ארכיון הקטגוריה: הגיגים

נולדנו כדי…

א. אנו חיים חיינו כאילו נולדנו לחיותם, כאילו נולדנו כדי לחיות, נולדנו לחיים. נולדנו, לחוות הרפתקה מסקרנת ומופלאה.

בתחילה פתח-הלידה. אחר מבוא או פרוזדור -הילדות והנערות. ואז סלון-הבגרות: החיים. הדבר העיקרי, שאותו סוף סוף אנו חיים.

אך לא כן, לא זה, לא היא.

סלון חיינו אינו אינו תחנה סופית. אינו מחוז חפץ נייח ויציב. שהרי קירותיו זולגים אל החדר הבא, וכל חדר קטן ממשנהו. כל חדר זקן מן הקודם לו. ובשלב כלשהו יאזל מרחב חיינו. לא יהיה עוד. ולשם מובילים חיינו.


ב. ואילו אנו חיים חיינו כברי מזל. ולא כ'אכול וושתה, כי מחר'… אלא כזוכים בהגרלה הגדולה והפרס הוא החיים. ועתה הגיע העת להשתמש בפרס – לחגוג.

ותוך כדי החגיגה וליקוק הדבש, אין אנו משגיחים, ואולי, דווקא מתעלמים – מן הקירות השוקעים, מן המרחבים המצטמצים, מן הזמן ההולך ואוזל.


ג. חיינו מובילים ומובלים לקראת אין היותם.

ולשם כך נולדנו; כדי לא להיות. כדי להעלם סופית.

נולדנו למות, נולדנו למוות. נולדנו לחדול.

והכל הוא אך הקדמה ומבוא לקראת החדר האחרון, הסופי.

נולדנו כדי למות.


——————————————————————————–

"''אהה'', אמר העכבר,' מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל כך להתחבר זו עם זו, עד שזה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ'. 'אינך צריך אלא לשנות את הכיוון', אמר החתול ובלעו!".

הסיפור: "משל קטן", מתוך "המשפט" של קפקא


——————————————————————————–

גבריאל רעם. בית קפה 'מטילדה', רח' בני אפריים 109 תל אביב. 17.12.2005

המלכודות השכיחות ביחסים חברתיים ואישיים.

לכולנו ישנם שתי רמות של מערכות יחסים:

האחת עם אנשים אותם אנו מכירים בקושי

והשנייה עם אנשים שהם קרובים אלינו.

בחטיבה הראשונה, מצויים אנשים שאנו פוגשים בעבודה, או ידידים רחוקים שבאים אחת לכמה זמן. קרובי משפחה שפוגשים באירועים משפחתיים. ואילו בקטגוריה השנייה, מצויים אנשים מן המשפחה הקרובה, או ידידים קרובים, אותם פוגשים לעיתים קרובות, ומבלים איתם זמן רב יחסית.

עם הראשונים אנו מנהלים שיחות חברתיות, ועם השניים, שיחות אישיות.

בשני המקרים ישנן מלכודות שכיחות שרוב היחסים נופלים לתוכם.

בקטגוריה של הכרות חברתית, הפח הוא שהיחסים יתנהלו על פי התוויות חיצוניות לחלוטין, ויסבו סביב נושאים שכל מטרתם להעביר את הזמן בצורה מהנה. דבר זה יוביל ליחסים שטחיים הלוקים בהעדר עומק ומשמעות.

בקטגוריה של יחסים אישיים, המלכודת היא שהיחסים יתנהלו על פי אינטרסים, ויהיו משופעים במאבקי שליטה. מה שיוביל ליחסים לא רגועים, שבהם חשדנות ואיבה מפעפעים מתחת לפני השטח, מה שיגרום להסגרות רגשית הדרגתית של אלה כלפי אלה.

ואילו יחסים שברמת הכרות שטחית וחברתית, הנם עמוקים ומשמעותיים. וברמת אישית וקרובה יותר – הנם שיוויוניים, הרמוניים ומכבדים, הם נפוצים ושכיחים כמו הסיכוי שאדם שנפטר יחזור מן המתים.


——————————————————————————–

סוף יולי 2005

מאוחר מידי…

אדם הולך לו. מאיתנו, או לעולמו. ובאחת, ולאחר מכן בהדרגה, הוא מתגלה בפנינו, כפי שלא ראינו, לא הערכנו כשחלקנו את חייו כשהיה עימנו.

עובדת היותו קיים, האפילה על מה שהיה בו. לא ראינו בו כי ראינו אותו. הוא הסתיר את שחי בו.

התווית של מה שגילם עבורנו: בעל, אב, אחות, מאהב, ידידה, אם, בת וכו' – הסתירה את האדם שבו.

היינו עסוקים בתגרנות אישית. ניהול הפנקסנות של עוולות וחשבונות ישנים- דחקה את הערכיות של עצם קיומו, ייחודיותו ומשמעות קיומו עבורנו – אל מחוץ לשטח השיפוט על האיכות והערכיות האמיתיים.

שקענו בביצה של חשבונות אישיים.

או אולי היינו קרובים מידי; כשאדם חי עם תמונה כשאפו נוגע בבד, אין הוא רואה מה מצויר בה.

יום יום, שעה שעה, רגע רגע – אנו לוקחים כמובן מאליו את הקרובים לנו, ולקחת כמובן מאליו זה לא לקחת בכלל.

ואז יום אחד הוא איננו. לתמיד, לא יחזור. ואז באחת, הוא מופיע, כפי שלא היה עבורנו במשך כל הזמן שהיה עימנו; חי מאוד, ייחודי מאוד, ברור מאוד. ברור מי הוא, ברור מה חי בו, ברור מה ייחודי בו, ברור מה היה עבורנו.

רק כשהלך – הוא מגיע. רק כשהוא כבר איננו, הוא ישנו.

כמה מוזר; כדי שנוכל לראותו באמת, הוא היה צריך ללכת.

ההעדר הפיסי מגשים את הישנות הנפשית.

מאוחר מדי.

גבריאל רעם. 14.8.2007

 

התרמית הגדולה

מוטו: החברה, כחברה, מגוננת על היחיד מפני הגילוי של הריקנות והאין שקיימים בתוכו ובינו לבין העולם והחיים.

האדם כל הזמן מוקף באחרים, המקימים קול המולה גדולה ויוצרים התרחשות סואנת שמסיטה את תשומת הלב ממה שלא מתרחש (היכן שזה אמור להתרחש): בין האדם ובין עצמו ובינו לבין העולם.

(ולא רק כשהיחיד מוקף באחרים, אלא גם כשהוא לבד הוא חושב על עצמו דרך מה שיגיד לאחרים כשיפגוש בהם, או מה יגידו לו אם ידעו שכך הוא חושב לעצמו).

התרחשות ההחברתית היא עלה התאנה המסתיר את העירום ההוויתי והישותי של האדם.

זה ההיפוך של בגדי המלך; כאן החברה משמשת כבגדי המלך, ובכך מסתירה את העובדה שמאחורי בגדי המלכות אין מלך.

חברת הזולת היא הלבוש שמסתיר את העדר הישות הפנימית.

הזולתיות היא יצירת תדמית שוקקת וצבעונית שכל מטרתה להסיח את הדעת ממה שאמור לשכון בתוכה. והוא חייו הפנימיים של היחיד ביחידותו.

חברת האחר היא התרמית הגדולה, שמסיטה את תשומת הלב ממה שחשוב באמת. היא כמו קוסם שעושה משהו גדול כדי להסב את תשומת הלב ממשהו קטן שהוא הדבר העיקרי שעושה את הקסם. והדבר הגדול כאן הוא הטריטוריה הענקית שחברת האחרים תופסת בחיינו. והמשהו הקטן שאליו לא שמים לב בגלל הרעש הגדול של החברה – הוא העדר הנוכחות פנימית של היחיד ביחידותו. וחוסר בעמדה והתייחסות פנימית, אותנטית, כלפי החיים והעולם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

7.5.2006


 

במדינת הגמדים.


מה קורה כשענק מתנהג כאילו שהוא גמד?

הוא עובר במשקוף ומקבל מכה בראש.

עוסק בעיסוקי גמדים; יושב תחת פיטריה וחש מכווץ וחסר ערך.

מצטופף בקבוצות קטנות וחש שהטריטוריה שלו מאויימת כל הזמן.

מנסה להיות עם כולם וכמו כולם במקום עם עצמו וכמו שעצמו היה יכול וצריך להיות.

רב על קטנות, מתעקש על שטויות, קטנוני על כל דבר.

הוא היה יכול להרים עצי אלון, ומוצא עצמו מעביר קיסמים מצד אחד של השולחן לצד השני.

מנסה לשחות במי התהום, לינוק מהם תעצומות ורעננות, ומוצא עצמו משתכשך במי אפסיים דלילים.

עיניו הגדולות רוצות להגיע למרחקים, לראות מעבר לכאן ולעכשיו, וכל הזמן הוא כפוי להביט מטה, לעסוק בזוטות.

הוא שונה, הוא בולט, הוא חריג. 'תפסיק להתנשא' אומרים לו, והוא  משתופף ומשתופף ומשתופף, כל כך רוצה להיות גמד כמו כולם…

9.8.2007

מי 'אני'? איזה 'אני' הוא אני? והאם זה 'אני' בכלל?

סוגיית ה'אני',  היא אחד הסוגיות הפחות פשוטות בפסיכולוגיה ובתפיסה העצמי של האדם. קל לבוא ולהגיד: 'אני'. ולחשוב שמדובר על אני אחד, ברור מובחן, בלתי משתנה, קונסיסטנטי וחד משמעי. דהיינו, כל הזמן זה אותו האני; יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו. אך ככל שחוקרים, מוצאים יותר שאלות. למי בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים את המלה הזו? האם כל הזמן זו אותו אני וכו.
זיגמונט פרויד ביסס במידה רבה את התורה שלו על חלוקת האני לשלוש: איד, אגו וסופר אגו. דהיינו: אני ייצרי, אני חברתי ואני שהוא המיזוג בין השניים.
חלוקה זו היא חלוקה מקובלת, ישנן חלוקות רדיקליות יותר, למשל ההוגה הרוחני והמיסטיקן גורדייף, הוא בכלל טוען שיש לנו הרבה 'אניים' זמניים, שכל אחד תופס את הבמה לפרק זמן מסויים.
הנה פחות או יותר ההגדרה שלו לזה:


'I'S: The short-lived thoughts, emotions and sensations which one takes to be the expression of oneself in the moment they occur.  People have a tremendous number of 'I's, many of which are contradictory, but ordinarily fail to notice any of this.

כאן ברצוני להציע מודל פשוט, שמנסה לבחון את סוגיית האני דרך פריזמת הזמן בחיינו. שלושה מצבי 'אני': אני עבר, אני הווה ואני עתיד.
_א. אני בזמן עבר:_
זה אני שמבין עצמו דרך מה שקרה לו. כאן ההגדרה היא: אתה הוא סך כל החוויות שעברת. וככל שעברת יותר חוויות וצברת יותר ניסיון, כך האני שלך עשיר וגדוש יותר.
_ב. אני בזמן הווה:_
זה האני של התודעה; האני כאן הוא האני מודע. ה'אני' הוא זה שמודע למה שקורה. ככל שרמת התודעה שלי גבוהה יותר, (מסוגלת לקלוט את שמעל למה שגלוי ומצוי), עמוקה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שמתחת ובתוך מה שגלוי ומצוי), ורחבה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שקיים מחוץ לתחום הצר של מה גלוי ומצוי) – כך האדם משתבח באני ער וצומח – יותר. 
_ג. אני בזמן עתיד:_
זה ה'אני' של הפוטנציאל הלא מוגשם של חיי; ל''אני' יש חלק מוגשם (זה אני בזמן עבר), אני שמגשים עצמו כרגע, (בהתאם לממדי -רוחב, עומק וגובה התודעה). ואני שעומד להגשים עצמו, בהתאם לפוטנציאל שעדיין קיים באדם ולא בא לידי מימוש והגשמה. והחלק שעדיין לא הגשים עצמו, הוא האני בזמן עתיד.
האני הראשון הוא מוצק, האני השני הוא נוזלי, והאני השלישי הוא במצב צבירה גזי: אויר. האויר יכול להפוך למיים, והמיים יכולים להפוך למוצק (קרח).
האויר הוא פוטנציאל למיים, כפי שהמיים הם פוטנציאל לקרח. וקרח הוא משהו מוצק וברור. אתה יכול להביט בו, לחוש אותו. הוא לא משנה צורה, הוא שם. והוא יכול לקרוא בשם: אני.
אבל זה רק 'אני' בלשון עבר. מי אתה? זה שהיה. כי האני של עכשיו עדיין מתהווה, האני של אחר כך עוד לא התהווה.
הזהות שלך, אם כן,  היא האני ההיסטורי שלך.
כך שבחינת ה'אני' דרך שלושת ממדי הזמן מביאה אותנו אמנם ל'אני  פרמננטי, אך זה אני קפוא, אני שהיה, אני מת. לא 'אני' חי.
חסר כאן  מרכיב נוסף, שבהצטרפו יכול להפיח רוח חיים במוזיאון 'האני' הזה.
שלושת מצבי הזמן בחייו של האדם נמשלו כאן לשלושה מצבי צבירה. ושלושת מצבי הצבירה מצויים גם כאלמנטים בטבע. אדמה, מיים ואויר. אך אנו מכירים 4 אלמנטים בטבע ולא רק שלוש. מי חסר? האש.
– אדמה יש לנו, זה האני ההיסטורי,
– מיים יש לנו, זה האני המתהווה,
-אויר יש לנו זה האני הפוטנציאלי.
-ומה שחסר זה האני של האש.
האש מכלה את העבר, מאדה את הווה ומשתמשת בעתיד כבחומר דלק.
ואז הופך האדם לנר חי. ממיס את העבר (חלב), שורף את ההווה (פתילה) ושואב דלק מן העתיד (חמצן).
וכשואלים כל אחד מן ה'אניים', 'מי אתה'? התשובה שונה:
_האני הראשון אומר:_ אני הוא זה שחווה את חייו.
_האני השני אומר:_ אני הוא זה שיש לו תודעה ומודעות  ביחס לחייו.
_האני השלישי אומר:_ אני הוא זה שמגשים וממשיך להגשים את חייו.
_והאני הרביעי אומר:_ אני הוא זה שבוער את חייו. 

XXX
גבריאל רעם.

על מרחב חיצוני ושקט פנימי ולהיפך.

מהו הסימן לכך שאדם מצליח בחייו וחי חיים טובים? אם לאחר גיל שלושים, שלושים וחמש הוא מצליח להמיר את דירתו הקטנה השוכנת באזור הומה, לבית גדול ומרווח השוכן באזור שקט ומרוחק.
ואם אדם עני ודל בהישגים, אוכל במסעדה קטנה, צפופה ורועשת – הרי שאנשים שהגיעו למשהו בחייהם, אוכלים במקומות מרווחים שקטים ונינוחים. וכך בכל תחום בחיינו, אדם שהצליח בחייו, טס במחלקה ראשונה במטוס. ושוב, שם זה מרווח יותר ושקט יותר.
כלומר, מהו הסימן לכך שאדם חי חייו ברמה גבוהה? וחייו מעודנים ואיכותיים? מרחב ושלווה.
שני אלה, שקט וחלל מרווח, הם מסמני החיים האיכותיים.
אך כל זה נכון במידה ומתייחסים לחיים רק במישור החיצוני. ולוקחים בחשבון רק את החלל החיצון ומתעלמים מן החלל הפנימי; מנפש האדם וממה שחי בתוכו פנימה.
אדם יכול לחיות חייו עם חלל פנימי מכווץ וחסר שקט, בשעה שהוא שוכן בדירה מרווחת באזור שקט ומטופח.
אנשים רבים משקיעים בהפיכת עולמם החיצוני למרווח ברמת החלל ואצילי ומעודן –ברמת השקט. 
א. חלל:
אנשים מנסים להשיג עוד שטח טריטוריאלי: בכמות המלים שהם מצליחים להוציא מן הפה בשיחה. במעמד,: כדי שיוכלו לשלוט ללא צורך להפעיל סמכות, בשקט ובאצילות. וכל זאת בעוד שבתוכם הם: לחוצים, מכווצים, נתונים בכלא של חששות, חשדות, תסכולים והיעלבויות.


ב. שקט:
אנשים גרים במקומות שקטים. רצוי בטבע, כשרק צפצוף הצפרים, או צרצור הצרצרים, או קרקור הצפרדעים – מנגן ברקע. המכונית צריכה להחליק בשקט, מקומות בילוי ציבוריים, כבתי קפה ומסעדות אמורים להיות מצוידים בחלל שקט ורגוע, המלצרים הולכים בשקט ומדברים בשקט. אבל מה קורה בפנים? בפנים רעש והמולה והתרוצצות והתנגשויות, בין רצונות ושאיפות. מחשבות, דעות וכו'.
וכך יוצא שכשאנו כבר מגיעים לחיות בחללים מרווחים ונוסעים במכוניות גדולות ושקטות – אנו נכנסים לתוכם עם המחיר ששילמנו כדי לקנות אותן: מחיר החלל הפנימי שלנו שהלך והתכווץ ככל שהמאמצים שהשקענו היו מאומצים יותר. וכך, בדרך כלל ככל שהחלל הפנימי במכוניות גדול יותר (מכוניות יוקרה), כך החלל הפנימי של אלה שנוהגים בהם – קטן ומכווץ יותר.
אז אנו יכולים להגיע לחיות בשכונה שקטה, או לשבת במחלקה שקטה במטוס. או במשרד מבודד ושקט בעבודה – אך לרוב, המחיר ששילמנו בעבור השג זה הוא התגברות הרעש הפנימי. כי ככל שהתחרנו עם יותר אנשים נחושים, בדרך לפסגת השקט, ובדרך לחלל המרווח – כך התאמצנו בפנים יותר. וככל שהתאמצנו יותר בתוכנו, כך הלך החלל הפנימי שלנו והתכווץ.
ועל כל מאמץ נוסף שהתאמצנו, נוסף כיווץ פנימי נוסף. וכך יוצא שהתעשרנו בחלל חיצוני אך נעשינו עניים בחלל פנימי. התעשרנו בשקט חיצוני, על חשבון שקט פנימי.
ככל שהתאמצנו יותר כדי להשיג עוד שקט חיצוני, כך גבר המאמץ הפנימי, שהקריב את השקט הפנימי בעבור ההישג המקווה והתרבו הרעשים בתוך החלל המכווץ שלנו. 
וכך יוצא, כי עולמנו החיצוני מרווח ושליו. בעוד עולמנו הפנימי מצומצם, הומה וחסר שקט.
ואז אנו מתנחמים על העדר השקט והחלל המרווח בתוכנו, בחלל והשקט החיצוניים.
אנו משקיעים מאמץ רב בהפיכת  חיינו החיצוניים לארמון אצילים, ותוך כדי כך הופכים חיינו הפנימיים לאורוות חזירים.

 

בחוץ אנו רוזנים ובני אצולה. ובפנים חזירים נוחרים.
קנינו לנו נזם זהב מפואר, גדול ונוצץ, אותו אנו עונדים בגאווה על אפנו הפנימי. אף החזיר.


גבריאל רעם

כוחה של האנטיתיזה.

האנטיתזה נמשכת לתזה.  היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.
ככל שהתיזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר משמעותית, יותר חשובה) כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.
וכאן יכולה להישאל השאלה: האם גם ההפך יכול לקרות?דהיינו, האם גם התזה תימשך לאנטיתזה באותה העוצמה?
הלוואי… כי אז חוק מרפי לא היה שולט.
התזה מתרחקת מן האנטיתזה, היא רוצה רק לשרוד. אך האנטיתזה רודפת אחריה.
האנטיתזה נוצרת על ידי התזה, אין לה קיום כשלעצמה, רק כצל של התזה.
דוגמאות: זוג מאוהב מגיע לחתונתם המפוארת והנה מריבה מפוארת לא פחות פורצת ממש כמה דקות לפני החופה.
או סופר עובד 15 שנה על יצירת חייו, היא יוצאת לאור וקוצרת שבחים רבים, ובדיוק יומיים לפני שמכריזים עליו כעל זוכה בפרס ספרותי יוקרתי, נודע לו כי הוא חולה במחלה ממארת.
וצריך להבין; אם היצירה אינה ייחודית, אם אהבת הזוג הנישא – אינה אדירה – גם האנטיתזה לא תהא מרשימה או קטסטרופאלית במיוחד. כגודל התיזה כך גודל האנטיתזה.  כפי שהצל שווה בגודלו לגודל הגוף שחוסם את האור.
ככל שהתזה משמעותית יותר – כך תהא האנטיתזה הרסנית ובלתי צפויה.
ואי אפשר להימלט מהאנטיתזה, כפי שלא ניתן לברוח או להינתק מהצל של עצמך.
ומה קורה כשהאנטיתזה פוגשת את התזה?ובכן היא תתקוף את התזה כמובן. אבל היות וכוחה שווה לכוח התזה, היא לא תצליח למוטט אותה, אלא אם כן נתקיים בתזה תנאי אחד. והוא: סדקים במעטה ההגנה. כלומר, האנטתיזה תצליח לחדור לתזה רק בתנאי שיש בתזה ישנו איזה חרך, סדק, שבר – דרכם תצליח לחדור פנימה. והסדקים הם: פקפוק, חוסר אמון עצמי, האשמה עצמית, דימוי עצמי נמוך, הטלת ספק עצמית וכו'. כל אלה הנם סדקים בתזה. הסדקים עצמם לא פוררו את התזה, גם לא החלישו אותה, אך הם מאפשרים לאנטיתזה נקודות חדירה. ולאחר שהיא הצליחה לחדור פנימה, היא מרעילה את המערכת מבפנים.

כך זה:
–  בחיי נישואין מוצלחים.
– בקריירה מופלאה
– בכשרון נדיר
– בעוצמה רוחנית.
ככל שאלה גדלים ומתעצמים, כך מתעצם ותופח הצל.
וכשהצל תוקף, והמערכת הסדוקה מתפוררת וקורסת – אף אחד לא מבין איך זה קרה. הרי הכול נראה כה מבטיח ומוצק. אך אף אחד לא ראה אצל גיבורי התזה את צל האנטיתזה התופח. וגיבורי התזה עצמם לא חשו  את תולעי הפקפוק העצמי חופרים בפנים, כמו בתוך שולחן חדש מעץ אורן משובח, חופרים וחופרים.
ואז בשעת קבלת פנים הכי מפוארת, כשכל המאכלים המשובחים מונחים על השולחן – והתיזה נוצצת במלא הדרה, מגיעה האנטיתזה, בדמות הקינוח הכי משובח, המונח על השולחן מעץ האורן המשובח, המלא במאכלים משובחים – והשולחן קורס בבת אחת.
***
17.7.2005
נ.ב.
מה זה? שואל עצמו הקורא, האם זה מן חוק כזה?
כן, חוק התזה והאנטיתזה.

זה קרה במקרה

                                     
חייו של אדם משתלשלים להם מלידה ועד מיתה. ובתווך המאורעות שמתרחשים או לא מתרחשים לו.
כשהאדם משקיף אחורה על חייו, יש לו תחושות משונות: הגישות ביחס למקריות מתפלגות לשתיים קיצוניות: האחת טוענת שהכל כתוב, כלומר יש גורל (אבל הרשות נתונה…הא הא, תודה על הרשות…).  ומן הסתם הנוטים לרוחניות בגרוש מאמצים את הגישה הזו. והשניה אומרת שהחיים הם טאבולה ראסה, יש לאדם אופי, חינוך ונסיבות והשאר, צירוף מקרים. החומרניים בגרוש מאמצים את הגישה הזו. 
ויש כאלה באמצע (ומן הסתם אלה הרוב) שאומרים, הכול עניין של בחירה וכוח רצון, אם לא תפעיל אותו – יהיה צירוף מקרים, אם תפעיל אותו תמצא לך נתיב משלך.
אך האדם עצמו בהביטו אחורה בחייו לא יכול להיות בטוח, זה היה אמור לקרות? ומה אם הייתי בוחר אחרת?

מה היה קורה אם אדם לא היה נכנס לאוטובוס מס. 54 בשעה ארבע ועשרה, אלא מחמיץ אותו ועולה על האוטובוס של חמש ועשרה, ואז לא היה פוגש את אישתו שעלתה אחריו וישבה במקום הפנוי היחידי שהיה, לידו.
דבר זה מזכיר לי מה שסיפר לי איש כלובטק רפי גינת, בפעם היחידה שפגשתי בו בחדר איפור לתכנית טלויזיה לפני שנים. אמרתי לו את שאומרים כולם, שהתפקיד הכולבוטקי תפור על מידותיו, וברור שאו שהוא נוצר לתפקיד או שהתפקיד נוצר עבורו. ואכן רפי מכהן בתפקיד עד כיום ומככב בראש טבלת הרייטינג, ובכן רפי סיפר לי שאז הוא בדיוק הוא סיים תפקיד במח' הספורט ונכנס למעלית עם מנהל תכניות כלשהו, שאמר לו שהוא מחפש מישהו במקום מנחה כלובטק שפרש, אם יש לו עניין, וכך הכל התחיל. ואז הוא אמר, זה לגמרי במקרה, אם לא הייתי נכנס למעלית הזו…
דוגמא נוספת למקריות היא תחנת הדלק שמשון בין בית שמש לירושלים. לפני מלחמת ששת הימים זה היה מכרה זהב, כל התנועה לירושלים עברה שם, והנה נסלל כביש לטרון, והתחנה שירתה רק את תושבי המושבים ותושבי בית שמש. אביו של חבר ילדות שלי, ניצול שואה, קנה חלק בתחנה, וחש כי הגיע למנוחה והנחלה, אך במקום מלוכה מצא אתונות ונאלץ לחזור לגרמניה ולמצוא פרנסתו שם.
ואם מדברים על מיקריות, אז מילה נוספת שמושלכת לתוך הקדרה המבעבעת היא: מזל. הנה יש אדם שכל שהוא נוגע בו מצליח, והשני כל שהוא נוגע בו מתפורר. האמנם? ואם ניתן לאיש המזל את עסקיו של חסר המזל, האם יצליח להנשימם לחיים? והאם המזל הזה אינו אלא כשרון בצירוף אינטליגנציה?
עד כמה חייהם של אישים בחיינו הציבוריים נגועים ביד המקרה, עד כמה הם פרי של גורל כתוב מראש, ועד כמה הם היו אלה שעיצבו את חייהם?
על כל פנים, אין דרך לבדוק אם מה שקרה קרה במקרה, ואם הנסיבות היו שונות, כל ההיסטוריה הייתה משתנה. כלומר מה קורה אם היטלר לא היה עוזב את האספה שבה הוטמן חומר הנפץ של המנתקש עשר דקות מוקדם יותר?כיצד הייתה נראית מפת העולם כיום? מחשבות אלו הן היפותטיות.


 

המציאות

מציאות. מה זו מציאות?
מהי המציאות?
כשאנו אומרים: 'מציאות'. למה הכוונה?
האם לכל אחד המציאות שלו? האם בכל רגע אנו פוגשים  מציאות אחרת? האם מציאות היא עניין סובייקטיבי ולכל אחד המציאות שלו? או שישנה הגדרה ברורה יותר?
אז הנה הגדרה של כש"א (כותב שורות אלו):
ובכן המציאות היא המפלס הנמוך ביותר בחיי אדם, למטה ממנו לא ניתן ליפול)  יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.(
מציאות היא זה שאנו דורכים עליו, ושנותן לנו משען ובסיס.
מן המציאות ניתן רק להתרומם אך אליה תמיד חוזרים.
לא בדיוק 'חוזרים',  נופלים, שוקעים, נוחתים. אל המציאות מתרסקים.
המציאות תמיד קשה, מתחת לכריות והפוך ששמנו עליה, היא קשה, וככל שהתרחקנו והמראנו על כנפי חלומות, תקוות, משאלות, כך תהא הנחיתה קשה וכואבת יותר. 
המציאות היא הקרקע ממנה המראנו. וכל הזמן הגרויטציה שלה פועלת להחזיר אותנו אליה.
החיים הם תהליך של התרחקות מן המציאות, אך זו תמיד משיגה אותנו. ואם לא תוך כדי, אז תמיד בסוף.
מציאות זה לא מה שאנו מקווים אליו,  שואפים אליו. מציאות היא מה שישנו, קיים ונוכח, מאחורי ומעבר למה שסיפרנו לעצמנו אודותיה.
ואכן, קל לברוח ממנה על ידי ניפוחה בעזרת האויר החם של החלומות.
מציאות זה מה שנותר לאחר שכיסינו את האוברדרפאט בבנק. וחזרנו למצב חשבון ריאלי.
עם זאת, מציאות אינה הקוטב הרע והשלילי  של החיים, בפשטות, המציאות היא הדברים העירומים, כמות שהם, ללא כחל או סרק: ככות, קוראים לזה הזן בודהיסטים.
המציאות של גופנו זה לא הלבוש, הדרגות, או האיפור. אלא הבשר העירום, והמציאות של הבשר העירום הם העצמות. מה שרואים, בצילום רנטגן.
והעצמות הן שנותרות בסוף. הן המציאות הסופית של גופנו.
מוות, הזדקנות, מחלה וכו' הן מציאות שאולי התחמקה מאיתנו במהלך החיים, אך הם מחכים לנו  להתאחד עמם לאחד שהשלמנו את מסלול הריחוף במהלך הילדות והנעורים. כל הזמן חיכו לנו שנגמור עם השטויות.
כל הזמן היו שם, ממתינים  שנרושש  את מצבור חלומותינו. ואת מכסת הזמן שהוקצבה לנו. שהרי המפגש החזיתי עם המציאות מתרחש באופן הכי טוטלי, ברגע שנגמר לנו הזמן.

אך יש גם להפריד בין המציאות של האדם. ובין המציאות בהא הידיעה. עד כה נכתב על המציאות של האדם. ומה לגבי המציאות, לא של האדם, אלא של העולם לתוכו נולדנו? ובכן כאן זה קשה עוד יותר. המציאות הזו קרה ואדישה לאדם -כאדם. היא אינסופית במרחבי הזמן והחלל שלה. א-פרסונלית לגבי קיומו של המין האנושי – ככלל, וקיומו של הפרט – כפרט.
ואם קשה לנו להתאפס על המציאות האישית שלנו, קל וחומר שיהיה לנו קשה להתאפס על המציאות של היקום והעולם. זו כה חסרת גבולות וא-פרסונלית, שזה בלתי נסבל.
וכך, המפגש עם המציאות הוא תמיד קשה כשהוא מתרחש, אך בדרך כלל הוא די בלתי אפשרי.  ועם זאת, רק שם מתחיל ורק משם יכול האדם להתחיל, לחיות. כי רק כשנוצרות השלמה, סינכרון וקואורדינציה עמה – רק אז יכול האדם להתחיל להיות ישנו, להיות נוכח, להיות.


3.7.2005