ונתחיל במשפט מפתח מוזר ומסתורי במקצת.

יש מוות אחרי החיים וישנו מוות אחרי ה'אין חיים'.

לכולם נדמה שאם אנו חיים זה אומר שאנו חיים. אז זהו שזה טריק של אוטוסוגסטיה.

רובנו עובר את החיים בשגרה של פעולות מכאניות (שבהן אנו יודעים איך לנהוג ואיך להתנהג. וכשאיננו עסוקים בפעילויות טכניות מכאניות במוד אוטומטי – אנו מצויים בציפייה למאורעות שיקרו. (קרוב לוודאי שלא יקרו…).

דוגמא לשגרה (או אוטומציה) של פעולות מכאניות היא נהיגה במכונית, אנו יכולים לנהוג מאות קילומטרים ולא 'להיות שם'* אך אם הולך רגל מתפרץ לכביש פתאום, בבת אחת אנחנו נוכחים שם לגמרי. סכנה תמיד מנכיחה אותנו. השאלה היא האם אפשרי ה'היות שם' ללא סכנה? ללא דופק מואץ וזיעה קרה?

לגבי רוב האנשים כשהם מתים הם מתים לגמרי (ככל בני האדם), אך כשם חיים זה לא אומר בהכרח שהם חיים לגמרי. האמת היא שהם לא. הם 'לא שם'.

רובנו נותן לחיים לעבור מבלי שנתעורר לכך שאנחנו חסרים: אנחנו לא 'שם'. כל העניין של להיות חי הוא ב'להיום שם', או בעצם: 'להיות'. **

החיים עוברים ואנו יכולים להיות נותרים מחוצה להם. פועלים אוטומטית, כבמתוך שינה.

ואם כך הוא הדבר, אז מה ההבדל המשמעותי בין היות חי להיות מת? הרי החי יכול לחיות כאילו הוא כבר מת, אך המת לא יכול לחיות כאילו הוא עדיין חי. [זו נקודת יתרון שיש לנו החיים על פני המתים, אך נקודת יתרון זו אינה מנוצלת בדרך כלל].

אז מה באמת ההבדל בין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח?

והנה מספר אנלוגיות שמדגימות יפה את ההבדל הזה שבין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח. (או ההבדל שבין 'לחיות…'  ל'לחיות!). אנו יכולים לשמוע הקראת שירה ולא להיות שם, הכי קל זה לא להיות שם בהקראת שירה, כי זו מצריכה תשומת לב מורכבת, רב רבדית. אך למשוררים או למרצים שמלמדים שירה באוניברסיטה, יש את זה בהחלט, אך קרוב לוודאי שכשהשיעור נגמר, הם חוזרים למצב 'הזומבי' הרגיל של הרוב.  

דוגמא נוספת קיימת בהבדל שבין שמיעה להאזנה (או הקשבה); ההבדל הוא הבדל של תשומת לב, שנעדרת בשמיעה בלבד, וקיימת בהאזנה או בהקשבה. ההבדל הזה של נוכחות בהקשבה – קיימת גם בהבדל שבין הסתכלות להתבוננות, בין פטפוט לדיאלוג, ושוב, הגשר בין שתי הרמות הוא תשומת לב. עוד דוגמא? בבקשה. סטודנט באוניברסיטה יכול לשבת בהרצאה, להיות פזור דעת, וכשיצא מן הכיתה, יכול להיות אפילו שהוא לא ידע מה היה בשיעור. ובטח שלא יוכל לתת תמצית אינטליגנטית של דברי המרצה. כדי להיות שם עליו לאסוף עצמו. (כמו שכלב רועים אוסף את הכבשים הפזורות  בשדה והופך אותם שוב ללהקה או עדר. (כי זו הדרך היחידה שכולם יוכלו לנוע למטרה אחת).

כדי להיות נוכח בהרצאה גם ברובד הפנימי צריך להכניס תשומת לב, לעקוב אחר דבריו של המרצה, לנסות להבין להיכן הוא חותר, מה נקודת הבסיס ממנה הוא יוצא לדבריו. ובמיוחד מה המשמעות של דבריו, ביחס למה שהסטודנט יודע עד כה אודות הנושא.

תשומת לב אינה מאמץ קל אך הערך שלה רב. מתי אנחנו שמים לב? מן הסתם כשאנו חוצים כביש רחב וסואן שלא במעבר חצייה. או בדוגמא הקודמת עם הולך הרגל שמתפרץ לכביש, או כשאנו מעבירים כוס קפה רותח מעל רגליו של אדם כדי להעבירו למי שיושב לימינו, והכוס מלאה כמעט לגמרי.

ואכן יש כאלה שיגידו שלחיות עם שימת לב באופן המשכי וקיים זה להיות כל הזמן במצב חירום (ואכן שלוש הדוגמאות הן סוג של מצב חירום). ואכן כן, לחיות בתשומת לב מתמדת, להיות שם כל הזמן – זה מבחינה מסוימת לחיות כל הזמן במצב חירום, אך אחרת החיים חומקים מאתנו. אך בחיינו הרגילים כשאין מצב חירום, אני מתמסרים בחפץ לב לטייס אוטומטי ותשומת הלב שלנו רדומה. וכך אפשר ללכת ברגל במסלול ידוע ללא תשומת לב כלל, לשוחח (ללהג) ללא תשומת לב, לאכול ללא תשומת לב. (אלא אם כן זה שופט בתחרות 'מאסטר שף'…) אבל אי אפשר לקרא ספר ללא תשומת לב, אי אפשר להבין הסבר של איך להגיע למקום כלשהו ללא תשומת לב.

 כל העניין הוא להפוך את תשומת הלב למודוס קבוע.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם באמת ניתן לחיות כך? עם תשומת לב בכל רגע? (כלפי חוץ וכלפי פנים –כאחד)? לחיות כל הזמן כאילו אנו חוצים כביש סואן ללא מעבר חצייה? האם זה  ניתן בכלל? הרוב יגידו, מן הסתם, שזה לא אפשרי, זה מעייף מידי ואם כן אז רק לפרק זמן מוגבל וקצר.

ובכן זה סוג של מצב חירום שדווקא ניתן להתרגל אליו. (כשמצב החירום נעשה הרובד האמצע של חיינו), לכוון את תודעתנו לתדר של מצב חירום תמידי כך שזה הופך להיות המצב הנורמלי. כפי שיכול להעיד כל חייל במארב או במוצב קידמי; מצב חירום הופך למודוס וויונדי, Modus vivendi. (מצב של מלחמה קרה שהופך לנורמה).

ולא מגיעים לזה בקלות או במהירות, כלל וכלל לא. זה עניין של תרגול ואימון. ונחישות.

כדי לחיות יש לעשות מאמץ תודעתי. אך לא מאמץ של הפעלת כוח, כזו שמחממת את הדם ומכניסה את המערכת למצב של Stress . אם אני צריך להידרש למילה או משפט שיגדירו את סוג המאמץ הדרוש לחיים מתוך תשומת לב קיימת –  הייתי מדבר על כוונה, התכוונות, כיוונון. אנו מכונה ברמה מאוד גבוהה, מספיק לשלוח הנחיה ואנחנו שם. (כפי שזה קיים בשיטת אלכסנדר למשל) כך זה אמור ויכול להיות, אך המערכת התרגלה לעבוד מתוך לחץ וסטרס. וקשה לעבור מעודף מאמץ לפעילות שרק נותנת הנחיה ואנחנו שם. אם צריך לתת לזה אנלוגיה אז אנלוגיה מתחום פיזיקת הקוואנטים תתאים יותר. המונח הוא קפיצה קוואנטית. קפיצה אל ההיות. אל להיות, אל ה*Dasein. ואולי הדימוי או המילה היותר מתאימה, במקום הפעלת כוח מכאנית, ישנו Projection  השלכה של התודעה לעבר היות נוכח.

זו הרמה הגבוהה של לחיות; להיות שם תודעתית והווייתית, כשלא מדובר בהפעלת מאמץ מכאני כלל.

ישנן 3 רמות  של לחיות את החיים.

1. הרמה הנמוכה והמכאנית והאוטומטית ביותר היא רמת הצרכנות (Have To) ולא משנה אם זו צרכנות של הגות גבוהה, מוסיקה קלאסית, פורנוגרפיה או מאכלי גורמה (או ג'אנקפוד). צרכנות היא צרכנות; להספיק ולדחוס עוד ועוד אובייקטים לצריכה.  וברמה זו תשומת הלב נעדרת לחלוטין.

2. הרמה הבאה (הגבוהה יותר) זו רמת הפעילות (Do To). כאן זו הרמה של עשייה, הריצה אחר משהו, התחרות. להספיק לדחוס לתוך היום עוד ועוד פעילויות ומטלות. כאן בכל אופן צריך קצת יותר תשומת לב מאשר זו הקיימת בצריכה של משהו. הייתי אומר בהערכה גסה, שכאן יש כ10% של תשומת לב, לעומת 90% של פעילות מכאנית אוטומטית.

3. הרמה הגבוהה והיחידה שבה אדם באמת נוכח וחי היא רמת ההיות

To Be )) מאה אחוז של תשומת לב כל הזמן. ואז זה כבר לא מאמץ בכלל, זה פשוט להיות. כפי שהפרח הוא רק להיות, ופרה היא כולה היות (To be ) גם הכלב והחתול הם בהיות שלהם. כול כולם כאן, לגמרי.

אה, כן ועוד דבר קטן… בלי שקט פנימי, דממה ורוגע מוחלט ברגשות, ביצרים ובמחשבות, ההיות לא יצליח להיות.

**

גבריאל רעם, 4.7.14

**

* ה'להיות שם', הוא מונח ידוע של הפילוסוף הגרמני היידגר. בגרמנית ה'היות שם' נקרא: Dasein  ולטענתו זה מה שחסר בקיום האנושי הרגיל, אין לנו את ה'היות שם',

** מונח זה של 'להיות שם' קיים לא רק אצל היידגר, הוא קיים בשיטת הדרך הרביעית של גורדייף, והיא ידועה בשם: "זכירה עצמית' ואצל ויליאם ג'ימס זה ידוע בשם: אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) . או ביתר פשוטות: מודעות עצמית. לאחרונה זכתה 'ההיות שם' (או מתן תשומת לב כדרך חיים) לפופלריות דווקא דרך מונח בבודהיזם: מיינדפולנס Mindfullness  שכיום מוכנס לטיפול הפסיכולוגי, לבתי כלא, , בתי ספר ואומצה על ידי סטיב ג'ובס  (אפל) ומארק צוקרברג (פייסבוק).

—————–

הערה: מן הראוי היה שרשימה זו תיכלל בסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", אך לצערי היא נכתבה לאחר שהספר יצא לאור…

• מי שמדבר בשם האמת ולא מוכן לצאת לקרב חייו ולסכן את הכול (או כמעט את הכול) עבורה –אכן יקבל גמול לכאן ולעכשיו הממוצע והמצומצם שלו, אבל תמיד בתוכו ידע שברגע האמת הוא בגד בה והעדיף את טובתו האישית והיחסית.

• לא כל מי שיוצא לקרב על האמת מנצח בקרב, רוב רובם של היוצאים לקרב המסוכן על האמת, מפסידים בקרב הזה: את חייהם, או את שפיותם, או את הזוגיות או המשפחה שלהם, או ידידיהם.

• כך שבחשבון פשוט יש כמה אפשרויות.

1. לזייף את (או להתעלם מן) האמת למען טובת הנאה אישית.

2. (אמנם לא מזייף את האמת ובתוכו יודע אותה, אבל) לא מוכן לצאת למלחמה עליה. .

3. יוצא למלחמה על האמת ומפסיד (כאמור, את שפיותו, משפחתו ידיו ואף אולי את חייו).

4. יוצא למלחמה על האמת ומצליח – אך הוא נשחק בדרך.

5. יוצא למלחמה על האמת ומנצח.

• אפשר לשקלל את כל החמישה וכל אחד מהם באחוזים:

• הראשון (א.) הוא כ- 80% מכלל האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

• השני (ב.) מהווה כ10% מן האוכלוסייה.

• השלישי (ג.) מהווה כ- 5% מן האוכלוסייה.

• הרביעי (ד.) מהווה 4% מן האוכלוסייה.

• והחמישי (ה.) מהווה אחוז אחד מן האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

• הערה: כמובן שהמספרים הללו אינם נתון סטטיסטי מדויק, אך הם נותנים מושג מה לגבי ההתפלגות של האוכלוסייה לגבי האמת.

  **

הקטע הבא לקוח מתוך 'הארץ'  יום שישי, 17.1.14 עמ' 31. (העמודים החיצוניים, לא המוספים) הטור נקרא: "קטע לסיום" וכותב אותו יאיר אסולין, והקטע השבוע נקרא: "מה שקורה לנו". וזו סקירה על הסידרה של חגי לוי בערוץ 8 של הוט: "המקוללים". שהיא על ארבעה אאוטסיידרים ומורדים. פנחס שדה, אביבה אורי (ציירת), יונה וולך, ומשה קרוי.

"רוב האנשים לא שואלים למה. רוב האנשים לא עוצרים פתאום, מסתכלים על המרחב, על הקיום האנושי ושואלים את עצמם אם יכול היה להיות אחרת. הם פשוט הולכים, צועדים בדרך המוכרת, האוטומטית, אל הנקודה הידועה, הסדרה  החדשה של חגי לוי, "המקוללים", (ערוץ שמונה) מדברת על הצעידה הזו, על חשיבות ה"למה"?, על הפליאה, על היכולת של האדם לעצור רגע להסתכל בעולם, על היכולת שלו לברר את המעבר; על הרפלקסיה, על העיסוק במלה הנכונה, בקו המדויק, במשמעות עצמה. אם תרצו, הסדרה החדשה של לוי מתעסקת בעיקרון הזה של "מותר האדם מן הבהמה", היינו, בתודעה האנושית. בהבנה שהתודעה הזו היא בעצם הסיפור. שבלעדיה אנחנו שום דבר. שכל עוד אנחנו שבויים בתוך גבולות הנורמלי, הממוחזר, ה"רגיל", אין סיכוי שנתפתח. אנחנו כמו האדם על פסי רכבת כשהאורות החזקים מסנוורים את העיניים.

המלה "אמת" נהפכה למלה חסרת ערך, אף אחד לא מתרשם מהאמת. כמעט אף אחד לא יוצא לחפש אותה. מי שמחפש את האמת הוא לא "סיפור", האמת היא מה שאתה רוצה לחשוב שהוא אמת. האמת היא מה שמוכרים לך. האמת היא מה שאפשר למכור בהרבה כסף. האמת היא מה שכולם חושבים (מיינסטרים, אוטומטיות, ניוון), אתה לא אוהב את האמת המסויימת הזאת? תחליף ערוץ, תסגור את המחשב, תאטום אוזניים, "עזוב אותך מהאמת, "בשביל מה אתה צריך את זה?". תחיה את החיים וזהו. 70-80 שנה וזהו, בלי לבלבל את הראש יותר מדי.

אני חושב על משה קרוי. הפילוסוף, שאחד מפרקי הסדרה הנ"ל עוסק בו, אני שואל את עצמי: מה משך את לוי אליו? מה יש בו, בקרוי הזה, שלוי חושב שמגיע לו להיכלל בסדרה שמתיימרת לסמן את ה"מקולליים' שלנו? מה הרלוונטיות שלו ל"היום", מה החשיבות התרבותית שלו? המלה היחידה שעולה לי בראש היא "אמת". הדבר היחיד שכנראה יש בו, בקרוי הזה, זו אמת, כלומר, חיפוש טוטאלי אחריה, כלומר, נכונות ללכת עד הקצה ממש, לוותר על הכל, בשביל לגרד במשהו את הרעיון הבלתי מושג הזה. לא מתוך אידיאלים – אלא בשביל ליצור נקודת אחיזה בעולם.

בלי חיפוש אמיתי אחרי ה"אמת", אין "תרבות', ה"תרבות"  היא פועל יוצא של החיפוש. תרבות במובן השלם המדויק, זו שמנסה להבין את עצמה ואת העולם שבו היא חיה בלי הפסקה, זו שמציפה אמיתות, זו שמבררת, זו שלא נבהלת ממבטים מבטלים, על פניו, תרבות במובן השלם היא דבר חסר היגיון, לא נעים איתה. הצורה ניצחה את התוכן, תן לי כמה שיותר נעים, כל הזמן בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד נעים, כל הזמן, בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד מהנעים הזה – אז מה אם אתה הורג אותי תוך כדי כך.

הסדרה של לוי היא מראה של החברה  הישראלית היא רוצה לדבר אל המיינסטרים (הנורמלי) על ידי ה"מקוללים", היא מדברת את ה"אמת" על ידי שחקנים. היא מסתירה את העובדה הזאת מאיתנו. היא רוצה להגיד שזה לא בהכרח נורמלי להיות נורמלי, היא רוצה להגיד שחברה שאין בה "מקוללים" היא לא חברה. היא רוצה להגיד שאנחנו בדרך להפוך לחברה כזאת. היכולת של לוי כיוצר טמונה ביכולת שלו לקחת את השוליים, את המקולל, את ה"לא מעניין", את מה שלא עונה ל"חוקי הדרמה", ולהכניס אותו אל תוך המיינסטרים ("בטיפול"). איך הוא עושה את זה? הוא יוצר  עולם. בסוף כל יצירה משמעותית נמדדת ב"עולם" שלה. גם החסרונות של הסידרה הם חלק מה"עולם" הזה. החוויה טמונה בעולם: לוי גורם לך לשאול "למה?", בלי ה"למה"?, בלי "תרבות", בלי הניסיון לפרק, להבין, להרחיב את הגבולות, אין לנו באמת שום דבר. ע"ע מה שקורה לנו פה"

**

עד כאן יאיר אסולין, ולא לא נותר אלא לומר: בראבו.

אנשים עוברים דרך חייהם ופחות או יותר לומדים ויודעים ממה כדאי להיזהר, ממה להימנע, מאיזה אנשים כדאי להתרחק ובאיזה סיטואציות לא כדאי להיות מעורב. כמובן שכל אחד לפי נטייתו, אך ישנן מוסכמות של הגנה עצמית והפחתת סכנה. למשל, לא לפסוע בשעות לילה מסוימות, לבד, במקומות מסוימים (במיוחד אם את אישה), לא להשאיר תיק בבית קפה, ללא משגיח כשהולכים לשירותים. לא להשאיר את מפתח הרכב ברכב כשיוצאים לקנות משהו קטן בחנות ליד. לא ללבוש בגד חושפני כשאת מצויה בסביבת מגורים דתית-חרדית. לא לגלות לאדם שאיננו מכירים היטב את מס. כרטיס האשראי שלנו. ועוד ועוד.

בהתחשב במקרים, באנשים ובסיטואציות שאנו נזהרים בהם, ישנו תחום שאיננו מייחסים לו מספיק מסוכנות,  (ועל כן, הזהירות שלנו לגביו – מופחתת). והכוונה כאן לפגיעה רגשית. והמדובר לא סתם על סכנה של פגיעה רגשית, אלא על כזו שהיא מוזנחת ומודחקת ושאם היא שורדת בציר הזמן, היא עלולה לגרום לנזק רב.

לא מלמדים אותנו שפגיעה רגשית וחוסר היכולת של הנפגע לא לעשות ממנה עניין ולעבור לסדר היום – יכולה לטמון בחובה סכנה לנפגע. והסכנה היא התפתחות (התדרדרות, יותר נכון) של הפגיעה לפצע ומשם לאזור אסון שהזמן לא רק לא עוזר לרפא אלא דווקא יכול להפוך את הפצע השטחי ביותר לפצע אנוש.

הפגיעה הרגשית ואפילו הפצע הרגשי שנוצר, אינם מסוכנים, זו ההתפתחות של הפצע לאזור נגוע – היא המסוכנת. והסבר בהמשך.

אך ראשית צריך לראות כי למרות שישנה פגיעה רגשית אחת בזמן נתון, פגיעה זו יכולה להופיע במעין שלושה אזורים. אזורים בהם הפגיעה יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל.

א.      האזור הראשון הוא האזור של יחסים או מערכת יחסים עם אחר (וישנו מצב שבו הנפגע לא עובר על הפגיעה הרגשית לסדר היום, ושומר אותה 'בבטן' ומפתח עוינות כלפי הפוגע).

ב.      הדינמיקה השניה, הוא אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבו הנפגע לוקח פנימה את הפגיעה הרגשית, אך בגלל רגשותיו הפרועים הפגיעה רק מכניסה אותם לסערה יותר חזקה מאשר לפני הפגיעה)..

ג.       בדינמיקה השלישית גם כאן זה אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבגלל שליטה הדוקה על הרגשות, הפגיעה עוברת לרמה הפיזית. ומשם או לניקוז אל מחוץ לגוף, או פיתוח של מחלה גופנית).

המערכת הרגשית שלנו מאוד מאוד פגיעה והשאלה היא לא אם אדם עלול להיפגע רגשית או לא. ברור שתהיה פגיעה, כי הרגשות שלנו חשופים (ועל כן פגיעים) – אלא השאלה צריכה להיות: מה קורה לפגיעה עצמה לאחר שהאדם נפגע. במקרים רבים הפצע הרגשי מחלים מעצמו. אך במקרים שבהם הפגיעה רגשית קשה במיוחד או שלאדם קשה להשלים עימה (מסיבה זו או אחרת) – לא רק שאין החלמה, אלא  יכול להיווצר מצב בו הפצע הרגשי יכול להחמיר ולהפוך, כאמור, לאזור נגוע.

אם נשווה את זה לפגיעה פיזית שיוצרת פצע חדירה פיזי – אז אם הפצע מטופל קרוב לזמן הפגיעה, יש אפשרות על ידי חיטוי ותחבושת שתכסה ותבודד מזיהום את האזור הפצוע – שהפצע יחלים. אך אם הפצע מוזנח, ולא נחבש, הזמן רק יעשה לו רע, הפצע יזדהם ואז יעמיק והזיהום עלול להגיע עד מערכת הדם ואז זה כבר מסוכן. כך גם בפגיעה הרגשית; מן הבחינה שאם הפגיעה הזאת לא מטופלת בזמן אמיתי, מקבלת טיפול שימנע המשך התפתחות של הפצע הרגשי שנגרם כתוצאה מן הפצע – אזי היא תתפתח ותתגלם באופן אנוש בשלושת  האופנים השונים, כל התגלמות נופלת באחת מן הדינמיקות או האזורים שהוזכרו למעלה: הראשון בין אדם לחברו, והשני והשלישי בין אדם לבין עצמו. בראשון הורסים בסופו של דבר, מערכת יחסים, ובשני ובשלישי, הנפגע בסופו של דבר הורס את עצמו ברמה זו או אחרת.

ועתה לדוגמה.  הדוגמה תהיה של פגיעה במישור של מערכת יחסים;  יכול להיות מצב של מערכת יחסים שהתחילה מוקדם בשנות העשרים לחייהם של בני הזוג,  והיה ויכוח קשה, אחד מהשניים פגע באחר פגיעה רגשית קשה. והנפגע אולי אפילו חש מושפל על ידי כך שהפוגע לא רק פגע בו אלא בנוסף לכך אף גרם לו להיות זה שמתנצל. כלומר, הנפגע נאלץ ל'התקפל' ולבקש סליחה מן הפוגע. אך (במקרה של התפתחות אזור נגוע) הוא עושה זאת רק כלפי חוץ, ובפנים הוא לא יכול להשלים עם העלבון והפיחות במעמדו הרגשי במערכת היחסים. שני אלה (הפגיעה הרגשית וההתנצלות שלו) גרמו לנפגע/קורבן לפגיעה קשה בדימוי העצמי ובכבוד העצמי שלו, שתי תוצאות עמם אינו מסוגל להשלים ועימם אינו מסוגל לחיות.

עד כאן אין כל חדש. הנקודה כאן היא שהפגיעה הרגשית הזו יכולה להישאר אצל בן/ת הזוג שנים על שנים ולהתפתח עוד ועוד… וזאת מכיוון שהיא מוזנת על ידי אירועים דומים נוספים של ויכוח או חוסר הסכמה. או שפשוט הנפגע לא מצליח להיפטר מן הפגיעה. הוא אמנם הדחיק אותה, אך זה דווקא איפשר לה 'לשגשג' עוד יותר באפלה בחוסר המודעות העצמית. ומפעם לפעם הפגיעה הרגשית המודחקת הייתה עולה לפני השטח, או בגלל מחזוריות או בגלל פגיעה נוספת, ואז בדרך כלל האדם הנפגע נותן לזה עוד טעינה עוד צידוק עצמי על העוול שנעשה לו ומה שמגביר את ה'אנטי' כלפי האחר הפוגעני. ואז משקיבלה הפגיעה עוד הזנה  – הפגיעה מתרחבת והופכת לאזור נגוע יותר ויותר רחב.

יכול להיות מצב במערכת יחסים או ידידות, שנמשכת אפילו שלושים שנה. שבמהלכם  פגיעה רגשית מסוימת הולכת וגדלה הולכת ומתעצמת. יש לה חיים משל עצמה והיא 'סוחבת' ('מושכת') לאזור הפצע הרגשי יותר ויותר אנרגיה. עד שמגיע הרגע שהדינמיקה של הפגיעה (אפילו מלפני 30 שנה) הופכת לכל כך רחבה וכל כך מקיפה עד שהיא עלולה לחנוק את מערכת היחסים והבן אדם שנפגע לא יכול לחיות יותר עם אותו בן אדם כי הפגיעה 'הרעילה' אותו בהדרגה וכך סגרה אותו רגשית כלפיו ככל שעובר הזמן.

זו דוגמה של פגיעה רגשית לטווח רחוק במערכת יחסים זוגית, או בינאישית, במשפחה, בעבודה, בידידות או בזוגיות. הנפגע לא יכול להשלים עימה ועל כן הוא מחזיק בה, מזין אותה והיא מתפתחת עד שהיא יכולה לגרום לקריסה סופית של מערכת היחסים. כמובן שכל זה לא חייב לקחת 30 שנה, במרבית המקרים זמן הקריסה קצר בהרבה. זה יכול להגיע עד לשלושים שנה רק אם יש סיבות חזקות במיוחד שמשהות את הקריסה, אך בכך גם מאפשרות לפגיעה להתעצם עוד יותר. הזמן פועל לרעתה של הפגיעה, כי כשהאדם נפגע, זה כואב לו, וכשכואב אי אפשר שלא להפנות לשם אנרגיה רגשית, שנותנת כוח לפגיעה, מה שמאפשר לה להמשיך ולגדול עד לקריסה של מערכת היחסים. הפגיעה הרגשית היא כמו טרמיטים, שאוכלים את השולחן (מערכת היחסים)  מבפנים, עד שהשולחן קורס.

שתי הפגיעות הרגשיות האחרות, הן פגיעות שבהן הנפגע לא פונה כנגד מישהו בחוץ (בדרך כלל הפוגע) אלא פונה כנגד עצמו. בדרך כלל במישור הראשון מדובר באדם עם אגו חזק שיכול להחזיר את הפגיעה בחזרה החוצה, כלפי הפוגע. בשני המקרים הנותרים מדובר מן הסתם באגו חלש יותר (אין לו יכולת וכוח להתמודד עם האחר החזק יותר) ועל כן הוא מפנה את הפגיעה כלפי עצמו.

אדם שנפגע ואין לו מספיק זעם כדי לצאת נגד מקור הפגיעה – נותר עם מטען אנרגטי, רגשי – שבלית ברירה (ובעיקר מחמת דימוי עצמי נמוך) הוא מפנה כנגד עצמו. זה מופיע בו בדרך כלל כרגשות אשם; 'אני אשם שקרתה הפגיעה הזו', 'הבאתי את זה על עצמי', הוא לוקח על עצמו את האחריות על הפגיעה הרגשית.

עד כאן מה שקורה במישור השני והשלישי דומה עד זהה למה שתואר לגבי המישור הראשון. ועתה להבדלים. וראשית למישור השני, כאן מדובר על אדם שהוא חסר שליטה רגשית והרגשות שלו לא יציבים, פרועים וחסרי משמעת עצמית  – ואז ההרס לטווח רחוק יתגלם במערכת הפסיכולוגית-נפשית שלו. בגלל ההתפרעות חסרת הריסון של הרגשות הן אינן יכולות להכיל את הכאב הרגשי שיצרה הפגיעה, והם ייצאו משליטה וינפצו את כל הגבולות והסדר הקיים ברמה הפסיכולוגית. יחד עם הרגשות הפגועים, שכמו גלים מאוד גבוהים וסוערים בים זה מתנפץ אל גבולות העצמי – ואז גבולות העצמי יכולים לקרוס והאדם נכנס לטירוף מערכות , אפילו עד לאיבוד קשר בינו לבין המציאות. והכאב עתה לא רק שוכן באזור הפגוע ברגשות הוא הגיע לכל חלק במערכת הפסיכולוגית הקורסת (בגלל שאין בידוד וגבולות בין אזור לאזור במישור הפסיכולוגי) והסבל הנפשי במצב הזה הוא גדול מאוד. כך באשר לרמה השנייה. הקריסה היא של גבולות העצמי והאדם או עומד על סיפה של הפרעת אישיות גבולית או אף מחלת נפש של ממש, כגון סכיזופרניה).

וכאן אנו מגיעים לפגיעה רגשית ברמה השלישית. כאן האדם גם פונה נגד עצמו  אך רגשותיו הם תחת שליטה ומידור הדוקים (אולי במקרים מסוימים, הדוקים מידי) – האדם למעשה מדכא את רגשותיו ביד רמה.

במצב כזה הרגשות במצב של פגיעה – לא יוכלו להתפזר לצדדים ולגרום להרס של המערכת הפסיכולוגית כמו בצונמי, כאן האדם מדכא את רגשותיו ועל כן הוא לא יאפשר לפגיעה להופיע ברמה הרגשית. ואז הפגיעה הרגשית מודחקת עד לרמת הגוף. הפגיעה תופיע ותגרום לנזק במישור הגופני (מחלה גופנית). שעלולה אף להיות מחלה הרסנית וסופנית.

במקרים רבים (במצב השלישי) הגוף אכן מצליח לנקז החוצה פגיעה רגשית. אך במקרים בהם יש רצף של פגיעות או מקרים בהן הפגיעה הרגשית קשה וכואבת במיוחד – המערכת הגופנית לא יכולה לנקז את זה החוצה ואז הגוף נשאר 'תקוע' עם פגיעה רגשית ברמה הגופנית. והיא תחפש אבר חלש, אבר שהוחלש בצורה זו או אחרת והיא מתקבעת באותו אבר. וברגע שהפגיעה המכווצת והטעונה הזו מתקבעת באבר, שם יכול להתחיל גידול סרטני.

אז שוב,במצב הראשון הפגיעה הרגשית מוחזרת לפוגע והורסת או אותו, או את מערכת היחסים או את שניהם.

 במצב השני הפגיעה נשארת אצל הנפגע במישור הפסיכולוגי ובשל רגשותיו הפרועים היא מתפזרת לצדדים והורסת את כל שהיא פוגשת.

 ובמצב השלישי היא מתכווצת על ידי הדיכוי החזק של האדם על רגשותיו, הופכת למשהו מאוד מרוכז ואז אין ברירה למערכת אלא לדחוף אותה (מטה) כלפי הגוף, כדי שהגוף ינקז אותה החוצה.

עכשיו כמובן שישנה דרך למנוע ובמידה הרבה יותר פחותה, להפסיק את ההתדרדרות של הפגיעות הללו, למנוע מהם להפוך לקריסה של מערכת יחסים, להפוך להפרעת אישיות או להפוך לסרטן.

על האדם לפתח, לשם כך,  מודעות עצמית. לבוא אל עצמו לא רק בסובייקטיביות מזדהה עם הפגיעה הרגשית, אלא דרך ווקטור ניטרלי, שבוחן את שקורה לו לא רק דרך העיניים של 'טוב לי לא טוב לי', (זו אחת המשמעיות של בגרות נפשית, שלא הרבה אנשים מצליחים להגיע אליה), אלא גם במבט לא מעורב, לא מזדהה.  רק במצב כזה האדם יכול לתפוס את הפגיעה לפני שהיא חודרת פנימה, מודחקת והופכת לאנושה. רק מודעות עצמית אמתית יכולה 'לתפוס' את הפגיעה לפני שהיא יוצאת משליטה, ואז האדם שהצליח לפתח מודעות עצמית –  מסוגל להתנתק ממנה (מן הפגיעה הרגשית) בכוח המודעות העצמית, המשמעת העצמית והיכולת שלו לא ללכת לאיבוד במה שקורה לו, במיוחד לא במה שמסב לו כאב רגשי.

וכשהוא 'תופס' את הפגיעה הרגשית לפני שהיא מצליחה להשתרש בפנים, עליו לנתק את תשומת הלב שלו מן הפגיעה הרגשית, אך יחד עם זה לא להדחיק אותה. כלומר להשאיר אותה באור המודעות, שני אלה הם קשים מאוד לביצוע. הרבה יותר קל להדחיק את זה לתת מודע, מחמת חוסר יכולת לשאת את הכאב הרגשי.

לסיכום:

חשוב להבין שלאחר שהפגיעה הרגשית הצליחה לחדור פנימה ( על ידי שילוב של חוסר מודעות עצמית ויכולת הדחקה) היא לא יכולה להתקיים, ובטח שלא תקופה ארוכה, ללא הזנה של הפגיעה על ידי התייחסות. ההתייחסות אל הפגיעה המודחקת נותנת לה כוח ומאפשרת לה לגדול ולהתרחב.

והיא מתרחבת במידה והאדם שנפגע חושב על הפגיעה, או חושב על האדם שגרם לו לפגיעה ומזין אותה ונותן לה אנרגיה.

פגיעה ששרדה 30 שנה והרסה מערכת יחסים, לא יכולה להחזיק מעמד אלא אם כן האדם שנפגע, מפעם לפעם, נותן לה כוח.

כך שיש לנו שלוש קריסות כתוצאה מפגיעה רגשית שהודחקה וקיבלה הזנה, בעת ובעונה אחת: קריסה של מערכת יחסים, קריסה של איזון נפשי, וקריסה של הגוף.

עד כאן לגבי השפעת פגיעה רגשית על האדם כפי שהיא מתפלגת על פי מבנה האישיות של האדם (ומצב הרגשות שלו) לשלוש חטיבות שונות של קריסה (כתוצאה מן הפגיעה הרגשית).

אך כדי להיפגע באופן כה קשה עד שזה מביא לפגיעה אנושה שמובילה לקריסה של מערכת כלשהי – יש צורך גם במטען גנטי מסוים, שניתן לקרא לו: "אנשים רגישים במיוחד", "עדיני הנפש", וכו'. (אנשים שאולי מאוחר יותר יהפכו לאמנים יוצרים או שיתוייגו על ידי החברה כאאוטסיידרים).

הצירוף הזה של פגיעות פוטנציאלית גבוהה (אנשים רגישים ועדיני נפש) ופגיעה רגשית עוצמתית מצד מישהו שבדרך כלל קרוב אלינו באופן כלשהו – הם שעלולים להוביל לאחת משלושת הקריסות שתוארו מעלה:

א.      קריסת מערכת היחסים עם הפוגע

ב.      קריסת גבולות השפיות והאיזון הנפשי והפסיכולוגי.

ג.       קריסת הגוף ע לידי גידול סרטני או מחלה מסכנת חיים אחרת.

**

גבריאל רעם

 9/10.10.13

הפילוסופיה היא הגות על משמעות החיים והקיום ותהייה על מקום האדם בתוכם.
הפילוסופים של פעם תהו על קנקנם של החיים מתוך תפישת החיים הייחודית שלהם, בדומה למשוררים, לציירים ולמוסיקאים. אדם נחשב לפילוסוף אם ליצירתו המחשבתית היה ערך בפני עצמה. אך דבר משונה קרה לה לפילוסופיה במהלך השנים: היא הופקעה מתחום היצירה האינדיווידואלית וסופחה אל האקדמיה. מרבית ספרי הפילוסופיה שנכתבו בימינו נכתבו כמחקר אקדמי על פילוסופים ועל הגותם ומעטים תרמו היבטים חדשים של המחבר עצמו כפילוסוף.
היום תחום זה, כמו תחומים רבים אחרים, הוא ממוסד, מונופוליסטי, חפשו אותו באוניברסיטה.
כיום מי שעוסק בפילוסופיה הוא מי שלמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה, או מי שעוסק במחקר ובקטלוג של זרמים קיימים במסגרת אקדמית. זה דומה מאוד למדען מן "הנסיך הקטן", שכל הזמן ספר את הכוכבים. יש לנו תחושה של כוח כשאנו מסדרים את המחשבה בגדודים ובליגות, זה מקנה לנו תחושה שעכשיו משסידרנו את כל הבלגן ההגותי הזה, יש לנו שליטה עליו, אך לבוא ולתת שם לתופעה לא אומר שאתה מבין אותה…
הפילוסופיה האמיתית, כפי שאני מבין אותה, יותר מאשר היא תחום מחקרי ולימודי, היא תחום יצירתי ואינדיווידואלי מאוד. זוהי זכותו וחובתו של הפרט לתהות על החיים שוב ושוב ולא להירדם ולהיבלע על ידי המכניזציה של הקיום כשלעצמו. הפילוסופיה האמיתית, הטבעית, חייבת לשאת בתוכה את עוצמת החיים, לגעת, לזעזע, לבוא מתוך הבטן ואל הבטן ולא רק מתוך ואל הראש. הרי בסופו של דבר מדובר כאן על נושאים המרכיבים את חיי כולנו, כאן ועכשיו: הזמן, המוות, האושר, פשר החיים, וכו`. הפילוסופיה חייבת לבוא לא רק מן הבטן, אלא גם מן הלב, ועל כן היא חייבת לשאת בתוכה הרבה מן השירה, כדי שזו תפרה את היובשנות האינטלקטואלית. כיום כדי לגשת לפילוסופים מודרניים כמו לוינאס, דרידה, פוקו, מרלו פונטי ואחרים – אדם צריך כוח עמידות בלתי רגיל. הטקסט אינטלקטואלי – קשה, יבש, מלא במילים ומונחים קשים, שיותר מאשר נועדו לקרב את הקורא אל תוכנם הם נועדו להרחיק ממנו את מי שלא שייכים לקליקה האקדמית.
הבעיה אינה עם אלה שלא מעונינים בפילוסופיה, אלא עם המעטים שלא ויתרו על הרצון להבין מה קורה כאן ומה זה אומר להיות קיים, מבלי לוותר על חרות המחשבה לטובת קליקה אקדמית, דתית או ממסדית כלשהי. אותם אנשים הנוטלים לידם ספר פילוסופיה וטובעים בים של תיאוריות ומילים, או נרשמים לחוג לפילוסופיה והולכים לאיבוד ביער של זרמים ותפישות מחשבתיות.
הפילוסופיה ניתקה מן החיים והפכה לנחלתה של קבוצה אליטיסטית-אינטלקטואלית ומנוכרת. היא נעקרה מידי היחיד המנסה לחשוף את האמת מתחת לכיסוי המכזב של הריאלייה החברתית והסתפחה אל תלוש המשכורת והפנסיה של ההשתייכות לממסד האקדמי. מיום שהפכה הפילוסופיה למדע היא חדלה לעשות את מה שהשירה

בפרט והאמנות בכלל, מנסות כל הזמן לעשות, לגעת בלב ליבה של הישות, לגאול ולשחרר את האמת הפנימית מן הכלא של נורמות חברתיות, פוליטיות וכלכליות. הפילוסופיה עוסקת כיום יותר בתיוגים, שיוכים ועשיית סדר בתוויות השונות במקום לנסות להתמקד במהות, שהיא חידת הקיום האנושי בעולם.
בתחום הפילוסופיה קרובים יותר לעיסוק במהות הם הפמנולוגים: הרקליטוס, ברנטנו, הוסרל, מרלו פונטי, אהרון גורביץ`, דרידה, ובראש ובראשונה מרטין היידגר. מצבו של היידיגר בתחום של הפילוסופיה האקדמית משול למצבו של הזן בתוך הבודהיזם: שניהם מנסים להגיע לאמת גלעינית הנמצאת בסתירה למתודות בתוכן צמחו ואליהן הם שייכים. לכל היותר הם יכולים (כל עוד הם מדברים מתוך המתודה) לגרום לקורא או לתלמיד לחוות סתירה עמוקה בין האמת ובין הדרך בה הוא מנסה להגיע אליה, שכן האמת נמצאת בישות הפנימית ולא במתודות, בטכניקות ובקונספטים המצביעים עליה.
הבעיה אינה באמת, אלא באצבע המצביעה לכיוונה. גם הדת וגם הפילוסופיה הן אצבעות המורות לכיוון האמת. הבעיה היא, שהאצבע שכל תפקידה הוא להורות כיוון – הופכת להיות לעיקר, למרכז תשומת הלב בפני עצמה. עבור רוב האנשים הכיוון אליו מצביעה האצבע הוא משהו ערטילאי וחסר ממשות, מיתוס או מיסטיקה, בעוד שהאצבע היא ממשית. הם אינם מעונינים או אינם יכולים ללכת לכיוון אליו מורה האצבע ולכן הופכים אותה עצמה לאמת בהתגלמותה (כמו התנ"ך, האופנישדות, ספר הזוהר, הברית החדשה וכו`). הם מתרכזים באצבע, מנתחים אותה, חוקרים אותה. אולם לאצבע אין שום ערך כשלעצמה, וכך הפילוסופיה אינה חשובה אם היא עוסקת בניתוח ובקטלוג של המתודות והזרמים השונים, אלא רק אם היא מחברת אותנו עם ידיעה פנימית אודות הקיום, ואת זה הפילוסופיה המדעית אפילו לא מתיימרת לעשות. הפילוסופיה הלכה והתרחקה מן המהות של עצמה, והמהות של הפילוסופיה היא תהיה על פשר הקיום. וכשמשהו מתרחק מן המהות – הוא עוגן בקונספטים ונאחז במודלים. קונספטים הם קווי מתאר של דברים, ללא מטענם הפנימי. וכשקונספטים הופכים לעיקר, הם הופכים למעטה, לכיסוי המסתיר את הדרך למהות הראשונית. כלומר, הפילוסופיה הלכה והשמינה, הוסיפה עוד ועוד כיסויים ולבושים ושומן סביב הגלעין הפילוסופי הראשוני. היא ייצרה עוד ועוד מודלים שלא רק שלא איששו את הגלעין, את האמת, אלא העבירו את מרכז הכובד אל מגוון הקונספטים המוכללים -במקום אל האמת שבפנים, אל השומן -במקום אל העצמות והשרירים. המהות הגולמית מוסתרת על ידי מכניזמים שמנסים לתאר אותה אך בעצם מסתירים אותה.
ובכלל, להביע עמדות פילוסופיות נהירות וישירות כלפי החיים – לא בדיוק נחשב למשהו שכדאי וראוי לעשותו בתרבותנו: לכתוב סיפורים, להמציא עלילות בדויות – זה כן, אפילו להביע דעות על ענייני חברה, מדינה, חינוך וכו` – אך כשזה מגיע להבעת דעות אודות החיים – ישנה מעין הימנעות מזה. למשל, רוב הכותבים מבליעים ביצירותיהם את עמדותיהם כלפי החיים ומשאירים למבקר או לקורא לנסות ולפרש דברים מתוך הנאמר ביצירה. יוצרים ספרותיים נוהגים להתחמק מהבעה ישירה של עמדותיהם גם בראיונות שהם מעניקים. יש כאן מעין פוזה של הימנעות, של הבעת דברים כלליים סתומים, בדרך כלל בתואנה שהם רק יוצרים, שהם משאירים לקורא (או למבקר) את הפרשנות. ישנם אפילו מחברים שאומרים שאין ביצירה שלהם שום אמירה, שום מסר, שום עמדה – הם רק רצו לספר סיפור. השקפת עולם, אמירה ביחס לחיים ולקיום – אליבא דה הכותבים עצמם זה דבר שאין להם, או שהם מעדיפים לערפלו, כאילו שזה פשוט לא לעניין. אז מה כן לעניין? לבדות סיפורים והתרחשויות שלא היו – זה כן לעניין?
גם הכותבים ספרי פילוסופיה כמעט ולא כותבים את הפילוסופיה שלהם, בשם עצמם, אלא מטמיעים את המסר האישי בתוך חיבורים שכתבו אודות פילוסופים שקדמו להם, או מסתתרים מאחורי מחקרים מלומדים. עמדות

פילוסופיות טהורות, כאלו המנותקות מדת ממוסדת, מפוליטיקה, מזהות מינית, מאינטרס כלכלי או לאומני – כאלו יש מעט.
מדוע? מדוע זה לא פופולרי? אולי כי כל עמדה ברורה חד משמעית ומוצהרת, תמיד תמגנט אליה התנגדויות ולכן בטוח וזהיר יותר לא לחשוף את העמדה המדויקת. ואולי פשוט קשה לגבש עמדות פילוסופיות ברורות בעולם כל כך מבולבל ובעייתי. ואולי גם משום שהפילוסופיה האמיתית מציבה שאלות ומרחיבה את הבלבול והמבוכה ולא מציעה פתרונות. ואולי משום שכאשר עוסקים באמת, כל אמת, אך במיוחד באמת שביחס לקיום עצמו – זה מפחיד וזה כואב. הפילוסופיה האמיתית מעולם לא עסקה באושר הפרטי, הקטן היחסי, אלא בהפקעת האושר הפרטי והפנטזיה האישית – למען אמת רחבה יותר ופחות מתפשרת. אולי באמת משום כך, משום טבעה הבלתי מתפשר של הפילוסופיה האמיתית , יש בה קושי מרתיע, אולי.
כך או כך, יש בעולמנו כיום מעט מידי פילוסופיה, פילוסופים וגישות פילוסופיות גלויות, טבעיות וטהורות. מה כן יש? יש מחקרים על פילוסופיה – מצד המדע. יש מסר הגותי המסתתר ביצירות – מצד האמנות, ויש סמינרים, כתות ותורות רוחניות המציעות תורות פילוסופיות – מהצד הרוחני/מיסטי. מה שהיה פעם תחום אחד שהיו בו גם יצירה אינדיווידואלית וגם ידע ותובנה אינטלקטואליים וגם רוחניות, התפצל לשלושה מחנות: מרכיב היצירה – הצטרף אל האומנות, מרכיב התובנה אומץ על ידי המדע, ומרכיב הרוחניות מצא את מקומו במיסטיקה ובדת. האמנות מסרבת לדבר על תובנה, החוקרים באקדמיה אינם יוצרים משהו אותנטי אישי ומקורי משל עצמם, והמיסטיקנים הרוחניים מסתגרים בדלת-אמותיהם, ובין שלושתם האמת הפילוסופית נפלה לתהום הנשייה.

**

גבריאל רעם.

מסות רבות נוספות בנושאי הגות: 'הגות במבט קוואנטי'

מעיון בדוכני הספרים וברשימת רבי המכר, עולה כי הפרוזה היא הנקראת ביותר והרבה מאחור מדדים ספרי העיון והשירה. עם זאת, בתחום הכתיבה -גם כותבי הפרוזה וגם כותבי השירה – הנם רבים יותר מאשר כותבי ההגות.

מי כותב כיום הגות? לא רבים, מעט מאוד, מעט מידי

הכוונה להגות במובן האונטולוגי, קיומי, כתיבה על החיים, על בני אדם ועל מה שממלא אותם, לתהות לאן כל זה מוביל, מה המשמעות, מה סמוי ולמה אפשר להיעשות מודע?

אמנם, כאמור, לא חסרים אנו כותבי שירה, סיפורת, רומנים. אך חסרים אנו אנשים שכותבים כתיבה הגותית, דהיינו כתיבה שלא מייצרת סיפורים מצד אחד, או פואטיקה מצד שני. הגות פשוטה ישירה, מקורית, מפתיעה, יצירתית ומלאת השראה. הגות שפוגשת את הקורא ב'כאן ובעכשיו' הקיומי שלו. כזו שבאה מן הבטן של הכותב לבטן של הקורא.

ההגות המקורית של תהייה על פשר החיים והקיום – אינה בנמצא כמעט, כאילו שהיא מיותרת והביטוי "מתפלסף" הוא בגדר חוות דעת שלילית,כשמתכוונים לזיוני שכל, לבילבולי מוח, לאדם המשחת מילותיו לריק על דברים שאין לו מושג בהם, או שיש לו מושג אך לנו אין עניין בהם, או שהם משעממים עד מוות.

יש בהגות הזו פלצנות, מלים גבוהות שלא מובילות לשום מקום.

אם להקשיב לקול ההמון – אז לדבר על החיים ולנסות להבין אותם זה בזבוז זמן. אנו דור תכליתי; רוצים לחיות את החיים, להגיע לעיקר. 'מה יצא לי אם אבין יותר טוב את החיים שלי, ולמה אני חי'? 'האם כך החיים שלי יהיו טובים יותר'? כלומר החלפנו את התהייה לפשר בחיפוש אחר מתכון לאושר.

זוהי תקופה פוסטמודרנית, צינית ומעשית שאינה מאמינה בערכיות הצרופה והאובייקטיבית של שום דבר. אם שירה ופרוזה פופלריים במידה זו או אחרת הרי זה משום הסובייקטיביות שבהם, משום שכל אחד כותב מה שבא לו וכל אחד יכול להבין את זה איך שבא לו. סבבה. ואם קיים כבר איזשהו ניסיון כן ורציני להבין מה הולך פה ואיזה מין חיים האנשים חיים, הרי שהוא לוקה בנטייה לכיוון הפוליטי, לאומי,תרבותי, חברתי, אקדמי וכו'. זו כבר הגות תלויית תרבות המוגבלת למקום ולזמן ונושאת עמה בדרך כלל גוון דידקטי, או פובליציסטי, פלמסני וכו'. אך יהא אשר יהא הגוון, דבר אחד חסר בה וחסר בה מאוד, חסר בה הפן היצירתי.

השילוב הזה בין יצירתיות ובין הגות – כמעט שלא קיים כלל. היצירתיות שפוגשים כיום, קיימת בתחום הפרוזה והשירה, אך בכל מה שקשור לחיים אותם אנו חיים באמת, ולא בדימיון הספרותי או השירי – אין כמעט יצירתיות, אין גישה של אינטואיציה עמוקה שבאה ישירות מתודעה גבוהה ומעומקי תת התודעה של היוצר.

ההגות של היום כרתה ברית עם האינטלקטואליה מצד אחד ועם האקטואליה מצד שני תוך שהיא נוטשת את העיסוק בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו ומותירה אותם לכותבי הפרוזה והשירה.

מה נותר, אם כן, בשדה ההגות? כתבים כבדים ומסובכים, פילוסופיה בלתי קריאה, קשה, יבשה ולא מעניינת. אז הוא אמר, וזה אמר, וההוא כתב. אז מה? איך זה שייך אלי, כאן עכשיו? ומה זה חשוב בכלל?

יש הרבה תאריכים ושמות, אבל מה המסר, מה המשמעות? מה השורה התחתונה? היכן הפילוסופיה שעוסקת בחיים כאן ועכשיו ולא בהערות שוליים להיסטוריה של הפילוסופיה?

בניגוד לאופן הצגת הדברים באקדמיה – ההוגים הגדולים היו מאוד יצירתיים והיה להם הרבה מה להגיד (ובאופן מאוד חד משמעי וברור) לגבי החיים המאוד אישיים של כל אחד מאיתנו. ניטשה והיידגר וסארטר למשל, אמרו דברים בוטים וברורים ביותר לגבי מה הם חיינו, מה שוויים, מה ערכם ומה המשמעות שלהם. המסרים האלה לא תומסרו אלינו בצורה תמציתית ברורה ואונטולוגית, להפך. יש רושם כאילו מישהו התאמץ להבליע את המסרים האלה בים של הערות שוליים.

כך, להגיד היום: הגות, זו בדיחה עצובה. עם זאת אין ספק שיש אנשים שצמאים לזה, אוהבים את זה. מחפשים יצירות הגות שבעזרתן יהא ניתן איכשהו להבין קצת את החיים המסובכים הללו. 

די מתסכל ואף מטריד להאזין לאנשי מקצוע מדברים או כותבים על האספקטים ההגותיים של יצירתם או עבודתם. כשהם נדרשים לחשוף ולגלות מניעים, מטרות על, משמעויות נסתרות, תובנות על. השלכות וכו'. ואז בדרך כלל מה שיוצא מהם זה דעות בתחפושת של השקפת עולם. או אוסף קלישאות שבאות לכסות על העדר עומק.

למשל כשקובי מידן, או אינטלקטואל גבה מצח אחר מראיין דמות ציבורית, או סופר ידוע. ושואל אותו שאלות שיש מאחריהן השקפת עולם, תפיסה רחבה וכוללת או הבנה דקה של תהליכים ודינמיקות שקיימות בתחום ההתמחות של אותו איש מעש, או סופר -בדרך כלל מה שעולה ברשתו של המראיין הם דגי רקק לא מרשימים; מיחזור של דעות ומוסכמות שלא שופכות אור על כלום.

או למשל בערוץ שמונה ישנה תכנית בשם: "סטודיו למשחק עם…" זו תכנית בחסות אוניברסיטת הניו סקול בניו יורק. המראין, ג'ימס ליפטון, הוא אינטלקטואל בנוסח ברנר פיבו,(מ'קדרת תרבות' הצרפתית), שמנסה לחקור את העולם ההגותי של השחקנים הידועים המתארחים בו, למשל מה הקונספציה שלהם כשהם באים לעבוד על דמות, או איך הם תופסים את מערכת היחסים על הסט עם במאי מסויים, או מה הגישה שלהם לאוסקר. כל המצב מכובד מאוד, אך כשמקשיבים למה שיוצא להם מהפה, קשה להתרשם. זה נע בין אמירה קלישאית אחת, לאמירה אחרת שלא אומרת כלום. ברוב המקרים ברור שהם לא חשבו על זה, אלה עשו את שעשו באופן מכאני מבלי לתהות יותר מדי על מה זה אומר, או מה מסתתר מאחור. דוגמא אחרת, למשל כשמראיןי מנסה להבין מפוליטיקאי בכיר על השורשים הרעיוניים של הגישה הכלכלית או המעמדית או הבטחונית שלו. וכשהוא נדרש להסביר, מהיכן הוא בא ומהי השקפת העולם התומכת בגישה זו, בדרך כלל הוא נתפס לאמירות שטוב להגיד, נשמעות טוב, אך לא פותחות צוהר להבין משהו עמוק או רחב יותר על העולם התודעתי המזין את הפעולות שהוא מוציא לפועל.

החשיבה לא ממריאה אל מה שמעבר, מעל ומסביב, ומאידך לא צוללת לעומק כדי לגלות רבדים או ממדים חבויים, או תבנית על כלשהי.

אלה שני החטאים העיקריים של חשיבה ההגותית, זו שמתיימרת להבין, או לחשוף את מה שמעבר לנגלה ולמובן מאליו; העדר עומק והעדר מרחב.

חסרה להם חשיבה מופשטת ותעוזה מחשבתית. היכולת לעוף עם המחשבה אל מעבר לממדי המקום והזמן – מחד והיכולת לצלול למעמקי תת ההכרה ולמנגנונים שאחראים על התוצר הסופי – מאידך.

הסיבה להעדר עומק היא בדרך כלל בגלל חשש מלחרוג מנורמות או מוסכמות כלשהן. והסיבה לחשיבה צרה ולא ממריאה היא שאנו משתמשים בצד הלא נכון של המח. אנו משתמשים בצד השמאלי שמוכשר לחשיבה מכנית, רציונלית, לוגית, אנליטית, לינארית. אך לא לחשיבה מופשטת, אך לשם כך יש צורך להקיץ את האונה הימנית הרדומה.

כשרוב בני האדם נדרשים לאספקט ההגותי של משהו, למשמעות הפנימית, לרבדי העומק – מחד. או לתפיסת על כוללת ורחבה של משהו – מאידך. בדרך כלל ניתן לחוש כיצד מנגנוני החשיבה נתקעים ואז מה שיוצא מפיו של האדם הוא מלל לשם מלל שלא אומר כלום מלבד הצורך להסתיר את חוסר היכולת לספק את הסחורה ההגותית.

סך הכל מדובר בשתי סיבות עיקריות לרדידות הגותית או להגות גמדית.

א. העדר כנפיים… (הגות מקורקעת וחסרת מעוף).

ב. ראיה מוארת מדי… (הגות שטחית וחסר עומק)

 א. העדר מעוף (כנפיים):

הבעיה בהתיימרות הגותית שתוארה כאן היא חוסר היכולת להמריא אל מעבר למה שגלוי, מקומי ומובן מאליו; המציאות כפי שאנו קולטים אותה בתודעתו הרגילה.

המוח הימני משתמש במאטפורות וסימבולים ככלי חשיבתי. כל חשיבה גבוהה חייבת להשתמש במטאפורות כדי להבין את מה שמעבר למה שנתפס בתודעה הרגילה. ההוגה אבי תורת הפמנולוגיה; אדמונד הוסרל גילה שהתודעה הרגילה והסובייקטיבית מסתירה במקרה הטוב את עולם הישות והישנות האמיתי. והמטאפורה היא מעין כלי טיס, בעזרתו ניתן להתעלות מעל למגבלות והעיוותים של התפיסה הסובייקטבית והמקומית. הוא טען כי התיאוריות מקרקעות אותנו בתפיסה סובייקטיבית וכי החטא הגדול בנסיון לתפוס את מלא ההיקף של המציאות הוא לקחת דברים כמובנים מאליהם. המציאות תמיד מורכבת ומסובכת יותר מכפי שאנו רוצים לתאר לעצמנו.

ההגות יכולה וחייבת להמריא בעזרת המאטפורות והסימבולים. אחת הדוגמאות היפות לשימוש בסימבולים כדי להבין את המרחב, האוירה והתרבות שאופפים משהו, ניתן למצוא בספר: "אמריקה" של הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי ז'אן בודיאר. בספר זה הוא כותב על מאפיינים אמריקאים רגילים: גורדי שחקים. אורות דולקים כל הלילה, כבישי אספלט רחבים, דיינרים, וכו'. אך הוא משתמש בהם כסימבולים להבין את המנטליות האמריקאית. למשל בגורדי שחקים, מה שיש בהם שהוא כל כך אמריקאי? מדוע כדורסל ובייסבול נדברים לאמריקה. מדוע כל כך הרבה אמריקאים שמנים כל כך. הנה כמה מאטפורות אמריקאיות והדרך שבודריאר ממריא בעזרתן להבנה רחבה יותר של האמריקאיות.

"על הגבעות המבושמות של סנטה ברברה, כל הווילות נראות כמו funeral homes. בין הגרדניות והאקליפטוסים, בתוך שפע מיני המצחים והמונוטניות של המין האנושי, שוכן הגורל הנוגה של האוטופיה המוגשמת. בלב העושר והחופש, נשאלת תמיד אותה שאלה: :What are you doing after the orgy?”. מה כבר אפשר לעשות כשהכל זמין: הסקס, הפרחים, הסטיראוטיפים של החיים ושל המוות? זו הבעיה של אמריקה, ודרכה, זו נעשתה הבעיה של העולם כולו". (עמ' 47).

"המיקרוגל, מטחנת האשפה, האלסטיות הרוויה של השטיח מקיר לקיר: צורת הציביליזציה הזאת, המדושנת והקייטנית, מעוררת באופן בלתי נמנע הרהורים על סוף העולם: בכל הפעילויות כאן יש נימה סמויה של סוף העולם. המלומדים הקליפורניים האלה המשוגעים לדבר אחד, ללטיניות או למרקסיזם, הכתות המרובות האלה המשוגעות לדבר אחד, להתנזרות או לפשע; הג'וגרים הסהרוריים האלה שרצים בערפל, כמו צלליות שנמלטות מהמערה של אפלטון; הדבילים או המונולואידים האמיתיים האלה שנמלטו מבתי החולםי הפסיכיטאריים (שחרור המשוגעים בעיר נראה לי כסימן ברור לקץ הזמנים, כהסרת המחסום האחרון של האפוקליפסה), האוביסים האלה שנמלטים מהעבדה ההורמונלית של גופם-שלהם, ופטפורמות הדלק הללו – -oilsabctuarie שניצבות על משמרתן כל הלילה כמו בתי קזינו מפוארים או חלליות חוצרניות…". (עמ' 48).

"בניו יורק ישנו הפלא הכפול הזה: כל אחד מהבניינים הגדולים מושל או משל פעם על העיר, כל אחת מהקבוצות האתניות מושלת או משלה פעם על העיר, בדרכה שלה". (עמ' 30)

"אלה לא העננים שמתנמרים בכתמים לבנים אפורים, אלה המוחות. העננים צפים מעל העיר כאונות מוח, שהרוח מגרשת. האנשים, להם יש ענני נוצה בתוך הראש, שיוצאים להם מהעיניים, כמו האדים הספוגיים שעולים מן הקרקע הסדוקה מהגשמים החמים, בדידות מינית של העניים בשמים, בדידות לשונית של בני האדם על האדמה.

כמות האנשים שחושבים כאן לבד, ששרים לבד, שאוכלים ושמדברים לבד ברחובות היא מבעיתה. ובכל זאת, הם לא מתחברים זה לא זה. להפך, הם חומקים זה מפני זה, וקווי הדמיון ביניהם מוטלים בספק". (עמ' 29).

הספר יצא בהוצאת בבל, שנת 2000

זו כתיבה עמוסת מטאפורות. כל מטפורה היא אפשרות למחבר להמריא לתובנה נוספת. ובגלל ריבוי המטאפורות – הכתיבה ההגותית מקבלת גוון שירי בולט. ואכן מטאפורות בשירה הן הכרח, הן הכלי העיקרי. אך בהגות חייב להיות קיים גם הכוח המקרקע, זה המושך פנימה אל העומקים. שירה במיטבה היא מטאפורות טהורות, פסיכולוגיה במיטבה היא נסיון לצלול לעומקי התת הכרה. הגות במיטבה, חייבת לשלב בין השניים, עליה להכיל את המתח הקוטבי שבין גובהי השירה לעומקי הפסיכולוגיה. ועתה למרכיב הפסיכולוגי שבהגות;

ב. העדר עומק (הארה)…:

הבעיה השנייה שבהתמיירות ההגותית, היא החשש לצלול לעומק ולגלות שם מפלצות ודמונים. כאן אנו פוחדים מלחרוג מגבולות החשיבה הקונוונציונלית. זו המצויה כולה בתוך 'השטח המואר', זה שיש עליו הסכמה, שדעת הקהל מתייחסת אליו. שיש לו שם ותווית, והתייחסות פומבית. כל חשיבה שמנסה לחקור את תחום הצללים האפל של מה שלא ידוע, לא מקוטלג ולא לעוס לעייפה בידי השיח הציבורי – נתפס תת הכרתית כמשהו לא בטוח, חשוד אפילו, שהדעת, אינסטנקטיבית – נמנעת ממנו. אך אין אפשרות להבין את החיים והמציאות, במיוחד זו האנושית, ללא סוג של הגות שאני קורא לו: 'הגות אפילה'. זו שמעיזה לחרוג אל התחומים הפחות נאורים בנפש האדם.

רוב המסקנות ההגותיות של רוב בני האדם נעצרות בגבולות של 'תחום האור' 'תחום הטוב'. החשיבה של רובנו לכודה במעגל מבוצר של תקווה, אמונה בטבעו הטוב של האדם, בקידמה האנושית וכו'. למשל כשבאים להבין מעשי רצח, שלמעשה מתרחשים כל יום, אנו מעדיפים לחשוב עליהם כמעשי טירוף (הם מחוץ לתחום האור והטוב). אלה אנשים חולים, הזקוקים לתרופה ואז יחזרו למעגל האור. קשה לנו לתפוס שבכל אדם מסתתר רוצח. בכל גבר אנס, בכל אישה זונה, בכל שוטר שודד. וכי ביצוע חריגת התקן נובע מאותם חלקים אפלים בנו שהחשיבה הרגילה לא מכירה בהם כלגיטימיים.

על ההגות האמיתית להיות רדיקלית, בלתי מתפשרת, לחפש את גלעין המהות של חיינו ויחסינו עם אחרים – גם ובעיקר, מחוץ למעגל שנושא עמו את ההסברים שנוח לנו לקבל.

החשיבה ההגותית של רובינו נעצרת בדרך כלל בתחום הנוחות הזעיר בורגנית. אסור לה שתטלטל את מה שידוע, מובן ומסביר עצמו על פי המוסכמות הזעיר בורגניות שמנחות ממילא את חיינו הקטנים.

אך על ההגות האמיתית, להיות נועזת, פראית וחסרת כבוד לשום מוסכמה. היא חייבת לשאוף להגיע לנדבכים והכוכים היותר אפלים בנפשו של אדם ולא לעצור בשום אי נעימות ואי נוחות.

ההגות האמיתית בנוסח סיבה ב. (העדר עומק) – היא הגות שוברת מוסכמות. כל המוסכמות; אלה הלאומיות, האופנתיות, הלוקאליות, הפרובינציאליות, החברתיות, והזעיר בורגניות. כל מוסכמה באה בסופו של דבר להגן על תפיסת עולם מסויימת, על אורח חיים נוכחי.

ועל כן יש צורך בהגות נועזת שלא חוששת לשבור מוסכמות. המוסכמה, היא בית כלא נוח בתוכו חושבים את שנוח לחשוב. ההגות הנועזת שוברת את הסורגים של החשיבה הנוחה והמקומית. זו הגות שפורצת מחוץ לגבולות המוכר הבטוח והמואר, אל מה שלא ידוע, מסוכן ולא בטוח. שם ג'ונגל, אין כללים מוכרים, שם רב הלא ידוע, שם חשוך. ועל כן הגות זו הנה הגות אפילה. הגות שצוללת לתהומות נפש האדם והקיום האנושי. לפחדים, חששות, חרדות ואימה. לזיקנה, בדידות, אובדן, אבסורד קיומי, ניכור וכו'. היא חייבת למצוא את האמת אודות הקיום האנושי. והאמת תמיד שוכנת באפילה. היא לא מצויה היכן שהתודעה הרגילה שופכת אור, אלא במקומות חשוכים, אפלים. שם מתרוצצות תשוקות אסורות, מאווים כמוסים, פחדים וחרדות שאיננו מגלים לאיש, אפילו לא לעצמנו.

והנה כמה דוגמאות, ציטוטים מנסיונות הגותיים שכאלה. המשותף להם, הוא הנסיון לקעקע תפיסת עולם שטחית ומקומית כדי לחדור לאמת חבויה באפילה שמתחת;

(המשך בחלק השני).

''הדרך אל האמת – בה הלכו הפילוסופים מאפלטון עד לפילוסוף הצעיר ביותר בימינו – היא הדרך של הספק והבדידות''

סיני אוקו, מתוך 'מבוא לפילוסופיה' עמ' 17

***

הגות.בחינה מילולית של המילה מפגישה אותנו עם השורש ה.ג.ה. שבהטיה משמעותו ביטוי, 'להגות', ישנו גם 'הגה' שמצד אחד הוא ביטוי מילולי של עיצור מסויים, ו'הגה' הינו גם המכשיר שמנווט, והוא קשור גם למנהגיות, שאמורה לנווט, (כמו הנהג שאוחז בידו הגה).

אולי בהגות קיים היחס הקיים בין פני אדם ותוכו, שניהם נכתבים: 'פנים' (אמנם בהגיה שונה). מה שבחוץ הוא מה שבפנים.

מה שמתבטא באדם, הוא מה שחי בו. מחשבותיו ( הגותו) הן מה שהוא מבטא באופן מילולי.

תלמידיו של ישו באו אליו בטרוניה; 'הפרושים טוענים כי אנו לא רוחצים ידיים לפני האוכל'. והוא ענה להם כי מה שחשוב זה לא מה שנכנס לפה (אם הוא מלוכלך או לא), אלא מה שיוצא ממנו, כי זה בא מן הלב, וזה מה שחשוב.

הגות אם כן, לבטא את מה שאמור להתרחש כל הזמן בפנים; תהיה על פשר.

אמר מישהו שחיים שלא תוהים על פישרם, כאילו לא חיו אותם. למה הדבר דומה לאכילה בהסח דעת, או קריאת ספר בהסח דעת, או שמיעה של דברי אדם בהסח דעת. לחיות ללא נסיון הגותי לרדת לפישרם, הוא לחיות אותם בהסח דעת, ולחיות אותם כך, הוא במידה מסויימת לא לחיות אותם כלל.

**

– ''I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition reaaly was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it's because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.''

Eugen Ionescu

(Extract from ''The Hermit'', 1973)