אנו יושבים ומביטים במסך בדיווחים שוטפים אודות מלחמת 'צוק איתן'.
הייתי רוצה 'לפרק' את מה שבא אלינו מן המסך, לרבדי עומק שונים.
בהקשבה ובצפייה של הדיווחים ישנן 4 רמות.
רמת הפשט היא מה שאומרים, המומחים, הקצינים והחיילים. מה דעתם? מה המידע? מה קורה? מה עתיד לקרות?
רמת הרז הוא היא איך הם אומרים זאת? בכעס, בחוסר אכפתיות, בנונשלנטיות, בנחישות וכו'. (רובד או רמה זו נתונים יותר לאופי האישיות של הדובר, וזאת ניתן לראות היטב באמא ממוצא אמריקאי, אחת משלושת האימהות של שלושת הנערים הנחטפים והנרצחים, שלא משנה על מה היא מדברת, היא מחייכת רוב הזמן…).
המדובר באיזה סוג של רגש הם יוצקים לעמדותיהם ודעתם.
הרמה השלישית היא רמת הסאבטקסט. זו רמת הדרש. אפשר להבין לפי אופי ניסוח המשפט, לפי המלים הדומיננטיות, לפי לפני איזה משפט יש הפסקה דרמטית, איזו מילה מוצבת בתחילת המשפט ואיזו בסופו, איזו מילה מופיעה יותר פעמים מהאחרות. כל זה יכול להראות מה בעצם הם מנסים להגיד אפילו מאחורי הניסוח הזהיר של הדברים. ברמה זו אפשר למצוא שני אנשים שיגידו את אותו הדבר עם אותה שפת הגוף, עדיין אופן ניסוח המשפט, יעשה את ההבדל; מה קיים בין ומאחורי המלים, זו רמת המסר.
הרמה הרביעית היא רמת הסוד: ממה הם נמנעים מלהגיד, מה חסר במשפטים שלהם.
וכאן (ברמה זאת) מסתמן משהו מעניין, מה שהם אומרים כול כולו, או לפחות רובו, מצוי תחת המטריה של פטריוטיות ("אנו חזקים", "אנו נמחק אותם", "תנו לצה"ל לנצח", "מה הם חושבים להם, להם מותר להפגיז אותנו ואנחנו נהיה סתם פרייריארים?) "אנחנו נראה להם מזה", "נראה להם שאיתנו לא כדאי להתעסק, אחת ולתמיד", "נראה להם ש'בעל הבית השתגע"'.
כולם מדברים בשפה הפטריוטית, ואוי למי שבימים אלו יעיז להביע פקפוק או ספק באחד מן המשפטים הללו – למשל כמו אורנה בנאי שהעיזה לבקר משהו אצלנו, נאצות וקללות חריפות היו מנת חלקה.
ומה שחסר, מה שלא נשמע במשפטים החוזרים הללו אלה המשפטים האנושיים, הכוונה לצער והלם כתוצאה מהריגה של ילדים קטנים ואימותיהם. במקום זעזוע הפטריוטיות מנסה להתעלם מזה, או רק מזכירים את זה בהקשר של רשעות החמס שמשתמש בהם כבמגנים אנושיים.
ובחזרה לרמת הסוד, אדם ניכר פחות במה שהוא אומר כמו במה שהוא נמנע מלהגיד. מה חסר במילות הדוברים? למשל: זעזוע ויגון על 780 הרוגים, רובם (או לפחות חלקם) כנראה נשים וילדים שאין להם חלק במלחמה.
מפעם לפעם מישהו מתכסה בעלה תאנה זעיר, משהו כמו כן, באמת חבל", ובזה זה נגמר, אולי עוד חצי משפט וזהו.
מרוב שאנו מזדהים עם עמדתנו (ועם העוול שנגרם לנו) – אנו לא מסוגלים לכאוב את כאבי הילדים ואימותיהם. שוכחים את ההומניות; הזדהות עם סבל האחר רק בגלל שהוא בן אדם, כמונו.
"הבא להרגך השכם להורגו" הוא משפט שבמידה לא קטנה צודק (למרות שכפי שאמר גנדהי נשיא הודו שנרצח: "עין תחת עין וכל העולם עיוור"). הם מפגיזים אותנו ועלינו בהחלט להגן על עצמנו על ידי תגובה קשה. אך לא זו הנקודה. ברור שנקודת ההתחלה שלנו צודקת - אך הדבר הכי מטריד כאן זו הדה-הומניזציה.
הפטריוטיות מעוורת אותנו מלראות את הצד האנושי.
ליבנו נאטם נוכח אלפי הפליטים שבקריאת צה"ל עוזבים את ביתם כשרק בגד לגופם ומתגוררים במתקני אונר"א. ושוב, לגבי 14 הילדים שנהרגו מפגז בחצר של אונר"א . רק לפני מספר מועט של ימים.
אנו חוסים בצל הפטריוטיות, מקיפים באהבה משפחות נופלים ופצועים, אך מה עם כל האבות (של הצד האחר) שאיבדו את ילדיהם ואף את נשותיהם? אין בנו קצת חמלה עליהם?
בכל מלחמה קיימת דה- הומניזציה, ציור של האויב כלא אדם, כחיה טורפת. שחוקי האנושיות המתחשבת לא חלים עליו. וכך זה משקיט את מצפוננו. אבל כאן חייב לעבור קו אדום, קו גבול, בין אלה שמתכוונים להורגנו ובין מי שנקלעו לקו האש (נשים וילדים וסתם אזרחים).
אז מה עושים שאין יכולת למתוח קו בין קורבנות תמימים לבין חיילי החמס? ובכן אם ישנו סיכוי לאבד צלם אנוש, שטייס מוריד פצצה של טונה והוא לא משוכנע שבמרחב ההפצצה אין ילד או אישה – לא יורים.
אל לטייסים ולמפקדי טנקים ותותחנים – לנוח מתחת למסכה ולשיריון של התפקיד. התפקיד הוא הנבל הגדול ביותר במלחמה הזו. זה התפקיד שהורג ילדים מבלי להניד עפעף ("חשתי מכה קלה בכנף" [דן חלוץ]. הם רק הוציאו לפועל את הפקודה. היינו בורג קטן. וזה לא האדם שהורג נשים וילדים, זה התפקיד. תחתיו אנו מוגנים ובשמו אפשר לבצע דברים איומים.
בשבוע שעבר התפרסמה ב"הארץ", במדור "ספרים" סקירה של ספר בשם: חיילים : ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט : פרוטוקולים של לחימה ומוות / סונקה נייצל הראלד ולצר
וכאן אני עומד לעשות השוואה נוראה ולא צודקת לגבינו. אין מקום כלל להשוואה בינינו ובין המפלצות אדם הנאציות! אך אני נעזר בזה עם כל ההסתייגויות שבעולם, רק כי זה מראה מה השלמה מלאה עם תפקיד יכולה לעולל למצפון האנושי, ועד כמה הסתופפות בצל התפקיד, עלולה להביא לדה הומניזציה.
ואני מתנצל מראש על עצם ההשוואה, אסור לעשות אותה, אך התלבטתי רובות והחלטתי שאני חייב להביא אנלוגיה להשחתה של התפקיד את המקום האנושי. עד כמה הזדהות עם תפקיד יכולה לגרום לדה הומניזציה, ועדיין ליבי לא שלם עם ההשוואה הלא צודקות והנוראה הזאת. ואני מתנצל מראש על ההשוואה, זה רק לצורך הדגמה (לא צודקת כלל) של עד כמה הזדהות עם התפקיד יכולה לפגום בממד האנושי.
"בראשית מלחמת הﬠולם השנייה יזם המודיﬠין הבריטי את אחד ממבצﬠי הריגול הגדולים והחשובים בהיסטוריה: אנשיו התקינו מיקרופונים זﬠירים בכמה מתקני כליאה, והאזינו בשיטתיות לאלפי שבויי המלחמה הגרמנים שנכלאו בהם. האזנות הסתר נוﬠדו לסחוט מהשבויים הגרמנים מידﬠ ﬠל ﬠניינים צבאיים, כמו תוכניות מבצﬠיות וכלי נשק חדשים. אבל השבויים, שלא ידﬠו כמובן שהבריטים מאזינים להם, דיברו בגילוי לב גם ﬠל נושאים אחרים: הﬠרים שביקרו בהן, בני המשפחה שהתגﬠגﬠו אליהם, וגם ההריגה והאלימות הקיצונית שהיו חלק מחיי היומיום שלהם, מﬠורבותם האישית בביצוﬠ פשﬠי מלחמה ויחסם להשמדת יהודי אירופה.
הוורמאכט פעלו בשנת 1941 כרוצחי המונים, הם השתתפו בהשמדה בשטחי ברית המוצעות בלבד. הם ריכזו יהודים ליד בורות שהקרבנות נאלצו לחפור בעצמם וירו בהם שורה אחר שורה. יש לציין שנרצחו למעלה ממליון יהודים בשיטה זו, כמות לא מבוטלת. בספר מובאות מספר עדויות מרתקות על אירועים אלו, של חיילים מדרגות שונות בכוח. כך לדוגמה קצין בכיר, אומר שהוא התנגד לרציחת היהודים משום שהיא הייתה לא יעילה ונעשתה בפומבי. חייל אחר התרעם על כך, שלא ניתן היה להתעלל מינית ביהודיות בשל חוקי הגזע".
איך אפשר להסביר את ההתנהגות המפלצתית של החיילים? ובכן, התפקיד ודרישותיו הם שעיצבו את התנהגות החיילים יותר מכל דבר אחר", קובעים המחברים, "והאידיאולוגיה יכולה לספק נימוקים למלחמה, אבל היא אינה מסבירה מדוע חיילים הורגים או מבצעים פשעי מלחמה". רק ההזדהות עם התפקיד שמטילה על החייל ההוויה הצבאית היא שיכולה להסביר הרג ברוטלי ופשעי מלחמה, וזו גם הסיבה שהמלחמה מזמנת תקריות שאינן קשורות לאידיאולוגיה של אחד הצדדים.
הנה כמה קטעים נוראים (אפשר לדלג) מן הספר:
פעם השתתפתי בזה […] זה היה כשהשתתפתי במערכה על פולין. עשיתי שם טיסות תובלה. הייתי פעם בראדוֹם ואכלתי שם ארוחת צהריים בגדוד של ואפן-ס"ס שהיה שם. ואז סרן אחד מהס"ס, או מה שהוא לא היה, אמר לי: ‘בא לך לבוא לחצי שעה? תקבל תת-מקלע וקדימה ניסע.’ אז אני כבר הולך איתם. היתה לי עוד שעה אחת פנויה, אבל הלכנו למקום שנראה כמו בסיס צבאי וחיסלנו אלף וחמש מאות יהודים. […] חשבתי על זה – דווקא לא היה נחמד." סגן מהלופטוואפה, 16 באפריל 1943
הנה , לדוגמא , השיחה הבאה שהתנהלה ב30 באפריל 1940 בין סגן משנה מאייר , טייס בלופטוואפה ובין פוהל , טייס מודעין בעל אותה דרגה.
פוהל : "ביום השני למלחמה הייתי צריך להטיל פצצות על תחנת הרכבת בפזן. שמונה פצצות מתוך שש-עשרה נפלו בעיר, לתוך הבתים. לא שמחתי בגלל זה. ביום השלישי לא איכפת לי, וביום הרביעי התחלתי להינות. זה היה הכיף שלנו לפני ארוחת הבוקר, לצוד בשדות חיילים בודדים עם המקלעים שלנו , ולהשכיב אותם שם עם כמה כדורים בגב".
מאייר : "תמיד נגד חיילים? ."
פוהל : " גם אנשים. תקפנו את השיירות בכבישים. הייתי במבנה. זרקנו על הכבישים ועל התעלות, בגלל שתמיד נחפרו שם תעלות. המטוס רעד, בכל פעם מחדש, ועשיו התחיל העסק בפנייה שמאלה, עם כל המקלעים ומה שאתה יכול לעשות. ראינו שם סוסים עפים. "
מאייר : " גועל נפש, זה עם הסוסים… לא!"
פוהל : כאב לי על הסוסים . על האנשים בכלל לא. אבל כאב לי על הסוסים עד היום האחרון" .
סגן משנה פוהל מספר על הימים הראשונים במערכה על פולין, ומדבריו עולה כי נזקק לשלושה ימים בלבד כדי להתרגל להפעלת אלימות. כבר ביום הרביעי הוא החל להינות מהעניין, עובדה שהוא ממחיש בתיאוריו על הכיף שלפני ארוחת הבוקר" , הדבר היחיד שהוא לא התרגל אליו היה פגיעה בסוסים.
ישנם עוד ציטוטים, אבל עד כאן, היתר מזעזע מידי.
אז מה אני רוצה להגיד? שהחיילים שלנו הם כמו הנאצים? האם יש מקום אפילו חלקיק של מקום להשוות, בשום פנים ואופן. חלילה וחס, אין מקום להשוואה. פה אנו באים לא לפגוע באזרחים רק בחמס שפוגע בנשינו וילדינו ללא הבחן מתי שמתחשק לו, וכל שרצינו זה ללמד אותו לקח שלא יעשה זאת יותר.
אז מדוע בכל זאת הבאתי את האנלוגיה והציטוטים? רק מתוך סיבה אחת. אין דבר משחית יותר ויוצר יותר דה הומניזציה מאשר התפקיד, ולא משנה איזה תפקיד. למשל רופא, ברגע שהוא נכנס לתפקיד, מיד ישנה דה הומניציזה, ואותו הדבר פקיד באשנב רכבת. וההשחתה הגדולה מתרחשת כשהתפקיד בא על חשבון משהו (ותמיד הוא בא על חשבון משהו) ובמלחמה וברפואה וגם בשטחים אחרים – התפקיד בא במקום אנושיות. וכשיש תפקיד, האנושיות יכולה להכביד. וקל להיפטר ממנה.
והכי חשוב לזכור, בעת ביצוע התפקיד – זה את ההומניות, את האנושיות, ואת זה כה קל לשכוח כשאנו בתפקיד. או מזדהים עם התפקיד של הלוחמים שלנו.
גבריאל רעם 25.7.14