ארכיון הקטגוריה: אומנות, יצירה ויוצרים

ציטוטים מתוך: "צפור הנפש"

מצגת ציפור הנפש

"בתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש. כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו- אף לא פעם אחת- כל עוד אנו חיים. בדומה לאוויר, אותו נושם האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו."

"כל אדם שונה מחברו בגלל ציפור הנפש אשר בתוכו."

"לכן כדאי, אולי מאוחר בלילה, כששקט סביב, להקשיב לציפור הנפש שבתוכנו, עמוק עמוק… בתוך הגוף."

מיכל סנונית. מתוך: ,צפור הנפש.

צפור הנפש, הספר, בווידאו

גם כאן כל הספר מוקרא בווידאו:

גליה יוצאת נגד אביה, עמוס עוז

גליה עוז כתבה ספר חדש עליה ועל אביה: עמוס עוז: "דבר שמתחפש לאהבה"

.היא לא דיברה עם משפחתה ב-7 שנים האחרונות. הם היו עם עמוס ולא איתה.מה שהיא כותבת מזעזע. הוא התייחס אליה בצורה קשה ואף משפילה אני מאמין לה.

גליה נולדה שונה, אאוטסיידרית, H.S.P. עם רגישות יוצאת דופן. לא הלכה בתלם, לא כמו כולם, וזה לא הניחה את דעת אביה כי הייתה שונה.משפחת עוז, למרות ספריו הגדולים היו חלק משיאי הספרות העולמית, אבל משפחה בורגנית, הולכת בתלם, חשוב לה להיות חלק מקובל מן הכלל.גליה הייתה אחרת לגמרי, לא שייכת לקולקטיב הקונפורמי. עמוס לא היה יכול לסבול את החריגה הזו מן התלם הקולקטיבי והיות ובגרותו הרגשית הייתה ברמה שהייתה – יצא ממנו מה שיצא כלפי ילדה שבסך הכל לא הלכה בנתיב הנורמטיבי.

.*

25.2.21

גבי רעם

גישת ר' נחמן מברסלב לעניין השינה והערות.

ספר שלם בנושא השינה והערות התודעתית:

https://www.e-7%A2%D7%94


רבי נחמן היה בעצמו חריג ושונה ויחודי על רקע שאר הרבנים של החסידות. וצריך לזכור שהם עצמם היו חריגים על רקע היהדות האורתודוכסית, שדגלה בקיום ושמירה על הלכות ומצוות בעוד שהחסידות דיברה על דברים שונים. היא החזירה בחזרה למרכז הדיון את החוויה האישית, את המישור הסוביקטיבי. ובתוך כל זה רבי נחמן כאמור היה עדיין חריג ובמידה רבה גם מנודה. למשל במשך רב חייו הקצרים הוא הותקף על ידי אחר מראשי המתנגדים לו, אחד בשם הסבא משפולה, שבעצם נשא את נס ההתנגדות אליו.
וגם כיום יש המוצאים בתורתו של נחמן אלמנטים של פסיכולוגית מעמקים ופסיכולוגיה אקזיסטנציאלית.
ר' נחמן אהב לספר סיפורים, וכשראה כי תורתו לא ממש נקלטת, הוא בחר ב'כביש עוקף' התנגדות והתחיל לספר סיפורים. הנה סיפור אחד כזה שלו שיש בו הרבה ממה שספר זה מנסה לגעת בו, להבהיר ולהכנס לעומקו.
גם הסיפור הזה אינו שייך לספר הקאנוני של סיפורי נחמן בברסלב, הוא לא שייך לאותם סיפורים שהתקבלו כסיפורי ר' נחמן אלא גם הוא היה בשוליים של סיפורי ר' נחמן הוא מצוי בספר שנקרא: "ספר סיפורים נפלאים" שיצא בשנת תשל"ב. שם הסיפור: "התבואה המשגעת".
הנה הסיפור, בצירוף עיבוד לפרשנותו של פרופ' שלום רוזנברג מאונ' תל אביב, שדיבר על כך במסגרת סידרה על ר' נחמן שנתן בשידורי האוניבריטה הפתוחה של גלי צה"ל, בשנת 1999.
"פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עיצה", כלומר המלך יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: "יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל". כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה. אך כאן עונה לו המלך: "אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך". כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל. "על כן בודאי", מוסיף המלך, "נצטרך לאכול גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים". עד כאן הסיפור של ר' נחמן. אחד הפירושים המעניינים שניתן ליחס לסיפור זה הוא פירוש שמחזק את זרם האנטי פסיכיאטריה, המפורט בספר זה, בעיקר בהקשר של תומס סאס ור. ד. ליאנג. כלומר? שהשיגעון הינו יחסי ביותר, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית, אלא שהוא הוא מה שהממסד בזמן נתון מגדיר כשיגעון והוא מגדיר זאת כך בגלל שהוא מהווה חריגה מנורמה מקובלת. כלומר סיפור זה מתקיף למעשה את הראיה הרגילה המרובעת של מה זה אומר להיות אדם מהוגן ואומר שיגעון אינו משהו מעורער בנפשו של אדם, אלא חריגה מנורמה חברתית.
ועל כן אי אכילה מן התבואה החדשה – לא תעזור למלך וליועצו כלל והמעמד הפסיכיאטרי של המלך והשרים יקבע ממילא לא על פי בחנים מהותיים ולא על פי כללי הרפואה אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.
אז מה הסיפור אומר? הוא אומר משהו שהוא מעבר למשמעות האנטיפסיכיאטרית, הוא אומר שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר' נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר' נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, תסתכל במצח ותראה את הסימן שבעצם אתה משוגע. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סוביקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סוביקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תיזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.
כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.
רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר' יעקב יוסף.
והנה בא ר' נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו שאיננו רואים את העולם האמיתי, אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.
והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעיננו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת שהעולם הוא מה שנראה.
ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.
בסיפור הזה אין בכלל התיחסות לאפשרות להתעורר מן החלום, בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).
עד כאן הפרשנות של פרופ' רוזנברג.
אז האדם הישן נותר עם ידיעה שהוא משוגע, כלומר ישן, שאינו חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת,
האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת
שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה?
או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים להתעורר, כלומר לצאת כאילו מתוך עצמנו ולראות את העולם אחרת.
ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון של האלכימיה שמדבר על קפיצה קוואנטית של ההוויה. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער. קרלוס קאסטנדה מדבא על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) – האדם מסוגל לשנות את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, 'המשוגעת' – אל תוך מציאות אמיתית, שפוייה…
כלומר, מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.
הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר' מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו' זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.
עמדה זו של ר' נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו הדרך היחידה בה ניתן להבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.




כשמשהו יוצא ממך…

הכל קורה בעולמות הנסתרים ומופיע בעולמות הנגלים.

בעולמות הנסתרים, כשמשהו עוזב אותך ואין מישהו שמקבל אותו אז אותו משהו עושה את כל הדרך בחזרה אליך.

אחרת, הוא נודד בעולם, חסר בית, כילד אבוד, מחפש אחר בית, ואז בהעדר בית מחבק, הוא נאסף בחזרה אל הוריו.

אנו מוציאים דבר, כל דבר, מתוך עצמנו, כדי שמישהו יחבק אותו ואז ישים בתוכו את המטען שלו ויחזירו אלינו – מועשר.

אם אתה אוהב מישהו/י, ואהבתך אינה מתקבלת ואינה מוחזרת אליך בצירוף אהבתו/ה של מושא אהבתך – אזי אהבתך חוזרת אליך בידיים ריקות, ומפילה אותך עם הכוח של אהבתך.

אף אחד אינו אי ואינו סלע, כולנו זקוקים לאישור.

אמנים, מחברים, סופרים מחזאים, מסאים ומשוררים – כשעבודתם היצירתית אינה מתקבלת –הכוח של עבודתם חוזר בחזרה אליהם ומכה בהם ישר בפנים.

ככל שגבוהה יותר הרמה של עבודתם – כך קבלת הפנים צריכה להיות בהתאם, אחרת ההפרש יעלה להם.

כך שהכרה וקבלה הם עבורם או עניין של הישרדות או שזה יעלה להם בבריאותם או ביציבותם הנפשית.

*

"סיפור שאינו נקרא אינו סיפור; הוא כמו סימן שחור קטן על פיסת מוך. הקורא, הקורא זאת, עושה זאת לחי, סיפור."

אורסולה ל לה גווין

ילד אבוד

כל מבוגר היה אי פעם ילד אבוד.

וכל ילד הוא אבוד.

זה בלתי אפשרי להיות ילד בלי להיות מבולבל, בלי לעשות טעויות, בלי לעשות את זה לא נכון, בלי להיות אבוד.

זוהי החוויה האמיתית של להיות ילד, אך אנו שוכחים אותו ואיך זה היה, וכשאנו מתבגרים אנו מתנתקים מן הילד האבוד שבתוכנו, שהוא עצמנו האמיתי.

איננו זוכרים כי עמוק בתוכנו ישנו ילד קטן ואבוד והוא עצמנו האמיתי.

לרוב אנו קשים, נוקשים  ותובעניים כלפיו, שוכחים כי הוא אך יצור קטן וחסר אונים, ילד אבוד, זועק לאהבה.

והיה ונפגוש באדם אחר עלינו לדעת שברגע זה, בתוכו ממש, שוכן הילד האבוד שלו, ואם נדע ונזכור זאת נוכל לחוש כלפיו חום אנושי.

*

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995)

*

ניתוח צילומים; פוטואנלסיס, על פי שפת הגוף של המצולמים

תמונה קבוצתית של ילדים בכיתה א'.

מאוד מעניין להביט בתצלום ולשאול את עצמנו: "מה לא תמים בתצלום הזה"? יש כאן משהו שיש בו פוטנציאל למשהו שימלא את כותרות העיתונים למשך זמן רב, ואת דפי ההיסטוריה לנצח. מישהו מהקבוצה הזו בבגרותו יטביע חותם אדיר על ההיסטוריה האנושית – אין סיכוי שנדע. אך לאחר שנשמע מהו הדבר, תהא בנו תחושה שאם היינו מביטים טוב טוב ובודקים היטב את התנוחה וההבעה של כל ילד וילד – היינו מגיעים למשהו דומה. בדיעבד אנו יכולים לראות את מה שהחמצנו, ה'חוכמה' כמובן היא לראות את זה לפני שאומרים לנו. אך זה על גבול הבלתי אפשרי. 

אז מה יש כאן? ובכן, אחד מן הילדים המופיעים בתמונה הוא אחד הרודנים המפלצתיים ביותר שהאנושות ידעה אי פעם. ועתה התבוננו שוב בתשומת לב; היכן יעמוד, איך יעמוד, מה תהא הבעת פניו? ועתה שמצאתם, או לא. המדובר בכיתתו של אדולף היטלר בן השש. האם גם בגיל זה יש משהו ממה שיתגלה יותר מאוחר? היכן יעמוד אדולף ואיך? 

ועתה התשובה: אדולף הקטן עומד בשורה העליונה במרכז, ראשו מונף כלפי מעלה, רווח טריטוריאלי גדול משני צידיו וראשו גבוה מראשם של כל הילדים בשורה העליונה. 

אז שוב, נכון שזו חוכמה שלאחר מעשה, אך האם מתקבל על הדעת שאדם כזה יעמוד במקום אחר ובצורה אחרת? 
***

שלוש נשים ממתינות למידע אודות בעליהן

הבעלים מצויים במחנה צבאי, והן מחכות בחוץ ממתינות לפיסת מידע.

אכן בעליל הן מודאגות, אך יש כמה דברים בדרך בה הן עומדות  ביחד שמשדר קצת יותר מאשר לכידות של אנשים בצרה משותפת. 

ראשית כמוהן מה שמשותף וזה  הרבה; הן עומדות זו לצד זו, כתף אל כתף, ותנוחה זו היא תנוחה של 'ביחד'. הכתף הוא אזור שנשענים עליו, שמחבקים אותו בשעת ידידות, הן מצויות במצב נפשי של: 'זו לצד זו'. אך זה בעצם יותר מזה; הן מצויות במצב נפשי זהה, עם אמפתיה רבה האחת לשניה, כזו שאין צורך לתקשר אותה האחת לשניה, הן מרגישות שהן כגוף אחד, נפש אחת גם בלי לתקשר, כי תקשורת נועדה עבור אנשים שהם שונים, או מצויים במקומות שונים. תקשורת היא גשר בין הבדלים. השוני הוא הבסיס לתקשורת, כאן הן לא מתקשרות  אחת עם השניה כי הן מצויות במצב שהוא מעבר לתקשורת, הן כבר שם, האחת בתוך השניה, במקום השניה. ואיך רואים זאת ? ובכן התנוחה של כולן זהה  לגמרי, עד לקפל הלבוש האחרון עד לכיוון שאליו שואפת ידן המורמת. זהות גופנית בין כמה אנשים משדרת שהם מצויים על אותו הגל, הם באותו הראש, או בעצם באותה הנשמה… מצב זה נקראה שיקוף או 'תנוחת הד', הוא ידוע בספרות המקצועית כמצב קיים בין שני אנשים ויותר המצויים  באותו מצב נפשי או שקיים ביניהם קשר נפשי טוטלי , מלא ושלם. 

ועם זאת 'שיקוף' אינו זהה להתבטלות עצמית מפני האחר. או למצב של שטיפות מוח קולקטיבית, כי בשיקוף נפשי, כל אחד שומר על זהותו הוא, יחד עם היותו אינדווידואל בפני עצמו הוא מצליח להיות באותו מקום כמו אדם אחר, וכאן הנס, או המאורע המופלא (שתמונה זו מעבירה); הן האחת עם השניה לגמרי, ובלי להפסיק להיות הן עצמן באופן ייחודי. איך רואים את האינדיבידואליות הזו?  ובכן נתחיל בכיווני הפנית הראש; זו שמצויה בצד ימין שלנו (ושמאל של התמונה) מביטה מעט שמאלה, האמצעית מביטה ישר, וזו שמצויה בצד שמאל שלנו  מביטה שמאלה. כמו הן מכסות ביניהן את כל הכיוונים, לוודא שהן מוכנות לזהות את הצד ממנו תבוא הבשורה אודות בעליהן. 

השתיים  בצדדים מעט יותר מודאגות;   הן מביטות כלפי מטה, ולא זו בלבד, אלא שהיד שלהן גבוהה למדי; נוגעת בפה, (השמאלית), או כמעט בפה (הימנית ). ואילו האמצעית מרימה את ידה רק לגובה החזה. מה המשמעות? ובכן נגיעה עצמית מתרחשת בדרך כלל בעת מצוקה נפשית, וככל שהמצוקה גדולה יותר כך הנגיעה תהא גבוהה יותר, אם אדם שומע בשורה קשה ושם יד על מרומי ראשו (פדחת) , אז הוא מקבל בצורה קשה יותר, או מקבל בשורה יותר קשה מאשר היה שם את ידו רק על החזה. וכן הלאה. 

נוסף לזה, פיה פתוח, בעוד הפה של השתיים האחרות פתוח יותר, מה שמשדר שהיא במצב יותר רגוע; במתח אנו נוטים לסגור את הפה ובמצבים יותר מתוחים אף לכווץ או לקבץ את השפתיים. ככל שאדם רגוע יותר כך הלסת התחתונה רפויה יותר, מה שגורם לשפתיים להיפתח. 

כלומר, גם בגלל הפה וגם בגלל המבט המושפל והיד הגבוהה-  השניים בצדדים יותר מדאגות מאשר זו שבמרכז, שידה , כאמור, נמוכה יותר, שפתיה פסוקות יותר  ומבטה גבוהה יותר. (וגם עצם העובדה שהיא במרכז אומר, שמעמדה גבוהה יותר, ואולי בגלל  קורה רוחה היחסי היא במרכז, או בדיוק להיפך; עצם העובדה שהיא במררכז גורמת לה להתנהג בצורה פחות לחוצה. 

כך בתמונה זו קיים איזון מעניין כמעט מושלם בין ביחד ולחוד, כל אחת מצויה בתוך עולמה שלה, לגמרי  ועם זאת כל אחת לגמרי עם האחרות. מצב שונה למידי מחיי היום יום שלנו, שם אנו כמעט לא מצויים באינטימיות עם עצמנו, והקשר שלנו  עם הזולת רחוק מלהיות אמפטי ומזדהה, אלא הוא יותר עובד דרך המסכה המוסכמה החברתית. 

***
שבויים במחנה עבודה בהונגריה. (בתקופת מלחמת העולם השניה). 

 

המעניין בשתי התמונות הללו הם הקשרים החזקים בין המצולמים בהם. רק אחת מן הדמויות הינה זהה, האדם שעומד בצד שמאל של התמונה, בצילום הימני, בצד ימין של התמונה השמאלית ( עם הסינר). 

בתמונה הימנית השמאלי הוא מנהל חשבונות שעלה לארץ וחי שנים רבות. האדם באמצע הוא עורך דין ואילו השמאלי הוא סוחר. 

בתמונה הימנית השמאלי כאמור הוא אותו מנהל חשבונות, עם אותם בגדים, אך הפעם עם סינר, כנראה לאות הזדהות עם ידידו הטבח שעומד בקצה השני, באמצע עומד פקיד שהיה אדם חולני ונפטר עוד לפני סוף המלחמה. והטבח נשלח אחר כך לאושוויץ, אך ניצל ועלה לישראל. 

שתי התמונות (השייכות למנהל החשבונות, שהוא החוליה המחברת בין שתיהן), צולמו באותו היום, ואכן למנהל החשבונות אף אותם בגדים, הוא היחיד המצוי במשרד נוח ולא צריך לצאת לשטח וזאת רואים בשולי מכנסיו המשוחררים, בנעליו החצאיות. מנהל החשבונות הוא אבא שלי…

הסיבה בגללה בחרתי בשתי תמונות אלו, היא הלכידות החזקה בין שלושת המצולמים.  נראה כי הם מצויים שם כבר זמן רב, וכי הקשרים ביניהם הם כאלה שהם מרגישים הזדהות רבה, האחד עם השני. ואני הולך אמנם להתעכב רק על מרכיב אחד בתמונה שחוזר גם בתמונה השניה ומלמד אותי על ההזדהות הרבה שהם חשו האחד עם השני. הכוונה למצב הידיים הזהה שקיים בשתי התמונות. ממש כמו התמונה העליונה של שלוש הנשים מעזה, אנו רואים שאנשים המצויים באותו מצב נפשי והחשים הזדהות רבה זה עם זה או זו עם זו, מאמצים תנוחות דומות. 

תמונה של משפחה יהודית מיוגוסלביה

ובכן ראשית ניתן לראות כי ישנן שתי חטיבות ברורות במשפחה; הזכרים והנקבות . הזכרים מלוכדים מאוד, והם ביחד, צמודים מאוד, ורווח קיים בינהם לבין הצד הנשי. האם מנסה לגשר, נוגעת ביד אחת בכסאו של הבעל-אב, וביד השניה בבת, כמו מנסה ליצור חיבור. בתחילה,  לא ברור גם אם הבת משלבת את זרועה בזרוע אחיה או שהיא התבקשה לעשות כן, כי היא לא מתקרבת אליו עם גופה, ורק ידה תחובה, חסרת חיים בזרועו. אך במבט אל כפות רגליה רואים שהיא פונה לכיוון אחיה, והוא? ראשית לא רק שכפות רגליו לא פונות לכיוונה, בפלג גופו העליון הוא גם מתרחק בפירוש לא רוצה קשר איתה. עד כדי כך שהוא גם מחביא את כף ידו בתוך השרוול של הז'קט. ידו הימנית מראה עם מי הוא באמת רוצה ליצור קשר. והבעת פניה של הבת מראה עד כמה היא חשה דחויה ולא רצויה כאן. הילד הקטן נשען על אביו, חצי נינוח, חצי מחפש משען, גם פניו לא מראים אושר רב. בכלל, לא נראה שזו משפחה שמחה במיוחד. 

ועתה לאח היותר בוגר, ובכן פניו מביעות מצד אחד גאווה חשיבות עצמית ומצד שני נינוחות מהולה בשאננות מה, כמו אומרות: "מה יגיד לי מה לעשות בכלל? אני הוא שמחליט". תערובות זו באה לביטוי במצג השונה של שתי ידיו, היד השמאלית (יד הרגש) תחובה בנונשלנטיות בכיס (שאננות וזחיחות), בעוד ידו הימנית אוחזת באצבע השליטה של אביו. כלומר הוא רוצה להיות חלק מן הכוח של האב, הוא אוחז בדומיננטיות של האב ורוצה להצטרף אליה. ושלא כמו אחיו, הוא עומד זקוף, האח הצעיר נשען לכיוון האב, מחפש משען, אך הבכור עומד זקוף בזכות עצמו.  וגם הכובעים של שניהם מעניינים;  בשעה שהכובע של אחיו מוזח בחוסר חשיבות אחורה, לאחורי פדחתו, הרי שכובע של האח הבכור יושב בצורה איתה ודי מאוזנת, אומר שדברים צריכים להיות כפי שדברים צריכים להיות'. 

האב והאם לובשים מסכות החברתיות, המקנות לפניהם הבעה סתמית; החיים והתביעות שלהם שחקו אותם, אין להם כוח להביע את רגשותיהם, הם מציגים את החזות החברתית המחוקה והשגורה. 

משניהם, האב סתמי יותר, מי שיותר מעניין זו האם, היא אמנם ברקע, אך שולטת על המרחב המשפחתי, היות וידיה תופסות מרחב טריטוריאלי רב כאומרות: 'אני שולטת בבית הזה'. אז מה שמעניין בה זה מבטה. בשעה שידיה שולטות על מה שקורה, ליבה ונפשה, דרך עיניה, מראות שהיא שואפת למקום אחר. היא לא מביטה לכיוון הצלם, אלא מחוץ למסגרת התמונה, מה שיכול להראות שליבה ונפשה לא מצויים בתוך מה שקורה במשפחה, כלומר מצד המעשה (ידיה) היא בתוך המשפחה, אך מצד נפשה וליבה, אולי היא נמשכת אל משהו שנמצא מחוץ למסגרת המשפחה. 

וכך היחסים הם כדלקמן: הבנים סמוכים ומעריצים את האב, ומתעלמים מן האם והבת, האב מכונס בתוך עצמו (קרסוליים משולבים), האם שולטת בנעשה אך מנותקת מן המשפחה באופן נפשי, והבת עצובה על שהיא מנודה מן הקליקה הגברית ,שוביניסטית. וכללית זו משפחה שסוגדת לרשמיות אך מבחינה נפשית ותקשורתית, אין אושר רב ששורה עליהם. זו משפחה פטריארכלית, שהגברים בה הם החשובים והנשים נספחות לסצנה הגברית, או שהן חשבות בה גלגל חמישי (הבת) או שנפשן שואפת למקום אחר (האם). 

ועתה לאחר שנכנסנו מעט לנפשן של הדמויות, מעט על העובדות היבשות. משפחה זו היא משפחה של יהודים שחיה ביוגוסלויה, באזור שהיה אוסטרו הונגריה לפני מלחמת העולם הראשונה. כדי לקבל מושג על גילן של הדמויות, אז אם המשפחה נולדה בין שנת 1870 ל- 1870 והיא הבת הבכורה משבע בנות שאביהן היה סוחר נוצות נודד. ביתה נולדה בשנת 1913 ובמלחמת העולם השניה הפכה לקומוניסטית והוצאה להורג בבלגרד. האם נפטרה מסרטן עוד לפני המלחמה. האב גם הוא סוחר נוצות, נתפס עם שני בניו, האמצעי הפך לרופא, הם הושמו במכונית גזים והומתו על ידי גז שהוזרם למכונית בדרכם למחנה הריכוז. עובדות אלו מזעזעות למדי בהתחשב באווירה הבורגנית השאננה והשלווה הנושבת מן התמונה. זו בקלות הייתה יכולה להיות משפחה מן המעמד הבינוני הגבוה באירופה של סוף המאה ה-19 תחילת המאה ועשרים. אך כפי שיצא אלו היו שנים אחרונות של נחת ושגשוג כלכלי, הצל הנורא כבר ריח, מעל משפחה זו ומעל סופה הנורא. 

עמוס עוז והוריו

משפחת קלוזנר

הדמויות בתמונה הם בצורה של משולש, האב ובנו מהווים את צלעותיו והאם את קודקודו. וכאן ניתן להתחיל; קודקוד המשולש הוא בדרך כלל נקודת השיא של מבנה זה, אליו שואפות שתי נקודות בקצה. לשתי הנקודות בשתי הקצוות ישנן גם שוקיים, כלומר יש להן דרך להגשים עצמן ולהגיע למקום כלשהו, לא לקודקוד הוא מרוחק מן השוק התחתונה, היא מחוברת בכלל לשתי הנקודות התחתונות, כלומר היא בגלות מן הדינמיקה שלה כלפי התממשות. 

בתמונה (וגם במשולש) היא גבוה יותר משתי הדמויות הגבריות, ניתן לראות זאת שהם רואים אותה כמשהו נעלה ונישא יותר, משהו שיש לשאוף אליו, משהו שהוא אציל יותר. 

נקודה נוספת היא ביחס בין הדמויות. הילד כאן לבד. לגמרי לבד. בדרך כלל בצילומי משפחה אחד ההורים נוגע בילד או יצור עמו מגע כלשהו, כאן הילד מורחק, וזאת במיוחד על רקע הקירבה והמגע בין שני ההורים. הם נוגעים בראשם (אינטימיות) ואין כמעט חציצה גופנית ביניהם, בעוד הילד עומד בפני עצמו. כמו יש כאן שתי חטיבות; חטיבת ההורים המלוכדת וחטיבת הילד. 

ועתה להבעות פנים וראשית לפיות: יש כאן שלושה מצבים של פה: פיו של אריה קפוץ, כמו שומר משהו בפנים, רוצה להגיד משהו ולא יכול או לא רוצה. יש כאן איפוק. פיה של פניה משוך לצדדים במאמץ, בחיוך מאומץ שלא כולל את חלק פניה העליון, כמו ציירה לעצמה חיוך. הדבר מדבר על אדם שחי במאמץ להשביע את רצון הסביבה ולהתנהג בצורה הולמת ולהראות מרוצה למרות שאולי היא לא, מה עשוי להגביר את הדיסוננס בין איך שהיא מופיעה ובין איך שהיא חשה בפנים. פיו של עמוס משוך כלפי מטה בקצוות, התפיחות הקטנה של השפתיים יכולה להצביע על נפש רכה על חושניות לא מאופקת, לא מעושה או מאוכזבת (כמו אצל הוריו המבוגרים). אך הזויות מראות שילוב של עצב ואכזבה או משהו מאחד משניהם. 

וכך שלושתם מצויים במצבים שונים של קושי מבחינה חושנית וייצרית. אז מה קורה עם העיניים? שם זה כבר יותר גבוה, כאן מדובר על הנפש והרגשות; עיניו של אריה עצובות מאוד, מביטות למרחקים, הוא רואה למרחקים, רואה דברים שאנשים אחרים לא רואים. עיניו מצומצמות, כמו הוא חודר לתוך לב הדברים, מה שמעצים את הראיה שלו על טבעם של דברים. זהו אדם עם ראיית עולם מרחיקת לכת, שרואה מעבר לכסות הראשונית של הדברים. (עיניו מוקפות במסגרות שחורות, כמו עיניו הן מודעות אבל, על חזון יוצא דופן שלא יצא מן הכוח אל הפועל). עיניה של פניה רחבות, פקוחות, יש בהן אם כן, תמימות, קבלת העולם כמו שהוא. גלגל העין שלה קצת מורם כלפי מעלה (קיים גם אצל בנה) מה שיכול להעיד על נטיה למלנכוליה ועצב קיומי. 

הבין מביט בעיניים פקוחות לרווחה, הוא רואה הכל, אולי לא כל כך למרחקים ולעומק כמו אביו, אך אין דבר שהוא לא רואה. הוא סקרן קולט הכל. עיניו מלאות אור, תקוות ילדות, שלא כמו עיני הוריו הכהות החשוכות משהו, כמו צללים עטו על חייהם הקטנים. 

זוויות הראשים: הם נוטים זה כלפי זו, מה שמקרין ידידות ואינטימיות, הוא נשען עליה, כמו מוצא בה ניחומים. היא רק נוגעת בו קלות בחלק העליון של לחיה. מקרינה בזאת אינטימיות מעט יותר צוננת כלפיו, הוא זקוק לה, היא מעניקה חום אך עיקר החום שלה אולי נתון לדבר אחר. זווית ראש של עמוס מקרינה משום מה אומץ, עוז ונחישות, כמו הוא החליט לראות ולהביט ישירות לאמת בפנים והוא לא יזוז מזה. קשה להצביע מה בדיוק בתנוחת הראש מביע זאת, אך זו בהחלט התחושה. 

הלבוש של שלושתם סגור, מכופתר. משדר בזאת שמרנות, סגירות, צורך להיות מוגנים, מוגנים בסדר הישן אולי. שניהם לבושים בחליפות נוקשות; הם מציגים כלפי חוץ חזית נוקשה יותר מזו שהם חשים בינם לבין עצמם. אך עמוס מלובש בסוודר רך אומנם מכופתר עד הסוף, אך הוא עטוף ברכות (שלא כמו ההורים). 

ולסיום הממחטה שמציצה מכיס מקטורנה של האם;  הדוגמא היא של פסים. לא פירחוני, או עיגולים, או ציפורים או משהו עליז או יותר רך, אך פסים. פסים נוקשים, חמורים יותר, והם מזכירים פיזמה (ללכת לישון, עייפות) או מדים של אסירה ('אני כלואה בחיים הללו'). 

עד כאן הניתוח הפרשני. כללית התמונה כמובן משרה הרגשה של עצבות רבה ואינטימיות רבה. יש בה המון עוצמה, המון רגש ואני מקווה שהצלחתי לגעת במשהו.

***

מרלין מונרו כמה שבועות לפני מותה.

**


צילומים אלו צולמו על ידי הצלם ברט שטרן בסוף יולי 1962. הוא היה בן 36, וכבר אחד הצלמים הידועים בניו יורק. הם קיימו  שלוש פגישות צילום, במלון בל אייר שבלוס אנג'לס, סוויטה מס. 261. והם הופיעו בירחון ווג לרוחב ואורך שמונה עמודים. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא ישבה מול צלם. כי ברביעי לאוגוסט היא כבר לא הייתה בין החיים. 

לאחר מכן כל הצילומים הופיעו בספר: Bert Stern; Annie Gottlieb. Marilyn Monroe: The Complete Last Sitting. Munich: Schirmer Art Books, 1992.

בין הצילומים, היא ישבה ונחה. והוא החליט גם לצלם אותה כשהיא לא מופיעה באופן רשמי. התמונות האותנטיות דוקומנטריות מופיעות בשחור לבן, ואילו התמונות המקצועיות שבסופו של דבר הופיעו בעיתון, מופיעות בצבע. ההבדל ביניהם מדהים ומצמרר. 

מונרו שכונתה כבר על ידי נורמן מיילר כ"סטרדיווריוס של סקס", (חלק מזה הונצח בסרטים ובצילומים כמיתוס) באה לשטרן  הצעיר כדי שיבוא להמשיך את הנצחת מיתוס המיניות.

מהתבוננות בצילומים נראה שישנו הבדל בולט בין הצילומים בצבע לצילומים בשחור לבן. לאחר הצילומים בצבע, עורך ווג רצה עוד צילומי אופנה בשחור לבן. אך כנראה שזה כבר היה קרוב להתאבדות שלה, ואולי הוא צילם אותה בין הצילומים. ומה שיצא הוא פירסם קודם כל בארוס ואחר בספר. ושם רואים שני מרלין, זו בצבע מלאת חיים ומינית ומרלין בשחור לבן, קודרת ומיואשת. האחת לצופים, השניה עבור עצמה. ראו נא את תמונה בשחור, כל הגוף מרוכן, שחוח, כמעט קמל, כמו פרח שנבל. ובתמות פניה, שוב בשחור לבן, על העצב של העולם ניבט שם, ולעומת זאת, צילומי הצבע, שם היא שמה מסכה והפכה לפתיינית. 

כל זה מעלה שאלות, האם רבות הנשים שמשדרות מיניות עזה ובפנים חוות אימה וחידלון? זו אותה אישה, רק בהבדל של כמה דקות או כמה ימים. האחד אותנטי, השני משחק למצלמה. 

מרטין היידגר; מסע בזמן

פוטואנלסיס; ניתוח שפת גוף של מרטין היידגר, לאורך חייו, על סמך צילומים.

.

מרטין הקטן בבית הספר היסודי

הנס גיאורג גאדמר, לשעבר תלמיד ומקורב של היידגר בא לבקרו. הוא שאל את אחד המבוגרים שם, איך היה מרטין כילד. מישהו שהכיר אותו אמר שהוא היה ילד קטן וחלש אך כולם פחדו ממנו והייתה לו כריזמה אדירה. 

והנה בתמונה זו רואים אותו עומד במרכז, דוחף עצמו מעט קדימה, לפני השורה שלו. והמבט שהוא נועץ בצלם… חזק, ישיר ועמוק. כבר אז יש לו עיניים שקועות עמוק, כמו באו מבפנים וחודרות פנימה. רציני מאוד. 

מעניין גם לנתח מעט את מבנה הפנים, אולי אפילו כמטאפורה לאישיות שמאחור; עינים שקועות עמוק, כמו הוא מביט בעולם מבט שבא מבפנים. החלק התחתון של פניו (היצר, החושניות, התאוות) הוא חלש ונסוג, בעוד כל החלק שמעל השפה נראה קצת כמו פירמידה הפוכה, אזור המצח והראש מתנוסס מעל חלק פנים תחתון חלש ולא מרשים, 

מרטין ילד מתבגר

שוב במרכז התמונה, כל אחד פונה לכיוון אחר, אך הוא פונה ישר  קדימה. הנערה שלצידו הימני אף היא פונה ישירות למצלמה, אך ידיה לצדדים, כמו הוא עומדת דום לפני הצלם. לא מרטין הקטן, הוא משלב שתי ידיו לאחור, בתנוחה של סמכותיות שקטה שהייתה הסמל שלו בצילומים רבים יותר מאוחר. (לצעדות היומיות שלו הוא היה מהלך כשידיו מאחורי גבו). 

היידגר עלם צעיר

כאן מגלה פאן נוסף. כאן רואים את נפש ההוגה המביט למרחק ורואה את שאחרים לא רואים (ואולי לא יראו לעולם) ואכן זה אחד ההוגים בעלי הראיה מרחיקת הלכת שהיו קיימים במאה ועשרים. אך הוא גם היה אדם כוחני מאוד. הוא לא היסס להדיח את קודמנו ( הוסרל) להלשין על יהודים באוניברסיטה שלו, ולקבל את משרת הרקטור, במקום יהודי שלא קיבל אותה בשל יהדותו. הוא היה חבר המפלגה הנאצית. רקטור מטעמה במשך כל המלחמה, ולאחריה אף פעם לא התנער מחברתו בה. 

היסודות הכוחניים באישיותו, באים לביטוי במצב הידיים; היד השמאלית מונפת באוויר עם אגרוף קפוץ בעוד ידו הימנית מונחת על מותנו בתנוחה של כוחנות וקריאת תיגר. 

גבר צעיר

כאן מתחילה להתגבש הגישה הרצינית המהורהרת, המבט הפקוח לחלוטין, כמו לא רוצה לפספס שום דבר. הראש מוטה מעט הצידה, ויחד עם העיניים, נותן תחושה שלא אדם כהיידגר יתן למישהו להתבונן בו, הוא מתבונן קודם כל, ועשה הרבה כדי לראות. 

ועתה לפרט מעניין לגבי המשך התבגרותו של מרטין; השפם, ובכן פעם ראשונה שהוא מפציע, וזהו שפם רגיל, קטן צנוע, אך בהמשך השפם מתעצב, לצורה מסוימת. 

היידגר עם אישתו

אשתו בראש מורכן ('אני מקבלת את מרותך, אפילו אם תבגוד בי בהמשך עם יותר מאישה אחת'). ומעניין שאזור האיחוד ביניהם הוא אזור המצח, זוהי ברית אינטלקטואלית, או היקסמות שלה מן הכוח הרוחני והמחשבתי של האיש. הוא בראש כלפי המצלמה. 

מרטין היידגר עם הנס גיאורג גאדמר

היידגר כלפי המצלמה, גאדמר כלפי היידגר. פתוח כלפיו לחלוטין, אך לא מתעלם אף הוא מן המצלמה. 

מה שמעניין בשתי התמונות הוא שאנשים קרובים למרטין פונים כול כולם כלפיו. לגמרי. 

ניתוח שפת גוף של דוגמניות עם ידיים על המותניים. מס. 2

 

Adriana Sklenarikova                                                                    

(A)

B))                   

ׂc))

(D)

קודם כל, מדובר על דמות מאוד סקסית. ונתחיל באזור הפה; הפה שלה כל הזמן פשוק, מה המביע פתיחות חושנית (כל אזור בגוף שיכול להיסגר ולהיפתח, משדר הזמנה או דחיה על פי מידת ההיפתחות שלו). הפה הוא אזור של חושניות, ופה פתוח מדבר על חושניות שאינה עצורה, חושניות פתוחה, קומוניקטיבית. 

נקודה נוספת למיניות הן העיניים; המבט (למעט התמונה התחתונה (D)  המבט ישיר, העיניים פקוחות לרווחה, מה שעשוי לשדר: נועזות, ישירות מוכנות ליצירת קשר חוסר עכבות. ושני אלה ביחד: הפה הפשוק והעיניים הישירות – יוצרות מסר של פרובקטיביות. 

הידיים: יש רווח גדול  בין האצבעות, מה שמשדר, שוב, פתיחות ורצון להגיע וליצור קשר (ידיים מכונסות או או קפוצות – משדרות כמובן ההיפך: הימנעות ומתח). (שני אלה מחזקים את המסר הפרובוקטיבי של השפתיים והעיניים). עוד נקודה לגבי האצבעות: בשתי תמונות: C ו- A האצבע המורה רחוקה מן היתר מצביעה כלפי מעלה (מה שעשוי להתפרש גם כמסר של אופטימיות ודומיננטיות וגם כמראה על כיוון: כלפי החזה). עוד נקודה בקשר לאצבע המורה; בשני המקרים מדובר על אצבע ביד שמאל, יד זו היא היד הריגשית, כך שמדובר בעיקר על דומיננטיות של הצד הרגשי של הגברת (אם זו הייתה היד השניה הדומיננטיות הייתה מנטלית). 

נקודה נוספת מעניינת, היא המיקום של היד המונחת על המותן; למעט תמונה A, בכל שלוש התמונות האחרות היד מנוחת יחסית גבוה, אפשר להגיד: מעל למותן, זו תנוחה המזכירה מעט תנוחת ידיים על המתניים – גברית. נשים בדרך כלל שמות את הידיים מעט יותר נמוך ובכך מדגישות את האגן והירכיים, הגברים מדגישים את המותניים והבטן. אצל הגברים החיזוק הוא של שליטה וכוח אצל נשים מיניות. אצל גברים זה מדגיש את היכולת שלהם לפעול מתוך כוח, ואצל נשים זה מדגיש את העובדה שהן זמינות מבחינה מינית. אצל אדריאנה אנו רואים את הגירסה הגברית, הכוחנית יותר, מה שמראה באישיותה היא אולי נוטה פחות למיניות הנשית המזמינה והפסיבית, ויותר למיניות הגברית היוזמת והכוחנית. ואישור מעניין נוסף לתזה זו ניתן לקבל מתמונה D, שם היא ידה השמאלית כמו מנסה לפתוח את החולצה מלמטה ( או לפחות לרווח את מיפתח החולצה) והנה האצבעות במקום להיות נינוחות הן כמו מקופלות ומסתבכות האחת בתוך השניה, כמו מראות מתח וחוסר נינוחות, בעשיה של משהו שאמור לשדר פתיחות וזמינות פסיביים ("אני לא עושה לך, אני פותחת חולצה, כדי שתעשה לי"…). 

לסיכום: נראה לי שהמסר די ברור וחד משמעי: אישיות חזקה מאוד, יוזמת, מלאת ביטחון בעצמה במיניות שלה. אין כאן יותר מדי ממדים נסתרים ומשמעויות מורכבות; משהו בסגנון: 'מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל'. 

Alessia Marcuzzi

A

B

הדמות היא דמות חזקה. מה שמפתיע בתמונות הללו היא המיניות שלה; לכאורה היא משדרת מיניות. אך ברצוני להדגיש שיש הבדל בין מיניות ובין זמינות מינית, מיניות הנה משהו יותר מעודן, יותר מרומז, בעוד שזמינות מינית היא דבר יותר בוטה. בשדר של מיניות יש פלירטוט והזמנה, בזמינות מינית אין שדר, רק הבלטת והדגשת המיניות הנשית. הדוגמא הטובה ביותר היא צורת החזקת האגן של האישה;  אצל Adriana Sklenarikova האגן מוטה הצידה, כאן אין זמינות אלא רק הדגשה מעודנת של האגן, יוצא הצידה כדי לשדר שיש לו חיים משלו (כדי לצוד את העין). לעומת מסר מעודן זה, אצל Alessia Marcuzzi, לעומת זאת, במיוחד ב – B  אך גם ב- A, האגן פשוט זרוק קדימה, באופן שכמו מגיש אותו קדימה, כאומר: קח, הנה זה, הנה 'הסחורה'. ואכן הבלטת האגן קדימה יש בה בוטות, ישירות, אך גם זולות. 

המבט ב- A וב- B ישיר וב- B אף  מתגרה, (זווית ראש קדימה מטה והצידה), משדר כוח, בעיקר חוסר פחד. 

הפישוק והידיים הרחוקות זו מזו ממשיכות את אפקט הכוח. אך אם נחזור לנושא המיניות שהוזכר בהתחלה, אז המיניות שלה אינה נובעת במיוחד מאנרגיה מינית חזקה או מאישיות בעלת מיניות מפותחת, כאן המיניות שלה היא יותר חלק מן האישיות החזקה. היא יותר סחורה מאשר משהו פסיכולוגי או אישיותי. 

בתמונה B  ישנו אלמנט מעניין, שתהיתי עליו זמן מה, וכוונתי לגיד הפנימי בירך של רגל שמאל שלה. הוא מתוח מאוד ומובלט. דבר זה משדר מאמץ או מתח עצום. היא מפעילה על הגוף ובמיוחד על מערכת התמיכה שלה עם המציאות (התפקיד הפסיכוסומטי של הרגליים) מעומס רב. היא מעבידה עצמה ודורשת מעצמה המון. ובמיוחד בקטע הרגשי (צד שמאל של הגוף קשור לעולם הרגש). כך שהבחורה זו מצויה במאמץ מאוד רציני להוכיח עצמה ולהכות שורש בקרקע המציאות של עולם הדוגמנות, מה שקונס אותה מבחינה רגשית. 

Alexandra Kabi

A

B

דמות זו משדרת את הצד היותר רומנטי של הנשיות רפרזנטטיבית, הכל אצלה רך וזורם, אין בוטות או ישירות. יש משחק אך לא משחק פרובוקטיבי. ונתחיל בצורת החזקת הראש (A ו-B) והמבט (B): ובכן בשניהם מודגשת הצידיות, הראש מוחזק על הצד וגם המבט בא מן הצד. הצד בשפת הגוף הוא הפך מן החזית, החזית משדרת ישירות, פורמליות, אפילו עימות, לפעמים, ישיבה או עמידה כשהצד מופנה כלפי מישהו או מבט מבט מן הצד  – משדרים ידידות או רצון במשחק. בשתי התמונות הראש מוטה הצידה, אך עצימת העיניים ב- A, נותנת תחושה של התמסרות לפנטסיה, בעוד שב -בי, זה התגרות משחקית: 'מוכן לשחק? בוא נראה אותך'. 

ארשת הפנים בשתיהן מקרינה מתיקות והתמסרות. 

עם זאת מדובר על אישיות גמישה מאוד, כי הבעת הפנים והגישה הכללית משתנה עם הבגד: בתמונה הראשונה, הבגד אוורירי וקליל, ושפת הגוף אכן רומנטית ורכה. בתמונה הבגדים יותר הדוקים ונוקשים ואכן שפת הגוף מתגרה וחצופה מעט יותר. 

לסיכום: המיניות כאן היא רומנטית, ואם ישנה התגרות, היא עדינה ומשחקית. 

Amy Dumas

A

B

C

D

וואו, איזו עוצמה נמרית. (בעיקר תמונה A),  עם זאת למרות ההתגרות של תמונה A, הדמות הזו צפנת מאחורי החזות החזקה שלה כמה סימנים שהם די קוטביים לחזות זו. 

ונתחיל עם תמוה איי, וכאן, למרות זווית הנגיחה של הראש והמבט שבא מלמטה למעלה, 'בוא נראה אותך', החלק ששובר מעט את האחידות כאן הוא הפה, שהוא מעט קפוץ ומעט שמוט מטה, התחושה שהוא מעניק היא של אכזבה, לאו דווקא של חושניות ותשוקה. 

ונעבור לידיים, בעיקר ב 'בי' ו 'סי', שם האצבעות מעט ננעצות בבשר המותן מה שעשוי לשדר מתח, עצבים וכעס עצמי ('אני דוקרת עצמי עם הציפורניים'). ושתי תמונות אלו ביחד עם שמיטת הגוף  והחיוך המאומץ של 'B. והמבט המסכן יחד עם הבעת הפנים העצובה – של 'סי' נותנים לנו תערובת של מתח, עצבות, תשישות ירידה בדימוי העצמי. (ישנה אמנם אצבע דומיננטית בA' וC', אך הם נופלים תחת התמונה הכללית). ובתמונה 'Dי', הגוף חסר חיוניות ועוצמה כיוונית, בשעה שהפנים מראים דאגה וחשש העיניים נעוצות בחוסר וודאות במרחק. 

הרושם הכללי (וההיפותזה) היא  של מישהי חמודה המשלמת מחיר כבד על תדמית שמצאה עצמה בעולם שהוא קצת הרסני מדי עבור מה שבאמת חי בה בפנים.

פתגמים, משפטים וסיפורים – חסידיים.

Исаак Аскназий Еврейская свадьба.jpg

https://tinyurl.com/y367t92p

https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D_%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A7

http://www.yossi-alfi.co.il/page2.php?id=135

https://www.zusha.org.il/person/%d7%94%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%9d-%d7%98%d7%95%d7%91/

https://www.text.org.il/index.php?book=0510083

https://www.haaretz.co.il/literature/1.1067973

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3142550,00.html

https://tinyurl.com/y5mhu9l8

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏15‏ אנשים‏, ‏‏‏אנשים עומדים‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏‏