ארכיון הקטגוריה: אומנות, יצירה ויוצרים

פוטואנלסיס של: פרשנות וניתוח מרכיבים אל מילוליים בציורים


***

הנרי מאטיס: השיחה

יציבה: ראשית שתי הדמויות מאוד נוקשות, היציבה לא רק זקופה מאוד, היא מתוחה וישרה כמעט באופן לא טבעי. במיוחד הגבר, (מה שמקבל גם חיזוק מפסי הפיז'מה). זקיפות ונוקשות זו של שניהם מראים על עוצמה פנימית אך גם חוסר גמישות, ועל נעילה של כל אחד בעמדת סטוטס גבוהה (הזדקפות מחזקת את הדימוי העצמי ועל כן גם את המעמד של המזדקף).

מרחקים: שניהם רחוקים זה מזה. ובינהם ניצב חלון עם נוף שלם ומור; הפרחים פורחים באדום לוהט, שבילים מובילים למקומות, העולם מלא חיים אך בינהים לבינו: סורגים. כלומר העולם כולו חוצץ ביניהם וביניהם לבין העולם סורגים, הם בכלא של עצמם, בינהם העולם ובין העולם וביניהם הכלא ששניהם נתונים בו; מערכת היחסים שלהם. הגבר פשוט עומד רחוק, לא רוצה לעבור דרך העולם כדי להגיע לאישה. והיא דוחקת עצמה אחורה בכיסא. למעשה היא נסוגה בכיסא גם אחורה וגם הצידה, מה שמגדיל את תחושת רצונה ליצור ממנו מרחק, כל צידה השמאלי מתרחק ממנו, (עד שהחלק הימני של הכיסא נותר מעט פנוי מגופה), חלק מירכה השמאלית בולט מחוץ לכיסא, ומרפקה מורחק ממנו כמה שכיותר. עם זאת ידה הימנית קצת גולשת מעבר למשענת הכיסא, ובכך מפגינה מעט קירבה ומוכנות לקשר כלשהו, אך זה קשר חסר חיים ופסיבי, בגלל כף ידה השמוטה מעבר למשענת הכיסא. כך שגופה עדיין מגיב, היא נגד, היא גם קצת בעד. אך הגבר לא מראה שום יחס, הוא נטוע נוקשה במקומו, לא מראה שום יחס, לא נגד ולא בעד, הוא פשוט ניצב שם נקושה וזקוף, לא יוצר קשר עם אף אחד. אוטיסט. 

פניהם חמורות סבר, מחוקות מכל הבעה, כך שרגשות כבר אין שם, הם סחופים מכל רגש, רק ריקנות הם מפגינים זו כלפי זה, אין כעס אין עוינות, אין כלום, רק ריחוק וניתוק. 

שערותיהם מסורקות היטב, אחורנית, מה מגביר את ההבעה חמורת הסבר שעל פניהם. 

מעניין לבושם, זה לבוש ביתי, הוא כאמור בפיז'מה, היא בחלוק (רכוס ומהודק עד הסוף). 

*

אדגר דגה: המשרד

כל אחד שקוע לו בעולמו. ישנה רבגוניות עצומה בעיסוקם ובמצבם הנפשי של הנוכחים. אין כמעט מכנה משותף אחד. הם אומנם בחדר אחד, אך השם מתנהגים כאילו כל אחד מצוי בעולמו שלו.

אף אחד לא יותר קשר עם אף אחד. אין כמעט עבודת צוות למעט שניים משני צידי השולחן, שגם הם לא כל כך עובדים יחד, אלא מנהלים כנראה משא ומתן. כשצופים בהם, מי קרוב ומי רחוק יותר. 

כולם שרויים בנינוחות רבה, אף אחד לא מלחיץ אף אחד, ונראה שזו מעין שעת מנוחה. הרוב מתבטלים, ורק שניים אולי עוסקים בעבודה. 

שני דברים מעניינים באשר לדרך בה הדמויות מאורגנות בתמונה. ראשית הטריטוריה, ישנה חלוקה הרמונית של טריטורית החדר; כולם עומדים במרחק שווה זה מזה, נותנים זה לזה מרחב נשימה, הם לא קרובים מידי, מה שיוצר אינדיבידואליזם, אך גם מגדיל את המרחב הפנימי של הדמויות. הן לא פולשות זו אצל זו וכך כל אחת רשאית להרחיב ולפתח את עולמה הפנימי. 

נקודה נוספת היא הזויות של הדמויות; אין כמעט שתי דמויות מצביעות לאותו הכיוון, כל אחד מצביע לכיוון משלו. דבר זה מראה שאין הרמוניה או קירבה נפשית בין הדמויות ( עובדה שכבר למדנות מן המרחק הטריטוריאלי). ישנם כאן אינדיבידואלים, בעיקר אינדווידואלים, שאמנם עובדים באותו החלל אך אין תחושה של עבודת צוות, כל אחד גם שקוע בעולמו אך גם בא אל העולם מזווית השקפה שונה ( מתבטא בצורה סמלית על ידי זוית הגוף). 

האוירה נעימה ועם זאת ארעית מאוד, למרבית הדמויות מעילים ולחלקם ז'קטים, כאילו הם מחכים לאות וכולם יצאו לאן שהוא. 

וכך אנו מקבלים תערובת משונה של ניכור נינוח. וריחוק הדדי שמאפשר לכולם מרחב נשימה פנימי. רחוק חברתית אבל קרוב אצל עצמם. כולם שרויים בנינוחות רפויה ללא לחץ כלשהו, אך עם זאת עוד רגע כולם יכולםי להיות בחוץ. אף אחד לא יוצר קשר עם אף אחד, אך גם אין פחד או אי נעימות וכולם חשים בנוח עם כולם. אין קשר אבל זה שישנו, לא משתק ומאפשר מרווח נשימה. 

אדגר דגה: שותי האבסינט

תמונה זו מקרינה איזו עליבות נוראה. מפח נפש שלם, שתי דמויות עלובות ומוזנחות בשולי החיים שהן ביחד אבל כל כך לחוד. 

כל גופן של שתי הדמויות נוטה כלפי מטה, נכנע לכובד המשיכה. היא סתם נראית כבלון שיצא ממנו כל האויר. הוא רוכן קדימה אומנם במפח נפש אך רוח הקרב עדיין מפעמת בדרך בה הוא מניח מרפקו על השולחן, הכתף מרובעת והמבט המשולח הרחק מן האישה, זומם משהו, משהו לא כל כך טוב. 

פניה מביעות אכזבה ומפח נפש, כל כולה נראית כפרח נבול. 

שניהם אמנם ישובים יחד, אך אין ביניהם שום קשר, כל אחד שקוע לו בעולמו הפרטי, מתעלם לגמרי מן הזולת. 

 וגם שפת גופם משדרת ניגודיות הפוכה, היא מביטה מטה (דיכאון, עצב) הוא מביט הצידה (אורב מחכה להזדמנות). בגדיה בהירים בגדיו כהים. היא לפחות הלבשה בצורה אביבית קלילה ובהירה, אך כעת הכל נראה כמשהו שלא צלח, אפילו הכובע לראשה שהיא כנראה לבשה כדי להראות משוכת נראית כפנקיק מעוך. כובעו לא נראה יותר טוב. 

שניהם לא נראים כאילו שהפרוטה מצויה בכיסם, יצאו לבלות וחוזרים לביתם הדל כשמה שהם קיוו לו לא יצא. הם לא נהנו. 

לפני שניהם כוסות מלאות במשקה, כוסות מלאות לגמרי, והם לא נוגעים בהם, ועצם מלאות הכוס מראה שאין להם יותר רצון לשמח עצמם, הם אפילו לא יכולים יותר להשלות עצמם שהמשקה זה יצור עמעום כלשהו למצוקה ולדלות הנפשית בה שניהם נתונים. 

תמונה קשה, מצב נשפי קשה, תחושה של סוף דרך וניתוק וניכור מוחלט. 

                    









דניאלה ליין בלייר: אישה עכברוש

: ראשית העכברוש רוצה לברוח, והיא מחזיקה בו

למרות. איזה קטע; במקום שיהיה ההיפך, זה כבר משהו. אחר כך

הגוף שלה: קודם כל הפנים; יש כאן תערובת מעניינת של כל מיני

רגשות: העיניים מביטות אך לא מתבוננות, המבט קפוא נעוץ במקום

כלשהו רחוק מכאן ועכשיו. הפנים משדרות סוג של סקסיות לא

להוטה, (בעיקר השפתיים האדומות והתפוחות) והן משדרות תערובות

של חשש ורצון בקשר. הן מעונות, סחופות. והשיער, אסוף ברישול

אחורה, אך שתי קצוות נופלות ממנו, מלפנים ומאחור, כאילו 'מה

איכפת לי', 'למה להתאמץ'.  ועתה לגוף עצמו:   הפרופורציות בין

החזה והגב; הגב (וגם הזרועות) שחוף, רזה וכמעט מעונה ברזון

שלו. הגב מדבר על יכולת ספיגה ועל החצר האחורית והידיים על

יכולת הוצאה לפועל. שתיהן מצויות במצב של נמקות וחוסר הזנה.

והנה בא החזה, בדיוק להיפך, מדבר על שפע רגשי ועל יכולת הענקה

ריגישית אדירה. והנה היא: אין לה על מה להישען (גב רזה) ואין

ליכולת להוציא לפועל (ידים כחושות) אבל היא יכול להעניק רגש

בשפעה. אבל למי? אין למי? אז לפחות עכברוש, אבל אהא אבוי גם

הוא רוצה לברוח.

ציור קשה, חזק, מבלי להיות בוטה. היא העירום חסר הישע והסקסי

שלה, והעכברוש מהווים שילוב מעורר קבס, אימה וכן, גם אמפטיה,

אמפתיה, איזה מצב נורא לאישה להיות בו: לחפש חום וקשר דרך

עכברוש.

*

"דיוקנו של אמיל זולא"

כאן יש לנו ציור שבו אמן אחד מצייר אמן אחר. אין ספק כי הגישה של הצייר חיובית ביותר. ראשית הוא מביא אותנו להבין כי מדובר כאן על איש מעלה, וזאת על סמך הכורסא המהודרת ובגדיו המכובדים. זולא יושב ליד שולחן העבודה שלו אך בה במידה זה יכול להיות שולחן העבודה של צייר. עם זאת מאנה לא נותן לנו לשכוח כי המדובר בכל זאת בסופר, עיסוקו כסופר בא לביטוי בקסת ובדיו שעל השולחן,  בערימות המסמכים שמאחורי השולחן, ולצידם ספרים כרסתניים. גם בידיו ספר, אך הוא לא שקוע בו אלא נראה שמחשבה שהספר עורר בו לוקחת אותו הרחק מ'כאן ועכשיו'. ישנם גם ספרים לפני ואחרי הקסת דיו כל אלה יוצרים רושם של אדם אינטלקטואל, פעיל ויוצר.

ניתוח פנומנולוגי של יחסי גליה ועמוס עוז.

כתבות אודות יחסחי גליה ועמוס עוז:

https://tags.walla.co.il/%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%94_%D7%A2%D7%95%D7%96

יש ביחסים ממד גלוי וסמוי. בממד הגלוי הוא השפיל או התעלל בה כילדה. והיא לא יכולה ורוצה לסלוח.

על פניו אולי עוד מקרה של התעוררות מאוחרת של קורבן שיוצא מעמדת הקורבן והופך למאשים, וכך זוכה לאהדה, כי כיום החשיפה של התעללות בילד נתפשת כפשע חמור. ואנו נאלצים להכתים כך את דמותו הנערצת של האייקון הגדול.

אך מה שקרה שם היה הרבה יותר עוצמתי, מורכב וטראומטי לשניהם.

 היא גדלה כילדה שראתה עולם קשה שבו ילדים מתעללים בחסרי ישע והיא התקוממה, כולה מרד כנגד העולם שפגשה. מרדנית מכף רגל ועד ראש, אבל הרגישה בודדה ומופקרת במערכה, והייתה זקוקה מאוד לתמיכה מצד האדם הכי אהוב מוערך על ידה, אביה הגדול הסופר עמוס עוז. אבל הוא עבר מחנה, הוא העדיף על פני ביקורת של מה שבני אדם עוללו לחיים – להצטרף לממסד וכך יצירתו די חפה ממרדנות ויציאה נגד העוול שנעשה לילדים, נשים וכל מי שחולשה, רגישות וקשר לנפש יקרים בעניו.

היא ציפתה שיעמוד לידה במלחמתה, ישנה את נאמנותו לממסד למען תמיכתו לא רק ברעיון של לצאת נגד הקונצנזוס, אלא בעיקר לעמוד לצד ביתו בביקורתה הצודקת נגד החברה האטומה לאספקט הנפשי של היחיד, ובכך יאפשר לה לנצח.

 אך הוא פחד. הוא כך אהב אותה עד שהוא חשש לגורלה שלא תהא דחויה, מוקצה מחמת מיאוס. שכל הממסד יצא נגדה ויעשה את חייה אומללים.

זו הסיבה שהוא יצא נגדה, למען שלומה, ומרוב שהוא פחד, הוא נסחף מבחינה רגשית וניסה בכוח למתן את עוצמת המרדנות שלה על ידי דרישה לקונפורמיות. וככל שהוא דרש זאת ביתר תוקף – כך היא ראתה זאת כסכין בגב, אקט של בוגד, דווקא מצד האדם שהכי היה אמור להגן עליה מפני הממסד.

מבחינתה הוא הצטרף לאויביה, עשה עימם יד אחת, והפעיל עליה כוח כדי שתתברגן ותלך בתלם, כמוהו.

הוא עשה בחירה, לפני שנים, הוא הולך ליהנות מן הכיבודים ולא הולך לירוק לבאר של הכבוד לו הוא זוכה מכל עבר. והוא לא הראשון.

עבורה זה היה סדין אדום לפר, דווקא האדם שהכי העריצה והכי אהבה בעולם, דווקא הוא משאיר אותה לבד במאבקה הכי חשוב והוא אף מרחיק לכת ותוקף אותה אישית תוך שהוא בא מן המחנה שהיא שוטמת. ועל שני אלה אינה יכולה לסלוח לו.

והוא לא יחליף מחנה ולא יהפוך לביקורתי (אמנם הוא נגד פוליטיקה ימנית, אבל זה 'כסף קטן', מה שהוא צריך לצאת נגדן מבחינה ערכית הם: התחרותיות, הבדלי הסטאטוס, חוסר האנושיות והזרות שקיימים בין בני אדם – באופן רחב וטוטאלי). הוא ימשיך להיות בקונצנזוס.

היא אמנם הייתה יכולה להתעלות מעל לזה, לראות את המגבלה שלו ולקבל אותו עם מגבלה זו ולהבין את המאבק שלו. אך הבעיה היא שהיא לקחה את הקונפליקט ביניהם באופן הכי אישי וכך ניפחה את קטע ההתעללות עם השנים.

אך עד כמה שזה ישמע מוזר, זו הייתה מלחמה בין שתי השקפות עולם שניפצה אהבה גדולה מאוד, וככל שהאהבה גדולה יותר – כשהיא מורעלת –  התוצאה היא קריטית וטראגית, כמו כאן.

והיא ניצחה בסוף. היא כתבה את סידרת שקשוקה לילדים שבה היא חושפת באכזריות עולם הקשה של התעללות ילדים אחד בשני, ובוודאי לתדהמת עמוס עוז – ילדים דווקא מתים על זה. כנראה שהם יותר מזדהים היום עם איך שגליה ראתה את המציאות, מאשר מן החששות של עמוס בדבר מה יכול לקרות לגליה אם היא תכתוב כאלה דברים שנויים במחלוקת. אז מבחינה זו – היא ניצחה./

אך למרות שלא הפך למורד, יצירתו, ובמיוחד: "מיכאל שלי" ו"על אהבה וחושך", נותרו שתיים מפסגות היצירה הספרותית לא רק בארץ כי אם בעולם כולו.

*

סיפרה של גליה עוז אודות אביה.

הגיג של גואי דה מופאסן

"כל ההתקדמות המתקבלת על ידי המאמץ המוחי שלנו מורכבת מהביתור

של עובדות חומריות על ידי מכשירים לא מושלמים עד כדי גיחוך, אשר מהווים   מידה מסוימת לחוסר היעילות של האיברים שלנו.  כל עשרים שנה

איזה חוקר, שבדרך כלל מת בניסיון, מגלה כי האטמוספירה מכילה גז שעד כה היה לא ידוע,. או שכוח בלתי מוסבר ובלתי ניתן להכנעה ניתן להשיג על ידי שפשוף חתיכת שעווה על בד.

או כי בין אינספור כוכבים לא ידועים, יש אחד שלא הבחנו בו עד כה  … ובכן, מה

בכך?

המחלות שלנו נובעות ממיקרואורגניזמים? בסדר גמור.  אבל מאיפה המיקרואורגניזמים האלה הגיעו?

 ומה לגבי המחלות שלהם?  והשמשות, מאיפה הן באו?

אנחנו לא יודעים כלום, אנחנו לא מבינים כלום, אנחנו לא יכולים לעשות כלום,

. אנחנו משותקים, כלואים בעצמנו…"

גיא דה מופאסן: מחברת, 7 באפריל., l888

*

תרגום מאנגלית: גבריאל רעם.

ספר – שירה הגותית

מאת: גבריאל רעם

***

אחוות הדפוקים

"אחוות הדפוקים – חזקה מיין ומאש,

היא שבועה וברית.

אחוות הדפוקים.

אלה שאין להם,

אין להם מה להפסיד – רק את חייהם.

אלה שהושפלו עד שהחול הפך פלדה,

והפלדה יוקדת ויוקדת

אחוות הדפוקים.

אלה שחדלו לילל ועכשיו הם שואגים.

עד כי השאגה עברה קפיצה קוואנטית

ועכשיו היא לבה,

עכשיו הם מורדים.

בדרך להיות דפוק – מאבדים הכל,

בדרך להיות מורד – מצילים את הכבוד,

הכבוד האבוד של הדפוק

שכעת הוא הלבה מפי הר געש

אש מפי הדרקון

מן הפה שפעם יבב

את יבבת הדפוקים

ועתה שואג את שאגת המרד

הגדולה.


מתוך "אאוטסיידרים ומורדים". הוצאת ידיעות אחרונות. 2006

***

איך אנשים מסתדרים בחיים?

איך אנשים מסתדרים בחיים?
איך זה קורה שהם מסתדרים?
איך זה שהם מסתדרים?
איך זה מסתדר להם?
ולא אחד או שניים,
אלא כמעט כולם,
כמעט כולם, ממש.
ממש מסתדרים,
בחיים.
איך זה יוצא להם?
איך?

*

21.3.21
***

איפכא מסתברא

כל מה שנקי חייב להתלכלך.

כל מה שטהור חייב להזדהם.

כל מה שזורם חייב להיחסם.

כל מי שלא מודע, בכאב, לחוק זה,

יקבל את יחסיו הנקיים – מלוכלכים,

את ערוצי התקשורת שלו חסומים

ואת הטוהר שביניהם – מזוהם.

כדי שזה לא יקרה

עלינו לצפות ולהתבונן בזה שבא

לחסום, לכלכך ולזהם את היחסים:

שיפוט, האשמה, התנגדות, העלבות, חשד, סטיגמה, האשמה, ןכו'.

ולא למצוא מפלט ועיר מקלט

 באודים המוצלים מן האש

 של זה שבא לחסום ולזהם

– יחסים.

*

12.12.20

***

אכזבה

יוצא לדרך, שם פעמיו,

רוצה להגיע, כאן ועכשיו.

למצוא גביע הקודש ומנורת הזהב

את מרחבי האופק שמעבר לקו.

רוצה ועושה ונפגש ופותח

וחי ויוצר וגם נוגע.

אך תמיד בסוף זה מגיע,

לא מחטיא וגם פוגע:

חץ האמת שנורה אל התקווה.

ולפתע חומת אבן בולמת את הכל.

וצל כבד מוטל על הלהבה

ודממה משתררת מעל לכל;

דממה קשה.

הכל היה, הכל נאמר, הכל נוסה.

ועכשיו שקט הס, אין תזוזה.

כל הזמן היינו חזקים, עכשיו חולשה.

עכשיו הכל יבש, הכל מוצה.

עכשיו-

אכזבה.

*

15.2.2004

***

אני הולך ומתקרב לילדותי

אני הולך ומתקרב לילדותי.

עכשיו היא מוחשית

אני כמעט כולי כבר שם.

אך אז, בילדותי, לא הייתי שם

רק עברתי בדרך.

*

9.3.21


***

אני ואלוהים


אני ואלוהים.
הכלום והכל,
ההרף עין והנצח,
האפסות והשלמות.
אלוהים ואני.

אלוהים.  שהכל בדברו-
ואני לא כלום ודברי כלום,
וכולי עפר וסופי עפר
– אליו נוסע ושב.


וחייו – חיי, וחיי לא חייו.
וצלו – שמשי,
ומה שמקיף אותו – מצית אותי.
מצית אותי מבפנים,
באש יוקדת, אש לוחכת,
אש האלוהים.

*

9.9.20



***

אנשים מדברים

אנשים מדברים

והם מדברים כמו שאנשים מדברים

לא כמו שהם עצמם מדברים.

ויש גם פחד

ובושה,

וחוסר בטחון.

אתה מדבר,

ואלה כולם היוצאים מפיך.

כולם אותה השפה,

אפילו אותם המילים.

לדבר כמו כל אחד –

רק לא כמו עצמך.

רק לא להישמע

שונה.

*

8.9.20


***

אדם בוער הוא נר

אדם בוער הוא נר

מאיר את החושך סביבו.

אדם בוער הוא נר

הורס  ומשמיד את עצמו.

*

8.4.21

***

אהבה ללא תנאי

אהבה ללא תנאי,

הינה יקרת מציאות

כמו גלגל הצלה לטובע.

הוא ויתר, הוא כבר שוקע,

ואז היא מגיעה,

(האהבה ללא תנאי).

בתחילה, חוסר אמון,

לאחר מכן הכחשה

(בהתגוננות מפני אכזבה)

 ואז בודקים בזהירות,

באמת?

ללא תנאי?

שום תנאי?

בכלל?

קבלה שלמה ומלאה?

לא, זה לא מזל,

זו התגלות.

*

24.8.20


***

אהבה


מה לא נכתב עליה?
מה לא?
ועדיין,
מאום לא ידוע,
מאום.


אמנם עזה וטוטאלית,

 אך עם, ומעל לזאת,

מטפשת
ומטמטמת,
כל דור סתום מקודמו.
זה מה שידוע.
כל היתר –
זו לא אהבה. 

*

4.9.20


***

אנשים נפטרים

אנשים נפטרים,

בפתאומיות,

תמיד

לא צפוי.

אפילו אחרי מחלה ממושכת,

לא צפוי.

מופתעים,

נדהמים,

מה פתאום?

מהיכן זה בא?

פתאום?

אמנם מצוי בתסריט,

אך לא בתכנית.

לגמרי לא בתכנית.

הלם מוחלט,

הלם אולטימטיבי

הלם הכי הלם,

 הלם של: לא לדעת שאתה יודע.

*

6.9.20

***

ביקור רופא

נכנסתי לרופא  – אדם,

נהייתי שקוף.

במקום דיאלוג- תשאול.

במקום הידברות – דיבור טכני.

נכנסתי אדם – יצאתי תרופות

נכנסתי אדם – יצאתי בדיקות.

רק אנוש – לא יצאתי.

*

24.9.20

***

גלויות צבעוניות

פיסות זיכרונות מן העבר

צפות אחת אחת

כגלויות צבעוניות ממקומות של פעם

(הבלחה ועוד אחת).

קסומות בניחוח אהבה

אל שלא ישוב.

ועם זאת, הכי אמתיות שיש.

דרישות שלום מן הנפש.

*

21.11.20

***

         הנה מוטלות גופותינו,
 

הנה מוטלות גופותינו,
המוות נוגס מהן פתיתים, פתיתים,
והרימה זוחלת בהם טיפין טיפין,
וכך הן זרועות להן בתנוחות שונות של שכחה.


צוננות ודוממות שוכבות להן,
ממתינות לחזור אל מעי האדמה.

ואף אחד אינו זועק להן בביזיונן,
בקלונן ההולך ומתמשך
בביזה הנוראה הזאת
המשתוללת בהן,
ואין מוחה.


כך הן גופותינו,
נוסעות מסע של התערטלות.
של נשירה ושל אובדן.
של כל שנרכש, תפח והתפטם.
נושרים הזיוף,
המסכות,
התהילה,
ואף הייאוש.

ומאחור נותר, עירום ועזוב –
השלד.

*

5.8.20

***

הפלא ופלא

אנשים נישאים –
איזה פלא.
נפלא ומופלא.
כלל לא היה בטוח, בכלל
והנה הפלא; זוג.

והכי מפליא שאיננו מתפלאים
"כמובן", אנו אומרים,
"בטח שהם ביחד".
בטח?
איזה בטח?
הכל הלך נגד;
הבדידות הבלתי נגמרת
הדייטים שכשלו.
ועכשיו נישואין??

מהיכן זה צץ?
– כנגד כל הסיכויים.
*

9.9.20

***


התמימות

התמימות,
לכולנו הייתה,
נוגעת ללב
הפתוח לחלוטין,
עד למכה הראשונה,
ואז הכל ננעל.
ועדיין
מצפה לאהבה הבאה
שתשיב טוהר ללב שהוכתם,
אך תמימות שהוכתמה פעם
הוכתמה לתמיד.
ומעתה
תמיד נהיה על המשמר;
תמימות
מוקפת בגדר תיל.

*

1.10.20

***

ילדים באים בטענות להורים

ילדים ומתבגרים באים בטענות להורים.

(בעיקר על מה שהיה)

למרות שמצבור אהבת הוריהם אליהם ממשיך לנבוע.

ועם זאת, ההורים עצמם, עניים הם באהבת ילדיהם אליהם.

באים הם לילדיהם עם קערת נדבות של אהבה.

מטבע אחד מוטל אליה –והוא אוצר יקר עבורם.

 מאיר באור יקרות בחושך הבדידות ההורית.

*

12.3.21

***

כולנו נמלים

נמלים. כולנו נמלים.
עסקניות, עמלניות,
אחת בעד כולן
כולן בעד אף אחת.
ייחודנו בשייכותנו לקן.
הקן הוא אנחנו,
וכל אחת – לעצמה,
כלום.

*

2.6.20

***



כלבים


לכלבים לב גדול ואגו זעיר.

לאנשים אגו ענק ולב קטן.

כלב מצמצם את האגו

 ומגדיל את הלב

*

24.9.20

***

להיות גפרור

לחכך את הראש
בדופן גופרית דחוס
ולעלות באש כל כולך.,
עד כלות,
וכך להבזיק
ביקום האפל
לשנייה אחת

של אור האמת.

*

2.5.20 

***

מצבים בחיים

יש מצבים בחיים אותם

אי אפשר להסביר:

אהבה. לב שבור. נטישה.

כל המנסה להסביר

משטיח התרחשות

מנמיך הפנינג

לרמת הטכנולוגיה של מלים.

יש מצבים שאסור להסביר.

אי ההבנה היא חלק הכרחי של החוויה.

*

16.3.21

***

להסתדר בחיים,

להסתדר בחיים,
אלו מילות הקסם.

שטיפות המח –
עליהם גדלנו.
הם היו ה"שמע ישראל" שלנו.
שיא המאוויים

שיא המחויבויות,
"רק שתסתדר בחיים".
כתפילה קדושה.
של קהל מאמינים
שבוי
העובד במסירות על
את אל הבורגנות

*

18.9.20

***

לקפוץ לממד שמעבר

לקפוץ לממד שמעבר,

תוך כדי דיאלוג.

לחתור דרך שאלות סוקראטיות

 אל נקודת ההיפוך (דרכה נגיע למציאות ההפוכה).

ואז בבת אחת אתה במציאות העלומה (אך שולטת).

באין הקפיצה לממד שמעבר

דלים חיינו, שטוחים וחד ממדיים.

כלואים במה שכבר מוצה ומובן מאליו.

אך האמת, המשמעות והסיבה – הן תמיד בעולמות הנסתרים, האחרים; העולמות שמעבר.

עלינו להיות ארנבים, מדלגים ממציאות למציאות;

קופצים מן הגלוי דרך האין אל הסמוי ובחזרה.

*

12.12.20

***

מבוגרים הם הילדים של החיים.

 מבוגרים הם הילדים של החיים.
חסרי ישע ומבולבלים,
תועים הם בלבירינט של החיים.
ללא אב, ללא אם,
ללא דואג, ללא פורש חסות.

ילדים נטושים של החיים.
אלפי מכשפות נוהמות מאחורי העצים ביער המפחיד.
עוד מעט יבלע אותם הלילה הגדול.

המבוגרים הם הילדים של החיים.
חסרי ישע ומבולבלים טועים
בלבירינת חייהם.
ללא אב, ללא אם
ללא דואג ללא פורש חסות.

אין אב, אין אם.
אין מי שיחזיק את היד הרועדת
בלילות המפחידים.
לילות שחוזרים,
שמתמשכים
שמתארכים.

ילדים של החיים.
הילדים האמתיים.
יתומים של החיים,
דווקא כשצריך כל כך
אבא ואימא.
אימא…

*

2.3.20

***

מי יאהב?

כה רבים מאתנו חיים ואף מתים ללא אהבה.

ללא אח/ות תומכים, נפש סומכת, מישהו מודאג, מישהו כואב.

למי שנולד אין לדאוג, מיד יהיה מוקף באהבה ואהבה…

אך מי יאהב את הערירי המבוגר?

מי יהיה אתו בפחדיו, באימתו, בחרדותיו מוקף באין הגדל שמסביבו.

מי? יחבק אותו, ויגיד לו: "אני כאן, לא אעזוב. יותר אינך אבוד ונטוש ומפוחד עוד.– לתמיד, אני אתך."

מי יגיד לו? מי?

*

3..3.20

***

מה עלול להתקלקל?

מה עלול להתקלקל?

האם הבינוני, השגרתי וההולך בתלם?

לא. כי אם הגבוה, העדין, הטהור והשביר.

ככל שאדם, יוצר, או יחסים – הם בעלי ייחוד ושאר רוח,

כך הסכנה של התמוטטות ממשית יותר.

כי רק השביר נשבר,

רק הטהור מוכתם,

רק הנדיר מאבד ייחוד,

רק בעל רגישות מפותחת – נפגע.

רק המפותח תודעתית נופל ברמה.

*

2.4.21

**8

לעומת העולם הזעיר בורגני

מה נציב לעומת העולם הזעיר בורגני?

מול השעשועים המלבבים מפלסטיק ממוחזר?

מה נציב?

– זירת אגרוף,

זירת התגוששות

ביצת האבקות.

 -שדות קטל –נציב,

שדות קרב.

והמלחמה היא על חיינו,

וניפול בה חלל.

*

4.10.2003

***

משפחות מתפרקות.

משפחות ויחסים מתחילים עם ציפורים בלב,

הכל הולך למישרין

ואז יום אחד הכל לא תקין,

מסתימה בצינורות

ועד התפוררות דופן הצינור.

ואיך לא הרגשנו שזה בדרך?

הכל היה כה כרגיל,

ורק במסתרים,

דמונים יצקו חומצה במרקם העדין של היחסים.

ואז ביום אחד, השברים פזורים.

וליגון אין  קץ וגרוננו נשנק מצער.

*

3.12.20

***

ערוגתנו                                                                                                                                    

ערוגתנו – ערוגת פרא
היא,
ערוגת פרא.
גדלים בה
כל מיני;
שתילי בושם נדירים
לצד כל מיני,
וגם יבלית
אוה
גם יבלית,
ואז
בעיקר יבלית
ואז
רק יבלית.
לא עוד פרחי בושם
אך ורק,
יבלית,
מלוא רגשותינו….
יבלית.

*

11.8.20

***

אינרציה

.אנשים חיים.

והם חיים כי הם חיים.

והם קמים בבקר כי קמים.

והם ממשיכים כי ממשיכים.

כך מתגלגלים,

מיום ליום

מיום ליום

מיוםליום

מיוםליום.

ועוד יום ועוד.

אין למה ובעבור מה

חיים כי חיים.

אינרציה.

*

25.8.20

***

פתאום

כשמישהו מפריש עצמו ממך;

מרחיק או בכלל מנתק עצמו ממך

– מה הסיבה?

מה יכול לגרום לו לפנות 180 מעלות לכיוון ההפוך

)ובדרך כלל בלי לסיים יפה ובדרך כלל בלי לסיים).

מה גורם לו להצטנן כלפיך?

(מה שהיה חם התקר)

בין שהוא מודה בכך בין אם לאו.

מה התקלקל?

כל כך?

עד כדי כך?

וכלל לא הרגשנו

ופתאום בום, בום שכזה.

והכל קפוט

ללא תקנה

לגמרי

*

2.3.20.

***

בסוף נותרים השירים

בסוף בסוף נשארים השירים,

הכל עבר ורק השירה – חיה ונותרת,

תזכורת חיה מעולם אחר,

מממד אחר,

מן היקום המקביל של הנפש.

*

5.5.20

***

אוה, הנעורים

הו הנעורים – כה יפים הם על רקע הזקנה.

הו הזקנה, אווה, הזקנה, כה מכוערת היא על רקע הנעורים היפיפיים.

הנעורים של אחד/ת יותר דומים לנעורים של אחרים,

מאשר לזקנה שעוד תגיע, של עצמם.

כאילו לא אותו בנאדם….

השמות שעושה בנו הזקנה הן לא פחות מאכזריות.

לא פחות מנוראות.

היא זוחלת, כה לאט, כה לאט, כה לאט;

(כאילו לא רוצה להפריע…)

כל שנה משחיתה עוד יותר את צורתנו.

כמו נייר ישן שמקמטים לפני שזורקים

*.

24.3.20

***

קבורת הנשמה

בכל אשר נפנה – הנפש בתכריכים.

קבורה בעודה בחיים,

קבורה, עמוק, עמוק בפנים.

אנשים עוברים, אנשים עובדים, אנשים לא יודעים

שהנפש קבורה, כה עמוק בפנים.

שהיא הקורבן שמקריבים,

משקל יתר ממנו נפטרים,

מטען מכביד במרוץ העכברושים.

עול, המפריע לנו להסתדר בחיים.

*

9.9.20

***

הנסיכה על העדשה

 .העדשה מתחת לנסיכה – דוקרת.

כל הלילה מתהפכת,

אין לה מנוחה.

המזרון כדרכו – שטוח

אך משהו למטה לא נותן מנוח,

מטריד, עוכר שלווה.

עדשת אמת קטנה היא הטורדת שנתנו.

שנת נסיכים ונסיכות ההנאה והתענוג

נמים את חיינו על מזרוני האגו

מתכסים בשמיכת התדמית והרושם.

שנתנו נודדת,

שנתנו מופרעת,

שנתנו אינה עוד שינה.

חיינו אינם חיים,

חיינו אינם עוד שינה.

חיינו מתפכחים

-תוך ייסורים קשים-

ייסורי האמת.

*

5.520.

***

חומרים מתכלים

עשויים אנו מחומרים מתכלים.

כמו כוס קלקר, צלחת קרטון,

מזלג פלסטיק.

לא נועדנו לשימוש חוזר.

להשתמש ודי.

להשתמש ולסל.

להשתמש וחסל.

הדעת לא תופסת

הרצון ממאן

והלב בוכה.

ואין ניחומים

ואין נחמה;

להיות ולחדול.

להיות כדי לנבול.

להיות כדי לא להיות.

חיינו -כוס קלקר.

ואין נחמה.

אין נחמה ואין ניחומים.

רק אבל, אבל גדול

על חיינו.

חיינו המתכלים

*

3.3.20

***

שעון חול

ובתוך כל זה

דבר אחד בטוח;

החיים עוברים ונגמרים.

בזמן שאנו עסוקים

מזדהים

טרודים,

במדד הרייטינג

של אושרנו הדל

בזמן הזה

חיינו עוברים ונגמרים,

נגמרים ועוברים.

אתמול היה יותר

היום פחות,

עוד רגע ואינם.

*

5.5.20.

***

דברים מתקלקלים

לדברים דרך משונה להתקלקל,

הם נראים רגילים, כה רגילים.

ואז לפתע זה מתקלקל,

מתקלקל מאוד,

מתקלקל באמת.

בבקר הם כמו ילדים משחקים;

כה הרבה שמחה ואושר,

כה הרבה תקוות.

ואז, לפתע, (בסביבות הצהריים) זה מתקלקל נורא;

פניה חדה

ואז זה סופי: מקולקל.

בערב, אנו נופלים על הרצפה,

מתבוננים מטה אל ההריסות

ותוהים:

מתי ואיך זה

התקלקל כל כך.

וכלל לא שמנו לב.

כך – דברים,

לא כל שכן – יחסים.

*

4.4.20.

***

אנשים שרים

"אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע,

בלהט השיכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע,

היד – לחפון את כל היופי,

הלב – לפעום את כל הקצבים.

העיקר לא לדעת:

לא לדעת את האמת הקשה,

לא להבחין:

בחומת הניכור הגובהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיבציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו,

שכה רוצה:

עדיין להיות,

לצמוח,

לגעת בשמים,

להתגשם (למרות גילנו המתקדם…).

שכה לא רוצה:

– להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

אלא,

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך:

של הסרט הבא,

של השיר הזה,

של הסטוץ שעוד יבוא –

שיעגלו,

את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

יאפילו,

בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל.

להתמכר לו,

להתמכר, ולא לחדול עוד עולם.

*

3.3.20

***

שביר

א. כל שהא יקר – כך הוא שביר.

העמיד והחסין – הוא הזול

הזול – נפוץ

היקר – נדיר.

.

ב. אך לרוב רואים את השביר – כפגום,

רואים אותו – כנכה.

ובמקום בו שביר שווה ערך לנכה –

שם השכינה לא מבקרת עוד.

*

9.9.20.

***

לכל מלחמותיי

לכל מלחמותיי יוצא אני,

קטנות כגדולות.

ללא זעקות התלהמות

ואגרופים מונפים

-ללא רגשות.

כיוצא אל הכפור, אני יוצא;

ידי לבנות ונוקשות, (החץ לא נשמע להן,

הקשת לא נלפתת).

והסופה שואגת.

מתוך החום אני יוצא.

לכל מלחמותיי, גדולות כקטנות.

בחוץ סופה וניבים שלוחים.

תנים זאבים וצבועים.

ואני יוצא. לכל מלחמותיי.

גופי מצולק, צדי השמאלי נרפה.

עיני כהו ושערותי מלבינות.

ושוב ושוב ושוב;

כשהאתגר מגיע –

אני יוצא.

*

9.9.20


***

לב שבור

לב שבור אינו באמת מחלים

הוא שבור, כי את/ה

נטוש/ה.

כן. נטישה הכי שוברת.

לחתיכות, היא שוברת.

ואין זה נכון ש"אין דבר שלם מלב שבור"  – (ר' נחמן).

האמת היא: שאין דבר שבור, יותר מלב שבור.

נ.ב.

בחיבוק חם לכל המוני הלבבות השבורים העלומים.

*

22.4.21

***

אהבתה של אימנו

לעולם לא נגיע לתפוס

מיליונית מאהבתה של אימנו.

שהיא מעבר לכל האהבות.

חיה (בכל הווייתה) רק את אהבתה זו.

לעולם אינה מצפה,

לעולם אינה מתאכזבת.

רק אוהבת, עד כלות.

***

אנשים מתים

אנשים מתים, כל הזמן מתים.

ואנו? כל הזמן מופתעים.

תופס אותנו לא מוכנים.

מה פתאום?

הרי רק אתמול היה כולו מלא חיים….

מלא תכניות.

והוא כבר חסר.

אך אם היה/הייתה – מושא אהבתנו הגדולה –

נפש אחוזה בנפש,

אוה, אז, אנחנו שאהבנו עד כלות – קרסנו,

אוה אז

אנו יוצאים מדעתנו,

שבר כלי אנו.

אכן אנשים כל הזמן מתים,

ומי שאהב ללא התניות –

נותר מוטרף ואבוד.

אכן אנשים כל הזמן מתים,

ומי שאהב ללא התניות –

נותר מוטרף ואבוד.

*

26.4.21

***

*Crazy love*

Love, for it to be at its top –

Must be crazy.

Person in love is being, is possessed, taken over, by an all controlling influence.

When in at the top love- they are under a kind of a virus attack.

When under it’s over powering force

and over shadowing influence –

nothing is important,

in in fact, nothing exists.

Only him/her, just Him/her.

They fill the whole world.

Time cannot touché such love.

Even death cannot.

*

5.5.21

***

התעלמות

אחד הדברים הנוראים

שניתן לעשות לאדם קרוב –

זו התעלמות.

להתעלמות כוח לא ישוער.

יותר מהעלבה, פגיעה או תוקפנות.

כשמתעלמים ממך – הווייתך מתרוקנת.

כשמתעלמים ממך זה

להיות כלום, אפס.

ללא הכרה בקיומי

על ידי אי התייחסות

אני מתאיין, אינני.

וכשכן מתייחסים – הכל נפתח

הכל מלבלב בפנים.

הכל תוסס וחי:

"אני ישנו, מלא בהווייתי".

*

12.5.21

***

האם יש אנשים היותר זקוקים לאהבה?

האם יש אנשים היותר זקוקים לאהבה?

שבלעדיה סיבלם הוא בכי אחד ארוך?

שבלעדיה הם פחות משבר כלי?

שבלעדיה הם כלב חוצות נטוש.

שבלעדיה קיים רק הכאב שבלב.

שבלעדיה הם מיותרים, לא רצויים.

שבלעדיה הם אבודים, אבודים, אבודים.

האם ישנם אנשים כאלו?

כן. הם היותר עדינים, היותר רגישים, היותר רוחניים

היותר מיוחדים, היותר יצירתיים, בעלי נפש זכה וקורנת.

הם האנשים הזקוקים יותר מכל – לאהבה.. 

סקס ואהבה

אחד ההבדלים העיקריים בין אהבה לסקס

היא שסקס הוא גופני בעוד אהבה היא נפשית.

בימינו הסקס מאפיל על האהבה.

עוצמת הגירוי המיני היא שמולכת,

זה עולם שמאמין בסקס ולא באהבה.

מאז שנות הששים הסקס יצא מן הארון,

וקרנה של האהבה מצויה בתהליך שלנסיגה וירידה.

אך כאילו כדי לסבך עניינים – המשיכה מינית מתחזה לאהבה,

עם זאת ולמרות זאת – האהבה היא השיא, הגאולה וההצלה

ששתי נפשות יכולות לשאוף כדי להגיע אליו..

***


חיבוק א':
כשהם מתחבקים
מה הם מחבקים?
– לא אותו, לא אותה.
את
מוצקות הבשר,
רעננות העור,
גמישות הגו,
– את הנעורים
את הנעורים.  

חיבוק ב':
ואילו הם,
מה הם מחבקים?
– את הנפש הכמהה,
הרגשות הבודדים,
הרוח הנכאה,
– את הבגרות המתבלה.  

החיבוק הראשון – בגלל
השני למרות,
הראשון שכיח
השני נדיר,
הראשון שטחי,
השני עמוק,
בראשון זה לעכשיו
בשני זה לתמיד.

על מה הם מדברים?

על מה מדברים בני האדם, על מה הם מדברים?
על אש בבוקר? על כוכבים באמצע היום?
על הנפש שלא חדלה לכמוה? (בין בלילה, בין ביום).
על מה הם מדברים, מדברים ומדברים ושחים וגורסים?
על עניינים מעניינים שונים,
שאינם מעלים ואינם מורידים:
"מה היא קנתה אתמול?" ו"כמה עולה שק סוכר בבייג'ין?"
ומה אמר ההוא, שסיפר שאמרו לו, ההם עליו".

על מה הם מדברים?
על הוויות השמיים ודרכי הכוכבים?
על מסתרי היקום ופשר החיים?

לא! על עניינים פעוטים, שאינם מעלים ואינם מורידים,
שאינם משנים ואינם מזיזים.
רק מאגדים את הסטאטוס קוו – בחוטים,
בקורים שהם טווים, קורי שינה דקים.
קורי שינה לנרדמים,
לישנים שנת ישרים.
שנת ישרים באמצע החיים.

*כשרון מבוטא דרך השראה*

כשרון מבוטא דרך השראה,

מגיחה לפתע בקפיצה.

לרוב איננה והנה לפתע

נקישה בדלת; מציצה דרכה.

רק שורה בתחילה, רק כמה צלילים,

אך גוף היצירה בדרך.

יודע את עצמו

ואתה עדיין לא.

ואז התהליך הושלם;

היצירה נושמת,

היצירה בחיים.

והפלא שזה עתה בקע ממך

כבר יש לו נשמה וגורל משל עצמו.

*

פרדוכס האהבה

על מה לכתוב אם לא עליה?

מגיל 7 ומאז בכל יום

 מתאהבים.

אהבה מתאחדת עם לבבות בודדים

 אך גם שוברת אותן.

היא כולה קודש ומוקדשת לאהוב/ה.

ועם זאת, כל כולה פרדוכס;

שנתיים לאחר מות האהוב/ה –

 מתאהבים מחדש.

אז מה היה קודם?

ציטוטים מתוך: "צפור הנפש"

מצגת ציפור הנפש

"בתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש. כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו- אף לא פעם אחת- כל עוד אנו חיים. בדומה לאוויר, אותו נושם האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו."

"כל אדם שונה מחברו בגלל ציפור הנפש אשר בתוכו."

"לכן כדאי, אולי מאוחר בלילה, כששקט סביב, להקשיב לציפור הנפש שבתוכנו, עמוק עמוק… בתוך הגוף."

מיכל סנונית. מתוך: ,צפור הנפש.

צפור הנפש, הספר, בווידאו

גם כאן כל הספר מוקרא בווידאו:

גליה יוצאת נגד אביה, עמוס עוז

גליה עוז כתבה ספר חדש עליה ועל אביה: עמוס עוז: "דבר שמתחפש לאהבה"

.היא לא דיברה עם משפחתה ב-7 שנים האחרונות. הם היו עם עמוס ולא איתה.מה שהיא כותבת מזעזע. הוא התייחס אליה בצורה קשה ואף משפילה אני מאמין לה.

גליה נולדה שונה, אאוטסיידרית, H.S.P. עם רגישות יוצאת דופן. לא הלכה בתלם, לא כמו כולם, וזה לא הניחה את דעת אביה כי הייתה שונה.משפחת עוז, למרות ספריו הגדולים היו חלק משיאי הספרות העולמית, אבל משפחה בורגנית, הולכת בתלם, חשוב לה להיות חלק מקובל מן הכלל.גליה הייתה אחרת לגמרי, לא שייכת לקולקטיב הקונפורמי. עמוס לא היה יכול לסבול את החריגה הזו מן התלם הקולקטיבי והיות ובגרותו הרגשית הייתה ברמה שהייתה – יצא ממנו מה שיצא כלפי ילדה שבסך הכל לא הלכה בנתיב הנורמטיבי.

.*

25.2.21

גבי רעם

גישת ר' נחמן מברסלב לעניין השינה והערות.

ספר שלם בנושא השינה והערות התודעתית:

https://www.e-7%A2%D7%94


רבי נחמן היה בעצמו חריג ושונה ויחודי על רקע שאר הרבנים של החסידות. וצריך לזכור שהם עצמם היו חריגים על רקע היהדות האורתודוכסית, שדגלה בקיום ושמירה על הלכות ומצוות בעוד שהחסידות דיברה על דברים שונים. היא החזירה בחזרה למרכז הדיון את החוויה האישית, את המישור הסוביקטיבי. ובתוך כל זה רבי נחמן כאמור היה עדיין חריג ובמידה רבה גם מנודה. למשל במשך רב חייו הקצרים הוא הותקף על ידי אחר מראשי המתנגדים לו, אחד בשם הסבא משפולה, שבעצם נשא את נס ההתנגדות אליו.
וגם כיום יש המוצאים בתורתו של נחמן אלמנטים של פסיכולוגית מעמקים ופסיכולוגיה אקזיסטנציאלית.
ר' נחמן אהב לספר סיפורים, וכשראה כי תורתו לא ממש נקלטת, הוא בחר ב'כביש עוקף' התנגדות והתחיל לספר סיפורים. הנה סיפור אחד כזה שלו שיש בו הרבה ממה שספר זה מנסה לגעת בו, להבהיר ולהכנס לעומקו.
גם הסיפור הזה אינו שייך לספר הקאנוני של סיפורי נחמן בברסלב, הוא לא שייך לאותם סיפורים שהתקבלו כסיפורי ר' נחמן אלא גם הוא היה בשוליים של סיפורי ר' נחמן הוא מצוי בספר שנקרא: "ספר סיפורים נפלאים" שיצא בשנת תשל"ב. שם הסיפור: "התבואה המשגעת".
הנה הסיפור, בצירוף עיבוד לפרשנותו של פרופ' שלום רוזנברג מאונ' תל אביב, שדיבר על כך במסגרת סידרה על ר' נחמן שנתן בשידורי האוניבריטה הפתוחה של גלי צה"ל, בשנת 1999.
"פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עיצה", כלומר המלך יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: "יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל". כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה. אך כאן עונה לו המלך: "אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך". כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל. "על כן בודאי", מוסיף המלך, "נצטרך לאכול גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים". עד כאן הסיפור של ר' נחמן. אחד הפירושים המעניינים שניתן ליחס לסיפור זה הוא פירוש שמחזק את זרם האנטי פסיכיאטריה, המפורט בספר זה, בעיקר בהקשר של תומס סאס ור. ד. ליאנג. כלומר? שהשיגעון הינו יחסי ביותר, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית, אלא שהוא הוא מה שהממסד בזמן נתון מגדיר כשיגעון והוא מגדיר זאת כך בגלל שהוא מהווה חריגה מנורמה מקובלת. כלומר סיפור זה מתקיף למעשה את הראיה הרגילה המרובעת של מה זה אומר להיות אדם מהוגן ואומר שיגעון אינו משהו מעורער בנפשו של אדם, אלא חריגה מנורמה חברתית.
ועל כן אי אכילה מן התבואה החדשה – לא תעזור למלך וליועצו כלל והמעמד הפסיכיאטרי של המלך והשרים יקבע ממילא לא על פי בחנים מהותיים ולא על פי כללי הרפואה אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.
אז מה הסיפור אומר? הוא אומר משהו שהוא מעבר למשמעות האנטיפסיכיאטרית, הוא אומר שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר' נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר' נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, תסתכל במצח ותראה את הסימן שבעצם אתה משוגע. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סוביקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סוביקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תיזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.
כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.
רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר' יעקב יוסף.
והנה בא ר' נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו שאיננו רואים את העולם האמיתי, אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.
והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעיננו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת שהעולם הוא מה שנראה.
ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.
בסיפור הזה אין בכלל התיחסות לאפשרות להתעורר מן החלום, בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).
עד כאן הפרשנות של פרופ' רוזנברג.
אז האדם הישן נותר עם ידיעה שהוא משוגע, כלומר ישן, שאינו חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת,
האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת
שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה?
או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים להתעורר, כלומר לצאת כאילו מתוך עצמנו ולראות את העולם אחרת.
ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון של האלכימיה שמדבר על קפיצה קוואנטית של ההוויה. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער. קרלוס קאסטנדה מדבא על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) – האדם מסוגל לשנות את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, 'המשוגעת' – אל תוך מציאות אמיתית, שפוייה…
כלומר, מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.
הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר' מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו' זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.
עמדה זו של ר' נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו הדרך היחידה בה ניתן להבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.




כשמשהו יוצא ממך…

הכל קורה בעולמות הנסתרים ומופיע בעולמות הנגלים.

בעולמות הנסתרים, כשמשהו עוזב אותך ואין מישהו שמקבל אותו אז אותו משהו עושה את כל הדרך בחזרה אליך.

אחרת, הוא נודד בעולם, חסר בית, כילד אבוד, מחפש אחר בית, ואז בהעדר בית מחבק, הוא נאסף בחזרה אל הוריו.

אנו מוציאים דבר, כל דבר, מתוך עצמנו, כדי שמישהו יחבק אותו ואז ישים בתוכו את המטען שלו ויחזירו אלינו – מועשר.

אם אתה אוהב מישהו/י, ואהבתך אינה מתקבלת ואינה מוחזרת אליך בצירוף אהבתו/ה של מושא אהבתך – אזי אהבתך חוזרת אליך בידיים ריקות, ומפילה אותך עם הכוח של אהבתך.

אף אחד אינו אי ואינו סלע, כולנו זקוקים לאישור.

אמנים, מחברים, סופרים מחזאים, מסאים ומשוררים – כשעבודתם היצירתית אינה מתקבלת –הכוח של עבודתם חוזר בחזרה אליהם ומכה בהם ישר בפנים.

ככל שגבוהה יותר הרמה של עבודתם – כך קבלת הפנים צריכה להיות בהתאם, אחרת ההפרש יעלה להם.

כך שהכרה וקבלה הם עבורם או עניין של הישרדות או שזה יעלה להם בבריאותם או ביציבותם הנפשית.

*

"סיפור שאינו נקרא אינו סיפור; הוא כמו סימן שחור קטן על פיסת מוך. הקורא, הקורא זאת, עושה זאת לחי, סיפור."

אורסולה ל לה גווין

ילד אבוד

כל מבוגר היה אי פעם ילד אבוד.

וכל ילד הוא אבוד.

זה בלתי אפשרי להיות ילד בלי להיות מבולבל, בלי לעשות טעויות, בלי לעשות את זה לא נכון, בלי להיות אבוד.

זוהי החוויה האמיתית של להיות ילד, אך אנו שוכחים אותו ואיך זה היה, וכשאנו מתבגרים אנו מתנתקים מן הילד האבוד שבתוכנו, שהוא עצמנו האמיתי.

איננו זוכרים כי עמוק בתוכנו ישנו ילד קטן ואבוד והוא עצמנו האמיתי.

לרוב אנו קשים, נוקשים  ותובעניים כלפיו, שוכחים כי הוא אך יצור קטן וחסר אונים, ילד אבוד, זועק לאהבה.

והיה ונפגוש באדם אחר עלינו לדעת שברגע זה, בתוכו ממש, שוכן הילד האבוד שלו, ואם נדע ונזכור זאת נוכל לחוש כלפיו חום אנושי.

*

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995)

*