת, אבל לא משום שעשה משהו או פעל על פי מרשם כלשהו.

הרדיפה אחר האושר טבעית

בילסקי מלמדת באוניברסיטה העברית זו השנה השישית סמינריון מצליח – "האושר". בגלל הביקוש הרב הוגבל הקורס לתלמידי מדע המדינה הלומדים שנה שלישית לתואר ראשון. כ-80% ממסיימי השנה השנייה במדע המדינה (כ-65 מתוך כ-80 סטודנטים) רושמים את הקורס בעדיפות ראשונה ברשימת הקורסים שלהם. מתוכם מתקבלים 25 (בהגרלה), ובילסקי מגדילה כל שנה את המספר ל-42 עד 45 – "לאלה שאני רואה שזה בנפשם" מבין עשרות הסטודנטים שפונים אליה ישירות, לרבות תלמידי פסיכולוגיה ותואר שני בפילוסופיה.

הספר הוא ניסיון ראשון, היא אומרת, לסכם את המחקרים על האושר בפסיכולוגיה ובפילוסופיה בעשרים השנים האחרונות. כן הוא כולל תובנות ומסקנות שהגיעה אליהן במשך הקורס. בפרק הפתיחה היא כותבת, שהרעיון לכתיבת הספר עלה ב-1995. "בתקופה זו הגיע סיפור חיי לשיאים של אומללות, שדחפו אותי לנסות ולהבין את משמעות האומללות והאושר". בשיחה עמה מספרת בילסקי על מפולת בחייה האישיים שגלשה גם לעבודה. "לקחתי חופשה ללא תשלום מהאוניברסיטה והתחלתי להרהר במצבי". היא החלה לקרוא ספרים בפסיכולוגיה ובפילוסופיה והעיסוק בחומרים אלה חילץ אותה מהמשבר. גורם מדרבן נוסף היו שאלות רבות של סטודנטים על האושר, שהופנו אליה דווקא באותה תקופה, בקורס אחר. כך נולד הסמינריון על האושר והספר בעקבותיו.

בגלל הנושא המיוחד התפתחה בסמינריון דינמיקה קבוצתית שכללה לימוד כישורי חיים. בילסקי מעידה על עצמה שהסמינריון הזה שינה את חייה. "הייתי ידועה כמרצה כסאחיסטית. אם מישהו אמר משהו שלא נראה לי חכם ומבריק, הייתי פשוט יורדת עליו. בסמינר הזה למדתי כישורי חיים של הוראה אחרת. ברגע שבאתי לסטודנטים והתחלתי לדבר, הנמכתי את הקול. הם גם לא מרעישים. אני מראש אומרת להם שרעש מפריע לי להתרכז. למדתי, שאם אני מסבירה משהו, זה מתקבל אחרת". המתינות החלה לאפיין את כל יחסיה הבין-אישיים.

בצד הטענה שהאושר אינו טבעי לאדם, טוענת בילסקי שמה שטבעי הוא הרדיפה אחר אושר. אחת הזכויות הטבועות, שאינן ניתנות לנטילה, שניתנו לאדם היא הזכות לרדוף אושר (pursuit of happiness) – קובעת הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776. אלא שבגלל קריאה לא מדויקת של פסוק זה, טוענת בילסקי, הוא הובן בטעות כאילו ערך האושר הוא זכות טבעית – בעוד שלמעשה מה שמוכר בהכרזת העצמאות כזכות טבעית אינו האושר אלא הרדיפה אחר האושר. "מנסחי הכרזת העצמאות הבינו, שהאושר אינו טבעי לאדם, ואילו החיפוש המתמיד או הנהייה אחריו הם הטבעיים לאדם", כותבת בילסקי. דומה שפרשנות זו פתוחה לוויכוח.

האישיות היא הגורם המרכזי בדרך אל האושר

אם הרדיפה אחר האושר היא זכות טבעית, כיצד זה האושר, שהוא פועל יוצא מהרדיפה אחריו, אינו נחשב לזכות טבעית?

בילסקי: "אני אומרת שהרדיפה אחר האושר טבעית, כלומר, משותפת לכל בני האדם. זה שהאדם יהיה מאושר, זה לחלוטין לא טבעי. רוסו אמר: 'כל בני האדם רוצים להיות מאושרים, אך השאלה היא כיצד'. מאז שואלים כבר מאות שנים 'כיצד' וחושבים שזה שלא מצאו את הפתרון זה עניין של זמן. ואני באה ואומרת: אין פתרון. רוסו צדק כשאמר 'כל האנשים רוצים להיות מאושרים'. אבל שגה כשאמר 'השאלה היא כיצד'. הוא מניח שיש לכך פטנטים. אבל אין פטנטים ולא יהיו. אי אפשר ללמד תיאוריה או פרקטיקה של אושר".

בילסקי מבססת את טענתה גם על מחקרים הנעשים היום. למשל, מחקרים בתחום מדעי המוח בפסיכולוגיה, הנמצאים בשלב התחלתי, ולפיהם האושר הוא תכונה בעלת מרכיב גנטי ניכר. יש אנשים שנולדים עם מאפיינים גנטיים שבזכותם הם יותר אופטימיים מאחרים. גם מכאן מסיקה בילסקי, שהאושר אינו מהותי לאדם. מאמרים ומחקרים אחרים מן השנים האחרונות מעבירים את הדגש מגורמים חיצוניים המשפיעים על תחושת הרווחה האישית – לאישיות. כל מדעני האושר, אומרת בילסקי, מסכימים היום שהאישיות היא גורם מרכזי ביכולתו של האדם להגיע לאושר. כיום נוטים לסבור שתכונות האישיות הן מולדות, וששנות הילדות הראשונות רק מחזקות או מחלישות תכונות מסוימות. אפילו "אבי כל חוקרי האושר, הכוהן הגדול שלהם", אד דינר (פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אילינוי), מציינת בילסקי, אמר ב-2003 כי "קרוב לוודאי שנצטרך לחפש את המפתח לאושר באישיות, כי אנחנו לא מצליחים למצוא אותו בתחומים השונים".

בילסקי מטעימה, שיש גם מחקרים ברפואה המתארים את האושר כמחלה פסיכוטית. נטען בהם, שכשהאדם ממש מאושר, יכולת השיפוט שלו מעוותת. הוא שרוי במצב המזכיר מאניה או התאהבות. "אם היינו מאושרים כל הזמן, זו היתה קטסטרופה", מסכמת בילסקי.

אך במאה ה-21 בני האדם נכנסו, לדבריה, למרוץ אובססיווי אחר האושר בגלל תחושה עזה של אי ביטחון פיסי, אי ביטחון בתא המשפחתי ואי ביטחון בעבודה ובמצב הכלכלי. כל אלה מעוררים חרדה, וכדי להפיגה אנשים מחפשים בלהיטות פתרונות מיידיים. סיבה נוספת לחיפוש הנמרץ היא שפע מציף של תרבות פנאי.

ניתן לחוש אושר גם ללא סיבה אובייקטיבית

בילסקי מקדישה בספרה פרק לתעשיית האושר, שבו היא מבחינה בין תעשיית אושר בלתי מזיקה ואולי אף מועילה לבין תעשיית אושר מזיקה. עם הסוג הראשון נמנים, למשל, ספרים העוסקים באושר, שיכולים להקנות לצרכן כישורי חיים. עם הסוג השני נמנה כל מה שממכר: סמים, כיתות קטלניות, סמכות מטאפיסית (כמו מתקשר או הישות שהוא מתקשר עמה) המכתיבה את מהלך החיים. הסכנה הגדולה ביותר נודעת מתעשיית האושר האפורה, הגבולית – למשל ספרים שאינם מבוססים על ידע שיטתי אלא על "מידע" שהועבר למחבר מישות חיצונית, או ספרים שמרוב פופולריזציה מסלפים את הידע.

לשיטתה של בילסקי, האושר הוא חוויה אישית הנחווית בשלושה ממדים: תבוני, רגשי וחושי. אדם יכול לחוש אושר גם כשאובייקטיבית נראה שאין לו סיבה להיות מאושר. למשל, אנשים שבעקבות תאונה שותקו בארבעת גפיהם ואחרי שהתרגלו למצבם חשו מאושרים, לפי עדותם, אפילו יותר מבתקופה שקדמה לנכותם.

פרסומת בילסקי מציעה בספרה "פרופיל אישי של האושר", שמטרתו לתת לאדם כלים להבין את מהות האושר שחווה בעבר כדי לסייע לו בהכרת עצמו. בכך, כותבת בילסקי, גדלה יכולתו להתפתח ולהתמודד עם החיים. "הסאדיסט המאושר", למשל, זה המצהיר על עצמו שהוא מאושר בעקבות מעשיו, שפגעו בזולת, לא יגיע למקום גבוה בטבלה; כי הדרכים שבהן השיג את אושרו מוגדרות בעליל נסיגתיות ולא התפתחותיות והאושר שחווה הוא ברובו חושי, במיעוטו רגשי, וכלל לא שכלי. זהו אושר בהמי, אומרת בילסקי.

ומכיוון שהאושר אינו יכול להיות מטרה, מתבקש שינוי טוטלי בחשיבתם של מרבית בני האדם על האושר, היא כותבת לקראת סיום ספרה.

האם אין זו דרישה יומרנית?

"נכון, זה יומרני, אבל חשוב לי שאנשים יקראו את הספר ויתלבטו בעצמם בשאלה. לכן הרשיתי לעצמי להיות כל כך פסקנית.

אודות החיים כלבה (ולא כבזלת)

 

החיים להם אנו קוראים: החיים רגילים, הם חיים המסתירים את החיים האמיתיים.

משול הדבר לאדמת בזלת המסתירה מאחוריה את הלבה. ואין דרך לדעת עליה או לפגוש אותה מלבד התפרצות אסונית אחת לזמן מה.

בפנים רוחשת אש וגם מרבצי נפט דליקים – בחוץ הכל מוצק, בטוח, שליו סטאטי ויציב.

אל המרבצים הפנימיים הללו מכוונת כל יצירת אמנות גדולה בספרות, מחזאות, שירה. (לעיתים אף אין צורך במחזה שלם, לעיתים די בדימוי, במטאפורה, וכל מרבצי הלבה והנפט הענקיים – נגלים לעינינו -להרף עין).

ואין אלה חוסר ידיעה וחוסר הנגישות -לבדן, המונעות מאיתנו מודעות וגישה אל אותם רבדים תת קרקעיים של הקיום, החיים והעצמי. מאחורי כל זה שוכן פחד גדול; פוחדים אנו לתת למצבורי השפע של היצר, הכאב, הטירוף, האימה וחסר הוודאות – ביטוי ומקום. פוחדים מן הכאב,מן האימה מחסר וודאות – לא נותנים להם ביטוי וחלל קיומי.

מעל פני השטח – שפויים, רגילים, נורמטיביים, בפנים – משוגעים, מדממים, הוזים, זועקים מכאב.

גירשנו את השיגעון, האימה והחרדה אל מחוץ למחנה. אך *יחד עמם ~גירשנו את הניצוץ ואת הנשמה היתרה*~. את אותו דבר מיוחד העושה כל שיחה וזמן – למחשמלים, מטלטלים, נכונים, עמוקים וחובקי כל. נושאי דינמיקה אחרת.

גירשנו את הפרא, המשוגע, הזר והדחוי -מתוכנו, אך בכך גם את מכשף השבט, הנביא והיוצר הגדול. נותרנו עם המדען, הקונפורמיסט ואיש המעשה. ובכך נותרו חיינו קטנים, יבשים, שטוחים, חסרי לחלוחית ועומק, חסרי דינמיקה מחיה~ וחסרי מיסתורין~.

על כל מפגש בין אדם לעצמו ובין שניים – לחכות ולארוב לאותו ניצוץ משוגע, לאותה אי שפיות של הרוח הפראית – ואז לתת לה להיות, ולרקוד עימה, עד כלות

 

 

 

החיים כמתכון

 

חלק א': בגלל סיפרי הבישול

מדוע סיפרי בישול כל כך פופולריים? כי יש בהם מתכונים. ומתכוני בישול זו מטאפורה למה שהיינו רוצים שיהיה לנו בכלל בחיים: מתכון.

הרי זה כל כך פשוט: מודדים רבע כמות, שמים בסיר יחד עם קצת שמן מטגנים קלות, מוסיפים מים, שמים על אש קטנה, בוחשים, מוסיפים קצת אבקת מרק, קצת מלח, אפשר אורגנו, מגישים עם קצת פרמזן, וזה מה זה טעים. למה החיים לא יכולים להיות כך?

אז מהו המתכון? איך עושים את זה? איך מתאהבים? איך מגדלים ילדים? איך מצליחים? איך עושים ידידים? כי כל פעם אני מנסה וזה לא הולך, התבשיל לא כל כך טעים. והאמת שגם נשרף קצת לפעמים. (וגם אין לי כל כך סבלנות לבשל) אבל אם היה לי מתכון, פשוט, זריז ונוח, כזה עם צילומים צבעוניים, ומידות וזמנים מדוייקים – החיים היו יכולים להיות כל כך פשוטים, ולא כפי שזה עכשיו, ששום דבר לא מצליח, וכל דבר שאני מבשל יוצא או גרוע או ההיפך ממה שהתכוונתי.

למעשה זה התחליף לסרט הוליוודי של פעם, עם הפי אנד וזוג מאוהב מתרחק מחובק לכיוון השקיעה. המתכון, כמו הסרט הזה של פעם, נוטע בנו תחושה, שזה אפשרי; שעכשיו, עם המתכון הזה, זה יכול לקרות.

וכך בתוך תוכנו אנו באמת משוכנעים כי יש באיזשהו מקום מתכון לחיים שלנו. כי הנה קראנו בעיתון על החיים הנפלאים של זה ושל זאת. ומה איתנו? אולי יש להם מתכון? אפשר לפרסם אותו בשבוע הבא בבקשה?

בתינו מלאים בספרי בישול, במתכונים שגזרנו מן העיתונים ושאחרים נידבו לנו. אנו צופים בהמון תכניות בישול בטלויזיה ובכל אחת מהן טלמתכון משלה.

וכל מתכון, וכל תכנית בישול – מחזקים אצלנו את התחושה שכך זה יכול להיות. רגע אחד חומרי גלם סתמיים, ורגע שני – מאכל מפתה ומהנה.

זה הכל עניין של מתכון, שוכנענו, עכשיו רק צריך את המתכון לדבר האמיתי, לחיים.

ואז, הכל יהיה בסדר. בסדר גמור.

 

28/1/2003

 


חלק ב': בגלל האוכל

 

אז סיפרי בישול פופולריים בגלל המתכון. או קיי, את זה הבנו. אך רק בגלל זה? ואם אין מתכון, לא יקנו? יקנו. ודאי שיקנו. יקנו גם יקנו.

אז מה הסיבה הנוספת? האוכל עצמו.

אם בחלק הקודם המתכון היה מטאפורה לחיים, כאן האוכל הוא המטאפורה. החיים כמוצר צריכה.החיים כמושא זלילה, החיים כמשהו שצריך לבלוע, ולבלוע מהר, הרבה ואת החלקים היותר עסיסיים. כי א. אולי לא ישאר. וב. אם החיים זה אוכל אז ככל שנאכל מהם יותר כך נהיה יותר חיים, לא?

ומדוע סיפרי בישול? מדוע לא סתם מטבח, סופרמרקט, או מסעדה? גם זה, גם זה. אבל אנחנו לא חיות, הא? אנו באים מן האספקט התרבותי: מירקם, צבע, צורת הגשה, ההיסטוריה של המנה וכל הדאאווין הזה.

אז זה לא מספיק כשזה רק בבטן ובעיניים, גם המח רוצה לזלול, ולהרגיש קצת יותר טוב לגבי כל הפרמיטיביות הזו, אז עכשיו הזלילה שידרגה עצמה לכדי סיפרות.

אבל סך הכל אנו מתים על אוכל, מ ת י ם על אוכל, האוכל כמושא געגוע תמידי. אוה אלוהים, תן לי תמיד לאכול: לתת לסמיכות הקדושה לחלוף במורד הגרון ולסתום, אחת ולתמיד, את הריקנות הנוראה שנושבת מתוכי. החיים כפקק לריקנות הזו, הריקנות הפנימית. והאוכל כסימבול לחיים. החיים כמשהו ששואבים אותו. האדם כואקום קלינר. פה שכל הזמן שואב, את החיים. שואב את ההנאה שלא נגמרת.

וכך נוגשים בנו משני הצדדים; מצד אחד נוגש בנו שליט ההנאה, ומצד שני – שליט הרעב, גם הוא לא יודע שובע, (כאחיו שליט ההנאה). האחד (נוגש) מתוך הריקנות הפנימית והשני בשם הצורך הנואש בהנאה וסיפוק.

ואנו בין שניהם; בין הריקנות והאין שבתוכנו, ובין הכיף, החגיגה וההנאה ששם בחוץ; האחד שואב ביאוש ובפחד והשני קורץ ומפתה בחן זנותי (שנשאב אותו).

ואנו בין שניהם; מנסים לא להיבלע לתוך האין שמושך מבפנים, ולא יכולים לעמוד בפני כל השפע המפתה שבחוץ; הכל נראה כל כך טוב, שאי אפשר לעמוד בזה עוד.

וכך, בין הפטיש והסדן אנו. הסדן של הכלום, שמאיים לבלוע אותנו מבפנים, והפטיש של ה`כל טוב` שעושה עיניים בחוץ.

ומה שמעניין שבין שני הענקים הללו, המשקל הפיזי שלנו עולה והמשקל הרוחני הולך ופוחת. הם מטלטלים אותנו ביניהם משל היינו נוצה ברוח, נטולי מרכז כובד משל עצמנו. כל מגנט מושך לכיוונו והתוצאה? עוד ועוד מזון. עוד ועוד סיפרי בישול, עוד ועוד תכניות בישול. כי האוכל כבר לא מספיק, הוא צריך להיות בכל מקום. פעם ספרים וטלויזיה היו בעבור הנפש והרוח, היום פלש לשם שר המזון והוא נושא עיניו לעוד ועוד טריטוריות. כי הרעב הזה כבר לא נותר בבטן, הוא פלש למח לנפש ולנשמה. לא מספיק לאכול בפה, גם העיניים רוצות, גם הלב, גם השכל. כולם, עוד עוד ועוד.

וכך אנו הורגים (באופן סזיפי בלבד) שני ציפורים בספר בישול אחד; ציפור הריקנות הפנימית, וציפור הנהנתנות שבחוץ.

האגו בורח מן הבור האפל האורב לו בתוכו – רק כדי להיקבר תחת ערימה של עופות צלויים בנוסח פורבנס.

 


 

החיים כהתמכרות: להנאה ואושר – חלק ב'

חלק ב. ההתמכרות להנאה

כולם מדברים על עבודה והשקעה, אך זאת מעל לפני השטח, כי מה שלמעשה מעסיק בני אדם באמת היא ההנאה! וזה בא בשני אופנים, חיובי ושלילי (ושניהם באים להעצים ולהאדיר את ממלכת ההנאה):

– באופן החיובי אנשים רוצים בזמנם הפנוי כיף. אבל לא סתם רוצים, זו מצד אחד משאלת לב נואשת, רדיפה מתמדת אחר ההנאה שמתחמקת ועושה קשיים; החופש בעיירת סקי בשוויץ, המאכלים המפתים גדושי הקלוריות, הגבר או האישה הנאים העובדים במשרד הסמוך, המכונית המפוארת שראינו בקטלוג, או אפילו ההופעה הסוחפת – בה נבקר מחר, או תכנית הטלויזיה מפוצצת בלוטות הצחוק – בה נצפה הערב.

– ובאופן השלילי אנו מפעילים את הצנזורה והסלקציה וההימנעות – לגבי כל אותם אנשים וארועים העלולים לפגום או להוריד את רמת ההנאה העכשווית שלנו; ספרים או אנשים שהם או משעממים, מדכאים, כבדים – או כולם גם יחד. פיתחנו משושים לזהות מרחוק 'משביתי הנאה', ואנו עוקפים אותם בתירוץ זה או אחר.

אפשר להגיד כי רובנו באיזשהו מקום צרכני ההנאה. וככאלה אנו קודם כל צרכנים של הנאות ובילויים, חופשות וריגושים, יציאות וכיופים, חיים בתחושה שאת החיים צריך למצות, לצרוך ולנצל. וכי "לחיות" משמעו להפיק מן החיים את מירב ההנאות שיש בהם. והדימוי המובהק ביותר לחיים בתרבות ההנאה זה הלונה פארק; גן שעשועים. ואם החיים זה לונה מה פארק, אז מי אנחנו? אנו אנשי הלונה פארק. וככאלה אנו אכן רואים את החיים כמעין לונה פארק גדול המציע שלל הנאות וריגושים.

אך מבחוץ רוב אנשי הלונה פארק לא חייבים להראות כאלה, למען האמת רובם אנשי עבודה קשה, ואף עשויים להפיק סיפוק מעבודתם. אך מאחורי כל זה מסתתר הצמא האדיר להנאה; אנשי הלונה פארק עובדים כדי להיות מסוגלים מדי פעם לממן לעצמם סיבוב על אחד ממתקני הלונה פארק של החיים. אנשי הלונה פארק מאמינים שהחיים בסך הכל יפים ונעימים וכאשר אינם כאלה אז זו מעין תקלה זמנית ומקרית שתסתדר עם הסיבוב הבא על הגלגל הענק או על רכבת ההרים. נאמנים לתפישה זו נוטים אנשי הלונה פארק לטפל בבעיותיהם הבינאישיות על ידי הטבעתן במימי חופשות ובילויים משותפים. שם הם מחזיקים ידיים על רכבת השדים, צווחים בהנאה ושוכחים לרגע שבעצם אין להם על מה לדבר. ההתמכרות לפעילויות נופש והנאה טוענת את אנשי הלונה פארק באנרגיה ובתחושת חיות עזה וממלטת אותם מתחושת הריקנות בתוך עצמם ועם הסובבים אותם.

כך הם עולים על הקרוסלה המסתובבת לצלילי המנגינה החוזרת ונעים במעגלים שאינם מתפתחים ואינם נפתחים אל כלום מלבד אל המעגל הבא של הסיבוב הבא עם אותה המנגינה באותו המסלול החוזרים על עצמם עד אין סוף; עוד הנאה ועוד אחת, ועוד ועוד. שלא יגמר לעולם.

מבחינה זו מבוגרים אינם שונים מילדיהם, או ממה שהיו בילדותם; הם, גם הם, רודפים אחר ההנאה, מכורים להנאה. רק שאצל מבוגרים, זה פחות פיסי, מוחצן, גלוי וחד משמעי. וההנאה מתגלמת לרוב בדמות מכשיר מהפנט הניצב במרכז הסלון, מהבהב כל זמן שהם בבית. ומה שמוצג במכשיר הוא שפע בלתי פוסק של תוכניות, הצגות ושעשועים אותם רקחו אנשים מנוסים בבישול תבשילי הנאה. ומה שלא מספק הנאה, והנאה רבה, מושם על תו הרייטיג הנמוך ומושלך מיד למגרסה. כך שכל הזמן יצרני ההנאה בטלויזיה משפרים את התוצרת על פי הרייטינג, והרייטינג הוא על מה שגורם להכי הרבה הנאה לצופים. וכך, 4-5 שעות ביום אנשים מתבטלים מול ההנאה הממכרת הנושבת אליהם מן המכשיר המרובע. מכשיר שמנפק מאות ז'אנרים שונים של הנאה; ממתח ותכניות ראיונות ועד קומדיות ואופרות סבון, כל אחד ימצא את התדר שמשדר על גל ההנאה האישי שלו. ומה שמעניין הוא שמחוץ לשעות ההנאה הקצרות (המוקדשות רובן ככולן למכשיר הזה) אנשים עובדים שעות ארוכות ובלתי מהנות, שעל רקע האדיקות שמגלים אנשים לגבי רדיפת ההנאה בשעות הפנאי – עשויה להיתפס כמנוגדת להנאה, אך לא כן הוא; העבודה היא מחיר ההנאה, התשלום שמשלמים (בחוסר ברירה, אך בהשלמה) כדי שאפשר יהיה להנות יותר ויותר ועוד יותר; ככל שעובדים יותר קשה וזוכים ליותר קידום בעבודה – כך יגדלו המשאבים שבעזרתם ניתן יהיה להנות עוד ועוד, יותר טוב ויותר מוצלח מן הפעמים הקודמות בהן נהננו.

וגם מרבית העבודות בהם אנשים עוסקים; הן עבודות שנועדו לספק ליתר האוכלוסיה יותר הנאה בשעות הפנאי שלהם; מיתקני מחשב יותר משוכללים, חיבור מהיר יותר לאינטרנט, טלפונים סלולריים ש'עושים קפה' ונמצאים איתך גם 'כשנגמרות לך המלים' ועוד ועוד. כל יום שעובר מביא עימו שכלול נוסף שמביא הנאה נוספת ואנשים עובדים עוד ועוד כדי להנות עוד ועוד מהנאות נוספות שמפותחות בזה הרגע במחלקות המחקר והפיתוח בשעות העבודה הרגילות.

(ולא רק בתחום האלקטרוניקה כמובן, גם בתחומי המזון, רוקחים לנו כל הזמן מאכלים נוספים לגירוי הדמיון החיך וזה הגיע כה רחוק שמרב הנאה פוגמים בבריאות, ואז ישנה מטוטלת שמתחילה לנוע לצד השני, מטוטלת פוריטנית, בניגוד למטוטלת ההדוניסטית, זו של מאכלים בריאים, אך גם זה כדי שנהיה בריאים ונוכל להנאות יותר זמן וכו'.

כן, אין ספק, כולם ממשיכים לחיות לקראת התענוג הבא, ועם זאת הכל זועק שהדינמיקה המציאותית של הדברים היא אחרת; הזרימה של ההווה היא כלפי עתיד של זקנה, ניכור גואה בין בני הזוג ובינם לילדיהם, המחלות יבואו לבד, הילדים יעזבו את הבית והפנסיה תותיר הרבה זמן פנוי, מעט מדי כסף ולא מספיק הנאה – בכדי לפרוש אותה על פני השעות הרבות ולממנם מן הכיס הדל.

אך כולם שועטים קדימה בצהלה לקראת הכיף הבא, ועל זה מדברים כשנפגשים; איפוא כדאי לנפוש, ולאיזה הצגה ללכת, המלצה על מתכון חדש.

(נכון שלעיתים קרובות מקטרים ויוצאים נגד תופעות, אך גם זה במתכונת של הנאה; של ילדים שמטילים בוץ בפסל ענק במרכז הכיכר). התחושה הכללית היא של החיים כמגרש משחקים ענק, שאנשים חיים כדי להנות, ויותר מזה; שעצם זה שנולדנו – זה עבור זה שנהנה. ועל רקע תפיסה זו – האופטימיים נתפסים כאנשים שקולטים נכון את החיים, בעוד שהפסימיים – משהו מקולקל בהם. 'מה נשמע'? שואלים? 'כיף' באה התשובה. ולפעמים אפילו ישר שואלים: 'הכל טוב'? מראש כבר מדלגים על שלב השאלה, וכבר מבררים אם התשובה הנכונה היא אכן שם או לא, (הבחירה כבר אינה בין 'כן', ל'לא' אלא בין כן מוחלט ('הכל טוב') ובין כן פחות מוחלט ('היה יכול להיות יותר טוב').

צרות, מספרים רק לידידים קרובים קרובים, שלהם יש חוזה עימנו, ועל כן לא מסוגלים לברוח. אך עם רוב האנשים מדברים רק על מה שטוב, מתחלקים בדברים הטובים, ואם בכל זאת מישהו מספר צרות – מנסים להראות לו את הצד החיובי, להוציא אותם (ואותנו – בשיחה הזאת) מן הבאאסה, והם כמובן יודו לנו על כך. לא עולה על הדעת שאולי הם פשוט רוצים אמפטיה, איכפתיות, מצידנו על כך שרע להם. שישתתפו איתנו קצת ברע. לא – ברגע שמישהו לא נהנה, מייעצים לו לקחת פרוזאק, או לפחות לחשוב על משהו אחר, או מנסים להסביר לו ש-'זה הכל בראש שלך', 'אתה מביא את זה על עצמך', 'אתה פשוט צריך לחשוב על החיים אחרת, קח אותי למשל'.

וכך בתגובה על צרות אנו מנסים להחזיר אותו בחזרה לשפיות של: למצוץ-את-צוף-ההנאה-מהחיים.

ומה קורה לנו במקומות בהם אין אנו יכולים להנות? ובכן שם אנו פשוט מנוכרים; ברכבת, ברחוב, בשירות לקוחות – ואז לובשים מסכה אטומה שאומרת: 'אני לא כאן', 'אני רק ממלא תפקיד'. אנשים פשוט כבים – כשהם מעורבים בפעילות בה אין הנאה, סוגרים את האור ושמים שלט: 'אני לא בבית'.

בשיחה – רבים על התור של מספק ההנאה התורן; מי יספר את הסיפורים הכי עסיסיים, והיותר משעשעים. והדוברים שמספקים את ההנאה הרבה ביותר זוכים לניקוד גבוה בסולם הפופולריות; זוכים ל'ליטופים' מילוליים וליחס מפנק ומתחנף מצד האחרים. וכך, הם מקבלים בחזרה עשרת מונים את מנת ההנאה שהנפיקו ( על ידי חידודים, התחכמויות, והתלוצצויות) תוך כדי השיחה – בעבור כולם.

אך זה לא פשוט, לעיתים קרובות ההנאה מתחפשת; לא תמיד מופיעה כהנאה. אמנם תמיד היא הנאה, אך לא תמיד היא נראית כזו, למשל קריאה של ספר פרוזה חדש; אולי ההנאה היא לא משהו – כאן, אך הקורא משווה לעיני רוחו את עצמו מספר על היצירה לחבריו ואת תגובות ההתפעלות של שומעיו, וזה נותן לו את דחף ההנאה המושאל – לצלוח את היצירה. או פעילות במכון כושר, אולי היא לא מהנה – אך התוצאה אמורה להביא הרבה הנאה. כך שגם זלילה וגם דיאטה – שתיהן יכולות להיות מונעות על ידי הנאה; האחת הנאה מיידית והשניה הנאה מושהית, האחת – הנאה של החושים והיצרים והשניה הנאה של החשיבה וכח הדימיון. כך שפנים רבות לה להנאה; אם היא לא בשורה הראשונה, אז היא מאחורי הקלעים. אך הנכון הוא שלרב קל למצוא אותה במקומות בהם החיים שוקקים, מלאי עליצות ושמחה, בעיקר שמחה. אך גם כאן יש כל מיני שמחות, למשל ישנו משפט באשר לשמחה שאומר: 'אין שמחה כמו השמחה לאיד', וזה מה שמתרחש כשקוראים בעיתון על אסונות שארעו לאנשים אחרים, (רצוי גם במקומות אחרים). ככל שמסביב יותר שחור – לנו יותר אור. איננו מוכנים להכיר בכך שמה שכתוב בעיתון יכול לקרות גם לנו, בדיוק באותה המידה -מעדיפים להאמין שאם זה היה צריך להיות התור של מישהו – לסבול, הרי שהאחר האומלל הגיע לשם במקומנו.

לעתים שומעים בשיחה על אנשים שעשו דברים שנויים במחלוקת ואז השיחה מסתיימת בכך שמישהו אומר את המשפט הידוע: "העיקר שזה עושה לו טוב". ויש משפטים נוספים, כמו: "זו הדרך שלו להנות". ודי סותם את הגולל בפני דיון נוסף בנושא; הוא נהנה? זהו, די אין יותר מה להגיד, העיקר שהוא נהנה. הלאה לנושא הבא. הנושא הזה סגור.

כששואלים אנשים בשביל מה שהם חיים? התשובה בדרך כלל אינה נסובה על משמעות או מטרה, אלא בגלל 'שהחיים זה כיף', (או לפחות עליך להשתדל שהם יהיו כאלה), כאילו לפני הלידה העניקו לנו פרס: החיים הללו כדי שנהנה מהם. אך אנו לא סתם שואפים להנות, אנו אצים רצים בבהילות, יונקים, מוצצים כל דבר חדש; את האדמה אנו שואבים עד תום; כל מחצב, כל אבן יקרה. ממעמקי הים – כל פנינה, כל דבש מכוורת, כל פרווה מחיה, כל שנהב מפיל. כל פינה שמשקיפה על נוף בטבע – בונים עליה. לטבע אין קיום ופונקציה בפני עצמם, רק כמספקי הנאה, שאותה יש לחלוב עוד ועוד. כל הירוקים ואנשי איכות הסביבה וגם כמה מדענים – זועקים חמס, ואך הממסד ממשיך לשדוד עוד ועוד הנאות.

וכאמור, זה לא נושא פשוט. לא קל לחשוף את פניה האמיתיות של ההנאה; אנו מציגים עצמנו כאנשי עמל, העובדים ללא הפסק. ואכן מי שמחפש את הערכים של עבודה וחריצות ימצא אותם, אך הבעיה היא שהעבודה בדרך כלל מתקבלת (על ידי העובד) כמסכה או עטיפה שיש לעבור דרכה בדרך לתענוג; אנו עובדים כדי שתהא לנו הכרה, מעמד, כסף ואז נוכל להנות. היה יכול להיות אחרת, הפוך; אנו נחים כדי שנגיע למצב הנפשי שבו נוכל לעבוד, ללמוד וכו'.

והסידור הזה, של גלעין ועטיפות הוא מסודר ונוח; כי עטיפה יכולה להימכר ולהתיחצן כגלעין וההנאה כעטיפה.

יחסיות דומה קיימת בקשר שבין הנאה וסיפוק; אנו מספקים את צרכינו כדי שנוכל להנות ולא להנות כדי שנוכל להגיע לסיפוק. העניין של עטיפה ותוך גם קשור לרמות, כי מה שקיים בגלעין מצוי בדרך כלל בדרגת חשיבות יותר גבוהה. בהנאה – צורכים, כדי להגיע לסיפוק. אך כדי להיות מסופקים יש ליצור, והנאה היא דרך אינפנטילית להתקיים, בעוד שסיפוק ושביעות רצון הם צרכים בוגרים. הנאה קשורה ליצרים ואימפולסים, בעוד שסיפוק קשור למודעות ותודעה. המודעות מתרחבת ועולה, ההנאה היא אורגזמה, והיא כזו בכך שיש בה הגעה לשיא ומשם נפילה וככל ששיא ההנאה גבוה יותר כך הנפילה עמוקה יותר. וככל שהיא מיידית ועמוקה יותר כך נוצר צורך דחוף ואינטנסיבי יותר לשיא גבוה יותר בהנאה הבאה. הנאה זה דבר יחסי מחזורי וגלי, וזאת בניגוד לסיפוק שבא מהישג או ממימוש פוטנציאל, או ממודעות, שם זה הכל או כלום, או שיש סיפוק, או אין, זה לא יחסי, זה קיים או לא.

אז אצלנו סיפוק הצרכים הוא שביל בדרך להנאה. והיה יכול להיות אחרת, שאנו נהנים כדי לספק צרכים בסיסיים כדי שנוכל להגיע לרמה בה נשאב סיפוק מן החיים.

וכך, הגישה האינפנטילית מקדשת את ההנאה על פני שביעות הרצון והסיפוק. בעוד הגישה הבוגרת, המודעת – מקדשת חיים של הגעה למטרות, הפקת משמעות והבנה של מרקמים תת קרקעיים על פני ההנאה הרגעית הממכרת והבוגדנית

האם לאנשים יש חיים?

 

כשאדם מתבונן בעולם יש בו תחושה שיש דבר כזה ששמו 'חיים של בני אדם', כלומר שיש תחום כזה שבו הדברים באמת קורים ושיש דבר כזה ששמו חיים, הוא יכול להתבונן במשפחה היושבת יחד בסלון, או בזוג שישוב בבית קפה, או חבורה של צעירים מהלכים בשקט על המדרכה – והוא חש ש… זה החיים, שהאנשים האלה חיים, עכשיו, שהחיים מתרחשים עבורם עכשיו.

כשאדם, גדל כשהוא עוד ילד, והוא חוזר הביתה מבית הספר, הוא יכול להביט על דמות של נערה הולכת, הוא מסתכל עליה ויכול להגיד לעצמו: "הנה, יש לה חיים, והיא הולכת עכשיו לחיים שלה". ויש משהו שמחכה לה, משהו שממלא אותה, משהו שכול כולה חלק ממנו. שקורה לה, שהיא מתרחשת עמו. אנשים מבחוץ נראים, באופן כללי, כאילו יש להם חיים, כאילו שהם חלק מאיזשהו עולם.

כשרואים דג באקווריום, והאקווריום זה העולם שלו, האקווריום זה החיים שלו; המים והשרכים, הדגים האחרים, זה העולם שלו, ויש לו עולם. ונראה שגם אנשים זה ככה, יש להם עולם.

והנה לאחר שנים הילד הזה גדל, ויש לו חיים משלו, הוא נכנס ויוצא בחיים של אנשים אחרים, ואולי לא יוצא לו להשוות את הדימוי שהיה לו לגבי מה זה חיים, מה זה לחיות, איך זה החיים של בני אדם. והנה נוצר מצב שהוא פוגש אנשים והוא רואה (ומיד מדחיק כמובן) שבמקום עולם של חיים, שהוא החיים שלהם, שכשהם מגיעים אליו, הם עכשיו חיים, עכשיו הם מתרחשים – הוא מוצא אנשים שכל החיים מנסים להנשים נסיונות של לחיות. הם עושים מאמצים, כמו מריונטה ללא חוט, להתנהג כאילו שהחוט מניע אותם. כמו שאנשים מנסים כל הזמן להתניע את מנוע של עולם החיים שלהם. וזה מה שמתרחש: בכל יציאה לתיאטרון, בכל התחלה של קריאת ספר, והרמת טלפון למישהו, והתחלה של סקס או מערכת יחסים, ועם כל נגיסה, ובכל הדלקה של הטלויזה, ועם הולדת הילד החדש – כולם מנסים להתניע את המנוע של עולם חייהם. המדובר על הרבה נסיונות ממקטעים שונים ליצור כל פעם מהתחלה, או כולם ביחד, פיספס, קולאז' של חיים. אך זו לא מיקשה אחת חיה ונושמת, מבעבעת, עם דינמיקה חיה ונובעית ממרכז כובד מגנטי, מרכזי ופנימי. זו איזושהי כותנת עשויה מטלאים שאדם מטליא; טלאי אחד זה הבת (או הבן), טלאי אחר זה הקידום בעבודה, טלאי אחר זה הספר שהוא החל לקרוא, וטלאי נוסף זה התחביב שלו, וטלאי נוסף זה החבר שלו והשיחות שלהם אחת לכמה זמן. אבל הטלאים הללו, של מה שאנשים עושים בחיים, אינם יכולים להפוך לתחליף של חיים שהם בעצמם התרחשות יhappaning' לחיים שהם מסכת שלמה, למשהו חי ונושם, למעין מרק סמיך מלא תוכן שהאדם כל הזמן שוחה בתוכו, צולל, עולה ויורד ומוקף מכל הצדדים באקולוגיה האורגנית ששמה: החיים שלי או העולם שלי. זה לא כך.

מרחוק כולם נראים כאילו יש להם חיים, כאילו יש איזה שדה חשמלי ששמו חיים של פלוני, או החיים של אלמוני, אך זה לא עולם באמת, זה לא יקום, זה לא יוניברס, זאת לא אפילו פלנטה, עם אטמופירה וחיים אורגניים, וציר שסביבו היא מסתובבת, עם אגמים ונהרות ועופות שמעופפים בחלל. זה לא משהו עם חיים משל עצמו. זה דברים שאנשים עושים בהעדר עולם אוטונומי עם אוירה שלמה ויחודית משל עצמו. אלה החיים שלא התרחשו. אלה החיים במקום החיים.

לא כך דמיין לעצמו הילד בהתבגרו את החיים שלו ושל אחרים, ובכל פעם שהוא מתקרב לחיים של מישהו, או זוג, או משפחה – מרחוק כולם נראים שיש להם חיים, שהעסקנות שלהם נובעת מאיזשהי מלאות פנימית, שהיא הרמונית ושלמה בתוך עצמה. של עולם, כמו האקוואריום, שיש לו את הגבולות שלו, ואת התוכן שלו, ואת המאפיינים שלו ואת המרקם שלו. אך כמו תמונה, שמרחוק נראית שלמה וזורמת, אך כשמתקרבים, רואים שזה רצף של קיטועים, של נקודות לא מחוברות, שבגלל סמיכות של קירבה לנקודת אחרות, יוצרות את האשליה של תנועה, זרימה וצורה מובהקת ומאגדת כלשהי.

ואכן, הראיה מבחוץ מטעה; מסתכלים על פאב, זוגות זוגות, שלישיות – ליד שולחנות; כל שולחן – בועה, כל שולחן חיים. אך כשמתקרבים עוד ועוד ועוד – מבחינים שהשלושה הם בעצם שלושה אנשים בודדים שהם יותר מופרדים זה מזה ושקועים כל אחד בעצמו – מאשר חבילה אחת. וכשעושים עוד 'זום' ועוד, מגלים שגם בכל אחד מהם, אין קוהרנטיות והומוגניות, וכי בכל אחד מהם ישנם המון המון מחשבות ורגשות קטנים שרצים בו זמנית להרבה כיוונים, ובכל אחד מהם קיימים הרבה מאמצים להחיות את השיחה, וליצור תחושה של רצף ודינמיקה. אך מאחורי זה קיימים המון פחדים וחששות, אך גם תקוות ורצונות. וכלפי הזולת יש גם התנגדויות קטנות, ומאבקי כוח. והם לא מתלכדים ביחד לכלל יקום שיש לו חיים בפני עצמו.

כמעט כל בן אדם, בשלב זה או אחר של חייו, כשהוא מסתכל על החיים שלו, או של אנשים שהוא התקרב מספיק כדי לקלוט אותם באופן אינטימי – איך שהם מפני עצמם – חייב להגיד לעצמו: "זה החיים"?

סך הכל מדובר כאן על 'חברת הראווה' (כפי שכותב גי דה-בור בסיפרו בשם זה), חברה של מראית עין. כולם בטוחים שלאחרים יש חיים, או אי שם בארצות אחרות, יש חיים, שם בטח יודעים ליצור חיים. אנחנו במדינה שלנו, בשכונה שלנו, או במשפחה שלנו, או אני בחיים האישיים שלי – פיספסנו, אך באיזשהו מקום – יודעים לחיות, יודעים מה זה חיים.

קשה לתפוס, שבאלפי השנים שחלפו, מאז שמין האנושי קיים – שזה המצב, שכולם גדלים לקראת משהו שהם מפללים שהוא יהיה חיים, ואז הוא גדל וחווה את חוסר היכולת שלו כיחיד לבנות עולם מלא חיים שמתרחשים מעצמם, ואז מספרים לו שבשביל זה יש משפחה. אך בהקימו אותה הוא מגלה שמשפחה מורכבת משני אינדווידואלים בודדים, זרים זה לזה בהרבה מקרים (זכורני שלפני שנים הרבה, שנת 1975, הגעתי ללונדון והוקרנה שם סידרה נפלאה בשם 'Intimate Strangers' איזה שם נפלא וטראגי). הם גם זרים לילדים שלהם, בתוכם שוררת זרות, ובהם מקיימים את העניין הזה של המשפחה, לא עבור עצמם, כי עבור עצמם אין להם את המשפחה, המשפחה עבור עצמה היא צירוף של כמה אנשים שחיים ביחד באותו חלל, המשפחה קיימת יותר לצורכי ייצוג, המשפחה כמותג, המשפחה כתוית.

הדברים נכונים גם לגבי כל תחום אחר בחיינו, מסתכלים על סופרים, חיים בעולם של סופקים, הוויה, יקום של סופרים. נפגשים, מדברים על דברים שסופרים מדברים עליהם, חיים חיים של סופרים. והנה פוגשים חבורה של סופרים ואין חבורה מלוכדת, אחת. כל אחד מהם לכוד בבדידותו ובבועתו הוא, בתוכו מיליון ישויות סותרות. וביניהם ובין עצמם אין הרמוניה, בעיקר מאבקי כוח סמויים, לכל היותר כמה קואליציות וכמה אופוזציות. והוויה שוקקת ושלמה אין שם, רק הדימוי החיצוני, כמו פוסטר.

וכך בכל מקום, מבחוץ זה נראה עולם, מבפנים, כל אחד ממשיך לנסות להתניע באלפי נסיונות את המנוע של חייו.

והאשליה הזו, שלכולם יש חיים ועולם, היא אשליה הולכת ונמשכת. מסתכלים על בן אדם בעבודה, זה יכול להיות בבנק, במסעדה, במשרד, ונראה כי כשהוא גומר אתה העבודה שלו הוא הולך וחוזר לחיים שלו לעולם שלו, אל אקולוגיה שהיא מחכה לו, שהיא מלאה בעולם פרטי שלו; ספרים שלו, תחביבים שלו, חברים שלו, המשפחה שלו – בקיצור, הוא מוקף בעולם שאופף אותו מכל הצדדים בחיות, חיוניות ובעיקר בסמיכות של המרק.

אז זה לא כך, הוא חוזר לריקנות אחת גדולה, לתוך כלום. לתוך חלל ענקי שהוא מנסה נואשות למלא, להכניס לתוכו כל פעם דברים שיהפכו את החלל למלא תוכן, לנושם, לחי. (כמו אולם גדול שמפעם לפעם מכניסים שולחן, כיסא). מפעם לפעם מנסה לקרוא ספר, להרים טלפון לידיד, אולי הערב בכלל נצא, עם האישה או הבעל יושבים לראות איזה תכנית בטלויזיה, כמו שעשו שלשום ואתמול. נסיונות מגושמים למלא את החלל הענקי הזה שאמור להיות חיים גדושים. אך כשרואים אותו מדמיינים שחייו הם כמו בריכה שהוא צולל לתוכה, ובפנים צמחי מיים ודגים, וסוסני ים. האמת היא שבחייו שלאחר העבודה, הוא מנסה למלא עוד דקה ועוד דקה עד שהוא הולך לישון. חייו אינם שם עבורו.

וכך לגבי אנשים פרטיים, אך גם החיים באופן כללי; כשאנו מסתכלים על מקומות גדולים בהם נראה כי מתרחשים חיים, למשל בית מלון או בית חולים, או מסעדה הומה סועדים ומלצרים. ואנו חשים בפנים זה כמו שזה בסדרות טלויזיה, למשל בית חולים, למשל בסידרה כמו E.R. , בית החולים נראה באמת כמו יקום, כמו מקום בו מתרחשים דברים, מלא ושוקק כמו אותו רק סמיך או אקווריום; אנשים באים ויוצאים, וקורים להם דברים והחיים שלהם מלאים, והם לא צריכים להניע אותם כל הזמן, והם שוחים בהם, והם מקיפים בהם מכל הצדדים. ולאחר שאנו רואים את אותם אופרות סבון, את אותן סדרות, זה נותן לנו תחושה שאכן החיים יכולים להיות אותו יקום צפוף ונושם ושוקק חיים. חיים שמלאים את עצמם וחיים את עצמם ללא מאמץ. כמו אנו רואים באי. ר. שיקגו הופ וחברים. מסתכלים על הסידרה 'חברים' בטלויזיה, ורואים עולם שמתרחש מעצמו. לא רק שהעולם של כל אחד מלא כשעצמו, אלא שהעולם של כולם מלא בכולם. וישנה תחושה שבאמת שם זה קורה, שם החיים. ואילו החיים שלנו והחיים של אנשים שאנו מכירים, אצלנו זה לא קורה משום מה כמו שם. אולי לא היינו בקורס הנכון, אולי לא פגשנו את קבוצת האנשים הנכונה, אולי לא היינו במקומות הנכונים. ולא רק בסרטים או בסדרות, גם אנשים שאנו רואים וקוראים עליהם. מה הם עושים שיש להם עולם? קוראים ספרים של א. ב. יהושוע ועמוס עוז? ואולי זה אלה שיש להם תואר שני? אולי באמת השכלה וידע ממלאים ועושים עולם? ולא סתם בקורסים, משהו מוסמך, כמו באקדמיה. אולי בכלל בכלל באמריקה (כמו באי. אר. ובחברים).

אמנם כולנו יודעים שבאי. אר. ובחברים, זה פיקציה, אלה שחקנים שמשלמים להם כדי שיגלמו ביחד עולם. אך באיזשהו מקום זה מסתדר לנו, כי כך אנו מדמיינים שזה מה שקורה במקומות הגדולים ורוחשי החיים הללו; בתי חולים, בתי מלון, מערכות של עיתונים, משרדי חברות טלויזיה. ומה קורה כשאנו נכנסים לעבוד באחד ממקומות העבודה שהוזכרו כאן? מה אנו מוצאים? כשאנו מכירים את האנשים שם כעבור כמה חדשים, האם אז זה באמת יקום שוקק, שלם מלא בעצמו ומתרחש מעצמו? או שזה קודם כל אנשים, אנשים בודדים שנמצאים ביחד במקום אחד, תחת כותרת אחת, אבל אנשים, שלובשים מסכות, ויוצרים ריטואל מישחקי שעוביו כעובי זגוגית, זגוגית אטומה שמאחוריה מסתתרים פחדים ורצונות אישיים, שמפורקים לאפלי תת חלקיקים, שמתנגשים ביניהם ולא באים כלל למודעות, כי המודעות עסוקה באותו משטח דק של המסכה החברתית. המסכה המורכבת אף היא מקולאז' של קלישאות וכללי משחקיים שמחפים על העדר דינמיקה קבוצתית כוללת.

אז החיים הם לא הדרמה השוקקת של אי, אר, או הההנאה הקלילה של 'חברים', כל אלה זה מה שצובעים ממעל. החיים והעולם של אנשים הוא יותר מה שמתואר במחזות של טנסי וילאימס, יוג'ין א'וניל, ארתור מילר ואוגוסט סטרינדרג – הדרמות והטרגדיות הללו מקלפות וקורעות את הפוסטר, את אותה חלקה מיופיפת ששמה 'אני עורך דין' ויש לי חיים של עורך דין, ועולמי מלא בדברים שעולמות של עורכי דין מלאים בהם. אך אם ניקח את אותו עורך דין, אז כאן זה לא נגמר, יש לו עוד עולם, יש לו משפחה, ומשפחתו זה חייו, כמובן. או להיות אמן, אמנות זה החיים שלי, זה העולם שלי. ודרמה במיטבה, ופרוזה במיטבה – עושים בדיוק את זה; הם קורעים את אותה עטיפה ששמה: זה 'העולם שלי, אלה החיים שלי', עטיפה שבה אנו עוטפים את חיינו, (למען אחרים), ומסתירים בתוכם את הקרעים, את הנסיונות המגושמים לרקום ביחד חיים, ואת המפולות ואיי החורבות של אותם ניסיונות. את החורבות וההריסות שבתוך האנשים המפוארים, שמבחוץ נראה שיש להם את החיים והעולם שלהם.

ולבסוף, ההתרחשות הטוטלית והסוחפת הזו, שבה אתה חי את חייך וחייך חיים מולך, האם היא אכן, פוטנציאל, האם יש דבר כזה?

והתשובה היא מורכבת כי לשם כך צריך להתעורר, והשאלה היא נתעורר לתוך חיים שהתרחשו לנו או שהחיים הם אותו פוסטר אותה מסכה ריקנית.