ארכיון הקטגוריה: הגיגים

כבלי הנורמליות

 

פעם ביקרתי בבית משוגעים ("בית חולים לחולי נפש"), על השלט כתוב: "מרכז לבריאות הנפש"…

ציפיתי לראות  "נומותטיות",   שיגעון, התפרעות של הנפש, טירוף בעיניים.

התנהגות חסרת רסן, לא 'דופקת חשבון', 'חוגגת' את 'הפראות' שבשבירת מוסכמות.

את החופש שמחוץ לכלא הבינוניות הנורמטיבית – ולא מצאתי.

מצאתי אנשים כבויים שאכן מתאמצים ומנסים בכל כוחם להתנהג בצורה שפויה, לעמוד בתור בקפטריה בסבלנות כמו שצריך, לספור את העודף בעניין ובזהירות.

ריבונו של עולם, יש לכם את האפשרות של הפראות של לחרוג מן הכבלים של הנורמטיביות. ואתם, במקום לנסות לעשות זאת, אתם שמותר לכם להיות אתם. לא להיזהר, ואתם כה מותרים להיות ללא כבלים, כה חוששים לחרוג מאיך שצריך להתנהג. (אפילו שמותר לכם, אתo כה  נזהרים בנורמליות, להישאר בגבולותיה).

ריבונו  של עולם, אתם במקום היחידי שמותר לכם לשבור את השלשלאות, ואתם נאחזים בהם כטובע בגלגל הצלה. ולי כה בא לצעוק: "זה לא גלגל הצלה  בו אתם נאחזים, אלא בכבלים, לא בגלגל הצלה. בכבלים".

+++

גבריאל רעם, 19.5.15 יום שישי

(שני ספרי האחרונים: "החיים רשימות מן הגלות", ו"בקצרה ולעומק", יצאו השנה ובשנה שעברה, בהוצאת ניסן.. יש לבקש את הספר בחנות הספרים דרך סוכנות הפצה:"דיאלוג", 03-9328904. לבקש את לבנה)

——————————————————————————————————————–

 

"אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד – טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם…"

 

– ניקוס קאזאנצאקיס

 

{ מתוך הספר "זורבה היווני", מפי הדמות "אלכסיס זורבה" }

+++

"לא אינך חפשי", אמר. "החבל שאתה קשור אליו, אפשר ארוך הוא יותר מן החבל של בני-אדם אחרים. אך זה הכל, ותו לא. אתה קשור בחבל ארוך יותר, אדון. אתה בא והולך, ואתה מדמה בנפשך שאתה חפשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו. וכשאין אדם מנתק את החבל…"

"עוד יבוא יום ואנתקו!" אמרתי בהתרסה, משום שדבריו של זורבה פגעו בפצע פתוח שבלבי והכאיבו לי.

– ניקוס קאזאנצאקיס

{ מתוך הספר "זורבה היווני" }

 

מוקפים שנאה

 

אנו כעם, (או כיחידים השייכים לעם הזה) מוקפים שנאה ואין אנו יודעים, אומדים או מודעים – את היקפה ועוצמתה ובעיקר את תוצאותיה האפשריות.

אנו מדחיקים ומטאטאים את כל זה אל מתחת לשטיח תודעתנו.

אנו ביחס לשנאה כמו מובלעת טריטוריאלית בתוך אויב הפרוש ב360 מעלות מסביב. ותושבי אותה מובלעת חיים כאילו האויב לא שואף בכל מאודו  לפרוץ פנימה ולהאביד את כל יושביה של המובלעת.

לפני הסכם אוסלו כשישראל הייתה בכל הגדה, היה בניין הממשל בשכם נטוע באמצע העיר, בתוך ביקעה ומסביב היתמרו בתי התושבים, כה קל היה פשוט לגלגל רימון אל תוך חצר הבסיס. והחיילים והחיילות הילכו בשבילי הבסיס כאילו הם בשינקין.

וזה לא חדש. כל שנות הגלות, בכל פעם שהיה פוגרום – הופתענו. שהרי אנו חשבנו  שכבר התקבלנו. חיינו בתחושה שכבר הוכחנו את נאמנותנו למדינה, הרי המגנה כארטה הוענקה לנו כבר ב1215.

וככל שהאנטישמיות הלכה וגאתה – כך הלכנו והכחשנו אותה.

זה הגיע לשיא ב1938 בין ה-9 ל-10 בנובמבר, בליל הבדולח הנורא, בגרמניה, ואפילו לאחריו, יהודים סירבו להאמין שהגרמנים רוחשים אליהם תחושה אחרת מאשר קבלה והערכה, הרי היהודים תורמים כל כך לכלכלה של גרמניה, לחמו במלחמת העולם הראשונה. והיהודים כלפי עצמם (לפחות חלק ניכר מהם) היו יכולים אפילו לראות עצמם כיותר גרמנים מאשר יהודים.

ואז הידיעות הראשונות על מחנות הריכוז, בתחילה חוסר האמונה בכך, ואחר כך השוק, ההלם מול צונאמי השנאה שקרם עור וגידים והפעם היה נחוש למצות את גל השנאה עד תום (וכמעט הצליח).

ועכשיו, שוב; האם יש לנו צל של מושג עד כמה הפלשתינאים שונאים אותנו? עד כמה השנאה נוראה ונרחבת. ומה הם היו רוצים לעשות לנו לו היו יכולים?

הם כה ספוגים בה ואנו כה לא מודעים לעוצמתה והיקפה ולמה שיקרה כאן כשתשתחרר. (מן הסתם, כעת היא לפותה עדיין בקורים אחרונים ודקים של איפוק רופף).

ועתה גלי השנאה גואים אל מחוץ לעזה ולגדה, ומגיעים למדינות אירופה ולאקדמיות באמריקה – ומתחילות חרמות על סחורות ישראליות ועל חוקרים ישראלים. וזה הולך ומתעצם שם וצובר כוח, משנה לשנה מחודש לחודש. והחרמות והנידויים הללו הן רק דליפות זעומות של גלי השנאה ההולכים וגובהים.

ואנו? אותנו לא יפחידו ועלינו לא יאיימו. איננו מתפשרים, נהפוך הוא, אנו נגביר את הבניה בשטחים.

אטומים אנו להתעצמות הגוברת של השנאה. איננו מודעים לה כפי שלא היינו מודעים לפני מלחמת יום כיפור לגל הטינה והעוינות מצד המצרים ביחס להשפלה במלחמת ששת הימים.

איך אפשר בכלל לכעוס עלינו? אנו העם הנבחר. אלוהים אוהב אותנו; עם בחירה, עם סגולה. הוא לא יתן לזה לקרות.

אנו מוגנים, אנו בטוחים. הכול בסדר.

**

גבריאל רעם. 27.1.14

**

מאמרים נוספים ב: www.hagut.net

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

 

 

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

 

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

 

גם יחסים מתים

כן, גם יחסים מתים.

הם גוססים. לפעמים, זמן ארוך.

ולפני זה הם אולי חולים במחלות חוזרות ונשנות, מחלות שאולי התפתחו למחלה כרונית קשה. אך לאחד מבני הזוג אין יכולת לראות את המחלה המתקדמת.

יש לו/ה קושי להשלים עם רוע הגזרה. ואז (הוא או היא) מחזיקים את היחסים הנוטים למות במורטוריום, בלימבו, מונשמים מלאכותית ומוחזקים בחיים באופן מכאני, חיצוני.

היחסים נולדו באהבה גדולה, טופחו במסירות, כל הצמיחה של היחסים הצעירים, הילדים המשותפים, הכל, לווה בהמון תקווה והשקעה. אך יחד עם זאת, דאגה רבה ליוותה אותם לכל אורך הדרך, כי הייתה תחושה שהיחסים עדינים, נוטים לחלות בקלות.

ומרגע שצצו סימנים ראשונים של המחלה והחולה (היחסים) גילה סימנים של אי החלמה – הדאגה לשלום היחסים רק גברה, אך כל הדאגה הרבה הזו רק האריכה את סיבלו של החולה, שהגיעה שעתו. ואילו האוהב/ת הנואש/ת סירב/ה לראות את הסימנים ודאגתו/ה גברה עוד בניסיון נואש להציל את היחסים.

וכשיחסים נוטים לגווע, אחד הוא תמיד זה שמנשים אותם מלאכותית, השנייה כבר יודעת שזה הסוף ורוצה לשחרר. אך זה שלא מוותר, שלא ראה את העומד לקרות, עדיין מאמין כי עם עוד דאגה וטיפוח, היחסים ישתקמו למלא יופיים הצעיר והמכמיר לב.

אך כל המאמצים היו לשווא. ואחד דינם: למות. ועתה נותר האבל הגדול.

***

גבריאל רעם, 18.8.13

הכל נוסע אל סופו.

וכבר מן ההתחלה – הכל נוסע אל סופו. …ובינתיים – נצמדים להתחלה, למפץ הגדול, לגרויטציה של החידוש, של הלידה, של הנעורים. אך הכל נוסע אל סופו והסוף ענק ואינסופי ופעור עד כי לא נודע כי בא אי-מי, אי מה – אל קירבו. כי אי פעם היה אי-מי אי מה – לפני שנבלע.

מחושך באנו ואל חושך נגיע והאור בבינתיים- הוא גשר רופף בין אין לאין, בין אובדן לאובדן. וככל שנבער ביתר-שאת באבוקת החיים, ככל שנצעק יותר לגבור על

שאון החיים, ככל שנילחם יותר לצאת מנצחים במלחמת החיים – כן נגיע תשושים יותר, הלומים יותר, מהר יותר – אל מחוז החפץ של המוות.

כי הכל נוסע אל סופו. כי הכל מתעורר אל יום שנוסע אל הלילה. והערב ממתין בפאתי היום, ממתין לו שיחלש, שיצנח מזניט הגובה של צהרי יומו, שלא יוכל עוד לעמוד בשיא השמיים, ואז שם למטה הערב הממתין – מלווה אותו לאט לאט אל תוך הלילה השקט. הלילה הסופי.

וכך אנחנו נוסעים אל סופנו. עוד לא הספקנו להתגבש ולטוות את מארג חיינו, לחבר מידע למידע, מיומנות למיומנות, מעשה להלכה – והנה פושה בנו הבלבול, יורדת עלינו השחיקה, העייפות עוטפת את השרירים והחרדה יושבת בצומת החזה כעכביש ענק, משחר אל היצורים הזעירים של החיים ובולעם אחד לאחד. רק לפני יומים בקעו מביצת התקוה והרעיון, רק לפני יומיים החלו צעדים ראשונים של גישוש והיסוס וחשש – וכבר מבוא ומכינה לקראת המפולת הסופית, לקראת

הלילה השקט המצפה לבלוע אותנו בשקט וללא מאמץ, ללא מאבק – כי כה נחלשנו בדרך… לאט לאט אנו גולשים אל סופנו וגם אם יתמהמה בוא יבוא, בוא

יבוא, לאט לאט. בתנאי שנצליח להגיע – לפני שתיפול עלינו -כרעם ביום בהיר וכשוד בצהרי היום – הקטסטרופה התורנית. …ואם נשרוד, אז נגיע בשלום.

נגיע – אל הלילה הגדול, להיבלע בתוכו, לתמיד.


——————————————————————————–

"חשוב עכשיו על המוות שלך," אמר דון חואן לפתע. "הוא נמצא

במרחק הושטת-יד ממך. הוא עלול לטפוח על כתפך בכל רגע. על כן

אין לך, בעצם, פנאי למחשבות טיפשיות ולמצבי-רוח. לאיש מאתנו

אין פנאי לכך"

קרלוס קאסטנדה, מתוך "מסע לאיכטלאן", עמ' 52

——————————————————————————–

"אין מורים, אין שיטות, ישנם אנשים העומדים למות"

ויקטור סאנצ'ז, מתוך 'משנתו של דון קרלוס'

————————————-

מתוך: "החיים, המציאות ומה שנסתר" – גבריאל בן יהודה, 1999

מפיץ: בית עלים.

 

 

הדבר הגדול הבא…


הוא ישב עם אהובתו הנשואה, האוירה הייתה נינוחה, הסקס שנגמר זה עתה היה טוב. מרוצה ומפוגג הוא פונה אליה ואומר לה:

"את יודעת, שום דבר לא חסר, לי, עבודה מספקת, משכורת טובה, משפחה, ילדים מצליחים, מגורים בדירה יפה במקום נחשב. אני יוצא לטיולים עם המשפחה, קונה כמעט כל מה שאני רוצה. וכל מה שרציתי אי פעם יש לי. ועם זאת, אני מחכה, מחכה לדבר גדול באמת. מחכה שמשהו יבוא ויביא משהו חדש שלא היה קודם, משהו שיזעזע את הכל".

כעבור כמה חודשים אובחן כלוקה בסרטן המוח. וכשנה מאוחר יותר נפטר.

אכן ציפייתו התמלאה, במלואה.


 

המלכודת של דינמיקה שלילית בין שני בני אדם

מדי פעם נוצר סכסוך בין שני בני אדם. ואז ישנן טענות. ונדמה כי הטענות הן ענייניות, הנקודה היא שכל הטענות הענייניות הללו הן אף פעם לא דבר קל, בעיקר אם יש בהן ממש, ולעיתים אכן יש בהן ממש. אך אף פעם לא כאן הבעיה. אם הבעיה היא רק עניינית, ניתן לפתור אותה ללא בעיות כמעט. אותן טענות הופכות לבעיה בגודל של פיל ברגע שיש דינאמיקה של סכסוך, או עוינות או כעס. ואז הבעיה הקטנה ביותר הופכת לעילה למלחמת עולם שלישית. אך ברגע שהדינאמיקה השלילית מתפוגגת (בעיקר בגלל שצד זה או אחר מוכן לרדת מן העץ) — פתאום הכול בסדר. ומה שנראה בוער ונורא ואיום רק לפני כמה שניות נראה אפילו מגוחך. לפתע הבעיה הטכנית עצמה, נעדרת את העוקץ, או הנפץ שהיה לה כשהייתה הדינאמיקה שלילית.

ועל כן, הדרך לטפל בבעיות שמתחזות לענייניות אך יש מאחריהן דינאמיקה שלילית, זהה לדרך שמטפלים באדם שקיבל מכת חשמל: ראשית יש להפריד אותו מזרם החשמל. ובנמשל: יש להפריד את המאשים או הצד הנפגע מן הדינאמיקה השלילית. וברגע שהדינאמיקה השלילית פוסקת מיד מתרחש מצב של דינאמיקה חיובית. מעניין, זה לא שצריך ליצור דינאמיקה חיובית. היא תמיד שם. כל שצריך לעשות זה לנטרל את הדינאמיקה השלילית ומיד תופיע הדינאמיקה החיובית.

ואז כשמצויים בתוך המרחב המוגן של הדינאמיקה החיובית ניתן לבחון את כל הבעיות ואז רובן מצטמקות לגודל של ראש סיכה.

במצב של דינאמיקה שלילית, כל דבר שהזולת בריב או בסכסוך יעשה – יזכה לביקורת ממני ולהיפך. והנה מעשה פלא, ברגע שהשניים משלימים, מעשיהם כבר לא מעוררים את אותה התרעומת, למרות שהם ממשיכים לעשות את אותם הדברים שכה הכעיסו קודם.

הדבר הכי הרסני זה לא מה בן אדם אלף עושה, או מה בן אדם בית לא עושה. הדבר הכי הרסני זו דינאמיקה שלילית שמתמשכת לאורך זמן.

דרך הפריזמה של הדינאמיקה השלילית – הזולת תמיד נתפס כשטן בהתגלמותו.


——————————————————————————–

6.10.2005

גבריאל רעם

 

אודות המלכודות השכיחות ביחסים חברתיים ואישיים.


לכולנו ישנם שתי רמות של מערכות יחסים:

האחת עם אנשים אותם אנו מכירים בקושי

והשנייה עם אנשים שהם קרובים אלינו.

בחטיבה הראשונה, מצויים אנשים שאנו פוגשים בעבודה, או ידידים רחוקים שבאים אחת לכמה זמן. קרובי משפחה שפוגשים באירועים משפחתיים. ואילו בקטגוריה השנייה, מצויים אנשים מן המשפחה הקרובה, או ידידים קרובים, אותם פוגשים לעיתים קרובות, ומבלים איתם זמן רב יחסית.

עם הראשונים אנו מנהלים שיחות חברתיות, ועם השניים, שיחות אישיות.

בשני המקרים ישנן מלכודות שכיחות שרוב היחסים נופלים לתוכם.

בקטגוריה של הכרות חברתית, הפח הוא שהיחסים יתנהלו על פי התוויות חיצוניות לחלוטין, ויסבו סביב נושאים שכל מטרתם להעביר את הזמן בצורה מהנה. דבר זה יוביל ליחסים שטחיים הלוקים בהעדר עומק ומשמעות.

בקטגוריה של יחסים אישיים, המלכודת היא שהיחסים יתנהלו על פי אינטרסים, ויהיו משופעים במאבקי שליטה. מה שיוביל ליחסים לא רגועים, שבהם חשדנות ואיבה מפעפעים מתחת לפני השטח, מה שיגרום להסגרות רגשית הדרגתית של אלה כלפי אלה.

ואילו יחסים שברמת הכרות שטחית וחברתית, הנם עמוקים ומשמעותיים. וברמת אישית וקרובה יותר – הנם שיוויוניים, הרמוניים ומכבדים, הם נפוצים ושכיחים כמו הסיכוי שאדם שנפטר יחזור מן המתים.


——————————————————————————–

סוף יולי 2005

הנפש הולכת לאיבוד

האוריינטציה של הנפש מתבלבלת כשהיא מוצאת עצמה באקולוגיה הקרה של מרחב סוציו-טכני עמוס. היא מאבדת את הצפון, ויוצאת מסינכרוניזציה.

היא שם ללא מסכות, מגננות, תווית התנהגותיות. ואז היא אבודה, חשופה, בודדה ומלאת חרדה –

כילדה שנזרקה לפתע מעולם האגדות של נסיכים ונסיכות אל אמצעיתו של מסלול מרוץ עמוס במכוניות דוהרות .

היא חשה שם, בחוץ – עירומה ופגיעה כחלזון שנחפר ממעי האדמה הרכה והאפלולית, נעקר מקונכייתו והוטל, רוטט ומסונוור לאמצעיתה של זירה צרובת אורות זרקורים כשמסביב קהל שואג.

ולא רק עירומה וחשופה, היא עוד יותר חשה פעורה. חשה כיצד הכול שועט פנימה כגדודי חיילים שהבוץ על נעליהם מכתים את מרצפותיה הצחורות.

אבודה ומבוהלת כפינגווין שמצא עצמו לפתע בתוך להקת קופים מצווחים, באמצעיתו של ג'ונגל לוהט באפריקה.

שהרי זקוקה היא ל

– שקט כדי לקלוט.

– מרחב כדי להתמצא

– חום אנושי כדי לתפקד.

– וזמן כדי לצוף.

הזמן שלוקח לה לצאת ממעמקיה, להתמצא, להגיב, ולהשתלב במרחב הטכנו-סוציאלי, זורק אותה מחוץ למשחק.

הזמן שלה הוא זמן אחר. זמן הנפש הוא לא הזמן הציבורי 'החברתי', זמן ההמונים השועטים. זמנה הוא זמנו של העובר ברחם זמן הזרע באדמה. זמן היין בחבית ביקב. זמנה הוא זמן ההבשלה, זמן ההתגלות. במציאות הפנימית של הנפש, זמן הוא ישות חיה, שמאפשרת מרווח נשימה וחיים, לישויות הפנימיות. במציאות החיצונית – אין זמן. הכול מתרחש מעכשיו לעכשיו, וכל תווך שמפריד ביניהם, נתפש כקללה, כמעצור שמפריע להגיע.

במציאות הפנימית, הזמן מלטף את הנפש, מערסל אותה כעלה על פני נחל הזורם לאיטו. במציאות החיצונית סוגדים למולך המיידיות. מה שלא מיידי עוצר את המרוץ לאורגזמה הגדולה, לריגוש הגדול, הבא.

שם חיים מריגוש עתיר גירוים אחד, למשנהו, עם מרווחי ריקנות אדירים ובלתי נסבלים, בין ריגוש לריגוש.

והנפש חיה באורגזמה שקטה הולכת ונמשכת. החשיפה למרוץ אחר הריגוש, רק בולמים וכולאים אותה מלחוש את הזרימה הפנימית והשקטה שעליה היא צפה.

מבועתת היא חשה את החיים החיצונייים הרוצים לחרוג המה שיותר מהר מריקנות עכשווית, אל הריגוש הבא. והיא, כל שהיא רוצה הוא להמשיך ולהיות חלק ההוויה מן הזרימה הפנימית.
הם תופשים את הזרימה הפנימית הזו כריקנות מאיימת. ואילו היא תופסת אותם כרעש מצווח, אור מסוור, וחוסר סדר נורא, הבא עליה לכלותה.

פתאום היא מוצאת עצמה בוורטיגו, סחרור עמוק, כל המכשירים במטוס התקלקלו, השמיים נראים לה מתרחקים והקרקע מתקרבת.

הנפש חשה בחיים החיצוניים אובדן עשתונות מוחלט. הכול קורה לה הפוך:

– היא מצפה מאחרים לבוא ולהתאחד עמה, והם באים כדי ליצור חיץ.

-היא באה פתוחה, הם באים סגורים

-היא באה לאחרים לאט, (כדי למצוא את הקצב הנכון), הם באים אליה מהר.

-היא באה שקטה, הם רועשים.

-היא נותנת להם להוביל, ובמקום לתת לה את ההובלה בחזרה, הם לוקחים את הרשות ומשתמשים בה כדי להנחית, לצוות ולשלוט.

כל הזמן היא חשה צורך להסתתר, שהרי כולם נראים לה כמחשבים להתנפל עליה ולדרוס אותה. אך זאת לא מכיון שהם החליטו לעשות בה שמות. הם פשוט לא רואים אותה, היא לא נתפסת במסך שלהם,

וכך הם דוהרים דרכה, ומעליה כמו הייתה שקופה ועשויה מאויר.

אך היא לא. היא, שחשה כל הגה, וכל מבט, כאילו היו מליון רמקולים, וטריליון זרקורים, מוצאת עצמה תחת רגליהם הדוהרות. כשהיא לוחשת במלא גרונה הדל: "הצילו'.

 

גבריאל רעם

21.3.2005
——————————————————————————–

על אודות הנפש בקצרה

נפש יש בנו – מדי פעם.

אין לך אדם שהיא שורה בו בלי הפוגה

ולתמיד.
יום אחר יום

שנה אחר שנה

יכולים לחלף בלעדיה.
לעתים תקנן לזמן-מה

בהתפעלות ובפחדים

של הילדות.

לפעמים רק בתמהון

שאנו זקנים.
לעתים רחוקות תתלוה אלינו

בעסוקים מיגעים

כמו הזזת רהיטים

סחיבת מזודות

או הליכה בנעלים צרות.
בזמן מלוי שאלונים

וכתיתת בשר

היא, לרב, מחוץ לבית.
מבין אלף שיחותינו

היא נוטלת חלק באחת,

אם בכלל,

מפני שהיא מעדיפה שתיקה.
כאשר גופנו מתחיל לכאב ולכאב

היא חומקת חרש מהמשמרת
היא בררנית:

לא לרצון לה לראותנו בקרב ההמון.

מחליאים אותה מאבקי הכח שלנו על זוטות

וטרטורי תגרנות.
השמחה והעצב

בשבילה אינם שני רגשות נבדלים.

היא פוקדת אותנו

רק כשהם מחברים
אנו יכולים לסמך עליה

כשאיננו בטוחים בדבר

אבל סקרנים אנחנו לגבי הכל.
מבין העצמים החמריים

חביבים עליה שעונים עם מטטלת

ומראות שעמלות בהתמדה

אפילו כשאין איש מביט בהן.
היא לא אומרת מאין תבוא

ומתי תעלם לנו שוב,

אבל ברור שהיא מחכה לשאלות כגון אלה.
נראה

כי כשם שאנו צריכים אותה,

אף היא צריכה אותנו,

בשביל משהו.


ויסלבה שימבורסקה
תירגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך: "רגעים" 2003

 

 

העתיד.

הנעורים שמחים וטובי לב. בין היתר, או בעיקר, בגלל שכל כך הרבה עתיד לפניהם.
הדף החלק הזה מעניק תחושה שהכול יכול להיכתב בו והתחושות הן של אופוריה לקראת הכתוב המצופה והמקווה. 
אף אחד לא חושב על פרידות מבנות/בני זוג, שלא לדבר על נטישות, על גילוי מחלות, או על סיבוכים קשים שנובעים מכך וכו'.
ואז מה שנכון לנו, זה מצד אחד הלם ושוק כשהציפיות לא מתגשמות ואכזבה מול היבול הזעום במנת האושר היומית שכן מגיע. 
וכשחולפים הנעורים (והם אכן חולפים) והעתיד הולך ומצטמצם, הולך ומצטמק – האדם הופך למציאותי, בעל כורחו ומסתפק בניחומים הקטנים. ולקראת סופם של חייו מוכן אפילו להסתפק בעובדה שהוא חי, נושם, מסוגל לאהוב, לאכול מאכלים טעימים, לקרא ספר וכו'. וזה הופך לעיקר.
הוא מברך על כל יום שעובר, מבלי שהמעט שנותר לו נחמס ונחסם.
אכן, האושר האמיתי מצוי בזיקנה…
כי היא מסונכרנת עם הערך הבסיסי של הדברים, במקום עם ציפיות, תקוות ושאיפות.
מה חבל שכה מעטים מתפכחים, בעבור השנים, לאמת הכואבת והמחיה הזו