ארכיון הקטגוריה: אודות אאוטסיידרים ועדיני נפש

תימצות של הספר: "אוטסיידרים ומורדים".

עופות מוזרים. הם אינם מופנמים וגם לא סתם מוזרים, אלא אחרים. שונים. מצד אחד עדיין לא מצאו את עצמם – ומצד שני, הייחודיות האישית שהחלה לבצבץ מתוכם אינה מאפשרת להם להצטרף אל ה'ביחד' העדרי. והחברה, משזיהתה את האאוטסיידר, מייד נעשית חשדנית ומצביעה עליהם: שונים.

רוב האאוטסיידרים נושאים תווית זו כאות קין, כקללה. מיעוטם מצליח לתרגם שונותם לאמנות (מכתיבת ספרים ועד הצטרפות ללהקת רוק), חלקם מוצאים דרכם לקבוצות שוליים, כתות, דתות ומסדרים למיניהם. אך שם הם נעשים עדריים יותר מן הכבשה העדרית ביותר בחברה התקנית. הם הפכו את אות הקין האישית לאות זיהוי קבוצתית (הקבוצה אליה הם משתייכים נמצאת אומנם בשוליים, אך הם בתוך הקבוצה – חייבים להיות חלק מן המרכז המקובל).

ואלה שנותרים מחוץ לשדה האמנות או לקבוצות המתמחות באיסוף פליטי שוליים – נותרים אאוטסיידרים, סובלים מהסטיגמה וממשיכים, או שהם מאמצים את חריגותם לליבם, כזהות אישית, ונעשים אאוטסיידרים מתוך הכרה.

אאוטסיידר מתוך הכרה, הוא זה העומד מנגד- לא סתם כזר, כאחר – אלא כסרבן, כמכחיש, כאומר "לא". ומי שאומר "לא" הוא האדם המורד.

"עובדי הנורמה מאמינים שאלוהים נמצא במה שמקובל חברתית. המדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע אדם, לדעתם, היא להיות כמו כולם. תורתם אומרת לעשות תמיד את מה שכולם עושים ולהגיד את מה שכולם אומרים. הפסיכיאטריה שאימצה לה את הנורמה כאליל הבית שלה, הכריזה על הנורמלי כאדם מושלם. כל השאר הם לא נורמליים למיניהם. עובדי הנורמה מקריבים את כל מי ששונה מהם ומדכאים את קולם האישי המסגיר את ייחודם" (ד"ר יאיר כספי, 'לדרוש אלוהים', ידיעות אחרונות 2002. עמ' 210 בתחילת הפרק על עבודת אלילים).

שני פסיכולוגים חברתיים בארצות הברית – ד"ר בארי קולינס וד"ר דייוויד לוי, חקרו כיצד נראה בעיני החברה האדם הסוטה מן הנורמה, המתבדל, זה שלא הולך עם דעת הרוב. המחקר העלה שלרוב האנשים איכפת פחות אם אתה מתנגד לדרך השלטת – כל עוד אינך נוקט באולטימטומים או יוצא חוצץ נגד, במפורש. תבקש, תסביר, אבל אל תעלה על בריקדות. זה מראה מה יחס החברה לנון-קונפורמיסטים: מותר להם להיות אאוטסיידרים אך לא מורדים. לסטות אולי קצת מן הנורמה, אך לא לצאת נגדה. ועם זאת, שוב, זה הכל עניין של סטטוס, בעל הסטטוס הנמוך – מבקש, בעל הסטטוס הגבוה – תובע ודורש.

דבר נוסף שעולה מן המחקרים הוא שבשביל לשרוד במרד צריך שניים. מספיק שאדם אחד נוסף יצטרף אליך – כדי שסיכוייך להחזיק מעמד ינסקו מעלה ושתצליח שלא להיכנע ללחץ הקבוצתי. מסיבה זו מנסים נון-קונפורמיסטים רבים לכנס סביבם תומכים, או מישהו בעל עמדה, התומך בעמדתם.

האדם העצמאי הוא כזה, משום שהוא שופט דברים באופן עצמאי ובלתי-משוחד. הוא פועל על סמך הגיונו או תפישתו האישית – בין אם זו תואמת, מנוגדת, או שונה מן התפישה החברתית.

הנון קונופורמיסט "יוצא נגד", העצמאי לא "יוצא נגד", הוא "בעד" דרכו הייחודית, שבמקרה לא משתלבת עם דעת הרוב.

נראה כי החינוך הקיים אינו מכשיר את האדם לקבל החלטות עצמאיות ואפילו לא כאלה שדרוש "אומץ מוסרי" כדי להשמיען – אלא בעיקר מכוון אותו לוותר על כושר השיפוט כדי להתאים עצמו לחשיבה המקובלת.

אדם ההולך נגד הזרם ונגד הדעות המקובלות, יעמוד בפני תגובות לא נעימות וקשות. בתחילה ידברו על ליבו ואל "הגיונו" וינסו לשכנעו לסגת מדעתו החריגה. אם ימשיך להחזיק בה – ייתקל בדחייה, התעלמות ובמקרים קיצוניים אף באלימות. אולם על-פי-רוב האינדוקטרינציה הזו עובדת בשקט, מתחת לפני השטח, מבלי להיזקק לחרמות ועונשים.

הבעיה איננה בכך שקבוצה או חברה מסויימת מגינה על אמונותיה ועל דעותיה וגם לא בקיומה של מערכת "מותר" ו"אסור" – אלא באופן התוקפני, הטירני וחסר הסובלנות שמגלה החברה כלפי מי שדעותיו אינן עולות בקנה אחד עם מה שמקובל.

מי שחקר את הנושא היה כריסטופר לאש המנוח, אחד ההוגים החשובים בארה"ב, הוא כותב על האליטת בספרו: 'מרד האליטות', שמראה שאפילו מתחת למסווה של קבוצות עילית אמריקניות מסתתרת חשיבה קבוצתית ואף אכזרית, חשיבה קבוצתית שמשתחררת ברגע שהאליטה נמצאת בסכנה או בהתקפה:

"כשהם נתקלים בהתנגדות… הם מסגירים את השנאה הארסית המצויה בעומק, לא רק מתחת לפרצופו החייכני של הרצון הטוב של המעמד הבינוני הגבוה. התנגדות גורמת להומניטריים לשכוח את המידות הליברליות הטובות שהם מתיימרים לדגול בהן. הם נעשים עצבניים ופגיעים, צדקניים וחסרי סובלנות. בלהט הפולמוס הפוליטי אין הם מסוגלים להסתיר את הבוז שהם רוחשים כלפי אלה המסרבים בעיקשות לראות את האור – אותם ש"פשוט לא מבינים עניין", כלשון הז'רגון שבע הרצון מעצמו, של התקינות הפוליטית".

הסוציולוג הצרפתי יהודי אמיל דורקהיים טוען כי החברה, איננה בדיוק מסגרת המאפשרת ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית – אלא יותר מערכת מתוחכמת השולחת שלוחות של שליטה לתוך המערך התת-הכרתי שלו ומניעה אותו כבובה על חוט, מריונטה. הוא חשב כי ייתכן שהמניע בחיים הדתיים עלול להיות לאו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי עלול להיות שהחיים הדתיים יהיו מורכבים דווקא מסגידה לכוחה של החברה הדתית, וכי עלול להיות כי המושא של הדת אינו אלא החברה בצורה שונה.

הממסד הפסיכולוגי, מייעץ לחריג הבעייתי לפשפש בתוך עצמו במקום לנבור בפצעי החברה. החברה נוטעת רגשות אשם ביחיד השונה, בשלוש מילים בעלות עוצמה פסיכולוגית רבה: "אתה לא בסדר". "תפסיק להאשים", אומרים לו, "קח אחריות ובדוק היכן אתה לא בסדר, שהרי יש לך בעיות, בוא ונראה מה דפוק בך ועזוב את ביקורת החברה, זה לא רלוונטי".

כך שותלת החברה ביחיד, במיוחד הרגיש והשונה, את תחושת האשם שמשהו לא כל כך בסדר אצלו, ומכוונת אותו לבדוק את עצמו במקום לבדוק את החברה ואת הנורמות שלה.

הספיקות העצמיים, שמתעוררים ביחיד כזה, מנטרלים אותו מכוח השפעתו וכך החברה יכולה להמשיך באינדוקטרינציה שלה באין מפריע.

ואת כל הספיקות העצמיים הללו שמכוונת החברה ליחיד הביקורתי ניתן לרכז בשלוש מילים: "אתה לא בסדר!".

הגישה החברתית היא גישה זכרית מעיקרה. צריך להבין כי במידה לא קטנה אופן השלטון והממשל של הממסד בחברה נובע מן הפסיכולוגיה של הגישה הזכרית. וזו גישה שאומרת, כי לפני שאתה קיים אתה צריך לעמוד בציפיות, ואז ורק אז, אתה יכול להיות. זו גישה הנובעת מן הקולקטיב הפאטרנלי, שכל הזמן דורש ודוחף להישגים.

הגישה הנקבית, מקבלת את האדם כמות שהוא. בגישה זו יש הרבה קבלה, תמיכה וסובלנות והיא משדרת שאנו בסדר. ואנו בסדר כי אנו קיימים, כי אנו ישנם !!

"נורמוטים", הוא הכינוי רב-ההשראה שהעניק הפסיכואנליטיקאי הבריטי, כריסטופר בולס (בספרו 'צילו של אובייקט', הוצאת דביר, 2002) לאנשים שהעיגון שלהם במציאות הוא כה מוחלט עד כי איבדו כל קשר וזיקה אל פנימיותם. מדובר על בני אדם שחיים במציאות חיצונית שעבורה הקריבו את המציאות הפנימית שלהם. הם למדו לוותר על תשוקות, יצרים ומאיים פנימיים, וכל שנותר הוא רק מה שיש לו ייצוג ויישום בעולם החיצוני, או מה שניתן לדבר עליו עם נורמוטים אחרים. זו המשמעות של להיות בינוני.

במפגש עם בינוניות, ישנה תחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. אדם, אם ייקחו ממנו את החופש, הפראות, מה יישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהן הרוח הפראית של החופש המתפרץ.

הרוח הפראית תיעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול כלפי חוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בו בעוצמה. זה ראוי יותר להערכה אילו השיח החתרני היה נשמר אצל אדם גם לאחר גיל חמישים.

וכך, החתרנים הגדולים באמת, הם אלה שעושים זאת דווקא בגיל מאוחר, את הגיל הצעיר הם השאירו ללימוד השטח, לבלבול ולמבוכה, ובגיל העמידה אפשר וראוי למרוד, כי יש באמת למה…

"שוכני שוליים חברתיים", הינו מונח שסטיוארט ווילד טבע בכדי לאפיין את אלה שפרשו מחיי השיממון של הבינוניות. בינוניות שמאופייינת על ידי חוסר אותנטיות ועל ידי עיסוק במשחקי אגו, כוח ושליטה. חיים הנעים בין קטבים של פחד הישרדותי, מצד אחד, וחמדנות ושאיפה לסטטוס, מצד שני. חיי שיממון הללו מבוטאות בצורה הכי מוצלחת על ידי שלוש המילים המתחילות באות האנגלית P:

רכושנות. תענוג. שבחים. Possessions/Pleasure/Praise.

שוכני שוליים רוחניים אלה, מתבוננים מנקודה בלתי תלויה ורחוקה במשחקי האגו חסרי הדמיון ונמוכי האנרגיה שמתחוללים סביבם והחשים שיממון עמוק מול כל אלה. נקודת מבטם רואה את ההבל וחוסר התוחלת שבסחרחרת הזו, סחרחרת שעצם קיומה תלוי באישור וקבלה חברתית של האחרים.

שוכני השוליים הרוחניים, יודעים בתוכם ידוע היטב, כי זכייה בפרסי האגו הכי עולמיים, לא תעניק להם מאומה, אם תוך התהליך של המירוץ אחר פרסי האגו, הם יאבדו את הקשר עם קולם הפנימי. ולקול הפנימי הזה קורא הוא בשם מעניין: "The Beyond Within" – "המעבר שבפנים".

איבוד זה של הקשר עם "המעבר שבפנים" (היישות הפנימית, הילד הפנימי), ייצור מצב של פעילות מכוונת כלפי חוץ, המרדימה את בני האדם ביחס לזהות הנפשית-רוחנית אמיתית שלהם.

להיות אאוטסיידר משמע בראש ובראשונה להיות בודד !! לא סתם בודד, אלא מבודד. ברמה אחת זו בדידות חברתית, ברמה גבוהה יותר זו בדידות של הנשמה והנפש שהאאוטסיידר מחובר אליהן אקוטית. הוא חי את חייו כשהוא עומד מנגד, משקיף על החיים לא מתוך זרות (אפילו מתוך מעורבות עמוקה), אך מרחוק.

עבור האאוטסיידר, הוא תמיד אחר. הוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. בכל מקום בו יהיה, כל מקום אליו יגיע – הוא יהיה שונה. הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה ייצא החוצה. השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. עליו לבחור בין דיסוננס פנימי לבין דיסוננס חיצוני.

לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכה שלו, שלב בהתבגרות שלו. וכשהשנים חולפות, מתחדדת חריגותו, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע. הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. וזאת אולי בגלל חוסר היכולת שלו לשים מסיכה, להעמיד פנים.

האאוטסיידרים הם אלה שיש להם אמת פנימית לה הם חייבים לציית, משום מה. יש משהו בפנימיותו שמושך אותו מבפנים וגורם לו להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. כל אחד מיישם את האאוטסיידריות שלו בתחום בו הוא מוצא עצמו פועל וחי. ויחיד ומיוחד ביניהם הינו האאוטסיידר הפילוסופי.

הדרך של האאוטסיידר הבשל והבוגר מביקורת חתרנית, למרידה של ממש, אינה ארוכה. זו הדרך אל החופש להיות מורד, אל העצמאות, אל היכולת להיות עצמך, להגשים את מה שטמון בך באמת, להיות אותנטי.

להיות מורד אין משמעו להפסיק לבקר, אלא לקום ולצאת נגד משהו חזק ממנו שקיים מחוצה לו, בשם משהו שחזק ממנו והקיים בתוכו. משהו שנותן לו את הכוח לצאת כנגד החזקים שבחוץ. ואותם חזקים שבחוץ, הם אלה ששולטים.

המעבר הזה מאאוטסיידר למורד אף פעם אינו קל, הוא כואב. כואב מאוד אפילו.

ברגע שהאאוטסיידר נעשה מודע לעוול שנגרם לו על ידי החברה – הוא מתחיל לחוש זעם, תסכול וחימה שבעקבותיהם צפים ועולים מתוכו הדחקות, פחדים ומועקות – שיש להם דינמיקה משל עצמם. זה מה שקורה כשהחור השחור של המרד נפער בחומת הבידוד, הניכור, הבידול, המוזרות, האי-שפיות, וה"משהו דפוק אצלו".

ברגע שהמרד – היכולת להגיד לא – פורץ את כבלי ה"ככה זה" ואת חומות הניכור והבידוד, ומכופף את סורגי הסטיגמה – כל הפחדים המודחקים על היות שונה, דחוי, לא רצוי, אחר – פורצים החוצה בגל ענק, ועוד ועוד עוולות, פחדים מפני "האח הגדול" וה"הם" הרבים מחוקי-הפרצוף – פורצים החוצה. זו לא פריצה של שמחה, חגיגת שחרור ועצמאות, זו יותר נהירה של פליטים מזי רעב, מדוכאי הבעה וביטוי, המדדים מתוך מחנות גדר התייל של הלגלוג, האצבע המורה והמבטים השופטים את הרגיש, הזר, השונה המיוחד.

עד היציאה לחופשי – חווים שוב, בהיפוך, את כל הכאבים מאז הילדות שניסתה לצמוח בחברה קשה, תחרותית וחסרת סבלנות, חסרת נחמה ואמפתיה כלפי אלה בתוכה שהם בעלי נשמה יתירה, רגישה ומיוחדת.

יחד עם השחרור – צף הכאב הרטרואקטיבי של הנשמות הרכות שנדחסו לתוך מסכות ברזל אטומות. ואותו כאב הוא שהשתחרר בעת היציאה לחופש, דרך שערי כלא הניכור החברתי הפרוצות עתה. אומנם מרד, אומנם חופש, אך הכאב שהתחיל, הכאב שהמשיך, הכאב שהיה שם לאורך כל הדרך – הכאב הזה לא הפסיק עם פריצת המרד המשחרר, רק שעכשיו הוא קיבל רשות לכאוב באמת.

מנקודת מבטו של המורד – המרידה היא הדרך היחידה להיות חי, להיות אותנטי. אין דרך אחרת. אך כדי להיות מורד באמת – צריך שתהיה בו תחושה של "כלו כל הקיצים", כי אם תחושת המרד שבו אינה טוטלית, האדם לא יהיה מורד, הוא יהיה מורד אופנה, מורד חיצוני, או שיהיה רפורמטור, ליברל.

מורד אמיתי לא מאמין שהוא יכול לשנות את המצב על ידי הצטרפות לממסד ולעבוד מתוכו. הוא יודע שהוא צריך להיות בחוץ. ללכת על כל הקופה ולצאת נגד הכל, עד הסוף. זהו מורד. לא פחות מזה.

אלבר קאמי אומר כי מורד הוא אדם שאומר לא !! רפורמטור זה אדם שאומר: אולי (ונשאר בפנים). היריבים הגדולים של המורדים לא היו הקונסרבטיבים, אלא תמיד הרפורמטורים.

ורוסו אומר שהמרד היא הדרך היחידה לא להיות קורבן: "עבור הקורבן הערך היחיד הוא ההווה, והפעולה היחידה היא המרד".

המורדים יוצאים נגד הסופר-אגו דווקא מכיוון שאינם מוכנים יותר לבלוע רגשות אשם ולהפנות אותם כלפי עצמם, וברור שמורדים הם אלה שאינם נכנעים לרגשות האשם. הם אלה ההולכים בדרכם האישית, בלא להתרשם מאזהרות הממסד. צריכה להיות למורד היכולת להתעלם מן האשמה ככוח ששולט בו.

המורד חייב להיות מחובר לעצמו, להזדהות עם החלק הפנימי, החזק והגבוה של עצמיותו, משם הוא שואב את הכוחות לצאת כנגד מערכת גדולה וחזקה. ולא סתם מחובר פנימה – המורד הקלאסי ניחן ב"מנוע" אדיר, והמנוע הזה מוזן לעיתים קרובות בדלק של נחישות ונקמה.

והמורד לא מוכן לשאת חטוטרת או להיות שעיר לעזאזאל, הוא מבין שעובדת היותו רגיש או מיוחד עושה אותו (בחברה הקיימת) לחלש, והוא מחליט לקחת גורלו בידיו, לצאת כנגד מי שמנהל כאן את הענינים, להשאיר בתוך עצמו את הרגישות והמיוחדות, אך לתרגם את מה שנתפש אצלו כחולשה – למרידה. הוא מנתץ את הדמויות של "אלה שלא יכולים לטעות" – חושף את האינטרסים האישיים שלהם שמסתתרים מאחורי המסיכה של "הצודקים תמיד" ותוך כדי כך מראה את השימוש הציני שהם עשו בחולשותיו כדי להסתיר את חולשותיהם. הוא גם מבין שהוא הפך לשעיר לעזאזאל של השולטים – שמה שמניע אותם זה בעיקר הרצון להמשיך ולשלוט. במקום לבוא בטענות לעצמו, הוא מפנה מעתה את הטענות כלפיהם.

אם כן, המורד הוא אדם שמחליט לקחת את גורלו בידיו ולצאת כנגד הממסד, והוא יכול לצאת נגדו בשתי דרכים. שתיהן באות מזוויות שונות, מכיוונים הפוכים: בבת אחת המורד נוטש את חיק הממסד – והופך למורד. בשנייה הוא נפטר מתווית האאוטסיידר – והופך למורד.

בדרך השנייה, האאוטסיידר לא הופך בבת אחת להיות מורד, אצלו זהו תהליך איטי וממושך של צמיחה והתבגרות שכליים רגשיים ונפשיים (אך בעיקר תודעתיים). ולאחר שהוא מבשיל להיות מורד, הוא יכול להרשות לעצמו להיראות בורגני ואפור בחייו. ובעיקר פוסק לנפנף או להתייסר, באאוטסיידריות שלו.

הדרך השניה קשה מתוך עצם היכולת לשרוד כאאוטסיידר מבלי שזה יחניק את הרוח החופשית ואת הדימוי העצמי, מחד – ומבלי שזה יביא לחצייה של הקווים לעבר מחוז הבורגנות העדרית, מאידך. בשנייה הכוח יותר מופנם, טמון ביכולת להחזיק מעמד מבלי לטשטש את הזהות העצמית.

הדרך השניה היא דרך נשית, לאט-לאט, בהדרגה. לא שוברים, מגדלים. גדלים בחופש, ובכוח החופש – הם שוברים את הכלים. המרד הוא הגשמה של האותנטיות הפוטנציאלית.

מרידה אמיתית הינה מצב נפשי של חוסר ברירה. בדרך כלל היא אינה מונעת על ידי אינטרסים. כשאדם מורד, הוא מוכן כבר להודות כי הגשמת אינטרסים לא תהיה לו, וככל שימרוד יהיו לו עוד פחות. אך כעת הוא נוכח שהוא כבר לא יכול לעמוד בצד, הוא חייב לעמוד מנגד.

וזו עמידת נגד לא כפוזה, אלא עמידת נגד כתנוחה פנימית. המורד באמת, מורד קודם לכל בתוכו. פחות מעניין אותו לעשות רעש, כי עשיית רעש זו כבר מהפכה, ומהפכה היא עניין לחסרי סבלנות, ולמאמינים שמרד חייב להוביל לשינוי אחרת הוא עקר. המורד האמיתי נותר במרידתו בפנים, חשוק שיניים, גלילאו של "ואף על פי כן". מה שחשוב לו זה לא להטיל מימיו במקום ציבורי. לא מחאה. אלא איך הוא מתייחס למה שהוא לא יכול להשלים עימו – בתוך תוכו.

כי למורד האותנטי אין זירה אחרת מלבד הזירה הפנימית.

המורד ברמת ההוויה לא חייב לצאת למהפכה. הדרך בה הוא חושב, וניגש לדברים – ספוגה בגישה של עמידה מנגד. הוא הגיע מכבר למסקנה שיש משהו לא נכון כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. שם הוא כבר לא מצפה מיחסי אנוש לאינטימיות אותנטית, יודע שהיא נופלת שדודה בין משחק, מסכה ונורמה חברתית. ובחוסר יכולתו לממש את אותה אינטימיות אותנטית (הדיאלוג הבוברי של "אני אתה") הוא מסתפק בלקיחת חלק בפאסאדה המתחזה של התקשורת, שלא מערבת את החיים הפנימיים האותנטיים של המשוחחים. אך בתוך תוכו, שיניו חשוקות, ופנימיותו מוחה כנגד חוסר ההגשמה של הצורך הפנימי באינטימיות עם הזולת.

וכך, גם אם לעולם לא ייצא לו לשוחח שיחת אמת עם נפש חיה – הוא לא יוותר על אש המרד הפנימית, כמוצא אחרון של כבוד.

להיות מורד ברמת ההוויה, משמעו להיות מסוגל להגיד לא ! ורק על רקע היכולת להגיד ,לא" למשהו גדול וחזק ממך אתה יכול למצוא מי אתה. אם אתה לא יכול להגיד למשהו "לא" מבלי לחוש מייד רגשות אשם, אין לך יכולת להגדיר עצמך. אך אם אתה מוצא את הכוח להגיד למשהו מחוצה לך שהוא שלילי, אתה יכול להתחבר לחיוביות של עצמך, ולפתע יש לך כוח לחיות. על רקע הנגטיב של הדבר שאתה אמרת לו לא – מעוצב הפוזיטיב של מי שאתה באמת. וזאת חייב אדם לעשות בחדר החושך של הווייתו. להתמיר את הנגטיב של מה שסביבו, בפוזיטיב של מי הוא ומה הוא.

להגיד לא, זה להיות מורד, ולהיות מורד, זה להיות עצמך. כי רק דרך אמירת הלא, אדם יכול להתחבר לעצמיותו, וככל שאמירת הלא חזקה וגורפת יותר, וככל שהדבר שהוא אומר לו לא, הוא כוחני, מניפולטיבי וטוטלי יותר בדומיננטיות שלו, כך ה"לא" שנאמר יבשיל מבפנים הוויה חזקה ועמוקה יותר.

רק ביחס ישיר ל "לא", יבשיל ה"כן" של ההוויה הפנימית.

הכוח והעוצמה הפנימית של חיי אדם הם ביחס ישר למרידה ולקושי שחווה אותו אדם בדרך להגדרתו העצמית. ככל שהכוחות שהתנגדו לו חזקים יותר, מפעילים יותר כוח דיכוי ומניפולציות, כך הוא צריך לגייס מתוכו יותר כוח להתנגד להם, וככל שיגייס יותר כוח כן יגלה עד כמה הוא חזק, ומה עוד טמון בו בפנים.

הפוזיטיב של "להיות קיים", חייב לעבור דרך הנגטיב של "המרידה במה שחוסם את כוחות החיים". אין דרך אחרת. עולם לא מושלם זה, הינו עולם של ניגודים, ובעולם של ניגודים, כמו בעולם של ניגודים, רק מי שמתנגד לניגוד, יכול להיות ישנו. כי הניגוד של ניגוד הוא ישנות, וקבלה של ניגוד יוצר איון (ושלילה של ההוויה הפנימית).

ואכן כך, המרידה היא הדרך למימוש עצמי.

העמדה של המורד היא להגיע ל"כן" שלו דרך ה"לא". כי אם יגיע ל"כן", דרך "כן" – יהפוך ה"לא" לאנטיתיזה ויתקוף אותו במקום וברגע הכי פחות צפויים. יש לקבל אחריות על המחלוקת, לחיות עם הקטבים ולעבור דרכם. לא במקום אחד מהם, אלא דרך האחד להגיע לשני, דרך השאלה (ה"לא"), לתשובה (ל"כן"), דרך המרידה – לזהות הפנימית.

"הרימו כוסית לכבוד המטורפים, החריגים, המורדים, עושי הצרות, היתדות העגולות בחורים המרובעים, האנשים שרוצים דברים אחרת. הם אינם אוהבים כללים ואין להם שום יראת כבוד כלפי הסטטוס-קוו. אפשר לצטט אותם, לחלוק עליהם, להעלות אותם על נס או לגדף אותם. הדבר היחיד כמעט שאי אפשר לעשות הוא להתעלם מהם, מפני שהם משנים דברים. הם דוחפים את הגזע האנושי קדימה. אולי יש כאלה שרואים בהם מטורפים אבל אנחנו רואים בהם גאונים, מפני שאנשים שהם מטורפים דיים כדי לחשוב שהם יכולים לשנות את העולם, הם האנשים שיעשו את זה" (סטיב ג'ובס מייסד ומנכ"ל חברת אפל).

הנה קטע מהרצאה מצולמת של גבריאל, בנושא: http://www.youtube.com/watch?v=WVBz5xV7hTA

זהו תימצות מתוך הספר: אאוטסיידרים ומורדים'', התמצות נעשה על ידי משה חיסדאי.

תיאורית השעירים לעזאזל – כביבי שופכין


"כשהשופט קורא בשמו של הפושע – הוא עומד, והם באותו הרגע

מקושרים על ידי ביולוגיה מוזרה שעושה את שניהם מנוגדים

ומשלימים. האחד לא יכול להתקיים בלי האחר. מי השמש ומי הוא

הצל? זה ידוע היטב כי פושעים מסוימים היו אישים דגולים".

ז'אן ז'אנה


——————————————————————————–


חלק א':
בכל בית ועיר קיימת מערכת ביוב, בגוף האדם עצמו יש אותה מערכת ניקוז; הפריפריה העור והאברים תחתונים – אברי המין דרכם נפטרים מעודפים או בעיקר מפסולת. בימים עברו כל רעיון הניקוז היה גלוי ולגיטימי; השפכים זרמו בחוצות, הפסולת הייתה בחצר האחורית. גם חדרי השירותים היו בחצר, או בטבע אולי בגלל שהריח היה פחות קשה, כי היו פחות כימיקלים? על כל פנים כיום צינורות השפכים מצויים עמוק באדמה, וכל מערכת סילוק האשפה היא דרך פחים גדולים אטומים, משאיות זבל שבאות בדרך כלל מוקדם בבוקר, ואתרי אשפה הרחק ממרכזי ערים. גם במישור האנושי כל הניקוז של לחצים ומועקות וכוחנות אישית היה פעם גלוי ולגיטימי; היו משרתים , היו עבדים, והם היו מושא לניקוז כעסים, אגרסיות וכו'. והיות וזה היה לגיטימי וגלוי ומאורגן, זה היה גם מותר וברור. במבט שטחי נראה כאילו כיום לא קיימים כלל צינורות ניקוז חברתיים ואישיים. מה שמביא לתקווה המיידית שאולי כמות הכעסים והמתחים פחותה יותר, ועל כן אין בנראה ובמוחש אפיקי ניקוז ויזביליים, כמו פעם.

אך איך נסכלנו לחשוב שעם העלמות ההחצנה של שפכים פנימיים, גם התגברנו על בעיית השפכים הפנימיים ועתה כבר אין יותר כעסים ומועקות שמחפשים אפיק ניקוז. אשליה זו אופיינית לחברה שלא קשובה לממדים הפנימיים, וסוברת שהכל קורה בחוץ. ובחוץ זה אכן נעלם, אך מה קורה בפנים? ובכן, בפן הבינאישי, כיום לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. צינורות הניקוז עברו פנימה. החזות החיצונית 'התנקתה' על חשבון הממד הפנימי, שספח אליו מעכשיו את הכתמים שהמסכה החיצונית כבר לא מאכלסת. פעם הרגו אנשים פיסית, הברוטליות הייתה חיצונית, היום הורגים אותם נפשית, מבפנים )את ההרג החיצוני הותירו לעבריינים, שכירי חרב וחיילים. פעם החרם היה פיסי, חיצוני, היום החרם הוא פנימי; האדם בא ויוצא בחברה, כולם מדברים איתו אבל הוא חש מוחרם. המסרים מתוחכמים, סמויים. פעם בית הסוהר היה בחוץ, כיום הוא בפנים. ותהליך זה של העברת הכלא או ההריגה מתחום הגוף אל תחום הנפש, מן הרובד החיצוני לממד הפנימי – מוצא מן הכוח אל הפועל על ידי שני שליחים: הדחקה והשלכה. הדחקה היא לדחוף את שאינו רצוי ולא מתאים לדימוי שלנו – פנימה, למחוזות האפלים של התת מודעה. והשלכה הינה אקט של לדחוף החוצה את שאינו רצוי ואינו מתאים לדימוי שלנו. ואם בהחדקה האובייקט שאליו מדחיקים הוא התת מודע של העצמי, הרי שבהשלכה האובייקט הוא אדם אחר.

בראשון מדחיקים לתוכנו, בשני זורקים את זה החוצה על גורם סביבתי או על אדם אחר. וכך אנו מוצאים שני שעירים לעזאזל דרכם אנו נפטרים כביכול  מחטאנו ומן הזבל הפנימי. שעיר לעזאזאל אחד הוא הילד הפנימי שלנו, תת הכרה, לשם זורקים-מדחיקים את שאנו לא רוצים להכיר בו הדחקה. והשעיר השני הוא הזולת החלש, או האחר הזר שעליו אנו מעמיסים את הצל שלנו, את האני המכוער השלכה. וכל זה נעשה בדיסקרטיות גדולה, שום דבר לא נראה כמות שהוא;

ההדחקה נראית בדרך כלל כחוסר יכולת להתמודד בגלל מניעים טכניים כאלה ואחרים. ואילו ההשלכה נראית כאשמה ברורה של מישהו אחר שבגללו אנו סובלים.

כאן נתמקד בהשלכה, בהפיכת האחר החלש לקורבן ומושא ניקוז לזה שהחזק לא מוכן או לא ליכול להפנים ולחיות עמו. את ההשלכה על הזולת החלש ניתן לראות בקושי במוסד המשפחה; כמעט בכל משפחה קיים מישהו שהוא החוליה החלשה. בדרך כלל אחד הילדים, שהופך שלא בטובתו לאפיק ניקוז של המתחים והתיסכולים של ההורים האחים החזקים.

כך במשפחה, ומה בחברה? ובכן כללית ככל שאדם חזק יותר ובעל סטאטוס גבוה יותר, כך יש סביבו יותר שעירים לעזאזל צינורות ניקוז- המנקזים את פסולתו ומותירים אותו זך ונקי. אחת מן הסיבות לרצונם של אנשים להיות בעמדה ניהולית או עמדת סטאטוס גבוהה, כדי שאחרים ינקזו עבורם את הפסולת הרגשית

האישית. וזו גם אולי הסיבה בהא הידיעה למלחמות הכח בין אנשים קרובים; ברמת המהות הן ניטשות על הסוגיה של: מי יהפוך לצינור ניקוז של מי, וככל שהאדם שהפכת לצינור ניקוז שלו הוא גס, אכזרי או מופרע יותר – כך הנזקים שיקרו למנוקז יהיו קשים יותר. זה קורה ביחסים אישיים, בין זוגות נשואים, בין הורים לילדים, בין חברים. בסופו של דבר הרגיש, הפגיע, העדין יותר – הופך לצינור ניקוז לשני. אומנם יחסים בינזוגיים מתחילים בהדדיות מבורכת, אך בשלב כלשהו מגיע הרגע בו נשאלת השאלה ברמת המטא: מי מנקז למי? כך גם ביחסים בין מיעוט במדינה לבין הרוב השליט, או בין מדינה כובשת למדינה נכבשת. או בין

מהגרים, עובדים זרים במדינה משגשגת, לבין תושבי אותה מדינה. ברמה החיצונית של פני הדברים נראה כי מדינה שזקוקה לשוטפי כלים ומנקי חדרי מדרגות היא מדינה שצריכה להפנות את כח העבודה המקומי שלה להמשך ההתפתחות הכלכלית, והם זקוקים לאנשים שיעזרו להם לנהל את הרמות התחתנות בשעה שהם מתרכזים בפיתוח משאבים חדישים. זה ההסבר הנוח, אך, שוב, ברמת המטא, זה נראה אחרת, שם אנו מבינים כי עצם התופעה של חברה שלא מנקזת עבור עצמה וזקוקה לאנשים אחרים שיעשו זאת עבורה – אומרת שהבעיה היא לא במישור החומרני כלכלי, אלא במישור האמוציונלי פסיכולוגי. חברה שזקוקה לאנשים במעמד נמוך כדי שינקזו לה – היא חברה שהגיעה לשוקת שבורה, מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית. היהודים בשואה היו צינור הניקוז לגרמנים, דרכם הגרמנים ניקזו שנאה, זעם, עוינות, וכו', עד שממדי השנאה היו כאלה שניקוז רגיל כבר לא הספיק, היו צריכים את מותם כדרך האלימה היחידה שתנקז את

השפכים הגרמניים….

עד כאן לגבי תיאורית השעיר לעזאזל והקורבן. ראשית על עצם הצורך בה, ושנית על ההסוואה שאנו מסווים את הטקטיקה הזו -יחסית לצורה הגלויה שזה בא לידי ביטוי פעם. עד כאן על התופעה באופן כללי. אך כדי להבינה יותר לעומק, יש צורך להתמקד במגזר מסויים של אפיקי הניקוז החברתיים הללו, כדי להבין בדיוק איך זה עובד. הנה ונפנה זרקור אל העבריינים.


חלק ב':
אחד מאפיקי הניקוז השכיחים ביותר בכל חברה, הם העבריינים והפושעים. ברמת החיצונית והרציונלית, הם קורבנות של חוסר קידמה ובורות, אך ברמת המטא, יש להם פונקציה ניקוזית ברורה. כל שלטון מקצה משאבים רבים למיגור הפשע והעבריינות מתוכו, המשטרה, בתי המשפט וכו'. אך האמנם?

כך מעל פני השטח, אך מה קורה ברמת המטא? ברמת המעמקים? ובכן שם זה נראה, שוב, אחרת. שם ניתן לגלות שזה לא שהם לא יכולים למגר את הפשע, אולי דווקא יש להם אינטרס מוסתר כמובן להשאיר את הסדר הקיים על כנו, תוך כדי אימוץ מראה פנים של מאבק חסר פשרות, כי יש להם אינטרס נסתר בכך?

ובכן, האמת ברמת המטא היא, שלמעשה החברה אינה רוצה לכרות מתוכה את התופעה הזו, ובמקום זה היא 'גוזמת' אותה מפעם לפעם ובזה למעשה מחזקת את השורשים והגזע של התופעה העבריינית. החברה שומרת את הפשע בפורופורציות קבועות, כך שתוכל להמשיך ולחיות עמו. העבריינים מתמרנים בתוך הגבולות שהחברה מאפשרת להם; כמה שנים בכלא, כמה שנים בחוץ, אפשר לחיות עם זה; לגדל משפחה, לנסוע לחו"ל, לקנות דירה- חלק מהחיים. אפשר כך לשמור על סטאטוס קוו. אך אילו החברה הייתה רוצה לכרות את הפשע מן השורש באמת, זה היה נעשה בזמן קצר יחסית. אבל מתחת לפני השטח החברה זקוקה לתופעה הזו… החברה משמרת את העבריינות על אש קטנה. העבריינים מייצגים בעצם את כל החלקים בחיינו שאנו מקפידים לטאטא מתחת לשטיח. כי לפשע יש תפקיד, הוא נועד לגלם ונקז את מה שהחברה ה'סו קולד' מהוגנת מסתירה מאחורי תריסים מוגפים. מילים אחרות: העבריינים משמשים כמערכת ביוב לחברה, דרכה היא מנקזת את הפשע שקיים בכל איש ואישה אל דמות העבריין. שכמו השעיר לעזאזל ביום כיפור- 'מכפר' על ידי העונשים שמטילה עליו החברה לא על פשעיו שלו, אלא על הפשעים שבמחשבה וברגש שכל אחד ואחד מדחיק לתוך המחשכים של תת תודעתו. מבחינה זו זה כמו הקתרזיס )ההיטהרות שנגרמת לאדם ההולך לתיאטרון וצופה בשחקנים המגלמים את כל שהוא פוחד לתת לו ביטוי. כך למשל, ידיעה אודות אונס, או ידיעה על גבר הרוצח את אישתו –

המתפרסמת בעיתון – מעניקה פורקן פסיכולוגי ליצרים האפלים של אותו פקיד קטן, המביא פרחים לאישתו בכל יומולדת. לעבריינים יש תפקיד בחברה; הם עושים עבורה שירות. החברה עושה השלכה של המחלה שלה – על העבריינים, והם מצידם מנקזים אותה החוצה, כמו הליכה לשירותים… רק שזה נעשה בתחום הרגש והיצר האפל. ישנם טיפולים שמנסים לעזור בדיוק בקטע הזה, של רגשות, זיכרונות ויצרים מודחקים, אחד מהם נקרא פסיכו-דרמה, שיטה זו שהמציא אחד, בולגרי בשם מורנו, מנקזת רגשות זעם, תסכול אימה, אגרסיה וכו' על ידי 'שפיכת' כל ה'זבל' הרגשי שהצטבר על ראשו של אדם מן הקבוצה הפסיכו דרמטית שהתנדב לגלם את הדמות שתהווה טריגר – שיגרום לרגשות העצורים להישפך החוצה. כך שאם החברה הייתה עוקרת לחלוטין את תופעת הפשע מתוכה, כי אז היא הייתה הופכת להיות בריכת הביוב של עצמה, וכך הייתה 'נתקעת' עם כמויות אדירות של זימה, נקם, אגרסיה וכו' שאין להם כתובת פיסית או אפיק ניקוז יצירתי כמו שמספקים הרומנים או הסרטים. וחוץ מזה זה היה דומה לסתימת הצינור המרוקן את האסלה. וכך החברה לא תוכל עוד להתהדר בזה שהיא נקיה.

במצב כזה החברה שלנו לא הייתה הופכת כולה לעבריינית, אלא שאז הייתה פחות דיכוטומיה בחברה שלנו, והיה מצטמצם הפער בין הפרצוף החיצוני, הדשן, השאנן והנקי – לבין ההדחקה הפנימית זו שהעבריינים ושחקני תיאטרון קלאסי, שהמחזאים שלו למשל הם – אוגוסט סטינדברג, יונסקו, טנסי ויליאמס, ארתור מילר ואחרים. וגיבורי יצירות ספרותיות כגון אלה של דוסטויבסקי ותומס מאן, וכו' -מנקזים החוצה. אנשים היו נדרשים -במצב של העדר מוחלט של עבריינים – להתמודד עם הצדדים הפחות נקיים ונעימים של עצמם כי צינור הביוב נלקח מהם, ואל מול פני הזוהמה והריח המצחין – הם היו חייבים לצמצם את הפער שבתוכם ולהיות אותנטיים ביחס ישיר למי שהם באמת. אם אנשים היו עושים את מלאכת הניקוז לעצמם ובעצמם, הם לא היו מרשים לעצמם לטפס כ"כ גבוה ולהיות כה

שאננים ודשנים בשביעות הרצון העצמית החיצונית והייצוגית שלהם. הטיפול בלכלוך הפנימי היא עבודה מאוד לא נעימה, כי כל הזמן הוא צריך לעסוק בלכלוך… ויש הבדל בין להתעסק בלכלוך ובין להתעסק בניקיון: להתעסק בלכלוך פירושו לנקות את כל הפינות החשוכות שקיימים בהם זבל וזוהמה. בשעה שלהתעסק בניקיון פירושו לחיות על פיסת הניקיון שנותרה ולהתעלם מכל הזוהמה סביב. רוב האנשים מעדיפים שלא להתעסק עם היצרים עם העכבות, אלא לעקוף אותם, להתעלם מהם, להשליך אותם על עבריינים 'מדופלמים' ולהשאיר לעצמם את כתר המהוגנות האכסלוסיבי – ולהתעסק רק עם הנשגב, היפה או המהנה והמחמיא. אבל גישה זו של עבריינות סמויה, זו של היצר והרגש – היא בעלת כוח אדיר על חיינו, כי כפי שאמר השועל לנסיך הקטן: " מה שחשוב הוא זה שסמוי העין".

לשון אחר, ההדחקה, ההשלכה וההעלמה מחזקות את כוח השליטה של זה שמודחק. ומה שסובל, ומי שסובל מזה תמיד – זה המישור של חייו הפנימיים של האדם.

עד כאן, לגבי הקרימינלים. אך הקרימינלים הם רק טיפה אחת מן האוקיינוס של אנשי השוליים שהפכו לאפיקי ניקוז לבורגנות השבעה והשלווה. כמו כן, כה כה ראינו את הקורבן, את אפיק הניקוז מבחינת השירות שהוא מעניק לחברה הבורגנית. והוא יכול לחיות כך שנים רבות, ורובם חיים כך. אך מה קורה לעבריין, מה קורה לקורבן, לשעיר לעזאזל – ברגע שהוא נוכח בתפקיד שהוא ממלא ביחס לגורם השליט; תפקיד הקורבן. כשהוא נוכח שמה שהוא חשב שהוא פגום או מוגבל

בו עצמו, אינו אלא סימפטום לעצם היותו קורבן – ברגע זה הוא הופך למורד. ואז כיוון הזרימה אצלו משתנה; זרימת השופכין הופכת כיוון וזורמת עכשיו בחזרה לכיוון פניו של השליט. וזה מה שקורה למורדים גדולים מאז ומתמיד; הם מפסיקים במודע להיות שעירים לעזאזל, מסרבים להמשיך ולתפקד כאפיק ניקוז ללחצים ומועקות. ההתנערות הזו מתפקיד הקורבן היא ראשית דרכו של כל מורד באשר הוא, נקודת המוצא של המורד חייבת להיות ההבנה שעד כה הוא היה דפוק ומנוצל. והוא מבין שהצד השני לעולם לא יודה בזה, ומצדו זה יכול להמשיך לנצח. ועוד הוא מבין שהשני יעשה לו את ההתנערות קשה ביותר, ורק כשלא תהיה לו ברירה כי זה יעלה לו יותר מדי, רק אז אולי יש סיכוי שהוא ישחרר אותו מתפקיד צינור הביוב. וכך הוא מבין שהוא חייב לזקוף קומה ולצאת נגד. הוא לא מוכן לקבל יותר את הסטיגמה, את העצמות הנזרקות אליו מתחת לשולחן. הוא מבין שחלק מהרגשתו הגרועה לגבי עצמו זה לא הוא, אלא ההפנמה של מה שהשליך עליו הזולת; בן זוגו, משפחתו, חברים שלו, או יתר העובדים במשרד. והוא מתקומם.

זו מרידה על בסיס אישי והיא חייבת לבוא לפני המרידה הקוגניטיבית של ראית הממסד כפי שהוא. כי שם זה בעצם מתחיל, כל היתר הם פועל יוצא של אותה תנוחה פנימית, שלו בתוך עצמו, כלפי מה שעוללו לו החזקים.


——————————————————————————–

"החברה מכינה את הפשע. הפושע מבצע".


הנרי באקל


"יש לי חולשה לאמנים ולפושעים, משום שהם אינם מקבלים את החיים

כמו שהם. הפושע, כמו האמן, עומדים נגד משהו או בעד משהו.

בעיני זהו ערך נעלה בעולם שבו רבים כל כך למדו להסכים עם

הכלומיות האפרורית של הקיום האנושי".


סטנלי קיובריק

 


"We are all murderers and prostitutes –no matter to

what culture, society, class, nation one belongs, no matter

how normal, moral, or mature, one takes oneself to be."

R. D. Laing

 

 

 

אני בסדר.

אנשים רגישים בעלי פוטנציאל נפשי משמעותי – עשויים בילדותם להפוך לבור ספיגה של החברה, כך שלמרות המיוחדות שבהם ובגלל איך שהיא נתפסת בהקשר חברתי, הם יפנימו סטיגמות מהסביבה,ויפתחו על כן, מעצורים, רגשי נחיתות וכו'. וככל שרבה רגישותם ומזוקקת עדינותם הנפשית מחד, ורבה הגסות והכוחנות של החברה המקיפה אותם מאידך- כך יפתחו מעצורים נפשיים. מעצורים אלו נוצרו כתוצאה מן המפגש בין יסוד חברתי גס קשה והמוני – ובין יסוד אישיותי רך ועדין (בתוך אותם רגישים). המפגש הזה יהפוך אותם בעיני החברה ואולי אף בעיני עצמם לזן אחר של בני אדם; ל'נגועים'. ואז עומדת בפניהם סוג של בחירה; הם יכולים להפנים את הסטיגמה, או להאבק בה. אם 'בחרו' להאבק בה, הם יכולים להאבק באופן פסיבי; לא לקבל אותה, או הם יכולים לנסות ולהיפטר ממנה; להתגרש ממה שהודבק בהם, מאותם ספיחים, ממה שהפך ברבות הימים למה שאני מכנה: 'דמונים פנימיים'.

הדרך לגירושין אלו עוברת דרך התמודדות אקטיבית, זו התמודדות עם מה שהסטיגמה חוללה בפנים; המעצורים, הסיגים; 'הדמונים'. כל שנכפה מבחוץ והתערבב בפנים. התמודדות שתמיד מביאה תסכול, סבל וכאב. ואכן נתיב זה הוא קשה ביותר, ורק מעטים מסוגלים/רוצים בכלל ועוד מעטים יותר – מצליחים, להתמודד עם היותם אאוטסיידרים ודחויים (בגין המיוחדות והרגישות שלהם). הרוב כמובן מנסים בכל זאת להיות קונפורמים כמו היתר. דהיינו להסתגל עוד יותר לנורמות החברה שמסביב. בעשותם זאת – כן יתמלאו בעוד ועוד הדחקות, רוחות רפאים ודמונים שמפריעים לזרימה תקינה של ההוויה. זהו המס הנוסף שהאאוטסיידר הדחוי משלם בעבור היותו רגיש ומיוחד ולמרות זאת מנסה להיות קונפורמי. (וככל שפנימיותו משובחת ואיכותית יותר כן עליו לאמץ מעצורים ואינהיביציות חזקות יותר). כל זה הוא מצב מבולבל וסבוך. הרגישים שנדחו על ידי החברה האטומה, מוצאים עצמם מלאים בתסביכים ומעצורים. ואז מחפשים עזרה; פונים ל'שרינק', אולי מנסים לחזור בתשובה, מנסים הילינג, נוסעים אולי לגואה שבהודו, מחפשים עזרה או הדרכה רוחנית, (גורו) . אבל האמת היא שלאחר שהפנימו את הסטיגמה  החברתית והפכו לאסירים של הוויתם המיוחדת – אין מורה, אין תרפיה ואין כל כך מה לעשות. ולא זו בלבד שאין מה לעשות, אלא שהדרך לעשות היא לא לעשות… דהיינו עליהם להפסיק את 'הירידה' הזו שהם יורדים על עצמם. להפסיק להיות תליינים של עצמם בגין היותם מיוחדים, רגישים ובעלי נשמה יתרה. וזה קשה מאוד. עליהם להבין כי החברה הסתפקה בסטיגמה: 'אתה שונה, אתה דחוי'. אך הם כבר עושים את כל היתר: תולים עצמם, מוציאים עצמם להורג עם כל פיקשוש ואכזבה עצמית. החברה מסתפקת בתווית השלילית, הםו כבר עושים לעצמם את הגיהנום. כל הזמן אומרים לעצמם: 'אנחנו לא בסדר'. 'משהו דפוק

בנו'. נראה להם כי היתר יודעים להסתדר ורק בם משהו מקולקל. 'אנחנו לא בסדר'. ה'אני לא בסדר' הזה הוא פרי של תסכול, לחץ נפשי שמוביל למאמץ שמוביל ל'אני לא בסדר'. כי כל הזמן הם חשים שיש משהו שהם לא עושים, והיות ואין תוצאה או יש תוצאה שלילית – שהם מוצאים עצמם עושים הוא 'לרדת על עצמם'. הרבה יותר קשה להפחית את הלחץ הזה, המאמץ הזה, העשיה העודפת הזאת שרק מעלה אותו על המוקד – 'להוריד את הטורים' ופשוט לקבל את עצמו ולהגיד: אני בסדר'. לאנשים כגון אלה מתאימה דרך הזן, ובמיוחד הספר 'זן באמנות הקשת' מאת אויגן הריגל, שם בפירוש מדובר על איך להפסיק לעשות. וזה חשוב במיוחד לאלה שעסוקים בפאניקה הזו של 'אני לא בסדר'. התחושה הסובייקטיבית של אותם בעלי נשמה יתרה הנושאים את עול הסטיגמה, שאינם עושים די. קשה להם מאוד להבין כי הם עושים יותר מדי, ובעיקר בעצם זה שהם באים לעצמם כל הזמן בטענות. כי טענות אלה הם טענות החברה, בגין היותם שונים ומיוחדים. ועל כן המשימה של בעלי הנשמה היתרה שחיי החברה הגסים והאטומים כה התנכלו להם – היא לשנן ולהפנים שתי מלים מאוד חשובות: אני בסדר. אני בסדר, אני בסדר. 'בעצם זה שאני הוא אני, אני יותר בסדר מבסדר, יותר מאלה שמתייחסים אלי כל הזמן כאילו אני 'לא בסדר'. אני בסדר גמור'!


——————————————————————————–


שורות אלו הן תמצית הלוגוס והתובנה המצויה בבסיס סיפרי: '' אאוטסיידרים ומורדים''. הוצאת ידיעות אחרונות. יצא לאור בתחילת שנת 2006.

למרות שהן לא הופיעו בספר עצמו.

גבריאל רעם

10.6.2003

להיות אאוטסיידר.


"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.

שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה.

הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת.

אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה אינו יודע שזה גיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו, פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר.

או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת-אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שחי עכשיו.

וגם, כמובן, באותו רגע הוא מבין שהוא חי בגיהנום".

ריימונד קארבר, מתוך "שירים" (הוצ' "מודן").
——————————————————————————–

חלק א': 'הצ'כובים' הלא ממומשים
כן, הם מסתובבים בינינו; מי שיהיו: קפקא, חנוך לוין, פרננדו פסוא, קירקגור, סטרינדברג, ניטשה וצ'כוב. אנשים עם ראיה אחרת, הם מסתובבים אנונימיים, אפורים, לא מורגשים. לעיתים דחויים, מוזרים, מפוקפקים. רוב ימיהם בשולי החברה, אוצרים בתוכם ראיה מדהימה ומפוכחת על מוראות הקיום והחיים. מוראות המסתתרים מאחורי חלונות הראוה של חברת השפע הנאורה והדמוקרטית. הם; האחרים. המורדים, האאוטסיידרים. חיים מאחורי מסך ברזל בלתי נראה, לוקחים חלק, כסוכני חרש, במלחמה הקרה שבין האינדווידואליות הרגישה והנרמסת ובין העמדת הפנים החברתית. לעיתים הם נעלמים מבלי להותיר סימן וזכר. בעודם בחיים – חוויותיהם האישיות וראייתם הייחודית הולכים עימם, לעיתים הם מתחלקים בהם עם הקרובים להם, ואז במותם – הראיה הייחודית הזו נקברת עימם. וכלום לא נשאר. הם חיו חיים שלמים של עמידה מנגד, של ראיה אחרת של המציאות והחיים, אך זה לא השאיר שום אימפקט ושום זכר. וחלק מהם שולחים ידם בכתיבה, מעלים על הכתב את שמתחולל במוחם הקודח ובנשמתם הבוערת. הם כותבים בדרך כלל בקדחתנות את שהם חשים על מה שמסתתר מאחורי החזות הקולקטיבית של הדברים, בתוך לבבות ונשמות בודדות ואבודות. אך ברוב המקרים מחשבותיהם גם אם הן מגיעות למקלדת, הן לרוב לא מגיעות למכונות הדפוס וחנויות הספרים. ואם הגיעו לשם, רובם מוחזרים למחסני הספרים, מבלי ששזפה אותם עין אנוש. ושם הם מעלים אבק, עד שמחליטים לעשות סדר ולפנות מקום לספרים אחרים שאולי ימכרו טוב יותר. כך שיש פה מסננת דקה ביותר וזה הולך בערך כך; רוב החברה קונפורמית, מיעוטם רואים את הדברים אחרת, מתוכם – מעטים עושים עם זה משהו יצירתי, מתוך אלא שעושים את זה, מעטים מביאים זאת לבתי הוצאה, ומתוכם מעטים מודפסים ויוצאים לאור, ומתוכם, מעטים נקנים על ידי קוראים, ומתוכם עוד יותר מועטים זוכים להכרה ותהודה. ותוך כדי כך הופכים למעין נרות נשמה למספר לא קטן של קוראים בעלי נשמות אבודות, בודדות, יוקדות באש פנימית של ראיה שונה וקוראת תגר על החיים ועל מה שהחברה עשתה להם. יוקדים, אך אין להם עם מי לדבר, ואיך להשיח את אשר הם קוברים שנים רבות, והנה בא ספר זה ומושיט להם יד מעבר לשנים וקילומטרים, והופך יותר קרוב מבן או צאצא, אח, או אהוב. הם הופכים לפה ולמצפן בעבור מצבורים שלמים של אאוטסיידרים פנימיים, שלא משתלבים ולא יכולים להשתלב בבינוניות חסרת הייחוד והעומק הנפשי. מצפנים שמראים את הכיוון כלפי החוויה האישית והאותנטית. אך בין האודים המוצלים מאש; היוצרים המורדים שקולם נשמע, ובין האאוטסיידרים השקטים, שהולכים לעבודה, מקימים משפחה, אך בפנים שומרים על ראיה ייחודית ושונה – בתווך בין שניהם, קיימים כל אותם יוצרים מרדנים שמילותיהם לא יגיעו לאף אחד בין אם מחמת שלא כתבו אותם, או שכתיבתם לא תגיע לאף אחד. המדובר על אלפי צ'כובים וקפקאים, שרובם יחיו עם הזעקה הפנימית, ללא רמקול או מערכת תהודה או תקשורת. רובם הגדול חי בתוכם חיים שלמים של מוזרות, חריגות והשתאות. עמידה מנגד וביקורתיות קשה של מה שהחיים עוללו לבני האדם;  צ'כובים וקפקאים, לא ידועים ולא ממומשים. כפי כותב על כך שוהם בסיפרו "טירוף, סטייה ויצירה" עמ' 52:

"… הוא עשוי 'להתגלות' לאחר מותו והוא עלול גם שלא להתגלות לעולם. נוכל רק לנחש כמה יוצרים כמו באך נשכחו לחלוטין משום שלא נמצא מנדלסון שיגלה אותם; כמה ציירים כוואן גוך נידונו לשכחה משום שלא היה להם אח או תיאו, שאהב והוקיר אותם ושימר את עבודתם לדורות הבאים".

ואיך זה מרגיש להיות כזה? אמן או יוצר ענק שלמרות שהוא לא מצליח להגיע להכרה ולהוקרה – הוא נותר עם שיוך פנימי אחר, עם משהו חורג, משהו משמיע צליל של דיסונאס כלפי החברה. כתב על זה בוב דילן:

 

 Like a Rolling Stone

Once upon a time you dressed so fine

You threw the bums a dime in your prime, didn't you?

People'd call, say, "Beware doll, you're bound to fall"

You thought they were all kiddin' you

You used to laugh about

Everybody that was hangin' out

Now you don't talk so loud

Now you don't seem so proud

About having to be scrounging for your next meal.

How does it feel

How does it feel

To be without a home

Like a complete unknown

Like a rolling stone?

You've gone to the finest school all right, Miss Lonely

But you know you only used to get juiced in it

And nobody has ever taught you how to live on the street

And now you find out you're gonna have to get used to it

You said you'd never compromise

With the mystery tramp, but now you realize

He's not selling any alibis

As you stare into the vacuum of his eyes

And ask him do you want to make a deal?

You never turned around to see the frowns on the jugglers

and the clowns

When they all come down and did tricks for you

You never understood that it ain't no good

You shouldn't let other people get your kicks for you

You used to ride on the chrome horse with your diplomat

Who carried on his shoulder a Siamese cat

Ain't it hard when you discover that

He really wasn't where it's at

After he took from you everything he could steal.

Princess on the steeple and all the pretty people

They're drinkin', thinkin' that they got it made

Exchanging all kinds of precious gifts and things

But you'd better lift your diamond ring, you'd better pawn

it babe

You used to be so amused

At Napoleon in rags and the language that he used

Go to him now, he calls you, you can't refuse

When you got nothing, you got nothing to lose

You're invisible now, you got no secrets to conceal.

"איך זה מרגיש

אך זה מרגיש

להיות בלי בית

כמו מישהו לגמרי לא ידוע

כו אבן מתגלגלת"?

"איך זה מרגיש

איך זה מרגיש

להיות ברשות עצמך

בלי כיוון הביית

כמו מישהו לגמרי לא ידוע

כמו אבן מתגלגלת"?

"איך זה מרגיש

איך זה מרגיש

להיות לבד

בלי דרך הביתה,

כמו לגמרי לא ידוע

כמו אבן מתגלגלת"?
ואיך זה מרגיש? להיות שונה מכולם? לא מסתדר עם כולם? לחיות כשמשהו בפנים לא מסתדר עם רוב מה שקורה. חי בדיסהרמוניה עם החיים? איך זה מרגיש לחוות את החיים כשאתה אאוטסיידר?

חלק ב': חווית האאוטסיידר

"אני אאוטסיידר. אני אאוטסיידר בשמאל, ואאוטסיידר בימין, אאוטסיידר ביהדות ואאוטסיידר בנצרות. בכל מקום שאהיה בו אהיה אאוטסיידר, ולא לחינם מאז גיל 16 הספר שאני הכי אוהב בעולם זה 'הזר' של קאמי. זה גורל. תמיד אלך נגד הזרם".

הסופר אייל מגד, בראיון למגזין של 'עיתון תל אביב', 2.3.2001

 

"יש משהו נורא בודד בלהיות האאוטסיידרית הנצחית של כל מסגרת,

לא חשוב איזו. מעין קללה שטומנת בחובה גם ברכה, אם יודעים

למצוא אותה במקום הנכון. הקללה היא זו שמציבה אותך בצד. תמיד

ליד, תמיד מבחוץ, תמיד לא שייכת. הברכה מאפשרת לך להשתמש

בעמדה הזו כעמדת התבוננות, ולתאר את מה שאף אחד לא רואה חוץ

ממך".

אליען לוזובסקי, מתוך את, ניצחון חוץ/ בחזית
——————————————————————————–
הוא הולך דרך חייו בתחושה תמידית של היותו זר, אחר, שונה. מביט על בני האדם ומעשיהם מבחוץ. לא שייך, לא מעורב, לא משתלב. ולא יעזור לו כלום; במסעדה הוא, במקרה, יושב בחלק שמיועד ללא מעשנים – והוא מעשן. בארצו שלו יפנו אליו בשפה זרה. יש  זוכר את עצמו. היתר נראו לו דומים שייכים זה לזה או למשהו שהם זה עתה באו ממנו או חוזרים אליו. רק לא הוא. וכאמור, זה לא משהו חיצוני; הוא יכול להיות נשוי, בעל משפחה, עובד במקום עבודה גדול ומבוסס, שייך לקהילה של בית כנסת, חבר בחברה להגנת הטבע. הוא יכול לנסוע בטיולים מאורגנים, אך זה לא יעזור, עדיין ישאר – אחר.

ואין דרך שבה יבין את עצמו ואת חייו, מלבד דרך העובדה הזו שהוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. ניתן לנסות לשכנע אותו כי זה הכל בראש שלו, וכי עליו לוותר על איזה משהו אגוצנטרי, ולהצטרף לכלל, ולמרות שאולי זה אכן רצונו העז, לא יעלה בידו. בכל מקום בו יהיה , כל מקום אליו יגיע- הוא יהיה שונה, הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה יצא החוצה; הוא יאחר, יפיל משהו, יבין משהו בצורה אחרת, יגיש את מה שצריך בצורה שונה מאשר של היתר. כמו זה לא תלוי בו. בקבוצה סגורה או במשפחה – הוא יהיה המועמד הודאי להיות שעיר לעזאזל. אחרים עושים טעות וזה עובר, אם הוא עושה זאת – הוא מיד מסומן.

אם מישהו כועס על מישהו ויש מריבה – זה לא נעים, אך עוברים לסדר היום. אך אם זה הוא הכועס – זה לא עובר בשלום, זה מעורר איזשהי מהומה; אולי נעלבים נורא, או משהו, מיד זה בולט כזה, יש בזה משהו מפריע באחרות שבה זה נעשה. כי הכעס שלו, איך להגיד, אינו כמו הכעס של אחרים – זה אחר, אולי נואש יותר, לא מעוגל בקצוות, יש בזה משהו טיפה פראי אולי, משהו מן המחאה, אולי. כל ימיו, מן הגן, הוא רואה עצמו אחרת ולוקח לו בדרך כלל זמן אם בכלל בכדי לקבל את השונות שלו כמשהו שהוא חי עימו בנוחות. לרב הוא לוחם בזה מבלי דעת שכך הוא לוחם בעצמו, מחליש עצמו יותר ויותר. כי השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. ואם לא יקבל זאת לגבי עצמו, יהיה כל הזמן בדיסונאנס פנימי. זהו מצב אומלל למדי, שבו עליו לבחור בין דיסונאנס חיצוני  עם החברה בה הוא חי – לדיסונאנס פנימי עם עצמו. ועל כן לא פלא שבדרך כלל האאוטסיידריות שלו נתפסת בעיניו כמין קללה. למה הוא לא כמו כולם? לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכות שלו, שלב בהתבגרות שלו. שלב שכמעט לא מתממש ומגיע לגבי רוב האאוטסיידרים. רובם חיים כאאוטסיידרים נסתרים כל"ו צדיקים לעצמם ולאחרים. משקיעים מאמצים רבים להיות ולהתנהג כמו כולם. אבל -כאמור- זה הרסני לגביהם. כי זו בגידה פנימית, ובעקבות המאמץ הקונפורמי הזה – הוא יהפוך לצל, לחיקוי חיוור של אדם חי. הוא כל הזמן ישחק, יתאמץ ובפנים כל הזמן יחוש כקוץ בתחת של עצמו. ויכול להיות שיחזור בתשובה, יחפש באלהים וברוחניות מזור לשונותו וחריגותו, ינסה ל'עבוד על עצמו', לחיות מתוך תחושה שהבעיה היא שפשוט אינו רוחני מספיק ולו יגיע לדרגה רוחנית גבוה, היסורים בגין היות שונה ולא משתלב – יעלמו או לפחות יהיו פחות רלוונטיים. ואכן מה שהוא בדרך כלל עושה בחברה הדתית או בכת אליה הצטרף – הוא להתאמץ מאוד להיות כמו כולם, יתר הדתיים, או הרוחניים, ואז הוא רק נכנס למטוס על קולי ומתרחק במהירות איומה מן האני הפנימי השונה. זו כבר יותר קונפורמיות מן הקונפורמיות הקודמת.

והגרוע ביותר קורה כמובן כשההתכחשות הזו ושונותו, וזרותו לכל הסובב אותו – הופכת לסופית, כשהוא סוגר את הדלת על השונות שבו וזורק את המפתח, דהיינו; שוכח לזכור שהוא לא כמו כולם, שתמיד תמיד יהיה כסוכן זר ששתלו אותו במדינה זרה ומחקו לא את הזיכרון. ואז הוא יותר אבוד מאבוד, הוא מקולל. כי הוא הולך נגד הטבע של עצמו, ואפילו לא יודע שהוא עושה זאת. אך אם הוא מקבל את שונותו, את חסר השתלבותו המתמדת – אזי נפלה המחיצה האחרונה של העמדת הפנים, והוא מאמץ שונותו כתעודת זהות. ברגע הזה, נולד האדם המורד! ברגע שהוא מבין ומקבל שהשונות שלו אינה סרח עודף, אלא סימן היכר למהות האישית והפנימית שלו, ברגע זה ממש, הוא הופך תאאוטסיידר – זר, משונה – ללוחם. מאחר – לצייד. ומחריג – לסוכן החרש של ישותו הפנימית. מייצג את התודעה אודות העולם האמיתי הקבור תחת עולם התוויות והתדמיות של הקבוצה השלטת. כלומר, מכיון ששונותו גורמת לסטיגמה, להפלייתו, וליחס אליו כאל נחות ופחות טוב – הוא יכול אכן לחוש שמשהו בו דפוק. אך מצד שני הוא יכול להתקומם כנגד העוול שנעשה לו -בגלל שונותו- ולצאת כנגד שופטיו ומפליו להכריז: "אני בסדר", 'אני לא מוכן לכך שאני אסבול רק בגלל שאני שונה, או משהו בי שונה'. וקבלתו זו את שונותו כתעודת זהות – היא פספורט אל עצמו והכרזת עצמאתו

כלפי כל שסובב אותו. זה הצעד הראשון, הוא עדיין רחוק מלהבין ששונות זו אינה כזו כי הוא סתם אחר, אלא היא כזו מכיון שהיא שונות של יהלום במכרה פחם, אך קודם כל באה ההתנערות מן הסטיגמה של היותו שונה, הוא כבר לא מתנצל על כך, אלא יוצא נגד בשם העוול על היותו שונה. ונכון, הוא עדיין עובר מחברה לחברה, ממקום למקום, ומביט בדברים בעיניים אחרות, כאילו משהו בו מביט החוצה ולא הוא, אך עתה זה פחות כואב, זה לא שולח אותו אל עצמו עם רגשות אשמה ורצון להעניש עצמו. מעתה הוא מאמץ את הבדידות והבידוד הקשה והמתעצם שלו אל ליבו, כיהלום פוצע אך יקר. וכלפי העולם עכשיו הוא כבר פונה בתנוחה של מאשים, לא עוד מואשם על שונותו.

אז בואו נעשה סדר; בתחילה הוא שונה ולא יודע למה. אחר כך הוא יכול להכחיש זאת בעצמו ולהיות לא נאמן לעצמו, או לקום כנגד החברה, להיות נאמן לשונותו ולהפוך למורד. והאופציה השלישית, )שלא הוזכרה עד כה( היא דרך ביניים, בין מורד למתכחש לעצמו, והיא דרך האמן, שזו אאוטסיידריות על תו תקן מוכר על ידי החברה , דהיינו הוא נראה ומתנהג כאאוטסיידר, אך זה ברשיון. וזו פוזה די חיצונית, כי למעשה הוא הוא תלוי בחברה ותורם לה על ידי יצירתו. אלה שלוש האופציות העומדות בפני כל אאוטסיידר, ברמה שהוא מוצא עצמו בה: להתכחש לעצמו, לצאת נגד החברה, או לבחור בחיים בוהמיים או אומנותיים. כאמור, יש רמה מעל זו, שם קיימת מודעות שינה מנסה להבין את שונותו סתם כאחרת, אלא מבינה אותה כצופנת ייחוד נדיר, אך זו כבר אוניברסיטה ובינתיים אנחנו עדיין מדברים על בית ספר רגיל….

אך חוץ משלוש האופציות הללו ישנם רבים רבים )בעיקר הצעירים שעדיין לא הגיעו לבחירה בין שלוש האופציות, והממשיכים על כן לטעות ולהסתבך; למעוד, ולהיות מועדים לפורענות; למחלה, לדיכאון, לפיטורין, לבדידות, לשיכחה. והשנים בעיקר, אוה, השנים שחולפות, וחולפות כה מהר -לא עושות טוב לחריגותו, היא לא מיטשטשת עם השנים, נהפוך הוא, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע, ככל שהים השנים נסוג מן היבשה ממנו הוא נושא אותה את חריגותו כגיבנת; הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. ואם ישאלו אותו, האם הוא היה שמח לו ילדו היה נולד לחיים של אאוטסיידר, מבלי לחשוב אפילו – היה זועק מיד 'לא'. לא מוכן שילדו יחיה גם הוא כל ימיו בנכר, בגולה, כשאת החיזוקים היחידים הוא שואב מרעים לרוח אם ישנם כאלו(, מספרים, מכתבים. אך התכונות הכי בולטות והכי מכשילות שלו היא חוסר היכולת שלו גם יבחר להתכחש לחריגותו הבסיסית( לשים מסכה, להעמיד פנים. למשל להראות שהוא נהנה מפטפוט עקר. אז מה ההסבר לתופעה זו של האאוטסיידר? ובכן, כאן אנו נאלצים להגיע אכן לרמה הבאה, להבין את השונות לא מן הרמה של עצם העובדה שהוא שונה, וגם לא מן הסיבה שקברניטי החברה בחינוך ופסיכולוגיה נותנים לתופעה, אלא מן הרמה שמעל, שרואה לא רק את היחיד אלא גם את החברה ואת האינטראקציה בין חברה שאיבדה את הדרך ובין יחיד שיש בו משהו שכל הזמן מראה את הדרך. ההסבר הזה עוסק בכך שיש כאלה שיש להם אמת פנימית שלה הם חייבים לציית, משום מה. ולמה הדבר דומה? הדבר משול למטוס שטס לכיוון מסויים, כשהוא חלק מלהקת מטוסים, אך משום מה מוצמד לבטן המטוס הזה מגנט ענקי, שמבלבל את ההגאים ואת הניווט, מושך בכח את כל המצפנים ומשנה את התבנית והכיוון של הטיסה. כך גם האאוטסיידר, יש משהו בפנימו שמושך אותו מבפנים וגורם לו

להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. איזון פנימי זה, משיכה פנימית זו גורמת להתנהגותו להיות מוטה, שונה, כי הוא לא מציית -כמו כולם- רק להשפעה של נורמות חברתיות, הוא גם מציית למשהו מבפנים. וכך יש לו שני אדונים ובדרך כלל האדון הפנימי חזק יותר(. אף אחד לא רואה את המגנט הפנימי, רק רואים שהוא לא זורם עם כולם, שיש בהתנהגותו משהו אחר. נקודה נוספת לגבי תחושתו הכמעט מתמדת של האאוטסיידר – זו האכזבה; הוא כל הזמן מתאכזב! מבני אדם כמובן. ולא בגלל שפוגעים בו, כי כשפוגעים בו – הוא אמנם נפגע, זה כואב, אך מתרגלים. הכוונה היא שמפעם לפעם הוא פוגש אדם שנראה לו שקלט את רוח האאוטסיידריזם שנושב ממנו, מבין אותו והם מבינים זה את זה ושותפים זה לאאוטסיידריזם של השני, והנה תמיד מגיע הרגע של בגידה, של נטישה. זה כמובן לא דבר מכוון – אבל זה קורה. וכאן האכזבה הגדולה, כי אם זה קורה עם נציגי ההמון מחוק הפרצוף, זה ברור ומובן, אך כשתיקווה ניצתת ש'הנה סוף אני יכול להיות אני-עצמי, אותנטי – עם מישהו' – שגם הוא יכול להרשות לעצמו להיות 'הוא-עצמו, אותנטי – עימי(, בלי תוויות – וזה לא יוצא – כאן האכזבה גדולה באמת. וכאן הנקודה הכואבת לאאוטסיידר; החברות הבעייתית בין האאוטסיידרים לבין עצמם; מדוע כולם לא מזהים זה את זה מיד, מתלכדים, מעניקים חום ואישור זה לזה? למה גם שם ישנם דיסונאנסים, מאבקי כוח, מסכות? למה החשש וחוסר הוודאות מפני האחר מצליחים לפלוש לשמורת הטבע הזו של הברית בין האאוטסיידרים לבין עצמם? אולי כי ישנם הרבה אאוטסיידרים שעוסקים בהכחשה עצמית, או בהאשמה עצמית, או במכירה עצמית אמנים מסחריים, גיבורי תרבות,.וקיימים כה מעט אאוטסיידרים שמודעים לשונותם, ומקבלים אותה, גאים בה, מחפשים אותה באחר, ובעיקר – מניפים את נס המרד הפנימי בשם ובגלל היותם אאוטסידרים. אולי לו היו יותר אאוטסיידרים מודעים וגאים, הם היו חיים במודעות כואבת ואינטימית את היותם כאלה, במקום לרוץ לפסיכולוג אשמה, לשים מסכה לבגוד בעצמיותם, ליצור להשתייך לממסד האומנותי. וכל פגישה ביניהם הייתה ברית שבה אמפטיה וחיזוק הדדי היו מולכים. הייתה ביניהם אחווה, אחוות הדפוקים. וכך הבעיה האמיתית בתקשורת ובלכידות שלא קיימות בקרב ובין האאוטסיידרים, היא בכך שרובם לא עברו את הסף שבין לחוש שונה ולנסות להיפטר מזה בדרך כלשהי ובין לאמץ את שונותם כפרח נדיר; ולהפוך למורדים מתוך הכרה! וכל כך חסרה, כל כך חסרה שם האחווה הזו, 'אחוות הדפוקים'.

——————————————————————————–

 שיר נבואי קוסמי עליז

כמו עמוד ענן כך תלך לפני העדר

תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת

כמו עמוד עשן תיעלם בתוך החדר

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
כמו שביל החלב שחוצה את השמים

אתה הולך ישר ישר, לא שם לב לכוכבים

שזוהרים כדי לסנוור את העיניים

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
הו, לך ישר,

לך לבד,

אל תפחד.

אל תכעס,

לך תמיד,

לך אחד
כמו אווז הבר שחולף בשמי הערב

הוא טס בראש החץ, לא נרתע מן המרחק

והאינסטינקט מראה ובורא לו את הדרך

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
כמו בריז´יט ברדו שתפסה כבר את העסק

השאירה מאחור את הטוב ואת הרע

ועל העניינים היא צופה מן המרפסת

משהו בך יאמר לך

הפסק.
בלי להתכוון תן לעצמך ללכת

כל החישובים ייגמרו מעליהם

כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת

משהו בך יאמר לך

המשך
לך ישר,

לך לבד,

אל תפחד.

אל תכעס,

לך תמיד,

לך אחד.
עלי מוהר

מתוך: האלבום "בגובה העיניים" של יוני רכטר ועלי מוהר (כנען, 1985),

***
איזו מין ילדה

מבצעת: יהודית רביץ
איזו מין ילדה את היית בבית הספר

לא כמו כולם רחוקה מכל היתר

איזו מין ילדה את היית ולא ידענו

לא תמיד היית לא קלה לא משלנו
מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד מרחוק

מתגלגלת עד למטה, תמיד לבד בקצה הרחוב

מטילה ספק בעצמך בכל היתר

כל אחד חשוד מכולם מרחק של מטר
איזו מין ילדה ולא ידענו לא הכרנו

מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד בספק

מתאהבת בגבוה, הוא לא ידע, הוא לא ישים לב
שקט מסביב אי אפשר כל כך לשמוע

בכי תמרורים בנפשך רוצה לפגוע

איזו מין ילדה, ולא ידענו, לא הכרנו
מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד מרחוק

מתגלגלת עד למטה, תמיד לבד בקצה הרחוב

איזו מין ילדה, איזו נערה

למה את בוכה
*

"גיבור הוא מי שמורד או נדמה כמורד בעובדות הקיום, ונראה כמי

שמצליח לנצח אותן ולו לרגעים ספורים בלבד".

ג'ים מוריסון
——————————————————————————–
© כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם, .

מתוך "אאוטסיידרים ומורדים".

גבריאל רעם, ידיעות אחרונות, יצא לאור בתחילת בשנת 2006

זרע החרדל

                                                                       זרעי חרדל
"שמשון הגיבור"
מה העיק עליו

כל השערים היו סגורים בפניו.

ארך שערותיו עמד ביחס הפוך

לאפשרויותיו החברתיות.

הוא היה בחור מוצק, אך בודד מאוד.
טעות תהא זו לסבור, כי הוא היה

וירטואוז,

הכל בא לו בדרך הקשה.

חמורים לא הגישו לא את

הלחי השניה.

לביאות שכולות הרהרו בו ארוכות וחמורות

בלילות ירח חמים.

הוא לא אהב רעמות אצל אחרים.

כל השערים היו סגורים בפניו –

לכן הוא עקר את שער העיר

ונשא אותו הרחק אלמעבר

לכל הפתחים, שבהם לא יבוא.

פתח העיר העקור חכה לו,

שיבוא בתוכו כאחד האדם,

רכוב על חמור, גלוח גלגלת,

במרחק בטחון מראי האגם,

בו נהג להעריץ את שערו הארך

ושלידו ארב לאריות הצמאים

ברגעי ההשראה הקולעים באמת.
כל השערים היו סגורים בפניו,

כי הוא לא היה בחור חברותי.
דוד אבידן
מתוך הקובץ: "משהו בשביל מישהו" הוצאת שוקן, 1964

——————————————————————————–

"שמשון הגיבור היה סוציופט. זו הדיאגנוזה אליה הגיעו באחרונה חוקרים בארצות הברית, שחחות דעתם פורסמה לפני שנה בכתב עת מדעי לפסיכיאטריה. החוקרים, בראשות ד"ר אריק אלטשולר, מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, גילו כי מאפייני התנהגותו של שמשון עונים על שישה מתוך שבעת הקריטוריונים לאיבחון הפרעה התנהגותית (סוציופטיות). מסיפורו של שמשון עולה, כי זלזל בנורמות החברתיות המקובלות בתקופתו, נהג לשקר, היה אימפולסיבי ונמהר, הצית שדות, התעלל בבעלי-חיים, התרברב שהרג 1,000 בני-אדם והיה חסר כל רגש של חרטה וצער".

גבי קסלר, סופר מעריב בניו יורק. 28.2.2001

**
כלומר, שמשון הגיבור היה מה שיועצות בבית הספר נוהגות לכנות `ילד קצת חריג`. ישנם שני סוגי חריגים; כלפי מעלה וכלפי מטה. `כלפי מטה` הכוונה לחריגה מן הממוצע ומטה, דהיינו לכיוון של מוזרות, פיגור, פשיעה, מופרעות וכדומה. ב`חריגה כלפי מעלה` הכוונה למי שחורג מן הממוצע בשל יכולות גבוהות בהרבה. אולם, למרות הבדל משמעותי זה, זוכים החריגים משתי הקטגוריות להתייחסות דומה מצד החברה – הם נדחים על ידה. הם אחרים.

מבדיקת הביוגרפיה של גאונים ויוצרים מחוננים עולה שרובם סבלו ממוזרויות והפרעות שונות, שלא השתלבו מבחינה חברתית ושסבלו מאוד בתקופות מסויימות בחייהם. החוקר לואיס מ` טרמן שהשקיע עשרים שנות עבודה בחקר הילד המחונן מצא שיש קשר ישיר בין אינטליגנציה גבוהה מאוד לבין תפקוד חברתי לקוי, שמקורו בקשר ישיר הקיים בין דרגת הפגיעות הרגשית לבין רמת המחוננות. החוקרת לטה הולינגוורת`, שעקבה אחר ילדים מחוננים מאוד שהשיגו 180 נקודות במבחני איי קיו , מצביעה על כמה דברים המקשים על חיי המחוננים, כמו נטייתם להשתעמם בביה"ס ולפתח עצלות, ביקורתיות המקשה עליהם לקבל את חוקי עולם המבוגרים ועוד. אבל הבעיה האמיתית של המחונן, כמו גם של החריג ה"נמוך" – היא הבדידות. אלה גם אלה אינם מקובלים בחברה, נדחקים לשוליים ומבלים זמן רב בבדידות מזהרת המותירה אותם מתוסכלים ומלאי כעס.

חברה, כל חברה, אינה נבחנת ביחסה כלפי מכובדיה ומקובליה, אלא ביחסה כלפי הזרים והאחרים שבה. כלפי החלשים, כלפי האחר, הזר, השונה. מי שמתנהג אחרת; לבוש אחרת, אולי חושב אחרת, זה שמנהגיו שונים, שדבריו אחרים. החברה כגוף לא אוהבת את השונה, האחר, שאינו נענה לחוקיה ולתכתיביה. החברה ככלל, אינה מכירה ביחידותו ובייחודיותו של היחיד או בקיומו האוטונומי. עליו להשתייך, לשאת תו של "חבר מועדון" במסגרת כלשהיא ותהיה זו השתייכות מקצועית, מעמדית, שכונתית, חברתית או אחרת. מי שאינו "משוייך" למסגרת מוכרת או מזוהה זוכה ליחס מתנכר, כאל זר. אדם באשר הוא אדם, בתוקף היותו אדם, אינו בר-התייחסות – מסגרת השייכות שלו היא הגואלת אותו ממצב של "סתם מישהו " ומעניקה לאחרים עוגן להאחז בו ותווית להתייחס אליו באמצעותה . "תזכיר לי…מאיפה אני מכיר אותך? היית בתיכון חדש? לא? בנח"ל? אולי אתה קרוב של הבלומנפלדים? אתה ממועדון הטניס?"…נשמע מוכר.

דהיינו, לא מספיק להיות בן-אדם עליך לשאת תו שייכות כלשהו כדי להוריד את חומות הזרות.

הזר אינו רק שונה – הוא תמיד בגדר חשוד עד שנברר מהי קבוצת ההשתייכות שלו. ככל שהוא משוייך יותר – כך הוא הופך לכשר יותר וזוכה ליחס אישי ולבבי יותר. (אה….! אז אתה משיכון ג`, למה לא אמרת תכף, לא הייתי מתנהג אליך ככה!" פוגשים אדם ומיד מנסים לברר על קבוצת השייכות שלו; כלכלית, מקצועית, לאומית, משפחתית. וככל שמתרבים הנתונים על שייכויות קולקטיביות כלשהן, כן מופשרות חומות הניכור והיחיד הופך ללגיטימי יותר.

ומי שלא מוצא את מקומו? בחברה שלנו מי שמדשדש בשוליים הם אלה שלא הצליחו להשתלב, אלה שהחברה מסמנת כחריגים, כיוצאי דופן, אנשי הקצה, אלה ש"משהו בהם לא בסדר". מי שלא מוצא מקומו בערימת הקופסאות המרובעות הזו נידחה על ידי המערכת ומוצא את עצמו בחוץ או בשוליים כשהוא מקוטלג שלילית: אאוט-סיידר.

המונח `אאוט-סיידר` שמשמעו בעברית "יוצא דופן" הוא מי שנמצא מרצונו או בעל כרחו מחוץ למסגרת החברה. את תווית האאוט-סיידר זוכה אדם לקבל כאשר הוא אינו מתנהג בהתאם לציפיות או לתכתיבים החברתיים המקובלים. מדובר כאן אחת מן הנטיות היותר מושרשות בטבע האנושי, ליצור קבוצות השתייכות סולידריות השואבות את עוצמת ליכודן ואת זהותן מן ההבחנה בין "אנחנו" ו"הם", בין מי ש"איתנו" למי ש"נגדנו", מי "משלנו" ומי "שלהם". הצורך בהבחנה חד משמעית כזאת משתקף בכל אספקט של החיים לאורך כל ההיסטוריה האנושית, מן המבנה החברתי ועד למסגרות הדתיות. אפילו מי שנמנעים מלהשתייך לזרם המרכזי המקובל ופונים לקבוצות חתרניות או דחויות – מקבלים עליהם במסגרת המסויימת הזו, את אותם חוקים של סולידריות הדדית ותכתיבים חברתיים החלים בכל מערכת חברתית.

הסטיגמה של חריג, מי שהוא "לא משלנו" מאפשרת לקבוצה להגדיר את עצמה וללכד את שורותיה. תגובת החרדה כלפי הזר היא כנראה אוניברסלית, ומקורה בחשש מפני ההרס הפוטנציאלי של הביטחון, הנינוחות והשלווה שהם תמצית ההוויה שלנו ומנת חלקם של מי שמקבלים עליהם את נוהגי הקבוצה ואת חוקיה.

ואכן, ההולכים בתלם, אנשי המרכז, מתוגמלים על ידי החברה ונראה שהם מצליחים יותר בחיים. מאחר ואנו לומדים מגיל צעיר מאוד שכדי לשרוד עלינו להשתייך חברתית – רובנו מאמצים לעצמנו "אישיות חברתית" – מוותרים על ייחודיות כדי להפוך לחלק מן החברה ומתנהגים כמו הרוב, כדי שלא לצאת דופן. בשביל להשתייך חברתית אנשים עושים וויתורים רבים, את ביטוייו של "האני הפנימי" שלהם הם שומרים לשיחות נפש עם הקרובים להם. כל אחד מאיתנו מרגיש בסתר ליבו ש"אני לא כמו כולם" אבל לרוב לא ניתן לזה ביטוי כלפי חוץ, שם מולך הכלל "היה כמו כולם" או…שתסומן.

כמעט כל אחד מאיתנו, בעמקי האינטימיות שלו עם עצמו, הוא סוג של אאוט-סיידר. מידת חריגותו מן החברה או הצלחתו להשתלב בה למרות ייחודו האינדיבידואלי תלויה במידה רבה באיכויותיו הפנימיות – ככל שהאדם רגיש יותר, מודע יותר ועמוק יותר כן יתקשה יותר ליישר קו עם הקונצנזוס החברתי.

תומס סאס (הפסיכיאטר ה`אנטיפסיכיאטרי`) אומר, כי מספר החריגים בחברה שלנו התרבה בגלל האורבניזציה, דהיינו תהליך העיור; יותר ויותר אנשים לא מוצאים מקומם בפס הייצור ההמוני של 09.00 עד 17.00, צרכנות, ובהייה בקופסא. מאז האורבניזציה, כולם דומים להפליא לכולם. פעם כשלכל אחד היה מקצוע ייחודי – לא הייתה תובענות כזאת, לא להיות חריג, כיום דווקא אנו מוצאים בערים הגדולות אנשים שכמו יצאו מפס ייצור.

אם נחפור קצת יותר לעומק מהותם של מי שמשתרכים בשולי החברה נגלה, לפחות אצל חלקם, משהו שונה לגמרי מתווית הדפוקים או הלא יוצלחים שהוצמדה להם. אם כי החברה נוטה לסמן בתווית של "לקוי" את מי שלא משתלב בה, או את מי שמוציא עצמו ממסגרתה, שלא לדבר על מי שיוצא כנגדה חוצץ – רצוי שנשאל את עצמנו : האם היחיד הוא הלקוי או שמא זו החברה?

מוזר מצבו של החריג. האם יתכן שהוא חורג מכיוון שהוא `בסדר` הנמצא בתוך רוב שהוא `לא בסדר`? כלומר – היתכן שמדובר כאן באדם בעל ייחוד על רקע הבינוניות שמסביב, הנתפס כחריג בשל שונותו? האם החריג הוא לא מאוזן או לא שפוי על רקע חברה שפויה, או שהוא מוקע כחריג בגלל ששונותו השפויה נתפשת כיוצאת דופן בחברה שכבר איבדה מזמן את שפיותה? היתכן שהאאוט-סיידרים, אלה שחיים `על הקצה`, אינם אלא מונטאז` בו באים לידי ביטוי הסדקים והשברים של החברה בה הם חיים?

בחברה שבין נכסיה נמנה השממון, הריקנות, והעדריות הישועה יכולה בעצם לבוא רק מן החריגים. בחברה שמדכאת את הרוח האנושית בשם הלכידות הקבוצתית – החריגים הם אלה השומרים עדיין אל הרוח הזאת, זאת כמובן בתנאי שהצליחו לשמור על שפיות ועל איזון נפשי, שם בחוץ, בשולי החברה.

אישור לתיזה שבחברה כמו שלנו דווקא לזה שלא מסוגל להשתלב יש איכויות ייחודיות על פניו של הקונפורמיסט הממוצע ניתן למצוא באומנות וגם בפוליטיקה. בקרב יוצרים ומנהיגים.
נניח שמגיע בעל מודאג אל הרופא ומספר לו שאישתו בהריון, שיש להם כבר שמונה ילדים מהם שלושה חירשים, שניים עיוורים, אחד מהם סובל מפיגור שכלי והיא עצמה חולת עגבת – האם היה הרופא ממליץ על הפסקת ההריון בגין חשש לליקוי גנטי? תגידו – בוודאי. אילו היה אותו רופא מפיל את העובר, היינו יכולים לספר לו שבבזה הרגע הוא הרג את בטהובן.. הנתונים שהוזכרו לקוחים מן ההיסטוריה הרפואית של אמו של בטהובן.

אבל הבה ונגיד כי מבחינה גנטית הכל בסדר, ונבדוק כשירויות. כשאנו ממלאים שאלון מועמדות לתפקיד מסויים, במיוחד אם הוא בכיר, עלינו למלא שאלון קורות חיים. ומי מאיתנו אינו מודאג לעיתים שמא יימצא משהו בעבר שלנו שיכשיל את מועמדותנו? נניח שהאנושות צריכה להחליט באורח דמוקרטי, על סמך נתוני האמת הבאים, מי משלושת המועמדים שלהלן יתאים לכהן כמנהיג – במי נבחר ומי ייפסל?

מועמד א`: משייכים אותו לפוליטיקאים המושחתים, הוא נוהג להתייעץ עם אסטרולוגים, החזיק שתי מאהבות, מעשן בשרשרת סיגריה אחר סיגריה ושותה בין 8 ל-10 מרטיני ביום.

מועבד ב`: ניזרק מהעבודה פעמיים, נוהג לישון עד מאוחר, בתקופת האניברסיטה השתמש בסמים קשים והיה שותה רבע בקבוק ויסקי כל ערב.

מועמד ג`: גיבור מלחמה בעל עיטורים, צמחוני, אינו מעשן, שותה בירה מדי פעם, ולעולם לא ניהל יחסים מחוץ לנישואין.

ובכן, במי יבחרו הרוב, ואת מי יפסלו. ובין זה ברור, כמעט כולם יפסלו את שני הראשונים ויבחרו באחרון. אם כך יקרה (וכך קרוב לודאי תהא התוצאה)

הנה השמות של המועמדים:

הראשון: פרנקלין ד. רוזוולט

השני: וויסטון צ`רצ`יל.

שני אלו מן הסתם נפסלו.

ומי נבחר?

השלישי הוא: אדולף היטלר.
כמה נתונים מדהימים לגבי גאונים:

מתברר שכמעט מחצית מהגאונים ברמה גבוהה מאוד סובלים מקשיים נפשיים רציניים (ציון של מעל 130 נקודות במבחן המילולי נחשב למצביע על מחוננות)

הנסיון להסביר את התגובה השלילית לזר בפרמטרים רציונלים, פסיכולוגיים – אינה מקיפה את רוחב היריעה של התופעה ואינה ממצה את העוצמה והחריפות עמם היא יוצאת כנגד האחר. וגם לא את החמקמקות, הערמומיות והדרכים הנסתרות והדקות שבהן היא באה לכדי ביטוי. תופעת הסלידה וההסתגרות מפני הזר אינה שייכת לתחום הקוגניטיבי, החברתי והרציונלי, אלא לתחום קמאי עמוק ונסתר, בו רוחשים דמונים, פחדים, יצרים, דחפים וכוחות שהם נסתרים ונעלמים מבינתנו. התרבות הזו הגלתה מן התחום הלגיטימי את כל הצד האפל ודחפה אותו למקום עמוק. אותו מקום שהזר מעורר בעצם היותו אחר. כאילו נשא עימו מעין מחלה מדבקת. כמו: `מי יודע איזה קודים נגועים נשוא עמו האחר הבלתי מזוהה הזה`? `מישהו מכיר אותו`. `מישהו יודע מאיפוא הוא בא`? `מה הוא עושה`? כאן אנו מוצאים את מיתוס הוירוס כמשל, כסימבול. התגוננות מפני נגיף בלתי נראה שאדם לא מוכר נושא עמו ושעלול להפוך אותנו מאדם אנוש – לאדם זאב.

למעשה פרויד היה זה ש`גילה`, או הפך ללגיטימי את התחום האפל של הבלתי מודע, אך השאלה הגדולה היא: מי מגדיר ומסביר את מי – האם המודע מאיר את מחשכי הלא מודע, או הלא מודע הוא זה השופך אור על המודע? האפלה המביטה באור רואה בו צלליות. האור שמביט בחושך רואה קווי מתאר חיצוניים. הצללים הם הדמונים הרוחשים בתוך כל ממשות. וקווי המתאר הם הדרך בה אנו מגדירים לעצמנו את המציאות. הצללים הם חוסר הוודאות, הכוחות הקמאיים, האנרגיות שאין לנו שליטה עליהם – המיוצגים על ידי הזר, החריג. הוא מפחיד מאחר ואינו מוגדר, הוא חסר מיתאר, נטול תווית זיהוי. אפשר לומר שתת התודעה שלנו ניא זו המפחידה אותנו למעשה. זהו האני הפנימי שלנו נתפס על ידינו כזר ומאיים, שצריך להדחיקו או לארגן אותו ולשים עליו תוויות. וזה בדיוק מה שאנו עושים עם הזר, החריג, עם האחר בחברה – הופכים אותו למייצג של הכוחות האפלים, לשעיר לעזאזל. רעיון ה`שעיר לעזאזל` טוען כי לחברה יש צורך בחריגים כדי שישמשו שעיר לעזאזל, מישהו שאפשר להשליך עליו את הרוע של החברה, מעין צינור והורקה ליצרים, סטיות ומאוויים אסורים המאפשר לאנשי המרכז לחוש צודקים, צדקניים ונאורים – בעיני עצמם.

דמותו של האאוט-סיידר הלכה ותפחה ותפסה מקום של כבוד כמעט בכל מה שמוגדר כספרות רצינית, עד שבתחילת האלף השלישי, דמות האאוט-סיידר לא רק התפתחה היא גם התעשרה וקיבלה גוונים וצבעי צבעים; אאוטקאסט (הדחוי), האנטי גיבור, המורד, האחר, הזר. אולם האמת היא, שבכל אחד מאיתנו, עמוק בפנים, שוכן גרעין אאוט-סיידר. היותנו שייכים לקולקטיב חברתי הוא תמיד אקט חיצוני, פרי של מאמץ הסתגלותי, חיקוי והתאמה. אולם היותנו לבד, עם עצמנו, אינטימיים ויחידים בייחודנו הוא תמיד אקט פנימי, אישי מאוד, שלרוב אנו מדכאים או מדחיקים מפני הצורך להשקיע ביצירת חזות קולקטיבית. רובנו קוברים בתוכנו את האאוט-סיידר, החש `לא בבית` רב הזמן ועם רוב האנשים. לא שייך לרוב המסגרות, לא משתלב, אחר.

אולם אי אפשר להצמית לעד את האאוט סיידר שבתוכנו. ככל שגדלים הניכור, הזרות, וחוסר האינטימיות בחברה, בקרב מה שמוגדר כהמון השקט, הבורגנות מחוקת הפרצוף, כך גדל במקביל בקרב גרעין האאוט-סיידריות בקרב האנשים החושבים, הרגישים ובעלי המודעות.

חלק מן האנשים מוצא את דרכו אל כיתות העידן החדש, שם בתמורה להמרת האאוט-סיידריות לאין-סיידריות הם משלמים בקונפורמיות חזקה. חלק אחר מבטא את תחושותיו ביצירת אמנות המיתרגמת להכרה חברתית וגואלת אותם מן התווית השלילית.

ויש כאלה שחיים עם זה כל החיים; מבחוץ הם כמו כולם, מבפנים זועקת השונות. אותה זהות איניוידואלית ייחודית שלא ניתן לחלוק אותה עם איש. האאוט-סיידריות הפנימית. אותה שונות בדיוק, אותה אאוטסיידריות פנימית, היא היא הפתיל שיכול להידלק באש גדולה. רובנו נאלץ להקריב –בשלב זה או אחר של חיינו – את האינדווידואליות היחודית הזו, על מנת להראות כמו כולם ובכך להיות רשאי לקבל בתמורה את הבטחון שבשייכות קולקטיבית.

אך מי שלא הקריב את אותה שונות פנימית ושמר עליה כפנינה יקרה בתוככי צדף חייו – מטפח זרע מופלא, שביר ועדין שאם רק יקבל את התנאים המתאימים – יצמח, יפרוץ וישגשג לעץ רוחני ענק, עץ החרדל.
——————————————————————————–

"אני לא בצוות של אף אחד"

יונתן הולדן

——————————————————————————–

מתוך: "אאוטסיידרים ומורדים", הוצאת ידיעות אחרונות, אפריל 2006

המרידה כאנטיתיזה חיסונית (סיפור וניתוח פרשני).

                                                                               פרומתיאוס גונב את האש מן האלים.

סיפורו של מצלצל הפעמונים:
בימי הביניים היה מקצוע ושמו `מצלצל פעמונים`, והתפקיד כלל לצלצל בארועים חשובים; בסוף העבודה, בהפסקת הצהריים, בסכנה. אך בעיקר בעיקר בבוקר, להעיר את התושבים לעבודה.

בכפר אחד בצרפת אף מצלצל פעמונים לא שרד יותר מכמה חדשים, כולם חלו במחלות משונות, עד שאף אחד לא רצה את העבודה. יום אחד הגיע בחור צעיר רעב מאוד ונואש ורצה מאוד את העבודה. אך לפני כן החליט ללכת לחכם הכפר ולשאול אותו כיצד לשרוד. אמר לו החכם: "כל בוקר, לפני שאתה מעיר אותם, עמוד על המגדל הגבוה של הפעמונים וקלל אותם בקול רם וצלול בכל הקללות שאתה יכול ובכל נפשך ובכל מאודך ורק אז צלצל והער אותם". הבחור הצעיר נדהם והתנגד מאוד, אך בכל זאת החליט שאין לו מה להפסיד והוא עשה זאת.

והנה לתדהמת כולם – הוא שרד, ולא זו בלבד, אלא שהוא אף נראה בריא ועליז ביותר. לאחר שישה חודשים הוא חזר לחכם להבין מה כאן קרה? "ראה" אמר לו החכם "כל בוקר אתה מעיר אותם והם לא רוצים לקום, אז הם מקללים אותך בליבם בכל הקללות שבעולם, ויש לכפר שלם הרבה קללות ולקללות יש הרבה כוח, ואתה צעיר ויחיד, והקללות הללו הם עם הרבה עוצמה וכוח להרע, וזה משפיע עליך, אתה לוקח את זה פנימה (חש בזה ולוקח את זה באופן אישי) ונעשה חולה. והדרך היחידה לאזן את כל הלחץ הגבוה הזה שבא מהם – זה על ידי לחץ נגדי שבא ממך ואת הלחץ הזה של הקללות אין לאזן על ידי ברכות, אלא באמת באותו הנשק שמכוון נגדך, דהיינו, בקללות עוד יותר קשות ועיקשות, וכך הקללות שלך חסמו את הקללות וכך הקללות שלך הגנו עליך מפני הקללות שלהם".הבחור הקשיב, וחשב לעצמו: "מה הזה השטויות האלה"? אך בהיותו צעיר מנומס, הוא הודה לזקן וחזר לחיים (תרתי משמע).

ביאור ופרשנות:

רמה א`: מה שהזקן לימד את הצעיר זה את `תיאוריית המרד`, הוא לימד אותו למרוד בגורלו, למרוד בעתיד שנכון לו ולמרוד בחברה. כולם עשו את מה שציפו מהם ומרה הייתה אחריתם. כל הפרות הטובות הולכות לבית המטבחיים ויוצאת בצד השני -נקניקים. מה שהזקן הציע לו זו דרך להינצל מן העתיד הנורא שנכון לו: דרך המרד. נותני המשרה ציפו מן הצעיר שיודה להם על המשרה וירכין את הראש כמו קודמיו. אך הזקן לימד את הצעיר להיות 'כפוי טובה ' ולהתנגד להם. הצעירים הקודמים היו אסירי תודה על המשרה הנוחה. ושילמו על כך בחייהם; אין מתנות חינם. כמעט כל משרה נוחה מצמיחה אולקוס, התקפת לב או גירושין. הנוחיות באה עם תו מחיר. והצעיר חייב היה למרוד גם במשרה הנוחה וגם בקללות שהם קיללו אותו על כך שהוא העיר אותם.

אך מה המשמעות של הקללות הללו? ובכן החברה מעניקה לצעיריה משרות נוחות, דיור נוח, נישואין עם מין ואהבה קבועים, בתים נוחים, מכוניות נוחות, וכו' וכו' – אך יחד עם כל זה מתחת לפני השטח סופג הבורגני הנאמן מסרים סמויים רבים, מסרים שהם הרבה פחות נחמדים ממה שהחברה ונכבדיה מראים כלפי חוץ (חמדנות, כוחנות, תאוותנות, נקמנות, אגוצנטריות, נצלנות וכו`) . מסרים שהם כמו חומצות מאכלות. חומצות אותם הוא נאלץ להדחיק, שאם לא יעשה כן ויתיחס אליהן – יאבד את הנוחות שהחברה מספקת לו. וההדחקה הזו שלו מבשלת את סופו, את אחרית ימיו; את המוות הנפשי והרוחני שמחכה לו שם -כמחיר על הנוחות הזו שהוא ספג כל חייו. כי בתמורה לנוחות שממנה הוא כה נהנה – הוא חייב להתנגד ולחפש. ואז משהפסיק לשעוט נגד הזרם, הוא חוטף את האנטיתיזה: את הגסיסה והמוות של רבדי הנשמה, התודעה והרוח. וכנגד כל אלה שמחכים לו בהמשך הדרך – מנסה לחסן אותו הזקן החכם. הוא בא לחסן אותו מן המוות הרוחני והנפשי שמחכה לו וכך הוא אומר לו: "ברגע שתמצאו את האומץ לעמוד מול החברה ולהטיח בה בחזרה את החומצות השורפות – כאן תתחסן כנגד האטרופיה הפנימית שמחכה לכל הצעירים הנחמדים עם המשרות הנוחות".

האדם בתוך תוכו.

רמה ב`: ברמה הראשונה הדגש היה על הצעיר כאדם רגיל שנקלע למשרה שקנסה אותו ועליו להתנגד לקנס המופרז. ברמה השניה הצעיר הוא לא כל אדם, אלא אדם מיוחד, כזה המסוגל לצלצל בפעמונים, כזה שמסוגל להעיר אנשים אחרים. זו רמה עמוקה יותר כמובן; אף אחד לא אוהב שמעירים אותו למציאות. כולם רוצים להמשיך ולישון, להמשיך ולפנטז. תושבי הכפר רצו בעצם לאחוז את המקל משתי קצותיו: הם ידעו שהם צריכים מתי שהוא להתעורר, ואי אפשר לישון למציאות בלי סוף. אך מצד שני לא נעים ולא נוח להתעורר ולפגוש את המציאות הקשה. אז מה עושים? הורגים את השליח. זה קרה במלחמת הפולפונסוס, זה קרה עם ישו, עם הנביאים וקורה עם כל מי שמנסה להעיר את האנושות למה שהיא מנסה להדחיק. הפעמון הוא קולה הצלול של המציאות. רע ומר גורלם של אלה שנשכרו להעיר את האנושות. והם בין הפטיש לסדן. כי הכפר שכר את מצלצל הפעמונים בכסף מלא וכשהוא עושה את מלאכתו – משלחים כלפיו את כל השטנה בעולם (ואז זה רצח ללא עקבות של הרוצח, כי הם לא הורגים אף אחד, הוא הורג את עצמו, מרוב ריגשי אשמה). אלה יכולים להיות סופרים, אנשי חינוך, אנשי דת, או פוליטיקאים (כמו אברהם לינקולן, מהטמה גנדי, יצחק רבין ואחרים), שהחליטו שהם באמת מצלצלים בפעמון ובאמת מנסים להעיר את האנשים שבחרו בהם. (פוליטיקאים נרצחים, סופרים ואנשי רוח נוטים להתאבד או להפיל על עצמם מחלות קשות). וכך מי שנשכר להיות המעיר התורן לא יודע מה מחכה לו. וכאן אסור לו להיות עדין ומכיר טובה יותר מדי לאלה ששכרו אותו ומשלמים לו על כך בעין יפה. (או להתבשם יותר מדי מן הנוחות של המעמד של מצלצל הפעמונים), הוא חייב להתחיל לקלל ולקלל מהר והרבה. לשם כך הוא חייב להתגבר על תחושה של "זה לא יפה מה שאני עושה להם". הוא צריך להבין שיש כאן משחק כפול; מעל פני השטח הוא מקבל שלמונים ומתחת לפני השטח – סטיגמה; עוינות ורטינות על כך שהוא מעיר אותם מחלומותיהם . עליו למרוד במעסיקים שלו ולצאת נגדם, בשם חוסר רצונם להתעורר. וזה בעצם יותר מאשר סתם עקרון; זו מלחמת הישרדות. המורד שמוצא את מקומו בחברה כמצלצל פעמונים תורן – חייב להבין שרע גורלו. אם לא יצלצל בפעמונים – הוא נדון לשכחה, אם יצלצל הוא יקבל קללות וחולירע. והוא חייב להחליט החלטה קשה: הוא יצלצל ויקלל. יקלל ויצלל, יצלצל ויקלל; ישמיע את האמת שלו ויצא כנגד ההמון השקט מחוק הפרצוף. ילך לעבודה כרגיל אך יחזיק בתוכו, חזק ובכל הכוח, את תנוחת המורד. כי זה כל שנותר לו: לא ליפול תחת העוינות שהוא סופג בגין העובדה שהוא מצלצל בפעמון העירות ומדבר על להתעורר למציאות כמות שהיא.

——————————————————————————–

אחוות הדפוקים

"אחוות הדפוקים – חזקה מיין ומאש,

חזקה מאהבת אישה את גבר, )אך לא אם את תינוקה(,

היא שבועה וברית.

-אחוות הדפוקים.

אלה שאין להם,

אין להם מה להפסיד -רק את חייהם.

אלה שהושפלו עד שהחול הפך פלדה.

אלה שהפלדה יוקדת ויוקדת

-אחוות הדפוקים.

אלה שחדלו לילל ועכשיו הם שואגים.

שואגים פנימה,

לתוכם הם שואגים,

עד כי השאגה עברה קפיצה קוואנטית

ועכשיו היא לבה.

אחוות אלה שהיו דפוקים ועכשיו הם מורדים.

-בדרך להיות דפוק – מאבדים הכל,

-בדרך להיות מורד – מצילים רק את הכבוד.

הכבוד האבוד של הדפוק –

הוא כעת הלבה מפי הר געש

מפי הדרקון

מן הפה שפעם יבב

את יבבת הדפוקים".
גבריאל רעם

================================================
מתוך "אאוטסיידרים ומורדים".הוצאת ידיעות אחרונות. 2006

בין מיוחדות לחריגות – חלק שני.

חלק א': בין אאוטסיידריות למיוחדות
מעין אקסיומה: ככל שהאדם מיוחד או מרחיק ראות יותר, כך יהיו לו יותר קשיים חברתיים.

ובהיפוך: בחלק מן המקרים, ככל שלאדם קושי בהקמת ושימור קשרים חברתיים – כך יהא הדבר סימן לאדם מבריק, בעל מעוף, או בעל כושר חדירה יוצא דופן.

עם זאת, כמובן שלא כל מי שיש לו קשיים חברתיים, הוא מבריק ובעל מעוף. ולא כל מי שלא משתלב חברתית הוא בעל מעוף וכושר חדירה. אך כמעט כל בעל כושר חדירה, אינו מצליח להשתלב חברתית. (נא עיינו בחלק הראשון של המאמר).

האנשים הללו ניחנו בקללה; לזהות את האמת, להתייחס ולפתח זיקה אליה. זיקה החזקה יותר מן הזיקה שלהם לנורמות החברתיות.

הזיקה הזו, למהות הנעלמת והשורשית של בני אדם והיחסים שהם מקיימים – גורמת להם להיזרק אל מחוץ לסינכרוניזציה עם הקצב והמודוס החברתי.

משול הדבר לחבורת רקדנים המרקדים לקצבו של מטרונום מסוים ואילו לרקדן X מטרונום בכיסו שקולו מחריש את קולו של המטרונום שכולם רוקדים לפיו. כולם פונים ימינה, גם הוא פונה ימינה, אך לאחר שכולם כבר פנו חזרה שמאלה, והוא עדיין בפניה ימינה. הוא לא משתלב, הוא יוצא אאוטסיידר.

http://www.notes.co.il/gaby/3643.asp

ונעשה ליותר אאוטסיידר – ככול שקולו של המטרונום האישי שלו חזק ועצמאי יותר. דהיינו, הקול הפנימי שלו שמכייל אותו מבלי דעת לתדר של המהות הנסתרת של הדברים – מחריש את קול הנורמה החברתית. הוא לא שומע אותה כלל, או שומע אותה כרעש רקע לא מזוהה.

החברה מבוססת על נורמות וכללים שעל פיהם צריך היחיד להתיישר. ואכן רובם עושים זאת היות ואין להם את אותו מגנט כבד ומכביד המושך אותם במפנים ומשבש, אם לא מאפיל על כוחו של המגנט החברתי.

בקנה מידה חברתי, האאוטסיידריות נתפסת כחולשה והאאוטסיידר – כחלש.

ואם האאוטסיידר רואה עצמו דרך עיני הרוב הוא אכן משוכנע שהוא חלש וחסר אונים.

אך חולשה אינה הבעיה העיקרית שלו. בעייתו העיקרית היא רגישותו הקיצונית המובילה אותו להיפגעות תכופה וקשה.

בקונצנזוס החברתי, מי שלא מיישר קו או מי שלא רוקד לחליל של המובילים החברתיים – מקבל מכות יבשות מידי אותם מובילים חברתיים, או עושי דברם.

העילגות החברתית שלו מושכת אליו אש. והרגישות המועצמת שלו גורמת לו להיפגע ביתר שאת מאשר הכלל.

כלומר, הוא נפגע לעיתים יותר קרובות ולוקח זאת יותר קשה – מאחרים.

וכך, לנידוי החברתי שלו נוספת בעיה רגשית,. הוא הופך למצולק רגשית. מסתובב עם פצעים ומכאובים רגשיים.

כתוצאה מן הפגיעות שהוא נפגע- הופך המצב הפסיכולוגי והאישי שלו, להיות המחיר שהוא משלם על המיוחדות שלו.

מחיר שמפוצל לשניים:

א. דימוי עצמי נמוך

ב. המצאות במשבר נפשי מתמיד כמעט.

וכך יוצא כי כדי לראות דברים כהווייתם צריך אדם להיות אומלל.

ולמה אומלל? כי לחברה שלנו כוח השפעה אדיר. זו חברה שעם היותה מפוצלת יש לה כוח קונפורמי חזק ביותר על הרוב המוחץ של חבריה.

ומבחינה זו אין חדש תחת השמש, החברה האנושית תמיד שיפדה, תלתה, צלבה ואסרה את הרגישים, בעלי הראיה המיוחדת. אלה שאמרו דברים קשים בדבר אורח החיים של המין האנושי. (סוקרטס, ישו וילהלם רייך ועוד).

 

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/jesus.html

 

ולמרות המהפכות האנטימימסדיות – הקונפורמיות לא פחתה, היא רק נפרמה מעט בקצוות.

פעם קונפורמיות נכפתה על ידי שלטון טוטליטארי, היום זו דעת הקהל. במשטר טוטליטארי מטילים את אלה שלא מצייתים לנורמות הכלליות – לכלא. ואילו היום ההחזרה לקונפורמיות עוברת דרך מסרים סמויים, המשדרים נידויים וחרמות, שהם לא פחות אפקטיביים, מן הכלא והגרדום של פעם.

האיתותים הסמויים הללו משדרים לחריג החברתי: 'אתה לא בסדר'. ואז במקום שהחברה תטפל בחריגיה, תעשה זאת כבר המערכת הפסיכולוגית של החריג עצמו, ותתחיל בתהליך של ענישה עצמית. אין צורך ב מערכת נוסח 1984. היום זה משוכלל יותר; 'ההם'

http://www.notes.co.il/gaby/3601.asp

משדרים אותו ליחיד, והוא כבר יאמלל עצמו ויכניס עצמו לבית הסוהר אישי.

ובכלל, ההשפעה של נורמות חברתיות על הפסיכולוגיה של היחיד – הנה הרבה יותר חזקה ומשמעותית מכפי שניתן לחשוב. אנו נוטים לשים על גנטיקה וחינוך את רוב ההשפעות העיצוביות על אישיותו והתנהגותו של היחיד. אך מסתבר כי לחברה שלוחות וגרורות המגיעות וחודרות עמוק לתת תודעתו של היחיד ושם מפעילות את חייו הפנימיים כמו היו בובה על חוט. רק שהבובה (הפסיכולוגיה שלנו חושבת

שהיא פועלת מעצמה). וכבר כתב על כך רבות הסוציולוג אמיל דורקהיים,

http://www.notes.co.il/gaby/3503.asp

כשהראה כי התאבדות אינה מושפעת ממה שקורה ביחיד, אלא גם ובעיקר ממה שמתחולל בחברה שמסביב.

וכך גם אושר ואומללות. נהוג לחשוב כי הקריטריון הוא אישי ופסיכולוגי. אך גם בקשר לכך אין אנו נוטים לקחת בחשבון את הקריטריונים החברתיים.

זו בעיקר הנורמה החברתית הסמויה- המגדירה לנו מה אמור להסב לנו אושר או אומללות. ואנו קולטים זאת באופן תת הכרתי ומצייתים.

אנשים לא נולדים עם קריטריונים פנימיים המראים להם מה יעשה אותם מאושרים או אומללים. את זה סופגים מן החברה.
חלק ב': האאוטסיידר – כסוכן שינוי.
עד כאן ראינו כי היחיד המיוחד – הופך לחריג

http://www.notes.co.il/gaby/3419.asp

בחברה שמקדשת קונפורמיות. ועל כן הופך למנודה. ובגלל העוצמה שיש לנורמות חברתיות על חייו האישיים – קיים סיכוי רב שכתוצאה מכך הוא יקום על עצמו וילך נגד עצמו.

עד כאן על נקודת המבט של החברה על היחיד – כחריג. אך מה לגבי ההתייחסות אליו כאל מיוחד? כאל אחד שדווקא מגלם בתוכו את כל האלמנטים שחברה עדרית מגרשת מעצמה, (כמו: חשיבה עצמאית, חיבור לקול הפנימי של היחיד. ראיה של המציאות הקיימת מחוץ למסגרת החברתית. לדעת להינתק מן הצבת של דעת הקהל ולהתחבר לקול הפנימי).

ובכן, אם סוקרים את התפתחות התרבות האנושית, רואים כי ליחידים הללו הייתה פונקציה של החייאה והתחדשות. כל תרבות שסבלה מסטגנציה קיבלה שוק ישר ללב מיחידים בעלי ראיה מיוחדת. הם יכלו לבוא משדה הפילוסופיה כמו ניצשה, קירקגור והיידגר, בתחילת המאה ועשרים, או יוהנס קפלר וגלילאו באסטרונומיה לפני כמה מאות בשנים. ועוד ועוד.

הם באים לזעזע חלקים לא אורגאניים וכך לאפשר למה שמזויף לנשור וליפול. ולחזק ולהפרות את כוחות ההתחדשות והחיים הפנימיים, בלעדיהם כל מערכת חברתית תשקע לסטגנציה.

אפשר להגיד שאם נותנים להם מקום, הם יכולים לאפשר לחברה או תרבות לעבור ממצב דגנרטיבי למצב רגנרטיבי. הם מעין סוכנים עצמאיים של חיות והתחדשות. אך כשהמערכת מצויה במצב דגנרטיבי, היא תוקפת את 'סוכני השינוי' ורואה בהם בעיקר סכנה ליציבות המארג וההיררכיה הקיימים זה מה שקרה במקרה של סוקרטס,

ישו http://www.e-mago.co.il/e-magazine/jesus.html

ווילהלם רייך http://www.hermes-press.com/reich.htm).
וניתן להגיד כי ככל שמערכת בריאה, דינאמית ורגנרטיבית יותר – כך תעצים ותחזק את סוכני השינוי. בהיותה מערכת חזקה ופתוחה – לא תראה בהם איום אלא גורם אינטראקטיבי שמביא חידוש וחיים.
מערכת סגורה ודגנרטיבית נמצאת במצב של הגנה עצמית והתנגדות לגורמים שעשויים לאתגר מערכת ללא בסיס אורגאני דינאמי וצומח. כשאין ליבה פנימית פועמת – מחפשים את העוצמה בחוזק של המסגרת החיצונית.

וכך, בחברה בת ימינו מצויים היחידים המיוחדים הללו תחת מתקפה חסרת רחמים. והמתקפה הזו של המערכת על יחידים לא מסתגלים, הנה פחות פרי של שיקול דעת ואבחון ויותר פעולה אוטומטית של מערכת שבאה לשמר עצמה ורואה בטעות את האלמנטים המחיים והמפרים – כאלמנטים הרסניים.

וכך ככל שאדם נושא עמו בשורה כלשהי למערכת סביבו, בגלל ראייתו הייחודית, כך ימצא עצמו יותר כלא משתלב חברתית וכך יהיה נתון ליותר מתקפות. מתקפות שבסופו של דבר יגרמו לפגיעה קשה בדימוי העצמי שלו.

צריך להגיד כי המתקפות הללו אינן מתקפות גלויות ולעולם אינן מופיעות כאלה (למעט בשנים הראשונות של בית הספר, שאז ישנה התנכלות ברורה מצד הילדים). הן, כאמור, משודרות באופן סמוי, בעיקר בעזרת איתותים לא מילוליים; סיבוב קטן של הגב או הכתף – (מן הלא משתלב המתקרב). הורדה בכמות קשר העין, סיגול דיבור מונוטוני חסר חום כלפיו.

הוא עצמו בדרך לא יודע שהוא סוכן שינוי, נהפוך הוא, הוא חש שתחושת העצמי שלו שוקעת או מתפוררת. ומצב זה הנו מצב קשה למדי לאותם יחידים.

ומה לגבי המערכת, מדוע היא לא מקדמת את סוכני השינוי בברכה?

ובכן, במערכת צומחת – השינוי הנו מבורך, במערכת נובלת, מזדקנת או מתנוונת – השינוי שסוכן השינוי מציג הוא אסון.

עם זאת המערכת מוכנה לקבל שינוי שאינו מסכן את התשתית שלה, שינוי של פני השטח, לא של מי התהום. וכך אנו מוצאים שני סוגים של שינוי. קיים השינוי לכאורה, שהוא שינוי של שיפור חיצוני המאפשר למצב הפנימי להשאר בסטאטוס קוו, וקיים השיוני הפנימי שמשנה דברים ברמת המהות. השינוי לכאורה עובד על פני השטח, השינוי האמיתי. עובד על רמת העומק. זהו מעין שינוי של קפיצה קוונטית.

ומהו או מיהו בכלל אותו סוכן שינוי?

– Wikipedia: Change Agent

A change agent is someone who engages either deliberately or whose behavior results in social, cultural or behavioral change. This can be studied scientifically and effective techniques can be discovered and employed.”

http://en.wikipedia.org/wiki/Change_agent

 

סוכן השינוי מציג בעצם הוויתו שינוי של קפיצה קוונטית. שינוי ומעבר לממד אחר של קיום. (וזה מה שמפחיד).

השינוי הזה גם נקרא: 'שינוי ממדרגה שניה'. וזאת בניגוד לשינוי ממדרגה ראשונה.

שינוי ממדרגה, או מעלה שנייה עוסק בשינוי של כל המערכת, של הפרדיגמה הקיימת, בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינויים חלקיים בתוך המערכת. שינוי ממעלה שנייה עוסק בשינוי איכותי בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינוי כמותי.

שינוי ממעלה ראשונה עוסק בעוד מאותו הדבר. במה שעסקנו כבר בעבר, ואנו ממשיכים לעסוק בו או משנים את המינון של העיסוק בו. שינוי במעלה שנייה עוסק בדברים שבהם מעולם לא עסקנו, ופתאום מכניסים למערכת היומיומית שלנו. ניתן לפתח ולומר שגם בשינוי ממעלה שנייה יש רמות של חדשנות ויצירתיות.

המושגים הללו זכו לפיתוח בספרם של: ואצלויק ופיש: שינוי. אבל במקור הוצגו על ידי גרגורי בייטסון בספרו:

 

Bateson, Gregory. Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Dutton, 1979.

 

שם הוא מציג לראשונה את ההבדל בין שינוי ממדרגה ראשונה, (שהוא השינוי שכולם מכירים) והשינוי ממדרגה שניה, (שסוכן השינוי מציג ומייצג).

והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שניה (קפיצה קוואנטית):

 

Second-order change is deciding – or being forced – to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. The process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

 

בעוד ששינוי ממדרגה ראשונה, הוא בעצם תירוץ להישאר באותו המצב.

סוכן השינוי מייצג עבור מערכת המצויה בסטגנציה שינוי רדיקלי. עבורה שינוי כזה נתפס כאיום על עצם קיומה.

אם המערכת לא מוכנה, או לא יכולה להפוך למערכת צומחת, אזי תנסה לבודד את סוכני השינוי ולהפוך אותם לבלתי אפקטיביים.

כך, מבחינת המערכת החברתית כלפי המיוחדים, שהם בעצם סוכני שינוי. אך, כאמור, הבעיה לגבי חלק גדול מהם שהם לא יודעים כלל שהם סוכני שינוי. הם כמו הברבור שבטוח שהוא ברווז מכוער, לא מבין מדוע כל היתר מציקים לו ומנדים אותו.

הסיבה היא שהוא משדר משהו רדיקלי. ואם הם לא רוצים לחוש שהם צריכים לבדוק עצמם, הם צריכים לגרום לו לבדוק עצמו. והם הרוב. ועל כן לרוב הם מצליחים. ורוב סוכני השינוי בפוטנציה, עסוקים בבדיקה עצמית. לא מבינים מדוע נוצותיהם לבנות וצווארם כה ארוך.

וכך רוב המיוחדים רואים את מיוחדותם כקללה, כחריגות, כחוסר יכולת להסתדר בחברה ובחיים. הם לא מבינים שהקללה היא מתנה מופלאה. ובשעה שהם מנסים להיות חלק מן העדר, הם למעשה נסיכים מחוץ לארמון. כפי שנוכח הנסיך ביצירתו של מרק טווין: 'בן המלך והעני'. הוא מצא עצמו מחוץ לארמון, אף אחד לא יודע שהוא נסיך. והוא אומר זאת לכולם, וכולם חושבים שהוא משוגע במקרה הרע, ולא יוצלח ובעייתי, במקרה הטוב.

רוב המיוחדים מנסים נואשות לוותר על הנסיך הפנימי לטובת אימוץ התנהגות צפרדעית.

לא יודעים שהם יכולים לתת למסכה הצפרדעית לנשור כקליפה מסביב לגלעין עצמיותם. וכל זאת ללא הנשיקה מן הנסיכה. כי כמו הברון מינכאוזן שמשך עצמו בשערות ראשו מן הביצה – רק הוא יכול להציל עצמו, רק הוא יכול לזהות בעצמו את פוטנציאל הנסיכות. רק הוא לגאול עצמו ולחזות בנסיכות בוקעת מתוכו פנימה.

רק הוא, יכול לנשק עצמו לחיים.
——————————————————————————–

הערה: פיתוח והרחבה של נושא החריג והאאוטסיידר, בהקשר של מרידה ומרדנות (סוכן שינוי) – מצוי בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים". ידיעות אחרונות, 2006
——————————————————————————–
גבריאל רעם

31.12.2004

 

המתודיקה של תיוג האאוטסיידר.

מסה זאת עוסקת במתודיקה האפילה של איתור, סימון וציד – הנפשות המיוחדות שמצאו עצמן בתוככי הבינוניות והקונפורמיות של הנורמה החברתית נטולת הנפש. לשון אחר: האאוטסיידר.

האאוטסיידר הוא אדם בעל ייחוד נפשי. האאוטסיידרים רגישים, עדינים ונפשיים יותר. הם טובים פחות במשחקי כוח, בהבלטה כוחנית של עצמם, ב'עשיית שמח', בלהיות חלק ממגמת הבידור הכללית של בני אדם בחברה. הם שונים מן הממוצעים. יש בהם משהו אחר.

והחברה לא אוהבת שונים וחריגים. * לא כלפי מטה (פיגור ונכות) ולא כלפי מעלה (מיוחדות נפשית וגאונות). וכשהיא מזהה אחד, היא שמה עליו תווית. ואז הוא הופך לשונה באופן 'רשמי'. דהיינו, מוקצה, מבודד, זר. וחייו נעשים קשים הרבה יותר מחייהם של 'המקובלים'. אלה שבכיתה בבית הספר הם חלק מן החבורה. ובבגרותם הם משתלבים במקצועות הטובים, בשכונות המגורים האיכותיות, מוקפים בחברה תומכת וכו'.

אך מלאכת התיוג והבידוד לא נעשית מעצמה. וחברה, כחברה, לא יכולה לסמן ולתייג, לשם כך יש צורך בשליחים. באנשים שעושים את העבודה. כלומר אלה שמאתרים את האאוטסיידר ומסמנים אותו.

ובכן, בדרך כלל אני כותב על האאוטסיידר עצמו (הקדשתי לו ספר שלם: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד". הוצאת ידיעות אחרונות, אפריל, 2006), כקורבן כנרדף, כנצוד. וכאן ייכתב על אותם שליחים. המקריבים, הרודפים והציידים. לשון אחר: 'הסלקטורים', מי הם? מה מניע אותם? ומה עולה בגורלם?

ראשית יש לציין ולהקדים, כי 'הסלקטורים' עצמם, לא מסמנים את האאוטסיידרים בראשי חוצות. זה בדרך כלל נעשה באפלולית, בחשכה, באין רואה ואין מרגיש… כך טבעה של משטרה חשאית. רק שכאן גם השוטרים החשאים עצמם, לא יודעים שהם כאלה… בדרך כלל הם לא רואים עצמם כרודפים וצדים את האאוטסיידרים. כלל לא עולה על דעתם שזה מה שהם עושים

הם מאתרים אותם כבר בגיל הגן, ואיך הם יודעים את מי לבודד ולסמן? ובכן, במאמר אחר שלי, ('גורלם הקשה של עדיני הנפש') * מוזכרת הדרך שבה שודדי ערים בניו יורק מזהים את הקורבנות הפוטנציאליים: " בתקופה שלפני רודי ג'וליאני בניו יורק, מעשי שוד ('מאגינג') בעוברים ושבים ברחובות העיר, היו כמעט מעשים שבשגרה. והסתבר, לאחר זמן, כי לא כל מי שעבר ברחובות אלו –נשדד. ולא זו בלבד, היו כאלה שנשדדו כמה וכמה פעמים. היו חוקרים שהחליטו לחקור את התופעה. ובמחקר שנעשה בשנות השבעים, נתבקשו אסירים שישבו בגין שדידות של עוברי אורח, לצפות בקלטות וידאו של אנשים הפוסעים ברחוב. ואז הם התבקשו לבחור בקורבן הפוטנציאלי. הם כולם בחרו באותם אנשים. והסיבה הייתה בגלל הדרך שהקורבנות הפוטנציאליים הלכו והתנהגו. השודדים חיפשו מטרה קלה ואדם שנראה חסר בטחון ומודעות עצמית. בשנת 1992 חדשות צ'אנל 4 בניו יורק ערכו מחקר דומה, הם שאלו צעירים שענו על הקריטריונים להפוך לשודדי רחובות, שאלה דומה. התשובה שלהם הייתה דומה לזו של האסירים משנות השבעים. כלומר מה שהביא על הנשדדים את השוד היה משהו בצורת ההליכה שלהם ששידר חולשה, נרפות, שונות. מעין קורבנות מוכנה מראש".

ובכן, אמנם 'הסלקטורים' לא מחפשים קורבנות כדי לשדוד אותם, אך אופן הזיהוי דומה. הם פיתחו חוש לאיתור ואפיון של יוצאי דופן המשדרים: מוזרות, שונות ופגיעות. ושלושת אלה, הם שלושת סימני הזיהוי של האאוטסיידרים.

בקיצור, הם נראים אחרת, מתנהגים אחרת, נושאים עמם תדר אחר. ולהם, לסלקטורים, זה מספיק.

ואיך הם עושים זאת? איך הם מסמנים את השונה? ובכן דרך סימון השונה מוצאת לפועל על ידי שדרים סמויים. הם מאוד טובים בזה. ומה מעבירים המסרים הסמויים? בעיקר התעלמות ונידוי.

ואז הם עושים זאת על ידי סידרה של שדרים, שמועברים בעיקר בדרכים לא מילוליות; זה נעשה בעיקר בעזרת שפת הגוף: כשהם רואים את האאוטסיידר, המבטים שלהם באים אליו מעט מלמעלה. או שהם מנתקים מבטם קצת מוקדם מדי. הפנים שלהם מתקשות כשהם מדברים איתו, טון הדיבור הופך לקר ונוקשה. כשהאאוטסיידר מתקרב אליהם, במקום לפנות אליו, הם פונים קצת ממנו והלאה. (מפנים אליו כתף קרה), או שכף רגל אחת נשלחת לכיוון מנוגד. אם בתגובה לאדם מקובל בחברה הם עונים בחמישה משפטים, במענה לאאוטסיידר יספיקו שני משפטים. זה לא שום דבר שאפשר לשים עליו את האצבע. אבל זה חודר פנימה ואז הוא חש כאילו זרקו אותו בחורף (בהיותו צמא למגע וחום אנושי) לאמבטיה של קרח (בידוד והתנכרות).

והוא מפענח את השדרים הללו כ: 'אני לא בסדר'. 'משהו בי פגום'. מה שגורם לו לבדוק עצמו, לפקפק בעצמו ולהיות תקוע בעצמו בלי יכולת ליצירת קשרי גומלין עם הזולת. ואז ינסה להיות יותר בסדר מבסדר, אך לאחר שכבר 'תויג וסומן', זה לא יעזור לו וככל שינסה להיות כמו כולם, כך ילכו השדרים של הבידוד וההתעלמות ויתגברו. והאפקט של התיוג הזה על נפשו של המבודד הוא חזק ואפקטיבי ביותר.

תופעת התיוג הזו הנה תופעה ידועה בפסיכולוגיה חברתית. ואחד מן הניסויים הידועים ביותר בתחום זה לא נעשה דווקא ע"י חוקרים, אלא ע"י מורה. (אמנם לא באופן סמוי, כפי שזה בדרך כלל), בספר בשם "עין הסערה", (נעשה על זה סרט ובו היא מספרת ומדגימה את הניסוי, הסרט שודר לפני זמן מה בערוץ שמונה בכבלים), מתואר ניסוי שבו אותה מורה שהזדעזעה מאוד מהרצח של מרתין לותר קינג, מחליטה שהיא צריכה לעשות משהו בכיתה. היא באה לכיתה ואמרה שאנשי מדע הוכיחו שכל מי שיש לו עיניים כחולות הוא בעצם בעל אינטליגנציה נמוכה יותר, רע יותר, וכך לפי צבע העיניים סידרה את הכיתה. המורה התנהגה בהתאם לחלוקה במהלך כל היום גם כאשר הלכו לארוחת צהריים, בעת חלוקה למטלות, חלוקת שבחים וכו'. בסוף היום בעלי העיניים הכחולות היו מדוכאים, דבר שהשתקף היטב בחיבורים שלהם, בציורים שלהם, בהתנהגותם. למחרת היא הפכה את הסדר, אמרה שהממצאים היו הפוכים. אמרה שדווקא בעלי העיניים החומות הם הבעייתיים. הניסוי חזר על עצמו בשנים שונות, במקומות שונים ותמיד התוצאות היו אחידות. כאשר התייחסו לקבוצה אחת כחריגים עולמם החברתי התחיל להשתנות וגם השתנתה תפיסתם העצמית.

כלומר תהליך התיוג משפיע בצורה מאוד מכרעת וקשה על נפשו של המתויג.

וצריך להבין שזה בא אליו בדרך כלל מכמה כיוונים. כך שהוא לא יכול להסביר לעצמו איך זה שאנשים שונים לגמרי, במקומות שונים, משדרים לו את אותו הדבר; שמשהו בהתנהגותו אינו כשורה. והיות וזה לא אדם מסויים, אלא כמה אנשים במקומות שונים, ברור לו שהבעיה לא בהם, אלא בו. הרי הוא משדר משהו שגורם לאנשים שונים, לנדות אותו. 'מה לא בסדר בי'? הוא שואל עצמו. וזו שאלה הרת אסון, כי משהוא שואל עצמו שאלה זו הוא מתחיל תהליך שקשה להפסיקו: בדרך כלל הוא נסוג לגמרי פנימה ומתחיל לפרק עצמו מבפנים, אך לכמה זמן כל הזעם והתיסכול שאצורים בו, יוצאים בהתפרצות גדולה החוצה. בדרך כלל לא כלפי המתעלמים עצמם, הוא יותר מדי מעריך אותם ופוחד מהם, אלא דווקא כלפי אנשי שלומו הפתוחים אליו.


עד כאן לגבי התהליך של הסימון והבידוד ועל האפקט של זה על נפשו של האאוטסיידר. מה שראינו כאן הוא מנגנון שמצד אחד מתביית על אותם מיוחדי נפש ומצד שני, גורם לאנשים מסוימים להיות 'הסלקטורים'. אלה שעושים את ה'עבודה המלוכלכת'. קרי: זיהוי, אפיון וסימון האאוטסיידרים.

וכאן בדיוק ברצוני להרחיב דווקא על אותם סלקטורים. מה בדיוק הופך אדם לסלקטור? מה יש בו ש'מכשיר' אותו ל'עבודה' הזאת? מי 'מינה' אותו? ומה יוצא לו מזה?

ובכן, ניתן להתחיל באפיון גישתם. הגישה של הסלקטורים היא גישה של פסיביות אגרסיבית. התעלמות עם שידור קל של סטיגמה. (וזה מספיק).

בהתחלה הם מתעלמים, או מצמצמים את כמות ועוצמת החום, או החביבות והפתיחות כלפי המסומן. ואז הוא מנסה ל'היות בסדר', אך בדרך כלל זה לא עוזר לו וכל הדימוי העצמי שלו נסדק, לעיתים, ללא יכולת תיקון.

זו הגישה. אך איזה מן אדם הופך ל'סלקטור'? מהו האיפיון האישיותי שלו? איזה מן אנשים יאכלסו באופן טבעי את המשבצת הזו?

ובכן, ראשית, אלה אנשים קונפורמיים מאוד באופיים. שמכבדים סדר, אירגון ובעיקר מכבדים ממסד ורואים בו את חזות הכל. דבר שני: הם עצמם תמיד יהיו מספרי שניים ושלוש בהיררכיה. אף פעם לא בראש הפרמידה, או סגנים. כי הם מסוגרים, צייתנים ומרובעים מדי מכדי להתמודד עם עזי הנפש ומשולחי הרסן. אלה שלא דופקים חשבון.

'הסלקטורים' הם הפקידים הנאמנים של כל ממסד; לא מספיק חזקים, פרועים וחופשיים – בכדי להגיע לטופ (ומשם לתת את הטון), אבל נאמנים דיים כדי לשמש זרוע שלטונית.

הם מעין משטרה חשאית, כמו ה NKVD ברוסיה הסובייטית, הסקיוריטטה ברומניה של צ'אושסקו. וסתם משטרים חשאים בצפון קוריאה. או עירק של סאדם חוסיין; שלטון טרור חשאי שבשקט חוטף אנשים לבית סוהר. הם בלי מדים אבל עושים עבודה יעילה, בשקט, בין הצללים.

רק שבמקרה שבו מדובר כאן, זו לא חטיפה וכליאה פיזית של מתנגדי השלטון, אלא שידור של אותות הנושאים עמם מסרים סמויים של האשמה, תיוג, בוז, התנשאות, קרירות וכו'.

באופיים, הם פסיבים-אגרסיביים. יש בהם אגרסיה שדי בה בכדי לאפשר להם לעוט על החורגים מן העדה הנורמטיבית. אך עם זאת, אין הם אקטיבים, או מוחצנים דיים, בכדי להתעמת ישירות עם החורגים. הם יוצרים שליטה ללא עימות. ומפנים אותה כלפי הכבשים שלא הולכות עם העדר.

אין להם אופי של לוחמים. הם לא ילחמו לאור יום, עם יריב ראוי. אלא בחשאי, במעומעם, על ידי מידור וצמצום, במקום עימות והוקעה גלויה.

ועתה לשאלה, מה בכלל גורם להם לרצות לעשות את העבודה הזאת? ובכן הם עושים את העבודה הספק שחורה, ספק אפורה הזאת, כדי שערכם יעלה בעיני האחראים. ואמנם אלה גומלים להם. הם מכירים בשירות החשוב שהם עושים בציד החריגים. עבודה חשובה, (כי אם לא יזוהו החריגים ויבודדו מבעוד מועד, הם עלולים לקרא לליכוד השורות של יתר האאוטסיידרים, ואז השלטון ימציא בסכנה).

והגמול שהשליטים מעניקים להם הוא לא קידום אמיתי במדרג הממסדי, אלא טובות הנאה, דבר שבח ושאר תגמולים 'צמחוניים'.

וכך יוצא שכל אותם 'סלקטורים', יחיו רוב ימיהם בתסכול מתמשך; יודעים ומעריכים את האפקטיביות של עצמם בשירות הממסד של העדר בו הם מצויים, אך חשים כי חייהם חסרים את התגמולים האמיתיים והבשרניים. חבריהם היותר נועזים הצליחו להשיג קידומים משמעותיים יותר, ועתה הם מיתמרים מעליהם ואומרים להם מה לעשות. בעוד שהם, המשרתים הנאמנים, נעצרים שניים-שלושה שלבים לפני ראש הפרמידה.

וכך, הם ממשיכים בחייהם, ממדרים ומסמנים את נושאי אבוקת הנפש, האומללים. מקוים שנאמנותם זו תישא פרי בדור הבא של ראשי הממסד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

6.9.2005


——————————————————————————–

* הרחבה ופירוט לסיבה מדוע החברה לא אוהבת את השונה והמיוחד, מצויה במסה שכבר הוזכרה במסה עצמה: "גורלם הקשה של עדיני הנפש".

 


 הערה כללית:

מסה זו אמורה להיות שייכת לספרי: "אאוטסיידירם ומורדים". אך כמו שלושת המסות על 'גורלם של עדיני הנפש' – היא נכתבה לאחר שהספר כבר עבר הגהה אחרונה. הספר, בהוצאת ידיעות אחרונות, יצא לאור בחודש אפריל, שנת 2006

 

 


 

גורלם הקשה של עדיני הנפש, חלק ב' – להלחם.


מבוא:
מה שנכתב בחלק א', הוא שלעדיני הנפש, קל מאוד מאוד, להתמוטט בפני הקשיים שמציבים בפניהם החיים בחברה.

אך צריך להדגיש שוב, אלה לא הקשיים של החיים בטבע אלא הקשיים של החיים בחברה האנושית. אמנם החברה מצטיירת כמגנה על החלשים, החולים, הלא שפויים, הקשישים הסיעודיים, והקורבנות. שמערך שלם של עובדות סוציאליות, בתי מחסה ופסיכולוגים נועד לעזור להם. ועם זאת, זהו עלה תאנה. בבדיקה זהירה ניתן לגלות שברמת המהות לחברה לא ממש אכפת מהחלשים, המנודים הקשישים וכו'. ולא זו בלבד אלא שקיומם המודגש מאיים על התדמית הצעירה והמתקדמת שהחברה מנסה לשוות לעצמה. הנה למשל מה שיש לפרופ' חיים חזן מאונ. תל אביב להגיד על כך בקשר ליחס החברה לקשישים 1)

ובחזרה לעדיני הנפש: הנזקים הממשיים לא נגרמים לעדיני הנפש על ידי התעללות מינית, או תקיפה, או אפילו התאכזרות. כל מבנה, תשתית, ארגון והווי החברה – מאיים ותוקף את החלשים ועדיני הנפש. זה לא שום דבר שניתן לשים עליו את האצבע ועם זאת זה הכול: מהבעות פני אנשים ברחוב. הדרך בה הם פוגשים זה את זה. הדרך בה הם מחנים את המכונית ועד הדרך בה הם אומרים שלום. הכול פוצע את נפשם של עדיני הנפש.

החברה לא פוצעת אנשים שהם פחות עדינים, היא פוצעת בעיקר את עדיני הנפש. ומדוע כך? ובכן, במידה מסויימת בגלל שהם עדינים, אבל הרבה יותר בגלל המלה השנייה: נפש. אמנם עדינותם היא להם לרועץ, אבל הבעיה אצלם היא נפשם. היא 'הבעייתית'.

חלק א': הנפש
כותרת המסה אינה 'עדיני הרגש', או 'עדיני החושים', או 'עדיני הגוף', אלא 'עדיני הנפש'. ולא לחינם נוצר מטבע הלשון הזה: 'עדיני הנפש'. המונח עצמו לא סתמי ואינו נעדר משמעות. זו נפשם שהיא עדינה ולא משהו אחר שבם.

הנפש, אותו חלק באדם שמוכחש על ידי כל מה שקולני, מוחצן, אטום, שטחי, המוני ובינוני בחיי היום יום שלנו. דהיינו הכול בעצם.

הכול מתעלם מן הנפש, לא ערוך להתייחס אליה. כלומר כמעט הכול בחיינו מצוי בכמה דרגות מתחת לרמת העידון שלה.

קשה גם לדבר עליה, כי היא לא מוחשית, אך עם זאת מאוד משפיעה. כמו כוח המשיכה, או הכבידה: לא חשים בו אך הוא משפיע. או כמו הזמן: לא חשים שהוא עובר, אך התוצר שלו ברור. כך גם הנפש. ועל כן יש צורך בדימוי כדי להעביר את המסר והתחושה. ראשית היא כמו אגל טל שקוף שמנוח על אספלט תחת בולדוזר – כך הנפש במפגש רגיל עם התדר היומיומי של בני האדם, אורחותיהם ודרכיהם. כל צורת עיצוב הבית: הכלים, תכניות הטלוויזיה, הרחובות – הכול הוא מכבש דרכים עבור אגל הטל של הנפש.

ונפשם של עדיני הנפש לא רק עדינה יותר, היא גם ממלאת אותם יותר. הם פחות מסוגלים להתכחש לה. היא מאכלסת חלק יותר נרחב מהווייתם.

עדיני הנפש, הם מה שנקרא, במטבע לשון אחר: בעלי נשמה יתרה. הנפש שלהם רחבה, גדולה יותר. מה שעושה אותה לעדינה, רגישה ופגיעה יותר. בעולם הגוף – גדול ורחב, משמעו חזק. בעולם הנפש (על רקע הכוחנות והגסות של החברה) – גדול ורחב, משמעו, חלש ופגיע.

ודימוי נוסף לנפש יהיה עדשה או אפונה:

 

אם הנסיכה תחת העדשה (אפון) לא יכלה לישון כשאפון קטן היה מונח תחת מאה מזרנים – הרי שעדיני הנפש ישנים מעל מאות עדשות, כשמעל לעדשות רק מזרן דקיק אחד. כך הם החיים בעבור עדיני הנפש. ואצלם הבעיה אינה השינה, אלא החיים. איך יחיו ומתחתם מזרן דק אחד ומאות אפונים קשים?

ומכאן שכמעט הכול פוצע אותם. מדיר שינה מעיניהם, מטלטל אותם ובעיקר חודר פנימה, מפר את האיזון העדין של נפשם עם המציאות. מגרש אותם מקשר עימה. והם, שהנפש היא כל קיומם והוויתם – נותרים עם דימוי עצמי מרוסק וריקנות פנימית. ואלה מתגלים לאחר נסיגתה והתכווצותה של הנפש. וזו מתכווצת ונסוגה בגלל הגסות והברוטאליות של מערך החים הרגיל ביום יום.

עד כאן לגבי נפשם הגדולה של עדיני הנפש.

חלק ב': להפוך ללוחם
מן הסתם, רבים מקרב עדיני הנפש הקוראים שורות אלו, ירצו מאוד לדעת מה אפשר לעשות, אם בכלל, בין אם לגבי עצמם או למשל לגבי יוצא חלציהם, עדין נפש, שהולך לקראת מסלול קשה שכזה.

ובכן, מה שהנפש העדינה זקוקה לו הוא מגן ומושיע. ולא יבוא להם מגן ומושיע אלא מתוכם. אין ברירה לעדיני הנפש אלא להפוך ללוחמים ללא חת, היוצאים אל העולם כדי להגן על נפשם. להציב טריז בינה לבין הגסות והאגרסיביות המאיימים לחדור פנימה. כן, כן, אותם עדיני נפש אמורים לחיות בדואליות: מצד אחד לחבק את נפשם ולשאוב ממנה עדנה ורוך. ומצד שני לטפח בעצמם את דמות אביר ימי הביניים היוצא להגן על הנסיכה השבויה. או הלוחם הסמוראי היוצא להגן על כבוד השוגון בטירה. וזאת הוא יצליח לעשות רק אם יצליח להיות יאנוס בעל כפל הפנים

צד אחד כלפי פנים, כלפי הנפש וצד שני כלפי חוץ, כלפי החברה,כלפי העולם. ורק אם יעשו זאת, יצליחו לשרוד. ולאפשר לנפשם העדינה את המרחב הפנימי.

כאן, הפרדוקס בהתגלמותו: דווקא העדינים, אלא שמתפרקים וכל ישותם מזדעזעת – עם כל עוינות וטרוניה – דווקא הם, חייבים להפוך לגזע של לוחמים אצילים, עשויים ללא חת. דווקא הם, במיוחד הם.

להיות לוחמים שלוחמים מתוך הצורך להגן על קודש הקודשים האמיתי: הנפש.

לוחמה שלא באה לשלוט ומתוך צורך להעצים את כוח האגו, אלא מתוך צורך ליצור מרחב פנימי מוגן, שבתוכו תשתמר עדינות נפשם, שבתוכו תוכל לשרוד.

מה שנקרא בקלישאה הידועה: נלחמים על נפשם.

עבור רוב בני האדם, הנפש הנה מושג ערטילאי, שנתפס יותר כתיאור פואטי של משהו לא ממשי. ואילו עבורם, הנפש הנה יותר אמיתית מן המוחשיות של מה שהם רואים ושומעים.

עם זאת, זהו קיום אמיתי מבחינת ההשפעה שלה על חייהם והרגישות שלה להשפעות העולם החיצון. אך אין להם ידיעה אמיתית וברורה שהיא אכן קיימת.

כך שעדיני הנפש לא רק מופגזים על ידי כל שמאיים על הנפש, ולא רק שהנפש מאוד אמיתית עבורם מבחינת התגובה שלה למציאות, אלא כדי להוסיף לתסבוכת, הם חשים דברים שבאים מהנפש, אך לרוב לא יודעים שזה בא משם. להם נראה שהם פשוט רגישים מדי, או מתוסבכים מדי. ובמצב הכי גרוע, הם תופסים את תגובתיות היתר של נפשם, כעדות לכך שמשהו במערכת הפסיכולוגית שלהם לא מתפקד כשורה.

ועם זאת, אם הם לא רוצים להפוך לשבר כלי, עליהם להפוך ללוחמים.

הם עדינים יותר מהרוב ועל כן חייבים להפוך ללוחמים.

הם מאכלסים בתוכם שכיית חמדה שעושה אותם רגישים ופגיעים, ועל כן עליהם להפוך ללוחמים.

עליהם להפוך ללוחמים, לא מכיון שיש בהם כוחנות או יצר שלטון. אלא בגלל שיש בהם משהו שהוא כל כך רגיש, פגיע חסר אונים מחד, ומיוחד, נדיר ויקר מציאות כל כך, מאידך – הנפש.


——————————————————————————–

8.10.2005

1) הקטע הבא, לקוח מן ההקדמה לספרה של ד"ר טובה גמליאל, 2005, סוף הסיפור, משמעות, זהות, זקנה. אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור.

" הזִקנה היא מחוז אין חפץ בו לא רק לרוב באי עולם בחברה בה אין הבטחה לחיים שלאחר החיים אלא אף לחוקרים והוגים האמורים לפענח את צפונותיה. מדעי ההתנהגות – פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה – ממעטים לראות בזיקנה תופעה אנושית העשויה להיות מקור להבנת האדם ומגבילים בדרך כלל את עיסוקם בה בהשלכותיה החברתיות-כלכליות-אתיות ובכך רותמים את עצמם לשרותו של סדר יום תרבותי שאחרית החיים מוּדרת ממנו. זוהי התכחשות שסיבותיה ברורות ונעוצות במבנה תרבותי המקדש התקדמות והתפתחות ומוקיע נסיגה ובליה, ותוצאותיה הן הרחקת דמות הזקן מזירת השיח הציבורי והפיכתה לרוח רפאים המרחפת בין החיים לבין תשלילם. אזור דמדומים זה הוא אך אחד ממתחמי הטאבו המעטים שעדיין נותרו בחברה המטיפה להכרה באחרות לגווניה, מגנה דכאנות ודה-הומאניזציה ומגינה על זכותם של מנושלים ומושפלים לקול ולמבט. העדשה החברתית שבעדה מותרת התבוננות בעולמם של זקנים, על פי אדוני הכוח והדעת, מטשטשת את נוכחותם הפיזית, מעצימה את דמיונם לבני גיל הביניים ומציגה אותם כמי שנאחזים בכל מאודם בקרנות המזבח של החיים. הגיחות המזדמנות אל המרחב הציבורי של זקנים לא מורשים, כאלה שהמפגש עמם עלול להיות לאות מבשר רע של מוות וחידלון גם הן מוסוות בעלי תאנה של טיהור מצפון חברתי. נראוּתם הציבורית של זקנים פגועים, חולים, מנוצלים ונטולי בינה יותר משהיא מציגה מצב אנושי נתון באה לעורר לפעולה מוסרית או מוסרנית של כיסוי והסתר המסירה את האיום שבחשיפה ובמודעות שהיא גוזרת. חוקרי זקנה משתפים בדרך כלל פעולה עם מאמץ תרבותי זה לפריסת רשת הסוואה מעל הזקנה ולמיסוך פניה מאחורי איפור כבד של מושגי נוחם ותקווה כגון "זקנה מוצלחת", "רווחה נפשית", "אינטגרציה" ו"משמעות" – שפה העוטה אצטלה "מדעית" של מספרים, טבלאות ושבלונות תיאורטיות ומתודולוגיות ומייצרת תרבות של משמוע ואינוס הזקנה אל תוך מסגרות מבוקרות של שיח כלכלי-פוליטי המודד, מעריך וממקם זקנים על פי קרבתם או ריחוקם לדמות האדם ה"נורמלי", ה"סביר", ה"ראוי", ה"תבוני" בן-הזמן והמקום. אימת הזקנה השורה על חוקרים מצטרפת אל העידוד הנדיב הניתן להם על מנת שיאוששו את צורכי הניהול החברתי של זקנים ויספקו לעוסקים בהם עילה מדעית להצדקת מעשיהם. כך נוצרת תרבות ידע על זקנה שתאימותה למצבם הקיומי של נשואיה, הנחקרים הזקנים מפוקפקת ובעייתית. זאת ועוד, אטימותו של מחקר הזקנה לפוטנציאל הדעת הטמון בהווייתם של יעדיו הופכת אותו ואת נשאיו, כמו ענפים אחרים של מדעי ההתנהגות, לשרת מקצועי ברשות ובסמכות של ממסדי ההגמוניה התרבותית השולטים בכיפה. כך הופך השיח האקדמי לבעל בריתו ובן דמותו של סדר היום הציבורי כאשר התלות ההדדית ביניהם מונעת שינוי פרדיגמטי באף לא אחד מהם.

האנתרופולוגיה החברתית עשויה הייתה לפרוק מעל עצמה את העול החברתי הזה ובשם האתוס של הבנת האחר על פי דרכו והשקפת עולמו להציע נתיב שיפרוץ את מעגל הקסמים של השמרנות והכניעות האקדמית, ואכן בתחומים ידועים נמצאים באקדמיה חוקרים שהצליחו לחתור תחת משטרי הידע מפוטמי הכוח הממסדי ולהציע חלופות פרשניות, לעיתים מהפכניות להתבוננות על מקומו ומצבו של האחר. כך למשל מנשבת הרוח הפוסט-קולוניאלית הבוחנת את הדיאלקטיקה בין הכפיף למשעבדו כתוצר של ייצוגים תרבותיים של שליטה, הקסמות וחיקוי אל עבר קבוצות לאומיות, אתניות, מיגדריות ומאותגרות תפקוד של מנושלים ומודרים, אך אל הזִקנה אינה מגיעה. מעטים העיונים המחקריים בגורלם של זקנים כאחרים הראויים לזכות הכרה אקדמית, וזאת על אף שעל פניו האתר התרבותי של הזקנה משופע בסממני וסימני אחרות של שפה, זמן ויחסים חברתיים. ההסבר להעלמת העין והעניין האנתרופולוגי משדה זמין ומזמין זה מצוי כנראה, ובין היתר, במגבלותיה הפנימיות, המובנות של הדיסציפלינה האנתרופולוגית שעקרונותיה האתיים והעיוניים גורסים שאין מושא ידע שאינו נתון לניתוח תרבותי, שכל תרבות היא פרי רוחו ופעלו של האדם ועל כן היא אינה קבועה ומכאן שכל ישות המוחזקת כ"אחר" היא הפיכה. האחרוּת הזקנתית בעיקר בגילוייה המוקצנים של שיטיון, איבוד שליטה על סוגרי הגוף ותלות סיעודית מלאה אינה עומדת באף לא אחד מתנאי הכניסה הללו לזירת המחקר האנתרופולוגי: היא מעבר לתרבותי שלא לומר האנושי, היא מחזירה כביכול את האדם להווייתו הגולמית הטרום-תרבותית, ה"טבעית" אולי אף החייתית. מכל מקום זוהי אחרות שלמרות הניסיונות המועדים לכישלון להיאבק בעריצותו חסרת הפשרות של הזמן הביולוגי המייצר אותה, היא בלתי הפיכה ועל כן טופחת על פניו של השיח האנתרופולוגי שאינו מסוגל להכילה.

את כל זאת ידעה ד"ר טובה גמליאל בהחליטה להיכנס אל ממלכת הצללים – האחרים הלא נראים – של הזקנים השוהים במובלעת הזמן והמרחב המוסדי, ובכל זאת הרהיבה עוז להציץ אל הפרדס האסור. זאת ועוד, ד"ר גמליאל הוסיפה על חטא ההיבריס האנתרופולוגי את פשע הסגת הגבול של הטאבו האוניברסלי של עיסוק באותו מסומן שאין לו מסמן – המוות בכבודו ובעצמו. בעולם מודרני בו תופסות והולכות החוויה הצרכנית והמימשליות הביורוקרטית את מקומן של המסגרות הטכסיות המתווכות בין חיי אדם למשמעותם מורחק ומודחק המוות אל שולי התודעה והמרחב. זהו המקום בו בחרה ד"ר גמליאל להתגדר ולחלץ מתוכו תיאור אתנוגרפי נדיר של התרבות שיצרו אלה שעברו כרת חברתי ונותרו עם שיירי קיומם כדי לעבדם על פי מידותיהם וצורכיהם החדשים. תרבות המוות שאת הגיונה ותובנותיה מציגה ד"ר גמליאל מהלכת עלינו קסם ואימה – קסם על שום האסתטיקה המובהקת של הגיונה הפנימי והמארג של פרטי היומיום השוזר אותה ואימה על שום כיבוי אורות המשמעות, האמונה, האמון והרצון לחיות המאפיין את ימיהם ולילותיהם של שוכני המוסד. בשני ממדיו של עולם סמוי זה שאפס קצהו מבליח לנגד עינינו אין שמץ מן האקזוטיקה האנתרופולוגית המתחסדת והמתיפייפת בכבודו או קלונו של האחר הנחקר ולא מן הגותיקה של התיאולוגיה של אלמות סימבולי, יצירתיות, התפתחות והשלמה עם העצמי. הפיכחון המקפיא שמעבירה אל הקורא ד"ר גמליאל באמצעות מבט הגורגונה של נחקריה שהרגע הפך לתכלית ופשר קיומם אין בו הבטחה לגאולה וגם לא ניהיליזם ונואשות אך יש בו תודעה ודעת הנוסכים בעולם הצלמוות הזה משהו מאווירת התוגה של אדגר אלן פו בתמהיל קפקאי של עמידה לפני השרירותי ונעדר התכלית והטעם.

אילו הייתה ד"ר גמליאל ניגשת לחומרי החיים המיוחדים בהם נתקלה בעזרת ארגז הכלים האנתרופולוגי השגרתי לא היה עולה בידה לעצבם ולהציגם בדרך הייחודית, המקורית והכובשת בה הם מועלים בספר שלפנינו. כאמור, מוסרות המתודה וההמשגה, מצוות אנתרופולוגים מלומדה, היו עלולות להיות לה לרועץ בניסיון להתחקות אחר התנסות של היפוך יוצרות, הישרדות ותוהו ערכי וסמלי שאינם נענים לצופני הפענוח המקובלים. אלא שד"ר גמליאל הצליחה להתיך עצמה אל תוך כור המצרף של תרבות המוות של המוסד באמצעות אותם כלים שהיו מסורים לה לאו דווקא מכוח הכשרתה המקצועית או מתוקף תשתית הידע האקדמית בו היא שולטת וודאי שלא עקב עמדה פוליטית, אתית או אידיאולוגית בה היא אוחזת. הקול המרטיט, רחב-המינעד ובעל המנגינה החד-פעמית אותו משמיעה ד"ר גמליאל בין תווי כתיבתה הוא פועל יוצא של יכולת הבחנה מדויקת, טביעת עין מפלחת, עומק רגשי ואינטלקטואלי חף ממסכות וטיוחים ובעיקר פואטיקה של שפה על גבול השירה. סגנונו עתיר המכמנים התרבותיים-יהודיים של הספר מספיג את האתנוגרפיה בסמלי זהות ושייכות קולקטיביים הנוסכים בראייתם המרוקנת מעבר ועתיד של דיירי המוסד נופך מיתי אל-זמני המאפשר לכותבת לגשר בין החיים לבין המתים. תרבות השפה של ד"ר גמליאל נותנת בידה כלים הולמים למלאכה הנראית כמעבר לכוחותיו של חוקר בתפירת הקו המפריד בין חיים למוות. זהו מבע לשוני המפליא לחדור אל אפלת מערת אפלטון ולהאיר את המאכלסים אותה בלא להתפתות לייצוגיהם התרבותיים. זהו ספר שהאומץ לו נתבע הקורא בקריאתו שקול כנגד התעוזה שהייתה דרושה בכתיבתו."


פרופ' חיים חזן אוניברסיטת תל-אביב, אפריל 2005

 

——————————————————————————–

תוספת מאוחרת:
אני מקבל תגובות לא מעטות מאנשים על שלושת המאמרים הללו. וברצוני להוסיף את השורות הבאות.

המסר העיקרי שאני מנסה להעביר במאמרים אלו הוא שהקשיים של עדיני הנפש נובעים מכך שהם נושאים בתוכם נפש נדירה ואיכותית. נפש שהיא בבחינת נכס יקר ערך, עבור האדם עצמו, אך המס והמכס עבור הנכס הזה הוא כבד מנשוא. והבעיה היא שאותם עדיני נפש, מכסחים לעצמם את הצורה, בשל הקשיים הללו ובכך תורמים למצב הקשה, כי בסופו של דבר הירידה העצמית הזו מורידה להם את הדימוי העצמי. וכשהדימוי העצמי נמוך כל קושי גורם למשבר, כי אם אין גיבוי עצמי אין כוח לעמידות פנימית, ואז הכל קורס בפנים.

המאמר מנסה לשקם את הדימוי העצמי שלהם, ולטעון שהקשיים הם לא בגלל שמשהו דפוק בהם, אלא דווקא בגלל שהם כל מיוחדים בחברה כל כך בינונית.

——————————————————————————–

מאמר וזה והשניים האחרים בסידרה, היו אמורים להיכלל בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים", הוצאת ידיעות אחורנות, אפריל 2006,

אך נכתבו לאחר שעריכת הספר כבר הושלמה.

הנה קישור לדף ההוצאה ובו כמה מלים על הספר:

http://www.yediothsfarim.co.il/catalog1.asp?bID=3622569