ארכיון הקטגוריה: דת ואלוהים

הנביא

הבניא ירמיה

אחת הרמות הגבוהות ביותר עבור ישות רוחנית היא נביא, מה שמסמל אותו כנביא הוא השכינה שהיא הנוכחות הנשית האלוהית מעל ראשו..

נביאים רבים מוזכרים בתנ"ך, ויש להם משימה, להראות עד כמה כולם מתדרדרים, לנזוף בהם, ולקרוא להם לחזור לחיות בהתאם לגבוה (אלוהים). אף אחד לא אוהב שאומרים לו אתה לא בסדר, אבל זו המשימה שלו, שעליה לא מודים לו בלשון המעטה..

אבל להיות נביא זה לא רק שליחות גבוהה כפויה בתנ"ך, אתה יכול להפוך לנביא אפילו בימינו..

ואם הנביא יחליט להיות מורה רוחני – תלמידיו לא יחזיקו מעמד. והם עוזבים לא בהכרת תודה אלא באנטגוניזם מצטבר.

אנשים מגיעים אליו כשהם תקועים במסע הרוחני-אישי שלהם, ובחייהם, באים לייעוץ, התייעצות ושיטה כיצד להשתחרר מלהיות התקוע ולהתקדם למעלה. קודם כל הוא מרגיע אותם שבאופן אישי הם בסדר, אבל במקביל הוא מראה להם באיזה עולם הם חיים, הוא מתמודד איתם עם המציאות ומעיר אותם כל הזמן אליה (וכמובן שלהם) אפשרויות גבוהות יותר). והמציאות הזו לא נחמדה בלשון המעטה, הוא מפשיט מסכה אחר מסכה, הונאה אחר הונאה, עוול אחד אחרי השני, אפליה אחר אפליה, ניכור אחרי השני, שיחה חסרת משמעות אחת אחרי השנייה, חושף את ניצול החלשים, מנצלים את הרגיש והעדין. להכיר עד כמה הכל שקוע ברמה האנושית סביבם – זה לא סוג העולם שהם צריכים לחיות בו. אבל למרבה הפלא הם יעדיפו להרגיש שמשהו לא בסדר איתם מאשר לדעת שהם חיים בעולם כזה עולם חשוך…

הבעיה הגדולה ביותר עבור המחפש הרוחני שלו היא שתורתו של הנביא מנפצת את רוב האשליות שלהם. אנחנו ניזונים מהחברה בכלל ושאנחנו מאכילים את עצמנו; האשליות האלה אומרות שבעצם הרוב בסדר, החברה מתקדמת בכל דבר. בעצם המצב שלנו לא כל כך גרוע, וככל שאנו (כחברה וכפרטים) לומדים ועושים מאמצים לשיפור – החיים שלנו בדרך להשתפר. אנו משוכנעים שהאנושות בכלל והחיים שלנו בפרט – נמצאים במסלול הנכון, ומשתפרים כל הזמן. והנביא, בהיותו נביא, תוקף את צורת החשיבה הזו.

האפלה של הלא נודע מוצגת מדי פעם על ידי הוגים רדיקליים וביקורתיים מרדניים (אקזיסטנציאליסטים על ידי רובם). ומבחינת אותם קולות – הם משתנים, מושתקים והקצוות החדים מוסרים על ידי רשויות אקדמיות ומומחים. אפילו קולות כמו פרידריך ניטשה ("צריך להשיל את הטעם הרע של רצון להסכים עם רבים. כל מה שיכול להיות משותף תמיד חסר ערך. בסופו של דבר זה חייב להיות כפי שהוא ותמיד היה: דברים גדולים נשארים לגדולים , תהומות לעמוקים, ניואנסים וצמרמורת למעודן, ובקיצור, כל מה שנדיר לנדיר"). אלבר קאמי על האבסורד, סורן קירקגור על חרדה (חרדה). מרטין היידגר על התגרשות מהוויית הדברים, ועל 'להיות לקראת המוות'. ואפלטון במשל שלו לאגדת המערה.

 והשינויים הללו והתת-הערכה של המסר הביקורתי המהפכני ביצירותיהם – נעשים כל הזמן ברוב היצירות הביקורתיות והמהפכניות, אך אי אפשר לעשות זאת עם יצירותיו של הנביא, מחאתו כה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה, עד ש הדרך היחידה היא לנטוש אותו ואת יצירותיו. אנשים לא יכולים להבין שהדרך אל האמת היא בדיוק מובילה דרך המבט החשוך והנסתר הזה של המציאות, על ידי קפיצה לתוכה, מימוש האמת שלה ודרכה להגיע לחוף השני. (רק 2 דוגמאות לצד האפל: האופן שבו מטפלים ומתעללים באנשים הרגישים ביותר ובנשים הצעירות המושכות (והנשים בכלליות).).

האופן שבו הנביאים מחברים את דבריהם יחדיו – לא ניתן היה לתמרן, ללטש, לבטל או להתעלם, שכן כל משפט הוא כל כך עוצמתי, ברור וחד – שיש לעמוד מולו, ואז האפשרויות היחידות שיש לקורא או לתלמיד או למאזין, הוא להסיר את עצמו מהנביא, כי הוא לא יכול היה להתמודד עם תמונת העולם שהנביא מצייר. כי הוא לוקח את זה אישית.

אם אתה רוצה להגיע לאור אתה צריך לעבור דרך הצד האפל. צוללים לתוך החושך, הולכים לאיבוד בתוכו, ורק בו מתחולל מהפך הקסם – מגיעים לצד השני שהוא הצד של ארץ הקסם ושל תודעה עליונה.

הנביא מדבר בשפת המציאות, שהיא חשוכה. התעלמות מהצד האפל של החיים האנושיים תגרום להם להמשיך להישאר תקועים באותו רחוב חד סטרי לנצח. רק הודאה בצד האפל של האנושות, ונע דרכו ועל ידו – היא הדרך היחידה להיגאל מהמצב התקוע של האנושות בכלל ושל יחידים בפרט.

אף אחד לא אוהב נביאים, כל מי שמקשיב להם שונאים אותם. כי דרך החזון. שלהם הם רואים  את מה שאחרים מתעלמים ממנו. ומה שהם מגלים לאחרים גורם להם אי נוחות רבה. שכן הרוב רואה רק את מה שלא גורם להם לדיסוננס רגשי, והראייה החודרת של הנביאים מאפשרת לאמת לא נעימה לצוץ על פני השטח שגורמת לו להיות מאוד לא פופולרי.

ללמידה ממנו יש אפקט מצטבר, לאחר זמן מה, החיים הופכים לבלתי נסבלים, אף אחד לא עובר את התהום.

הנביא הוא אויב של אלה שלא יכלו לעשות סוג של קפיצה קוונטית, מהסטטוס קוו שלהם לרמה גבוהה יותר. זו קפיצה מפחידה, קפיצה דרך הלא נודע.

הרוב לא עושים קפיצות, רק התקדמות צעד אחר צעד, הם לא יכולים להתמודד עם התהום לפני כל קפיצה.

הנביא כמורה רוחני מלמד רק בהיפוכים, והפיכת דברים ודרכי חשיבה – הפוך. וכדי להיות מסוגל לעשות את זה אתה צריך קודם כל לקפוץ אל הלא נודע ואז לנסוע דרכו, זו דרך הנסיעה שלך, מאוד לא בטוחה, איך אתה יכול לסמוך על התהום האפלה שדרכה ואחריה אתה הולך למצוא את עצמך ברמה אחרת בממד אחר? מי מסוגל לחיות חיים של התקדמות וצמיחה פנימית על ידי קפיצות אל הלא נודע כדי לנחות בארץ הקסומה של התודעה הגבוהה?

אם אתה רוצה ללמוד או להתקדם על ידי קפיצה אל הלא נודע אתה חי בחוסר ודאות וחוסר ביטחון מתמידים. אתה צריך לוותר על הוודאות של מה שאתה יודע.

הם חוששים שהמחיר לאפשרות לקפוץ לחושך של הלא נודע הוא להיות  נמחץ או הולך לאיבוד בתהום, או שניהם – וזה יותר מדי עבורם.

ואנחנו חונכים ומותנים בכבדות שלא להתקרב לחיים דרך הלא נודע; דרך בלבול, פרדוקסים וכל מה שנמצא מחוץ לרצועה הצרה של ההבנה והלמידה ההגיונית שלנו.

אבל הנביא שוטף את כל ההתניות הללו באומרו שמה שלימדו אותך טוב לרצועה הצרה של מה שכבר ידוע, אבל אם אתה רוצה להגיע לאמת ולחכמה ולרמה גבוהה יותר של קיום – עליך לחיות בהתאם. וביחס אל הלא נודע הגדול, ורק אם תיתן לעצמך להשתמש בלא נודע כגשר להבנות גבוהות יותר – לא תישאר תקוע ברגיל ובממוצע.

המעטים שעבדו עם התהום, עם הלא נודע – כבר נמצאים בארץ קסם, הם נביאים צעירים, אבל ארצם היא כבר ארץ נביאים. הם צעירים בזה, נביאים קטנים עדיין… אבל אם עכשיו הם יכולים לעבוד עם הלא נודע הם יכולים להגיע לארץ הנביא בעצמם ולהפוך אותה למולדתם. אבל רוב המחפשים עם נביא כמורם – בורחים מהתהום מבלי להפנות את ראשם לאחור.

אם הוא חלק ממשפחה הוא יידחה בסופו של דבר. אפילו הם לא יכלו לחיות עם קריטריונים כה גבוהים באופן אינטימי כל כך שגורמים להם אפילו לפתח סוג של אלרגיה נגדו.

להיות נביא זה לא עמדת מעמד גבוה כמו גורו בסנסקריט ולאמה בבודהיזם הטיבטי. שניהם מקבלים תלמידים שמתרגלים ביטול עצמי. זה לא קורה עם הנביא, המאפיין היחיד המשותף לכול הנביאים הוא ענווה גדולה, למרות רמתם הגבוהה הם אף פעם לא מנצלים את רמתם כדי לקבל שליטה ושימוש בעוקבים שלהם.

הערה: אחד הזרמים המרכזיים של הקבלה: (מיסטיקה יהודית) הוקמה על ידי אברהם אבולעפיה ונקראת "קבלה נבואית" – היא נועדה לייצר מצב של מצב מיסטי בו מתגברים על הגבולות המפרידים בין העצמי לאלוהים.

.. .*

"כהן ונביא" מאת אחד העם:

פרופ' משה אידל – פתיחה לעולם הקבלה – הרצאה 5 : הקבלה הנבואית של אברהם אבולעפיה.

פרופ' משה אידל על הקבלה הנבואית של רבי אברהם אבולפיה, שהיה בין המקובלים היחידים שהתחלק יחד עם ניטשה ברעיון של עבודה עצמית של פיתוח העל אדם. אבולעפיה קרא לזה: להתפתח לדרגת הנביא.

לקראת יום הכיפורים. 2021.

………

יום הכיפורים הוא יום בו חלקנו נזכר באלוהים. ועושים מאמץ אחרון או ראשון להיטיב את דף הזכות והחובה שרשום אצלו.

אלוהים כמנהל חשבונות, או מנהל בית ספר קפדן. יש לנו ציון עובר או נכשל?

אלוהים כל יכול שכדאי להסתדר איתו.

ובכלל, אנו רגילים לחשוב על עצמנו כעל נתונים בחסדי האלוהים. ברצותו יעזור או יחנון, ברצותו ירשיע, או לא ירחם כלל (כלשונו של עמיחי).

אך מה אם מצב הדברים הפוך?

 שהוא נתון לחסדנו, הוא בידינו? בידיים רפות מאוד ולא אחראיות.

ומה אם אלוהים בותר למיליוני חתיכות לא שוות. ומקום המשכן שלו – בני אדם? והוא נתון לחסדם?

אלוהים המתפלל בכל אחד מאיתנו לרחמים ולחסד, לתת לו מקום על ידי פינוי האגו. אלוהים שכל משבר נפשי מטלטל אותו קשות.

אלוהים המשול לבן אצילים שהפך לעבד לילד בן 4 פרוע ופגיע. שמכל שיגיונותיו וחולשותיו של הילד – הוא סובל.

אנו הסוהרים של אלוהים, בתי הכלא בתוכם הוא בגלות. הרוב הגדול של בני אדם מתפלל לאלוהים גדול ובלתי מושג, ורוב לא פחות גדול טוען שהוא בכלל לא קיים. בשעה שהוא סובל בתוכנו, מצומצם בכלא הנפש ומחוק בתחום התודעה.

רע ומר לאלוהים. הרוב החילוני רומס אותו ברגל גסה, נעדר רוחניות רוך והתחשבות במטען היקר שהוא נושא בתוכו.

הדתיים אמנם מתייחסים אליו, אך בכיוון ההפוך; לא רגישים לאלוהים שבפנים ומתפללים לאלוהים גדול, משוחרר ואומניפוטנטי הנמצא מחוצה להם.

ויש מיעוט קטן של עדיני נפש שזכו למנה גדושה של אלוהים בתוכם וזה עושה את חייהם לקשים מנשוא, זו הסיבה לחייהם הקשים של עדיני הנפש, המטען היקר שהם נושאים בתוכם. הם מנסים להיות נאמנים לו מבלי דעת. וזאת בתרבות ואקולוגיה שחיות בניגוד לדרך של התחשבות בו. והם סובלים, ודרך הסבל שלהם – הוא סובל בתוכם. ובדרך כלל אינם מחזיקים מעמד בין הפטיש של הרוב ובין הסדן של אלוהים והם נשברים בשלב זה או אחר, באופן זה או אחר. ההתנגשות בין יותר מידי אלוהים בפנים ובין פחות מידי אלוהים סביבם – שוחק אותם ומביא למשבר במוקדם או במאוחר.

אלוהים נמצא במצב של החלשה ופירוד, משתוקק להתאחד עם כל חלקיקיו ולהיות במצב חזק ומשפיע. אך הוא לכוד, מפורר ומוחלש.

אלוהים הוא עבדנו, והוא יכול לקבל שחרור יחסי על ידינו, על ידי עבודה של תיקון פנימי. זאת עבודת האלוהים היחידה.

 

תקוותו שבמהלך חיינו, נעצים אותו, נרחיב את תחום הכלא שלו (הנפש), ונצמיח אותו דרך התודעה שלנו.

המלך ארתור נתן חידה לאבירי השולחן העגול. שם אותם באולם, קיר אחד לבן וממולו קיר שחור. "הקיר הלבן הוא אלוהים, הקיר השחור הוא כל מה שאינו אלוהים, היכן ואיך אתה עומדים וניצבים ביחס לשתי הקירות"? שאל המלך. כל האבירים ניצבו ליד הקיר השחור עם פנים לקיר הלבן. כלומר, משתוקקים והולכים אל האלוהים אבל רחוקים ממנו. ''לא'' אמר המלך. "כולכם עומדים הכי קרוב לקיר הלבן אבל עם פנים לקיר השחור". "אתם בכיוון ההפוך לגמרי."

כך גם אנו, בכיוון ההפוך לגמרי, מחפשים (או לא) את האלוהים מחוצה לנו. דמות ערטילאית אי שם בספירות גבוהות בלתי מושגות. בשעה שהוא הכי קרוב, הכי אינטימי, הכי חלק מאיתנו. ואנו דורסים אותו; את החלקים  הכי קדושים בנו.

נשאבים לסערת רגשות עם כל פגיעה ועלבון ובכך נכנסים עם רגליים מזוהמות להיכל האלוהים, לעולם הרגשות. מתמכרים לצרכנות האגו, ובכך מטביעים את הוד קדושתו בחומרים גסים וקשים. אנו חיים בעולם קשה ואנו קשים לעצמנו וכך גם קשים למטען היקר אותו אנו נושאים איתנו. מתמכרים לקונפורמיות חברתית וכך שוכחים את הנאמנות לניצוץ האינדיווידואלי אותו אנו נושאים איתנו שמצטמצם עם כל התקרנפות והקרבת טובת הניצוץ לשם יישור קו עם התנהגות הרוב הקבוצתי בתוכו אנו מוצאים עצמנו בזמן נתון.

האזנה לקולו של אלוהים מזכירה את שמואל הנביא ששמע את אלוהים קורא לו וחשב שזה עלי הכהן הגדול. פעם אלוהים קרא לנו מבפנים, ואנשים שחיו כאן לפני אלפי שנים חשבו שהקול בא מבחוץ. היום כבר כמעט הפסקנו לשמוע את קולו, גם מבפנים. הוא מנסה לתקשר דרך מטאפורות, שירים, שברי דברים אותם אין לנו יכולת לתרגם. אנו מבולבלים מאוד, לא שומעים, ואם שומעים לא מבינים את השפה, וזקוקים לכמה וכמה פילטרים כדי לתת לקולו של האלוהים בתוכנו מבע וביטוי, ועד שהוא מגיע להגיון ולחושים שלנו הוא מאבד את צורתו המקורית ואת המסר שלו. והרוב השקט רואה בזה הזיות במקרה הרע, וסתם ג'יבריש מתת התודעה במקרה היותר טוב. ומיעוט מובחר מנסה לדלות מתוך יצירות האמנות, בדרך כלל, את הקול החנוק של אלוהים.

גבריאל רעם,

 

חייו הקשים של אלוהים…

יום הכיפורים הוא יום בו חלקנו נזכר באלוהים. ועושים מאמץ אחרון או ראשון להיטיב את דף הזכות והחובה שרשום אצלו.

אלוהים כמנהל חשבונות, או מנהל בית ספר קפדן. יש לנו ציון עובר או נכשל?

אלוהים כל יכול שכדאי להסתדר איתו.

ובכלל, אנו רגילים לחשוב על עצמנו כעל נתונים בחסדי האלוהים. ברצותו יעזור או יחנון, ברצותו ירשיע, או לא ירחם כלל (כלשונו של עמיחי).

אך מה אם מצב הדברים הפוך?

שהוא נתון לחסדנו, הוא בידינו? בידיים רפות מאוד ולא אחראיות.

ומה אם אלוהים בותר למיליוני חתיכות לא שוות. ומקום המשכן שלו – בני אדם? והוא נתון לחסדם?

אלוהים המתפלל בכל אחד מאיתנו לרחמים ולחסד, לתת לו מקום על ידי פינוי האגו. אלוהים שכל משבר נפשי מטלטל אותו קשות.

אלוהים המשול לבן אצילים שהפך לעבד לילד בן 4 פרוע ופגיע. שמכל שיגיונותיו וחולשותיו של הילד – הוא סובל.

אנו הסוהרים של אלוהים, בתי הכלא בתוכם הוא בגלות. הרוב הגדול של בני אדם מתפלל לאלוהים גדול ובלתי מושג, ורוב לא פחות גדול טוען שהוא בכלל לא קיים. בשעה שהוא סובל בתוכנו, מצומצם בכלא הנפש ומחוק בתחום התודעה.

רע ומר לאלוהים. הרוב החילוני רומס אותו ברגל גסה, נעדר רוחניות רוך והתחשבות במטען היקר שהוא נושא בתוכו.

הדתיים אמנם מתייחסים אליו, אך בכיוון ההפוך; לא רגישים לאלוהים שבפנים ומתפללים לאלוהים גדול, משוחרר ואומניפוטנטי הנמצא מחוצה להם.

ויש מיעוט קטן של עדיני נפש שזכו למנה גדושה של אלוהים בתוכם וזה עושה את חייהם לקשים מנשוא, זו הסיבה לחייהם הקשים של עדיני הנפש, המטען היקר שהם נושאים בתוכם. הם מנסים להיות נאמנים לו מבלי דעת. וזאת בתרבות ואקולוגיה שחיות בניגוד לדרך של התחשבות בו. והם סובלים, ודרך הסבל שלהם – הוא סובל בתוכם. ובדרך כלל אינם מחזיקים מעמד בין הפטיש של הרוב ובין הסדן של אלוהים והם נשברים בשלב זה או אחר, באופן זה או אחר. ההתנגשות בין יותר מידי אלוהים בפנים ובין פחות מידי אלוהים סביבם – שוחק אותם ומביא למשבר במוקדם או במאוחר.

אלוהים נמצא במצב של החלשה ופירוד, משתוקק להתאחד עם כל חלקיקיו ולהיות במצב חזק ומשפיע. אך הוא לכוד, מפורר ומוחלש.

אלוהים הוא עבדנו, והוא יכול לקבל שחרור יחסי על ידינו, על ידי עבודה של תיקון פנימי. זאת עבודת האלוהים היחידה.

תקוותו שבמהלך חיינו, נעצים אותו, נרחיב את תחום הכלא שלו (הנפש), ונצמיח אותו דרך התודעה שלנו.

המלך ארתור נתן חידה לאבירי השולחן העגול. שם אותם באולם, קיר אחד לבן וממולו קיר שחור. "הקיר הלבן הוא אלוהים, הקיר השחור הוא כל מה שאינו אלוהים, היכן ואיך אתה עומדים וניצבים ביחס לשתי הקירות"? שאל המלך. כל האבירים ניצבו ליד הקיר השחור עם פנים לקיר הלבן. כלומר, משתוקקים והולכים אל האלוהים אבל רחוקים ממנו. "לא" אמר המלך. "כולכם עומדים הכי קרוב לקיר הלבן אבל עם פנים לקיר השחור". "אתם בכיוון ההפוך לגמרי."

כך גם אנו, בכיוון ההפוך לגמרי, מחפשים (או לא) את האלוהים מחוצה לנו. דמות ערטילאית אי שם בספירות גבוהות בלתי מושגות. בשעה שהוא הכי קרוב, הכי אינטימי, הכי חלק מאיתנו. ואנו דורסים אותו; את החלקים  הכי קדושים בנו.

נשאבים לסערת רגשות עם כל פגיעה ועלבון ובכך נכנסים עם רגליים מזוהמות להיכל האלוהים, לעולם הרגשות. מתמכרים לצרכנות האגו, ובכך מטביעים את הוד קדושתו בחומרים גסים וקשים. אנו חיים בעולם קשה ואנו קשים לעצמנו וכך גם קשים למטען היקר אותו אנו נושאים איתנו. מתמכרים לקונפורמיות חברתית וכך שוכחים את הנאמנות לניצוץ האינדיווידואלי אותו אנו נושאים איתנו שמצטמצם עם כל התקרנפות והקרבת טובת הניצוץ לשם יישור קו עם התנהגות הרוב הקבוצתי בתוכו אנו מוצאים עצמנו בזמן נתון.

האזנה לקולו של אלוהים מזכירה את שמואל הנביא ששמע את אלוהים קורא לו וחשב שזה עלי הכהן הגדול. פעם אלוהים קרא לנו מבפנים, ואנשים שחיו כאן לפני אלפי שנים חשבו שהקול בא מבחוץ. היום כבר כמעט הפסקנו לשמוע את קולו, גם מבפנים. הוא מנסה לתקשר דרך מטאפורות, שירים, שברי דברים אותם אין לנו יכולת לתרגם. אנו מבולבלים מאוד, לא שומעים, ואם שומעים לא מבינים את השפה, וזקוקים לכמה וכמה פילטרים כדי לתת לקולו של האלוהים בתוכנו מבע וביטוי, ועד שהוא מגיע להגיון ולחושים שלנו הוא מאבד את צורתו המקורית ואת המסר שלו. והרוב השקט רואה בזה הזיות במקרה הרע, וסתם ג'יבריש מתת התודעה במקרה היותר טוב. ומיעוט מובחר מנסה לדלות
מתוך יצירות האמנות, בדרך כלל, את הקול החנוק של אלוהים.