ארכיון הקטגוריה: הגות במבט קוואנטי

לראות את העולם דרך המוח הימני.

תשעים אחוז מן האנשים בעולם מפעילים בעיקר חצי אחד של המח, החצי השמאלי ומתעלמים מן השני. העשרה אחוז הנותרים מפעילים את הצד הימני של המח. צד זה אינו פופולרי, אין לו כמעט שימוש בעולם שלנו. הצד הימני עוסק ביצירה של שפה ותובנה כדי שתתאים לחוויות חדשות. וזאת לעומת הצד השמאלי של המח שעובד על התאמה שטאנצית של תוויות מן העבר דרכן אנו 'רואים' את החוויה החדשה. המח השמאלי עובד כמו ארכיון, כל שרואים, רואים דרך הקלסר הרלוונטי בארכיון. הדברים שאנו רואים אין להם קיום אותנטי, אלא רק בכח הקטגוריה שאליה הם שייכים בארכיון, ואם אין קטגוריה, כאילו לא ראינו כלל. המח השמאלי רואה לפי קטגוריות: זה כך וזה כזה, וזה שייך לפה. אין תהיה: 'מה זה'? התהיה שייכת למח הימני.

המח השמאלי לא יכול לסבול מציאות חסרת שייכות קטגורית, הוא לא יכול להתייחס למשהו אם אין לו קטגוריה. זה סוג של אינוואלידיות, מוגבלות, נכות – כמו אדם שלא יכול ללכת אם אין לו קביים, או לא יכול לראות אם אין לו משקפיים, כך הצד השמאלי של המח לא יכול לגשת למציאות אם אין לו תבנית לוגית שמסבירה את שרואים בהתאם לתאים ולתוויות שכבר קיימות במח.


הצד הימני של המח יוצר בכל פעם מחדש מודלים חדשים כדי שיתאימו למה שפוגשים או רואים עכשיו.


הצד השמאלי של המח בעצם לא פוגש את המציאות כי הוא לא יוצר עבורה את התובנה שתתאים רק לה. זה אומר שרוב האוכלוסיה (תשעים אחוז) לא פוגשים, קולטים, מפנימים או חווים חוויות חדשות, אלא 'צדים' אותם כמו בעזרת רשת של צייד פרפרים. ואז החוויה החדשה מקוטלגת בתוך קופסא שבה טמונות חווויות שהתווית עליה מתייחסת אליהם בצורה זו או אחרת.


כאן כדאי לעשות הפסקה קצרה, כי נראה מן הכתוב כי אנשי האונה הימנית (של המח) פוגשים את המציאות כמו שהיא, בעוד שהיתר חיים בארכיון ופוגשים את המציאות רק דרך צנצנת הפורמלין בה הם שמים אותה. ובכן זה היה נכון אילו הרוב לא היה משליט את הראיה הטיראנית שלו, דרך חינוך והקנית השכלה ומוסכמות חברתיות – גם על העשירית השולית הזו. כך שאמנם יש להם את המיכשור לראות את הדברים שלא דרך ההתניה הפורמליסטית, אך הם נאלצים להיכנע לדרך הראיה של האונה השמאלית, למרות שיש להם את הכישורים לראות אחרת.


ובחזרה לענייננו: אז מה בעצם נאמר כאן? ובכן כדי 'לראות' משהו באמת, אנו צריכים ליצור תובנה לגביו, ורק דרך המעטה של ההסבר שאנו מעניקים לו אנו מסוגלים 'לראות' אותו. הכיצד? ובכן אין למהות של משהו יכולת לתקשר את עצמה עם תודעה כלשהי אלא אם כן היא מקבלת לבוש כלשהו. זה כמו שלא ניתן לשוחח ממרחק ללא טלפון, למשל, קווי הטלפון הן מעין לבוש שמאפשר למשוחחים להיפגש. או עצם מעשה הדיבור: הוא נותן למחשבות ולתחושות את המדיום דרכן הוא נעשה נגיש וקומוניקטיבי. כך גם לגבי חוויות חדשות הן צריכות מדיום דרכו להגיע לתודעה שלנו. וישנם שני מדיומים; האחד מדיום של האונה הימנית והשני של השמאלית.


ההבדל בין הלבוש של האונה הימנית לשמאלית הוא בכך שהאונה הימנית לא מעניקה לבוש אינסטנט, מוכן מראש, היא פוגשת את האובייקט ללא לבוש, תוהה על קנקנו, ודרך חוסר הידיעה, המבוכה והבלבול, מחפשת וטווה לבוש חדש דרך חומרים גולמיים. ואם אין לאונה הימנית חומרי גלם הרלוונטיים לאובייקט החדש, אז או נותרים בחוסר ידיעה, או הולכים לחפש חומרי גלם רלוונטיים. כך או כך רוקמים לבוש חדש, מחומרי גלם ראשוניים, שהוא רלוונטי רק לאובייקט ולאובייקט לבדו וחוץ ממנו אין לו שימוש. והיות והלבוש הזה נתפר במיוחד עבורו, הוא קשור למהות שלו ולא לתדמית שלו.


האונה השמאלית עובדת אחרת. היא מעניקה מדיום מוכן מראש, מדיום שלא קשור למהות הפנימית והייחודית של מה שאנו פוגשים, אלא לצורת ראיית העולם הרציונלית והמפורקת של האונה השמאלית. זו ראייה של תוויות, איננו רואים את האובייקט, אלא את התווית ששמנו עליו.


אנשי האונה השמאלית לא מסוגלים לראות משהו בעירום, הם מיד חייבים להלביש עליו משהו מן המחסן. לא חשוב להם אם התווית שייכת למה שרואים או לא. הם פשוט לא יכולים לבהות בגוף עירום וחסר לבוש, זה מכניס אותנו לתחושה של חוסר שליטה. התחושה של הידיעה, נותנת לנו תחושה כוזבת על שליטה במצב. האדם הראשון קרא לחיות בשם וכך היה כביכול מעליהם. ברגע שאנו נותנים שם למשהו זה מעניק לנו תחושה כוזבת שאנו מכירים אותו ויודעים מהו. (כאן יש חזרה על הכתוב בטור: "ראיה צלולה' אך הקונטכסט שונה).


לימוד בבתי הספר אינו לימוד שמאפשר מפגש איכותי עם המהות של משהו, דהיינו, להבין משהו לעומק. במקום זה פוגשים שם כמות אדירה של תוויות. ואז הכל בסדר. זה עולם של וודאויות, עולם שנשמע לי, אני מכיר אותו ושולט עליו. אך למעשה, 'לראות' משהו דרך התוויות הוא דבר יותר גרוע מלא לפגוש אותו כלל, כי אז הפיספוס הוא מושלם, כי בגלל התוויות אתה בטוח שאתה מכיר את האובייקט. בשעה שאתה לא מכיר אותו כלל. וזה שנדמה לך שאתה מכיר – לא נותן לך מוטיבציה לנסות ולרצות ולהכיר אותו באמת.


רב ראיית המציאות שלנו נמשלת על ידי תוויות ותדמיות, יש לנו מספר מלבושים (תוויות) כלליים וכל דבר שאנו פוגשים, אנו מלבישים עליו מלבוש שכבר קיים במלתחה שיש לנו בארון. וכל הזמן דברים חדשים, חוויות חדשות, מיישרות קו עם התויות שכבר יש לנו בראש.


למשל ברפואה: התווית השכיחה היא: וירוס. כשלא יודעים מה פשר המחלה או התלונה מאשימים את הוירוס.


זו ראית עולם של בית חרושת: קיים שטאנץ וכל חומר גלם חדש שנכנס לבית החרושת מתאים עצמו ויוצא כמו השטאנץ. למשל בית חרושת לנקניק, כל בשר ולא משנה איזה בשר שנכנס פנימה יוצא בצורה של נקניק. כי השטאנץ שם הוא של נקניק. כך במח שלנו; לא משנה מה אנו רואים בהתחלה, מה שנראה בסוף תמיד יהיה נקניק. המח השמאלי לא מוכשר לראות בשרים, ולמיין אותם לבשר של פרה, חזיר. או בשר שוק, ירך וכו'. אלא לפי השטאנץ שכבר קיים. הוא מוכשר לראות את הבשרים דרך המדיום של נקניק, אם הם עדיין לא נקניקים הם לא קיימים עבורו, הם גוש סתמי בלתי מזוהה. ולא ראוי להתייחסות.


הצד הימני של המוח הוא לא בית חרושת, הוא יותר מעבדת מחקר או משרד של בלש פרטי; דרכו רואים את העולם כחידה, כבליל חסר פשר. ההמספירה הימנית מעדיפה את המבוכה והטמטום כדרך גישה יחידה למשהו חדש שפוגשים. הטמטום כמורה דרך. אם אנו לא באים למשהו חדש עם חוסר ידיעה, לא נוכל ליצור את הידיעה. וידיעה אמיתית נוצרת רק מחוסר ידיעה, רק מאובדן, רק מבלבול. ואם חומרי הגלם של האונה השמאלית הם הידיעה וההשכלה, התשובות והידע. הרי שחומרי הגלם של האונה השמאלית של המוח הוא הטיפשות, חוסר הוודאות והבלבול. הבלבול הוא הידיד הטוב ביותר של זה הרואה את המציאות דרך האונה הימנית, כי רק אז הוא מסוגל ליצור עבורה הבנה שמתאימה רק לה. כי אחרת (דרך האונה השמאלית) אנו רואים כל פעם מחדש את מה שכבר ראינו (או חשבנו שראינו) פעם.


ואם האונה השמאלית היא כמו בית חרושת, נגיד שהפעם זה בית חרושת לבגדים, הרי שהאונה הימנית היא כמו החייט של פעם, שתופר עבור כל אדם בגד שמתאים רק למידות היחודיות של גופו ורק לו.


ראיית העולם היצירתית (אונה ימנית) מכריחה אותנו לעבוד קשה. בכל פעם להתחיל מחדש מחוסר הידיעה, מהתהייה, מהליכה לאיבוד, ודרך החשכה הזו לגשש דרכנו כל פעם מחדש וליצור מתוך הכלום משהו שמתאים לזה שאנו פוגשים עכשיו. ולא כמו הצד הימני של המח שרק ממחזר תובנות ישנות שהיו אולי נכונות לגבי דברים שפעם פגשנו.


אי הידיעה לגבי משהו חדש מפחידה אותנו. כמו שתיקה בין בני אדם, כמו להיות בחברת עצמנו; אנו נבלעים בואקום. כמו החלום הזה שחלמנו כילדים שאנו נופלים ונופלים ונופלים, ואין אחיזה.


אנו אוהבים לחשוב שעכשיו אנו משכילים וכי פעם הייתה בערות. אך ראיית התוויות של האונה השמאלית ממשיכה את הבערות כי מאחורי התוויות אין לנו מושג.


הערך האמיתי של לחיות בעולם של תוויות הוא ערך ריגשי, כי החיים עם תוויות מעניק לנו ולאחרים וודאות כוזבת שהכל בסדר, הכל ידוע, הכל תחת שליטה.


קשה לנו עם הערפל הזה שמקיף דבר חדש, אדם חדש, אנו חייבים את הזוית הטכנית ואז אישיותו והתנהגותו מסתגלים באופן קונפורמי, במוחנו, למספר מסויים של הסברים טכניים שמחמיצים את מהות האדם, אך מאפשרים לנו לחיות עם התנהגותו בצורה יותר נסבלת. כי זה מתאים לאיך שאנו רוצים להביט על המציאות. למשל פוגשים אדם שאנו מכירים שהוא עצבני, במקום לנסות להבין את העצבנות הזו אנו מסבירים זאת בעומס בעבודה ועוברים הלאה. או רואים שהוא חיוור ומייחסים זאת לתאורה, במקום לשאול אותו מה הבעיה, או לנסות להבין למה הוא נראה לא טוב.


האונה הימנית היא כמו אומן, צייר – הוא לא יכול לשבת מול אדם שמדגמן מולו ובמקום ליצור ציור חדש הוא שולף ציור מהבוידם, ציור שדומה לו ואומר לו: "כך אני רואה אותך".


ראיית התוויות הזו היא לא רק פועל יוצא של אונה דומיננטית, היא גם ממשיכה לעבוד דרך החינוך והשיחות החברתיות, שתיהן ממשיכות לחזק את שלטון התוויות. שתיהן באות לגאול אותנו מן המצוקה של להבין באמת מהו זה שאנו מתבוננים בו עכשיו. מן הצורך להתאים תובנה למהות. הלהג החברתי עוסק בחיזוק של תוויות קיימות ובהחלפה של תוויות, כמו עקרות בית המחליפות מרשמים לעוגה.


(הראיה היצירתית (של אונה הימנית) לא רק רואה את המהות של משהו דרך התדמית שלו ודרך התוית שלמלבישים עליו אחרים, אלא היא בדרך כלל הפוכה למה ש'רואה' התווית. הרחבה של הראיה ההפוכה שלה מציאות בטור: "להתבונן דרך דיסהרמוניה וסתירות" 11.12.2002).


לסיכום: הבעיה של ראיית התוויות היא בכך שהיא לא מודה שאין לה עניין לתהות על קנקנה של המציאות, היא מתחזה כאילו התווית היא ראיית מציאות אמיתית, מפוכחת וצלולה. היא מספקת הסבר טכני שאין לו ולא כלום עם המהות של מה שאנו רואים וההסבר הטכני הזה מתחזה לראיה אל תוך המהות של הדבר. לו ההסבר הטכני, של התוויות, היה מודה שאין לו עניין בהבנה של מהויות, ניחא, הבעיה היא שהגישה הטכנית והשבלונית של האונה השמאלית מתיימרת להיות גישה מהותית וכאן הבעיה. כי אם איננו יודעים שאיננו רואים את המציאות אין דרך בעולם שנוכל אי פעם להתחיל ולראות את המציאות באמת.


19.1.2003


——————————————————————————–

ההמיספרה השמאלית יחודית לכל אחד מאתנו, ואילו הימנית היא חלק מהנואוספירה, תודעת העל. בזמן הערות כביכול ההמיספרה השמאלית במוחנו דומיננטית, והיא אחראית על יצירת ה-dokos או המאיה. אולם בעת שההמיספרה השמאלית נחה, נוטלת ההמיספרה הימנית פיקוד, ומקשרת בין ההכרה ''האחרת'', או תת ההכרה, של כל אחד מאתנו לבין תודעת העל. ההמיספרה השמאלית מתנהגת כחלקיק, נפרד וייחודי לכל פרט, והימנית דומה לגל שהוא חלק משדה או רשת של תודעות משותפות, המרכיבות את תודעת העל.

מאיר יגר מתוך ואריאציות על נושא מאת הרקליטוס.

http://www.sf-f.org.il/story_789

 

 

בראייה צלולה

"צריך להניח את התבוני במובנו הקרטיזיאני – כלומר, המכניזם, ההכרח בר- ההצגה על ידי האדם – בכל מקום שנוכל להניח אותו, כדי להוציא לאור את מה שאינו נעתר לו.

השימוש בתבונה עושה את הדברים שקופים למחשבה. אבל את השקוף לא רואים. רואים את האטום מבעד לשקו, האטום שהסתתר כאשר השקוף לא היה שקוף. אנחנו רואים את האבק על זגוגית החלון, או את הנוף מאחורי הזגוגית, אבל לעולם לא את הזגוגית עצמה. ניקוי האבק משרת רק כוונה אחת: לראות את הנוף. התבונה צריכה לעשות את מלאכתה רק כדי שנוכל להגיע למסתורין האמיתיים, אל הבלתי ניתן להוכחה באמת, שהוא הממשי. הבלתי מובן מסתיר את הבלתי ניתן להבנה, ומסיבה זו צריך לסלקו".

סימון וייל, "הכובד והחסד". הוצ. כרמל, עמ' 161

כללית, רובנו רואים את העולם ובטוחים שאנו רואים את מה שישנו. וכי המכשור שלנו, דהיינו: עינינו ומוחנו הם כמו חלון שקוף דרכו רואים את מה שקיים בחוץ. לא מודעים לעיוותים שעינינו ומוחנו משליטים על מה שאנו רואים. ואין לנו דרך לדעת אם מה שאנו רואים באמת קיים שם, או שזה קיים בדרך בה אנו מתבוננים על מה שקיים. למשל משקפיים: על המשקפיים להיות שקופות, אך אם העדשה מעוותת, אזי מרכיב המשקפיים יראה מציאות מעוותת ויחשוב שככה המציאות.


הראיה שלנו רחוקה מלהיות צלולה. היא מוכתמת. יש לנו קורה בעינינו דרכה אנו רואים את המציאות. למעשה ראיית המציאות שלנו היא ראייה של הקורות שיש לנו בעינינו.

ראייתנו אינה בלתי אמצעית; בין העין שלנו לבין האובייקט, בדרך בין שניהם מצויה לה ההתניה (הקורה) ש'אונסת' את האובייקט, שיתאים למה שכבר מצוי לנו בתודעה. כך שאנו רואים את התיכנות שממילא כבר יש לנו ולא את המציאות.


איננו רואים מציאות עירומה. אנו רואים את המלבושים שאנו מלבישים עליה. כמו אותו חרדי שרואה עלמה עירומה ברחוב, ומיד מוצא שמיכה או מעיל ומטיל אותם על עירומה ואז כשהוא סוף סוף מביט בה, הוא לא רואה אותה כפי שהיא, אלא דרך המתווך של השמיכה או המעיל, ואז הוא רואה משהו מכוסה, בעלי קווי מיתאר לא ברורים. ורק אז הוא יכול להתייחס אליה, אבל אז הוא כבר לא רואה אותה כמות שהיא.


כך אנו ביחס למציאות; פוחדים מן העירום שלה, מן הבוטות של פני הדברים כפי שהם לעצמם, לא מכוסים ולא מעובדים. ורק מש'הלבשנו' עליהם את הראיה הקונוונציונלית (ברובה המבט הוא טכני) – אנו יכולים להביט עליה, אבל אז כבר לא רואים אותה, רואים את המלבוש שהלבשנו עליה.


יש לנו בעיה לראות את הדברים ללא לבוש: ללא הסבר, ללא התניה. איננו יכולים להביט על משהו בפעם הראשונה באמת ולשאול מה זה? לקמט את המצח ולהישאר עם חוסר הידיעה. איננו מסוגלים לגשת את המציאות עם השאלה. זה מבלבל אותנו, אנו חייבים לגשת אליה עם תשובות. קודם החלטנו מה אנו רואים ורק אז אנו רואים.


אנו רואים מרחוק את שלומי ואפשר להגיד שלפני שרואים שזה אדם מסויים וייחודי – אנו רואים שזה שלומי וזה לא מאפשר לנו לראות אותו כפי שהוא ללא הידיעה שזה שלומי. והידיעה שזה שלומי עם כל מה שכרוך בזה (היסטוריה של יחסים, דעה אישית על האדם וכו') חוסמת את האפשרות שלנו לראות אותו בפני עצמו, כמות שהוא.


לעיתים זה קורה; רואים משהו בהסח דעת, מזווית עין אולי, ולחלקי השניות בהן עוד לא הספקנו 'להלביש' עליו את הצנזורה והארכיון שיש לנו עליו – הוא נראה לנו אחר, זר. פתאום קולטים משהו אודותיו שלא ידענו, למשל פתאום קולטים שהוא חסר בטחון, או מאיים וכו'. הקליטה הזו שלו דרך המהות העירומה שלו, יכולה גם להתרחש כשלשניות חושבים שהוא מישהו אחר, ואז כשמגלים מיהו באמת – על רקע הניגוד עם מי שחשבנו שהוא – פתאום מגלים מיהו, ורואים אותו בלי התניה.


אך יש לנו צורך נואש לקטלג, לדעת מראש, לא לראות ללא התניה. אנו רואים אנשים זרים, או שמורת טבע חדשה בטיול. אם אנו לא יודעים מי הם האנשים, או מה המקום שאנו רואים, אז המבט סתמי, מרפרף. למעשה המבט 'לא נדבק'. אם אין תוית אז לא מתאמצים לראות. אם זה משהו שאיננו יכולים להדביק לו תווית – אז עוברים הלאה. 'אין מה לראות', אנו אומרים לעצמנו. המבט במשהו זר ולא מוכר לא הופך להתבוננות, ואנו מאבדים עניין.


כך שלראות משהו ללא תיווך של ידיעה מוקדמת, לראות אותו בעירומו – זה לראות את מהותו. כי זה מכריח אותנו לשים לב אליו באמת. וזאת בניגוד לראיה שיש בה התניה וידיעה מראש, כאן אין מאמץ, הידיעה המוקדמת, גורמת לנו להיות פסיביים ביחס לדבר בו אנו מתבוננים. בעוד שהעירום וחוסר הידיעה מכריחים אותנו להתבונן בתשומת לב. לנטוש את מרכז הכובד של האגו שלנו ולהעביר את מרכז הכובד אליו; לתהות על קנקנו באמת.


וזאת נעשה רק אם נבוא ריקים, רק אם נראה אותו בפעם הראשונה, רק אם ניתן לעירום שלו להוביל אותנו את מהותו הייחודית.


אך יש לנו פחד מלהתבונן במציאות עירומה. אנו מתלבשים ומלבישים את המציאות בידיעה מוקדמת, כי ההבטה בעירום חושפת את חוסר יכולתנו להכיל ולהתייחס למהות העירומה של משהו. ואז כבר עלינו לקחת אחריות ולהתייחס באמת עם כל מה שקיים בנו. מכל זה אנו נפטרים ברגע שאנו באים עם ראייה יודעת מראש.


כך שאם כל שאנו רואים אנו רואים רק באופן שטחי ודרך מה שאנו כבר חושבים שאנו יודעים, אז אינינו רואים כלום, לא פוגשים כלום וכלום לא נכנס אלינו.


18.1.‏2003–01–17

 

 

השלמה ל'בראיה צלולה, ולראות דרך המח הימני;

בשני הטורים האחרונים ("בראיה צלולה" ו"לראות דרך המח הימני") עסקתי בראיה ללא תוויות, או ראיה יצירתית, זו שמסוגלת לראות דברים בפעם הראשונה וללא התניות, ובפעמים הבאות – כל פעם מחדש. זו ראיה של מהויות, בניגוד לראיה הרווחת שהיא ראיה של הלבוש, ראיה של מסכות; לבוש שאנו מלבישים, מסכות שאחרים לובשים.

הראיה שכה חסרה בדרך כלל היא ראיה ללא התניות, ראיה שיוצרת בכל פעם מחדש תובנה 'טריה' שרק היא מתאימה למצבו העדכני והמהותי של זה שאנו פוגשים בזמן נתון. ראיה, שבכל פעם מחדש, תוהה על קנקנו של מה שאנו רואים, כאילו זו הפעם הראשונה, כאילו לא ראינו זאת מעולם. ואם באמת לא ראינו זאת מעולם, אז לעמוד מול זה ולהישאר עם אי הידיעה, ולסרב 'להלביש' על זה תובנות לעוסות מן העבר ולחכות עד שנוכל ליצור באופן בלעדי תובנה שמתאימה לזה שאנו פוגשים עתה, רק לו, וברמת עומק שעושה צדק למהותו ולא לאיך שאנו קולטים אותו במקרה באותו הרגע, או איך שהוא רוצה להציג עצמו.

התובנה העיקרית בשני הטורים הללו הייתה שהקרבנו את 'הראיה העירומה' (שמזמינה ראיה יצירתית, כדי 'להלביש' אותה בתובנה שמתאימה רק לה ורק לסיטואציה זו) לטובת ראיה מלומדת, ראיה היודעת מראש, ראיה מוטה, שאולי אף ניתן לקרוא לה: ראיה שיפוטית.


כמו כן כתבתי כי למעשה מקורה של ראיה זו הוא הרובד הרגשי ולאוו דווקא הרובד האינטלקטואלי. והצורך שעליו עונה הראיה היודעת מראש הזו, היא צורך בבטחון ריגשי; לחיות בעולם של וודאות ריגשית. וזה עובד פחות או יותר כך: אם אני כבר יודע מראש מה הוא הדבר שאני פוגש, ואם הוא כבר מראש מתאים לעולם הוודאויות שבניתי לעצמי – אז איני יכול להיות מופתע והכל בסדר, כי הכל מתאים לאיך שאני כבר מראש רואה את העולם. וזה מה שיוצר את הבטחון הריגשי: שום דבר לא יכול לפגוע בי כי מראש הכל הוא כמו שאני רוצה בהתאם לתמונת עולם שתומכת במצב הריגשי שלי כמות שהוא. (ובכלל לדעתי תמונת העולם שאנשים טווים לעצמם עונה יותר על צרכים רגשיים מאשר צרכים מנטליים של רצון להבין וכו').


עד כאן על שני הטורים הקודמים.


הסיבה מדוע חשתי צורך לצרף טור השלמה לשניהם היא בגלל משפט שהוזכר בסוף 'בראיה צלולה', על ראיה סינרגטית, זו שמשלבת ראיה של המח הימני עם המח השמאלי. ואכן היה ניתן להתרשם משני טורים אלו כי מומלץ להביט על העולם דרך האונה הימנית וזה לא בדיוק מדויק. כי ראיה דרך כל אחת מהן בנפרד היא ראיה חד צדדית. ורק שתיהן ביחד (סינרגיה) מהוות ראיה שלמה. השאלה היא רק שאלה של פרופורציה. מה שקיים כיום היא שליטה בלעדית אצל תשעים אחוז מבני האדם של האונה השמאלית, על חשבון הימנית. (ראיה שכמעט מבטלת לחלוטין את השימוש באונה הימנית). ראיה זו היא לא רק ראיה לא מאוזנת, היא גם לא מאוזנת לכיוון הלא נכון. האונה שצריכה להיות המובילה היא הימנית, אך זאת בשילוב עם האונה השמאלית. ניתן להגיד שהשילוב אמור להיות של שני שליש ראיה יצירתית (אונה ימנית) ושליש תוויות וקיטלוגים (אונה שמאלית).


איזון זה הוא איזון דינמי שמאפשר צמיחה ויצירתיות. האונה הימנית היא הצד הניקבי של המח, זה שיכול "להיכנס להריון" להוליד, והוא גם מחובר לנשמה. האונה השמאלית היא הצד הזיכרי, המארגן, המנהל, המקטלג, היוצר סידרי עדיפויות. אם נשווה זאת להוצאת ספרים, אז האונה השמאלית היא מנהל ההוצאה שעוסק בתעריפים, שיווק, פירסום, חוזים, מגיהים, מביאים לדפוס, כריכיות, הפצה לחנויות וכו'. בעוד שהאונה הימנית היא המחברים, הסופרים והמשוררים – שיוצרים יצירות שאותם המנהל צריך לנהל.


הבעיה אצלנו היא שהמנהל (אונה שמאלית) מדכא את היוצר (אונה ימנית). ותפיסת המציאות שלנו לא מתחדשת ולא יורדת לעומק המהות, אלא רק משכפלת הבנות קיימות. כמו מנהל הוצאה שכל הסופרים שלו נעשו פקידים בהוצאה וכל שנותר לו זה להוציא מחדש ספרים קיימים במהדרות מחודשות. ולחשוב על רעיונות שיווקיים.


ואם נחזור לשליטה הבלעדית של האונה השמאלית, אז צריך לזכור שהאונה השמאלית בהיותה זיכרית בטבעה, 'מתנהגת' כמו כל זכר מצוי: לא אוהבת להתחלק בשליטה, שהרי זכרים לא אוהבים להתחלק בשילטון. כך כשגבר שולט הוא בדרך דוחק את האישה למצב שבו לא תוכל להשתתף בהנהגה בכלל. זה מה שקורה גם עם הדומיננטיות של האונה השמאלית. היא מדכאת לחלוטין את האונה הימנית. אך אם האונה הימנית הייתה מובילה היא הייתה משתפת את האונה השמאלית כדי שתארגן את היצירתיות שלה כך שתהא נגישה ופרודוקטיבית. (נשים שהן בעצם מקור החיים יודעות שהן לא יכולות להסתדר בלי גברים, גברים שבסך הכל תלויים כמעט לחלוטין במקור החיים שהוא האישה – חושבים שהם יכולים להסתדר בלי האישה…).


אז מה קורה ואיך זה נראה כשמתקיימת סירנגיה כזאת? ובכן אז ראית המציאות שלנו נעשית לא רק ראיה של מהויות במקום של תוויות ומסכות, אלא גם ראיה צומחת: ראיה שגורמת לנו לראות את אותו הדבר בכל פעם מרמה קצת יותר גבוהה, וכך מבינים עוד נדבך או רמת עומק שלו. (במקום מיחזור של הבנות עבשות).


ראייה חד קוטבית מאפיינת, כאמור, שליטה של הקוטב הזיכרי (שלא אוהב שותפים בשלטון), והיא גם ראיה שתקועה ברמה מסויימת ולא מסוגלת להתרומם מעליה. וזאת לעומת הראיה הנשית שתמיד דוגלת בדו קוטביות, תמיד שואפת לשתף את הצד הזיכרי בתמונה. והיות וכך, היא כל הזמן עולה מרמה לרמה וכל הזמן משדרגת את הרמה של ראיית המציאות שלה. כי השילוב של עדיפות נשית וסינרגיה בין נקודת מבט גברית לנשית – נותן הפריה מה שמביא לצמיחה. מה שאומר שבכל פעם נראה את העולם אחרת ומרמה יותר גבוהה.


במצב כזה לא צריך לשאוף כל הזמן לחוויות חדשות, כי המנגנון הפנימי במח יגלה לנו בכל פעם מחדש מציאות חדשה ומרתקת בתוך אותם הדברים שכבר ראינו, אך לא ראינו בהם את מה שאנו רואים בהם עכשיו

ראיית הגביע וראיית הכידון

 הראיה היא הדרך בה אנו תופסים ויזואלית את שקיים. אך בהיותה כלי לא מושלם – היא אינה קולטת  את כל שקיים ואף לא את שקיים כמות שהוא (כי הראיה מוסרת את שקיים דרך הפילטרים של הסובייקטיביות המנטלית והפיסכולוגית שלנו). כך שזו ראייה שהיא גם נכונה ולגם לא.  כי אנו אכן רואים את האובייקט המסויים ולכן זה נכון, אך לא את הסביבה הרחבה, את ההקשר (יש לנו ראיי מנהרה) ולא  כמות שהוא באמת, (אלא דרך העיוות והנראטיב הקיים במוחנו לגביו) וכאן זה 'פחות נכון'.

ועתה להרחבה של הכתוב. וראשית , בקשר למגבלה הראשונה (ראיית המנהרה, החמצת ההקשר): בקשר לזה כדאי להבין כי אדם לא יכול לראות את כל שישנו, צריכה להיות סלקציה, בעיקר בגלל נפח התודעה, שהוא מוגבל. אנו מסוגלים לשים לב למספר מסויים של פריטי ראיה: שבע פחות שתיים יותר שתיים. לא יותר.

כך שהבעיה הראשונה היא שאין אנו יכולים לראות את הכל, אנו נראה חלק, ואיזה חלק נראה? את זה שנמצא יותר במרכז המיקוד הפנימי שלנו. ומה שנמצא שם הוא מה שחשוב לנו, מה שמדבר אלינו, מה שהקדשנו לו תשומת לב בעבר, מה שמצוי בתדר שלנו.  למשל כשמראים למבוגרים וצעירים דמות של אישה בפרופיל. והפרופיל שלה מורכב בעצם משני פרופילים; האחד של אישה צעירה והאחר של זקנה, אך האדם יכול לראות במצב נתון רק אחד מן השניים; המבוגרים יראו בעיקר את המבוגרת, הצעירים את הצעירה. (וזאת בשעה שכל אחד בטוח שהוא רואה את שישנו באמת).

 אישה זקנה אישה צעירה. אשליות

                                                      פרופיל של אישה זקנה וצעירה – כאחד.

למה זה כך? כי כל אחד רואה את מה שחשוב לו ונמצא במרכז המיקוד שלו; קבלנים יראו בתים, וגננים יראו גינות. הבית והגינה מצויים אחד ליד השני, אך כל אחד מהם יראה משהו אחר. כי לכל אחד משהו אחר במיקוד הפנימי שלו. וכך אדם יכול לצאת לכביש לאחר חודש שהוא מחפש מכונית מסויימת ואז הוא רואה שכל הכביש עמוס בסוג המכוניות הזה בדיוק. הכיצד? תמה האיש? ובכן היות ואותו סוג מכונית נמצא במיקוד שלו, זה מה שהוא רואה.

הבעיה הבאה קשורה לבעיה הקודמת; מדוע אנו רואים רק את מה שנמצא במיקוד שלנו ולא את הכל? כי המוח עמוס במידע ויזואלי והוא צריך לעשות סלקציה. ועל כן הוא מוגבל לחמישה עד שבעה פריטים במצב נתון. המוח גם מגביל את עצמו, במהלך החיים, לנפות מתוך שדה הראיה אלמנטים ויזואליים שכבר ראינו והם שיגרה. ככל שרואים משהו יותר פעמים – כך 'פחות רואים אותו'. כי המוח לא מעוניין. הוא מעוניין להתרכז באובייקטים ויזואליים חדשים. וכך לאחר שראינו בפעם ראשונה שטר כסף חדש יותר – 'לא נראה אותו'. ואם ישאלו אותנו מה מצויר בו – לא נדע. אם ישאלו אותנו אודות האנשים הקרובים לנו ביותר, לגבי פרטים אודותיהם: צורת ישיבה, צורת אחיזה בכוס, תנועת יד אופיינית – לא נדע. ראינו זאת עשרות פעמים, אך ללא תשומת לב., כי המוח לא מעוניין. וכאן אנו פוגשים דבר מעניין: לראות משהו ללא תשומת לב, הוא לא לראות אותו בכלל. כי זו הנפש שרואה! ללא תשומת לב, הנפש לא שותפה, ואז האקט הפיזי של הראיה לא מפנים את הערך הפנימי של מה שאנו רואים. וללא הערך הפנימי זה לא מקוטלג בזיכרון. אם ראית מישהו בפעם הראשונה, אז קיטלגת אותו, וזהו, 'לא תראה אותו' יותר. תמשיך לראות אותו בפעם הראשונה. הוא יכול לעבור שינויים רבים, אך זה לא יעזור לו. נחוש אולי בשינוי, אך לא נדע מה בדיוק השתנה.

השיגרה הורגת את הממד הפנימי של מנגנון הראייה שלנו. ככל שיש יותר אינפלציה בחומרי ראיה, כך נהפוך אטומים יותר לערך הפנימי שטמון בהם ונזרוק את הערך הפנימי ככלי אין חפץ בו.

החוכמה היא כמובן לראות כל דבר מחדש, בכל פעם, כאילו לא ראינו אותו מעולם. אך התודעה של רובנו עצלה היא, ואנו מתבוננים לרוב, בעייפוות, וללא חשק או תשומת לב. וכדי שנשים לב צריך שאותו דבר יהיה מבדר אותו חריג. וחבל, כי כך אנו מגבילים את יכולתנו לראות את מה שקיים בתוך מה שאנו רואים, ולעקוב אחר שינויים פנימיים שהוא עובר.

ועתה לעיקר ברשימה זו; הבעיה הרווחת באשר לסגנון ההבטה הרווח: היא ההבטה החודרנית, או ראיית הכידון. רובנו מביטים במציאות בצורה חודרנית, פולשנית: כמו קרן לייזר, או חנית. ולא כמו גביע שבא להכיל, או כמו ספוג שבא לספוג. המציאות עבורנו היא מצבור של קליפות קשות שאנו צריכים לפצח בעזרת הראיה שלנו. הראיה שלנו נלחמת, אם כן, במה שאנו רואים, מנסה לשבור את המעטה כדי לצרוך את שקיים שם. זו ראיה גברית, שבאה לכבוש, לנצח, להשאיר מאחור קליפות ריקות, בדרך לכיבוש נוסף. המבט קר, בועל. וככזה הוא גם מבט אטום שטחי, שלא מתיחס למה שמעבר לקליפה, כמו בעל המבט שואל עצמו: 'שווה לפרוץ פנימה? או שמא נעבור למצרך הבא'. זו ראייה של אובייקטים. לא של נשמות וישויות שיש להם חיים פנימיים משל עצמם.

לעומת זאת ראיית הגביע, (שהיא הראיה באספקט הנשי) היא ראיה רכה, מאפשרת, לא לוחצת, לא מודדת זמן. זו ראיה מכילה, לא מפצחת. הראיה הזו נותנת כבוד לדבר בו מביטים, מעניקה לו זמן ואפשרות לבטא עצמו, ולגלות את כמוסותיו. היא מתייחסת למה שהיא רואה כאל צב או שבלול שצריך לצאת מן הקליפה.

הראיה הזו היא גביע כלפי העולם ועיגול כלפי עצמנו. כשמדובר באדם שמביט בנו אנו עיגול ונקודה במרכזו. שזו הישות הפנימית שלנו.  ועם יבוא אדם עם ראיית גביע ויתן מספיק התייחסות – אולי נאפשר לנקודה לנוע לכיוון קירות המעגל.

הראיה הרכה הזו באה מתוך שלווה פנימית, היא לא לוחצת, היא שם; יבוא – טוב, לא יבוא  – גם טוב. היא לא מצפה לתוצאה. היא שלמה בתוך עצמה ועם זאת מאפשרת למה שבשדה הראיה לגלות עצמו.

בניגוד לראית הכידון, היא לא באה להכריח שום דבר, אלא דווקא לתת אפשרות לחיים הפנימיים של זה שמצוי בשדה הראיה שלה – את החלל והאפשרות לצאת החוצה ולתת לעצמו ביטוי והבעה; היא נותנת אפשרות לחיים להגיע אליה מן החוץ, מן האחר, על ידי יצירת חלל מאפשר.

בניגוד לראית הכידון, זו ראיה שיכולה להראות, במבט ראשון, כשוות נפש, לא מעוניינת: העיניים אינן פעורות או בולטות, הן פשוט שם, לא יוצאות מעצמן, לא מתנתקות ממרכז הכובד הפנימי של המתבונן. זו ראייה שאומרת הוויה, ישנות.

הראיה הגברית היא ראיה שיוצאת לציד.

עוד הבדל (בין ראיית הכידון לראיית הגביע) טמון במושג הרכושנות: ראית הכידון רכושנית מאוד; רוצה ללכוד ולרכוש בעלות על זה שהיא רואה. זו ראיה ש'נדבקת' לאובייט כדי לשים עליו תוית של בעלתנות: "זה שלי".

ראית הגביע  לא שמה תווית ואינה מעוניינת כלל לציין בעלות על מה שהיא רואה, אלא להיפך, לתת לזה שהיא רואה  להיות.

ואם אפשר לסכם את הסיסמא של ראיית הגביע, אז זה:

היות ואני קיים – אני מתבונן. ולא בגלל שאני מביט אני קיים!

***

מאמר זה הינו חלק מסידרת מאמרים בענייני ראייה שנקרא: במבט קוונטי.

מבט אל שתי הרמות לקליטת המציאות

ניתן לקלוט את החיים בשתי רמות. בני אדם חיים בשתי רמות של מודעות; רמת המודע ורמת הלא מודע. ולא תמיד יש סינכורניזציה בין שתי הרמות. רמה אחת היא חד משמעית והיא מדברת על אשר היא מדברת (ומעבר לזה אין כלום).

ברמה החד משמעית ריבה היא ריבה, חלב הוא חלב וכלב גדול הוא כלב שמידותיו גדולות ביחס לכלבים אחרים. אך ברמה אחרת כל אחת מן המלים הללו היא סימבול: ריבה מסמלת שאיפה לחיים מתוקים. חלב שאיפה לטוהר, זכות והעשרה. וכלב גדול – שאיפה לידידות (כלב) עם משהו עוצמתי (גדול). כשיש למשל ויכוח, הוא קודם כל מתחיל ומתרחש לא כל כך ברמה של מה נאמר, אלא ברמה שבה מה שנאמר – מייצג משהו, (ורק אחר כך זה פורץ לרמה הראשונה). הרמה הסימבולית מייצגת את הבלתי מודע באדם, בעוד שהרמה החד משמעית, מייצגת את ההכרה, את רמת התודעה השכיחה, שניתן לקרוא לה גם, רמת תודעה ישנונית, או לא ערנית. (מבחינה פרופורציונלית, היחסיות בין שתי הרמות הללו, הוא כמו בקרחון; הצד הגלוי, זה שמעל פני המיים, תופס כעשירית משטח הקרחון, בעוד שהחלק הסמוי תופס כתשע עשיריות מן הקרחון).


ומבין שתי אלה הרמה הלא מודעת, היא הרמה ממנה באה המוטיבציה האמיתית. ובדרך כלל קיימת סתירה מושלמת בין שתי הרמות. ברמה המודעת – הקונפורמיות חוגגת, ומעלים על המוקד את כל מי שמסכן את ההגמוניה והשלמות של המערכת הקיימת, בעוד שבמערכת הלא מודעת ממליכים אותו אחד שמסכן את המערכת, לשר ולנשיא. יש תחומים אמנם בהם הפער בין השניים נעשה דק מאוד. כמו ביחסי גברים נשים. שם הסתירה בין הפן הנאור -שמדבר על שוויוניות- ובין הלא מודע -שמדבר על דיכוי גברי- הולך ונחשף על ידי נשים, לקול מחאתם ומבוכתם של הגברים.


בתוך תוכנו יש לנו תחושה מעומעמת על העוני הרוחני והנפשי שלנו, רודנות המסכה, על ההתמכרות לצרכנות, מאבקי הכוח הפושים בין בני אדם, הניכור, האבסורד וחוסר הפשר הקיומי. אך מדחיקים זאת בכח, פנימה (לרמה הלא מודעת). מסרבים להתמודד עם הצד האפל של החיים. לא מסוגלים, למען האמת, להישיר מבט ולעכל את כובד המשקל הפסימי. יודעים בתוך תוכנו שזה שם, אך גם לא יודעים. בתוך אי הידיעה קיימת הידיעה. וזה מתאפשר מכיוון שאנו חיים במערכת של סימבולים שהמודע לא קולט את משמעותן אך יש רובד בתוכנו שמבין אותם היטב.


(עם זאת, גם המודעות לרמה הפנימית אינה זהה אצל כל בני האדם, והרוב לא יודע בכלל שיש רמה כזו. אך גם בתוכם ישנם תתי רמות שונות; מתוכם, מעטים לא יודעים שבתוכם הם יודעים, עוד פחות יודעים שבתוך תוכם יש רמה כזו ושהם מסתירים זאת מעצמם, וכמעט שאין בכלל כאלה שיודעים על הרמה הנסתרת ויודעים שהם יודעים עליה).


אך ישנם אנשים בעלי רמת תודעה עודפת, וגם כותבים ויוצרים ביקורתיים וחתרניים, היודעים על הרמה הנסתרת וחושפים את השקר שבין הרמה המודעת הנאורה (לכאורה) ובין הביבים שמתחת, ומציגים את האנושות דרך מה שקורה ברמה זו.


וכאמור, היתר, ההמון השקט, הפחות מודע, לא יודע. וישנם אנשים שהם באמצע, בין ההמון השקט, הלא מודע, ובין אותם בעלי התודעה העודפת, והם חיים בקונפליקט זוחל, בין מה שהם יודעים וחשים מתחת לפני השטח, ובין החיים ברמה החיצונית שהולכים ומשתלטים עליהם. ועל כן הם זקוקים לאנשים עם ראיה חודרנית ואמיתית. ולכן, ברגע שהם פוגשים את האמת (דרך המחזה או היצירה הספרותית החתרנית, או היחיד בעל התודעה העודפת) הם 'מגדילים' את שטח הידיעה הפנימית, וכמו מכפרים על חטאי השינה, השקר והצביעות. כי לכמה רגעים הם הופכים (בזכות היצירה שקראו, או האיש המיוחד שפגשו) לאמיתיים ואותנטיים יותר. חשים שעכשיו ומעכשיו יתפסו את המציאות נכון ועמוק יותר. לא מוכנים להודות שכל המחזות והספרים הללו הם ריטואל, טקס, שה לעולה, שבדיוק להיפך; נותן להם את הצידוק הפנימי לחזור לחיי היום יום הריקניים והשטוחים וחסרי האותנטיות.


כלומר האנושות חיה בסתירה פנימית; מצד אחד צדה, רודפת ומחרימה את אלה הגורמים להם להפנות מבט אל חוסר האותנטיות שבקיום האנושי. (ואלה הם בעיקר הממסדים החינוכיים, הכלכליים, האירגוניים והפוליטיים). ומצד שני היא זקוקה לכיוונון כלפי האמת, אמת שאנשי רוח, אלה בעלי התודעה העודפת, והמבקרים הגדולים – מספקים לה.


לסיכום:


מבחינה זו, האמנות וההגות, והמורים הרוחניים והנביאים של האנושות – הנם מדיומים שמאפשרים לאמת הקשה – מרווח קיום מבלי לסכן את המערך הקיים ומבלי לגרום לערנות או מודעות יתר חלילה.


האמנות, מכיון שהיא עוסקת במטאפורות, (והן, כידוע, לא מסכנות אף אחד, כי כל אחד יכול לפרשן כרצונו). וההגות, מכיון שהיא סבוכה, יבשה, כבדה וקשה להבנה, כה קשה עד כי רק מעטים יצליחו להפיק מתוכה משמעות קונקרטית ויישומית. כלומר היכולת של מסרים ביקרותיים וחתרניים, לא רק לזכות לפופולריות, אלא בכלל למצוא מרחב מחיה – תלוי בחוסר הנגישות (הגות), ובעירפול (אמנות), של המדיומים בתוכם האמת מתקיימת.

 


18.3.2003

 

מבט בריבוע

חלק א' – המבט הכבוי:
כשסוקרים את האובייקטים בהם אנשים מביטים במהלך היום, עולה דבר מעניין; הצורה הגיאומטרית השכיחה ביותר אותה פוגשות עינינו – היא ריבוע; מרובע או מלבן. [1]

העין עצמה – אליפטית, שדה הראיה – אף הוא, כדור הארץ והמרחב – עגלוליים. בטבע אין כמעט דבר מה שהוא רבוע, מלבני, ישר זווית או קווים – הכל מעוגל, מעוקל, ללא זוויות, פינות, קווים ישרים או פניות חדות. והנה האדם חפץ להביט דווקא בצורות רבועות. והוא לא רק מקיף עצמו בם וחי בתוכם (בתים בניינים), הוא אף מוצא עצמו מביט בהם רוב רובו של הזמן; תמונות על הקיר, הקירות הרבועים עצמם, דלת מלבנית, חלונות רבועים ואויה, אריחים הרבועים אף הם, שלעיתים מכוסים בשטיח שלרוב הוא מלבני.

והמדובר לא רק על מבט של אקראי, שבו ניבטים צורות רבועות רבות, אלא על התבוננות של תשומת לב, התבוננות משוקעת בניירות; עיתונים, ספרים ומסמכים. ובמסכים: מסך המחשב, מסך הטלוויזיה. וכאילו אין בדבר די, רוב הזמן אנו ישובים במכונית (המלבנית, יש לציין) ורואים את מלבן הכביש שלא נגמר, דרך החלונות הקידמיים הרבועים של המכונית. (באשר לזגוגיות המשקפיים, ובכן כאן ניטשת מעין מערכה, [כאילו לא ברור אם צורת המישקף צריכה להיו כמו זו של העין או כפי שהיינו רוצים לראות את המציאות], פעם ידם של 'העיגולדים' על העליונה ופעם ידם של 'המלבניים', בינתיים, מנצחים 'המלבניים').

אז מה כאן קורה?

ולפני שיעשה ניסיון לענות, (בחלק ב'), יש לרדת לפישרו של סוג המבט המכוון כלפי צורת הריבוע, זהו מבט מסויים מאוד; קודם כל זה אינו מבט אקטיבי, פולח, מעמיק, מתעניין, סקרן, מנסה לפענח, יוצר קשר עם מושאו. אלא מבט שטחי, סתמי, מרוקן, חלול. ושנית, זהו מבט מת שמחכה ל'גודו' שיקפוץ מן הקופסא (במקרה של טלוויזיה ומחשב) ויוציא את בעליו מן התרדמת התודעתית.

המבט החי, היוצא מעצמו במסע גילויו של העולם – הפך מזה כבר, למבט אוטיסטי, קפוא וחסר חיים, מחכה וממתין לקסם. קופסאות המחשב והטלויזיה, הן קופסאות קסמים מתוכם אמור לקפוץ שפן או לפחות נחש מרקד. ואם לא זה אולי לפחות יש שם מתנות ופרסים?

המבט העייף ומיובש משול לבלוטות טעם קהות תחושה, המצפות לרוטב חריף, או לפחות פיקנטי, שיקפיץ אותן (לזמן מה) בחזרה לחיים. או לאברי מין שחוו כבר הכל והם מצפים עתה לגירוי הפורנוגרפי הבוטה הבא, כדי שיסחוט מהם עוד כמה טיפות תגובה.

ואם נחזור לנמשל, הרי שלמעשה יכולת הראייה שלנו(במובן הראשוני, האמיתי והמלא של המילה) – שבקה זמן מכבר, עתה אנו תלויים בטכנאים, הנדסאים ומהנדסים, המתפעלים את הקופסאות הנ"ל, כדי שיזרימו את הוולטאז' החשמלי הנכסף, שידליק זיק חלוש בעיניים הכהות והכבויות ויציל את בעליהן ולו לזמן בה, מן השיממון הפנימי. לפחות לכמה שניות, עד לפירסומת או הגימיק הטלויזיוני הבא.

עד כאן על המבט הכבוי המופנה לעבר המירקע, מסך המחשב, העיתון, (וברמה גבווהה יותר, אך עדיין – אף אל דפי הספר). זהו מבט מפלל, שולח עיניים כלות אל שדה הגירויים המניפולטיבי, כדי שיגאל את הראיה ולו לזמן מה מן האימפוטנטיות התמידית בה היא שרויה. היא עצמה, כבר מזמן לא יכולה לגאול את המציאות מן הסתמיות שאופפת אותה, (על ידי מציאת של משמעות בה) ועל כן כל שנותר לה הוא לייחל לגאולה מכאנית וזמנית שתבוא מן האלוהים שבקופסא ('דאוס אקס מכינה').

 

לצאת מן הריבוע…

חלק ב' – בית הכלא הריבועי:
ועתה בחזרה לריבוע; מדוע בכלל ריבוע? מדוע החפצים שאנו מקיפים עצמנו בם הם רבועים? מדוע החפצים בהם אנו מביטים שעות על גבי שעות- (כאילו היינו מהופנטים) הם רבועים דווקא?

מדוע התננו את עינינו, במין אובססיה שכזו, להביט דווקא בצורות רבועות?

וראשית עלי להבהיר כי כדי לענות על כך עלינו לגשת לכל העניין מזווית מטאפורית, כי רק גישה זו מפענחת עבורנו את שצפון בפרד"ס המציאות -ברמת הרז והסוד.

ובכן, ריבוע מהווה תחום סגור, מתוחם, ממוסגר. מקובע, לא מתפרע, שומר עצמו לעצמו, לא עושה בעיות. אפשר להגיד כי ריבוע הינה צורה קונפורמית; משתבצת עם ריבועים אחרים ואפשר לבנות איתה ריבועים יותר גדולים, היא חסרת צורה ייחודית ומקורית ועל כן משוללת זהות משל עצמה. ובגלל המשטח השטוח והחד ממדי – היא נותנת עצמה, כיחידת בניה – למבנים גדולים, חסרי זהות ומעוף אף הם (כמו האזרח הקטן מחוק הפרצוף שעושה הכל כמו כולם ויחד עמם בונה את המארג החברתי הענק שהם חלק ממנו ובונים אותו בעת ובעונה אחת).

הבטה בעולם דרך ריבוע משדרת לנו – בתוקף היותו צורה גאומטרית סגורה, מתוחמת ומוגדרת – כי אף העולם הניבט דרך הריבוע של המחשב, העיתון או הטלוויזיה – הנו עולם מוגדר, ברור, כזה שניתן להבנה, שליטה ואף מניפולציה (כמו קוביות הלגו).

העולם מגיע ובא אלינו באופן מודולרי, בקוביות וקופסאות קטנות [2] (כל קוביה היא גם עולם נשלט וגם עולם של הנאה, [כמו בשוקולד…]). קל לבנות ולהרכיב עם קוביות וקופסאות את העולם בו אנו רוצאים לחיות וקל להשגיח עליו. כי קוביות וקופסאות הן מבנים סטאטיים, אין להן חיים משל עצמן; הן לא הולכות לשום מקום.

עולם הקופסאות והריבועים הנו עולם מכאני, בו שום דבר לא חי בפני עצמו ולעצמו, מחפש עצמו. הכל מצוי במסגרות, קבועות וממושטרות.

האמת היא שראיית העולם כשהוא מצוי בתוך קופסא או ריבוע (כמו במחשב, עיתון או טלוויזה) שם אותו במחנות הסגר, בגטאות. ולמה הדבר דומה? לשליט שלא מצליח להנהיג אנשיו – והיות ויש להם דעה משל עצמם – שם אותם בקופסאות בתי הכלא, או בקופסאות מחנות ריכוז.

הריבוע מקנה לנו את אשליית האירגון והשליטה על העולם. [3]

הסתכלות בקופסת המחשב, או הטלוויזיה – מארגנת את הראייה שלנו כך שהיא לא חורגת ומתפרעת, אינה שואפת לחופש חסר הגבולות הקיים מחוץ לתחומי הריבוע עתיר הגירויים. היא כלואה בבית הסוהר שהיטוו לה פרנסי העיתון, המחשב והמירקע. בית סוהר בו גדלים בצלים ושומים ובו שוכן סיר הבשר שופע הטעמים והניחוחות הממסטלים. ניחוחות וטעמים שלבסוף יגרמו להתמכרות לבית הכלא הראייתי.

ולאט לאט אנו שוכחים שמחוץ לכלא הראייתי הזה קיים עולם ממשי; חופשי , כאוטי, ענק, מיסתורי, פרוע וחסר פשר.

ראייתנו המצויה בשבי הריבוע – מזמן איבדה את תחושת החופש הקיים במרחבים הפתוחים של הראייה הפראית. לכודה בריבוע המהפנט, חיה בין גירוי לגירוי, דוהרת במידרון סקאלת הגירויים המתעצמת – היא הולכת ומסתגרת יותר ויותר ובעולם כפוי, קפוא וכולא של ריבועים עתירי גירויים; וכדי שלא יהיה כלל קיים הרצון לברוח מן הכלא – כל דור מקבל מרקע משוכלל יותר , אך גם צעקני ועתיר יותר בגירויים ופעלולים (אינטראקטיבי, עאלק).

לאט לאט ובשקט – שוכחים, שבחוץ קיים עולם.

העולם עבורנו הוא הריבוע, הריבוע הוא העולם, הוא האלוהים.

ולבסוף כולנו גומרים בקופסאות מלבניות שטוחות.

סוף סוף התאחדנו עם אלוהינו.


——————————————————————————–

[1] ריבוע הינה כל צורה שהבסיס הגאומטרי שלה רבוע: מלבן, מרובע, מרובע שאינו שווה צלעות וכו'.


——————————————————————————–

 "Little boxes [2]

"Little boxes on the hillside, Little boxes made of ticky tacky

Little boxes on the hillside, little boxes all the same

There's a green one and a pink one and a blue one and a yellow one

And they're all made out of ticky tacky and they all look just the same.

And the people in the houses all went to the university

Where they were put in boxes and they came out all the same,

And there's doctors and there's lawyers, and business executives

And they're all made out of ticky tacky and they all look just the same.

And they all play on the golf course and drink their martinis dry,

And they all have pretty children and the children go to school

And the children go to summer camp and then to the university

Where they are put in boxes and they come out all the same.

And the boys go into business and marry and raise a family

In boxes made of ticky tacky and they all look just the same…"'

זמר: פיט סיגר


–Malvina Reynolds, "Little Boxes" (Ticky Tacky).

מתוך: ""Little Boxes and Other Handmade Songs"

by Malvina Reynolds

)copyright 1964 Oak Publications(.

 

 תרגום:

קופסאות קטנות

"קופסאות קטנות, על צד הגבעה, קופסאות קטנות עשויות מטיקי טאקי,

קופסאות קטנות, קופסאות קטנות, קופסאות קטנות -כולן אותו הדבר.

ישנה אחת ירוקה ואחת ורודה ואחת כחולה וצהובה אחת

וכולן עשויות מטיקי טאקי וכולן נראות בדיוק אותו הדבר.

והאנשים בבתים כולם הולכים לאוניברסיטה,

וכולם מושמים בתוך קופסאות, קופסאות קטנות, כולן אותו הדבר.

ויש ביניהם רופאים ויש ביניהם עורכי דין ומנהלי עסקים,

וכולם עשויים מטיקי טאקי, וכולם נראים בדיוק אותו הדבר.

וכולם משחקים על מסלול הגולף ושותים את המרטיני שלהם יבש,

ולכולם ילדים חמודים, והילדים הולכים לבית הספר.

והילדים הולכים למחנה קיץ ואחר כך לאוניברסיטה,

וכולם מושמים בקופסאות, וכולם יוצאים אותו הדבר.

והילדים הולכים לעסקים ומתחתנים ומגדלים משפחה,

וכולם מושמים בתוך קופסאות, קופסאות קטנות, כולן אותו הדבר.

ישנה ירוקה אחת ורודה אחת וכחולה אחת ואחת צהובה,

וכולן עשויות מטיקי טאקי, והן כולן נראות אותו הדבר".

מלווינה ריינולדס

(תרגום: ג. ר.)

——————————————————————————–

[3] נראה כי לריבוע עוד שני מאפיינים; האחד שהוא שייך להמונים, לראיה הקולקטיבית, והשני, שמה שבא עם הריבוע הוא צורך בסיפוק מיידי. שניהם ממאפייני החומרים הבוקעים לפחות משלושה ריבועים בהם אנו בוהים חלק גדול מן הזמן: עיתון, מחשב וטלוויזיה. וזאת לעומת העיגול, השייך ליחיד ביחידותו השלם עם היקום האישי שלנו והמצויד באורך רוח עד וכדי ש- הפרי העגול של כוונותיו יבשיל. אחת הדוגמאות הנפלאות לכל התכונות הללו הוא חוני המעגל, שסגר עצמו בעיגול עד שירדו גישמי הזעף לבסוף, והוא היה אף זה שנטע עץ חרובים כדי שנכדיו עוד שבעים שנה יוכלו לאכול מהם
 

התבואה המשגעת, סיפור ופרשנות.

''פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עיצה'', כלומר המלך יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: ''יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ''ל''. כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה. אך כאן עונה לו המלך: ''אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך''. כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל. ''על כן בודאי'', מוסיף המלך, ''נצטרך לאכול גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים''.


מתוך: ''ספר סיפורים נפלאים'' מאת ר' נחמן מברסלב שיצא בשנת תשל''ב. (בצירוף הערות הבהרה שלי).

———————————————————————————————————————-
ראשית כמה מלים על הסופר: ר' נחמן: רבי נחמן היה חריג ושונה ויחודי על רקע שאר הרבנים של החסידות. וצריך לזכור שהם עצמם היו חריגים על רקע היהדות האורתודוכסית, שדגלה בקיום ושמירה על הלכות ומצוות בעוד שהחסידות דיברה על דברים שונים. היא החזירה בחזרה למרכז הדיון את החוויה האישית, את המישור הסובייקטיבי. ובתוך כל זה רבי נחמן כאמור היה עדיין חריג ובמידה רבה גם מנודה. למשל במשך רב חייו הקצרים הוא הותקף על ידי אחר מראשי המתנגדים לו, אחד בשם הסבא משפולה, שבעצם נשא את נס ההתנגדות אליו.


בסיפוריו ניתן למצוא אלמנטים של פסיכולוגית מעמקים ופסיכולוגיה אקזיסטנציאלית.


ר' נחמן אהב לספר סיפורים, וכשראה כי תורתו לא ממש נקלטת, הוא בחר ב'כביש עוקף' התנגדות והתחיל לספר סיפורים.


עד כאן על נחמן ועל הסיפור של ר' נחמן.


זהו סיפור עמוק ובעל מספר ממדים. ברובד הראשון והשטחי יותר ניתן להבינו כפירוש שמחזק את זרם האנטי פסיכיאטריה, (ששניים מראשיו היו הפסכיאטרים: תומס סאס ור. ד. ליאנג). כלומר? שהשיגעון הינו יחסי ביותר, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית, אלא שהוא הוא מה שהממסד בזמן נתון מגדיר כשיגעון והוא מגדיר זאת כך בגלל שהוא מהווה חריגה מנורמה מקובלת. כלומר סיפור זה מתקיף למעשה את הראיה הרגילה המרובעת של מה זה אומר להיות אדם מהוגן ואומר שיגעון אינו משהו מעורער בנפשו של אדם, אלא חריגה מנורמה חברתית.


ועל כן אי אכילה מן התבואה החדשה – לא תעזור למלך וליועצו כלל והמעמד הפסיכיאטרי של המלך והשרים יקבע ממילא לא על פי בחנים מהותיים ולא על פי כללי הרפואה אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.


ברמה שמעל לזו קיים משהו שהוא מעבר למשמעות האנטיפסיכיאטרית, ברמה מדובר על כך שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר' נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר' נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, תסתכל במצח ותראה את הסימן שאומר שאתה בעצם משוגע. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סובייקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סובייקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תיזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.


כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.


רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר' יעקב יוסף.


והנה בא ר' נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו שאיננו רואים את העולם האמיתי, אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.


והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעינינו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת שהעולם הוא מה שנראה.


ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.


בסיפור הזה אין בכלל התייחסות לאפשרות של להתעורר מן החלום; בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).


עד כאן לגבי הידיעה שאני משוגע, שאיני חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת,


האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת


שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה?


או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים לצאת כאילו מתוך עצמנו ולראות את העולם אחרת.


ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון של האלכימיה שמדבר על קפיצה קוואנטית של ההוויה. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער. קרלוס קאסטנדה מדבר על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקאלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) – האדם מסוגל לשנות את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, 'המשוגעת' – אל תוך מציאות אמיתית, שפוייה…


כלומר, מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.


הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר' מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו' זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.


עמדה זו של ר' נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו הדרך היחידה בה ניתן להבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.


הסיפור כמובן הוא של ר' נחמן מברסלב, הפרשנות של גבריאל רעם. (מבוסס על הרצאה של פרופ' שלום רוזנברג, על ר' נחמן מברסלב, באוניברסיטה משודרת בגלי צ''הל, 1998
 

לראות את הנפש


"כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת".

סימון וייל, "הכובד והחסד". כרמל, עמ' 162


——————————————————————————–


בראיה פולחת של החיים והמציאות רואים רק את העיקר. זו ראיית רנטגן שלא רואה את העטיפות והכיסויים. מעין ראיית רנטגן, סי. טי. או מ. אר. איי. ואז מבחינים בליבה. הראיה יכולה להעצר בכיסוי או לחלוף דרכו. כשחולפים דרך המעטה, המסכה, הלבוש, הפוזה והעמדת הפנים – רואים את הדבר היחיד שהוא האדם; הנפש שלו. המציאות האמיתית של בני אדם היא מציאות חיי הנפש שלהם.

העניין בנפש היא הנדירות שלה: היא קטנה, מתומצתת. וככזו כוחה הוא כוח קוואנטי, אטומי. אלה האלקטרונים הבלתי נראים של האטום שמעניקים לו את כוחו ולא החיבור שלו אל מיליארדי אטומים אחרים, כי אז כל שנקבל הוא שולחן, או כיסא. הנוכחות של הנפש היא בזה שהיא זעירה, נעלמת, חסרת נוכחות חיצונית.

– גודלה בקטנותה,

– וישנותה בהעדרה.

הכל בא מן הנפש, היא המעיין הנובע שמזין הכל, אבל הכל. כשהיא מתייבשת, או נבלמת כל חייו של האדם הופכים לריקים וחד ממדיים.

מנקודת מבט חודרנית, הכל הוא פסיכולוגיה, והליבה של הפסיכולוגיה היא הנפש, כך שהנפש היא הכל.

לרב המבט הרגיל לא חודר עדיה. נעצר איפשהו; ברגשות, בשכל, במין, או בעיוותי ראיה שונים כגון אינטרסים, מאבקי כוח, אהבה, שנאה וכו'. כדי שהמבט יגיע עד לנפש – אל לשום דבר לעצור אותו, וזה קשה. צריך לזכור כי יש לנו אור רק בגלל שקרני השמש לא ממשיכות הלאה, משהו כאן עוצר אותן. אז משהו עוצר את המבט מלהגיע עד לאטום הכי זעיר בהוויתנו. ובכלל, אנו פוחדים שהמבט לא יעצר, רגילים למבט קצר טווח, שני מטר, שלושה מקסימום. קשה לנו עם מבט שממשיך וממשיך וממשיך. וגם כשמביטים בנו אין אנו רגילים למבט שמעמיק חדור, מבט שלא מכוון לחלק כלשהו בדרך אלא נותן לעצמו ללכת וללכת עד שהוא לא יכול ללכת יותר כי הוא פגש בחלקיק הכי זעיר. כן, חשוב לציין כי המבט אל הנפש הוא מבט שהולך וקטן, בניגוד למבט הפופוליסטי, מסחרי, פלקטי, זה שקיים בטלויזיה ובתקשורת של יחיד שהחברה היא הבמה היחידה שלו – שם המבט מגדיל, הופך לפלקטי, וכשזה גדול מספיק – מתייחסים. גדול, הכוונה, מוחשי ומדיד בקנה מידה חברתי, כמו תואר, כמות כסף, מספר זיונים, פרסים, הכרה, הוקרה, מספר חברים וכו'. אם אין לזה רישום בקנה מידה חברתי, זה לא נקלט. לכן המבט הרגיל רגיל להגדיל דברים, ואז הוא פוסע הרחק מאינטימיות, הרחק מקירבה, ואם אין אינטימיות אין מה לדבר על הנפש, שהיא האינטימיות בהתגלמותה.

אז המבט אל הנפש הוא מבט מקרב ומקטין, מסתכלים קרוב קרוב ופנימה פנימה. מתבייתים אל הזעיר והאיכותי שבאדם, זה שלא קיבל חצוצרה ורמקול. זהו מבט המחפש את הנדיר, החבוי, האיכותי והעמוק. אלה מן המאפיינים של המבט המחפש אחר איכויות נפשיות באדם.

אך המבט הרגיל מסתכל באדם כמו מגייס כשרונות לקרקס, הוא מחפש את השרירים הגדולים ביותר, את הגילגולים האקרובטיים המרהיבים ביותר. את מה שההמון יריע לו. אך כאן הנפש כושלת, היא לא מבינה ברושם חיצוני. פוליטיקה ודיפלומטיה זרות לה. כששמים אותה על במה מול הרבה אנשים היא נאלמת ונעלמת. היא זקוקה לאקלוגיה זהירה, שמחפשת את השביר והרגיש והקטן כדי לתמוך בו ולתת לו חלל עליו יוכלו להישען.

אך היום לא מביטים אל הנפש ואם מביטים לעיניים זה כדי להפחיד את הנפש, יורים בה במבט כדי שתבין שלא כדאי לה. אז המבט הנפשי במקום שיהיה רך ופתוח וקורן כמו בעיניים של תינוקות וכלבים הוא בדרך כלל עם עיניים מושפלות, מבט מן הצד, כמו כלב מוכה.

זה המבט של הנפש, אך כאן דובר על מבט שמחפש את הנפש. וזה לא אותו הדבר. ועם זאת לעיתים נדירות יקרה שמבט של הנפש יפגוש במבט שמחפש את הנפש. לרוב זה או מבט אל הנפש שמוצא עיניים בלי נפש בהם, או מבט של הנפש שלא מוצא מבט שמחפש את הנפש.

המבט אל הנפש הוא כמו צוות רפואי שמחפש ניצולי רעידת אדמה מתחת להריסות, במידה וימצא שריד נפש הוא יעניק חום נפשי חסר התניה, עד שרסיסי הנפש המוכים יאזרו עוד לצאת ולקבל חיזוק. והמבט של הנפש כה מחפש את אותו המבט שאומר: "אני יודע שזו הנפש שמביטה בי כעת, לא באתי להזיק לשם שינוי, רק לתמוך ולנחם, לנחם ולהיות מנוחם, שנינו, בתוככי הקור והשממה הנפשיים הגדולים הללו, המקיפים את שנינו מכל העברים והכיוונים".


19.4.2003

גבריאל רעם.

החיים במבט אפל

יש אנשים שאומרים עליהם: 'רואי שחורות', או סתם פסימיסטים. והיחס אליהם הוא כאל נושאי מחלה, מתרחקים מהם. אין כמעט אדם שיעיד בפני אחרים על עצמו: ''אני רואה שחורות מטבעי'', או ''אני פסימי, כי כאלה החיים''. ואם בן אדם מתאר משהו קשה, תמיד מישהו יכול לשאול אותו: ''אז מה אתה אומר? שאין תקווה?'' ואז מן הסתם ירתע הדובר בבהלה ומיד יפטיר משהו כמו: ''חס וחלילה, תמיד יש תקווה, אני רק אומר ש…'' וכו'.

ואכן רב בני האדם הם אנשים עולצים. לפחות בכל מה שקשור לכל מה שהם מציגים כלפי חוץ, מבחינת מה שמקובל בקרב בני אדם בחברה. והם מתרחקים מ'רואי השחורות', הנתפסים כמשביתי שמחה.

אך האמנם? האם כל שמבשר רעות, צריך להתרחק ממנו, לנפץ את הראי שמראה לנו את הכרס שטיפחנו במשך החודשים האחרונים? או כמו המשפט הידוע: ''להרוג את השליח'', משפט שנוצר לאחר ששליט יוון כרת את ראשו של השליח שבישר לו את המפלה של יוון באיי הפולפונסוס.

אך אולי דווקא מבשרי הרעות ימנעו מאיתנו את הרעות שעלולות להתרחש? אולי בזכות זה שהם יגרמו לנו להוציא את ראש בת היענה שלנו מחול הסיפורים שאו מתעקשים לספר לעצמנו – נוכל להתמודד, אם לא למנוע, פורענות עתידה? שהרי מה קרה ליוליוס קיסר שרק ביקש בתחילת המחזה (של ויליאם שייקספיר: ''יוליוס קיסר'') לסלק מעליו את האנשים הקודרים ולהקיף אותו באנשים שמחים ועליזים, והנה בהמשך המחזה, אנו מגלים כי מי שרצח אותו היו דווקא ידידיו העולצים.

הפורענות עלולה דווקא לבוא מן האור, מן התקווה הכוזבת והאשלייתית. הדתות, למשל, מלאות התקווה והאמונה, או האידאולוגיות הגדולות והצחות – כמעט כולן הביאו לעולם הרבה יותר פורענות מאשר רואי שחורות או החתרנים למיניהם.

ואנו תמיד, אבל תמיד, מופתעים, מופתעים ממה שבא מן החושך; האיש ההוא רצח את אישתו. איך זה? אנו שואלים בפליאה, הם חיו כל כך טוב. (כן, כי ראינו רק את הצד המואר שלהם). או התאבדות, או מלחמת העולם השניה והראשונה, ותופעת הנצים. אנו מתפלאים מאוד; דווקא בעידן של נאורות והשכלה, שגירשנו את אחרוני הצללים של תקופת ימי הביניים החשוכה, ואנו טובלים באור המרגיע של המדע, דווקא עכשיו צריכות להתנפל עלינו על המפלצות הנאציות הללו? מהיכן באו, הרי הכל ברור והכל גלוי.

אך דווקא אבי הפסיכואנליזה, פרויד מנסה להראות שלא הכל, שהרי תשע עשיריות שקועות מתחת למים, והן הבלתי מודע. וזה החיים ומשם אנו מתנהגים ופועלים. עם זאת זה היה פרויד עצמו שאמר כי כל שאנליזה, שהיא נבירה אל תוך הבלתי נודע, עושה, הוא לפתור לאדם את הנאורוזה ולהחזיר אותו לאומללות הרגילה של חייו. וזה היה אמנם פרויד עצמו שנתן לצד החשוך של הבלתי מודע, לגיטימציה, אך מאז מפנים כל הזמן זרקורים אל הצד האפל של התודעה ומגדילים את תחום המודעות על חשבונו, וכך לא מביאים ממנו חושך כדי להפרות את הצד המואר, אלא כובשים אותו כמו טריטוריה, כדי שהכל יהיה מואר וחשוף, ואז חיינו הופכים לדלים ושטוחים, ~כי עומק ומשמעות באים רק ממה שלא ידוע, רק מן הצד החשוך של התודעה~.

רואי השחורות, או ההוגים האפלים, היוצרים הכבדים, הנביאים הקשים, המתרים והמתריעים בשער – כולם מייצגים את הצד האפל, החשוך של התת תודעה והחיים. מראים את האמת שמסתתרת בחושך ואורבת כדי להפוך עלינו את עולמנו המואר.

אך אנו מכחישים את החושך, מדליקים נורות, דוחים אותו, מגרשים אותו החוצה. לא רוצים לדעת את שהוא חופן בחובו. עבורנו החיים הם הצד המואר, כל שחשוך הוא מחוץ לתחום, ומוקצה מחמת מיאוס, ויום אחד המדענים שלנו יכוונו גם כלפי מה שנותר ממנו – אור ואז כל העולם יהיה מואר.

אך ביקום אין אור, יש חושך. מה שאנו קוראים לו 'אור', מופיע בצורה של נקודות זעירות המרוחקות מאוד זו מזו, (כוכבים) המופרדות על ידי חללים עצומים של חושך. והאור שאנו רואים הוא שבירה, או החזרה, של קרניים קוסמיות על פני משטח שעוצר את הזרימה שלהם.

מציאות חיינו היא החושך וחוסר הידיעה. אנו אפופים בחוסר ידיעה וחשכה גם בחוץ וגם בתוכנו. בחוץ מצוי הקוסמוס האפל והחשוך ובתוכנו תת התודעה שלנו. אנו מכוונים טלסקופים לחלל, מיקרוסקופים (או סיטי, או M.R.I.) חיישנים, וגישות שונות לחקר התת תודעה לתוכנו – וחושבים שכך נכבוש את החושך. לא מבינים שאסור לכבוש את החושך על ידי האור, צריך להתגבר על הפחד שלנו מפניו. יש להתיידד איתו, ולראות מה חי בתוכו.

שהרי האור הוא אפיזודה חולפת באוקיינוס החושך. חיינו הם ניצוץ של אור בחלל ענקי של חושך, ואנו טועים לחשוב שמה שנושם דרכנו הוא האור ולא אפילה גדולה, מתוכה בנו, לתוכה ניבלע בסוף.

-המביט לתוך החושך רואה את המציאות. המביט אל האור מסתנוור ולא רואה כלום.

-במבט אל החושך, האישונים מתרחבים ונפתחים, הנפש מתחילה לנשום.

-החושך מלא בשקט, האור במהומה.

-חיינו בורחים מן השקט כמו מפני מגפה. אך האמת תמיד מסתתרת בחושך.

וכדי להגיע אליה יש צורך בהגות פולחת, הגות אפילה, כזו שחודרת את החושך ותופסת את האמת (המרה בדרך כלל, יש לציין…) בגרון.

היה הוגה יווני, פרה סוקרטי, בשם הרקליטס, הרקליטס האפל. 'אפל': Hos Koteinos . הנה כמה אימרות שלו המראות את ההתבוננות האפילה שלו ומביאות מקצת מהגותו האפלה: ''אל ליחיד לפעול או לדבר אם הוא ישן''. (פרגמנט מס. 14). ''לערים עולם אחד משותף, לישנים כל אחד עולם פרטי משלו''. (פרגמנט מס. 15). ''מה שאנו רואים כשאנו ערים הוא מוות; וכשאנו ישנים – חלומות''. (פרגמנט מס. 16).

אנו מתעוררים למה שנדמה לנו כחיים והולכים לישון כמה שנדמה לנו כהפסקה בחיים. אך החלומות מבשרים בדרך סימבולים דווקא את האני האמיתי בעוד שיומינו מלא בהדחקות, הכחשות, השלכות, העמדות פנים, כניעה ללחץ חברתי ולבישת מסכות בלי סוף.

וצריך בהוגה כמו הרקליטס להציג בפנינו גישה אחרת, אפילה, ואכן הגותו אפילה, פולחת, קשה וגם מיסתורית, לא מובנת. משבשת את ההגיון הרגיל של הדברים, את מראית העין הצחה והמלוטשת, וזורקת את הקורא או המאזין לתוך כאוס, בלבול או תהיה.

כך הוא (והוגים ויוצרים אחרים בהם ניגע בהמשך).

אך גם בקירבנו (עם זאת, בודדים, מעטים ומוסתרים הם) מצויים אנשים שרואים את העולם דרך האפילה שבו. רואים חוסר הביטחון והפחד מפני נפילה ושיברון לב נוסף – במוחם וליבם של שני צעירים מתנשקים. את מאבקי הכח שבתוך מערכת יחסים הרמונית. את אלמנט האשליה והפנטסיה שבתוך ראית העולם הקיימת. הם מביטים בבני האדם ובקיום בעין אירונית וחודרנית. רואים את המסכות והפוזות. את השכנוע העצמי, מראית העין המוסכמת הקולקטיבית, הממליכה על הריקנות המפחידה שבפנים – גני משחקים, לונה פרקים, קניונים, מסעדות ובתי חשק.

עבורו זה מאוד ברור, ברור כי האפילה בחיים ובחיי בני אדם היא כמו השתיקה בשיחה בין שני משוחחים; האפילה היא לא בשתיקה אלא במלים הקוברות את הדינמיקה האמיתית, שכך לא יכולה לצאת אל מישור השיחה, והאמת האישית של כל אחד לא תבוא לידי ביטוי. השתיקה בשיחה, היא מבוי הקסם המוליך לחופש הבינאישי הטוטלי, לאיחוד בין שתי נפשות מעונות. אך התחום האודיטורי, כמו האפילה בתחום הויזואלי, הן שני מצבים מהם בורח המין האנושי, בורח את האור והתאורה של המילים והצלילים, אל מה שודאי מוחש, בדוק וחרוש.

האיש בעל המבט האפל – בא מן השתיקה ומן החושך. והדרך היחידה שבה ודרכה יוכל להביע את בשורתו האפילה – היא מדיום יצירתי כלשהו, שמרכך מעט את האפילה הישירה הזורמת ממנו. וגם זו (יצירתו) רצוי שתקבל חשיפה רק לאחר שנים רבות, כשהאפילה האדירה האופפת אותו, תתרחק ותראה ממרחק כנקודת חושך קטנה, שמנמרת את שמינו המוארים. אלו שמיים מלאי אור ואהבה שאלוהים מדבר מתוכם עם כל אחד אישית, ומלאך אישי שומר על כולנו וכמובן שסוף האהבה לנצח. וחוץ מזה כולנו כבר גאולים ומבורכים, כל שאנו צריכים זה קצת אמונה בעצמנו, וכל החיים יהיו סימפוניה מופלאה ומוארת. ורק ברקע הרחוק כוכבים קטנטנים ורחוקים של חושך שמאפילים מרחוק ובקטן את יומנו המואר והנצחי.

וכך, בסופו של דבר האדם האפל הוא יצור שממאיס עצמו על כולם, אבל כולם. ככל שמכירים אותו יותר, כך האפילה שלו הופכת ליותר דומיננטית. הוא אומנם מנסה לזעוק כי האפילה והלילה שלו אינם באר בולעת וחלולה עד לאינסוף, אלא פרוזדור אל אור אחר, אור פנימי. אך זעקתו נבלעת באפילה שמפרידה בינו לבינם.

ואיך הם רואים האחד את השני? ובכן היחיד המביט באחרים במבטו אפל, יודע שמה שהוא רואה בהם זה לא משהו אותנטי, אלא את הפוזה שסיגלו לעצמם כשתירגלו אותה מול הראי.

והם? איך הם רואים אותו? הם רואים אותו כאחד שמשבית את שמחתם, מקלקל להם את יומם וזורע בו מבוכה, פחד ויאוש. מסלק את ההנאה, הריגוש והשעשוע מתוך החיים. הוא גורם להם לשנוא אותו. ובראותם אותו הם מתכווצים וננעלים. והוא, לא מבין על שום מה. הוא (במין נאיביות משונה) מצפה שימחאו לו כפיים על הגילוי שבראייתו. הוא בטוח שהם מבינים בתוך תוכם, שהוא מביא להם שיקוף רנטגן של חייהם, וכי עכשיו משזיהו את הגידולים הפנימיים והסדקים האורטופדיים, הם אסירי תודה על הגילוי, מתפעלים מעומק החדירה, מן הגילוי הפנימי. וכך כשהוא פוגש בתגובתם הוא ממש, אבל ממש, לא מבין מדוע פניהם נעשות נפולות.

למעשה, כמעט כל יוצר בעל שיעור קומה, שחשף משהו ביצירתו אודות הטבע האנושי והאמת הקיומית – ניחן בראייה שכזו. הנה מקצת מן השמות של יוצרים בעלי ראיה אפילה: פרידריך ניצשה, אוגוסט סטרינבגרג, מישל פוקו, סרן קירקגור, אדוארד אולבי, פיודור דוסטוייבסקי, פרנץ קפקא, ז'אן ז'אנה, מרטין היידיגר, ארתור שופנאואר, יוג'ין יונסקו, ט.ס. אליוט ועוד.


המין האנושי שונא את האפילה, מעדיף את נורות החשמל. אנו אוהבים לחשוב כי השקר אוהב להתחבא בחשכה ואילו האור מגרש את הצללים, את חוסר הוודאות, את החששות ואת השקרים, ששם הם אוהבים להתחבא. אך בחיים האמת מצויה יותר בחושך מאשר באור, יותר במה שלא נאמר, או במה שלא ידוע. במה שלא נחשף עדיין, מאשר במוכר, בגלוי.

וזרעי החיים והצמיחה מצויים תמיד באפילה. משם מתחדשים החיים. הרחם הוא מקום חשוך ביותר, ורק שם מצליח העובר להיקלט לצמוח, *האור שמחוץ לרחם לא מאפשר ~אינקובציה~*.

הגישה האפילה חותרת אל האמת הגבישית הקורנת אך דרך החושך, דרך מה שמודחק, דרך השקרים דרך מה שמטואטא הצידה ולמטה.


חוק מרפי מדבר על הפן האפל של החיים, נכון, הוא עושה זאת דרך סטטיסטיקות וכו', אך הפשר מובן: לגרוע מכל ישנה דרך סלולה יותר להגיע אלינו מאשר ליריב ההוליוודי. בראשי חוצות חוגגות הפירסומות, הטלויזיה מלאה באנשים החיים חיים שאם הם לא מאושרים לפחות הם מלאים בעניין ובהתרחשות. זה הצד המואר. ה'פינק פלויד' כתבו יצירה מופלאה בשם: 'הצד האפל של הירח' שבו שיר הנושא, נקרא 'ליקוי מאורות' (אקליפס'). ובו השורה המסיימת היא שאין צד מואר לירח, כולו אפל.

Eclips

All that you touch

And all that you see

All that you taste

All you feel

And all that you love

And all that you hate

All you distrust

All you save

And all that you give

And all that you deal

And all that you buy

Beg, borrow or steal

And all you create

And all you destroy

And all that you do

And all that you say

And all that you eat

And everyone you meet

And all that you slight

And everyone you fight

And all that is now

And all that is gone

And all that's to come

And everything under the sun is in tune

But the sun is eclipsed by the moon


''There is no dark side of the moon really. Matter of fact it's all dark.''

הפינק פלויד הצד האפל של הירח

וישנן יצירות אחרות, השובות אותנו דווקא בשל הקסם האפל הנושב מהן, כמו סיפרי הבלשים של ריימונד צ'נדלר, או ג'ורג' סימנון. שם מתוארים בלשים שחוקים המשרכים רגליהם ברחובות שוממים, נכנסים ויוצאים אל ומתוך ברים מלאי זימה ופוגשים אנשים יצריים זוממי רע, או כאלה שהרע אונה להם. או ספרים כמו של ג'וזף קונרד (''לב המאפליה''), ג'ק לונדון (''מרטין עדן'', ''פנג הלבן''), ויליאם גולדינג (''בעל זבוב'') – בהם מתוארים בני אדם ששקעו במעין גיהנום ושם טבעם האמיתי, האפל יוצא החוצה.


ולסיכום:

נראה כי ישנו קונפליקט בין המבט האפל למבט החיובי האופטימי. אנו חושבים כי הבדידות והריקנות הם תאונות ומקרים מצערים שניתן להימנע מהם עם קצת ידע ומודעות וכי כל שאנו צריכים זה עוד קצת אמונה ותקווה. אך מנקודת מבטו של המתבונן האפל בחיים, הבדידות, הריקנות, האובדן וחוסר האונים הם תושבי הקבע ומחוז הבית של החיים. והתקווה והאמונה הם או מבקרים זמניים או פאטה מורגנה.

והתיידדות עם הבדידות והייאוש מובילים לגילוי האמת הגדולה אודות העצמי והחיים. אמת שהיא מעבר לטוב ולרע.

ממה אנו פוחדים כל כך? לא כל כך מן הדברים השליליים שמסתתרים בחושך, כמו מפני הואקום שהוא מייצג, האינות, הריקנות, הכלום. אנו בורחים כל הזמן אל הנוכחות. נמלטים מן האין, מן הריק. רוצים אנשים אחרים לידינו ואיתנו שידברו איתנו כדי שנחוש שאנו קיימים.

אנו מפחדים מן הריק הזה, מן הכלום. וכשאין ידידים או טלויזיה פועלת כל הזמן ברקע, אנו משתדלים ליפול למיטה הרוסים מעייפות, כדי שמפעילות מאומצת אחת נגיע לפעילות מאומצת אחרת, זו של החלומות. ליפול מיש ליש, העיקר לא לחוש ~באין~ שבין שניהם.

אך האין הוא הידיד של האמת, בתוכו מסתתר היש האמיתי.

כולנו מכחישים את האין, ממליכים מעליו וודאות מקרטון, וישנות של פלסטיק. ורק בין התפאורות מסתובבים להם אאוטסיידרים בודדים; נציגי האין; אנשים שנושאים עימם מבט אפל, מבט בו שוכן האין והריק. הם נראים כמו כולם, אך כשהם מדברים על החיים, המאזין להם שומע כלום, ורואה כלום. כל המציאות שהכיר עד כה נושרת מעל פני האין כמו טיח מעל בית לבנים בשעה שנושבת עליו רוח חזקה.

האין הוא העולם.

החושך הוא שאופף אותו

השתיקה היא שמובילה אליו

וההוגה האפל מייצג אותו.

הוגה אפל שתמיד יזרק לבור הסיד. אלא אם כן יאחז קודם לכן בקרנות המזבח של היצירה, האמנות, הסיפור או הציור.


——————————————————————————–

גבריאל רעם. 12.4.2003

 

על ראיה, עיניים והתבוננות


חלק א': נקודות והערות, על חוש הראייה לעומת חמשת החושים האחרים

 כמות:

אין שוויון בין חמשת החושים; דרך חוש הראייה אנו קולטים יותר מידע חושי מאשר דרך כל איבר חושי אחר.

– רוב המידע החושי מגיע דרך העיניים (כ- 60%), אחריו בא המידע האודיטורי (אוזניים, כ- 30%), ואחר כך הריח, הטעם והמגע (כ- 10%) כולן ביחד.

איכות:

'תמונה שווה אלף מילים' – האימפקט הויזואלי חזק ואפקטיבי יותר מאשר מלים, שמיעה וטעם. רק למגע ולריח (במידה והן בעלות אפקט חיובי או שלילי במיוחד) יש יכולת להאפיל על האימפקט הויזואלי (כאמור, במקרים של אפקט חזק וקיצוני במיוחד).

– מבחינת מיקום פיסי – העיניים ממוקמות הכי גבוה, אחר כך האוזניים, האף, החיך ולבסוף העור, שמתחיל לפני העיניים ומסתיים הרחק מתחתן.

– ריח, טעם ומגע – הנן חד ממדיות ושטחיות באשר לעומק שהן נושאות איתן. רק שמיעה וראייה נושאות עמן ממדים נוספים, עמוקים יותר: הרובד הנסתר של השמיעה הוא ההאזנה או ההקשבה. הרובד הנסתר של ההסתכלות, הוא ההתבוננות. ובשניהם; רק כשמאזינים – שומעים (באמת), ורק כשמתבוננים – רואים (באמת).

– חוש השמיעה והריח עובד דרך תעלות. חושי הטעם והמגע – עובדים דרך בלוטות. חוש הראייה אינו תעלה ואינו בלוטה, הוא מעין קריסטל, גביש המעביר אור. גביש שמאיר ודועך לא רק בהתאם לרושם שבא מבחוץ, אלא גם (ואולי בעיקר) בהתאם להתרחבות והתכווצות הנפש והנשמה.

– ארבעת החושים עובדים על תרגום של ויברציות לתחושות, העיניים עובדות על תרגום של ויברציות וגם של פוטונים (חלקיקי אור).

– מידע חזותי ואודיטורי הנו רוב המידע שמגיע למוח דרך החושים. ומבין שניהם גלי האור הנם המהירים ביותר.

– קליטה של מידע חושי בדרך כלל הנו ישיר; החושים מעבירים את הויברציות, והמוח מתרגם אותן ישירות לתודעה. מידע ויזואלי הנו היחיד שלפני שהוא מגיע למוח הוא צריך לעבור היפוך; פעם ראשונה כדי שיעבור ממידע סתם למידע הנגיש למוח, ובפעם השניה הוא עובר עוד היפוך, הפעם כדי שהמוח יוכל לתרגם אותם למידע נהיר לתודעה.

– אוזניים, נחיריים, בלוטות הטעם ונקבוביות העור יכולים להפסיק לעבוד, או לעבוד פחות טוב על ידי כך שהן נסתמות. העיניים בדרך כלל לא נסתמות (להוציא קטרקט), הן עלולות להתעכר, הן עלולות להיעשות עכורות.


חלק ב', ראייה והתעוררות
בזמן השינה 4 מבין חמשת החושים יכולים להמשיך ולהיות פעילים וזה לא מפריע לאיכות ועומק השינה. אך אי אפשר לישון בעיניים פקוחות, כדי להינתק מן העולם יש צורך לעצום את העיניים.

במעבר שבין שינה לעירות, בזמן תהליך ההתעוררות – האדם יכול להריח, לשמוע ולחוש מגע על עורו או טעם של מאכל או משקה על שפתיו – ולהמשיך לישון שנת ישרים. אך רק כשהוא פוקח את עיניו – הוא מתעורר. אין אפשרות להתעורר ללא פקיחת עיניים.

כל החושים יכולים להיות פעילים ועדיין האדם ימשיך לישון. אך רק אם האדם פוקח עיניים ומתחיל לראות – הוא יוצא מן המצב של שינה, של השתקעות בחלומות והחלפתן במציאות.

וזה עובד בשני הכיוונים; אם האדם עובר ממצב של חלימה למצב של עירות תודעתית – עליו לפקוח עיניו ולהתחיל לראות מה קיים מחוץ לדמיונו ואשליותיו.

וגם להפך: כשאדם פוקח עיניו ורואה באמת; רואה את החיים כמות שהם ולא שהיה רוצה לראות אותם – סובייקטיבית, רק אז נחלץ הוא ממצב של פסיביות תודעתית (שינה) וסובייקטיביות אשלייתית (חלימה).

לראות – זה להתעורר.

להתעורר – זה לראות.

——————————————————————————–

גבריאל רעם, 28.7.2003