ארכיון הקטגוריה: במבט קוואנטי

המבט הסטנדרטי

הדרך בה אנו מביטים בחיים, במציאות ובבני אדם, היא מתוך תחושה פנימית שאומרת לנו כי המבט שלנו הנו אוביקטיבי וכי רוב התגובה שלנו תלויה ומותנית על ידי זה שאנו מתבוננים בו. כמו אנו כלי מעבר ריק ואנו מגיבים ביחס ישר למה שאנו רואים. האמנם כך? ובכן פיזיקת הקוואנטים גילתה לנו כי ראית העולם תלויה במצב התודעה של המתבונן. אנו רחוקים מלהיות אובייקטיביים, ואנו רואים לא את שישנו אלא את שמצב התודעה שלנו מאפשר לנו לראות. וזו נקודה מאוד חשובה
רוב בני האדם חושבים שמספיק שיש עיניים ואז רואים את שקיים. זה לא נכון, העיניים למשל קולטות רק אחד חלקי ששים של מה שקיים בספקטרום  הראייה, חרקים וזוחלים רואים משני צידי הספקרום שלנו, ישנם חרקים שרואים אולטרא סגול, וזוחלים שרואים אינפרא אדום. וכאילו לא די בזה, גם מה שאנו רואים מותנה במידה רבה על ידי מצב התודעה שלנו.
מחקרים גילו כי כשמראים לאנשים העוסקים בחקר האמת בבילוש, משטרה, ריגול, שיפוט וכו' – צילומים של אנשים משקרים, רובם כלל לא רואים את סימני השקר, מי שכן רואה הם המרגלים (וגם זאת לא ברוב המקרים), והסיבה? כנראה שסכנת החיים בה הם נתונים גרמה להם לפתח מצב תודעה ששם לב לדברים שאחרים לא שמים לב אליהם.
נראה כי רובנו לא משתמשים במלא המרחב הראייתי והתודעתי שיש לנו כשאנו מתבוננים במציאות, אנו מביטים במין מצב ישנוני, לא ממש מתבוננים, מסתפקים בהבטה כללית וסתמית. ניתן לקרוא למבט הזה, מבט סטנדרטי. מבט שיכול להחמיץ דברים רבים שקיימים במציאות.
ובכלל, רוב החיים עוברים עלינו בפאזה סטנדרטית; אומרים את שמקובל, מתנהגים איך שצריך, אך גם ניגשים למציאות בצורה סטנדרטית. למשל, לשאול מישהו: 'מה נשמע'? זה סטנדרטי, ולא אומר כלום. אמנם רבים יגידו שסך הכל גם השואל אינו מעוניין לקבל תשובה על שאלתו, וזה נכון, אך הסטנדרטיות הזו היא מלכודת; כי גם אם השואל ירצה לדעת באמת מה שלומו של הנשאל, עדיין כל שיש לו זה המודל הסטנדרטי. ואכן הסטנדרטיות טובה לכל מי שחי באופן סטנדרטי ואינו מעוניין בזיקה אישית וייחודית עם בני אדם, אך היא בעייתית  ברגע שהיא הופכת למטבע עובר לסוחר וכולם מתנהגים באופן סטנדרטי. ואז מי שרוצה להתנהג באופן לא סטנדרטי, ברב המקרים לא מסוגל  לעשות זאת, בגלל הנורמה של כולם, וזה במקרה הטוב, רובם של הרוב גם אם הנורמה של כולם תוסר, הם כבר כל כך רגילים (כמו חיה בשבי) לראיה הסטנדרטית, שהם איבדו את היכולת לראות הדברים בצורה לא שגרתית.
רוב ההתבוננויות הן סטנדרטיות, כלומר נעדרות נשמה, מודעות ונוכחות תודעתית של המתבונן. זהו מבט ריק, נבוב, חסר נוכחות פנימית, אין בו כלום. הטיכסיות של המבט באה במקום מה שהמבט בא להבין.
כדי לחרוג מן המבט הסטנדרטי הזה על המתבונן להרחיב את גבולות המבט אל מעבר לגבולות הנוחיות הישנונית הרגילה.
השאלה המנחה את המבט הבוחן, המנסה לרדת אל חקר האדם או המציאות בה הוא מתבונן היא: מה אני לא רואה,  למה איני שם לב, מה אני מחמיץ? כי המבט הבוחן, החוקר, יודע שדווקא חסרונה של אבן פסיפס קטנה, יכולה, בהתחברה ליתר אבני הפסיפס, ליצור את התמונה השלמה.
המבט החוקר לא נותן לזה שמראה עצמו בקלות רבה מדי – לגנוב את ההצגה מן האלמנטים הפחות דומיננטיים, כי לעיתים קרובות האמת מצויה  בדברים חבויים, שקטים ואפורים, יותר מאשר באלה שמולכים בריש גליי. כי הפוזה החזקה שלהם גונבת את ההצגה מן האמת. האמת הרבה פעמים אינה מנסה להרשים, היא פשוט שם, כי היא האמת

 

בראייה צלולה

כללית, רובנו רואים את העולם ובטוחים שאנו רואים את מה שישנו. וכי המכשור שלנו, דהיינו: עינינו ומוחנו הם כמו חלון שקוף דרכו רואים את מה שקיים בחוץ. לא מודעים לעיוותים שעינינו ומוחנו משליטים על מה שאנו רואים. ואין לנו דרך לדעת אם מה שאנו רואים באמת קיים שם, או שזה קיים בדרך בה אנו מתבוננים על מה שקיים. למשל משקפיים: על המשקפיים להיות שקופות, אך אם העדשה מעוותת, אזי מרכיב המשקפיים יראה מציאות מעוותת ויחשוב שככה המציאות.

הראיה שלנו רחוקה מלהיות צלולה. היא מוכתמת. יש לנו קורה בעינינו דרכה אנו רואים את המציאות. למעשה ראיית המציאות שלנו היא ראייה של הקורות שיש לנו בעינינו.
ראייתנו אינה בלתי אמצעית; בין העין שלנו לבין האובייקט, בדרך בין שניהם מצויה לה ההתניה (הקורה) ש'אונסת' את האובייקט, שיתאים למה שכבר מצוי לנו בתודעה. כך שאנו רואים את התיכנות שממילא כבר יש לנו ולא את המציאות.
איננו רואים מציאות עירומה.  אנו רואים את המלבושים שאנו מלבישים עליה. כמו אותו חרדי שרואה עלמה עירומה ברחוב, ומיד מוצא שמיכה או מעיל ומטיל אותם על עירומה ואז כשהוא סוף סוף מביט בה, הוא לא רואה אותה כפי שהיא, אלא דרך המתווך של השמיכה או המעיל, ואז הוא רואה משהו מכוסה, בעלי קווי מיתאר לא ברורים. ורק אז הוא יכול להתייחס אליה, אבל אז הוא כבר לא רואה אותה כמות שהיא.
כך אנו ביחס למציאות; פוחדים מן העירום שלה, מן הבוטות של פני הדברים כפי שהם לעצמם, לא מכוסים ולא מעובדים. ורק מש'הלבשנו' עליהם את הראיה הקונוונציונלית (ברובה המבט הוא טכני) – אנו יכולים להביט עליה, אבל אז כבר לא רואים אותה, רואים את המלבוש שהלבשנו עליה.
יש לנו בעיה לראות את הדברים ללא לבוש: ללא הסבר, ללא התניה. איננו יכולים להביט על משהו בפעם הראשונה באמת ולשאול מה זה? לקמט את המצח ולהישאר עם חוסר הידיעה. איננו מסוגלים לגשת את המציאות עם השאלה. זה מבלבל אותנו, אנו חייבים לגשת אליה עם תשובות. קודם החלטנו מה אנו רואים ורק אז אנו רואים.
אנו רואים מרחוק את שלומי ואפשר להגיד שלפני שרואים שזה אדם  מסויים וייחודי – אנו רואים שזה שלומי וזה לא מאפשר לנו לראות אותו כפי שהוא ללא הידיעה שזה שלומי. והידיעה שזה שלומי עם כל מה שכרוך בזה (היסטוריה של יחסים, דעה אישית על האדם וכו') חוסמת את האפשרות שלנו לראות אותו בפני עצמו, כמות שהוא.
לעיתים זה קורה; רואים משהו בהסח דעת, מזווית עין אולי, ולחלקי השניות בהן עוד לא הספקנו 'להלביש' עליו את הצנזורה והארכיון שיש לנו עליו –  הוא נראה לנו אחר, זר. פתאום קולטים משהו אודותיו שלא ידענו, למשל פתאום קולטים שהוא חסר בטחון, או מאיים וכו'. הקליטה הזו שלו דרך המהות העירומה שלו, יכולה גם להתרחש כשלשניות חושבים שהוא מישהו אחר, ואז כשמגלים מיהו באמת – על רקע הניגוד עם מי שחשבנו שהוא –  פתאום מגלים מיהו, ורואים אותו בלי התניה.
אך יש לנו צורך נואש לקטלג, לדעת מראש, לא לראות ללא התניה. אנו רואים אנשים זרים, או שמורת טבע חדשה בטיול. אם אנו לא יודעים מי הם האנשים, או מה המקום שאנו רואים, אז המבט סתמי, מרפרף. למעשה המבט 'לא נדבק'. אם אין תוית אז לא מתאמצים לראות. אם זה משהו שאיננו יכולים להדביק לו תווית – אז עוברים הלאה. 'אין מה לראות', אנו אומרים לעצמנו. המבט במשהו זר ולא מוכר לא הופך להתבוננות, ואנו מאבדים עניין.
כך שלראות משהו ללא תיווך של ידיעה מוקדמת, לראות אותו בעירומו – זה לראות את מהותו. כי זה מכריח אותנו לשים לב אליו באמת. וזאת בניגוד לראיה שיש בה התניה וידיעה מראש, כאן אין מאמץ, הידיעה המוקדמת, גורמת לנו להיות פסיביים ביחס לדבר בו אנו מתבוננים. בעוד שהעירום וחוסר הידיעה מכריחים אותנו להתבונן בתשומת לב. לנטוש את מרכז הכובד של האגו שלנו ולהעביר את מרכז הכובד אליו; לתהות על קנקנו באמת.
וזאת נעשה רק אם נבוא ריקים, רק אם נראה אותו בפעם הראשונה, רק אם ניתן לעירום שלו להוביל אותנו את מהותו הייחודית.
אך יש לנו פחד מלהתבונן במציאות עירומה. אנו מתלבשים ומלבישים את המציאות בידיעה מוקדמת, כי ההבטה בעירום חושפת את חוסר יכולתנו להכיל ולהתייחס למהות העירומה של משהו. ואז כבר עלינו לקחת אחריות ולהתייחס באמת עם כל מה שקיים בנו. מכל זה אנו נפטרים ברגע שאנו באים עם ראייה יודעת מראש.
כך שאם כל שאנו רואים אנו רואים רק באופן שטחי ודרך מה שאנו כבר חושבים שאנו יודעים, אז אינינו רואים כלום, לא פוגשים כלום וכלום לא נכנס אלינו.
18.1.2003–01–17