ארכיון הקטגוריה: הגות במבט קוואנטי

במבט קוואנטי – מסות על ראייה, מנקודת מבט תודעתית.

 ארבעת סוגי המבט – גבריאל רעם 
 על: ראייה, עיניים והתעוררות – גבריאל רעם 
 מבט בריבוע – גבריאל רעם 
 שלוש מסות על הנפש – גבריאל רעם 
 לראות את הנפש – גבריאל רעם 
 צרובים בתודעה – גבריאל רעם 
 מבט אל: 'להיות טוב', 'להיות בסדר' – גבריאל רעם 
 מבט אל שתי הרמות לקליטת המציאות – גבריאל רעם 
 מבט אל המורה הרוחני –כשומר סף (ש. ג.) – חלק ב' – גבריאל רעם 
 מבט אל המורה הרוחני – כשומר סף (ש. ג.) – חלק א' – גבריאל רעם 
 ראיית גביע וראיית כידון – גבריאל רעם 
 השלמה ל"בראיה צלולה" ו"לראות דרך המח הימני" – גבריאל רעם 
 לראות את העולם דרך המח הימני – גבריאל רעם 
 ראיה צלולה – גבריאל רעם 
 ראיית המציאות על פי "משל המערה" של אפלטון: – גבריאל רעם 
 להתבונן ולהבין; את הגוף – גבריאל רעם 
 "התבואה המשגעת" – גבריאל רעם 
 האם יש לאנשים – 'חיים'? – גבריאל רעם 
 להתבונן דרך: דיסהרמוניה, סתירות, הפכים ופרדוקס, חלק ב'. – גבריאל רעם 
 להתבונן דרך: דיסהרמוניה, סתירות, הפכים ופרדוקס, חלק א'. – גבריאל רעם 
 דלת הסתרים – גבריאל רעם 
 ראיית הטריפ – גבריאל רעם 
 הראיה האלכסונית – גבריאל רעם 
 המבט הסטנדרטי – גבריאל רעם 
 הקדמה לטור 'במבט קוואנטי'. – גבריאל רעם 
 "רפואה משלימה" (הוליסטית, אלטרנטיבית וכו') – גבריאל רעם 
 פוזה וסגנון. או אמנות ההתבוננות – גבריאל רעם 

הקפיצה הגדולה

לא יעזרו לכם כל הסדנאות, המדיטציות, הספרים או המורים להארה – הם רק מחמירים את המצב המכני של האדם. כדי להתעורר נחוץ משהו אחר: קפיצה קוונטית של התודעה. גבריאל רעם
27.6.20
אחת הטענות הבסיסיות של מכניקת הקוונטים היא שחלקיקים תת-אטומיים יכולים להתקיים במספר מצבים סותרים בעת ובעונה אחת: לנוע לאט ומהר, לכיוון זה ולכיוון אחר, להיות ולא להיות. עובדה זו  מזכירה חידת זן, שבאה לפורר את הוודאות הרציונלית שלנו. קורה דבר מוזר כשבאים להבין את החלקיקים הקוונטיים: ברגע שבודקים אותם בגלאי אלקטרונים או בקרן אור, החלקיק התת-אטומי מיד "בוחר" ומתקבע באחד מן המצבים האפשריים שלו. הדבר דומה לילדים המשתוללים בחדר אבל כשנכנס מבוגר פתאום כולם יושבים במקומם ומשחקים בשקט.

פירוש הדבר הוא שאין אפשרות להבין את הדברים "כמות שהם לעצמם". כשהתודעה הרגילה מנסה לבודד ולהבין מאורע חי ועכשווי, היא מקפיאה את הדינמיות הייחודית שלו, ומצמצמת אותו למגבלות זווית הראייה שלנו.

לא תיתכן הבנה אובייקטיבית של משהו דינמי. בתודעה הצרה הרגילה אפשר להבין אולי את הצד הסטטי, המת והחיצוני של דבר מה, אך לא את הצד החי והחוויתי שלו. התודעה הרגילה תהפוך את מושא הבדיקה למשהו מת וסטטי, מה שיאשר לנו שהכל בעצם מדיד, הכל קפוא; המביט יראה עולם שמתאים למשקפת שלו. 
העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים
כשקוראים ספרים וטקסטים העוסקים בהארה, התפתחות רוחנית או התקדשות, מוצאים שם הנחיות רבות בנוגע למה שצריך לעשות. למשל מדיטציה, להעדיף חיים פנימיים על פני חיים חיצוניים, לחוות במקום לחשוב, לתרגל הגברת אנרגיה, לנשום נכון, לא להיכנע להזדהות רגשית, לחיות מתוך משמעות, לזכור את עצמך, להתנגד למחשבות שליליות ועוד ועוד. הבעיה העיקרית והסמויה של כל אלה אינה בכך שהם אינם נכונים, או שאינם קשורים למצב של מודעות גבוהה, אלא שיש כאן בלבול בין סיבה לתוצאה; כל הדברים הללו אכן מתרחשים, אך רק לאחר שהתעוררות יוצאת לפועל. אף אחד מהפעילויות הללו (או אפילו כולן ביחד) לא יביאו אדם ישן לכדי התעוררות.

כמובן שקביעה זו נשמעת יומרנית וגורפת מדי, אך השאלה "איך להגיע לשם" אכן מסבה נזק למחפש. העולם מלא בעצות טכניות, תרגילים ושיטות, דרכים, בתי ספר להארה ומורים להארה – אך מה שחסר אלה אנשים מוארים, אנשים ערים!

כל התרגילים הנהדרים הנם עדות לצורך של המחפשים למיניהם להאמין שיש מה לעשות, ושכל מה שמפריד בין הישן ליקיצתו הם הדברים שהוא לא עשה עדיין, מחמת הבורות או חוסר תרגול. עם אמונה זו לא קשה לחיות. קשה יותר לחיות עם המחשבה שאי אפשר לגשר על התהום בין שינה לערנות בעזרת עשייה, אלא רק בקפיצה קוונטית.

העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים. אך איך מגיעים למצב של התעוררות אם אין דרך להגיע אליה? ובכן, ברמת תודעה גבוהה אין דרך, אין "איך" – יש "מה". או שאתה שם, או לא. תרגול מנוגד ל"היות", להוויה. או שההוויה קיימת או שלא, ולא יעזרו אלף תרגילים ואלף סדנאות מפונה ועד לוס אנג'לס.
קרלוס קסטנדהשום דבר לא השתנה בך
המחשה לכך ניתן למצוא בשורות הסוגרות את ספרו השלם והמשמעותי ביותר של קאסטנדה, "מציאות נפרדת". כך כתוב בעמוד האחרון:

"דון חואן התהלך באיטיות סביבי. נראה שהוא מנסה להחליט אם להגיד לי משהו או לא. פעמיים הוא עצר ונראה כי הוא משנה דעתו.

'אם תחזור או לא זה לגמרי לא חשוב', הוא אמר לבסוף. 'עם זאת, כעת יש לך הצורך לחיות כמו לוחם. תמיד ידעת זאת, כעת אתה פשוט יכול להשתמש במשהו שלא החשבת קודם לכן. אך עליך להיאבק למען ידע זה; זה לא רק נמסר לך; זה לא רק הוענק לך. היית צריך לחלץ את זה מתוך עצמך. ועם זאת אתה יצור זוהר. אתה עדיין עומד למות כמו כולם. פעם אמרתי לך שאין לשנות שום דבר בביצה מוארת'.

הוא היה שקט לרגע. ידעתי שהוא מביט אלי, אך התעלמתי מעיניו.
'שום דבר לא באמת השתנה בך', הוא אמר".

ואלה המלים בהן בחר קאסטנדה לסיים את ספרו.
להיות או לא להיות
כך שיש כאן בעיה. המעבר מפה לשם, משינה לערות, אינו בגלל, אלא למרות. לא דרך משהו, או על ידי משהו, אלא בעצמו מהפך, הישאבות אל רמה מעל, קפיצה קוונטית.

עשייה אינה יכולה להשפיע על מצב תודעה, אך מצב תודעה ערני יכול להשפיע על עולם המעשה. הדיאלוג בין השניים אינו לינארי, אלא קוונטי.

לכל רמה – השפה שלה. ברמה המכאנית והלינארית השפה היא: "לעשות". ברמה של התודעה הרחבה השפה היא שפה של "להיות" (או "לא להיות"), וזה מה שהתודעה המכנית הרגילה לא יכולה להבין. הרי מבחינתה הדרך לצאת מן המלכוד הוא על ידי עשייה, לימוד, ותרגול, על ידי "איך" כלשהו. אם נאמר לאדם המכני שכל "איך" רק משקיע אותו במצבו, תהיה זו עבורו סתירה לוגית מהותית שאין דרך מוצא ממנה  – מלבד רק ברמה שמעל.

זה כמו להגיד לאדם: יש כוס משקה שיכולה להציל את חייך, אך אין דרך שהכוס תגיע אליך ואין דבר שאתה יכול לעשות כדי שהיא תגיע אליך. או שהיא אצלך או לא ואין דרך ביניים. חונכנו להאמין שהכל בר שינוי, אדם יכול להגיע למחוז חפצו אם יש לו הטכנולוגיה המתאימה. ניתן להגיד שזו צורת חשיבה שיכולה לשרוף את הפיוזים של אדם שחונך במסגרת הקיימת – כלומר כולנו. עצם הדגש הרב בחברה שלנו על חינוך נובע מתפישה שגורסת שהאדם יכול להיות כל דבר, תלוי איך מחנכים אותו. הגישה שאומרת שתכונותינו הן תולדה של גנטיקה ולא חינוך היא גישה לא מקובלת שאף מאיימת על כל המערך הקיים.
שלושת המעגלים
ישנה פרדיגמה בשם: Be, Do, Have המדברת על אותו הדבר: Be היא הגישה של להיות שם או כאן. והיא שייכת למצב התודעה הגבוה, הער. Do היא הגישה המכנית, הלינארית השגורה, השייכת למצב התודעה הרדום. Have הוא האליל שאותו עובדים שוכני רמת Do.

הסופר, ניל דונלד וולש ("שיחות עם אלוהים") רואה אותן כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשאחת חיה בתוך האחרת; המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשייה והמעגל הפנימי הוא מעגל ההוויה. התפיסה הרווחת ברמת התודעה הנמוכה גורסת כי הדינמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי פנים. שאם "יהיה לנו" (אהבה, כסף, זמן וכו') – אזי נוכל "לעשות" (ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכות יחסים וכו') ואם נעשה נוכל "להיות" (מאושרים, שמחים, אהובים וכו'). דינמיקה זו, מן הצריכה דרך העשייה אל ההוויה, היא פרי תפיסה מוטעית. התודעה הערה יודעת שהעשייה נובעת ממצב ההוויה, מה שמוביל לשפע ברמת הצריכה.

שייקספיר שוב צדק: "להיות או לא להיות, זו השאלה", ולא מה לעשות ומה לצרוך. למעשה אין לנו שום דבר חוץ מעצמנו, ולהיות עצמנו זה עניין של מצב תודעה; אושר הוא מצב תודעה, ומצב תודעה הוא דבר שיוצר את עצמו.
האלכימאים לא חתרו להפוך עופרת לזהב, אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך שהזהב ישפע ממנה. השפה של רמת הצריכה היא מוצרים, השפה של העשייה היא פעילות, אך השפה של ההוויה – היא קפיצה קוונטית.


כבלי הנורמליות

 

פעם ביקרתי בבית משוגעים ("בית חולים לחולי נפש"), על השלט כתוב: "מרכז לבריאות הנפש"…

ציפיתי לראות  "נומותטיות",   שיגעון, התפרעות של הנפש, טירוף בעיניים.

התנהגות חסרת רסן, לא 'דופקת חשבון', 'חוגגת' את 'הפראות' שבשבירת מוסכמות.

את החופש שמחוץ לכלא הבינוניות הנורמטיבית – ולא מצאתי.

מצאתי אנשים כבויים שאכן מתאמצים ומנסים בכל כוחם להתנהג בצורה שפויה, לעמוד בתור בקפטריה בסבלנות כמו שצריך, לספור את העודף בעניין ובזהירות.

ריבונו של עולם, יש לכם את האפשרות של הפראות של לחרוג מן הכבלים של הנורמטיביות. ואתם, במקום לנסות לעשות זאת, אתם שמותר לכם להיות אתם. לא להיזהר, ואתם כה מותרים להיות ללא כבלים, כה חוששים לחרוג מאיך שצריך להתנהג. (אפילו שמותר לכם, אתo כה  נזהרים בנורמליות, להישאר בגבולותיה).

ריבונו  של עולם, אתם במקום היחידי שמותר לכם לשבור את השלשלאות, ואתם נאחזים בהם כטובע בגלגל הצלה. ולי כה בא לצעוק: "זה לא גלגל הצלה  בו אתם נאחזים, אלא בכבלים, לא בגלגל הצלה. בכבלים".

+++

גבריאל רעם, 19.5.15 יום שישי

(שני ספרי האחרונים: "החיים רשימות מן הגלות", ו"בקצרה ולעומק", יצאו השנה ובשנה שעברה, בהוצאת ניסן.. יש לבקש את הספר בחנות הספרים דרך סוכנות הפצה:"דיאלוג", 03-9328904. לבקש את לבנה)

——————————————————————————————————————–

 

"אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד – טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם…"

 

– ניקוס קאזאנצאקיס

 

{ מתוך הספר "זורבה היווני", מפי הדמות "אלכסיס זורבה" }

+++

"לא אינך חפשי", אמר. "החבל שאתה קשור אליו, אפשר ארוך הוא יותר מן החבל של בני-אדם אחרים. אך זה הכל, ותו לא. אתה קשור בחבל ארוך יותר, אדון. אתה בא והולך, ואתה מדמה בנפשך שאתה חפשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו. וכשאין אדם מנתק את החבל…"

"עוד יבוא יום ואנתקו!" אמרתי בהתרסה, משום שדבריו של זורבה פגעו בפצע פתוח שבלבי והכאיבו לי.

– ניקוס קאזאנצאקיס

{ מתוך הספר "זורבה היווני" }

 

ההבדל בין לחיות… ולחיות!

ונתחיל במשפט מפתח מוזר ומסתורי במקצת.

יש מוות אחרי החיים וישנו מוות אחרי ה'אין חיים'.

לכולם נדמה שאם אנו חיים זה אומר שאנו חיים. אז זהו שזה טריק של אוטוסוגסטיה.

רובנו עובר את החיים בשגרה של פעולות מכאניות (שבהן אנו יודעים איך לנהוג ואיך להתנהג. וכשאיננו עסוקים בפעילויות טכניות מכאניות במוד אוטומטי – אנו מצויים בציפייה למאורעות שיקרו. (קרוב לוודאי שלא יקרו…).

דוגמא לשגרה (או אוטומציה) של פעולות מכאניות היא נהיגה במכונית, אנו יכולים לנהוג מאות קילומטרים ולא 'להיות שם'* אך אם הולך רגל מתפרץ לכביש פתאום, בבת אחת אנחנו נוכחים שם לגמרי. סכנה תמיד מנכיחה אותנו. השאלה היא האם אפשרי ה'היות שם' ללא סכנה? ללא דופק מואץ וזיעה קרה?

לגבי רוב האנשים כשהם מתים הם מתים לגמרי (ככל בני האדם), אך כשם חיים זה לא אומר בהכרח שהם חיים לגמרי. האמת היא שהם לא. הם 'לא שם'.

רובנו נותן לחיים לעבור מבלי שנתעורר לכך שאנחנו חסרים: אנחנו לא 'שם'. כל העניין של להיות חי הוא ב'להיום שם', או בעצם: 'להיות'. **

החיים עוברים ואנו יכולים להיות נותרים מחוצה להם. פועלים אוטומטית, כבמתוך שינה.

ואם כך הוא הדבר, אז מה ההבדל המשמעותי בין היות חי להיות מת? הרי החי יכול לחיות כאילו הוא כבר מת, אך המת לא יכול לחיות כאילו הוא עדיין חי. [זו נקודת יתרון שיש לנו החיים על פני המתים, אך נקודת יתרון זו אינה מנוצלת בדרך כלל].

אז מה באמת ההבדל בין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח?

והנה מספר אנלוגיות שמדגימות יפה את ההבדל הזה שבין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח. (או ההבדל שבין 'לחיות…'  ל'לחיות!). אנו יכולים לשמוע הקראת שירה ולא להיות שם, הכי קל זה לא להיות שם בהקראת שירה, כי זו מצריכה תשומת לב מורכבת, רב רבדית. אך למשוררים או למרצים שמלמדים שירה באוניברסיטה, יש את זה בהחלט, אך קרוב לוודאי שכשהשיעור נגמר, הם חוזרים למצב 'הזומבי' הרגיל של הרוב.  

דוגמא נוספת קיימת בהבדל שבין שמיעה להאזנה (או הקשבה); ההבדל הוא הבדל של תשומת לב, שנעדרת בשמיעה בלבד, וקיימת בהאזנה או בהקשבה. ההבדל הזה של נוכחות בהקשבה – קיימת גם בהבדל שבין הסתכלות להתבוננות, בין פטפוט לדיאלוג, ושוב, הגשר בין שתי הרמות הוא תשומת לב. עוד דוגמא? בבקשה. סטודנט באוניברסיטה יכול לשבת בהרצאה, להיות פזור דעת, וכשיצא מן הכיתה, יכול להיות אפילו שהוא לא ידע מה היה בשיעור. ובטח שלא יוכל לתת תמצית אינטליגנטית של דברי המרצה. כדי להיות שם עליו לאסוף עצמו. (כמו שכלב רועים אוסף את הכבשים הפזורות  בשדה והופך אותם שוב ללהקה או עדר. (כי זו הדרך היחידה שכולם יוכלו לנוע למטרה אחת).

כדי להיות נוכח בהרצאה גם ברובד הפנימי צריך להכניס תשומת לב, לעקוב אחר דבריו של המרצה, לנסות להבין להיכן הוא חותר, מה נקודת הבסיס ממנה הוא יוצא לדבריו. ובמיוחד מה המשמעות של דבריו, ביחס למה שהסטודנט יודע עד כה אודות הנושא.

תשומת לב אינה מאמץ קל אך הערך שלה רב. מתי אנחנו שמים לב? מן הסתם כשאנו חוצים כביש רחב וסואן שלא במעבר חצייה. או בדוגמא הקודמת עם הולך הרגל שמתפרץ לכביש, או כשאנו מעבירים כוס קפה רותח מעל רגליו של אדם כדי להעבירו למי שיושב לימינו, והכוס מלאה כמעט לגמרי.

ואכן יש כאלה שיגידו שלחיות עם שימת לב באופן המשכי וקיים זה להיות כל הזמן במצב חירום (ואכן שלוש הדוגמאות הן סוג של מצב חירום). ואכן כן, לחיות בתשומת לב מתמדת, להיות שם כל הזמן – זה מבחינה מסוימת לחיות כל הזמן במצב חירום, אך אחרת החיים חומקים מאתנו. אך בחיינו הרגילים כשאין מצב חירום, אני מתמסרים בחפץ לב לטייס אוטומטי ותשומת הלב שלנו רדומה. וכך אפשר ללכת ברגל במסלול ידוע ללא תשומת לב כלל, לשוחח (ללהג) ללא תשומת לב, לאכול ללא תשומת לב. (אלא אם כן זה שופט בתחרות 'מאסטר שף'…) אבל אי אפשר לקרא ספר ללא תשומת לב, אי אפשר להבין הסבר של איך להגיע למקום כלשהו ללא תשומת לב.

 כל העניין הוא להפוך את תשומת הלב למודוס קבוע.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם באמת ניתן לחיות כך? עם תשומת לב בכל רגע? (כלפי חוץ וכלפי פנים –כאחד)? לחיות כל הזמן כאילו אנו חוצים כביש סואן ללא מעבר חצייה? האם זה  ניתן בכלל? הרוב יגידו, מן הסתם, שזה לא אפשרי, זה מעייף מידי ואם כן אז רק לפרק זמן מוגבל וקצר.

ובכן זה סוג של מצב חירום שדווקא ניתן להתרגל אליו. (כשמצב החירום נעשה הרובד האמצע של חיינו), לכוון את תודעתנו לתדר של מצב חירום תמידי כך שזה הופך להיות המצב הנורמלי. כפי שיכול להעיד כל חייל במארב או במוצב קידמי; מצב חירום הופך למודוס וויונדי, Modus vivendi. (מצב של מלחמה קרה שהופך לנורמה).

ולא מגיעים לזה בקלות או במהירות, כלל וכלל לא. זה עניין של תרגול ואימון. ונחישות.

כדי לחיות יש לעשות מאמץ תודעתי. אך לא מאמץ של הפעלת כוח, כזו שמחממת את הדם ומכניסה את המערכת למצב של Stress . אם אני צריך להידרש למילה או משפט שיגדירו את סוג המאמץ הדרוש לחיים מתוך תשומת לב קיימת –  הייתי מדבר על כוונה, התכוונות, כיוונון. אנו מכונה ברמה מאוד גבוהה, מספיק לשלוח הנחיה ואנחנו שם. (כפי שזה קיים בשיטת אלכסנדר למשל) כך זה אמור ויכול להיות, אך המערכת התרגלה לעבוד מתוך לחץ וסטרס. וקשה לעבור מעודף מאמץ לפעילות שרק נותנת הנחיה ואנחנו שם. אם צריך לתת לזה אנלוגיה אז אנלוגיה מתחום פיזיקת הקוואנטים תתאים יותר. המונח הוא קפיצה קוואנטית. קפיצה אל ההיות. אל להיות, אל ה*Dasein. ואולי הדימוי או המילה היותר מתאימה, במקום הפעלת כוח מכאנית, ישנו Projection  השלכה של התודעה לעבר היות נוכח.

זו הרמה הגבוהה של לחיות; להיות שם תודעתית והווייתית, כשלא מדובר בהפעלת מאמץ מכאני כלל.

ישנן 3 רמות  של לחיות את החיים.

  1. הרמה הנמוכה והמכאנית והאוטומטית ביותר היא רמת הצרכנות (Have To) ולא משנה אם זו צרכנות של הגות גבוהה, מוסיקה קלאסית, פורנוגרפיה או מאכלי גורמה (או ג'אנקפוד). צרכנות היא צרכנות; להספיק ולדחוס עוד ועוד אובייקטים לצריכה.  וברמה זו תשומת הלב נעדרת לחלוטין.

  2. הרמה הבאה (הגבוהה יותר) זו רמת הפעילות (Do To). כאן זו הרמה של עשייה, הריצה אחר משהו, התחרות. להספיק לדחוס לתוך היום עוד ועוד פעילויות ומטלות. כאן בכל אופן צריך קצת יותר תשומת לב מאשר זו הקיימת בצריכה של משהו. הייתי אומר בהערכה גסה, שכאן יש כ10% של תשומת לב, לעומת 90% של פעילות מכאנית אוטומטית.

  3. הרמה הגבוהה והיחידה שבה אדם באמת נוכח וחי היא רמת ההיות

To Be )) מאה אחוז של תשומת לב כל הזמן. ואז זה כבר לא מאמץ בכלל, זה פשוט להיות. כפי שהפרח הוא רק להיות, ופרה היא כולה היות (To be ) גם הכלב והחתול הם בהיות שלהם. כול כולם כאן, לגמרי.

אה, כן ועוד דבר קטן… בלי שקט פנימי, דממה ורוגע מוחלט ברגשות, ביצרים ובמחשבות, ההיות לא יצליח להיות.

**

גבריאל רעם, 4.7.14

**

* ה'להיות שם', הוא מונח ידוע של הפילוסוף הגרמני היידגר. בגרמנית ה'היות שם' נקרא: Dasein  ולטענתו זה מה שחסר בקיום האנושי הרגיל, אין לנו את ה'היות שם',

** מונח זה של 'להיות שם' קיים לא רק אצל היידגר, הוא קיים בשיטת הדרך הרביעית של גורדייף, והיא ידועה בשם: "זכירה עצמית' ואצל ויליאם ג'ימס זה ידוע בשם: אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) . או ביתר פשוטות: מודעות עצמית. לאחרונה זכתה 'ההיות שם' (או מתן תשומת לב כדרך חיים) לפופלריות דווקא דרך מונח בבודהיזם: מיינדפולנס Mindfullness  שכיום מוכנס לטיפול הפסיכולוגי, לבתי כלא, , בתי ספר ואומצה על ידי סטיב ג'ובס  (אפל) ומארק צוקרברג (פייסבוק).

—————–

הערה: מן הראוי היה שרשימה זו תיכלל בסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", אך לצערי היא נכתבה לאחר שהספר יצא לאור…

פגיעה רגשית: התיאוריה אודות הסכנות לטווח רחוק

אנשים עוברים דרך חייהם ופחות או יותר לומדים ויודעים ממה כדאי להיזהר, ממה להימנע, מאיזה אנשים כדאי להתרחק ובאיזה סיטואציות לא כדאי להיות מעורב. כמובן שכל אחד לפי נטייתו, אך ישנן מוסכמות של הגנה עצמית והפחתת סכנה. למשל, לא לפסוע בשעות לילה מסוימות, לבד, במקומות מסוימים (במיוחד אם את אישה), לא להשאיר תיק בבית קפה, ללא משגיח כשהולכים לשירותים. לא להשאיר את מפתח הרכב ברכב כשיוצאים לקנות משהו קטן בחנות ליד. לא ללבוש בגד חושפני כשאת מצויה בסביבת מגורים דתית-חרדית. לא לגלות לאדם שאיננו מכירים היטב את מס. כרטיס האשראי שלנו. ועוד ועוד.

בהתחשב במקרים, באנשים ובסיטואציות שאנו נזהרים בהם, ישנו תחום שאיננו מייחסים לו מספיק מסוכנות,  (ועל כן, הזהירות שלנו לגביו – מופחתת). והכוונה כאן לפגיעה רגשית. והמדובר לא סתם על סכנה של פגיעה רגשית, אלא על כזו שהיא מוזנחת ומודחקת ושאם היא שורדת בציר הזמן, היא עלולה לגרום לנזק רב.

לא מלמדים אותנו שפגיעה רגשית וחוסר היכולת של הנפגע לא לעשות ממנה עניין ולעבור לסדר היום – יכולה לטמון בחובה סכנה לנפגע. והסכנה היא התפתחות (התדרדרות, יותר נכון) של הפגיעה לפצע ומשם לאזור אסון שהזמן לא רק לא עוזר לרפא אלא דווקא יכול להפוך את הפצע השטחי ביותר לפצע אנוש.

הפגיעה הרגשית ואפילו הפצע הרגשי שנוצר, אינם מסוכנים, זו ההתפתחות של הפצע לאזור נגוע – היא המסוכנת. והסבר בהמשך.

אך ראשית צריך לראות כי למרות שישנה פגיעה רגשית אחת בזמן נתון, פגיעה זו יכולה להופיע במעין שלושה אזורים. אזורים בהם הפגיעה יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל.

א.      האזור הראשון הוא האזור של יחסים או מערכת יחסים עם אחר (וישנו מצב שבו הנפגע לא עובר על הפגיעה הרגשית לסדר היום, ושומר אותה 'בבטן' ומפתח עוינות כלפי הפוגע).

ב.      הדינמיקה השניה, הוא אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבו הנפגע לוקח פנימה את הפגיעה הרגשית, אך בגלל רגשותיו הפרועים הפגיעה רק מכניסה אותם לסערה יותר חזקה מאשר לפני הפגיעה)..

ג.       בדינמיקה השלישית גם כאן זה אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבגלל שליטה הדוקה על הרגשות, הפגיעה עוברת לרמה הפיזית. ומשם או לניקוז אל מחוץ לגוף, או פיתוח של מחלה גופנית).

המערכת הרגשית שלנו מאוד מאוד פגיעה והשאלה היא לא אם אדם עלול להיפגע רגשית או לא. ברור שתהיה פגיעה, כי הרגשות שלנו חשופים (ועל כן פגיעים) – אלא השאלה צריכה להיות: מה קורה לפגיעה עצמה לאחר שהאדם נפגע. במקרים רבים הפצע הרגשי מחלים מעצמו. אך במקרים שבהם הפגיעה רגשית קשה במיוחד או שלאדם קשה להשלים עימה (מסיבה זו או אחרת) – לא רק שאין החלמה, אלא  יכול להיווצר מצב בו הפצע הרגשי יכול להחמיר ולהפוך, כאמור, לאזור נגוע.

אם נשווה את זה לפגיעה פיזית שיוצרת פצע חדירה פיזי – אז אם הפצע מטופל קרוב לזמן הפגיעה, יש אפשרות על ידי חיטוי ותחבושת שתכסה ותבודד מזיהום את האזור הפצוע – שהפצע יחלים. אך אם הפצע מוזנח, ולא נחבש, הזמן רק יעשה לו רע, הפצע יזדהם ואז יעמיק והזיהום עלול להגיע עד מערכת הדם ואז זה כבר מסוכן. כך גם בפגיעה הרגשית; מן הבחינה שאם הפגיעה הזאת לא מטופלת בזמן אמיתי, מקבלת טיפול שימנע המשך התפתחות של הפצע הרגשי שנגרם כתוצאה מן הפצע – אזי היא תתפתח ותתגלם באופן אנוש בשלושת  האופנים השונים, כל התגלמות נופלת באחת מן הדינמיקות או האזורים שהוזכרו למעלה: הראשון בין אדם לחברו, והשני והשלישי בין אדם לבין עצמו. בראשון הורסים בסופו של דבר, מערכת יחסים, ובשני ובשלישי, הנפגע בסופו של דבר הורס את עצמו ברמה זו או אחרת.

ועתה לדוגמה.  הדוגמה תהיה של פגיעה במישור של מערכת יחסים;  יכול להיות מצב של מערכת יחסים שהתחילה מוקדם בשנות העשרים לחייהם של בני הזוג,  והיה ויכוח קשה, אחד מהשניים פגע באחר פגיעה רגשית קשה. והנפגע אולי אפילו חש מושפל על ידי כך שהפוגע לא רק פגע בו אלא בנוסף לכך אף גרם לו להיות זה שמתנצל. כלומר, הנפגע נאלץ ל'התקפל' ולבקש סליחה מן הפוגע. אך (במקרה של התפתחות אזור נגוע) הוא עושה זאת רק כלפי חוץ, ובפנים הוא לא יכול להשלים עם העלבון והפיחות במעמדו הרגשי במערכת היחסים. שני אלה (הפגיעה הרגשית וההתנצלות שלו) גרמו לנפגע/קורבן לפגיעה קשה בדימוי העצמי ובכבוד העצמי שלו, שתי תוצאות עמם אינו מסוגל להשלים ועימם אינו מסוגל לחיות.

עד כאן אין כל חדש. הנקודה כאן היא שהפגיעה הרגשית הזו יכולה להישאר אצל בן/ת הזוג שנים על שנים ולהתפתח עוד ועוד… וזאת מכיוון שהיא מוזנת על ידי אירועים דומים נוספים של ויכוח או חוסר הסכמה. או שפשוט הנפגע לא מצליח להיפטר מן הפגיעה. הוא אמנם הדחיק אותה, אך זה דווקא איפשר לה 'לשגשג' עוד יותר באפלה בחוסר המודעות העצמית. ומפעם לפעם הפגיעה הרגשית המודחקת הייתה עולה לפני השטח, או בגלל מחזוריות או בגלל פגיעה נוספת, ואז בדרך כלל האדם הנפגע נותן לזה עוד טעינה עוד צידוק עצמי על העוול שנעשה לו ומה שמגביר את ה'אנטי' כלפי האחר הפוגעני. ואז משקיבלה הפגיעה עוד הזנה  – הפגיעה מתרחבת והופכת לאזור נגוע יותר ויותר רחב.

יכול להיות מצב במערכת יחסים או ידידות, שנמשכת אפילו שלושים שנה. שבמהלכם  פגיעה רגשית מסוימת הולכת וגדלה הולכת ומתעצמת. יש לה חיים משל עצמה והיא 'סוחבת' ('מושכת') לאזור הפצע הרגשי יותר ויותר אנרגיה. עד שמגיע הרגע שהדינמיקה של הפגיעה (אפילו מלפני 30 שנה) הופכת לכל כך רחבה וכל כך מקיפה עד שהיא עלולה לחנוק את מערכת היחסים והבן אדם שנפגע לא יכול לחיות יותר עם אותו בן אדם כי הפגיעה 'הרעילה' אותו בהדרגה וכך סגרה אותו רגשית כלפיו ככל שעובר הזמן.

זו דוגמה של פגיעה רגשית לטווח רחוק במערכת יחסים זוגית, או בינאישית, במשפחה, בעבודה, בידידות או בזוגיות. הנפגע לא יכול להשלים עימה ועל כן הוא מחזיק בה, מזין אותה והיא מתפתחת עד שהיא יכולה לגרום לקריסה סופית של מערכת היחסים. כמובן שכל זה לא חייב לקחת 30 שנה, במרבית המקרים זמן הקריסה קצר בהרבה. זה יכול להגיע עד לשלושים שנה רק אם יש סיבות חזקות במיוחד שמשהות את הקריסה, אך בכך גם מאפשרות לפגיעה להתעצם עוד יותר. הזמן פועל לרעתה של הפגיעה, כי כשהאדם נפגע, זה כואב לו, וכשכואב אי אפשר שלא להפנות לשם אנרגיה רגשית, שנותנת כוח לפגיעה, מה שמאפשר לה להמשיך ולגדול עד לקריסה של מערכת היחסים. הפגיעה הרגשית היא כמו טרמיטים, שאוכלים את השולחן (מערכת היחסים)  מבפנים, עד שהשולחן קורס.

שתי הפגיעות הרגשיות האחרות, הן פגיעות שבהן הנפגע לא פונה כנגד מישהו בחוץ (בדרך כלל הפוגע) אלא פונה כנגד עצמו. בדרך כלל במישור הראשון מדובר באדם עם אגו חזק שיכול להחזיר את הפגיעה בחזרה החוצה, כלפי הפוגע. בשני המקרים הנותרים מדובר מן הסתם באגו חלש יותר (אין לו יכולת וכוח להתמודד עם האחר החזק יותר) ועל כן הוא מפנה את הפגיעה כלפי עצמו.

אדם שנפגע ואין לו מספיק זעם כדי לצאת נגד מקור הפגיעה – נותר עם מטען אנרגטי, רגשי – שבלית ברירה (ובעיקר מחמת דימוי עצמי נמוך) הוא מפנה כנגד עצמו. זה מופיע בו בדרך כלל כרגשות אשם; 'אני אשם שקרתה הפגיעה הזו', 'הבאתי את זה על עצמי', הוא לוקח על עצמו את האחריות על הפגיעה הרגשית.

עד כאן מה שקורה במישור השני והשלישי דומה עד זהה למה שתואר לגבי המישור הראשון. ועתה להבדלים. וראשית למישור השני, כאן מדובר על אדם שהוא חסר שליטה רגשית והרגשות שלו לא יציבים, פרועים וחסרי משמעת עצמית  – ואז ההרס לטווח רחוק יתגלם במערכת הפסיכולוגית-נפשית שלו. בגלל ההתפרעות חסרת הריסון של הרגשות הן אינן יכולות להכיל את הכאב הרגשי שיצרה הפגיעה, והם ייצאו משליטה וינפצו את כל הגבולות והסדר הקיים ברמה הפסיכולוגית. יחד עם הרגשות הפגועים, שכמו גלים מאוד גבוהים וסוערים בים זה מתנפץ אל גבולות העצמי – ואז גבולות העצמי יכולים לקרוס והאדם נכנס לטירוף מערכות , אפילו עד לאיבוד קשר בינו לבין המציאות. והכאב עתה לא רק שוכן באזור הפגוע ברגשות הוא הגיע לכל חלק במערכת הפסיכולוגית הקורסת (בגלל שאין בידוד וגבולות בין אזור לאזור במישור הפסיכולוגי) והסבל הנפשי במצב הזה הוא גדול מאוד. כך באשר לרמה השנייה. הקריסה היא של גבולות העצמי והאדם או עומד על סיפה של הפרעת אישיות גבולית או אף מחלת נפש של ממש, כגון סכיזופרניה).

וכאן אנו מגיעים לפגיעה רגשית ברמה השלישית. כאן האדם גם פונה נגד עצמו  אך רגשותיו הם תחת שליטה ומידור הדוקים (אולי במקרים מסוימים, הדוקים מידי) – האדם למעשה מדכא את רגשותיו ביד רמה.

במצב כזה הרגשות במצב של פגיעה – לא יוכלו להתפזר לצדדים ולגרום להרס של המערכת הפסיכולוגית כמו בצונמי, כאן האדם מדכא את רגשותיו ועל כן הוא לא יאפשר לפגיעה להופיע ברמה הרגשית. ואז הפגיעה הרגשית מודחקת עד לרמת הגוף. הפגיעה תופיע ותגרום לנזק במישור הגופני (מחלה גופנית). שעלולה אף להיות מחלה הרסנית וסופנית.

במקרים רבים (במצב השלישי) הגוף אכן מצליח לנקז החוצה פגיעה רגשית. אך במקרים בהם יש רצף של פגיעות או מקרים בהן הפגיעה הרגשית קשה וכואבת במיוחד – המערכת הגופנית לא יכולה לנקז את זה החוצה ואז הגוף נשאר 'תקוע' עם פגיעה רגשית ברמה הגופנית. והיא תחפש אבר חלש, אבר שהוחלש בצורה זו או אחרת והיא מתקבעת באותו אבר. וברגע שהפגיעה המכווצת והטעונה הזו מתקבעת באבר, שם יכול להתחיל גידול סרטני.

אז שוב,במצב הראשון הפגיעה הרגשית מוחזרת לפוגע והורסת או אותו, או את מערכת היחסים או את שניהם.

 במצב השני הפגיעה נשארת אצל הנפגע במישור הפסיכולוגי ובשל רגשותיו הפרועים היא מתפזרת לצדדים והורסת את כל שהיא פוגשת.

 ובמצב השלישי היא מתכווצת על ידי הדיכוי החזק של האדם על רגשותיו, הופכת למשהו מאוד מרוכז ואז אין ברירה למערכת אלא לדחוף אותה (מטה) כלפי הגוף, כדי שהגוף ינקז אותה החוצה.

עכשיו כמובן שישנה דרך למנוע ובמידה הרבה יותר פחותה, להפסיק את ההתדרדרות של הפגיעות הללו, למנוע מהם להפוך לקריסה של מערכת יחסים, להפוך להפרעת אישיות או להפוך לסרטן.

על האדם לפתח, לשם כך,  מודעות עצמית. לבוא אל עצמו לא רק בסובייקטיביות מזדהה עם הפגיעה הרגשית, אלא דרך ווקטור ניטרלי, שבוחן את שקורה לו לא רק דרך העיניים של 'טוב לי לא טוב לי', (זו אחת המשמעיות של בגרות נפשית, שלא הרבה אנשים מצליחים להגיע אליה), אלא גם במבט לא מעורב, לא מזדהה.  רק במצב כזה האדם יכול לתפוס את הפגיעה לפני שהיא חודרת פנימה, מודחקת והופכת לאנושה. רק מודעות עצמית אמתית יכולה 'לתפוס' את הפגיעה לפני שהיא יוצאת משליטה, ואז האדם שהצליח לפתח מודעות עצמית –  מסוגל להתנתק ממנה (מן הפגיעה הרגשית) בכוח המודעות העצמית, המשמעת העצמית והיכולת שלו לא ללכת לאיבוד במה שקורה לו, במיוחד לא במה שמסב לו כאב רגשי.

וכשהוא 'תופס' את הפגיעה הרגשית לפני שהיא מצליחה להשתרש בפנים, עליו לנתק את תשומת הלב שלו מן הפגיעה הרגשית, אך יחד עם זה לא להדחיק אותה. כלומר להשאיר אותה באור המודעות, שני אלה הם קשים מאוד לביצוע. הרבה יותר קל להדחיק את זה לתת מודע, מחמת חוסר יכולת לשאת את הכאב הרגשי.

לסיכום:

חשוב להבין שלאחר שהפגיעה הרגשית הצליחה לחדור פנימה ( על ידי שילוב של חוסר מודעות עצמית ויכולת הדחקה) היא לא יכולה להתקיים, ובטח שלא תקופה ארוכה, ללא הזנה של הפגיעה על ידי התייחסות. ההתייחסות אל הפגיעה המודחקת נותנת לה כוח ומאפשרת לה לגדול ולהתרחב.

והיא מתרחבת במידה והאדם שנפגע חושב על הפגיעה, או חושב על האדם שגרם לו לפגיעה ומזין אותה ונותן לה אנרגיה.

פגיעה ששרדה 30 שנה והרסה מערכת יחסים, לא יכולה להחזיק מעמד אלא אם כן האדם שנפגע, מפעם לפעם, נותן לה כוח.

כך שיש לנו שלוש קריסות כתוצאה מפגיעה רגשית שהודחקה וקיבלה הזנה, בעת ובעונה אחת: קריסה של מערכת יחסים, קריסה של איזון נפשי, וקריסה של הגוף.

עד כאן לגבי השפעת פגיעה רגשית על האדם כפי שהיא מתפלגת על פי מבנה האישיות של האדם (ומצב הרגשות שלו) לשלוש חטיבות שונות של קריסה (כתוצאה מן הפגיעה הרגשית).

אך כדי להיפגע באופן כה קשה עד שזה מביא לפגיעה אנושה שמובילה לקריסה של מערכת כלשהי – יש צורך גם במטען גנטי מסוים, שניתן לקרא לו: "אנשים רגישים במיוחד", "עדיני הנפש", וכו'. (אנשים שאולי מאוחר יותר יהפכו לאמנים יוצרים או שיתוייגו על ידי החברה כאאוטסיידרים).

הצירוף הזה של פגיעות פוטנציאלית גבוהה (אנשים רגישים ועדיני נפש) ופגיעה רגשית עוצמתית מצד מישהו שבדרך כלל קרוב אלינו באופן כלשהו – הם שעלולים להוביל לאחת משלושת הקריסות שתוארו מעלה:

א.      קריסת מערכת היחסים עם הפוגע

ב.      קריסת גבולות השפיות והאיזון הנפשי והפסיכולוגי.

ג.       קריסת הגוף ע לידי גידול סרטני או מחלה מסכנת חיים אחרת.

**

גבריאל רעם

 9/10.10.13

אודות האתר

 

האתר מרכז יצירות, מסות (מעט שירים) וכתבי הגות – של גבריאל רעם.

המסות עוסקות בנושאים אנושיים קלאסיים: בדידות, מאבקי כוח, השאיפה לאושר, חוסר השתלבות חברתית, אהבה, מין, משברים אישיים, יחסים, הנפש, המוות, אמנות, האמת. ועוד. כמעט כל הכתבים באתר זה הם פרי יציירתו של גבריאל רעם. המקויים גם קבוצה למודעות אישית ופיתוח התודעה. המבוססת על כתבים באתר זה ובאתר "דרך התודעה".

לפרטים: gabyraam@netvision.net.il

 

להתבונן ולהבין את הגוף

 

"הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה".

הנרי מילר


——————————————————————————–

 

"Look and Listen" זה הסלוגן של שיעורי האנגלית של הטלויזיה החינוכית של פעם. אך כמה נכון.

קל להסתכל, קשה להתבונן. אך גם אם נתבונן זה לא אומר שנבין. כי להבין זה עוד יותר קשה מלהתבונן.

בעולם הסרטים והטלויזיה חוסכים לנו את המאמץ שבהתבוננות ואת החפירה הפרשנית שבנסיון להבין. שם רוקחים את הכל עבורנו, כולל ההבנות, כל שנשאר לנו זה להביע דעה, במקרה הטוב, או להגיד אם נהנינו במקרה היותר שטחי.

כולנו רואים בני אדם, אך רק ברמה של הסתכלות, המאמץ של תשומת לב מודעת מופנה כלפי המלים. כל שקשור למסר לא מילולי נתפש כסתמי, מקרי, עניין של נוחיות. בקיצור, נטול משמעות. המשמעות היא במה שאומרים לא במה שרואים. אך מה שאומרים נותן עצמו יותר בקלות למניפולציה, בעוד ששפת הגוף שלנו יותר ספונטנית ופחות ניתנת, על כן, לשליטה. אז לא פלא שאנחנו לא רוצים שיקראו אותנו כמות שאנו באמת (מה? יש לנו מה להסתיר?…), ומעדיפים שיבינו אותנו דרך המדיום שעליו יש לנו שליטה; המלים. אז התרגלנו ליחס משמעות לאספק המילולי ולהתעלם מן הצד הלא מילולי.

למה הדבר דומה? לאדם שאיבד כספו בצד החשוך של הרחוב, אך הוא מחפש אותו תחת הפנס, כי שם יש אור.

התבוננות אמורה תמיד להיות מופנית כלפי הצד החשוך, כי שם בדרך כלל האמת. (כ'שופכים אור' על משהו מיד נסוגה האמת אל הצללים, שם היא אוהבת לשכון). הצד החשוך שלנו הוא הגוף, המלים הן הצד המואר. ועל כן האמת מצויה יותר בגוף מאשר במלים שלנו. אך, כאמור, יש הסכמה שבשתיקה, שהגוף זה 'סתם', או עניין של נוחיות גרידה, וכי המלים זה הדבר האמיתי. עולם הפוך; שהרי אנו יודעים כי תמונה שווה אלף מילים, אך חיים בעולם בו: "החיים והמוות ביד הלשון".

אנו משתמשים בגוף יותר כדי להסתיר מאשר לגלות, (שלא כמו ילדים), ועוד אנו לובשים בגדים. פעם להיות חכם השבט היה לקרוא בשפת הפנים, לשים לב לתנועות שחמקו מבקרה מודעת, היום זה עניין שולי. הגוף לא חשוב, רק כשהוא עושה בעיות…

וכשאנו כבר מנסים להבין משהו מן הגוף של האדם שמולנו, היות ואין לנו נסיון, אנו נופלים בדרך כלל לכל פח אפשרי. וזה מוזר, כי למרות חוסר המיומנות שלנו בפרשנות מודעת, באופן תת הכרתי אנו מושפעים ממסרים ויזואליים ואף מגיבים להם. אך, כאמור, למרות שאנשים מושפעים משפת הגוף, קשה לומר שהם רואים אותה או שמים לב למסרים שמשדר הגוף, והתרשמותם היא בדרך כלל בלתי מודעת. וכשהם מנסים להגיע באופן מודע להערכה ולהתרשמות על סמך התבוננות בזולת, התוצאות הן בדרך כלל קטסטרופליות: רובנו פשוט לא יודעים לפענח ולפרש איתותים בלתי מילוליים – אם כי יש לנו התרשמות אמורפית בלתי מודעת.

כשאנו מנסים להסיק מסקנות אנחנו נופלים לסטריאוטיפים, הכללות, ופירושים לא מדוייקים. למשל, כסיסת צפרנים: זו עצבנות. ידיים בכיסים – מעיד על זלזול. זה לא ממש שגוי אך איבדנו את הקשר עם האמת של המחוות הללו.

האמת של יחסינו עם אחרים אינה באה לביטוי במילים והיא לרוב נסתרת, טמונה לא במה שנאמר – אלא דווקא במה שלא נאמר. מה שלא נאמר במילים דולף החוצה באמצעות איתותים קטנים וכאילו אקראיים, שקל להתעלם מהם. איתותים אלה הינם שרידים 'ארכאולוגיים' של מה שהיה פעם, בתקופת הילדות שלנו, מערכת של תמסורת ריגשית-גופנית מלאה. במשך השנים למדנו להדחיק, להסתיר ולתקצר את הביטויים המסגירים האלה. כבוגרים אנו כבר מאומנים למדי בלעטות את המסכה החברתית על פנינו ורק שרידים בודדים של תמסורת רגשית-גופנית אותנטית נותרו.

לרוב קשה להבחין בדקויות הללו, בשרידים הללו של מה שהיה פעם שפת גוף בריאה, שלמה ומתפקדת, אנו היום מבחינים רק במובן מאליו או ביוצא דופן, או כשכבר סערת רגשות לא מאפשרת לדברים להיכלא בפנים יותר. אך גם לפני שעץ קורס – ישנם סדקים בגזע. בעלי חיים נמלטים מאזור של רעידת אדמה, עוד לפני שהיא מתרחשת. אך אנו בני האדם חיים בהתעלמות ממרבית המסרים הדקים אודות בוא הסערה. או כי איננו מבחינים, או כי איננו מיחסים להם חשיבות, או כי נוח להתעלם מקיומם.

אך הגוף שלנו – לאחר הכל – לא בנוי כדי לעצור ולהסתיר רגשות, אלא לגלותם. אלא שבמהלך השנים הוא עבר מעין הסבה ועתה במקום להיות חלון הוא הפך לתריס. אנשים עוטים מסכות על פניהם, ושיריונים על גופם, מה שמקל על ההתעלמות.

אך גם מאחורי תריסים, עדיין ניתן לקלוט תנועה חטופה, או ניצנוץ של אור. כיום, קליטה של מסרים לא מילוליים כבר אינה קלה, כדי שתצא לפועל, צריך להיות אמן ובלש.

כמו שלבלש אסור להתעלם משום טביעת אצבע בלתי נראית- כך גם אנו בתקשורת הבעייתית הזו והמלאה במסרים סמויים, לא יכולים עוד להתעלם מן האותות שמשדרים אלינו -מבלי דעת- הסובבים אותנו.

שפת הגוף שהייתה פעם משהו טבעי (חיות, תינוקות), משהו בלעדי (טרום השפה המילולית) – היא היום משהו עלום, נשכח, מטושטש. אך כל זאת רק לגבי המודעות שלנו אודותיה, כי במסתרים ובאופן לא הכרתי, היא עובדת, שולחת מסרים שנקלטים וגורמים לתגובה. אך הכל, מבלי ידיעת בעל הבית. וכך עוברים כל מיני מסרים מ'בעל הבית' לאדם אחר, מסרים שלו 'בעל הבית' היה יודע אודותיהם ואת פישרם, היה מתבייש בהם, מתכחש להן, לא מודה בהם. וכך קורה, שהאדם משדר כל מיני דברים והיות ואין משוב מן הקולט והוא לא יודע מה הוא משדר, – יכולים לעבור דרכו דברים שלו היה יודע אודותיהם היה נדהם, דברים כמו: משיכה מינית, סלידה, עצבנות, כוחנות, אך אין מי שיודע על כך, לא המשדר ולא הקולט, ורק בפנים, עמוק בפנים חשים השניים תחושות עמומות, אודות השדרים של סלידה, כוחנות וכו' אך התרגלו להתעלם מהם, כמעין רעש רקע לא רלוונטי..

תחום השדרים הלא מילוליים (שפת גוף) זהו תחום שהלך לאיבוד, הלך לאיבוד ל'אמא הכרה' 'אמא קוגניציה', והוא עובד עתה ללא בקרה, הכוונה או ניווט כלשהם, כמו גינה ללא גנן, בה גדל עתה הכל פרא, שושנים נדירות בצד יבלית, ברקנים ודרדרים.

אין אנו בעלים עוד לשפת גופנו, היא פועלת עתה לעצמה, מעצמה, מכוחם של דחפים ותגובות שמתרחשות לבד, ללא התערבות של הבקרה המודעת של האדם.

אפשר להגיד שנותקנו מגופנו, גוף שעובד עתה ללא אחריות של פיקוח קוגניטיבי. וכך אישה יכולה לפגוש גבר, או איש עסקים יכול לפגוש פרטנר פונטציאלי – אלה נכנסים בברית נישואין, ואלה בשותפות עיסקית – שניהם לתוך משהו שיתגלה מאוחר יותר כקטסטרופה – ובזמן הפגישה הראשונית אכן חש הצד שעתיד להתחרט -משהו, אך זה משהו עמום, משהו שבמהלך השנים למד להתעלם ממנו. למה? כי זה לא תמיד התאים לאינטרסים שלו, לא תמיד היה נוח, המשיכה או הפיתוי היו חזקים מכדי שנרצה לוותר על מה שעתיד להיות.

כלומר, משהו בנו רואה את האותות, רואה את הסימנים, אך לא מבחין, או לא מיחס לזה משמעות, עובר על סדר היום. למעשה האמת מסתכלת לנו בעיניים, אך אנו (מחמת בורות, הרגל, או נוחות) לומדים להתעלם מכך.

אולי תמונה זו נראית קודרת משהו, אך כך נראים הדברים מנקודת המבט של הגוף שנזנח (לטובת המילים). וכך לא נותר לנו אלא להסתמך על מחקרים המסתמכים על ניתוח מדוקדק של שדרים בלתי מילוליים בין בני אדם, מחקרים האומרים מפורשות, כי לגוף ישנה שפה ברורה, שפה שמשותפת לכל המין האנושי, שפה שעובדת ומוסרת מסרים שנקלטים וזוכים לתגובה, (מסרים המהווים לפחות שני שליש מן הווליום והאימפקט התקשרותי והתדמיתי שלנו), אך כששואלים אנשים מה הם רואים ומה קורה בתחום מסרים שבין גוף לגוף – התשובה היא שאלה רק הזזות של תנוחה מחמת עייפות, כסא לא נוח. אלה פירושים של נוחיות שהתערמו במהלך החיים, טלאי פה טלאי שם, וחלקם הוא אוסף של סטריאוטיפים וקלישאות לא רלוונטיות.

ואז אנו מגיעים למצב, שאנשים מבוגרים צריכים ללמוד מחדש, להעיר אל התודעה, כדי להבין מה כל זה אומר. ולא רק – כפי שזה מקובל כבר כיום – לצרכי ניהול משא ומתן, בחירה של עובדים, זיהוי סימני שקר ואמת בחקירות, למכור יותר טוב, לתת שירות יותר טוב וכו' אלא עבור החיים האישיים שלנו, כדי לבער את הבערות בנוגע למעבר של רגשות בין בני אדם. כולנו התפתחנו מאוד באשר לכשרים מילוליים המיועדים להעברה של מסרים שיכליים, כולנו הפכנו למומחים לניסוח, כולנו יודעים מה להגיד, איך להגיד, מתי להגיד. כאמור, כולנו הפנמנו היטב את המשפט: "חיים והמוות ביד הלשון", אך הכוונה ללשון המילולית, בשעה שהלשון או השפה הבלתי מילוליים היא שפה שנשכחה. היום היא עובדת בכח דחפים ואימפולסים מכאניים. שפת הגוף היא שפה שדוכאה, : אנו מקפיאים את איתותי הגוף, ומותירים בכך את רוב האותות שגופנו משדר אודות רגשותינו – גולמיים, לא מעובדים לא מלוטשים לא מכוונים. לא עושים כמעט מאום כדי להתאים את שפת הגוף למסר שאנו רוצים להעביר.

להתבגר ולהתפתח נפשית אומר גם לקחת אחריות על שידור של רגשות. אך אנו פיתחנו דווקא את תחום המחשבות, זה תחום מלוטש מאוד אצלנו, אך ניסוח ושידור של רגשות מפגר מאחור בפרימיטיביות מדהימה.

למה דומה מצב שפת הגוף של אדם מבוגר בימינו? למצב של ספינה ללא קברניט, מדינה ללא מנהיג. שפת הגוף שלנו עושה דברים ללא פיקוח, שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, מגיבה כשל ילד בגיל חמש, ללא האחריות והפיקוח של מבוגר. הגוף מחצין כעס, תשוקה, אכזבה וכו', אך רק באותן 5- 10% כשהמסכה הקשה של התרבות החברתית מרשה לנו. מצב זה דומה למצבו של ילד המצוי תחת משמעת נוקשה, ולמרות המשמעת – מצליחה להסתנן החוצה – השובבות, החיוניות והאימפולסיביות – של ילד. קל להתבלבל ולחשוב כי עצם קיום המסווה והשריון על שפת גופנו הטבעית – היא תוצר של בגרות בביטויי שפת הגוף. שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, היא מראה את מה שיש בילד, היא לא מעובדת, רק חבושה במסכה, מסכה תחתיה, נותרה שפת הגוף, גולמית ואינפנטילית.

למה דומה התקשורת הריגשית שלנו בהעדר בקרה ומודעות לשפת הגוף? לסופר שבמקום ללמוד לנסח משפט, להעשיר את אוצר המלים, לשלוט בדקדוק ותחביר, בבניית עלילה ובשירטוט לעומק של הדמויות – הוא פשוט שופך על הניר מה שהוא מרגיש, ועל כן מה שיוצא היא לא יצירה ספרותית, לא כתיבה עם מסר, אלא גיבוב של שברי תחושות ורגשות כאוטיים וחסרי מטרה וייעוד.

או דוגמה מתחום אחר, לדרך בה אנו מתנהגים עם שפת הגוף שלנו -אדם מבוגר שנתבקש לצייר,

אך היות ולא התאמן מאז היה בן חמש, הציור יוצא כשל ילד בגיל חמש.

וכך מה שאנו כבר מצליחים להחצין בתחום הבלתי אמצעי שבין רגשות וגוף הוא לא מפותח ולא מגובש, וכשאדם אחר מנסה להבין את הגיבוב האינפנטילי הזה, אין לו את הכלים לפענח זאת;

וכך נדון עולם הרגש והנפש של כל אדם, לחיות בספק גלות, ספק כלא. שממנו קשה לצאת ואין מבקרים מבחוץ.

בקיצור, מגדל בבל לא התרחש לפני שנים רבות. מה שכתוב בת"נך זו כנראה נבואה על מה שקורה כאן ועכשיו.

מגדל בבל; כאן ועכשיו, בין משדר לקולט, בין ניסיון להחצין רגש ובין הנסיון להבין אותו. בין דובר למקשיב, בין גבר לאישה, בין הורה לילד. בין אדם לאדם.


——————————————————————————–

מבוסס (תוך עיבוד ותוספות) על : "שפת הגוף ותקשורת אל מילולית" הוצאת פרולוג, גבריאל רעם.


——————————————————————————–

 

 

להתבונן דרך הפכים סתירות ופרדוכסים, חלק ב'.

המין האנושי לא אוהב פרדוכסים. נכון שלכל דבר בטבע שני קטבים. וכי גבר ואישה הם פרדוכס האחד לשני, ועם זאת המשך המין האנושי בא דרך איחוד של פרדוכסים. אך זה לא עוזר. המין האנושי מנסה מאז ומעולם להראות כי העולם הוא נטול פרדורכסים, ואם הם ישנם מנסים מיד לבטל את מה שסותר, ולהראות שאין סתירה. גישה זו היא גישה שלא מכירה בכך שישנן רמות שונות בכל דבר. וכי אם מבטלים את הקוטב הנגדי – נותרים לעד במעצר בתוך הרמה הנוכחית.

המעבר מרמה לרמה הוא רק דרך התיידדות עם הסתירה, ורק אם נכיל את הסתירה נוכל להגיע לרמה הבאה.

המילה 'פרדוקס' באה מיונית, והיא מורכבת משני מילים: פארה שמשמעו: מעבר. ודוקסה, שמשמעה דיעה. כלומר, פרדוקס מרחיב את גבולות ההגיון אל מעבר לדיעה המקובלת. פרדוקס חותר להבין דברםי מעבר לחשיבה הפופלרית. התיידדות עם הפרדוקס עוזרת לנו להיפטר מדעות קדומות וסטיראוטיפים חשיבתיים.

פרדודכסים קיימים בעיקר בזן בודהיזם, שם משתמש המאסטר בקואן, סוג של חידה או שאלה שיש בה פרדוקס, ככל שהפרדוקס פחות ניתן לפתירה כך הפתרון יביא הארה יותר גבוהה. יש פתרון רציונלי של הפרדוכס, שר מקבע את האדם ברמה הקיימת, ויש פתרון אינהרנטי, דינמי. ועם עבור הפתרון הראשון (הלינארי) יש צורך 'לשבור את הראש', עבור הפתרון השני (היצירתי), יש דווקא צורך להיכנע לוותר. תיאור זה של הויתור כדרך לעבור דרך הפרדוכס אל הרמה הבאה, מתואר להפליא בסיפור של אויגן הריגל: ''זן באמנות הקשת''. שם הוא צריך לתת לחץ לעוף מן הקשת ללא מאמץ, ויש סתירה בין משיכת המיתר של הקשת, שדורשת מאמץ ובין הדרישה להרפות. ורק כשהוא מוצא את הדרך להרפות ולמשוך במיתר בעת ובעונה אחת, קורה הנס והחץ עף כמו מעצמו.

הזן גם דוגל בהצגה של פרדוקסים לשואף אלי הארה. מעל פני השטח מציג סיטואציה של או, או, שלא ניתן לפתור. כשאנו פוגשים פרדוקס אנו מודעים לקונפליקט הדיכוטומי ולעתים קרובות בוחרים צד זה או אחר. בהבנה של רמת תודעה גובהה מבינים כי שההפכים משלימים זה את זה. ברמת הבנה גבוהה מבינים שהפרדוקס אינו חומות אבן אלא צורת הבעה שחופנת בחובה שער נסתר. את הפרדוקס ניתן לפתור בעזרת הרציונליזם, אך אז ממוטטים את החומה כביכול, ומחמיצים את השער.

מודעות לפרדוקס היא או תוצר של תודעה גבוהה או הדרך להגיע אליה.

כמו כן הבנות אלו רווחות מאוד בשיטת אלכסנדר ליציבה נכונה; שכדי להיות זקוף עליך לוותר על ניסיון לשלוט בתנוחתך, וכו' .

כאן ההיפוך מראה את חיבורו של המחפש למציאות קוסמית טבעית, הוא מתרחק מן החומר ורואה את העולם הפוך.

יוצרים גדולים למיד ראו את העולם הפוך. להיות יוצר או הוגה זה לא רק להיות בדינסונאס או במרחק מן העולם אלא חלק ממנו כל הזמן רואה את הדברים – הפוך. הם באים מן האנטתיזה ובוחנים הכל מזוית הפוכה. כמעט כל הוגה גדול פיתח את ההגות המרשימה ביותר על סמך סתירות שהובילו אותו להבנות מרחיקות לכת. והנה למשל משפט אופייני; סימון וויל בסיפרה: ''הכובד והחסד'' (הוצאת כרמל, 1994, עמ' 89) כותבת: ''למה הרצון להיאבק בדעה קדומה הוא סימן למובהק לכך שאנו שטופים בה''? ועונה סימון וייל לשאלה של עצמה: ''הרצון הזה נובע בהכרח מאובססיה''. כלומר, הטיעון שלה הוא שיציאה נגד דעה קדומה באשר היא, בהכללה (ולא כל מקרה לגופו) הוא סימן לאובססיה. ואובססיה מראה על בעיה בצידו של הבוחן ולא של הנבחן. זו דוגמא מבריקה לטיעון שהופך דברים על ראשם.

ועוד מסימון וייל: ''שיטה לחקירה: מרגע שהעלינו איזו מחשבה, לחפש באיזה מובן היפוכה הוא אמת.

הרע הוא צלו של הטוב. כל טוב ממשי, בעל עובי ומצוקת, מטיל איזה רע. רק הטוב המדומה אינו מטילו.

מכיוון שכל טוב קשור ברע, הרי אם נשתוקק לטוב ולא נרצה להפיץ סביבנו את הרע הקשור בו, ניאלץ – שהרי אין לחמוק מהרע הזה – למקד אתו בנו עצמנו.

כך, התשוקה לטוב טהור בתכלית מניחה הסכמה לקבל אלינו אסון מהדרגה האחרונה.

אם נשתוקק לטוב בלבד, נצא נגד החוק הקושר את הטוב הממשי אל הרע כמו את האוביקט המואר אל צלו, ובהתייצבנו נגד החוק האוניברסלי של העולם, בלתי נמנע שלא יבוא עלינו אסון''.

הדוגמה הטוטלית לכך היא בתורת הזן, ''בין האימרות על קירו של אדון נושיגה הייתה זו: 'לעניינים חשובים יש להתייחס בקלילות', והמורה איטיי הוסיף: 'לעניינים פעוטים יש להתייחס בכובד ראש''). בזן רואים את שקיים דרך האין, דרך מה שלא קיים וזו אין ספק הדרגה הגבוהה ביותר לראות את הדברים. ''גופנו מקבל חיים מתוככי האין. הקיום במקום בו קיים האין הוא התגלמות המשפט: 'צורה היא ריק'. משמעות המשפט היא שכל הדברםי מתקיימים על ידי האין. 'ריק הוא צורה', אל לאדם לחשוב שאלה שני דברים שונים'' (משפט זן מתוך ''ספר הסמוראי''.)

בדרך כלל רואים את מה שישנו דרך מה שישנו. אין היפוך ואם אין היפוך, אין נקודת מבט שרואה את הדברים, כי לראות ניתן רק מבחוץ ולראות את הדברים מבחוץ זה להיות מחוצה להם ולהיות מחוץ למה שישנו – זה להיות במה שאיננו; בחלל, בריק. להיות בהיפך של מה שישנו. כך שלראות משהו באמת, ניתן רק מזוית הפוכה. כי לא ניתן לראות את הדבר מתוך עצמו.

נקבה לא יכולה להבין נקבה, רק זכר יכול. מבוגר יכול להבין ילד וילד יכול להבין מבוגר. עשיר יכול להבין עני ולהיפך. וכאן חייבת להישאל השאלה: אז מדוע אף אחד מן הצמדים הללו לא באמת מבין האחד את השני? אוה, וכן אני מגיע לטענה הניצחת והיא; אף אחד מהם אינו מבוסס באמת בהיפוך של הדבר בו הוא מתבונן, למעט אולי ילדים ומבוגרים. (כשהמדובר בילדים וכי זקנים לעיתים חשים שהם עדיין ילדים, אך ילדים יודעים שהם רק ילדים ואז הם יכולםי להבין מבוגרים יותר טוב משהם הבינו את עצמם).

גם ביהדות כל מסורת הפילפול התלמודי, מסרות עוקר ההרים – מדברים על לימוד דרך היפוך ושבירה; לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, להפוך אותם על ראשם וכדו'.

וכך גם בהתבוננות; צריך לחפש פרדוקסים ולפענח אותם, אך לא בדרך הקשה, המאומצת, אלא בדרך של דרך אגב. זו אותה קלילות קטלנית של מוחמד עלי. או אותה קלילות של תפיסת המוזה שמדבר עליה אריך קסטנר בהקדמה לאחד מספריו; הוא עושה עצמו משועמם או ישן, המוזה מכניסה ראש חרד דרך הדלת, רואה שהוא לא מעוניין, ואז היא מעיזה עוד ועוד, וכשהיא כבר לידו הוא ממש מאבד עניין, וכשהיא מרפה ערנות לגמרי הוא תופס אותה בעורף ואז יש לו את כל מבנה הספר שהוא רוצה לכתוב.
 

להתבונן דרך הפכים, סתירות ופרדוכסים, חלק א'.


"הוא לימד אותי אז תרגיל שנועד להביא למה שהוא כינה "היפוך המרחב". עליך לשבת מאוד בשקט, כשכל שימת לבך ממוקדת במרכז החזה, ואט אט להיכנע ולהיווכח כי במקום להסתכל, מסתכלים עליך; במקום לשמוע, אתה נשמע; במקום לגעת, נוגעים בך; במקום לטעום הנך מזון לאלוהים וטועמים אותך"

חמיד, מתוך "המחסום האחרון", פראג, 1995, עמ' 91

***

ישנן שאלות רבות לגבי ראיה והמציאות,

האם אנו רואים את מה שישנו, אל כל שישנו, חלק ממה שישנו, את מה שקיים בנו לגבי מה שישנו, ועוד ועוד. אז הבה ונתחיל בשאלה הראשונה;

השאלה הראשונה עוסקת בסוגיה של ההתניה המנטלית לגבי פעולת הראיה, כלומר: האם אנו רואים את מה שישנו או את מה שקיים במוחנו לגבי מה שישנו? למשל אדם שרוצה לקנות רכב מסויים, יוצא לכביש ורואה כמות עצומה של אותו הרכב. למה עכשיו הוא מבחין בהם. כי עכשיו המיקום היחסי שלהם במוחו גדל.


השאלה השניה היא לגבי השיגרה; מה קורה לראייה כשהיא חלק משיגרה? ובכן השיגרה פוגמת בחדות הראיה; המוח העמוס לעייפה מסנן אותו החוצה. ישנו סיפור אודות עורך דין ידוע מתחילת המאה באמריקה, סמואל ליבוביץ,שהרצה (כבר בהיותו שופט) בפני סטודנטים למשפטים ושאל את אלה מביניהם המעשנים סיגריות קמל האם הגמל המצויר על העטיפה מוחזק באפסר או שיש עליו רוכב? רובם בחרו באחת משתי האופציות, בשעה שהתשובה הנכונה הייתה שאין איש על הגמל. רק גמל לבדו. אך לא צריך להרחיק לכת עד שם. גם בחיי היום יום יש לנו עדויות למכביר על כך שבחיי היום יום אנו מחמיצים פרטים רבים. למשל רובנו אוחזים בשטר כסף בידינו יום יום כמעט, ואנו אכן רואים אותו, אך האמנם? האם אנו יודעים מה מצויר שם? למשל: איזו דמות מצוירת על שטר של 50 שקל? (ש"י עגנון). כלומר אפשר להסתכל על משהו ולא לראות אותו.


השאלה הבאה עוסקת ביכולת האיכסון של המוח לגבי מידע ויזואלי; כשאנו מסתכלים, לכמה פרטים ניתן בכלל לשים לב, לפני שהמוח הופך לעמוס מדי.

ובכן בפסיכולוגיה שימושית אומרים כי מתוך אלפי פיסות של אינפורמציה ויזואלית אנו שמים לב רק בין שלושה לשבעה פריטי מידע (היתר נקלטים באופן בלתי מודע). גם בספקטרום הצבעים, אנו רואים רק רצועה צרה מתוך הספקטרום, (אחד חלקי ששים), כשבשני הצדדים משתרעים חלקים נרחבים שבעלי חיים ורמשים יוכלים לראות אך לא אנחנו (חרקים יכולים לראות את הצד האולטרא סגול, בעוד נחשים יולים לראות את הצד האינפרא אדום). כך שאנו ממש רחוקים מלקלוט את כל המציאות, למרות יש לנו תחושה שמה שאנו רואים זה מה שישנו. ועל כן כל שיטה שבאה להרחיב ולהעמיק את שדה הראיה חייבת להבהיר נקודה זו: מה שאנו רואים הוא חלק, ובדרך כלל החלק הפחות חשוב, של מה שקיים. הדבר אינו חדש, כבר במיתולוגיה ההודית קיים הסיפור על חמשת העיוורים שממששים פיל וכל אחד מממשש חלק אחר, וכל אחד בטוח שמה שהוא ממשש הוא הדבר האמיתי, ובהתאם לחלק שבידו הוא בונו את ההפיתוזה שבה הוא מאמין.

 

ואכן ביחס למה שקיים – ראייתנו מוגבלת ולא שלמה. אך הבעיה היא פחות בזה, ויותר בכך שאנו משוכנעים שאו שאנו רואים את מה שקיים או שהטכניקה המדעית תובילנו לשם. (למשל למשש את חדק הפיל בעזרת משושים אולטרא אלקטרוניים שגם יכולים לצלם את תוך החדק של הפיל). וזאת במקום לפתח שיטות להקצת הראיה, או לפחות לתקשורת כלשהי עם העיוורים האחרים…


אז מהם הדרכים שעומדים לרשותנו כדי לראות דברים שבדרך כלל נסתרים מאיתנו?


ובכן דרך אחת טמונה אכן בהגדלה המיקוד ו'צלילה' לתוך פרט מסויים, וממנו ללמוד על הכלל. זה מה שנעשה גם בפיזיקת הקוואנטים, שם 'צללו' לתוך האטום ובחלקיקים הסאב אטומיים, גילו עולם שונה לגמרי, שמטיל אור על העולם הרגיל של היום יום. (רולאן בארת' קורא לזה: 'פונקטום').


וישנה עוד דרך והיא על ידי בחינה של חוסר הרמוניה. ניגודים, סתירות ופרדוכסים. הפרדוכס כדלת כניסה אל מציאות חבויה, ולא כתמרור עצור.


בתוך כל מראה שאנו רואים חבוי ממד אחר, וכדי להגיע אליו יש להתכוונן לזיק שדווקא מצוי בחסר השלמות של מה שנראה, ורק דרך מפגש עם חסר השלמות הזו – יכול הזיק הזה להבליח מבעד לאטימות הראשונית של המפגש אם האדם או עם מראה של החדר, או כל דבר שאנו רואים.


המעבר אל 'המראה הפנימי', אל ה'מה שרואים בתוך מה שרואים', אל 'הישות הפנימית של המציאות החיצונית – היא תהליך נדיר שיש בו משום 'קפיצה קוואנטית'. דווקא בנקודות של חסר השלמות של מה שאנו רואים – מצויים פתחים דרכים ניתן להגיע לרמת המטא. כל שאנו רואים, בין אם זה מראה של משרד, לבוש שאדם לובש, פנים המכונית שלו, הבעת פניו, ברכת השלום שלו וכו'. כל אלה מנסים להראות משטח שהוא נוצץ, שלם, שליו, אפילו הייתי אומר בורגני. אך ככל שהוא אכן מלוטש יותר כך יש בו פחות פתחי איוורור אל הישות הפנימית שלו עצמו. כי פני השטח הנוצצים רק מקבעים אותנו סופית ברמה הטכנית של מה שרואים וחוסמים את הדרך בפני מה שמצוי מאחורי מה שרואים – ברמת העומק החבויה.


האפשרות שקיימת בהתבוננות שלנו במציאות כשלהי או באדם, להמריא מעבר למוגבלות של הראיה הסתמית– טמונה דווקא במעבר דרך חסר השלמות, ולא בהפיכת חסר השלמות לשלמות. כי שלמות ברמה הטכנית היא מחסום, בעוד ששימוש בחסר השלמות של הרמה הטכנית כמקפצה או דרך מעבר -לרמה הבאה, או לרמה החבויה – היא גשר. חסר השלמות של כאן ועכשיו אינה מחסום, היא צופן סודי בעזרתו ניתן להגיע לרמת המטא, לדינמיקה התת קרקעית.


לדוגמא: כלי רכב על הכביש, אינו מושלם, בגלל החיכוך של הכביש, המהירות המוגבלת, רכבים אחרים על הכביש, וכו' – כל עבודה לשיפור הכביש או כלי הרכב – ככלי רכב, רק תצמיד ותכבול אותנו לכלי רכב יבשתי, (שממילא הוא מוגבל להיותו כלי רכב יבשתי) -במקום לראות בכלי הרכב שעל הכביש את הפוטנציאל להפוך לכלי טייס, ואז אנו כבר מדברים על תחבורה ברמה אחרת. (ולו הייתה המכונית מושלמת, ללא בעיות, לא היינו מחפשים את פריצת הדרך שלה מעבר לכביש, פריצת הדרך שנמצאת בשמיים).


'המוגבלות היא שמשמשת קרש קפיצה – לרמה הבאה'.


כלומר, בכל התבוננות במשהו, יהא זה מפת שולחן בבית כלשהו או באדם, קיים ממד-על, ממד הבנת הממד הפנימי, ממד שבו מה שאנו רואים הופך ממעטה חד ממדי – לערוץ תיקשורת דיאלוגי. וכדי להגיע לאותו ממד בתמונה, עלינו דווקא לחפש מה חורג, מה לא מסתדר, מה יוצר דיסונאנס עם מה. בדרך כלל אנו רגילים להביט ולחפש הרמוניה. זה מקל על קשיי הקיום. הבטה בשיח וורדים היא סוג של תרפיה לדיסונאנסים הפנמיים. אך אם אנו רוצים להגיע לאמת החבויה עלינו לחפש אחר דיסונאנסים. דווקא בהם טמון הסוד, או הדלק עמו ניתן להגיע לממד של הבנת עומק של מה שאנו מתבוננים בו.


יצירות האמנות הגדולות ביותר –נולדו מתוך החיכוך של היוצר עצמו עם חסר האפשרות להביא את מה שטמון בו לכלל ביטוי הולם ואותנטי. הדרמטורגיה והמחזאות הגדולה ביותר נולדה – מתוך צירוף מקרים שחייב להיגמר רע, ועם זאת דרך הקשיים הנוראים של הטרגדיה של שכספיר או תיאטרון האבסורד של יונסקו ובקט, או תיאטרון הייאוש של חנוך לוין – לאיזה פסגות של התעלות יצירתית (מצד המחזאי) ותודעתית (מצד הצופה) ניתן להגיע.


המראה הזעיר בורגני, או זה המציית לקונוונציה החברתית השלטת, יוצר מראית עין נעימה לעין, אך הנשמה זקוקה למשהו אחר, היא זקוקה דווקא לחסר השלמות של ולמצוקה– כדי שיווצר החיכוך שיגרום לזיק, שיביא להתלקחות שכבת החיים הדינמית שבתוך כל מראית עין חיצונית. רק דרך הקושי, רק דרך התמודדות על מה שלא מסתדר במה שאנו רואים- ניתן להגיע למטא-לבל.


אי לכך, אמנות ההתבוננות, כשהיא יוצאת מן הכוח אל הפועל, היא הפנינג, מאורע שכמעט ניתן להגיד עליו שהוא: טראנסאדנטי, דומה למאורעות אחרים שמתרחשת בהן מעין קפיצה קוואנטית, כמו התאהבות או יצירה של אמנות כלשהי. או ברמה פחותה יותר, הבזק אינטואיציה. היא מתרחשת לא בגלל אלא למרות. היא בעצם כמו קואן זן, שמחדד את האבסורד הקיומי, שמקפיץ להארה.


ומדוע בעצם זה כך? מדוע הפרדוכס הוא דלת הכניסה אל הממד הפנימי? ובכן התיחסות לפרדוכס הטמון במה שאנו מתבוננים בו – מגביר את המודעות למרוכבויות שמסתתרות מאחורי הדמות או המראה בו אנו מתבוננים. ניתן אף להגיד כי ככל שמראה מסויים יהא מלא יותר בפרדוכסים כן הוא עשיר במשמעויות.


למוח נטיה ליצור עולם שלם והרמוני. ידוע הניסוי שבו מראים לאדם שלש זויות בשלושה קודקודים שונים ושואלים אותו מה הוא רואה והוא אומר: משולש. אנו משלימים במוחנו חלקים חסרים, וגם מעלימים פרטים שיכולים להפריע לנו לקלוט תמונה הרמונית ושלמה של המציאות. אנו גם עושים רציונליזציות, אנו אומרים: 'לא זה סתם במקרה', או 'אין לה משמעות', 'אל תתן לפרט הזה להפריע לך'. אך ממדי העומק שומרים על קשר עם המציאות רק דרך הפרטים הדיסהרמוניים. הרמוניה ושלמות מקבעת את האדם ברמה הנוכחית של הדברים, הדיסהרמוניה מובילה לרמה שנקברה תחת האשליה שהמציאות הנוכחית יוצרת.


אנו רוצים מציאות מאושרת וטובה. ומה שלא מתאים לתמונת העולם שאנו רוצים לברוא, אנו מדחיקים, מכחישים, בוחרים באופן לא מודע – להתעלם מהם.


שלעיתים קרובות הרמוניה היא לא בהכרח סימן שהכל בסדר, אלא לכך שהדיסהרמוניה זכתה להדחקה חזקה ואז שומה על מחפש האמת לחפש אחר סימנים של דיסהרמוניה, למשל בין בני זוג בשעת מפגש חברתי, דרך לגלות מה באמת מערך היחסים ביניהם. את זה לא יגלה על ידי הסתנוורות מן הבוהק ההרמוני, אלא דרך מה שחמק מן ההרמוניה, למשל הוא מביט בה ובדיוק באותו הרגע היא מסבה במקרה את מבטה, רק שזה קרה כך שבע פעמים במהלך שעתיים. או בזמן שהיא מדברת הוא מרכין את ראשו. וכו'. וכך הרמוניה יכולה לכסות על משהו פחות הרמוני, ואילו הרמוניה נוצצת מידי יכולה לכסות על ההיפך בדיוק, תופעה זו ידועה בפסיכולוגיה בשם Reaction formation והיא פרי של הדחקות רבות. וניתן לראות זאת בתופעה שידועה בשמה העממי: 'להיות פולני'.


ןכך, דרך עיניים אלו, דווקא מה שנראה מלוטש ונוצץ אמור לעורר חשד במוחו של מחפש האמת.


ישנה איזשהי זיקה בין סתירות ובין עומק; עומק מתגלה דרך סתירות, וכך ישנה גם זיקה בין שטחיות ובין שלמות. השלמות היא לעתים קרובות חיפוי על חוסר עומק. התדמית בדרך כלל מלוטשת, בעוד העצמי האותנטי הרבה פחות אטרקטיבי, ויש בו יותר פגמים. הליטוש התדמיתי מפריע, כמו מראה בוהקת שמחזירה למי שמתבונן בה את עצמו, אך לא מוסרת מאום ממה שיש מאחוריה. ואם נדחוף את מה שכתוב כאן עוד יותר לכיוון הרמה הפילוסופית, נמצא כי האמת בדרך כלל חבויה וחסרת אטרקטיביות, בעוד השקר תמיד יותר פוטוגני והוא מה שפוגשים ראשון. האמת בדרך כלל יותר דיסהרמונית מן השקר. וכך גם היחס בין התדמית ובין העצמי. התדמית מקרינה יותר הרמוניה מאשר האמת הפנימית של האדם. ומטרת ההתבוננות האמיתית היא למצוא את אותם סדקים, את אותן סתירות, את אותם דברים פחות הרמוניים, דרכם האמת של המצולמים – מביטה החוצה. גישה שטחית ותדמית למציאות, פותרת את הסימנים הדיסהרמוניםי, בחוסר סבלנות, הם מטרד. בעוד שהגישה האונטולוגית דווקא מחפשת אותם ויודעת שכל סימן כזה היא דרך חזרה לאמת שהלכה לאיבוד בתוך המשטח הנוצץ של מה שנראה כאמיתי
 

אודות הקטגוריה: במבט קוואנטי

 


"הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה".

הנרי מילר


——————————————————————————–


המדור 'במבט קוואנטי' מורכב מסידרה של מסות העוסקות בדרך בה אנו רואים, את העולם ומכאן גם בהשפעה שיש לראיה זו על הדרך בה אנו קולטים אותו.

חוט השני העובר דרך המסות היא התפיסה כי כולנו חיים עם אשליית האובייקטיביות. דהיינו שכלי הקליטה שלנו הנם 'שקופים', וכי המציאות שאנו קולטים, בסופו של דבר, זהה (פחות או יותר) למציאות שקיימת בפני עצמה.

נושא זה היה בדיון אצל פילוסופים מזה שנים, ובסופו של דבר 'המדיום אינו המסר', בפאראפרזה על הביטוי הידוע של מרשל מקלוהן. אנו חושבים שזה זה, אך זו גירסה שהיא גם מוחלשת וגם מעוותת של הדבר האמיתי.

ואז ניתן למצוא מצב פרדוכסלי שבו הראיה הרגילה היא מוחלשת ומעוותת, וכשלוקחים סמים כמו ל.ס.ד – המשנים את הדרך בה אנו רואים אתה מציאות – אתה לא יודע אם הל.ס.ד. שינה את דרך הראיה שלך למשהו שהוא אבנורמלי, או שעכשיו התחברת לראיה אמיתית ומהממת של המציאות האמיתית.

בסידרת מסות זו אני עושה הפרדה בין להביט, להסתכל, להתבונן ולראות. זה מתחיל במבט שמופנה לאובייקט או כיוון כלשהו, אחר כך המבט מתמשך ומתחילים לזרום רשמים – זו ההסתכלות. בהסתכלות המבט הוא כלי קיבול שמאכלס כמות מסויימת של רשמי ראייה, ברמה זו זה דומה לסל שממלאים בו מוצרים מן הסופר. ברמה הבאה באה התבוננות; מה יש בסל? אילו מוצרים? מאילו חמרים הם עשויים? וכשהמבט מעמיק ומתרחב, הוא הופך להסתכלות, וכשהוא מעמיק ומתרחב עוד, זה הופך להתבוננות. ואז, ורק אז אנו מקבלים את הראייה, שהיא התוצר הסופי. לראות הוא לחדור אל מעבר לכיסויים, לקלישאות ולאשליות ולראות את הדבר לאשורו כמות שהוא. ראייה במובן התנכי הקדום, של משהו שהיה שייך לנביאים שנקראו גם רואים (שמואל הנביא). ראייה היא גם חודרת לגלעין וגם רואה מעבר למה שכאן ועכשיו.

אלה, אם תרצו, ארבעת הרמות של המבט (להביט, להסתכל, להתבונן ולראות). קיימת גם ראייה נוספת והיא ראייה קוואנטית, וזה אולי משהו שיצוף, יעלה ויקרום מעבד לסידרת המסות הזו. כך שאת זה אשאיר עם דוק של מיסתורין כלשהו.


בדרך כלל מסתכלים בקנקן, ולא במה שיש בו. מעטים בלבד מתבוננים לעומק"

ואנשים רבים שופטים על פי מראה עיניהם בלבד. זה לא מספיק להיות צודק

"אם למראית עין אתה טועה"

(1601-1658) באלטאסר גרסיאן

סופר ופילוסוף ספרדי