אנו כעם, (או כיחידים השייכים לעם הזה) מוקפים שנאה ואין אנו יודעים, אומדים או מודעים – את היקפה ועוצמתה ובעיקר את תוצאותיה האפשריות.

אנו מדחיקים ומטאטאים את כל זה אל מתחת לשטיח תודעתנו.

אנו ביחס לשנאה כמו מובלעת טריטוריאלית בתוך אויב הפרוש ב360 מעלות מסביב. ותושבי אותה מובלעת חיים כאילו האויב לא שואף בכל מאודו  לפרוץ פנימה ולהאביד את כל יושביה של המובלעת.

לפני הסכם אוסלו כשישראל הייתה בכל הגדה, היה בניין הממשל בשכם נטוע באמצע העיר, בתוך ביקעה ומסביב היתמרו בתי התושבים, כה קל היה פשוט לגלגל רימון אל תוך חצר הבסיס. והחיילים והחיילות הילכו בשבילי הבסיס כאילו הם בשינקין.

וזה לא חדש. כל שנות הגלות, בכל פעם שהיה פוגרום – הופתענו. שהרי אנו חשבנו  שכבר התקבלנו. חיינו בתחושה שכבר הוכחנו את נאמנותנו למדינה, הרי המגנה כארטה הוענקה לנו כבר ב1215.

וככל שהאנטישמיות הלכה וגאתה – כך הלכנו והכחשנו אותה.

זה הגיע לשיא ב1938 בין ה-9 ל-10 בנובמבר, בליל הבדולח הנורא, בגרמניה, ואפילו לאחריו, יהודים סירבו להאמין שהגרמנים רוחשים אליהם תחושה אחרת מאשר קבלה והערכה, הרי היהודים תורמים כל כך לכלכלה של גרמניה, לחמו במלחמת העולם הראשונה. והיהודים כלפי עצמם (לפחות חלק ניכר מהם) היו יכולים אפילו לראות עצמם כיותר גרמנים מאשר יהודים.

ואז הידיעות הראשונות על מחנות הריכוז, בתחילה חוסר האמונה בכך, ואחר כך השוק, ההלם מול צונאמי השנאה שקרם עור וגידים והפעם היה נחוש למצות את גל השנאה עד תום (וכמעט הצליח).

ועכשיו, שוב; האם יש לנו צל של מושג עד כמה הפלשתינאים שונאים אותנו? עד כמה השנאה נוראה ונרחבת. ומה הם היו רוצים לעשות לנו לו היו יכולים?

הם כה ספוגים בה ואנו כה לא מודעים לעוצמתה והיקפה ולמה שיקרה כאן כשתשתחרר. (מן הסתם, כעת היא לפותה עדיין בקורים אחרונים ודקים של איפוק רופף).

ועתה גלי השנאה גואים אל מחוץ לעזה ולגדה, ומגיעים למדינות אירופה ולאקדמיות באמריקה – ומתחילות חרמות על סחורות ישראליות ועל חוקרים ישראלים. וזה הולך ומתעצם שם וצובר כוח, משנה לשנה מחודש לחודש. והחרמות והנידויים הללו הן רק דליפות זעומות של גלי השנאה ההולכים וגובהים.

ואנו? אותנו לא יפחידו ועלינו לא יאיימו. איננו מתפשרים, נהפוך הוא, אנו נגביר את הבניה בשטחים.

אטומים אנו להתעצמות הגוברת של השנאה. איננו מודעים לה כפי שלא היינו מודעים לפני מלחמת יום כיפור לגל הטינה והעוינות מצד המצרים ביחס להשפלה במלחמת ששת הימים.

איך אפשר בכלל לכעוס עלינו? אנו העם הנבחר. אלוהים אוהב אותנו; עם בחירה, עם סגולה. הוא לא יתן לזה לקרות.

אנו מוגנים, אנו בטוחים. הכול בסדר.

**

גבריאל רעם. 27.1.14

**

מאמרים נוספים ב: www.hagut.net

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

כן, גם יחסים מתים.

הם גוססים. לפעמים, זמן ארוך.

ולפני זה הם אולי חולים במחלות חוזרות ונשנות, מחלות שאולי התפתחו למחלה כרונית קשה. אך לאחד מבני הזוג אין יכולת לראות את המחלה המתקדמת.

יש לו/ה קושי להשלים עם רוע הגזרה. ואז (הוא או היא) מחזיקים את היחסים הנוטים למות במורטוריום, בלימבו, מונשמים מלאכותית ומוחזקים בחיים באופן מכאני, חיצוני.

היחסים נולדו באהבה גדולה, טופחו במסירות, כל הצמיחה של היחסים הצעירים, הילדים המשותפים, הכל, לווה בהמון תקווה והשקעה. אך יחד עם זאת, דאגה רבה ליוותה אותם לכל אורך הדרך, כי הייתה תחושה שהיחסים עדינים, נוטים לחלות בקלות.

ומרגע שצצו סימנים ראשונים של המחלה והחולה (היחסים) גילה סימנים של אי החלמה – הדאגה לשלום היחסים רק גברה, אך כל הדאגה הרבה הזו רק האריכה את סיבלו של החולה, שהגיעה שעתו. ואילו האוהב/ת הנואש/ת סירב/ה לראות את הסימנים ודאגתו/ה גברה עוד בניסיון נואש להציל את היחסים.

וכשיחסים נוטים לגווע, אחד הוא תמיד זה שמנשים אותם מלאכותית, השנייה כבר יודעת שזה הסוף ורוצה לשחרר. אך זה שלא מוותר, שלא ראה את העומד לקרות, עדיין מאמין כי עם עוד דאגה וטיפוח, היחסים ישתקמו למלא יופיים הצעיר והמכמיר לב.

אך כל המאמצים היו לשווא. ואחד דינם: למות. ועתה נותר האבל הגדול.

***

גבריאל רעם, 18.8.13

וכבר מן ההתחלה – הכל נוסע אל סופו. …ובינתיים – נצמדים להתחלה, למפץ הגדול, לגרויטציה של החידוש, של הלידה, של הנעורים. אך הכל נוסע אל סופו והסוף ענק ואינסופי ופעור עד כי לא נודע כי בא אי-מי, אי מה – אל קירבו. כי אי פעם היה אי-מי אי מה – לפני שנבלע.

מחושך באנו ואל חושך נגיע והאור בבינתיים- הוא גשר רופף בין אין לאין, בין אובדן לאובדן. וככל שנבער ביתר-שאת באבוקת החיים, ככל שנצעק יותר לגבור על

שאון החיים, ככל שנילחם יותר לצאת מנצחים במלחמת החיים – כן נגיע תשושים יותר, הלומים יותר, מהר יותר – אל מחוז החפץ של המוות.

כי הכל נוסע אל סופו. כי הכל מתעורר אל יום שנוסע אל הלילה. והערב ממתין בפאתי היום, ממתין לו שיחלש, שיצנח מזניט הגובה של צהרי יומו, שלא יוכל עוד לעמוד בשיא השמיים, ואז שם למטה הערב הממתין – מלווה אותו לאט לאט אל תוך הלילה השקט. הלילה הסופי.

וכך אנחנו נוסעים אל סופנו. עוד לא הספקנו להתגבש ולטוות את מארג חיינו, לחבר מידע למידע, מיומנות למיומנות, מעשה להלכה – והנה פושה בנו הבלבול, יורדת עלינו השחיקה, העייפות עוטפת את השרירים והחרדה יושבת בצומת החזה כעכביש ענק, משחר אל היצורים הזעירים של החיים ובולעם אחד לאחד. רק לפני יומים בקעו מביצת התקוה והרעיון, רק לפני יומיים החלו צעדים ראשונים של גישוש והיסוס וחשש – וכבר מבוא ומכינה לקראת המפולת הסופית, לקראת

הלילה השקט המצפה לבלוע אותנו בשקט וללא מאמץ, ללא מאבק – כי כה נחלשנו בדרך… לאט לאט אנו גולשים אל סופנו וגם אם יתמהמה בוא יבוא, בוא

יבוא, לאט לאט. בתנאי שנצליח להגיע – לפני שתיפול עלינו -כרעם ביום בהיר וכשוד בצהרי היום – הקטסטרופה התורנית. …ואם נשרוד, אז נגיע בשלום.

נגיע – אל הלילה הגדול, להיבלע בתוכו, לתמיד.

——————————————————————————–

"חשוב עכשיו על המוות שלך," אמר דון חואן לפתע. "הוא נמצא

במרחק הושטת-יד ממך. הוא עלול לטפוח על כתפך בכל רגע. על כן

אין לך, בעצם, פנאי למחשבות טיפשיות ולמצבי-רוח. לאיש מאתנו

אין פנאי לכך"

קרלוס קאסטנדה, מתוך "מסע לאיכטלאן", עמ' 52

——————————————————————————–

"אין מורים, אין שיטות, ישנם אנשים העומדים למות"

ויקטור סאנצ'ז, מתוך 'משנתו של דון קרלוס'

————————————-

מתוך: "החיים, המציאות ומה שנסתר" – גבריאל בן יהודה, 1999

מפיץ: בית עלים.

הוא ישב עם אהובתו הנשואה, האוירה הייתה נינוחה, הסקס שנגמר זה עתה היה טוב. מרוצה ומפוגג הוא פונה אליה ואומר לה:

"את יודעת, שום דבר לא חסר, לי, עבודה מספקת, משכורת טובה, משפחה, ילדים מצליחים, מגורים בדירה יפה במקום נחשב. אני יוצא לטיולים עם המשפחה, קונה כמעט כל מה שאני רוצה. וכל מה שרציתי אי פעם יש לי. ועם זאת, אני מחכה, מחכה לדבר גדול באמת. מחכה שמשהו יבוא ויביא משהו חדש שלא היה קודם, משהו שיזעזע את הכל".

כעבור כמה חודשים אובחן כלוקה בסרטן המוח. וכשנה מאוחר יותר נפטר.

אכן ציפייתו התמלאה, במלואה.

מדי פעם נוצר סכסוך בין שני בני אדם. ואז ישנן טענות. ונדמה כי הטענות הן ענייניות, הנקודה היא שכל הטענות הענייניות הללו הן אף פעם לא דבר קל, בעיקר אם יש בהן ממש, ולעיתים אכן יש בהן ממש. אך אף פעם לא כאן הבעיה. אם הבעיה היא רק עניינית, ניתן לפתור אותה ללא בעיות כמעט. אותן טענות הופכות לבעיה בגודל של פיל ברגע שיש דינאמיקה של סכסוך, או עוינות או כעס. ואז הבעיה הקטנה ביותר הופכת לעילה למלחמת עולם שלישית. אך ברגע שהדינאמיקה השלילית מתפוגגת (בעיקר בגלל שצד זה או אחר מוכן לרדת מן העץ) — פתאום הכול בסדר. ומה שנראה בוער ונורא ואיום רק לפני כמה שניות נראה אפילו מגוחך. לפתע הבעיה הטכנית עצמה, נעדרת את העוקץ, או הנפץ שהיה לה כשהייתה הדינאמיקה שלילית.

ועל כן, הדרך לטפל בבעיות שמתחזות לענייניות אך יש מאחריהן דינאמיקה שלילית, זהה לדרך שמטפלים באדם שקיבל מכת חשמל: ראשית יש להפריד אותו מזרם החשמל. ובנמשל: יש להפריד את המאשים או הצד הנפגע מן הדינאמיקה השלילית. וברגע שהדינאמיקה השלילית פוסקת מיד מתרחש מצב של דינאמיקה חיובית. מעניין, זה לא שצריך ליצור דינאמיקה חיובית. היא תמיד שם. כל שצריך לעשות זה לנטרל את הדינאמיקה השלילית ומיד תופיע הדינאמיקה החיובית.

ואז כשמצויים בתוך המרחב המוגן של הדינאמיקה החיובית ניתן לבחון את כל הבעיות ואז רובן מצטמקות לגודל של ראש סיכה.

במצב של דינאמיקה שלילית, כל דבר שהזולת בריב או בסכסוך יעשה – יזכה לביקורת ממני ולהיפך. והנה מעשה פלא, ברגע שהשניים משלימים, מעשיהם כבר לא מעוררים את אותה התרעומת, למרות שהם ממשיכים לעשות את אותם הדברים שכה הכעיסו קודם.

הדבר הכי הרסני זה לא מה בן אדם אלף עושה, או מה בן אדם בית לא עושה. הדבר הכי הרסני זו דינאמיקה שלילית שמתמשכת לאורך זמן.

דרך הפריזמה של הדינאמיקה השלילית – הזולת תמיד נתפס כשטן בהתגלמותו.

——————————————————————————–

6.10.2005

גבריאל רעם

לכולנו ישנם שתי רמות של מערכות יחסים:

האחת עם אנשים אותם אנו מכירים בקושי

והשנייה עם אנשים שהם קרובים אלינו.

בחטיבה הראשונה, מצויים אנשים שאנו פוגשים בעבודה, או ידידים רחוקים שבאים אחת לכמה זמן. קרובי משפחה שפוגשים באירועים משפחתיים. ואילו בקטגוריה השנייה, מצויים אנשים מן המשפחה הקרובה, או ידידים קרובים, אותם פוגשים לעיתים קרובות, ומבלים איתם זמן רב יחסית.

עם הראשונים אנו מנהלים שיחות חברתיות, ועם השניים, שיחות אישיות.

בשני המקרים ישנן מלכודות שכיחות שרוב היחסים נופלים לתוכם.

בקטגוריה של הכרות חברתית, הפח הוא שהיחסים יתנהלו על פי התוויות חיצוניות לחלוטין, ויסבו סביב נושאים שכל מטרתם להעביר את הזמן בצורה מהנה. דבר זה יוביל ליחסים שטחיים הלוקים בהעדר עומק ומשמעות.

בקטגוריה של יחסים אישיים, המלכודת היא שהיחסים יתנהלו על פי אינטרסים, ויהיו משופעים במאבקי שליטה. מה שיוביל ליחסים לא רגועים, שבהם חשדנות ואיבה מפעפעים מתחת לפני השטח, מה שיגרום להסגרות רגשית הדרגתית של אלה כלפי אלה.

ואילו יחסים שברמת הכרות שטחית וחברתית, הנם עמוקים ומשמעותיים. וברמת אישית וקרובה יותר – הנם שיוויוניים, הרמוניים ומכבדים, הם נפוצים ושכיחים כמו הסיכוי שאדם שנפטר יחזור מן המתים.

——————————————————————————–

סוף יולי 2005