ארכיון הקטגוריה: אמנות

פוטואנלסיס של: פרשנות וניתוח מרכיבים אל מילוליים בציורים


***

הנרי מאטיס: השיחה

יציבה: ראשית שתי הדמויות מאוד נוקשות, היציבה לא רק זקופה מאוד, היא מתוחה וישרה כמעט באופן לא טבעי. במיוחד הגבר, (מה שמקבל גם חיזוק מפסי הפיז'מה). זקיפות ונוקשות זו של שניהם מראים על עוצמה פנימית אך גם חוסר גמישות, ועל נעילה של כל אחד בעמדת סטוטס גבוהה (הזדקפות מחזקת את הדימוי העצמי ועל כן גם את המעמד של המזדקף).

מרחקים: שניהם רחוקים זה מזה. ובינהם ניצב חלון עם נוף שלם ומור; הפרחים פורחים באדום לוהט, שבילים מובילים למקומות, העולם מלא חיים אך בינהים לבינו: סורגים. כלומר העולם כולו חוצץ ביניהם וביניהם לבין העולם סורגים, הם בכלא של עצמם, בינהם העולם ובין העולם וביניהם הכלא ששניהם נתונים בו; מערכת היחסים שלהם. הגבר פשוט עומד רחוק, לא רוצה לעבור דרך העולם כדי להגיע לאישה. והיא דוחקת עצמה אחורה בכיסא. למעשה היא נסוגה בכיסא גם אחורה וגם הצידה, מה שמגדיל את תחושת רצונה ליצור ממנו מרחק, כל צידה השמאלי מתרחק ממנו, (עד שהחלק הימני של הכיסא נותר מעט פנוי מגופה), חלק מירכה השמאלית בולט מחוץ לכיסא, ומרפקה מורחק ממנו כמה שכיותר. עם זאת ידה הימנית קצת גולשת מעבר למשענת הכיסא, ובכך מפגינה מעט קירבה ומוכנות לקשר כלשהו, אך זה קשר חסר חיים ופסיבי, בגלל כף ידה השמוטה מעבר למשענת הכיסא. כך שגופה עדיין מגיב, היא נגד, היא גם קצת בעד. אך הגבר לא מראה שום יחס, הוא נטוע נוקשה במקומו, לא מראה שום יחס, לא נגד ולא בעד, הוא פשוט ניצב שם נקושה וזקוף, לא יוצר קשר עם אף אחד. אוטיסט. 

פניהם חמורות סבר, מחוקות מכל הבעה, כך שרגשות כבר אין שם, הם סחופים מכל רגש, רק ריקנות הם מפגינים זו כלפי זה, אין כעס אין עוינות, אין כלום, רק ריחוק וניתוק. 

שערותיהם מסורקות היטב, אחורנית, מה מגביר את ההבעה חמורת הסבר שעל פניהם. 

מעניין לבושם, זה לבוש ביתי, הוא כאמור בפיז'מה, היא בחלוק (רכוס ומהודק עד הסוף). 

*

אדגר דגה: המשרד

כל אחד שקוע לו בעולמו. ישנה רבגוניות עצומה בעיסוקם ובמצבם הנפשי של הנוכחים. אין כמעט מכנה משותף אחד. הם אומנם בחדר אחד, אך השם מתנהגים כאילו כל אחד מצוי בעולמו שלו.

אף אחד לא יותר קשר עם אף אחד. אין כמעט עבודת צוות למעט שניים משני צידי השולחן, שגם הם לא כל כך עובדים יחד, אלא מנהלים כנראה משא ומתן. כשצופים בהם, מי קרוב ומי רחוק יותר. 

כולם שרויים בנינוחות רבה, אף אחד לא מלחיץ אף אחד, ונראה שזו מעין שעת מנוחה. הרוב מתבטלים, ורק שניים אולי עוסקים בעבודה. 

שני דברים מעניינים באשר לדרך בה הדמויות מאורגנות בתמונה. ראשית הטריטוריה, ישנה חלוקה הרמונית של טריטורית החדר; כולם עומדים במרחק שווה זה מזה, נותנים זה לזה מרחב נשימה, הם לא קרובים מידי, מה שיוצר אינדיבידואליזם, אך גם מגדיל את המרחב הפנימי של הדמויות. הן לא פולשות זו אצל זו וכך כל אחת רשאית להרחיב ולפתח את עולמה הפנימי. 

נקודה נוספת היא הזויות של הדמויות; אין כמעט שתי דמויות מצביעות לאותו הכיוון, כל אחד מצביע לכיוון משלו. דבר זה מראה שאין הרמוניה או קירבה נפשית בין הדמויות ( עובדה שכבר למדנות מן המרחק הטריטוריאלי). ישנם כאן אינדיבידואלים, בעיקר אינדווידואלים, שאמנם עובדים באותו החלל אך אין תחושה של עבודת צוות, כל אחד גם שקוע בעולמו אך גם בא אל העולם מזווית השקפה שונה ( מתבטא בצורה סמלית על ידי זוית הגוף). 

האוירה נעימה ועם זאת ארעית מאוד, למרבית הדמויות מעילים ולחלקם ז'קטים, כאילו הם מחכים לאות וכולם יצאו לאן שהוא. 

וכך אנו מקבלים תערובת משונה של ניכור נינוח. וריחוק הדדי שמאפשר לכולם מרחב נשימה פנימי. רחוק חברתית אבל קרוב אצל עצמם. כולם שרויים בנינוחות רפויה ללא לחץ כלשהו, אך עם זאת עוד רגע כולם יכולםי להיות בחוץ. אף אחד לא יוצר קשר עם אף אחד, אך גם אין פחד או אי נעימות וכולם חשים בנוח עם כולם. אין קשר אבל זה שישנו, לא משתק ומאפשר מרווח נשימה. 

אדגר דגה: שותי האבסינט

תמונה זו מקרינה איזו עליבות נוראה. מפח נפש שלם, שתי דמויות עלובות ומוזנחות בשולי החיים שהן ביחד אבל כל כך לחוד. 

כל גופן של שתי הדמויות נוטה כלפי מטה, נכנע לכובד המשיכה. היא סתם נראית כבלון שיצא ממנו כל האויר. הוא רוכן קדימה אומנם במפח נפש אך רוח הקרב עדיין מפעמת בדרך בה הוא מניח מרפקו על השולחן, הכתף מרובעת והמבט המשולח הרחק מן האישה, זומם משהו, משהו לא כל כך טוב. 

פניה מביעות אכזבה ומפח נפש, כל כולה נראית כפרח נבול. 

שניהם אמנם ישובים יחד, אך אין ביניהם שום קשר, כל אחד שקוע לו בעולמו הפרטי, מתעלם לגמרי מן הזולת. 

 וגם שפת גופם משדרת ניגודיות הפוכה, היא מביטה מטה (דיכאון, עצב) הוא מביט הצידה (אורב מחכה להזדמנות). בגדיה בהירים בגדיו כהים. היא לפחות הלבשה בצורה אביבית קלילה ובהירה, אך כעת הכל נראה כמשהו שלא צלח, אפילו הכובע לראשה שהיא כנראה לבשה כדי להראות משוכת נראית כפנקיק מעוך. כובעו לא נראה יותר טוב. 

שניהם לא נראים כאילו שהפרוטה מצויה בכיסם, יצאו לבלות וחוזרים לביתם הדל כשמה שהם קיוו לו לא יצא. הם לא נהנו. 

לפני שניהם כוסות מלאות במשקה, כוסות מלאות לגמרי, והם לא נוגעים בהם, ועצם מלאות הכוס מראה שאין להם יותר רצון לשמח עצמם, הם אפילו לא יכולים יותר להשלות עצמם שהמשקה זה יצור עמעום כלשהו למצוקה ולדלות הנפשית בה שניהם נתונים. 

תמונה קשה, מצב נשפי קשה, תחושה של סוף דרך וניתוק וניכור מוחלט. 

                    









דניאלה ליין בלייר: אישה עכברוש

: ראשית העכברוש רוצה לברוח, והיא מחזיקה בו

למרות. איזה קטע; במקום שיהיה ההיפך, זה כבר משהו. אחר כך

הגוף שלה: קודם כל הפנים; יש כאן תערובת מעניינת של כל מיני

רגשות: העיניים מביטות אך לא מתבוננות, המבט קפוא נעוץ במקום

כלשהו רחוק מכאן ועכשיו. הפנים משדרות סוג של סקסיות לא

להוטה, (בעיקר השפתיים האדומות והתפוחות) והן משדרות תערובות

של חשש ורצון בקשר. הן מעונות, סחופות. והשיער, אסוף ברישול

אחורה, אך שתי קצוות נופלות ממנו, מלפנים ומאחור, כאילו 'מה

איכפת לי', 'למה להתאמץ'.  ועתה לגוף עצמו:   הפרופורציות בין

החזה והגב; הגב (וגם הזרועות) שחוף, רזה וכמעט מעונה ברזון

שלו. הגב מדבר על יכולת ספיגה ועל החצר האחורית והידיים על

יכולת הוצאה לפועל. שתיהן מצויות במצב של נמקות וחוסר הזנה.

והנה בא החזה, בדיוק להיפך, מדבר על שפע רגשי ועל יכולת הענקה

ריגישית אדירה. והנה היא: אין לה על מה להישען (גב רזה) ואין

ליכולת להוציא לפועל (ידים כחושות) אבל היא יכול להעניק רגש

בשפעה. אבל למי? אין למי? אז לפחות עכברוש, אבל אהא אבוי גם

הוא רוצה לברוח.

ציור קשה, חזק, מבלי להיות בוטה. היא העירום חסר הישע והסקסי

שלה, והעכברוש מהווים שילוב מעורר קבס, אימה וכן, גם אמפטיה,

אמפתיה, איזה מצב נורא לאישה להיות בו: לחפש חום וקשר דרך

עכברוש.

*

"דיוקנו של אמיל זולא"

כאן יש לנו ציור שבו אמן אחד מצייר אמן אחר. אין ספק כי הגישה של הצייר חיובית ביותר. ראשית הוא מביא אותנו להבין כי מדובר כאן על איש מעלה, וזאת על סמך הכורסא המהודרת ובגדיו המכובדים. זולא יושב ליד שולחן העבודה שלו אך בה במידה זה יכול להיות שולחן העבודה של צייר. עם זאת מאנה לא נותן לנו לשכוח כי המדובר בכל זאת בסופר, עיסוקו כסופר בא לביטוי בקסת ובדיו שעל השולחן,  בערימות המסמכים שמאחורי השולחן, ולצידם ספרים כרסתניים. גם בידיו ספר, אך הוא לא שקוע בו אלא נראה שמחשבה שהספר עורר בו לוקחת אותו הרחק מ'כאן ועכשיו'. ישנם גם ספרים לפני ואחרי הקסת דיו כל אלה יוצרים רושם של אדם אינטלקטואל, פעיל ויוצר.

ציטוטים מתוך: "צפור הנפש"

מצגת ציפור הנפש

"בתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש. כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו- אף לא פעם אחת- כל עוד אנו חיים. בדומה לאוויר, אותו נושם האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו."

"כל אדם שונה מחברו בגלל ציפור הנפש אשר בתוכו."

"לכן כדאי, אולי מאוחר בלילה, כששקט סביב, להקשיב לציפור הנפש שבתוכנו, עמוק עמוק… בתוך הגוף."

מיכל סנונית. מתוך: ,צפור הנפש.

צפור הנפש, הספר, בווידאו

גם כאן כל הספר מוקרא בווידאו:

ניתוח שפת גוף של דוגמניות עם ידיים על המותניים. מס. 2

 

Adriana Sklenarikova                                                                    

(A)

B))                   

ׂc))

(D)

קודם כל, מדובר על דמות מאוד סקסית. ונתחיל באזור הפה; הפה שלה כל הזמן פשוק, מה המביע פתיחות חושנית (כל אזור בגוף שיכול להיסגר ולהיפתח, משדר הזמנה או דחיה על פי מידת ההיפתחות שלו). הפה הוא אזור של חושניות, ופה פתוח מדבר על חושניות שאינה עצורה, חושניות פתוחה, קומוניקטיבית. 

נקודה נוספת למיניות הן העיניים; המבט (למעט התמונה התחתונה (D)  המבט ישיר, העיניים פקוחות לרווחה, מה שעשוי לשדר: נועזות, ישירות מוכנות ליצירת קשר חוסר עכבות. ושני אלה ביחד: הפה הפשוק והעיניים הישירות – יוצרות מסר של פרובקטיביות. 

הידיים: יש רווח גדול  בין האצבעות, מה שמשדר, שוב, פתיחות ורצון להגיע וליצור קשר (ידיים מכונסות או או קפוצות – משדרות כמובן ההיפך: הימנעות ומתח). (שני אלה מחזקים את המסר הפרובוקטיבי של השפתיים והעיניים). עוד נקודה לגבי האצבעות: בשתי תמונות: C ו- A האצבע המורה רחוקה מן היתר מצביעה כלפי מעלה (מה שעשוי להתפרש גם כמסר של אופטימיות ודומיננטיות וגם כמראה על כיוון: כלפי החזה). עוד נקודה בקשר לאצבע המורה; בשני המקרים מדובר על אצבע ביד שמאל, יד זו היא היד הריגשית, כך שמדובר בעיקר על דומיננטיות של הצד הרגשי של הגברת (אם זו הייתה היד השניה הדומיננטיות הייתה מנטלית). 

נקודה נוספת מעניינת, היא המיקום של היד המונחת על המותן; למעט תמונה A, בכל שלוש התמונות האחרות היד מנוחת יחסית גבוה, אפשר להגיד: מעל למותן, זו תנוחה המזכירה מעט תנוחת ידיים על המתניים – גברית. נשים בדרך כלל שמות את הידיים מעט יותר נמוך ובכך מדגישות את האגן והירכיים, הגברים מדגישים את המותניים והבטן. אצל הגברים החיזוק הוא של שליטה וכוח אצל נשים מיניות. אצל גברים זה מדגיש את היכולת שלהם לפעול מתוך כוח, ואצל נשים זה מדגיש את העובדה שהן זמינות מבחינה מינית. אצל אדריאנה אנו רואים את הגירסה הגברית, הכוחנית יותר, מה שמראה באישיותה היא אולי נוטה פחות למיניות הנשית המזמינה והפסיבית, ויותר למיניות הגברית היוזמת והכוחנית. ואישור מעניין נוסף לתזה זו ניתן לקבל מתמונה D, שם היא ידה השמאלית כמו מנסה לפתוח את החולצה מלמטה ( או לפחות לרווח את מיפתח החולצה) והנה האצבעות במקום להיות נינוחות הן כמו מקופלות ומסתבכות האחת בתוך השניה, כמו מראות מתח וחוסר נינוחות, בעשיה של משהו שאמור לשדר פתיחות וזמינות פסיביים ("אני לא עושה לך, אני פותחת חולצה, כדי שתעשה לי"…). 

לסיכום: נראה לי שהמסר די ברור וחד משמעי: אישיות חזקה מאוד, יוזמת, מלאת ביטחון בעצמה במיניות שלה. אין כאן יותר מדי ממדים נסתרים ומשמעויות מורכבות; משהו בסגנון: 'מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל'. 

Alessia Marcuzzi

A

B

הדמות היא דמות חזקה. מה שמפתיע בתמונות הללו היא המיניות שלה; לכאורה היא משדרת מיניות. אך ברצוני להדגיש שיש הבדל בין מיניות ובין זמינות מינית, מיניות הנה משהו יותר מעודן, יותר מרומז, בעוד שזמינות מינית היא דבר יותר בוטה. בשדר של מיניות יש פלירטוט והזמנה, בזמינות מינית אין שדר, רק הבלטת והדגשת המיניות הנשית. הדוגמא הטובה ביותר היא צורת החזקת האגן של האישה;  אצל Adriana Sklenarikova האגן מוטה הצידה, כאן אין זמינות אלא רק הדגשה מעודנת של האגן, יוצא הצידה כדי לשדר שיש לו חיים משלו (כדי לצוד את העין). לעומת מסר מעודן זה, אצל Alessia Marcuzzi, לעומת זאת, במיוחד ב – B  אך גם ב- A, האגן פשוט זרוק קדימה, באופן שכמו מגיש אותו קדימה, כאומר: קח, הנה זה, הנה 'הסחורה'. ואכן הבלטת האגן קדימה יש בה בוטות, ישירות, אך גם זולות. 

המבט ב- A וב- B ישיר וב- B אף  מתגרה, (זווית ראש קדימה מטה והצידה), משדר כוח, בעיקר חוסר פחד. 

הפישוק והידיים הרחוקות זו מזו ממשיכות את אפקט הכוח. אך אם נחזור לנושא המיניות שהוזכר בהתחלה, אז המיניות שלה אינה נובעת במיוחד מאנרגיה מינית חזקה או מאישיות בעלת מיניות מפותחת, כאן המיניות שלה היא יותר חלק מן האישיות החזקה. היא יותר סחורה מאשר משהו פסיכולוגי או אישיותי. 

בתמונה B  ישנו אלמנט מעניין, שתהיתי עליו זמן מה, וכוונתי לגיד הפנימי בירך של רגל שמאל שלה. הוא מתוח מאוד ומובלט. דבר זה משדר מאמץ או מתח עצום. היא מפעילה על הגוף ובמיוחד על מערכת התמיכה שלה עם המציאות (התפקיד הפסיכוסומטי של הרגליים) מעומס רב. היא מעבידה עצמה ודורשת מעצמה המון. ובמיוחד בקטע הרגשי (צד שמאל של הגוף קשור לעולם הרגש). כך שהבחורה זו מצויה במאמץ מאוד רציני להוכיח עצמה ולהכות שורש בקרקע המציאות של עולם הדוגמנות, מה שקונס אותה מבחינה רגשית. 

Alexandra Kabi

A

B

דמות זו משדרת את הצד היותר רומנטי של הנשיות רפרזנטטיבית, הכל אצלה רך וזורם, אין בוטות או ישירות. יש משחק אך לא משחק פרובוקטיבי. ונתחיל בצורת החזקת הראש (A ו-B) והמבט (B): ובכן בשניהם מודגשת הצידיות, הראש מוחזק על הצד וגם המבט בא מן הצד. הצד בשפת הגוף הוא הפך מן החזית, החזית משדרת ישירות, פורמליות, אפילו עימות, לפעמים, ישיבה או עמידה כשהצד מופנה כלפי מישהו או מבט מבט מן הצד  – משדרים ידידות או רצון במשחק. בשתי התמונות הראש מוטה הצידה, אך עצימת העיניים ב- A, נותנת תחושה של התמסרות לפנטסיה, בעוד שב -בי, זה התגרות משחקית: 'מוכן לשחק? בוא נראה אותך'. 

ארשת הפנים בשתיהן מקרינה מתיקות והתמסרות. 

עם זאת מדובר על אישיות גמישה מאוד, כי הבעת הפנים והגישה הכללית משתנה עם הבגד: בתמונה הראשונה, הבגד אוורירי וקליל, ושפת הגוף אכן רומנטית ורכה. בתמונה הבגדים יותר הדוקים ונוקשים ואכן שפת הגוף מתגרה וחצופה מעט יותר. 

לסיכום: המיניות כאן היא רומנטית, ואם ישנה התגרות, היא עדינה ומשחקית. 

Amy Dumas

A

B

C

D

וואו, איזו עוצמה נמרית. (בעיקר תמונה A),  עם זאת למרות ההתגרות של תמונה A, הדמות הזו צפנת מאחורי החזות החזקה שלה כמה סימנים שהם די קוטביים לחזות זו. 

ונתחיל עם תמוה איי, וכאן, למרות זווית הנגיחה של הראש והמבט שבא מלמטה למעלה, 'בוא נראה אותך', החלק ששובר מעט את האחידות כאן הוא הפה, שהוא מעט קפוץ ומעט שמוט מטה, התחושה שהוא מעניק היא של אכזבה, לאו דווקא של חושניות ותשוקה. 

ונעבור לידיים, בעיקר ב 'בי' ו 'סי', שם האצבעות מעט ננעצות בבשר המותן מה שעשוי לשדר מתח, עצבים וכעס עצמי ('אני דוקרת עצמי עם הציפורניים'). ושתי תמונות אלו ביחד עם שמיטת הגוף  והחיוך המאומץ של 'B. והמבט המסכן יחד עם הבעת הפנים העצובה – של 'סי' נותנים לנו תערובת של מתח, עצבות, תשישות ירידה בדימוי העצמי. (ישנה אמנם אצבע דומיננטית בA' וC', אך הם נופלים תחת התמונה הכללית). ובתמונה 'Dי', הגוף חסר חיוניות ועוצמה כיוונית, בשעה שהפנים מראים דאגה וחשש העיניים נעוצות בחוסר וודאות במרחק. 

הרושם הכללי (וההיפותזה) היא  של מישהי חמודה המשלמת מחיר כבד על תדמית שמצאה עצמה בעולם שהוא קצת הרסני מדי עבור מה שבאמת חי בה בפנים.

פתגמים, משפטים וסיפורים – חסידיים.

Исаак Аскназий Еврейская свадьба.jpg

https://tinyurl.com/y367t92p

https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D_%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A7

http://www.yossi-alfi.co.il/page2.php?id=135

https://www.zusha.org.il/person/%d7%94%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%9d-%d7%98%d7%95%d7%91/

https://www.text.org.il/index.php?book=0510083

https://www.haaretz.co.il/literature/1.1067973

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3142550,00.html

https://tinyurl.com/y5mhu9l8

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏15‏ אנשים‏, ‏‏‏אנשים עומדים‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏‏

קטגוריה: אמנות, יצירה ויוצרים.

"שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה."

(אורחן פאמוק,'הספר השחור')

"כל הסופרים הינם גאוותנים, אנוכים, ועצלנים, ובבסיס המוטיבציה הבסיסית

שלהם שוכן מיסתורין. כתיבת ספר הינו מאבק קשה ומתיש, כמו התפרצויות כאבים

של מחלה. אף אחד לא היה לוקח על עצמו דבר כזה, אלא אם כן מה שמניע אותו

הוא איזשהו שד שכלפיו אינו יכול להתנגד ואותו אינו יכול להבין".

ג'ורג' אורוול

***

מהאנשים שהביאו לכם את המונה ליזה, האדם החושב וליל כוכבים, הנה 18 ציטוטים של כמה מהמוחות המבריקים ביותר שעיצבו את תרבותנו במאות השנים האחרונות.

1. "כל ילד הוא אמן. הבעיה היא להישאר אמן כאשר הוא גדל."

פאבלו פיקאסו.

2. "כשאני מסיים תמונה אני אוחז לידה עצם מעשה ידי אלוהים – אבן, פרח, ענף של עץ או את ידי – כמבחן סופי. אם הציור עומד לצד מה שהאדם אינו יכול ליצור, הציור אותנטי. אם יש התנגשות בין השניים, זו אמנות גרועה."

מארק שאגאל.

3. "יש שאומרים שהם רואים שירה בציורים שלי; אני רואה רק מדע".

ז'ורז' סרה

4. "אדם מאמין כי כל הדיוקנאות האחרים הם בעלי דמיון נאה, חוץ מזה של עצמו."

אדוורד מונק

סלבדור דאלי, אחת הדמויות הססגוניות באמנות, הושפע ביצירותיו מתורותו של פרויד.

5. "דבר אינו בזבוז זמן אם אתה משתמש בחוויה בתבונה."

אוגוסט רודין

6. "על ידי שחרור מפני השטח, אדם מגיע קרוב יותר אל חוקי החומר; שהם גם חוקיה של הרוח."

פיט מונדריאן

7. "אין לי פחד לבצע שינויים, להרוס את התמונה וכדומה… מכיוון שלציור יש חיים משל עצמו."

ג'קסון פולוק

8. "אנו חיים בתוך קשת בענן של אנדרלמוסיה."

פול סזאן

9. "אילצתי את עצמי לסתור את עצמי במטרה להימנע מלציית לטעם של עצמי."

מרסל דושאן

10. "הייתי רוצה לתפוס מחדש את רעננות הראייה האופיינית לנעורים בראשיתם, כשכל העולם חדש עבורם."

אנרי מאטיס

11. "אמנות היא לא מה שהאמן רואה, היא מה שהוא גורם לאחרים לראות."

אדגר דגה

12. "החיים הם בקושי יותר משבריר שנייה. כל כך מעט זמן כדי להכין את עצמך אל הנצח."

פול גוגן

"ליל כוכבים" של ואן גוך – "השקעתי את לבי ונשמתי ביצירתי, ויצאתי מדעתי בתהליך."

13. "כל אחד מדבר על אודות אמנותי, ומתיימר להבינה כאילו היה צורך להבין, בעוד שיש צורך פשוט לאהוב."

קלוד מונה

14. "בנהרות, המים שבהם אתה נוגע הם האחרונים של מה שעבר; והראשונים של מה שיבוא. כך גם עם זמן ההווה."

לאונרדו דה וינצ'י

15. "יום אחד מן הראוי להודות באופן רשמי כי מה שקרוי בפינו מציאות אינו אלא אשליה גדולה אף יותר מעולם החלומות."

סלבדור דאלי

16. "אני חושב שלהחזיק באדמה ולא להרוס אותה זו האמנות היפה ביותר שמישהו אי-פעם יוכל לרצות להיות הבעלים שלה."

אנדי וורהול

17. "צבע הוא המקלדת, העיניים הן ההרמוניות, הנפש היא הפסנתר מרובה המיתרים. האמן הוא היד שמנגנת, נוגעת בקליד זה או אחר, כדי להביא לרטט בנשמה."

וסילי קנדינסקי

18. "דברים גדולים נעשים על ידי סדרה של דברים קטנים המצטרפים יחדיו."

וינסנט ואן גוך