ארכיון הקטגוריה: אודות אאוטסיידרים ועדיני נפש

כבלי הנורמליות

 

פעם ביקרתי בבית משוגעים ("בית חולים לחולי נפש"), על השלט כתוב: "מרכז לבריאות הנפש"…

ציפיתי לראות  "נומותטיות",   שיגעון, התפרעות של הנפש, טירוף בעיניים.

התנהגות חסרת רסן, לא 'דופקת חשבון', 'חוגגת' את 'הפראות' שבשבירת מוסכמות.

את החופש שמחוץ לכלא הבינוניות הנורמטיבית – ולא מצאתי.

מצאתי אנשים כבויים שאכן מתאמצים ומנסים בכל כוחם להתנהג בצורה שפויה, לעמוד בתור בקפטריה בסבלנות כמו שצריך, לספור את העודף בעניין ובזהירות.

ריבונו של עולם, יש לכם את האפשרות של הפראות של לחרוג מן הכבלים של הנורמטיביות. ואתם, במקום לנסות לעשות זאת, אתם שמותר לכם להיות אתם. לא להיזהר, ואתם כה מותרים להיות ללא כבלים, כה חוששים לחרוג מאיך שצריך להתנהג. (אפילו שמותר לכם, אתo כה  נזהרים בנורמליות, להישאר בגבולותיה).

ריבונו  של עולם, אתם במקום היחידי שמותר לכם לשבור את השלשלאות, ואתם נאחזים בהם כטובע בגלגל הצלה. ולי כה בא לצעוק: "זה לא גלגל הצלה  בו אתם נאחזים, אלא בכבלים, לא בגלגל הצלה. בכבלים".

+++

גבריאל רעם, 19.5.15 יום שישי

(שני ספרי האחרונים: "החיים רשימות מן הגלות", ו"בקצרה ולעומק", יצאו השנה ובשנה שעברה, בהוצאת ניסן.. יש לבקש את הספר בחנות הספרים דרך סוכנות הפצה:"דיאלוג", 03-9328904. לבקש את לבנה)

——————————————————————————————————————–

 

"אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד – טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם…"

 

– ניקוס קאזאנצאקיס

 

{ מתוך הספר "זורבה היווני", מפי הדמות "אלכסיס זורבה" }

+++

"לא אינך חפשי", אמר. "החבל שאתה קשור אליו, אפשר ארוך הוא יותר מן החבל של בני-אדם אחרים. אך זה הכל, ותו לא. אתה קשור בחבל ארוך יותר, אדון. אתה בא והולך, ואתה מדמה בנפשך שאתה חפשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו. וכשאין אדם מנתק את החבל…"

"עוד יבוא יום ואנתקו!" אמרתי בהתרסה, משום שדבריו של זורבה פגעו בפצע פתוח שבלבי והכאיבו לי.

– ניקוס קאזאנצאקיס

{ מתוך הספר "זורבה היווני" }

 

מקסם השווא של הנורמליות

 

קו עמוק ובלתי נראה חוצץ בין הנורמאליות לא-נורמאליות.

הקו יכול לעבור במשפחות, בכיתות, בחדרים במקומות עבודה, בין שני ידידים ועוד ועוד.

אך הוא גם עובר בתך הא-נורמאליים עצמם; הם מתלבטים, לא שלמים עם הא-נורמאליות שלהם. התלבטות שלא קוראת לנורמאליים, הם שלמים במאה אחוז עם הנורמאליות שלהם. הם גם לא יאפשרו דריסת רגל לאדם שמייצג אי נורמאליות בחייהם (אלא אם כן הוא נמצא בפיקוח של מישהו מוסמך…).

רוב הא-נורמאליים היו מתחלפים ברצון עם הנורמאליים. ואילו הנורמאליים לא היו מתחלפים בשום פנים ואופן. הנורמאליות שלמה עם עצמה, שקטה, שבעה, מרוצה: "הכל בסדר, הכל כפי שהוא צריך להיות, ואנחנו במקום הנכון", וכדי להגן על הנורמאליות (מפני הא-נורמאליות) – הא-נורמאליות מתנהלת תחת פיקוח הדוק, (גם אם לא רשמי) מצד סוכני הנורמאליות… (אך על כך בהרחבה במאמר אחר שלי על הנושא).

לגבי זהות הנורמאליים אין בעיה, אלה פשוט הרוב, האזרחים המהוגנים והממוצעים ("קופסאות קטנות", כשם שירה של מלוינה ריינולדס ששר פיט סיגר בשנות החמישים המאוחרות). אז מה לגבי זהות הא-נורמאליים? מי הם בדיוק? (כי עד עכשיו יש לנו רק שם מאוד כללי), ובכן, כדי להבין אותם יותר לרוחב – ניתן לייחס להם כמה איפיונים ושמות: מסוממים, אאוטסיידרים, משוגעים, חולי נפש, לחוצים, חרדים, לא משתלבים, חסרי שקט נפשי, מדוכאים, פסימיים, הוזים, לא מרוצים ועוד. אך נוסף לצד החושך יש להם גם את צד האור: אנשים רגישים במיוחד, חולמניים, אמנים, סופרים, משוררים, יוצאי דופן, מבריקים, עדיני נפש, בעלי חזון, בעלי שאר רוח, מקוריים, אותנטיים, רואים עצמם כבעלי שליחות, רוחניים, דתיים ועוד.

שיר שמבטא היטב את הלך רוחם של הא-נורמליים לגבי עצמם הוא: Mad world

וצריך להבהיר: השייכות לאחד משני המחנות הללו אינה עניין שאפשר להשפיע עליו במהלך החיים, כך שאדם יעבור ממחנה אחד למחנה אחר. הרוב המוחלט של שוכני 2 המחנות נולדים עם זה טבוע בהם. (עם זה, יכול להיות שבמהלך החיים על האדם להשיל כמה קליפות כדי שתיחשף הבטנה הפנימית ועליה מוטבע  או הסימבול של הנורמאליים או של הא-נורמאליים).

אנשים מן המחנה הנורמאלי ניזונים נפשית מיוצרים שברובם הגדול מצויים במחנה הא-נורמאלי. יש אנשים נורמאליים שניזונים נפשית מספרי טיסה וטלנובלות, ויש כאלה שלחם חוקם זה מחזות של שייקספיר וספרים של א. ב. יהושע. ואותו הדבר לגבי היוצרים הא-נורמליים, יש יוצרים ברמה גבוהה וישנם יוצרים ברמה נמוכה. רוב היוצרים השייכים לזרם הא-נורמאלי – נאחזים באומנותם כמו בזיז בדופן של נהר עם זרם עז, כדי לא להיסחף בזרם העז של הא-נורמאליות.

הנורמאליים חיים כשסביבם רשת חברתית ענפה, תומכת ופעילה(נסיעות ביחד לחו"ל, ביחד בחוג בית ביחד באירועים משפחתיים וכו'). והרשת החברתית התומכת הזו מאשרת ומאשררת להם בכל מפגש עד כמה כולם בסדר; הם אומרם פחות או יותר את אותם הדברים, משמשים פה לאותה השקפת עולם ועוד. (ויש בזה נוגד חרדה משמעותי, למצוא מחסה מפני החרדה על ידי אישור של הרוב, יש לנורמאליים משוכנעות שהרבה אנשים לא יכולים לטעות ביחד, שזה משפט מוטעה ביותר, אבל על זה בהזדמנות אחרת). הינה למשל דוגמא אחת אופיינית לאותם דיבורים, אותה השקפת עולם (שמאשררת לכולם שהם בסדר): היחס לנכדים. זה אותו התקליט אצל כולם כמעט; התמוגגות ואפילו אאופוריה מביקור הנכדים או אפילו התבוננות בתמונות שלהם. ומעניין שבאותו עניין, הא-נורמאליים פחות מתרגשים מעניין הנכדים.

ומרשת חברתית תומכת אצל הנורמאליים, למצב החברתי אצל הא-נורמאליים. ובכן הם בודדים למדי, או שיש להם חבר אחד או שניים בודדים וא-נורמאליים כמוהם. אך כאן יש לא-נורמאליים בעיה נוספת– הם מאוד אינדיווידואליסטים, אין 2 חברים א-נורמאליים עם אותו מבנה נפשי. כל עותק הוא עותק מקורי, במהות שלו. והסיבה לזהות הזו בין הנורמאליים והשוני בין הא-נורמאליים, קשור לאובייקט העיקרי אצל כל אחד מן המחנות הללו. אצל הנורמאליים זו המסכה החברתית, "מה אני משדר מבחינת מה שמצפים ממני להגיד או איך עלי להגיב". וכאן אין בעיה גדולה ליצור זהות, כי המסכה לא נולדת מבפנים, היא מאומצת מבחוץ. והיות וזה נעשה בעיקר על ידי חיקוי, ניתן להגיע לרמות די גבוהות של זהות מסכתית. אצל הא-נורמאליים לא מדובר על מסכה מאומצת, אלא על נפש, או מבנה נפשי ייחודי, ואין שתי נפשות זהות או דומות. וזה אומר שהם יכולים לחוות בדידות גם עם רעיהם הקרובים. את אשר חי בהם באמת הם יותר יכולים ליצוק לתוך יצירה אישית מאשר לצקת אותה לדיאלוג עם חבר טוב. (הערה: גם היכולת לצקת את אשר בנפשם ליצירה אותנטית, מותנה בכך שלא אשפזו אותם קודם לכן, במקום שהתרופות ומכות החשמל מגבילים במידה רבה את היכולת היצירתית האותנטית).

ועוד דבר בתת נושא שאקרא לו: "אני בסדר". ובכן הנורמאליים 'בסדר'. הם תמיד בסדר, הכל אצלם בסדר. הם לא כל כך סובלים מבעיות נפשיות, כמו מתאונות ומחלות פיסיות.

הא-נורמאליים 'לא בסדר'. והם עצמם לא בסדר כמעט בכל מקום; בעבודה הם לא בסדר, בנישואין הם לא בסדר, כילדים הם לא בסדר. וגם בתוכם לא בסדר: הם מלאים רגשות אשם, חרטה וסבל. שוכחים לראות עצמם דרך הצד הגבוה, היצירתי הרוחני, ובחלק גדול של הזמן מביטים בעצמם דרך עיני הרוב השפוי. ועל כן הם לא חיים בשלום רוב הזמן אם מה שהם 'רואים' בתוכם.

 

כן, קו עמוק ובלתי נראה מפריד ביניהם, אך עם זאת מתקיימת תקשורת בין יחידים השייכים למחנות השונים מעבר לחומת הזרות; לנורמאליים אין בעיה עם תקשורת כזו, כי לרוב, הא-נורמאליים מתחזים בה לנורמאליים (מה שגורם להם בתוכם לסבל עמוק).

וכך הא-נורמאליים תמיד חצויים, בעוד שהנורמאליים שלמים למדי עם הנורמאליות שלהם. ושום דבר לא ישכנע אותם  שיש משהו שהוא לא רק שטוח, בינוני וחסר משמעות בחייהם, אלא אף פגום ושלילי. למשל מלחמות. כמעט כל המדינות בעולם חוות אחת לכמה עשרות שנים מלחמות נוראות עם מדינות שכנות. מלחמות בהם נשלחים מאות אלפי נורמאליים צעירים לטבוח במאוד אלפי צעירים ממדינות שכנות, שגם הם עושות אותו הדבר בחזרה. הצעירים חווים דברים נוראים עושים דברים נוראים והדבר היותר מפליא הוא שלאחר המלחמה, הם חוזרים לנורמאליות השטוחה והחדגונית כאילו כלום לא קרה, למעט הלומי הקרב (שרובם כמובן א-נורמאליים).

אחד מן הספרים המשמעותיים ביותר לגבי המפלצתיות והנורמאליות (הפוסט מלחמתית) של חיילי מלחמת העולם הראשונה נמצא בסיפרו של אריך מריה רימק הגרמני: "במערב אין כל חדש". הספר נפתח בסצנה בה פלוגה של 150חיילים, יוצאים לקרב, חוזרים 80 חיילים, ושעה מאוחר יותר הם ניצבים בתור לאוכל. והדבר היחיד שממלא אותם זה שכל אחד מהם יקבל עכשיו מנה כפולה של אוכל וטבק. (כי הטבח הכין 150 מנות).

דוגמה נוספת ליכולת השיקום שלהם ממצבים קליניים קשה בחזרה לנורמאליות שפויה – היא במה שבני זוג נורמאליים מסוגלים לעשות האחד לשניה במהלך הליך גירושין סטנדרטי. הם אומרים דברים איומים האחד על השניה, ומתנהגים בצורה ממש מכוערת כלפי האדם שרק לפני מספר שנים היה האדם היקר ביותר בעולם עבורם. וגם כאן, הגירושין (מכוערים ואגרסיביים ככל שיהיו) לא יפרו את שלוות הנורמאליות שלהם. הם אוספים את השברים, ברוב המקרים (אם הם צעירים מספיק) מוצאים פרטנר ובונים זוגיות חדשה ושוב, נורמאלית להפליא. מעט מאוד צלקות נשארו, כאלה שפוגמות בשלוות הנורמאליות שלהם.

וכך שום דבר לא יפר את שלוות הנורמאליות. לא מלחמה, לא גירושין. וגם אם יתפסו מי מהם במעילה, או בהטרדה מינית ממושכת, הם יכחישו הכל, ובתום תקופת העונש יחזרו להיות נורמאליים כאילו כלום לא קרה. אין כמעט מקרים של נורמאלי שנתפס בקלקלתו ולאחר שנענש (או לא) הוא סובל מייסורי מצפון קשים, וקשה לו לשקם את חייו בגלל שאינו יכול להשלים עם מה שעשה.

וזה אולי הדבר היותר מפליא בהם, 'הגמישות' הזו, לחזור לנורמאליות לאחר חריגות פרועות, כאילו כלום לא קרה. (לדבריהם הכל עלילות ואין בם טיפת רגש אשם). את ייסורי המצפון ורגשות האשם הם משאירים לא- נורמליים; זו ההתמחות שלהםJ

אין להם לנורמאליים בעיות מצפון עם התנהגות מכוערת, משפילה, או לא הוגנת (מצידם כמובן), הם מיד עושים דיסוננס קוגניטיבי. ההתנהגות שלהם אינה אף פעם הבעיה (עבורם), העיקר עבורם זה המשחק החברתי, התוויות החברתיות ועיקר העיקרים: המסכה החברתית. הם יכולים לדרוס את מצפונם פעמים רבות; לרמות, להוליך שולל, להיות קטנוניים בקשר לכסף (אלא בקשר למה?). אך העיקר עבורם שלא יופיע סדק במסכה; לשמור על פאסון של הנורמאליות השלווה והשאננה; הכל בסדר, בסדר גמור.

והם מותירים את כל 'הלא בסדר', לשעירים לעזאזל, ל"לא בסדרים". הם (הא-נורמאליים) משמשים עבורם כמעין טוחן אשפה. שהם ירגישו אשמים. וכך קורה דבר מעניין, שחלק נכבד וגדול מרגשות האשם שהם אמורים להרגיש עובר איכשהו לא-נורמליים, שמנקזים את המוגלה עבורם אל מחוץ לחייהם השלווים והנקיים של הנורמאליים. ואל תוך תחום חייהם המסוכסך, הלא יציב והבעייתי של הא-נורמאליים.

והאם הנורמאליים אומרים 'תודה' ללא-נורמאליים על השירות הזה? חלילה. זה עלול עוד להסב את הסטיגמה בחזרה אליהם. רגשות אשם זו הטריטוריה הבלעדית של הא-נורמליים.

אבל עדיין, יכול לבוא אדם ולשאול (שלמרות התיאור המפורט) האם יש 'חוק אצבע' שבאמצעותו ניתן להבדיל בין הנורמאלים לא- נורמאליים? ובכן, כן; החיים של הנורמאליים מאורגנים, מסודרים, הכל כפי שצריך להיות. ואילו אצל הא-נורמאליים חוגג הבלאגן. בלבול, כאוס. זה כאוס שנגרם להם כתוצאה מכך שהם מאמצים לבחינת עצמם את עיני הרוב הנורמאלי. רואים עצמם דרך אמות המידה של הרוב הנורמאלי.

אה כן, ועוד דבר, הם (הא-נורמאליים הם חסרי מזל. כן, המזל מחייך תמיד ורק לאלה שהם חלק מן הקונצנזוס. תגידו צירוף מקרים, תגידו קונספירציה (קולקטיבית תת הכרתית), איך שלא תבדקו את זה תראו שמזל וחוסר מזל נופלים באורח מופלא לשתי המחנות הללו. מזל לנורמאליים וחוסר מזל לא-נורמאליים.

ובכל סיבות אלה ואחרות – הא-נורמאלי תמיד ינסה לבחור להיות נורמאלי. אך גאולתו תגיע רק יבין היטב את העיוות הזה אצל רוב בני האדם- להיות שייך לרוב הצודק, ולהיות בינוני ושטחי וחסר ספק לגבי מה שהרוב מחשיב כחיים נורמאליים. –  זה צד אחד של המשוואה של אפשרות גאולתו – ראייה נכונה של 'הנורמאליים'. הצד השני של גאולתו הוא בכך הוא צריך לקבל את גורלו ולהזדהות עימו. אך זה לא מספיק, עליו להיות נצר גאה לזן של אנשים שמהווים את הנפש או הנשמה  של המין האנושי, בכל זמן נתון. ואז, ורק אז יוכל לראות בתוכו את היופי הפנימי וההרמוניה, את השקט והרוחניות העמוקה (שכל הזמן שכנו שם כפוטנציאל). נכסים שלא יסכים בשום פנים להחליפם עם המזל והסדר שבחייהם של הנורמאליים. עליו לזהות את זה בתוכו ולבחור בזה עם כל כולו ולהעדיפו על פני האלטרנטיבה (הנורמאלית), אחרת יחמיץ את חייו שלו (שכתוצאה מכך) יהיו תמיד מלאי סבל וייאוש.

גבריאל רעם 6.8.14

 

השורדנים

חלק א': יוצאי הדופן במצבי משבר וסכנה

שורדנות זו תופעה אנושית. אך מסתבר כי רק 10% מן האוכלוסייה שייכים למיעוט הזה.

 מי שחקר את התופעה וכתב עליה רבות הוא ד"ר אל סיברט, פסיכולוג. הוא כתב ספר שבשפת המקור נקרא:  The personality of the survivor

הספר תורגם לעברית ונקרא: "אישיות והישרדות",  (כאמור) מאת אל סיברט ויצא בהוצאת עם עובד ב-1999

סיברט עצמו הוא אדם מעניין. בגיל הקולג' הוא אובחן כסכיזופרן , הוא ברח מן המוסד לקולג' שם השלים לימודי פסיכולוגיה ואחר כך עשה דוקטורט בתחום.

כשהוא היה צנחן בקוריאה בשנת 1953 הוא הוצב בחטיבה המוטסת מס. 503 הוא זכר שפגש ניצולים מיחידה מוצנחת ,11 זו יחידה שהייתה בקרבות הקשים ביותר, עד כדי כך קשים שרק חייל אחד מכל עשרה נשאר בחיים. אנשים לא מעטים היו מייחסים זאת למזל, למקרה או כל דבר אחר נסיבתי. הוא, כפסיכולוג מתחיל דווקא התעניין במבנה האישיות שלהם. הוא רותק על ידי תכונות המשותפות לכולם.

בלימודיו לתואר שני בפסיכולוגיה הוא גילה כי "פסיכולוגים ופסיכיאטרים אינם יודעים הרבה על אנשים שעומדים  היטב בלחצים". וזה הוביל אותו לפרויקט מחקר עצמאי כדי לחקור את השורדנים. לשם כך הוא קרא אוטוביוגרפיות וראיין מאות אנשים – "ניצולי מצעד המוות וניצולי שואה, שבויי מלחמה וותיקי הקרבות בווייטנאם, אנשים ששרדו  מחלות כגון: סרטן, פוליו, פגיעות ראש ופגיעות גופניות אחרות. נשים וגברים ששרדו אונס, התעללות, אלכוהוליזם, קשרים תלותיים והתמכרויות. הוריהם של ילדים שנרצחו, אנשים ששרדו לאחר פשיטת רגל, פיטורים ועוד אירועים מרכזיים המשבשים את החיים".  

וראשית כיצד הוא מגדיר אותם: לדבריו, "הם אנשים שניחנו ביכולת מדהימה לעמוד במשברים  ובקשיים חיצוניים. הם מגלים חוסן ויכולת עמידה  במצבים קשים. לאחר המשבר הם מחזירים לעצמם (בקלות יחסית)  את שיווי המשקל הרגשי, ולא זו בלבד, אלא שלאחר המשבר הם אף מתחזקים מכיוון שהם מפיקים כוח מן הקשיים ולעיתים קרובות  הופכים משבר להזדמנות"

אל שאל עצמו: האם שורדנות היא אופי מולד או נרכש. הוא ענה על כך חד משמעית: "אנשים נולדים עם כשרון טבעי לשורדנות. אחרים צריכים לעבוד קשה על כך באופן מודע. הוא מוסיף לדבריו נופך אניגמטי: אפשר ללמוד את התכונות האופייניות לשורדים – אבל אי אפשר ללמד אותן…

מי שהורגל לפעול, לחשוב ולהרגיש על פי הנחיות, אינו מתמודד עם האתגרים  הבלתי צפויים של החיים באותה מידה ל הצלחה כמו מי שפיתח לעצמו יכולות משלו. (כל אחד מן השורדים המצליחים פיתח לעצמו דרך התמודדות ייחודית)".

"בבית הספר של החיים האחריות מוטלת על התלמיד ולא על המורה".  

הוא גילה בהם כמה תכונות; ראשית הוא שם לב שהם נחנו במה שהוא כינה בשם: "מודעות רפויה", שזו מעין תודעה שקטה, שנראית אפילו חצי מנומנמת. (מצב זה מאפשר להם לשכון ב'עין הסערה השקטה' ומשם לבחון בשקט את כל 360 המעלות) . התודעה הרפויה הזו היא סימן לשקט בעולם הרגשות שלהם. ככל שהרגשות סוערים יותר בגלל המשבר, כך התודעה הרחבה מצטמצמת, ומתעמעמת). והתודעה הרפויה יכולה לקלוט הרבה יותר (בתודעה רפויה הוא מתכוון בעצם לגלי אלפא).

אך להפתעתו גילה שיחד עם תכונה זו (של התודעה הרפויה או השקטה)  יש להם תכונה מנוגדת ל'ריפיון' הזה. והכוונה למעין ראדר שהיה לכל אחד מהם, שכל הזמן סרק את הסביבה בחיפוש אחר איומים.

עצם העובדה ששני ניגודים אלו שכנו באותו אדם הביאו אותו לסברה כי אחד המאפיינים הבולטים של השורדנים זו המורכבות. אישיותם בכלל, מורכבת מסדרה של קטבים מנוגדים, (לא רק הסתירה בין מודעות רפויה ורדאר מתמיד), הוא מכנה זאת בשם: "תכונות דו צדדיות",  למשל:  

רצינות והומור.

קשיחות ועדינות.

הגיון ואינטואיציה.

חריצות ועצלות.

צניעות וביישנות יחד עם יוזמה.

מופנמות ותקשורתיות.

שורדנים  רבים הם גם אופטימיים וגם פסימיים,

מעורבים ומנותקים.

 

באופן תיאורטי כמעט כל פסיכולוג יבוא למסקנה כי ניגודים כה רבים ומקוטבים באישיותו של אדם אחד יביאו אותו לכדי שיתוק. אך לא אצל השורדנים.

אז קווי אישיות סותרים לא רק לא משתקים אותם אלא אף מאפשרים להם לשרוד במצבים שאחרים יוצאים כקורבנות.

ובכן העובדה שיש להם תכונות כה מנוגדות ופרדוכסליות  מאפשרת להם מגוון רחב מאוד של אפשריות תגובה לבחור מתוכן.

במילה אחרת, זה מאפשר להם גמישות, או יכולת הסתגלות.

קווי אישיות  דו קוטביים מגבירים את סיכויי ההישרדות. כי כך השורדן אינו מקובע רק על תדר התנהגות אחד, הוא יכול פעם לנהוג כך וכשהסיטואציה משתנה לנהוג בדיוק להיפך. מי שיש לו קווי אישיות דו קוטביים יכול להסתגל  טוב יותר ממישהו שהוא "רק כך או רק אחרת".

השורדנים יכולים לפעול בדר אחת ובסיטואציה אחרת בדרך הפוכה בתכלית. אך לאנשים שאינם שורדנים כשאין הם יכולים לפעול בניגוד לדפוס ההתנהגות הרגיל שלהם, הם חשים חסרי אונים, ונתונים לגמרי לחסדם של כוחות חיצוניים.

צמדים של קווי אישיות מקוטבים, או פרדוקסליים, חיוניים לאורח חיים שורדני מכיוון שהם מאפשרים לבחור מתוך ארסנל של תכונות שונות.

ולא זו בלבד, אלא שככל שיש לאדם רשימה יותר ארוכה של תכונות פרדוקסליות או מאפייני דו קוטביים, זה אומר שאדם זה מורכב יותר. ואנשים כאלה מתמודדים בהצלחה רבה יותר עם סיטואציות  קשות. ומה שיותר מעניין הוא שהדו קוטביים הללו לא רק שורדים סיטואציות קשות הם מתחזקים כתוצאה מכך.  

כל זה ומאפיינים אחרים הביאו את סיברט לכנות את אישיותם כחידתית. הם לא מצליחים להשתבץ בשום קטגוריה פסיכולוגית רגילה.

מה שמוביל לנקודה הבאה: מבחינה חברתית השורדנים הם בהחלט נונקונפורמיסטים, או אאוטסיידרים, (אין להם צורך להשתייך לקבוצה). עבור אנשים שיודעים לשרוד –אין בעיה עם העובדה שהם רואים וחושבים אחרת מאנשים אחרים.

הם אכן מרגישים חריגים,  אך דווקא עובדה זו נותנת להם כוח, גם אם זה אומר שאנשים אחרים מתרגמים זאת כחוסר יציבות רגשית.

דבר נוסף, הסתבר לחוקרים כי לשורדנים יש מעין חוש שישי שמאותת להם איך הדברים צריכים להתנהל כשהכל בסדר. וכשהם מרגישים כנוצרת סטייה מאיך שדברים אמורים להיות ברמת הדינמיקה. וכשהם מרגישים שיש סטייה מרמת הדינמיקה הרגילה, הם מפעילים את תוכנת ה'מצב חירום שלהם'.  

תכונות נוספות שהוא מצא אצלם;

 אין להם דעות קדומות לגבי אחרים, הם נוטים לקבל את האחר כמות שהוא.-

- סקרנות היא אחת התכונות החשובות ביותר של השורדן. היא גורמת לו לברר עד כמה הוא יכול למתוח את הגבולות… זו סקרנות שבאה מנונקונפורמיות. כשהם פוגשים כלל מסוים יכול להית שהם יפרו אותו רק מתוך סקרנות לראות לאן זה יוביל. .

איפיון נוסף, ואף מפתיע הוא האמפטיה והאנושיות. מסתבר שהם לא מונעים מן האגו שלהם, הם קשובים לזולת, לצרכים של אחרים, אפילו כשהם עצמם חווים קושי גדול. כללית, במצבים של חוסר וודאות ואיום יש להם נטייה להפוך את מצב העניינים לבטוח יותר עבור אחרים.

תכונה נוספת של השורדנים הם היכולת הסינרגטית. (כתבה על זה רבות הפסיכולוגית: רות בנדיקט), וזו מוגדרת כפעילות משולבת של הפכים שמייצרים ביחד תוצאה גדולה יותר מאשר סך הפעולות  שלהם בנפרד.

איפיון נוסף זו היכולת שלהם כילדים לא ליישר קו עם מה שניסו ללמד אותם לגבי לאיזה סוג של אזרחים הם צריכים להתפתח.

ובכן ראשית,  סיברט סובר כי לכל ילד תהליך למידה טבעי שעשוי להביא אותו להיות שורדן. אך "תהליך הלמידה הטבעי המונע מבפנים – משתבש כאשר ההורים והמורים מנסים להפוך ילדים וילדות ל"ילדים טובים"… האתגר לגבי השורדנים הוא איך להשתחרר מן התכתיבים ההוריים והמוריים, שהפכו מאוחר יותר בתוכם לאיסורים פנימיים המתפקדים כמעין מגבלות רגשיות בלתי נראות. ללא אותם תכתיבי חברה רוב הילדים נולדים, כאמור, עם דחף פנימי ללמוד איך לשרוד ואיך להתגבר. אך במהלך הילדות הם לומדים שיותר חשוב ללמוד להסתדר ולהצליח בחברה, ואז הם צריכים לוותר על כושרות טבעיים פוטנציאליים, וזאת בעבור לימוד התנהגויות ותגובות שתקנה להם מקום גבוה יותר בהיררכיה החברתית.

הסתבר לזיברט מהראיונות שעשה כי דווקא עודף הכשרה והדרכה ממורים והורים  – ירחיק את הילד מן היכולת המולדת שלו ללימוד עצמי ומשם ליכולת הישרדותית.

הלימוד העצמי של השורדן לעתיד מונע ומונחה על ידי שאלות. המבוגרים בדרך כלל מדכאים את הנטייה המולדת של הילד לשאול שאלות  – במקום לעודד אותה.

בבתי הספר לימוד התשובות נחשב יותר מאשר היכולת לשאול שאלות. וזה ההבדל בין 10 האחוז של השורדים לבין היתר, הם מציגים המון שאלות. רובן של השאלות נובעות מסקרנות. אך הם גם לא מסופקים בקלות מתשובה של נוחיות או תשובה שמתייחסת לשאלה באופן טכני. יש בהם  ידיעה פנימית מתי השאלה באה על סיפוקה. וכל תחליף תשובתי אחר לא מספק אותם. זה חייב להרגיש להם נכון. והם יודעים להבדיל בין תשובה שהיא התשובה היחידה המתאימה ובין תחליפים.

בבתי ספר רגילים לומדים קודם ואז ניגשים למבחן. אך עבור השורדים שלומדים בבית הספר של החיים, זה קורה בסדר הפוך, קודם ניגשים למבחן ורק אחר כך לומדים את הלקח.

רוב ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו הגונים, אהודים, ואחראיים. הם רוצים, במלים אחרות: "ילדים טובים" אך המאמצים 'ליצר' ילד טוב מביאים את אותו הילד בבגרותו לאדם שלא מסוגל להתמודד עם סיטואציות קשות ולא צפויות בחיים סיברט כותב כי "המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני פיתוח אישיות שורדנית  היא החינוך להיות "טוב".

אדם שחונך להיות טוב ולא רע סובל ממגבלה רגשית, ברגע שהוא נמצא מחוץ לסביבה המסודרת שבה גדל, ( קשיים בלתי צפויים, משברים קיצוניים, וכו') הוא הולך לאיבוד.  

ומכאן למאפיין נוסף: בחיי היום יום "הטורים" שלהם נמוכים, המנוע שלהם עובד בעצלתיים, הם נתפסים כנונשלנטיים ובעלי מעורבות נמוכה במה שקורה סביבם, אך כשיש בעיה רצינית באחת הם שם, בכל מאודם.

הבעיות עבורם הם תמריץ לשינוי כיוון ולא סיטואציה שעלולה להוביל לכישלון.

והכישלון והיחס אליו מהווה מרכיב חשוב באישיותו ובהתייחסות של השורדן: מסתבר ממחקרים (שערכו קרול הייאט ולינדה גוטליב) שהמכנה המשותף לכל השורדנים שרובם התנסו בעבר בכישלון גדול. הם שמעו מאותם שורדנים כי הפקטור המכריע הוא לא עצם הכישלון אלא הדרך שהם התמודדו עימו.  

סיברט חושב שניתן ללמד שורדנות, אך לא כלימוד בלעדי ורגיל, אלא כחלק אינטגרלי מתהליך  מתמשך של התבגרות  פסיכולוגית. ומעניין איך הוא רואה את ההתבגרות הזו, הוא רואה אותה ככזו שמאפשרת לאדם בעת ובעונה אחת להישאר ילד מבלי להיות ילדותי.

עבור השורדנים – למידה היא דרך חיים. במיוחד בתקופה או במקום שבו השינויים הם תכופים וחלק מהווי החיים. הלמידה היא מיומנות הישרדותית חיונית.  

חלק ב. הלא שורדנים

סיברט מגדיר הישרדות כמשבר סופני והאדם הרגיל שחווה אותו נכנס להלם בגלל חוסר המוכנות שלו לאיום.

כשיש מצב של איום, סכנה או משבר אנשים נוטים להיכנס לאחד מן המצבים הנפשיים הבאים:

 הם קופאים, הופכים למשותקים מול המצב (מתח).

 אחרים נכנסים לפאניקה (לחץ) . ועל כן מתנהגים בצורה שעלולה לסכן  אותם עוד יותר.

 אחרים נעשים אמוציונליים  מאוד ומאמינים שהסוף או המפלה– קרובים.

בניגוד לכל אלה, אנשים ספורים (השורדנים) מבינים מיד את הממד המציאותי של הסיטואציה החדשה. הם יכולים לקבל שהמצב יכול להיות סופני, אך הם אינם מאבדים בשל כך, את קור רוחם ובדרך כלל עושים משהו לגבי המצב.

מעניין שהשורדן במצבי קיצון מאיימים אינו שורד על ידי מנטליות  של: "זה  או אני או אתה". זה: "גם אני וגם אתה".

ודבר זה מוביל וקשור קשר הדוק לדבר הבא, אצלהשורדנים קיימת אמפטיה ואנושיות כלפי אחרים באותו המצב או במצב דומה.

השורדנים, על ידי היכולת האמפטית שלהם, "קוראים" ומבינים מה קורה אצל אחרים. וזו אחת מתכונות האמפטיה; התכוונות מדויקת דרך הזדהות, על מה קורה לאדם בפנימו.

לאנשים בעלי הבנה אמפטית של דפוסים יש סיכוי טוב יותר להיות שורדנים, וזאת משום שהם אינם זקוקים לרמזים רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם שאיתם בדקות הקרובות. ואז הם מוכנים.

כמו כן מסתבר כי לשורדנים אינטואיציה מופלאה הן לגבי התת מודע והן לגבי מה שעומד להתרחש בזמן הקרוב. אין הסבר רציונלי לכך, יש להם חושים  ויש עדויות על כך. מה שבטוח בעלי חיים לפני רעידת אדמה או צונאמי נסים מן המקום. יש להם את זה.

שורדנים רבים מספרים  שפעלו בדרך מסוימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך. אדם בעל גישה שורדנית ו בדרך מסויימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך.רחשת.ן הקרוב.רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם  פועל על פי תחושת בטן.

מה שמעניין לגבי השורדנים, זה לא שהם מתנהגים רגיל בחיי היום יום ולפתע העיתונאי לובש את חליפת הסופרמן.

הסוד טמון דווקא בהתנהלות היומיומית שלהם.  

שם השורדן נוהג ב-כמה דרכים אופייניות.

  1. הוא מטמיע במהירות מידע מדויק לגבי מה שקורה ב'כאן ועכשיו' שלו (הוא חייב לדעת מה באמת קורה עכשיו וכאן).

  2. הוא משוכנע שבכל מצב נתון ניתן לעשות משהו כדי שיביא לתוצאה טובה או לפחות, משופרת.

  3. הם מוכנים לקחת בחשבון בכל רגע בחייהם כל דרך פעולה אפשרית כדי להתמודד אם המצב הנוכחי אינו משביע את רצונם. חסרה להם מנטליות ה"ככה זה", "אין מה לעשות".

  4. ועוד על חיי היומיום של השורדנים; משהו שהוזכר כבר קודם, הם באופן מתמיד, סקרנים. תכונה זו עוזרת להם במצבי קושי , איום או קיצון, והיא עוזרת בכך שהיא מאפשרת להם לקרא את הסיטואציה החדשה  ולהבין שיש כאן מצב חירום כלשהו, מבלי להדחיק או להכחיש אפילו את הדבר הקטן ביותר ביחס לבעייתיות של המצב.

המאפיין הבא הינו השאלות שהם שואלים עצמם במצב החירום.

השאלות של הרוב הלא שורדני כמעט אינן קיימות במצב החירום, כי לרוב הם במצב של הלם (בגלל המפגש עם סיטואציה קשה ואפילו מסוכנת ולא צפויה).

ואם יש להם שאלות, אלה שאלות מן הסוג של:

-"מדוע זה חייב  לקרות דווקא לי"?

- מה דפוק בי שאני כל הזמן מזמין אלי את המצבים הללו?

- מי אשם בזה שהמצב הזה בכלל נוצר?

- מהיכן אביא כוח להתמודד עם זה ולהחזיק מעמד? הרי ממילא הכל אבוד.

לעומתם  השורדן שואל שאלות לגמרי אחרות:

  • מה קורה? מה לא קורה?

  • מה עלי לעשות עכשיו? במה מתוך מגוון האפשרויות התגובה שעומדות בפני עלי לבחור עכשיו?

  • כמה זמן נשאר לי לתגובה?

  • מה כדאי? לעשות משהו או להימנע מעשייה?

  • מה האחר/ים המצויים עימי במצב זה (או עלולים להיות)  עושים, או לא עושים ומדוע?

  • מה המיקום שלי והשייכות שלי בסצנה הנוכחית? איזה תפקיד אני ממלא?

  • אם זה אדם שממנו בא איום ומשבר כלפי, האם הוא פוחד ממשהו עכשיו? עד כמה הוא עצמו חרד עכשיו?

  • אם יש מישהו אחר באותו מצב  קשה כמוני, איך הם מגיבים, מה הם מרגישים?

  • עד כמה המצב רציני?

  • האם מישהו זקוק לעזר ולתמיכה? (מי לא?).

  •  

    ושוב ניגוד מעניין; יחד עם קריאה מהירה של המצב, יש לו הערכה אמפטית לגבי אלה שמצויים עימו באותה מצב מסוכן, מאיים או משברי.

     

    הוא ערני, מודע, אמפטי ומזהה את התבנית שהמצב שייך אליה. כל אלה הינם סמן למצב תודעה גבוה או פתוח או ערני. מצב זה אינו כופה על מצב החירום הנוכחי את תבניות העבר. להיפך, הוא מאפשר למידע חדש לעצב את המפה התודעתית שהוא קולט מן השטח.

    כפי שאינטליגנציה מוגדרת כיכולת ללמוד ולהחכים ממה שעובר עליך, כך שורדנות היא היכולת להתחזק  ולהתחשל ולהתפתח תודעתית כתוצאה מן הקשיים והמפלות שעוברים עליך וביחס ישיר לקשיים  -כך גם ניתן להתחשל. כפי שכתב ניטשה: "מה שלא הורג אותי מחשל אותי", אך כאן עלי לסייג, לא כל אחד שלא נהרג על ידי משהו שהיה אמור להורגו מתחשל בהתאם. לא כל אחד מסוגל לשרוד משברים שאמורים ויכולים לשבור אותם, הרוב, כנראה, בדרך כלל, נוטה להישבר במצבים משבריים… רק כעשרה אחוז מסוגלים להתחשל ממשהו שהיה אמור להורגו, וה10 אחוז הללו הם השורדנים.

     

    ולסיום: אחד המחקרים המעניינים לגבי שורדנים נערך על ידי הפסיכיטר א. ג'ימס אנתוני, הוא בכלל רצה לדעת אם הגנטיקה והסביבה ההורית  הפסיכוטית משפיעים על הילד כך שיהפוך גם הוא לפסיכוטי. היה נהוג לדעת שילדים כאלה מצויים בקבוצת סיכון גבוהה לפסיכוזה. ואכן 90 אחוז מן הילדים הפכו לפסיכוטיים במידה זו או אחרת. אך מה שהיה מעניין זה ממצאיו לגבי אותם 10 אחוז שניצלו. הוא מצא שהם לא רק ניצלו  מהמורשת הפסיכוטית של הגנטיקה והאוירה בבית שבו שני ההורים או אחד מהם היה פסיכוטי – אלא שהם התפתחו ופרחו הרבה מעל לילד שגדל בבית ממוצע בריא מבחינה נפשית.

**

גם רשימה זו היא חלק מספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", שיצא במהלך אפריל מאי, בהוצאת ניסן

גבריאל רעם. 17.3.14

 

 

  

 

 

 

 

 

האמת אודות פרשת 'הנזל וגרטל'…

אחד הנתקים החשובים ביותר שעל האדם לעשות בדרכו אל עצמו, בדרכו אל הגשמת החופש האישי שלו, היא הנתק ממחנה ההסגר של החברה.

או אפשר להציג זאת אחרת; בדרכו של אדם אל עצמו – הוא חייב להתפכח ולהתעורר מן האשליה החברתית, עליו לעבור ולצאת ממציאות המאיה החברתית, בדרך אל המציאות האולטימטיבית של 'העצמי'.

רובנו מסתבכים ברשת הזו בדרך ונילכדים בה, והולכים ומסתבכים ככל שעוברות השנים.

כפי שאדם, בדרך להתעורר בבקר, שב ונרדם, הולך ונרדם, עד שהוא נרדם לבלי קום, כך מסתבך האדם בקורי העכביש החברתיים; מתקדמים וכושלים, מסתבכים בקורים הדקים והבלתי נראים. עד שנלכדים בהם לגמרי.

ואכן, זו אנאלוגיה אחת: מחנה הסגר, השניה – שינה, השלישית קורי עכביש, והרביעית – רחם; כולנו טמונים ברחם החברתי, כעוברים, כביציות לא מופרות. הרחם עוטף את העובר ברחמים וברוך מעושים, פנימה מוחדרים מזון, אויר, וגם סרטים וסיפורים והמון דברים שנדמים כחיים מלאי עניין והתרחשות, מוקרנים על דפנות הרחם. בתחילה אכן הוא רחום חנון ורחום, אך רק כל עוד האדם הנו עדיין עובר, עדיין ילד חסר ישע וחרד , אז זה עדיין רחם מגונן רב אפיים ורב חסד. אך רק בעודו עובר, בדרך להיוולד כאדם אינדווידואלי. בהמשך הופך הרחם לשתלטן, חונק, מכווץ את שריריו. חוסם את אלומות האור הדקיקות המנסות לחדור דרך צוואר הרחם. תודעתו ועצמיותו של העובר נרדמים וישנים וזאת בשעה שילדותו ונעוריו חולפים להם, לבלי שוב, בסביבה המוגנת והמגוננת הזו.

כולנו אמורים להיוולד לתוך חברה, שהרי חסרי ישע אנו; כתינוקות, אין לנו עדיין רגליים ופה ותודעה, זקוקים אנו לאחרים, שיהיו לנו לקביים – עד שנעמוד ברשות עצמנו, משענת – עד שנוכל להחזיק את עצמנו. אך הקביים והמשענת הפכו לזרועות ושלוחות של דוקטרינה דומיננטית, לא משחררת, "משורה יצילנו רק המוות", או גיל הפנסיה…

החברה, במקום לתמוך בנו קלות, עד שנעמוד על דעתנו – חוטפת אותנו מידי עצמנו, כמו המכשפה בהנזל וגרטל, מפתה אותנו לבית בורגני, עשוי מגבישי סוכר, קוביות שוקולד, פצפוצי אורז ושכבות מרמלדה. שם תקריב אותנו, ילדים קטנים, למולך החברה התמיד רעב.

גופנו אמנם חי בחיים האלה, אך זו תודעתנו שמוקרבת למולך החברתי, זו עצמיותנו, מחשבתנו החופשית – שנשרפות באש. אש השולחת להבות חורכות, להבות של השגיות, תחרותיות, דעת קהל, לחץ קבוצתי, רגשי אשמה ועוד ועוד.

הילד בא ומתקרב למכשפה, לנציגת המולך, ידיו פתוחות ופרושות לרווחה, חיוך של אמון בעיניו, כלפי הפטרונים שמקדמים אותו, בשם החיים, בשם העולם, בשם אלה שיודעים. חש שהנה הם באים לעטוף אותו באהבה ואור, להוביל אותו כלפי החיים. אך לא היא, הוא מתקרב ומגיע אל קץ הילדות ומות העצמי.

פעם הקריבו למולך ולבעל ולאשתורת, ילדים וילדות קטנים, היום הגוף נותר, רק החיים הפנימיים מוקרבים. וכך נותרים אנו לעצמנו ולחיינו, ללא ילדותנו, לא נישמת הילד. נשמה שלא צמחה לליבה הפנימית שלנו כבוגרים; נחמסה לנו בעודה באיבה. וכך נותרנו כזומבים, נטולי מימוש פנימי וללא תודעה ערה. האש שהייתה אמורה לבעור בשתיהן, מזינה עתה את אש המולך החברתי.

וכך נותרנו כולם – אנשים ריקים, אנשים מתים, שרים את הפזמון ששרים כולם. המלים והלחן הן של הקולקטיב. במקום שהאדם ייצור את עצמו מתוך הקודש שבפנים ויזרום את מהותו אל החוץ – בא החוץ וכובש ומחלל את מקדש המעט של האינדווידואליות האישית והאינטימית.

הזהות הלאומית, העדתית, הדתית, המיגדרית, המקצועית – שלחו משושים רבים ובלתי נראים אל תוך החלל הפנימי, שעכשיו מאוכלס במה ששייך לכולם ובאותה עת זר לייחודיות המיוחדת שהייתה אמורה לפעם באדם המקורי והחד פעמי.

גם הדת? האם גם הדת חומסת אותנו מאיתנו? האם גם היא מולך חברתי? במקום שתהא דת הנשמה והחיים הפנימיים, הפכה לדת של הרבים המאורגנים ולכן של אף אחד באופן אישי. (הדת היא של כולם ולכן של אף אחד מסויים).

והיא? הניצוץ הזעיר, האישי והפנימי של ייחודיותנו האינטימית? מה עלה בגורלה? אונס ומחיקה; הרבים המאורגנים, חזקים מכל נשמה שבירה ופגיעה. לה אין לובי וייצוג, מפלה או ועד עובדים. נכבשת היא ונמחקת בקול דממה דקה דקה. נעלמת בתוך המולת ההמון השואג את השאגה של כולם.

ניצוץ הייחודיות האישית מתבטל ו'ההם' מולכים, היא נמעכת והם מולכים, בכוח ולתמיד, לעולם ועד.

המלכה הפנימית מתה, יחי המלכים המאורגנים שבחוץ

ילדי הנפש

הם מסתובבים בינינו, ילדי הנפש. מורכבים מרקמות אור ואפלולית.

מבחוץ מצוידים בעור דק מן הדק. אמנם עור תיקני, המקנה להם חזות רגילה לכאורה, אך מעברו הפנימי הוא ההיפך משריון ואבני חומה; נהפוך הוא:  הכל חדיר, פגיע ונתון לזעזועים.

שכן עדיני נפש הם והמחיר כבד.

אדם רגיל סופג פגיעה רגשית מעט גסה והוא כמעט לא חש בה. אצלם זה מיד מתפתח לאזור תפוח, אדום כחול. שהולך ומכה גלים של כאב דרך כל נימי חייהם הפנימיים, עד הקצה.

תוכם הוא מיתרים דקים שבדקים, שבחלוף בהם הרוח הגדולה הם מרעידים ומנגנים מנגינות שקטות ומופלאות וכל גופם מרטיט ומתערסל עם המנגינה הרחוקה.

הם  חיים לפי תדר אחר, שלפעמים מגיע ואז הם מתרוננים. ולפעמים כשהם אפופים בגלי הכאב הרגשיים, הם מתייסרים תחתיהם כליידי מעודנת תחת קלגס בסמטה שכוחה ואפלה. ואז התדר הולך לאיבוד ומיתריהם הדקים נותרים שוממים ועריריים. וכאב וריקנות מחללים את חללם הפנימי.

הם אחרים. ללא בית, ללא אם דואגת, לרוב ללא חיבוק לילד הפנימי האבוד בלילות הקרים והארוכים של הנפש.

הם בגלות, חלקם מנסה להתכחש לביתם הלא ידוע והמרוחק, מנסים להתאזרח, להיות כמו כולם, מתוך תקוה נואלת שזה ישים קץ לייסוריהם.

אך כאן הם חוטאים לדבר היקר שהם נושאים בקרבם; האני הגולה, העצמיות האינטימית (להם) והזרה (לסביבה הקונפורמית). זרה, כי היא לא שייכת לעולם השעה, החברה והטכנולוגיה השולטים, אלא לעולמות של מלאכים ושירה. שירה אחרת. שירה של הנפש, שכאן, במקום הזה, תהיה תמיד זרה, יתומה, ואחרת.

**

גבריאל רעם,

12.7.13

תימצות של הספר: "אוטסיידרים ומורדים".

עופות מוזרים. הם אינם מופנמים וגם לא סתם מוזרים, אלא אחרים. שונים. מצד אחד עדיין לא מצאו את עצמם – ומצד שני, הייחודיות האישית שהחלה לבצבץ מתוכם אינה מאפשרת להם להצטרף אל ה'ביחד' העדרי. והחברה, משזיהתה את האאוטסיידר, מייד נעשית חשדנית ומצביעה עליהם: שונים.

רוב האאוטסיידרים נושאים תווית זו כאות קין, כקללה. מיעוטם מצליח לתרגם שונותם לאמנות (מכתיבת ספרים ועד הצטרפות ללהקת רוק), חלקם מוצאים דרכם לקבוצות שוליים, כתות, דתות ומסדרים למיניהם. אך שם הם נעשים עדריים יותר מן הכבשה העדרית ביותר בחברה התקנית. הם הפכו את אות הקין האישית לאות זיהוי קבוצתית (הקבוצה אליה הם משתייכים נמצאת אומנם בשוליים, אך הם בתוך הקבוצה – חייבים להיות חלק מן המרכז המקובל).

ואלה שנותרים מחוץ לשדה האמנות או לקבוצות המתמחות באיסוף פליטי שוליים – נותרים אאוטסיידרים, סובלים מהסטיגמה וממשיכים, או שהם מאמצים את חריגותם לליבם, כזהות אישית, ונעשים אאוטסיידרים מתוך הכרה.

אאוטסיידר מתוך הכרה, הוא זה העומד מנגד- לא סתם כזר, כאחר – אלא כסרבן, כמכחיש, כאומר "לא". ומי שאומר "לא" הוא האדם המורד.

"עובדי הנורמה מאמינים שאלוהים נמצא במה שמקובל חברתית. המדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע אדם, לדעתם, היא להיות כמו כולם. תורתם אומרת לעשות תמיד את מה שכולם עושים ולהגיד את מה שכולם אומרים. הפסיכיאטריה שאימצה לה את הנורמה כאליל הבית שלה, הכריזה על הנורמלי כאדם מושלם. כל השאר הם לא נורמליים למיניהם. עובדי הנורמה מקריבים את כל מי ששונה מהם ומדכאים את קולם האישי המסגיר את ייחודם" (ד"ר יאיר כספי, 'לדרוש אלוהים', ידיעות אחרונות 2002. עמ' 210 בתחילת הפרק על עבודת אלילים).

שני פסיכולוגים חברתיים בארצות הברית – ד"ר בארי קולינס וד"ר דייוויד לוי, חקרו כיצד נראה בעיני החברה האדם הסוטה מן הנורמה, המתבדל, זה שלא הולך עם דעת הרוב. המחקר העלה שלרוב האנשים איכפת פחות אם אתה מתנגד לדרך השלטת – כל עוד אינך נוקט באולטימטומים או יוצא חוצץ נגד, במפורש. תבקש, תסביר, אבל אל תעלה על בריקדות. זה מראה מה יחס החברה לנון-קונפורמיסטים: מותר להם להיות אאוטסיידרים אך לא מורדים. לסטות אולי קצת מן הנורמה, אך לא לצאת נגדה. ועם זאת, שוב, זה הכל עניין של סטטוס, בעל הסטטוס הנמוך – מבקש, בעל הסטטוס הגבוה – תובע ודורש.

דבר נוסף שעולה מן המחקרים הוא שבשביל לשרוד במרד צריך שניים. מספיק שאדם אחד נוסף יצטרף אליך – כדי שסיכוייך להחזיק מעמד ינסקו מעלה ושתצליח שלא להיכנע ללחץ הקבוצתי. מסיבה זו מנסים נון-קונפורמיסטים רבים לכנס סביבם תומכים, או מישהו בעל עמדה, התומך בעמדתם.

האדם העצמאי הוא כזה, משום שהוא שופט דברים באופן עצמאי ובלתי-משוחד. הוא פועל על סמך הגיונו או תפישתו האישית – בין אם זו תואמת, מנוגדת, או שונה מן התפישה החברתית.

הנון קונופורמיסט "יוצא נגד", העצמאי לא "יוצא נגד", הוא "בעד" דרכו הייחודית, שבמקרה לא משתלבת עם דעת הרוב.

נראה כי החינוך הקיים אינו מכשיר את האדם לקבל החלטות עצמאיות ואפילו לא כאלה שדרוש "אומץ מוסרי" כדי להשמיען – אלא בעיקר מכוון אותו לוותר על כושר השיפוט כדי להתאים עצמו לחשיבה המקובלת.

אדם ההולך נגד הזרם ונגד הדעות המקובלות, יעמוד בפני תגובות לא נעימות וקשות. בתחילה ידברו על ליבו ואל "הגיונו" וינסו לשכנעו לסגת מדעתו החריגה. אם ימשיך להחזיק בה – ייתקל בדחייה, התעלמות ובמקרים קיצוניים אף באלימות. אולם על-פי-רוב האינדוקטרינציה הזו עובדת בשקט, מתחת לפני השטח, מבלי להיזקק לחרמות ועונשים.

הבעיה איננה בכך שקבוצה או חברה מסויימת מגינה על אמונותיה ועל דעותיה וגם לא בקיומה של מערכת "מותר" ו"אסור" – אלא באופן התוקפני, הטירני וחסר הסובלנות שמגלה החברה כלפי מי שדעותיו אינן עולות בקנה אחד עם מה שמקובל.

מי שחקר את הנושא היה כריסטופר לאש המנוח, אחד ההוגים החשובים בארה"ב, הוא כותב על האליטת בספרו: 'מרד האליטות', שמראה שאפילו מתחת למסווה של קבוצות עילית אמריקניות מסתתרת חשיבה קבוצתית ואף אכזרית, חשיבה קבוצתית שמשתחררת ברגע שהאליטה נמצאת בסכנה או בהתקפה:

"כשהם נתקלים בהתנגדות… הם מסגירים את השנאה הארסית המצויה בעומק, לא רק מתחת לפרצופו החייכני של הרצון הטוב של המעמד הבינוני הגבוה. התנגדות גורמת להומניטריים לשכוח את המידות הליברליות הטובות שהם מתיימרים לדגול בהן. הם נעשים עצבניים ופגיעים, צדקניים וחסרי סובלנות. בלהט הפולמוס הפוליטי אין הם מסוגלים להסתיר את הבוז שהם רוחשים כלפי אלה המסרבים בעיקשות לראות את האור – אותם ש"פשוט לא מבינים עניין", כלשון הז'רגון שבע הרצון מעצמו, של התקינות הפוליטית".

הסוציולוג הצרפתי יהודי אמיל דורקהיים טוען כי החברה, איננה בדיוק מסגרת המאפשרת ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית – אלא יותר מערכת מתוחכמת השולחת שלוחות של שליטה לתוך המערך התת-הכרתי שלו ומניעה אותו כבובה על חוט, מריונטה. הוא חשב כי ייתכן שהמניע בחיים הדתיים עלול להיות לאו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי עלול להיות שהחיים הדתיים יהיו מורכבים דווקא מסגידה לכוחה של החברה הדתית, וכי עלול להיות כי המושא של הדת אינו אלא החברה בצורה שונה.

הממסד הפסיכולוגי, מייעץ לחריג הבעייתי לפשפש בתוך עצמו במקום לנבור בפצעי החברה. החברה נוטעת רגשות אשם ביחיד השונה, בשלוש מילים בעלות עוצמה פסיכולוגית רבה: "אתה לא בסדר". "תפסיק להאשים", אומרים לו, "קח אחריות ובדוק היכן אתה לא בסדר, שהרי יש לך בעיות, בוא ונראה מה דפוק בך ועזוב את ביקורת החברה, זה לא רלוונטי".

כך שותלת החברה ביחיד, במיוחד הרגיש והשונה, את תחושת האשם שמשהו לא כל כך בסדר אצלו, ומכוונת אותו לבדוק את עצמו במקום לבדוק את החברה ואת הנורמות שלה.

הספיקות העצמיים, שמתעוררים ביחיד כזה, מנטרלים אותו מכוח השפעתו וכך החברה יכולה להמשיך באינדוקטרינציה שלה באין מפריע.

ואת כל הספיקות העצמיים הללו שמכוונת החברה ליחיד הביקורתי ניתן לרכז בשלוש מילים: "אתה לא בסדר!".

הגישה החברתית היא גישה זכרית מעיקרה. צריך להבין כי במידה לא קטנה אופן השלטון והממשל של הממסד בחברה נובע מן הפסיכולוגיה של הגישה הזכרית. וזו גישה שאומרת, כי לפני שאתה קיים אתה צריך לעמוד בציפיות, ואז ורק אז, אתה יכול להיות. זו גישה הנובעת מן הקולקטיב הפאטרנלי, שכל הזמן דורש ודוחף להישגים.

הגישה הנקבית, מקבלת את האדם כמות שהוא. בגישה זו יש הרבה קבלה, תמיכה וסובלנות והיא משדרת שאנו בסדר. ואנו בסדר כי אנו קיימים, כי אנו ישנם !!

"נורמוטים", הוא הכינוי רב-ההשראה שהעניק הפסיכואנליטיקאי הבריטי, כריסטופר בולס (בספרו 'צילו של אובייקט', הוצאת דביר, 2002) לאנשים שהעיגון שלהם במציאות הוא כה מוחלט עד כי איבדו כל קשר וזיקה אל פנימיותם. מדובר על בני אדם שחיים במציאות חיצונית שעבורה הקריבו את המציאות הפנימית שלהם. הם למדו לוותר על תשוקות, יצרים ומאיים פנימיים, וכל שנותר הוא רק מה שיש לו ייצוג ויישום בעולם החיצוני, או מה שניתן לדבר עליו עם נורמוטים אחרים. זו המשמעות של להיות בינוני.

במפגש עם בינוניות, ישנה תחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. אדם, אם ייקחו ממנו את החופש, הפראות, מה יישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהן הרוח הפראית של החופש המתפרץ.

הרוח הפראית תיעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול כלפי חוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בו בעוצמה. זה ראוי יותר להערכה אילו השיח החתרני היה נשמר אצל אדם גם לאחר גיל חמישים.

וכך, החתרנים הגדולים באמת, הם אלה שעושים זאת דווקא בגיל מאוחר, את הגיל הצעיר הם השאירו ללימוד השטח, לבלבול ולמבוכה, ובגיל העמידה אפשר וראוי למרוד, כי יש באמת למה…

"שוכני שוליים חברתיים", הינו מונח שסטיוארט ווילד טבע בכדי לאפיין את אלה שפרשו מחיי השיממון של הבינוניות. בינוניות שמאופייינת על ידי חוסר אותנטיות ועל ידי עיסוק במשחקי אגו, כוח ושליטה. חיים הנעים בין קטבים של פחד הישרדותי, מצד אחד, וחמדנות ושאיפה לסטטוס, מצד שני. חיי שיממון הללו מבוטאות בצורה הכי מוצלחת על ידי שלוש המילים המתחילות באות האנגלית P:

רכושנות. תענוג. שבחים. Possessions/Pleasure/Praise.

שוכני שוליים רוחניים אלה, מתבוננים מנקודה בלתי תלויה ורחוקה במשחקי האגו חסרי הדמיון ונמוכי האנרגיה שמתחוללים סביבם והחשים שיממון עמוק מול כל אלה. נקודת מבטם רואה את ההבל וחוסר התוחלת שבסחרחרת הזו, סחרחרת שעצם קיומה תלוי באישור וקבלה חברתית של האחרים.

שוכני השוליים הרוחניים, יודעים בתוכם ידוע היטב, כי זכייה בפרסי האגו הכי עולמיים, לא תעניק להם מאומה, אם תוך התהליך של המירוץ אחר פרסי האגו, הם יאבדו את הקשר עם קולם הפנימי. ולקול הפנימי הזה קורא הוא בשם מעניין: "The Beyond Within" – "המעבר שבפנים".

איבוד זה של הקשר עם "המעבר שבפנים" (היישות הפנימית, הילד הפנימי), ייצור מצב של פעילות מכוונת כלפי חוץ, המרדימה את בני האדם ביחס לזהות הנפשית-רוחנית אמיתית שלהם.

להיות אאוטסיידר משמע בראש ובראשונה להיות בודד !! לא סתם בודד, אלא מבודד. ברמה אחת זו בדידות חברתית, ברמה גבוהה יותר זו בדידות של הנשמה והנפש שהאאוטסיידר מחובר אליהן אקוטית. הוא חי את חייו כשהוא עומד מנגד, משקיף על החיים לא מתוך זרות (אפילו מתוך מעורבות עמוקה), אך מרחוק.

עבור האאוטסיידר, הוא תמיד אחר. הוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. בכל מקום בו יהיה, כל מקום אליו יגיע – הוא יהיה שונה. הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה ייצא החוצה. השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. עליו לבחור בין דיסוננס פנימי לבין דיסוננס חיצוני.

לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכה שלו, שלב בהתבגרות שלו. וכשהשנים חולפות, מתחדדת חריגותו, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע. הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. וזאת אולי בגלל חוסר היכולת שלו לשים מסיכה, להעמיד פנים.

האאוטסיידרים הם אלה שיש להם אמת פנימית לה הם חייבים לציית, משום מה. יש משהו בפנימיותו שמושך אותו מבפנים וגורם לו להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. כל אחד מיישם את האאוטסיידריות שלו בתחום בו הוא מוצא עצמו פועל וחי. ויחיד ומיוחד ביניהם הינו האאוטסיידר הפילוסופי.

הדרך של האאוטסיידר הבשל והבוגר מביקורת חתרנית, למרידה של ממש, אינה ארוכה. זו הדרך אל החופש להיות מורד, אל העצמאות, אל היכולת להיות עצמך, להגשים את מה שטמון בך באמת, להיות אותנטי.

להיות מורד אין משמעו להפסיק לבקר, אלא לקום ולצאת נגד משהו חזק ממנו שקיים מחוצה לו, בשם משהו שחזק ממנו והקיים בתוכו. משהו שנותן לו את הכוח לצאת כנגד החזקים שבחוץ. ואותם חזקים שבחוץ, הם אלה ששולטים.

המעבר הזה מאאוטסיידר למורד אף פעם אינו קל, הוא כואב. כואב מאוד אפילו.

ברגע שהאאוטסיידר נעשה מודע לעוול שנגרם לו על ידי החברה – הוא מתחיל לחוש זעם, תסכול וחימה שבעקבותיהם צפים ועולים מתוכו הדחקות, פחדים ומועקות – שיש להם דינמיקה משל עצמם. זה מה שקורה כשהחור השחור של המרד נפער בחומת הבידוד, הניכור, הבידול, המוזרות, האי-שפיות, וה"משהו דפוק אצלו".

ברגע שהמרד – היכולת להגיד לא – פורץ את כבלי ה"ככה זה" ואת חומות הניכור והבידוד, ומכופף את סורגי הסטיגמה – כל הפחדים המודחקים על היות שונה, דחוי, לא רצוי, אחר – פורצים החוצה בגל ענק, ועוד ועוד עוולות, פחדים מפני "האח הגדול" וה"הם" הרבים מחוקי-הפרצוף – פורצים החוצה. זו לא פריצה של שמחה, חגיגת שחרור ועצמאות, זו יותר נהירה של פליטים מזי רעב, מדוכאי הבעה וביטוי, המדדים מתוך מחנות גדר התייל של הלגלוג, האצבע המורה והמבטים השופטים את הרגיש, הזר, השונה המיוחד.

עד היציאה לחופשי – חווים שוב, בהיפוך, את כל הכאבים מאז הילדות שניסתה לצמוח בחברה קשה, תחרותית וחסרת סבלנות, חסרת נחמה ואמפתיה כלפי אלה בתוכה שהם בעלי נשמה יתירה, רגישה ומיוחדת.

יחד עם השחרור – צף הכאב הרטרואקטיבי של הנשמות הרכות שנדחסו לתוך מסכות ברזל אטומות. ואותו כאב הוא שהשתחרר בעת היציאה לחופש, דרך שערי כלא הניכור החברתי הפרוצות עתה. אומנם מרד, אומנם חופש, אך הכאב שהתחיל, הכאב שהמשיך, הכאב שהיה שם לאורך כל הדרך – הכאב הזה לא הפסיק עם פריצת המרד המשחרר, רק שעכשיו הוא קיבל רשות לכאוב באמת.

מנקודת מבטו של המורד – המרידה היא הדרך היחידה להיות חי, להיות אותנטי. אין דרך אחרת. אך כדי להיות מורד באמת – צריך שתהיה בו תחושה של "כלו כל הקיצים", כי אם תחושת המרד שבו אינה טוטלית, האדם לא יהיה מורד, הוא יהיה מורד אופנה, מורד חיצוני, או שיהיה רפורמטור, ליברל.

מורד אמיתי לא מאמין שהוא יכול לשנות את המצב על ידי הצטרפות לממסד ולעבוד מתוכו. הוא יודע שהוא צריך להיות בחוץ. ללכת על כל הקופה ולצאת נגד הכל, עד הסוף. זהו מורד. לא פחות מזה.

אלבר קאמי אומר כי מורד הוא אדם שאומר לא !! רפורמטור זה אדם שאומר: אולי (ונשאר בפנים). היריבים הגדולים של המורדים לא היו הקונסרבטיבים, אלא תמיד הרפורמטורים.

ורוסו אומר שהמרד היא הדרך היחידה לא להיות קורבן: "עבור הקורבן הערך היחיד הוא ההווה, והפעולה היחידה היא המרד".

המורדים יוצאים נגד הסופר-אגו דווקא מכיוון שאינם מוכנים יותר לבלוע רגשות אשם ולהפנות אותם כלפי עצמם, וברור שמורדים הם אלה שאינם נכנעים לרגשות האשם. הם אלה ההולכים בדרכם האישית, בלא להתרשם מאזהרות הממסד. צריכה להיות למורד היכולת להתעלם מן האשמה ככוח ששולט בו.

המורד חייב להיות מחובר לעצמו, להזדהות עם החלק הפנימי, החזק והגבוה של עצמיותו, משם הוא שואב את הכוחות לצאת כנגד מערכת גדולה וחזקה. ולא סתם מחובר פנימה – המורד הקלאסי ניחן ב"מנוע" אדיר, והמנוע הזה מוזן לעיתים קרובות בדלק של נחישות ונקמה.

והמורד לא מוכן לשאת חטוטרת או להיות שעיר לעזאזאל, הוא מבין שעובדת היותו רגיש או מיוחד עושה אותו (בחברה הקיימת) לחלש, והוא מחליט לקחת גורלו בידיו, לצאת כנגד מי שמנהל כאן את הענינים, להשאיר בתוך עצמו את הרגישות והמיוחדות, אך לתרגם את מה שנתפש אצלו כחולשה – למרידה. הוא מנתץ את הדמויות של "אלה שלא יכולים לטעות" – חושף את האינטרסים האישיים שלהם שמסתתרים מאחורי המסיכה של "הצודקים תמיד" ותוך כדי כך מראה את השימוש הציני שהם עשו בחולשותיו כדי להסתיר את חולשותיהם. הוא גם מבין שהוא הפך לשעיר לעזאזאל של השולטים – שמה שמניע אותם זה בעיקר הרצון להמשיך ולשלוט. במקום לבוא בטענות לעצמו, הוא מפנה מעתה את הטענות כלפיהם.

אם כן, המורד הוא אדם שמחליט לקחת את גורלו בידיו ולצאת כנגד הממסד, והוא יכול לצאת נגדו בשתי דרכים. שתיהן באות מזוויות שונות, מכיוונים הפוכים: בבת אחת המורד נוטש את חיק הממסד – והופך למורד. בשנייה הוא נפטר מתווית האאוטסיידר – והופך למורד.

בדרך השנייה, האאוטסיידר לא הופך בבת אחת להיות מורד, אצלו זהו תהליך איטי וממושך של צמיחה והתבגרות שכליים רגשיים ונפשיים (אך בעיקר תודעתיים). ולאחר שהוא מבשיל להיות מורד, הוא יכול להרשות לעצמו להיראות בורגני ואפור בחייו. ובעיקר פוסק לנפנף או להתייסר, באאוטסיידריות שלו.

הדרך השניה קשה מתוך עצם היכולת לשרוד כאאוטסיידר מבלי שזה יחניק את הרוח החופשית ואת הדימוי העצמי, מחד – ומבלי שזה יביא לחצייה של הקווים לעבר מחוז הבורגנות העדרית, מאידך. בשנייה הכוח יותר מופנם, טמון ביכולת להחזיק מעמד מבלי לטשטש את הזהות העצמית.

הדרך השניה היא דרך נשית, לאט-לאט, בהדרגה. לא שוברים, מגדלים. גדלים בחופש, ובכוח החופש – הם שוברים את הכלים. המרד הוא הגשמה של האותנטיות הפוטנציאלית.

מרידה אמיתית הינה מצב נפשי של חוסר ברירה. בדרך כלל היא אינה מונעת על ידי אינטרסים. כשאדם מורד, הוא מוכן כבר להודות כי הגשמת אינטרסים לא תהיה לו, וככל שימרוד יהיו לו עוד פחות. אך כעת הוא נוכח שהוא כבר לא יכול לעמוד בצד, הוא חייב לעמוד מנגד.

וזו עמידת נגד לא כפוזה, אלא עמידת נגד כתנוחה פנימית. המורד באמת, מורד קודם לכל בתוכו. פחות מעניין אותו לעשות רעש, כי עשיית רעש זו כבר מהפכה, ומהפכה היא עניין לחסרי סבלנות, ולמאמינים שמרד חייב להוביל לשינוי אחרת הוא עקר. המורד האמיתי נותר במרידתו בפנים, חשוק שיניים, גלילאו של "ואף על פי כן". מה שחשוב לו זה לא להטיל מימיו במקום ציבורי. לא מחאה. אלא איך הוא מתייחס למה שהוא לא יכול להשלים עימו – בתוך תוכו.

כי למורד האותנטי אין זירה אחרת מלבד הזירה הפנימית.

המורד ברמת ההוויה לא חייב לצאת למהפכה. הדרך בה הוא חושב, וניגש לדברים – ספוגה בגישה של עמידה מנגד. הוא הגיע מכבר למסקנה שיש משהו לא נכון כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. שם הוא כבר לא מצפה מיחסי אנוש לאינטימיות אותנטית, יודע שהיא נופלת שדודה בין משחק, מסכה ונורמה חברתית. ובחוסר יכולתו לממש את אותה אינטימיות אותנטית (הדיאלוג הבוברי של "אני אתה") הוא מסתפק בלקיחת חלק בפאסאדה המתחזה של התקשורת, שלא מערבת את החיים הפנימיים האותנטיים של המשוחחים. אך בתוך תוכו, שיניו חשוקות, ופנימיותו מוחה כנגד חוסר ההגשמה של הצורך הפנימי באינטימיות עם הזולת.

וכך, גם אם לעולם לא ייצא לו לשוחח שיחת אמת עם נפש חיה – הוא לא יוותר על אש המרד הפנימית, כמוצא אחרון של כבוד.

להיות מורד ברמת ההוויה, משמעו להיות מסוגל להגיד לא ! ורק על רקע היכולת להגיד ,לא" למשהו גדול וחזק ממך אתה יכול למצוא מי אתה. אם אתה לא יכול להגיד למשהו "לא" מבלי לחוש מייד רגשות אשם, אין לך יכולת להגדיר עצמך. אך אם אתה מוצא את הכוח להגיד למשהו מחוצה לך שהוא שלילי, אתה יכול להתחבר לחיוביות של עצמך, ולפתע יש לך כוח לחיות. על רקע הנגטיב של הדבר שאתה אמרת לו לא – מעוצב הפוזיטיב של מי שאתה באמת. וזאת חייב אדם לעשות בחדר החושך של הווייתו. להתמיר את הנגטיב של מה שסביבו, בפוזיטיב של מי הוא ומה הוא.

להגיד לא, זה להיות מורד, ולהיות מורד, זה להיות עצמך. כי רק דרך אמירת הלא, אדם יכול להתחבר לעצמיותו, וככל שאמירת הלא חזקה וגורפת יותר, וככל שהדבר שהוא אומר לו לא, הוא כוחני, מניפולטיבי וטוטלי יותר בדומיננטיות שלו, כך ה"לא" שנאמר יבשיל מבפנים הוויה חזקה ועמוקה יותר.

רק ביחס ישיר ל "לא", יבשיל ה"כן" של ההוויה הפנימית.

הכוח והעוצמה הפנימית של חיי אדם הם ביחס ישר למרידה ולקושי שחווה אותו אדם בדרך להגדרתו העצמית. ככל שהכוחות שהתנגדו לו חזקים יותר, מפעילים יותר כוח דיכוי ומניפולציות, כך הוא צריך לגייס מתוכו יותר כוח להתנגד להם, וככל שיגייס יותר כוח כן יגלה עד כמה הוא חזק, ומה עוד טמון בו בפנים.

הפוזיטיב של "להיות קיים", חייב לעבור דרך הנגטיב של "המרידה במה שחוסם את כוחות החיים". אין דרך אחרת. עולם לא מושלם זה, הינו עולם של ניגודים, ובעולם של ניגודים, כמו בעולם של ניגודים, רק מי שמתנגד לניגוד, יכול להיות ישנו. כי הניגוד של ניגוד הוא ישנות, וקבלה של ניגוד יוצר איון (ושלילה של ההוויה הפנימית).

ואכן כך, המרידה היא הדרך למימוש עצמי.

העמדה של המורד היא להגיע ל"כן" שלו דרך ה"לא". כי אם יגיע ל"כן", דרך "כן" – יהפוך ה"לא" לאנטיתיזה ויתקוף אותו במקום וברגע הכי פחות צפויים. יש לקבל אחריות על המחלוקת, לחיות עם הקטבים ולעבור דרכם. לא במקום אחד מהם, אלא דרך האחד להגיע לשני, דרך השאלה (ה"לא"), לתשובה (ל"כן"), דרך המרידה – לזהות הפנימית.

"הרימו כוסית לכבוד המטורפים, החריגים, המורדים, עושי הצרות, היתדות העגולות בחורים המרובעים, האנשים שרוצים דברים אחרת. הם אינם אוהבים כללים ואין להם שום יראת כבוד כלפי הסטטוס-קוו. אפשר לצטט אותם, לחלוק עליהם, להעלות אותם על נס או לגדף אותם. הדבר היחיד כמעט שאי אפשר לעשות הוא להתעלם מהם, מפני שהם משנים דברים. הם דוחפים את הגזע האנושי קדימה. אולי יש כאלה שרואים בהם מטורפים אבל אנחנו רואים בהם גאונים, מפני שאנשים שהם מטורפים דיים כדי לחשוב שהם יכולים לשנות את העולם, הם האנשים שיעשו את זה" (סטיב ג'ובס מייסד ומנכ"ל חברת אפל).

הנה קטע מהרצאה מצולמת של גבריאל, בנושא: http://www.youtube.com/watch?v=WVBz5xV7hTA

זהו תימצות מתוך הספר: אאוטסיידרים ומורדים'', התמצות נעשה על ידי משה חיסדאי.