ארכיון הקטגוריה: החיים

ההבדל בין לחיות… ולחיות!

ונתחיל במשפט מפתח מוזר ומסתורי במקצת.

יש מוות אחרי החיים וישנו מוות אחרי ה'אין חיים'.

לכולם נדמה שאם אנו חיים זה אומר שאנו חיים. אז זהו שזה טריק של אוטוסוגסטיה.

רובנו עובר את החיים בשגרה של פעולות מכאניות (שבהן אנו יודעים איך לנהוג ואיך להתנהג. וכשאיננו עסוקים בפעילויות טכניות מכאניות במוד אוטומטי – אנו מצויים בציפייה למאורעות שיקרו. (קרוב לוודאי שלא יקרו…).

דוגמא לשגרה (או אוטומציה) של פעולות מכאניות היא נהיגה במכונית, אנו יכולים לנהוג מאות קילומטרים ולא 'להיות שם'* אך אם הולך רגל מתפרץ לכביש פתאום, בבת אחת אנחנו נוכחים שם לגמרי. סכנה תמיד מנכיחה אותנו. השאלה היא האם אפשרי ה'היות שם' ללא סכנה? ללא דופק מואץ וזיעה קרה?

לגבי רוב האנשים כשהם מתים הם מתים לגמרי (ככל בני האדם), אך כשם חיים זה לא אומר בהכרח שהם חיים לגמרי. האמת היא שהם לא. הם 'לא שם'.

רובנו נותן לחיים לעבור מבלי שנתעורר לכך שאנחנו חסרים: אנחנו לא 'שם'. כל העניין של להיות חי הוא ב'להיום שם', או בעצם: 'להיות'. **

החיים עוברים ואנו יכולים להיות נותרים מחוצה להם. פועלים אוטומטית, כבמתוך שינה.

ואם כך הוא הדבר, אז מה ההבדל המשמעותי בין היות חי להיות מת? הרי החי יכול לחיות כאילו הוא כבר מת, אך המת לא יכול לחיות כאילו הוא עדיין חי. [זו נקודת יתרון שיש לנו החיים על פני המתים, אך נקודת יתרון זו אינה מנוצלת בדרך כלל].

אז מה באמת ההבדל בין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח?

והנה מספר אנלוגיות שמדגימות יפה את ההבדל הזה שבין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח. (או ההבדל שבין 'לחיות…'  ל'לחיות!). אנו יכולים לשמוע הקראת שירה ולא להיות שם, הכי קל זה לא להיות שם בהקראת שירה, כי זו מצריכה תשומת לב מורכבת, רב רבדית. אך למשוררים או למרצים שמלמדים שירה באוניברסיטה, יש את זה בהחלט, אך קרוב לוודאי שכשהשיעור נגמר, הם חוזרים למצב 'הזומבי' הרגיל של הרוב.  

דוגמא נוספת קיימת בהבדל שבין שמיעה להאזנה (או הקשבה); ההבדל הוא הבדל של תשומת לב, שנעדרת בשמיעה בלבד, וקיימת בהאזנה או בהקשבה. ההבדל הזה של נוכחות בהקשבה – קיימת גם בהבדל שבין הסתכלות להתבוננות, בין פטפוט לדיאלוג, ושוב, הגשר בין שתי הרמות הוא תשומת לב. עוד דוגמא? בבקשה. סטודנט באוניברסיטה יכול לשבת בהרצאה, להיות פזור דעת, וכשיצא מן הכיתה, יכול להיות אפילו שהוא לא ידע מה היה בשיעור. ובטח שלא יוכל לתת תמצית אינטליגנטית של דברי המרצה. כדי להיות שם עליו לאסוף עצמו. (כמו שכלב רועים אוסף את הכבשים הפזורות  בשדה והופך אותם שוב ללהקה או עדר. (כי זו הדרך היחידה שכולם יוכלו לנוע למטרה אחת).

כדי להיות נוכח בהרצאה גם ברובד הפנימי צריך להכניס תשומת לב, לעקוב אחר דבריו של המרצה, לנסות להבין להיכן הוא חותר, מה נקודת הבסיס ממנה הוא יוצא לדבריו. ובמיוחד מה המשמעות של דבריו, ביחס למה שהסטודנט יודע עד כה אודות הנושא.

תשומת לב אינה מאמץ קל אך הערך שלה רב. מתי אנחנו שמים לב? מן הסתם כשאנו חוצים כביש רחב וסואן שלא במעבר חצייה. או בדוגמא הקודמת עם הולך הרגל שמתפרץ לכביש, או כשאנו מעבירים כוס קפה רותח מעל רגליו של אדם כדי להעבירו למי שיושב לימינו, והכוס מלאה כמעט לגמרי.

ואכן יש כאלה שיגידו שלחיות עם שימת לב באופן המשכי וקיים זה להיות כל הזמן במצב חירום (ואכן שלוש הדוגמאות הן סוג של מצב חירום). ואכן כן, לחיות בתשומת לב מתמדת, להיות שם כל הזמן – זה מבחינה מסוימת לחיות כל הזמן במצב חירום, אך אחרת החיים חומקים מאתנו. אך בחיינו הרגילים כשאין מצב חירום, אני מתמסרים בחפץ לב לטייס אוטומטי ותשומת הלב שלנו רדומה. וכך אפשר ללכת ברגל במסלול ידוע ללא תשומת לב כלל, לשוחח (ללהג) ללא תשומת לב, לאכול ללא תשומת לב. (אלא אם כן זה שופט בתחרות 'מאסטר שף'…) אבל אי אפשר לקרא ספר ללא תשומת לב, אי אפשר להבין הסבר של איך להגיע למקום כלשהו ללא תשומת לב.

 כל העניין הוא להפוך את תשומת הלב למודוס קבוע.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם באמת ניתן לחיות כך? עם תשומת לב בכל רגע? (כלפי חוץ וכלפי פנים –כאחד)? לחיות כל הזמן כאילו אנו חוצים כביש סואן ללא מעבר חצייה? האם זה  ניתן בכלל? הרוב יגידו, מן הסתם, שזה לא אפשרי, זה מעייף מידי ואם כן אז רק לפרק זמן מוגבל וקצר.

ובכן זה סוג של מצב חירום שדווקא ניתן להתרגל אליו. (כשמצב החירום נעשה הרובד האמצע של חיינו), לכוון את תודעתנו לתדר של מצב חירום תמידי כך שזה הופך להיות המצב הנורמלי. כפי שיכול להעיד כל חייל במארב או במוצב קידמי; מצב חירום הופך למודוס וויונדי, Modus vivendi. (מצב של מלחמה קרה שהופך לנורמה).

ולא מגיעים לזה בקלות או במהירות, כלל וכלל לא. זה עניין של תרגול ואימון. ונחישות.

כדי לחיות יש לעשות מאמץ תודעתי. אך לא מאמץ של הפעלת כוח, כזו שמחממת את הדם ומכניסה את המערכת למצב של Stress . אם אני צריך להידרש למילה או משפט שיגדירו את סוג המאמץ הדרוש לחיים מתוך תשומת לב קיימת -  הייתי מדבר על כוונה, התכוונות, כיוונון. אנו מכונה ברמה מאוד גבוהה, מספיק לשלוח הנחיה ואנחנו שם. (כפי שזה קיים בשיטת אלכסנדר למשל) כך זה אמור ויכול להיות, אך המערכת התרגלה לעבוד מתוך לחץ וסטרס. וקשה לעבור מעודף מאמץ לפעילות שרק נותנת הנחיה ואנחנו שם. אם צריך לתת לזה אנלוגיה אז אנלוגיה מתחום פיזיקת הקוואנטים תתאים יותר. המונח הוא קפיצה קוואנטית. קפיצה אל ההיות. אל להיות, אל ה*Dasein. ואולי הדימוי או המילה היותר מתאימה, במקום הפעלת כוח מכאנית, ישנו Projection  השלכה של התודעה לעבר היות נוכח.

זו הרמה הגבוהה של לחיות; להיות שם תודעתית והווייתית, כשלא מדובר בהפעלת מאמץ מכאני כלל.

ישנן 3 רמות  של לחיות את החיים.

  1. הרמה הנמוכה והמכאנית והאוטומטית ביותר היא רמת הצרכנות (Have To) ולא משנה אם זו צרכנות של הגות גבוהה, מוסיקה קלאסית, פורנוגרפיה או מאכלי גורמה (או ג'אנקפוד). צרכנות היא צרכנות; להספיק ולדחוס עוד ועוד אובייקטים לצריכה.  וברמה זו תשומת הלב נעדרת לחלוטין.

  2. הרמה הבאה (הגבוהה יותר) זו רמת הפעילות (Do To). כאן זו הרמה של עשייה, הריצה אחר משהו, התחרות. להספיק לדחוס לתוך היום עוד ועוד פעילויות ומטלות. כאן בכל אופן צריך קצת יותר תשומת לב מאשר זו הקיימת בצריכה של משהו. הייתי אומר בהערכה גסה, שכאן יש כ10% של תשומת לב, לעומת 90% של פעילות מכאנית אוטומטית.

  3. הרמה הגבוהה והיחידה שבה אדם באמת נוכח וחי היא רמת ההיות

To Be )) מאה אחוז של תשומת לב כל הזמן. ואז זה כבר לא מאמץ בכלל, זה פשוט להיות. כפי שהפרח הוא רק להיות, ופרה היא כולה היות (To be ) גם הכלב והחתול הם בהיות שלהם. כול כולם כאן, לגמרי.

אה, כן ועוד דבר קטן… בלי שקט פנימי, דממה ורוגע מוחלט ברגשות, ביצרים ובמחשבות, ההיות לא יצליח להיות.

**

גבריאל רעם, 4.7.14

**

* ה'להיות שם', הוא מונח ידוע של הפילוסוף הגרמני היידגר. בגרמנית ה'היות שם' נקרא: Dasein  ולטענתו זה מה שחסר בקיום האנושי הרגיל, אין לנו את ה'היות שם',

** מונח זה של 'להיות שם' קיים לא רק אצל היידגר, הוא קיים בשיטת הדרך הרביעית של גורדייף, והיא ידועה בשם: "זכירה עצמית' ואצל ויליאם ג'ימס זה ידוע בשם: אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) . או ביתר פשוטות: מודעות עצמית. לאחרונה זכתה 'ההיות שם' (או מתן תשומת לב כדרך חיים) לפופלריות דווקא דרך מונח בבודהיזם: מיינדפולנס Mindfullness  שכיום מוכנס לטיפול הפסיכולוגי, לבתי כלא, , בתי ספר ואומצה על ידי סטיב ג'ובס  (אפל) ומארק צוקרברג (פייסבוק).

—————–

הערה: מן הראוי היה שרשימה זו תיכלל בסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", אך לצערי היא נכתבה לאחר שהספר יצא לאור…

מחשבות ספקולטיביות אודות המוות

יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.   כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.   כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.

קוהלת, פרק ט'

**

הסיבה לכך שחיים אורגניים על פני הפלנטה חייבים למות ולהתחלף אחת לכמה זמן – אינה מבחירה, זה אילוץ.

החיים האורגניים כאן מוחזקים על ידי אנרגיות קוסמיות שמגיעות לכאן, דרך השמש בעיקר.

ולגבי האנרגיות – אין כל בעיה עם האנרגיות, כל יום הפלנטה נשטפת מחדש על ידי אנרגיות טריות שמגיעות הנה כל בקר.

הבעיה היא השחיקה של החומר החי של המערכת הגופנית-מנטלית וגם הרגשית. כל אלה נשחקים במהלך הזמן, המערכת המנטלית מאבדת מן הצלילות, החדות ובהירות המחשבה, ובעיקר הזיכרון נשחק מאוד.

 המערכת הרגשית נשחקת בגלל בעיקר בגלל הדחקות של פגיעות רגשיות שהם ספגו במהלך השנים. וככל שרבה ההדחקה של רגשות פגועים, כך המנעד הרגשי שנותר לאדם נעשה יותר ויותר מצומצם (ככל שיש יותר רגשות פגועים מודחקים). ואם הרגשות לא מודחקים, אז ההפך קורה והטורים עולים רמת ההתרגשות עולה וזה יוצר רגשות בטורים גבוהים, כמו מנוע שואג שלוחצים לו יותר מידי על דוושת הגז. ורגשות על טורים גבוהים במשך הרבה זמן שוחקים את יכולת הקליטה והרגישות של המערכת הרגשית.

מה שלא נשחק זו הנפש (והתודעה, אם מפתחים אותה).

החלקים הגבוהים (במידה והם נשמרים או מפותחים), יכולים להחזיק במצב צעיר ובריא שנים ללא סוף. אלה רק החלקים הנמוכים, התומכים – שנשחקים.

עד כה דובר במערכת המנטלית והרגשית. עתה אנו מגיעים לגוף עצמו ולאברים החשובים שהוא מאכלס. ובכן, החלק הגופני עשוי ממולקולות של חומר הבונה את הרקמות והאברים שלנו. ואחרי גיל מסוים, חלק מן האברים כבר לא מתפקד במאה אחוז, והתפקוד הולך ויורד ככל שהגיל עולה, וכשמספיק אברים נמצאים בתפקוד מינימום, האדם מתקרב לסופו, בצורה זו או אחרת.

כל זה מתחיל הרחק מאחור. זה מתחיל בזירעון שנושא טעינה חיובית, וביצית שנושאת טעינה שלילית, הנפגשים ברחם האישה, ומתחילים להתחלק, וכבר יש שם אינטליגנציה מופלאה, כי הם יודעים להתחלק כך שנבנה גוף מסוים מאוד. אבל על פי מודל קבוע. בשלב כלשהו, בדרך כלל בשבוע העשרים, באמצע ההיריון נשאב פנימה חומר אנרגטי, שאפשר לקרוא לו נפש, ואז אפשר להרגיש את התינוק זז ובועט ברחם.

(איני משוכנע במאת האחוזים שכל רופא יהיה מוכן לחתום על הכתוב כאן…) .

ומזמן הלידה החומר האורגני של גופו של התינוק ממשיך לצמוח. מגיע לשיא בסף שנות העשרה, ומרגע זה והלאה, משהפסיק לצמוח, הוא מתחיל להישחק.

מעניין מה שקורה כאן. כפי שנכתב, חומר אורגני במהותו לא יכול להחזיק ללא סוף, עם הזמן ועם הפעילות הוא מתבלה בדיוק כמו זוג נעליים חדשות מרגע שנועלים אותם, זמנם קצוב. או זוג מכנסיים, אי  אפשר ללבוש אותם לעד, מלבישה להתפשטות וכן הלאה הבד נשחק, תפרים נפרמים, החוטים נעשים דקים יותר. ובמקומות מסוימים מתחילים קרעים בבד. זו השחיקה. דומה למה שקורה לאברים שלנו, הכבד, הטחול, הלבלב, הראות ובעיקר הלב, שעובד הכי קשה מכולם.

היה מצוין אם היו בונים גוף לפעם אחת וזה מחזיק מעמד ולא  מתקלקל או מתבלה כעבור כמה זמן.

אבל זה לא אפשרי. ומדוע? ובכן כאן יבוא הסבר קצת משונה. זה תלוי באיכות החומר… כן, כן. אין ספק שאיכות החומר על הירח נמוכה יותר, (הכל סלעים) ושם אי אפשר בכלל ליצור חיים אורגניים. פה על הפלנטה החומר המשובח ביותר שמור לבני אדם, שגופם מעודן, מורכב ומפותח יותר. (מחשבה: ואם יש הבדלים כאלה בין רמת החומר של בני אדם לחיות, האם לא נראה הגיוני שכך יהיה, ברמה פוטנציאלית לפחות, גם לגבי הבדלי הנפש בין בני אדם?).

בכל אופן רמת החומר כאן על הפלנטה היא לא משובחת במיוחד, ככל שהאיכות נמוכה יותר – כך הבלאי יהיה מאסיבי ומהיר יותר. החומר כאן יכול להחזיק מעמד מקסימום כמה עשות שנים. אך מה זה כמה עשרות שנים בקנה מידה קוסמי? לעומת אורך חיים של כוכבים, סופר נובות וגלקסיות? זה כמו ההבדל בין שניה אחת למאות אלפי שנים. אפשר להניח כי על השמש איכות החומר גבוהה יותר והבלאי נמוך יותר.  ועל כן מחזיק מעמד הרבה יותר זמן. (שוב, זה נשמע משונה, נא לזכור, אלה ספקולציות ותו לא. דמוקרטיה נכון?).

עד כאן על האברים והגוף, הרגשות והמחשבות. לא חסר כאן משהו? ומה עם עצמיות? עם תחושת עצמי? אני? היכן זה בכל הקשקוש הזה?

 אז צריך להבין משהו לגבי אינדיבידואליות וזהות עצמית; אני, אגו וכל זה – זו פריבילגיה מפוקפקת השמורה לבני אדם שנולדים עם מודעות מוגבלת מאוד,  מספיק מוגבלת, כדי לתת להם חופש מוגבל לבחור בהתפתחות רוחנית, אבל אם הם בוחרים בהנאה וכיף, אין מה לעשות, הגדם שהיה יכול להיות  עץ ענק מצמח גידולי פרא, שאחד השמות שלהם זה אגו.

בודהא עצמו, כפר בדעה שהנפש היא האני העצמי שלנו. וקבע שהעצמי לא קיים. כל אדם הוא חלק מן הקוסמוס, וההרגשה שהוא אינדווידואל בעל זכרונות, רצונות וחרדות שהם רק שלו היא אשליה בלבד.

הבריאה (או האינטליגנציה שמנהלת אותה) לא מכירה בזהות עצמית, אני, אגו, אינדיבידואליזם וכו'. רק ברמת האנרגיה הנדרשת בגלל הרמה שאליה האדם הצליח לשדרג את תודעתו על ידי עבודה מאסיבית על רגשותיו ותגובותיו; להפחית את התגובה המכאנית, את ההתפרעות הרגשית, ואת העצבים החלשים שקורסים כשהעומס גדל. כשאדם הצליח לשלוט בכאוס של החלקים הנמוכים, רגשות, מחשבות, יצרים וכו', אז הוא משדר תדר אחר, גבוה, מעודן יותר. והיות והקוסמוס עובד על שיטת הקולן, אז מה שהתודעה של האדם שעבד על עצמו משדרת, מביא אליה אנרגיה באותה הרמה.

הנה הדגמה חזותית על אפקט הקולן, שהוא הדרך שתדרים גבוהים מתקשרים ביניהם, על סמך זהות או שוני בתדר. זהות בתדר מקבלת תקשורת, שוני בתדר, אין תגובה.  

עד כאן הכול ברור (כאילו), סוף הגוף להתפרק עד לרמה של אטומים וכך נבלע בטבע, הנפש חוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות, הרגשות והמחשבות מתפרקים כמו הגוף, אם אין להם מרכז אנרגטי גבוה משל עצמם, (שזה יכול רק להיעשות תוך כדי עבודה פנימית אינטנסיבית וממושכת). הדבר הזה שאנו קוראים לו: "'אני", זה לא יותר מאשר אוסף אקלקטי לא מגובש, של מצבי רוח ותכונות אופי (ברובן גנטיות) שמיד מתפזר עם מות האדם. אז כמעט הכול מתפרק למרכיביו הראשוניים, במידה מסוימת חוץ מהנפש, שחוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות… ברור שאם אדם לא פיתח תודעה שהיא מעל לממוצע, לא יהיה בו משהו שיישאר אחרי המוות, הכול מתפורר, וחוזר לכור מחצבתו. עד לרמה הכי קטנה של החומר. כי גם הרגשות והמחשבות הן חומר ואם לא נעשתה להם מגנטיזציה, כלומר עם לא עובר דרכם כוח חשמלי חזק יותר – הם נשארים ברמת תת מגנטית. במגנט כל המולקולות הן על אותו התדר 'ומצביעות' לאותו כיוון. אז אם הרגשות והמחשבות נשארות עם זרם חשמלי נמוך ואין להם התחככות, עם אדם ברמה גבוהה יותר, אין צ'אנס שהרגשות והמחשבות שלהן יתמגנטו, ויצליחו אולי לשרוד את מכת המוות.

עד כאן הכל ברור, (כאילוJ ) ועדיין נותרת שאלה אחת פתוחה, נגיד שאדם הצליח לפתח רמת תודעה גבוהה מרמת האנרגיה כאן, וכל חייו הוא מייבא אנרגיה מגבוה, אזי השאלה היא מה קורה לתודעה שלו? (לאחר המוות), האם גם היא מתפרקת. או מרמה מסוימת והלאה ישנו מרכז מגנטי שמאחד כל המולקולות והאטומים. ואז? האם יש לתודעה הזו תחושת של עצמיות, האם התודעה הזו 'זוכרת' למי היא שייכת? הרי העצמיות מתפוררת ברגע שהגוף קורס והאדם מת, וכל שנשאר, אולי, זו תודעה מפותחת, אולי, (שמורכב בעיקר ממרכז רגשי גבוה, אם יש, ומרכז מנטלי גבוה אם יש). אך אז מה קורה להם? מה קורה לתודעה מפותחת? מה דרגת הפיזור שעובר עליהם. מה היכולת שלהם להחזיק בתחושת עצמיות. או שזו מתפרקת מיד עם המוות, וכל שנותר, אם נותר זה מה שהאדם הצליח לפתח מעל לרמה הממוצעת, הקיימת. אך אולי ללא ידיעה שזה הוא, כי אולי תחושת הזהות העצמית מתפרקת איך שלא יהיה ולא שורדת את השוק של המוות… וכל שנותר זה גוש אינטליגנטי של תודעה מפותחת שמשוטט בחלל. ומה קורה אתו? זה סוף החידה…

  • **

  • גבריאל רעם

  • 26.5.14

ספר חדש, מאת גבריאל רעם: "החיים, רשימות מן הגלות"

וכאן אציג הקדמה לזרמים המרכזיים שבהם עוסק הספר:

האם ישנה אלטרנטיבה ל'שיטפון' ספרי הניו אייג'.

למתבונן בספרי רוחניות חדשים, ואף  באתרי רוחניות למיניהן, ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד 'טיול אסטרלי' (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).

ברובם אפשר למצוא נוסחה כמעט לכל מדווה, דאגה, חוסר סיפוק קיומי ובעיקר חיפוש אחר משמעות ואמת. ישנן דרכים אטרקטיביות של מומחים מטעם עצמם (ברוב המקרים) שמציעים פתרונות (כמעט ללא עבודה עצמית), שיאפשרו לך להגיע לנירוונה או להארה בשבעה צעדים קלים. המשותף לרובן היא חוסר ההשקעה והתמודדות האישית על המחפש עם עצמו, כל שצריך זו הצטרפותו לדרך או לכת, לצרוך את הידע שהמורה או הגורו מעביר, או למצער, רכישת הספר והמלצתו למחפשים אחרים.

אדם רציני, וגם לא מחפש אחר האמת או משמעות, שומר נפשו ירחק מאתרים וספרים אלו, המדיפים ריח שווה לכל נפש עד למרחוק. ומה גם כשחופרים קצת – כולם דומים להפליא אלו לאלו: חשיבה חיובית, לשנות את דרך ההסתכלות על העולם, העולם יותר יפה ממה שנדמה לנו, ובעזרת התמקדות במה שטוב, הטוב ימשך אלינו כבחבלי קסם. העולם יפה, שנה את הדרך שאתה מסתכל עליו. והפתרון לכל זו האהבה.

והמחפש האומלל חש משיכה חזקה מכיוון הנפש שאומרת משהו כמו,"יש יותר בחיים האלה, שאיני מבין, שהוא משמעותי וטבול באמת וחוכמה, אבל אני מסתובב במעגלים סביב הסבל של עצמי".

מרוב עצים לא רואים את היער. המחפש של היום מבולבל יותר מזה של לפני 40 שנה.

מבין כל השפע המסחרי הזה, מגיח ספרי החדש, שונה ודי מפתיע,  וגם שמו מפתיע, מעט משונה: "החיים, רשימות מן הגלות". אני מפרסם שנים רבות רשימות ומאמרים באימגו, ואני שמח לבשר שהרוב הגדול של הרשימות לא הופיעו באימגו. שהייתה ועדיין אכסניה נפלא עבורי.

גבריאל רעם, למעשה אני עוסק שנים רבות במה שתלמידו של גורדייף, אילן עמית ז"ל מכנה בשם: 'עבודה פנימית'. אני מעדיף לכנות את זה בשם מעט יותר אניגמטי: 'מיסטיקה קיומית'. אך המשותף לשניהם, היא המשוכנעות, כי האדם כפי שהוא כיום, אינו מצוי בשיא התפתחותו הרוחנית, הנפשית והיצירתית, ומה שמבדיל בינו לבין רמות גבוהות יותר של קיום פנימי, זו עבודה פנימית. אילן עמית ושאר השכטריסטים (תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר מחיפה) התמסרו לעבודה בשיטתו של גורדייף ושל תלמידו שכתב ספר בעקבות שיטתו של גורדייף: "בחיפוש אחר המופלא".

השתתפתי בקבוצות של הדרך הרביעית במהלך השנים. ואין ספק שמה שכתוב בספר הושפע משם, אך אני מושפע גם מזרמים אחרים. הספר אמנם מתחיל במונחי יסוד של הדרך הרביעית, אך מזה זמן פיתח לו גישה ודרך התבוננות על עבודה פנימית משלו.

הספר אינו פונה לכול המחפשים, הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", או כשם סיפרה של ד"ר איילין ארון, "אנשים רגישים מאוד". או כפי שאני מכנה אותם בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים", (שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים). שם אני פונה לאאוטסיידרים, אותם אני מכנה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שהחברה מפלה אותם ומתייחסת אליהם כאל חריגים, ולעיתים קרובות כבעייתיים. וחייהם קשים מלאי ספקות עצמיים.

הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ותוך כדי כך מוצא פגמים וליקויים בחיים שהוא פוגש במסעותיו, אך כל זה אינו מפריע לו  לקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.

הקורא המשתאה ימצא ברשימות, תובנות ואופני התבוננות ש'הופכים על הראש' דרכי התבוננות מקובלות, למשל האושר, שמוצג בספר כגזר לפני אפו של החמור כדי שיתחיל לנוע קדימה ולעבוד. או הזמן. בדרך כלל אנו שומעים  מ'נביאי' הניואייג' שצריך לחיות בעכשיו, בהווה. אני דווקא, מתנגד לחיים בהווה, ורואה זאת כחיים במקטע אגואיסטי, שמבודד את האדם מן הדינמיקה והזרימה המבורכת של שלושת מצבי הזמן: עבר הווה ועתיד, ניתן לחיות בשלושתם, בעת ובעונה אחת, כדינמיקה תלת ממדית.

במקום להמריא אל גבהי הקדושה והשלווה הפנימית. הגישה בספר זה היא דווקא הגעה לשינוי מצב תודעה, (טרנספורמציה תודעתית, בלשונו של המחבר) דרך מעבר דרך החלקים הקשים והכואבים של הקיום. לטענתו (כפי שטען הפסיכולוג הקיומי רולו מיי) דווקא במעבר דרך החרדה, הקושי והפרדוכס ניתן להגיע לגבהים של התעלות רוחנית. בספר זה אני מעביר את הקורא דרך הכתיבה הקשה (תרתי משמע) של מרטין היידגר, ר. ד. לייינג, ואלבר קאמי, ודווקא במעבר דרכם ניתן למצוא את התעלות הנפש. וכבר כתב על כך הפילוסוף הישראלי: שלמה גיורא שוהם וקרא לזה: "גאולה דרך הביבים", הוא בעיקר התכוון לגיבור גדול שלו שעשה זאת במחזותיו: ז'אן ז'נה.

ודווקא המיזוג הזה בין אקסיסטנציאליזם קודר אך מציאותי, ובין התעלות הנפש,, דרך ההתמודדות עם הממד הקיומי – הם שמקנים לספר זה את ייחודו, (אולי את קיסמו,) ואת דרך המוצא מן המעגל הסגור שמחפשים רבים כלואים בתוכו.

לסיכום:

הכתיבה בספר, היא בעיקר (אך לא רק) מכוונת לאאוטסיידרים, זאת דרך כתיבה מרדנית, אולי חתרנית ולעיתים אף מעט עוכרת שלווה. שבאופן קסום ולא צפוי, יכולה דווקא להעביר את הקורא למצבי תודעה גבוהים. (בסגנון "גאולה דרך הביבים").

הבלוגים שלי באימגו:

. http://www.e-mago.co.il/users-456.htm

 

**

"החיים, רשימות מן הגלות", הוצאת ניסן,       יצאל אור במאי 2014

 

 

תהליך העלמות האנושיות

הזר

בנינו טירה מקופסאות קרטון

בחצר האחורית הצרה ונטולת הדשא

כאדם חסר פנים עמד במעבר בשמש,

ידיו בכיסי מעיל הגשם מתבונן בנו

והוא אף פעם לא הלך משם.

 

אתמול

עמדתי במעבר

במעיל הגשם הישן ביותר שלי

מתבונן בילדי השכנים

בונים טירה מקופסאות קרטון".

ג'רלד לוקין

**

חלק  א':

בחרתי להתחיל עם השיר הזה של לוקין. כי עבורי, ואני מקוה שגם עבורכם, הוא מעביר את מסר הניכור, ובעיקר את חוסר האנושיות.

המדובר על מצב של התדרדרות, כמו למשל אלצהיימר, החולה אף פעם לא מחלים, לא משתפר, והמחלה לא נעצרת. המחלה שלנו היא ניכוריוזיס. התפוררות והתנוונות איטית ומתמשכת של המולכים העצביים של תחושות של אנושיות כלפי אחר.

אנו מכירים מחלות שמכות באנשים, באנשים זקנים, מחלות כרוניות אנו קוראים לזה. מחלה כרונית, היא מחלה שלא יוצאים ממנה ובסוף מובילה למוות. אני זוכר כילד, הלכתי לבית הספר דרך בית חולים למחלות כרוניות, (ברח' תל חי בירושלים) וכמעט כל בקר, הייתה גופה, בצריף העשוי מפח מגולוון, שעמד בפאתי בית החולים, ממש על המדרכה.

אך איננו מכירים מחלות שמכות באוכלוסיות שלמות. מחלה שאחת הסימפטומים שלה היא דמנציה של היחס לאחר. ניכור הוא מוות (בינאישי) זוחל , כמו קפיאה של אדם לבוש בקושי, המצוי כל הלילה בשלג. בהתחלה קופאים האברים החיצוניים, האף, האוזניים, קצות האצבעות, ואז זה זוחל פנימה, עד שמגיע לכלי הנשימה וללב.

כך בניכור, רק שאותו לא מרגישים, כי כל העניין באיבוד האנושיות, מבוסס על איבוד רגישות ומודעות בו בזמן, למשהו שהולך לאיבוד. ואתה לא יכול להיות מודע למשהו שמתנוון אצלך, כי מה שמתנוון אצלך זה בדיוק מה שאמור לעשות אותך מודע לאותו דבר שמתנוון אצלך, רגישות לאחר. אם רגישות לאחר מתנוונת, איך נדע? 

מרגישים פחות ופחות, נעשים יותר ויותר כהים, אטומים לסימנים קטנים של מצוקה וסבל אצל האחר, זה פחות ופחות מזיז לנו. וזה כה נוח, כי הרגישות הזו מעצבנת, כל דבר קטן מקפיץ את העצבים הקטנים ואת החיישנים הזעירים בתוכנו. באיבוד רגישות לאחר, רואים את העוול שנעשה לו, או את סימני הכאב הרגשי הקטנים המופיעים כדליפות בשפת הגוף שלו, וכה קל לעבור הלאה. שום דבר כבר לא מתריע בתוכנו.

והכי 'עוזר' לנו לעבור הלאה, זה שיתוף הפעולה השקט של האחרים עם ההתעלמות שלנו. עוברים הלאה כולם. אף אחד לא ינזוף בנו על ההתעלמות. להיפך, אם נעשה רעש, ינזפו בנו, אנחנו מגזימים, זה לא כל כך נורא, וחוץ מזה, וחוץ מזה, וחוץ זה, (אף אחד לא יגיד את המלים הבאות, אך זה משודר) מה זה עניין שלנו? מה זה קשור אלינו? אין לנו צרות משלנו גם מבלי לשם לב ששהוא עגום היום ועיניו כבויות כבר חודשיים?

חלק ב':

כל זה החל מפעפע בי למקרא כתבה במוסף הארץ של יום שישי, 28.3.14. הכתבה נקראה: "השואה כפי שלמדנו.". עוד כתבה על ניסיונות של  "יד ושם" להקים ולשמר מודעות לנושא השואה, והפעם הכתבה הייתה על מרצים ישראלים שעושים זאת בבתי ספר בגרמניה. הילדים הללו, לא רק שאינם כבר נכדים של אלה שלקחו חלק בהשמדת היהודים, הללו היו כנראה כבר סבא רבא שלהם. במלים אחרות: זה קרה לפני המבול.

אני זוכר, כילד, למדנו על מלחמת השחרור, והיא התרחשה, כשבע שנים לפני ששמענו על  'גוילי אש' ושמות כמו ג'ימי, שירים כמו: 'אליפלט' וכו'. ואכן זה היה עבורנו כתקופת המזוזואיקון. שלא לדבר על ילדים ששומעים על משהו שהסבא רבא שלהם אולי השתתף בו.

רוב הכתבה הייתה על גדעון גרייף, פרופ' להיסטוריה, זמר דתי כילד.

הנה קטע מדהים, לא יאומן מתוך הכתבה:

"רוב התלמידים הגרמנים, כך מעיד גרייף, מביעים  אמפתיה לגורל היהודים בשואה, מגלים עניין בפרק האפל בהיסטוריה  של המדינה שלהם, ושואלים שאלות אינטליגנטיות, המביעות התמצאות טובה. איזה נוער נהדר אני פוגש, איזה אנשים צעירים מופלאים! איפה הם היו אז. למה קולם לא נשמע אז"? הוא תהה בסוף חודש נובמבר  האחרון, כשהתלוויתי אליו לשבוע מרוכז של הרצאות במערב גרמניה. הנוער הגרמני מגלה יותר ויותר עניין בשואה – הפוך מהמצב שממנו חששנו בעבר. הם  לומדים על השואה מעל ומעבר, המורים שלהם מקדישים לנושא השואה זמן ניכר, הם נוסעים לאושוויץ למסע  לימודי ומקדישים  לנושא יותר זמן ממה שהמסגרת הפדגוגית מחייבת", אומר גרייף".

עד כאן הפיסקה. לו היו לי שערות – הן היו סומרות. לא להאמין למה שכתוב כאן. האופטימיות של גרף משכנעת. אך הסאבטקסט שעולה ממנה, הוא שאבות סבותיהם נתקפו בסוג של וירוס מטורף, ולא רק שהם חסינים מפניו, אלא שהם לומדים מן המחלה של אבות סבותיהם וזה הופך אותם לאנשים טובים יותר ורגישים ומודעים יותר לעוולות הזולת. אני יודע, זה לא כתוב כאן. אבל זה יותר גרוע, זה מרומז, וזה נכנס יותר עמוק, ואין דרך להיות מודע ולהתגונן מפני זה.

מה, באמת? נוער נפלא? אנושי? אז אבות סבותיהם היו מה? מוטציה מטורפת של הטבע? ועולה מן הכתוב שאולי טוב שכך, כי כתוצאה מכך (מרמז גרייף) הצאצאים שלהם יהיו יותר זהירים מליפול לאותן מלכודות של לשים מיליוני אנשים בתאי גזים.

כל שצריך זה אדם מלומד שמראה מה קרה, מסביר, התלמידים מבינים, והם לא יעשו דבר כזה שוב. כאילו הכל הוא עניין של הגיון. ולנאצים פשוט לא היה הגיון, וכשמקנים את זה לתלמידים הם יהיה אולי אנושיים יותר?

והמסר היותר נורא הטמון מאחורי המלים זה המסר שחוסר האנושיות הנורא והמפלצתי של הנאצים. לא קשר אלינו, אנחנו אחרים, ובעקבות הלימוד ממעשי הזוועה שלהם נהיה אפילו יותר אנושיים. חוסר אנושיות? לא בבית ספרנו. זה קרה לאחרים, למה להם? השד יודע. וירוס אולי? אבל זו תופעה חד פעמית. ועכשיו, אחרי הנאצים, נהיה אפילו עוד יותר רגישים לסבל של אחרים.

איזו הולכת שולל נוראה.

הם לא רואים? לא רואים את חוסר האנושיות המשתולל בכל מקום, ותמיד בשקט בשקט, על ידי התעלמות מתורבתת, מנומסת אפילו. מכבים את האנושיות בתוכנו פנס אחר פנס, ובחושך לא רואים את הסבל והמצוקה של הזולת.

לא! הנאצים לא היו תפעה ביזארית, מטורפת, חד פעמית, מוטציה, וירוס. משהו שקורה רק לעם מסוים ורק לדור מסוים, ורק תחת שליט מטורף מסוים. הנאצים לא עד כדי כךרחוקים מאיתנו. ההתעלמות הקטנה שלנו ביום יום האפור מצוי על אותו קו רצף. שלהם אגרסיבי אקטיבי, שלנו אגרסיבי פסיבי.

הם נתנו ביטוי מטורף,מוקצן ואיום למשהו שאולי בצורה מאוד פסיבית חי ביום יום האפור בינינו לבין אחרים. לא ממש איכפת לנו. להיפך, שלא יביאו את מגיפת הרגישות האמפטית לבית שלנו למשפחה השלווה שלנו. נניח שאנו מתארחים בביתו של זוג שחווה קשיים בזוגיות. אפילו אם בני הזוג הללו נמצאים בתהליך מטורף של גרימת סבל הדדי קשה זה לזו, בואו נדבר על משהו נעים, על דברים טובים, לא על זה, למען השם, לא על זה.

ועם זאת, אנחנו לא רעים. כואב הלב לראות יולדת מאבדת את ולדה ומתה כתוצאה, כנראה, מרשלנות רפואית, אנחנו בהחלט מצקצקים. ולראות תינוק משוטט על הכביש כי הלך לאיבוד, ליבו של מי לא יחלץ מיד לתפוס אותו ולהביא אותו לתחנת המשטרה הקרובה. לא איננו רעים לאחרים. לא מעט אנשים יעצרו כשהם חוזים בתאונת דרכים ואפילו יסיעו בעצמם את הפצועים לבית החולים.

וגם את הורינו הדמנטיים והסובלים נקפיד לבקר פעם בשבוע (לפחות) במוסד הסיעודי.

וישנם רבים המתנדבים באירגוני סיוע למיניהם, לעובדים זרים, לאימהות חד הוריות, לנשים מוכות. לעניים שאין להם ארוחה חמה ביום.

אך אולי כל זה אינו אלא עלה תאנה. איך אנו מגיבים לאדם בעבודה, סתם בעבודה. שיושב איתנו לקפה ואולי לפתע יגיד (למרבית הפלצות שלנו): "קשה לי בחיים, אישתי עזבה אותי ואיני מוצא את עצמ". האם האנושיות תפרוץ מאיתנו כגייזר אדיר, או נגמגם, לא נדע מה להגיד, ננסה לנחם. להציע להרשם לאתר הכרוית באינטרנט ("אני בדיוק מכירה מישהי שהתגרשה, והכירה שם בחור חמד והם מה זה מאושרים").

 

חלק ב':

בני אדם הצליחו להשתחרר  מן האנושיות שלהם.

כי יכול להיות שהאנושיות נתפסת כמשקל מכביד.

אנושיות מסרבלת את המעבר דרך החיים. כשיש קשיים אצל האחר, אנושיות לא מקלה, שהרי צריך להתחשב באחרים, ולקחת אותם בחשבון ולהתייחס אליהם.

קשה לנו להיות אינטימיים עם אחר, (רק בגלל שכמונו, הוא אדם).

עם זאת אנו רגילים שהכל אישי, כל מה שנוגע לנו; המקום ההיררכי שלנו אצל האחרים, הכבוד שאנו מקבלים (או לא) יחס פוגע מצד אחרים – כל אלה תופסים את המרכז של תשומת הלב שלנו, וכשזה כך, אין מספיק מקום להתייחס לאחרים שלא בהקשר האישי שלנו. (של איך אנו נתפסים בעיניו וכו').

מרוב 'אני' אין מקום 'לאחר'.

ובמיוחד כשמוסיפים לא סתם אחר שעומד בתור לפנינו או אחרינו בסופר, אלא אחר שקולטים ממנו את הכאב שלו, הייאוש שלו, המצוקה שלו, את מצב השפל של התקוות, ומצב הגאות של האכזבות – למי יש כוח לזה בכלל? אצלנו זה מופיע כסירבול, אין לנו את המלים, לא יודעים מה להגיד, אך האמת היא שכשאנו נדרשים לאנושיות כלפי האחר, אנו כמו במדינה שאיננו דוברים את שפתה, אנו כקרפיון שמוטל מחוץ לאמבטיית המים. זה מחוץ לתחום שלנו

אבל שיהיה ברור, איננו רעים, מושבים קדמיים באוטובוס שמורים לנכים. כמישהו חונה בחניית נכים, ואין לו תוית נכה, רבים מאיתנו יגשו אליו וידרשו שיפנה מקומו מיד. נעצור את המכונית במעבר חציה כשאישה עם תינוק בעגלה ממתינה בסבלנות לעבור. שלא לדבר על תינוק שהושאר באוטו עם חלונות סגורים ביום חם. אוה אז נעשה רעש גדול.

אבל כל זה טכני. לא מערב את הנפש שלנו, את האכפתיות הפנימית שלנו. זה מזעזע אותנו כאזרחים אך לא כבני אדם (בעלי נפשיות ורגישות לאחר).

האם אנו יכולים לתאר לעצמנו את המחזה הבידיוני הבא. אדם מבוגר ניגש לקופאי ברכבת ובמקום לנקוב בשם המקום אליו ירצה להגיע, ואם חפץ הוא רק בכרטיס הלוך או בהלוך חזור, הוא אומר לו משהו כמו: "קשה לי בחיים, עצוב לי, בודד לי. אלה לא החיים שחשבתי שיחכו לי. כל כך רציתי רק לדבר עם מישהו, להגיד משהו על זה למישהו, לאחר כל הימים הבודדים הללו". איך יגיב הפקיד/ה לגוש האנושיות השותת דם וכאב הזה שמונח כה לפתע על המשטח שנועד לכרטיסים מצד אחד ולכספים מן הצד השני. (האם ינטוש לרגע את הכסא, ייצא החוצה ויחבק את האיש הכה צמא ונואש לחום אנושי?).

או דוד שבא לביקור אצל בן אחיו, והלז שואל מכאנית: "אז מה נשמע"? והדוד עונה: "רע לי בחיי ויש לי הרגשה שלאיש לא איכפת". אך כה רבים מאיתנו חשים ממש כך.

בדרך כלל איננו נזקקים לאנושיות בחיי היום יום,  למרות שאנשים כמו האיש הזה חולפים על פנינו יום יום ואפילו שעה שעה. אנחנו מתאמנים ומתיימנים ביעילות, פונקציונלית. אך להיות אנושי לאחר? לא יודעים, לא למדנו, ואם היה לנו, די שכחנו.

כנראה שלעולם לא נפנה לידיד או בן משפחה ונשאל משהו כמו: "ואיך אתה עם החיים שלך?", "קשה לך קצת לפעמים"? "יש לך עם מי לדבר על זה"? "והבדידות, אפילו אם יש לך זוגיות, איך היא? נסבלת, או קשה מאוד"?

איננו יודעים להסתדר עם המטען האנושי  של אנשים בחיינו. אפילו עם בני משפחה קרובים, האינטימיות החשופה והעירומה הזו מביכה אותנו.

מה נגיד למישהו שבתגובה ל"מה הענייניים"? בעבודה, יגיד שאתמול גילו אצלו סרטן בשלב 4. האם תפרוץ מאיתנו אנושיות, אמפטיה, חסרת גבולות עוטפת וחובקת. (וזה כל שצריך לפעמים), לעזור? ודאי שזה לא יעזור, לא מדובר על מיומנות או פונקציונליות, מדובר על אנושיות.

מן הסתם זה ששמע את הבשורה הקשה מן החולה הטרי, יחוש גולם גמור. כל השכלתו והמיומנות בעבודה  לא הכינו אותו לזה, והם לא יעמדו לצידו כאן.

ובנוסף לכך, אולי תצוף בו בפנים, עמוק – איזה מן טינה: "מה הוא היה צריך לשפוך את זה עלי עכשיו ברבע לתשע בבקר"? בשביל מה יש פסיכולוגים, רופאים, כדורי הרגעה לעזאזל. אבל לפנות על כך סתם לבן אדם? (רק בגלל שהוא בן אדם?)".

איננו יודעים להיות אנושיים, אישיים, אינטימיים, שלא לדבר על אמפטיים – עם האחר, גם אם אינו סובל, אלא סתם אדם מזדקן הגורר עצמו דרך תבניות סוציאליות ותפקידים שונים.

איננו יודעים כיצד לנהוג באנושיות, להגיב באופן אנושי. שלא לדבר על לצפות לאנושיות ממישהו (שאולי נוכח שקשה, לי, לא פיסית, נפשית).

כן, איבדנו את היכולת האנושית, כפי שאפשר לשכוח שפה, או איך להגיע ממקום למקום (לאחר שלא עשינו זאת זמן רב).

שכחנו איך להיות אנושיים. זה זר לנו כל עניין האנושיות הזה. קל לנו עם הפנים האטומות ברכבת, במכונית או באוטובוס. אנושיות זו שפה נשכחת שהלכה לנו לאיבוד.

והכוונה לא לאהבה, אל אלה שהם שלנו ואנו שלהם. אלא לאנושיות סתם לאנשים שקרוב לודאי חשים אבודים די כמונו.

מתי זה הלך לאיבוד?

ולא רק שזה לא בא לנו טבעי, זה לא בא לנו בכלל.

משנה לשנה, קל יותר להיות זר לאחר מאשר אנושי.

האנושיות נעשית לנו קשה ומסורבלת, אך הזרות באה לנו יותר ויותר בקלות.

ואם זה כך (וזה כך) אז מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה בסופנו בלי האנושיות הזו?

כי אם זה הלך, מה נשאר? מה?

**

הערה: רשימה זו הייתהאמורה להיות חלק אינטגרלי מספרי הבא: "החיים, רשימות מן הגלות", שייצא לאור כנראה בתחילת חודש מאי 2014, אך לצערי, הוא נכתב לאחר שעריכת הספר הושלמה. גבריאל

גבריאל רעם.

31.3.14

 

                                                                                                         

במרחק 3 פנטסיות

 

כמעט כל אדם (לפי רמת היציבות הרגשית והפסיכולוגית שלו, [אך על כך בהמשך]) מצוי במרחק 3 פנטסיות: מערות למציאות, מהגשמה עצמית, מחיים מלאים ואותנטיים, מלקיחת אחריות על חייו, מקירבה אישית ואינטימית עם האחר, מבגרות רגשית ונפשית.

(כמו במשחקיהם של בני האדם" [מאת אריק ברן, הוצ' מודן]) שנועדו למלא מקום כביכול של קירבה נפשית אותנטית, כך גם כאן: שלוש הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת ולסבול: תסכול קיומי, פגיעות רגשיות וכאבים רגשיים, אכזבות אישיות, ריקנות פנימית וקיומית, ותחושת פספוס של החיים 'שהיו אמורים להיות לנו'.

ואיך הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת את הקשיים הללו?

ובכן, בכל פעם שאדם נתקל באחד מן המפגעים הרגשיים והקיומיים הללו והוא נופל תחתם פגוע רגשית ו/או נפשית – מיד צצה ועולה אחת משלוש הפנטסיות, מאפשרת לו לשאת ולסבול את המפגעים הללו, על ידי לחישה של הבטחה קוסמת על אוזנו, הבטחה שאומרת משהו כמו: "כשהפנטסיה תתגשם, אזי תדע, שלא לשווא סבלת, כי התגמול הוודאי יהיה שווה את התסכול, הריקנות והכאבים הרגשיים של ההווה".

התהליך הזה דומה לסוג המשקל שהיה בחנויות של חנוונים לפני שנים רבות. היו שתי כפות מאזניים, על אחת החנווני שם את הסחורה ועל האחרת הוא שם משקולות ברזל בגדלים ובמשקלים שונים. והוא מוסיף משקולות עד ליצירת איזון בין שתי כפות המאזניים, ואז הוא מחשב על פי המשקל את המחיר של הסחורה. הפנטסיות הן המשקל הנגדי (הנמשל של המשקולות של החנווני) שמושם על כף המאזניים כדי לאזן את האכזבות, הריקנות, הפגיעות הרגשיות וכו' שאדם נופל תחתם בזמן נתון.

צריך לציין שהאדם לא מפנטז, עבורו הפנטסיות הן אפשרות ודאית שאינו יכול לדמיין את חייו לעתיד, בלעדיהן. הוא משוכנע בכל מאודו, ו'יודע' שהפנטסיה היא הבטחה איתנה בדבר העתיד. כה איתנה ומוצקה עד שהדבר הנורא מכל שהוא יכול להעלות על הדעת זה שבעוד כ30 שנה עדיין יצפה לפנטסיה וימשיך לסבול את אותו דיסוננס אמוציונלי- קיומי לגבי חייו הנוכחיים. לחשוב שהפנטסיה לא תתגשם היא אפשרות כה נוראה עבורו שהוא מקבל צמרמורת וזיעה קרה על עצם האפשרות הזאת (ואולי אפילו יחשוב מחשבות אובדניות).

עד כאן לגבי המשקל והחשיבות של הפנטסיה בחייו של כמעט כל אדם, מן הרגיש ביותר ועד האדם שיש בו תסכול כלשהו לגבי חייו הנוכחיים.

ועתה לפירוט שלושת הפנטסיות:

פנטסיה א.

"אהבתה של אמא שלי תגן עלי מפני כל רע. היא הבטיחה לי זאת, שהעולם שמחכה לי יהיה נפלא. כי אני מיוחד ואני שלה".

והיות והיא כה רוצה ומאמינה בזה-  היא מטביעה זאת בעוצמה בתת הכרה של בנה/בתה הקטנים.

היא לא יכולה לשאת את המחשבה  שיהיה לו קשה, שהוא עלול חלילה לסבול. וכדי להפחית את הדיסוננס האמוציונלי שאפשרות מחרידה זו מעלה בה – היא רוקמת את הפנטסיה בדבר אהבתה שתגן עליו מכל פגע. דומה במשהו לקשת בענן שהבטיח אלוהים לנוח לאחר המבול: מבול נוסף לא יהיה.

וכך, בכל פעם כשהילד שבגר חווה מפלה, כישלון, מפח נפש, פגיעה רגשית – מיד צפה בו ההבטחה המאזנת של אמו: "אתה עוד תראה, יהיו לך חיים נפלאים". ומיד המים הסוערים של רגשותיו הדואבים כמו מקבלים שטיפה של שמן זית זך שמזכך ומרגיע את הסערה הרגשית. "יהיה לך טוב, הכי טוב, אל תדאג. אימא הבטיחה".

 

פנטסיה ב.

"יום אחד כבר לא אהיה מוכה, מוכה רגשית, ובעיקר לא אהיה קורבן לאנשים כוחניים, אכזרים שפוגעים בי רגשית שוב ושוב, מנצלים אותי ומכאיבים לי. אך אני יכול לסבול את זה כי אני יודע, באמונה שלמה, שאני עובד על עצמי, אני מתבגר, לומד מן הניסיון ובעיקר: משתנה. אהיה שונה. יום אחד, לא רחוק, (אסור לזה להיות רחוק כי אני מחזיק מעמד בעור שיני) גם אני אהיה שולט, חזק ואימתני, אצליח לשלוט במקום להיות נשלט, לקרבן במקום להיות קורבן. אני עוד אראה להם.

והמשוכנעות הזאת (אכן זו משוכנעות, לא אמונה, זו ידיעה שלמה) בדבר השינוי הזה שאעבור – מנפגע רגשית לפוגע, היא שמאפשרת לי לסבול עכשיו את היותי פגיע רגשית ואת העובדה שאנשים כוחניים פוגעים בי כל הזמן ומכאיבים לי רגשית. ואז אראה להם, אלמד אותם לקח, אחזיר להם כפל כפליים"…

 

פנטסיה ג.

"אלה שפוגעים ומכאיבים לי, לא יודעים מי אני באמת, הם חושבים שאני חלש, שאפשר להתעמר בי, הם לא יודעים שאני בעצם (מחק את המיותר, או הדגש את המתאים ביותר): מושיע, משיח, גואל, נביא, יוצר דגול, אדם שיום אחד יזכה להערצה חסרת גבולות.

ואז, ואז, כל הסבל הזה יהיה כלא היה.

פתאום כולם יראו מי אני באמת: נפוליון, ישו, משה רבנו, מלך ישראל, מלך אנגליה. ואז כמובן שכולם יכרעו ברך ויבקשו סליחה, שהרי קודם לא ידעו מי אני באמת. ואז, ואז ברוב טובי כמובן שאסלח להם.

שהרי איך יכלו לדעת את הגדולה שהייתה בי מעבר למה שהם, בעיני הבשר הרגילות שלהם – ראו".

 

עד כאן שלושת הפנטסיות.

צריך להבין, כל לא כל הפנטסיות מתאימות לכל אחד. זה קשור למצב הנפשי והפסיכולוגי של האדם. וזה נע מיציב יותר ליציב פחות.

 -האדם היותר יציב ובריא רגשית ופסיכולוגית (אך עדיין חש אבוד ועזוב לעיתים קרובות) זקוק לפנטסיה א. ("העולם אוהב אותי").

-האדם הפחות יציב והיותר רגיש ופגיע זקוק לפנטסיה ב. ("יום אחד אהיה שולט ואז אראה להם").

-ואילו האדם עם הפוטנציאל הנפשי הרב ביותר ועם היציבות הנפשית הפחותה ביותר זקוק לפנטסיית המשיח, פנטסיה ג.

 בגדול, עבור שלושת הטיפוסים, הפנטסיות חיוניות ביותר, כמו ההדחקה וההכחשה, הן מאפשרות לנו לשרוד את איימי הקיום , את האכזבות, המפלות והכאבים הרגשיים שהוא מנחיל.

בלעדי שלוש הפנטסיות – או לפחות אחת מהן – לא היו שלושת הטיפוסים שורדים.

ויקטור פרנקל שרד בגין המשמעות שהייתה לסבל שלו במחנות הריכוז. עבורנו אלה הפנטסיות שמאפשרות לנו לשרוד. וכולן מתחילות במלים" "יום אחד, לא רחוק, הכול הולך להשתנות".

ואכן הן מאפשרות לנו לשרוד. אך בה בעת הן מרחיקות אותנו ומרדימות אותנו ביחס למציאות, מרחיקות אותנו מן החיים כמות שהם וכך גם מרחיקות אותנו מן האפשרות להגשמה של הפוטנציאל האמיתי איתו נולדנו. וכך לחיות חיים מלאים .

ועל כן אנו מצויים רוב רובו של הזמן במרחק מן המציאות, מהגשמה עצמית ומחיים אותנטיים. במרחק של שלוש פנטסיות.

**

הערה: רשימה זו לקוחה מתוך ספר העומד לצאת לאור בתחילת אפריל ש.ז. ושמו: "החיים, רשימות מן הגלות".

 

**

גבריאל רעם,

 

 

 

על 'מגיע לי להרגיש טוב' –כתפיסת מציאות.

ההבדל העיקרי בין תפיסת המבוגר ותפיסה הילד את המציאות היא בעיקר בכך שהמבוגר (המבוגר באמת ולא רק אחד שהוא כזה מבחינה כרונולוגית) רואה את המציאות כמות שהיא על כל הצדדים הפחות יפים שלה, בעוד שהילד חי לתפיסתו בגן עדן, הוא מצפה לזה, וכשזה לא מגיע הוא יכול לתפוס התקף זעם או לבכות.

תפיסת העולם הילדותית יוצאת מנקודת הנחה ש"מגיע לי להרגיש טוב". מתוקף זה כל תחושות: "טוב לי" נלקחות כמובן מאליו, וחוויות שליליות נתפסות כקלקול שעוד מעט יחלוף או ישתפר. כל זאת בזמן שהאמת היא שהחיים רצופים משברים, קשיים ומאבקים.

הבעיה היא שתפיסת העולם הילדותית רווחת עד למאוד גם אצל מבוגרים.

אדם שחי את חייו בתפיסה הילדותית – יניח שכל הרע שקרה לו עד כה, הוא מקרי ומעכשיו יהיה הרבה יותר טוב. וגם לאחר שנים של נפילות וקריסות למיניהן – הוא יהיה בטוח שמעכשיו הכול יהיה טוב.  

הוא מסרב לחשוב שיכול להיות רע, הוא שטוף מוח לגבי האמרה:  "חשוב טוב כדי שיהיה טוב", והוא לא מסוגל להכיר בכך שקיימת מציאות חיצונית שפועלת עליו ומכתיבה את מה שקורה לו – קשיים, אכזבות, כישלונות, חולי ומוות – כל אלה לא קיימים לתפיסתו. ובעיקר אינו מסוגל לתפוס ולהסכין עם כך שהממוצע של הלא טוב של חייו עד כה-  יכול להיות אותו דבר גם בעתיד, ועוד פחות הוא מסוגל לתפוס, שכנראה יהיה יותר גרוע: פרידות, נטישות, מחלות, תאונות, זקנה ומוות. (בדרך כלל הטוב יחסית שייך לאדם הצעיר, ולאדם הזקן שכילה כבר את עטיפת הסוכר מעל לחייו, מחכים אירועים פחות מלבבים….).

כשאדם, החי על פי תפיסת העולם הילדותית – נפגע רגשית, הוא מרגיש שנעשה לו עוול, שהעולם לא היה הגון אתו, ועל כן הוא שובר את הכלים ומרסק את הכול – יחסים בין אישיים ואת עצמו. ונכנס למה שניתן לכנות בשם 'מעורבות רגשית', שהיא השתוללות שלו עם הפגיעה הרגשית, כמו ילד קטן שמישהו עיצבן אותו ואז הוא הורס את כל החפצים בחדר בו הוא נמצא.  נראה שעבורו זה לא משנה מי היה הפוגע, הוא חווה את זה כאילו העולם פגע בו. 

ולכן אין אפשרות לאדם כזה לקבל פגיעה רגשית מתוך קור רוח יחסי. הפגיעה הרגשית נתפסת על ידו כסוג של 'הפרת חוזה', ואז או שהוא הורס מערכות יחסים, או שהוא הורס את עצמו, יוצא נגד עצמו בהאשמה ובטינה. נכנס למעין מערבולת של הלקאה עצמית, ששורפת כמויות עצומות של אנרגיה ומוחקת כל תוואי שהוא של תפיסת חיים בוגרת שאולי הוא הצליח לפתח בדי עמל מאד הפגישה הרגשית הקודמת. ושוב, ההשתוללות הרגשית הזו מתרחשת כביטוי למורת רוחו שהנה הוא נפגע שוב באופן רגשי, למרות שחשב שכל הפגיעות הרגשיות מאחוריו. וזה לא יקרה לו יותר. אף אחד לא מצפה שתהיה לו עוד פגיעה רגשית ולו אחת, בחייו. המחשבה על כך לא הולכת בקנה אחד הם התפיסה הילדותית של החיים, שמשמעה: מגיע לי לחיות טוב. כלומר תפיסת החיים הזו היא לא תפיסת מקסימום, היא תפיסת מינימום. כלומר קודם כל מגיע לי להרגיש טוב ולא להיות קורבן לפגיעה רגשית', קודם כל. ברגע שזה קורה שוב, הכול נתפס כמקולקל, כי כילד מפונק הוא קודם כל דורש שיהיו לו חיים טובים, בלי מפלות ובלי פגיעות רגשיות. דרישת מינימום. וברגע שזה קורה הוא יוצא בהתקפת זעם ותסכול מטורפים, והורס את כל שנקרא בדרכו. אם האדם מוחצן ו/או אגרסיבי, הוא יהרוס מערכות יחסים או את הזולת בקשר הזוגי, ואם הוא מופנם ו/או רגרסיבי, הוא יפנה להרוס את עצמו.

מה שמעניין כאן הוא שזה קרב שהוכרע. והקרב הוא לא גבי המציאות בה אנו חיים (איזה מציאות תנצח: המציאות ההוליוודית או המציאות האקסיסטנציאלית) אלא קרב על התודעה. קרב לגבי איזה תפיסה שולטת בתת תודעה (תשעה העשיריות השקועות מתחת למים) שלנו. התפיסה שמנצחת בנוק אאוט זו התפיסה ההוליוודית הוורודה.

ומה שמדהים כאן זו הטוטליות שבה היא מולכת. היא לא נותנת שום אפשרות ולו מצומצמת לתפיסה הנגדית, שהיא התפיסה האקזיסטנציאלית (או בקיצוניות: תפיסת חוק מרפי). והתפיסה השולטת הינה טוטלית לא רק בחוסר מתן אפשרות לתפיסה הנגדית, אלא גם בנפיצות שלה בקרב האוכלוסייה. אין כמעט אדם שזו לא התפיסה השלטת בתוכו, דרכה הוא רואה ומשקיף על חייו, בעיקר חייו העתידיים.

ביחס הפוך לשליטתה הטוטלית והעמוקה על הפסיכולוגיה של האדם, מצויה המודעות שלו לגביה. אין לאדם מושג ולו הקלוש ביותר, שהתפיסה הוורודה בכלל קיימת בו וקל בחומר לא לגבי שליטתה המוחלטת לגבי איך הוא תופס את חייו ואת העולם בו הוא חי.

וכך אדם יכול לחיות חיים שלמים ולא לדעת שזו תפיסת העולם שלו. ולא משנה כמה פעמים התפיסה הזו מכזיבה ומראה שהמציאות שהוא פוגש היא לא רק רחוקה מתפיסה ההוליוודית, אלא אפשר להגיד שהיא אפילו בקצה השני.

האדם 'הוורוד' יכול אולי להשלים עם עברו המאכזב, אך הוא לא יתפשר לגבי ההווה ובעיקר לגבי העתיד.  למשל הוא יכול לפגוש אדם מסוים שרודה בו ופוגע בו רגשית שוב ושוב עשרות פעמים, ועדיין לקראת הפגישה הבאה היא יגיע מלא משוכנעות שהנה הולכת להיות פגישה נהדרת. וצריך להדגיש: זה לא שהוא מייחל או מקווה לזה, הוא משוכנע שהפעם האיש הנורא הזה יחבק וייתן לו רק חום ואהבה.

התפיסה הוורודה היא מעין 'נחום תקום'. ויכולים לעבור חיים שלמים מלאי מפלות, כישלונות אכזבות והיפגעויות רגשיות – והאדם כבר בן 80 ועדיין התפיסה שלו היא הוליוודית והוא מלא ציפייה להוליווד שעוד תגיע. 

(כאן המקום להכניס הסתייגות, לא כולם נשלטים על ידי הציפיה המתוקה הזו, יש כאלה שהפגיעות הרגשיות שברו אותם נפשית ורגשית והם נפלו למצב של דיכאון קיומי ואישי, אך אין כמעט בני אדם שחיים חיים רגילים מתוך התפיסה האקסיסטנציאלית. מתפקדים כרגיל ובתוכם התפיסה השולטת היא תפיסה המציאות כמות שהיא: אקזיסטנציאלית).

וזה מעניין. שוב, הוא לא מצפה לזה, הוא מאמין שכאלה יהיו חייו, יותר מזה, הוא חי בתחושה ש"מגיע לי להרגיש טוב". זו מעין הבטחה לילד הקטן מצד הוריו. רק שהילד הזה ממשיך ב"מגיע לי שיהיה לי טוב" גם כשהוא התבגר, וזה שולט בתפיסת עולמו של המבוגר. עד עכשיו מה שהיה לא נחשב, 'מרגע הזה והלאה הכול יהיה יותר מבסדר'.

ומה שקורה לאדם כשהוא פוגש : מפלה, עלבון, הפסד או פגיעה רגשית – זו נפילה איומה מבחינה רגשית. כי זו קריסה מגובה של אלפי מטרים לרצפת המציאות הקשה. וצריך להבין שאלפי המטרים הללו מורכבים רק ב10% מהגובה הרב. כ90% מזה זה מפח הנפש, האכזבה על כך ששוב שיקרו לו, שוב הוליכו אותו שולל, המציאות הכזיבה. וזו לא אכזבה כמו של אדם שהימר הימור שלא צלח והוא הפסיד הרבה כסף, או של אדם  שחתם על חוזה לדירה, שילם את הכסף ומצא עצמו לבסוף בלי כסף ובלי דירה, רוב מפחי הנפש הגדולים מורכבים בעיקר מ'שבירת הכלים' של הילד הזועם שמנתץ את רגשותיו בלהט האכזבה. כך שהנזק שהוא גורם לעצמו הוא רק בעשרה אחוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית, או הכישלון, ורוב הנזק וההרס ברגשותיו נובע מן המעורבות הרגשית העזה שהוא חווה בגלל הפגיעה הרגשית.

ואין קשר בין מה שהאדם חושב ובטוח לגבי מה שיקרה לו (הוליווד ורק הוליווד) ובין החיים שהוא פוגש ופגש עד כה. הוא יכול להגיע לפגישה עם אדם שתמיד מאכיל אותו מרורים ותמיד פוגע בו רגשית בצורה הקשה ביותר, ועדיין הוא לא משער כלל שהפגישה הזו תהיה כמו כל עשרות הפגישות שהיו אתו. שהפגישה הזו תהיה מפלה ותביא לא כאב רגשי רב.

זו תפיסה שחוזרת תמיד בגמישות מפליאה, לאחר כל פגיעה רגשית, לאותה המשוכנעות שהחיים הם ויהיו, מלאי התגשמות של רוב השאיפות. ועכשיו הכל יהיה טוב. חייב להיות. אין מצב שהם לא יהיו כאלה.

צריך להבין משהו לגבי התפיסה של המציאות, החיים והעתיד – להבדיל מרגש, מחשבה או נטיית לב, או אפילו מבנה אישיות – תפיסה המציאות והחיים היא כה דקה ואוורירית עד שהיא בלתי מורגשת כלל, כמו אנרגיה שחודרת את האדם, אנרגיה של אמ אר איי, או צילום סי טי, וחודרת עד לתאים הכי קטנים. והתפיסה שלנו את המציאות אכן חודרת למבנים הסאב אטומיים, מחלחלת לכל המרקם הקוואנטי, ומעוותת את ראייתו וקליטתו את המציאות על ידי תפיסה שהיא גם לא מורגשת וגם חודרת לנימים הכי דקות של נפשו והווייתו.

וכך השליטה הטריטוריאלית של התפיסה ההוליוודית היא מוחלטת כפי שהיא בלתי מודעת.  

 

 **

גבריאל רעם, 6.1.14

 

 

מותו של אריק איינשטיין

שלשום, יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי.

וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר, זוטר, שולי, אפילו מובן מאליו, שבלט לעיני:

התדהמה, ההלם: "לא יכול להיות", "איך זה". "אנו שכולים". "איבדנו אדם יקר ביותר" וכו'. יום או יומיים לפני מותו הוא היה קיים, כעוד גבעה (אולי גבוהה במיוחד) שמתמרת מעל מישור חיינו. לא נתנו דעתנו עליו כמעט, מלבד כשהתענגנו על שיר נושן שלו שהתנגן ברקע.

והנה לפתע יגון עצום, כאילו משום מקום. ובאמת, מהיכן זה בא? ובעיקר, היכן זה (היגון העצום הזה) היה עד עכשיו?

הרי יש מן האירוניה בכך שבחייו לא זכה למה שלא זכה במותו (הוא זכה אך כבר לא היה שם כדי לקבל את זה).

היכן הייתה ההכרה הזו עד כה? ומדוע הפציעה בממדים שכאלה עכשיו כשהוא כבר לא רלוונטי? (כאדם מת).

תשובה? כי הופתענו כל כך, היינו לא מוכנים, לא חשבנו שזה יקרה (כאילו גדולת האיש תעשה עימו חסד ותחסן אותו בפני פטירה…).

 

ושוב, מה שהיה נוכח יותר מכל, אמש, היה ההלם. נכון היה יגון על האובדן, אבל היכן היה היגון הזה (ובעיקר בממדים הללו) כשהוא היה עוד בחיים? תשובה? לא היה, מלבד איזכורים שוליים פה ושם על עד כמה הוא אהוב.

ומדוע לא היה היגון אודות אפשרות הסתלקותו הוודאית של הענק הזה לפני כן? כי לא שלא חשבנו שהוא ענק, אלא לא חיינו את קיומו כאילו כל, כל יום ממש, הוא עלול להילקח מאיתנו, בבת אחת ולתמיד.

המודעות הזו הייתה נעדרת, לא ציפינו שימות, ובעיקר לא ביכינו את אפשרות הסתלקותו הוודאית בעודו בחייו. התעלמנו מזה כאילו תמיד יהיה.

 

אבל לבטח האתגר לגבי חייו של אדם (יהיה אדם גדול או יקר מאוד) זה לבכות אותו בעודו בחייו. הרי לבטח לשם הוא נוסע.

אבל לא כך. היה קיים נתק בתודעתנו בין הערכתנו את האיש והזמר ובין עובדת הילקחו הוודאית מאיתנו.

פשוט לא לקחנו את זה בחשבון בכלל.

ובהעדר ההשוואה הזו בין זיקתנו החזקה אליו בין האפשרות הוודאית של הסתלקותו – אין ערך לבכותנו אותו, כי הוא כבר איננו. ואין שם את מי שאפשר לבכות.

האחד (הערכה ביחס לזיקת הסתלקותו הוודאית) לא קרתה בזמן אמיתי, והשני (הערכה בדיעבד) קרתה כשזה כבר לא היה רלוונטי כי הוא כבר לא היה שם. כבר לא הייתה כתובת לזה, ולא היה אדם שיקבל את זה.

ואולי מכאן תחושת הפיספוס האדירה; איפוא היינו לגביו ב20 השנה האחרונות (של התעלמותו והתאלמותו)? תשובה? לא היינו, כי לא מדדנו את ערכו ביחס לאפשרות של לקיחתו מאיתנו. ומדוע כך? אנו מסרבים, אנו מדחיקים, את אפשרות המוות של אדם יקר או קרוב, עד שזה מאוחר מידי, ואז זה כבר מאוחר מידי.

ולמה זה כך? מדוע עבורנו אין מוות, החיים נמשכים וימשכו כל הזמן (במיוחד לגבי היקרים לנו)? ובכן כי איננו מעיזים לחבר את הערך העצום שלו למותו. ומה הסיבה לסירוב הזה? זה מכאיב מידי!

אז אני מסירים מן המשוואה הדו קוטבית הזו של מותו וערכו, את מותו, מסירים את אפשרות המוות, וכך חיים ללא דיסונאנס וללא תיסכול, אך גם ללא ערך לגביו. כי רק היחס בין מוות לבין עד כמה הוא יקר לנו –  נותנת לזה ערך. ללא מוות אין ערך, כי הוא תמיד יהיה ותמיד נמצא (כביכול) את הזמן, אי פעם, להעניק לו כערכו. אך הזמן הזה לא יגיע. ורק המוות גורם לכך, ואז זה כבר חסר ערך, כי הוא איננו. ואז ההחמצה כפולה; גם איבדנו אותו וגם לא הערכנו אותו די בחייו (כי, כאמור, אולי חשבנו שיום אחד נעשה את זה). מכאן ההלם: לא תבוא עוד ההזדמנות הזו להוקירו בעוד קיים. לא ציפינו, לא חשבנו, לא לקחנו בחשבון ש… זה יקרה לו. וכאן גודל הפרדוקס: הדבר הוודאי היחידי שיקרה לבן אדם בחייו (מותו) הוא בדיוק זה שאנו 'שוכחים' לקחת בחשבון…

ואז ההחמצה כפולה: האחת – בעודו בחייו, כשלא קיבל מאיתנו את ערכו בעיננו, והשנייה – במותו כשהוא קיבל אותה, אבל כבר לא היה שם בשביל זה.

אבל באמת, איך אפשר אחרת? איך אפשר לא להדחיק את המוות?

תשובה: אי אפשר. כל עוד הרגשות לא מרוסנים והם מגיעים לעניין המוות לפני התודעה – הם קורסים, לא מסוגלים לשאת את הוודאות. התודעה מסוגלת, הרגשות – לא. אך לא הצלחנו לרסן אותם להמתין ולא להתנפל על זה בפאניקה, לפני שהתודעה פגשה את זה.

ובהעדר ריסון של הרגשות להמתין לתודעה שתגיע קודם, אנו מדחיקים את אפשרות מותו של אריק. ההתעלמות מזה כאילו זה לא יקרה – רק היא מאפשרת לנו לחיות עם זה, כשהרגשות מגיעים למוות לפני התודעה.

ואז, כשיהיה מאוחר מידי והאיש הזה כבר לא יהיה כאן, אז הרגשות יפרצו מכלא ההדחקה במלוא עוזם, עם יגון צורב. אבל עם תחושת החמצה על כך שזה מאוחר מידי.

וכאן ההלם, וההחמצה.

**

גבריאל רעם, 28.11.13

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

 

 

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

 

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

 

על החיים מתוך גלות

הפירוש המילוני למילה גלות במילון אבן שושן היא נגזרת משרש ג.ל.ה. ומכילה כמה משמעויות:

1. עקירה מאלצת מארץ המולדת, יציאה מאונס לארץ זרה.

2. קהל הגולים המגורשים ממולדתם.

3. תפוצה, המקום שלשם גלו המגורשים ממולדתם.

4. שהות בארץ נוכרייה.

5. כנוי לחיי נדודים, סבל ומצוקה.

הפירוש המילוני למילה האנגלית exile במילון אוקספורד אינו שונה בהרבה:

Exile: State of being expelled or long absence from one’s native land.

אך באנציקלופדיה בריטניקה הפרשנות מעט אחרת:

Exile – prolonged absence from one's country imposed by vested authority as a punitive measure. Exile and banishment probably originated among early peoples as a means of punishment…

ההתייחסות לגולה בהגדרה זו אינה כאל תופעה חברתית אלא ענישה. עונש הגלות או הגליה, נתפס כעונש חמור בדרגה אחת בלבד מעונש המוות ובא להחליפו.

אחת הדוגמאות הבולטות להגליה כעונש מצויה במיתוס אודות אדיפוס שהגלה עצמו ממולדתו כעונש על כך שהרג את לאיוס אביו. ושכב עם אימו.

כללית המשמעות הרווחת היא שלילית, כשאנו שומעים על גלות, חיים בגלות- מיד אנו חושבים על תלישות, חוסר שייכות, להיות קורבנות לרדיפה ואף השמדה. מקום לא בטוח וזר, שעמו כמעט תמיד באה הכמיהה למקום שבו תהיה שייך. בית, מולדת.

אך למילה גלות אין רק משמעות אחת יחידה, המשמעות תינתן לה על ידי הגישה המנטלית של הניגש אל נושא הגלות.

 (כאמור, אמנם נהוג לחשוב על גלות כעל מונח המציין חווית סבל וניתוק אך) אולי מבחינה פסיכולוגית לפחות, גלות יכולה להיות שלב חשוב אם לא הכרחי במהלך הנפרדות ההתפתחותית של היחיד מסביבתו, מהלך שיכול לאפשר ליחיד ביטוי יצירתי של חוויה סובייקטיבית.

ומן הבחינה היצירתית – גלותו של היוצר או המחבר יכולה לאפשר לו ליצור. ואכן לא מעט סופרים ואנשי רוח יצרו וחיו בגלות. לעיתים מאונס כסופרים שנמלטו מן השלטון הנאצי ויצרו בגלות, או גלות מרצון כמו 'ג'ימס ג'ויס, הגולה האירי, שחי בפאריס, אך כתב על החיים בדאבלין. הבית שממנו ברח.

או הנרי מילר שיצר בפאריס, עשר שנים, הרחק ממולדתו אמריקה. ורק אחרי שגלה לצרפת הוא החל ליצור ולכתוב. הוא אמנם התייחס לגלות כחוויה מענישה. אך עם זאת האספקט השלילי של חווית הגלות והניכור, יכול להפטר רק בדרך אחת, על פי מילר, על ידי התבוננות פנימה, שיכולה להוביל להתגלות. וזאת היות והסביבה הטבעית בה גדל לא תאפשר לו תהליך טרנספורמטיבי.

גולה נוסף (ומתחום אחר לחלוטין) הוא הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן. הנביא היחיד שניבא בגולה (בבל). הוא אולי הנביא עם הטקסטים והחזיונות המיסטיים ביותר: חזיון המרכבה, חזון העצמות היבשות. כך נפתח ספר יחזקאל: " א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים. ב בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ הִיא הַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לְגָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין. ג הָיֹה הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד יְהוָה.".

וכאן מתחיל תיאור מדהים ומפורט של מה שנקרא 'מעשה המרכבה" כפי שהוא מכונה במסורת היהודית. חזון המרכבה נחשב להתגלות המפורטת והציורית ביותר במקרא (אופנהיימר 2001; שנאן 1993). מידת ההשפעה של החזון על המסורת המיסטית היהודית והנוצרית מעידה אף היא על כך שחריגות זו בלטה מאז העת העתיקה (Kingsley 1992).

חוקר המקרא בנימין אופנהיימר (2001) נותן משקל רב למשמעות התיאולוגית של מעשה המרכבה. הוא טוען כי החזון נועד להודיע לעם הגולה כי אלוהים נמצא ומתגלה בכל מקום, גם מחוץ לארץ ישראל.

 (קשה לשער כיצד נתהווה חזון המרכבה מאחר ואין תקדים מקראי לחריגות האיקונוגראפית שלו).

ואני מוסיף לכך שההתגלות הייתה במיוחד בגלות. כי אין אח ורע להתגלות שכזו אצל נביאים מקומיים. כלומר יש כאן קשר ההדוק בין נבואה בגלות ובין דרגה מיסטית גבוהה ומפורטת של התגלות. (ועל כך בהמשך).

 (ועל זה אולי נאמר: "אין נביא בעירו".)

ואי אפשר לכתוב על גלות מבלי להתייחס לקשר בין יהודים לגלות.

עם ישראל גלה מארצו פעמים אחדות: גלות מצרים שממנה יצאו ביציאת מצרים, גלות אשור, גלות בבל והגלות האחרונה, הגלות שלאחר חורבן בית המקדש השני, גלות שנמשכה כ-2000 שנה וחשבו שהיא עומדת להסתיים עם הקמת מדינת ישראל. (רובם של היהודים עדיין חי בגולה).

חיי היהודים בגלויות השונות היו קשים מאד. העמים שבתוכם חיו ראו בהם נטע זר. הגלות הייתה רצופה ברדיפות, בהשפלה בגירושים בפרעות (פוגרומים) בהרג ששיאו היה בשואה.

אך בשבתו בגולה הצליח עם ישראל לבנות לעצמו חיים סביב תורתו. בגלות בבל בערים סורא ובפומבדיתא נוצר ונתגבש התלמוד הבבלי, שעיצב את אורחות החיים של היהודים לא רק בגולה זו אלא בכל הגלויות.

עם ישראל הצליח לשרוד גם ללא מולדת. אין ספק ש2000 שנות גלות ורדיפות יצרו אצלנו, היהודים (לפחות אצל הדתיים שבהם) כמיהה לארץ ממנה גורשו. השימוש במילה גולה הוא בדרך כלל שלילי. היהודי הגלותי מצויר בצבעים לא מחמיאים יחסית לאיך שהיה מצויר לפחות הצבר, או שרוליק של הקריקטוריסט: דוש.

ידועה האימרה של זאב ז'בוטינסקי: "יהודים, חסלו את הגלות – ולא, הגלות תחסל אתכם!"

ועם זאת, למעשה, הגלות היא המצב העיקרי של הקיום היהודי ברוב שנות ההיסטוריה שלו. והעם שרד.

למושג גלות ביהדות יש משמעות אדירה. המושג הזה מגדיר את המציאות היהודית, את ההישרדות היהודית. כאמור אנו רגילים לייחס לגלות של היהודים משמעות שלילית, אך לא רק. הישרדות הייתה הכוח המרכזי בחיי היהודים בגולה, ההישרדות לא יכלה להיות אלמלא כוח היצירה היהודי. ליצור מנגנון של קיום גמיש מאד, דינמי, שכולו תוצאה של יצירתיות חדשה בהתאם לנסיבות. אנחנו מקבלים בגולה יצירתיות עצומה שכל עוצמתה היא למען ההישרדות התקווה הרוחנית. – התקווה והחזון. כל עוצמת היצירתיות מופנית אל ההישרדות הרוחנית. התורה, שהיהודים הביאו איתם, הולכת ומתגבשת ומקבלת צורות שונות של ביטוי, בזרמים שונים השלובים זה בזה: זרם הלכתי-משפטי, זרם אמוני-מיסטי, זרם פילוסופי. כל הזרמים הללו צומחים ומתגבשים ומקבלים ביטוי יצירתי בעל עוצמה רבה, של כושר יצירה. היצירה היהודית, הן בתחום ההלכתי-משפטי, הן בתחום חכמת הסוד והן בתחום הפילוסופיה והמוסר, הייתה נתונה באותם מושגי היסוד של הקיום בגולה. הישרדות בגולה לא תתאפשר ללא יצירה גדולה בעלת משמעות וערך.

אך האנטישמיות והרדיפות ובמיוחד השואה לא הותירו ליהודים הרבה ברירה, בין אם מאהבת מרדכי או שנאת המן, לקראת אמצע המאה ועשרים יהודים החלו לחזור למה שהם ראו כמולדתם ההיסטורית. והיה גל גדול של רצון לסיים עם הגולה והגלות. .

הגישה הכללית לשיבה לכאן גרסה כי הגלות היא עונש והשיבה לציון היא מאורע היסטורי חיובי ומרומם. הגלות היא מצב לא בריא השיבה לארץ זו הבראה והחלמה.

זו אמנם הדעה השלטת, אך לא כולם חושבים כך, למשל נתן זך:

 "לפתע ובלא כל רתע/ גאתה בי משאלה פרי רוחי/ להיות שוב ליהודי גלותי./ כשעליתי ישראלה/ כך כנו אותי בני בלע/ שחלילה לא אשכח שזה לא מקומי/ כי שירים הרי כבר יש כאן לרב/ על ביצות, גבורים ומכאוב/ ואין לנו שום צל של צורך/ בעוד פייטן מלא רעד ומורך/. והנה חלפו להן השנים/ בלא זיקה לעיר ולשחקים,/ לא לליברמן ולא לביבי/ ורק משאלה אחת בליבי:/ מי יתנני להיות שוב/ יהודי גלותי/ שאין לו צורך לא בחרב ולא באש/ ובודאי לא בא לכאן/ להתייאש". נתן זך, מתוך "לא בחרב", הספר: "מן המקום שבו לא היינו אל המקום שבו לא נהיה".1913

 אך החזרה לארץ לא לוותה בשושנים. אלא בקוצים. השיבה לארץ מביאה עימה את הבעלות והשליטה על טריטוריה. שלפחות על חלק ממנה יש לנו מאבק עם הפלסטינאים.

ובעניין הטריטוריה – רוב, אם לא כל המלחמות שבעולם היו על נתח אדמה (טריטוריה) שמדינה אחת טענה על בעלות עליה ומדינה אחרת טענה אף היא לבעלות. פלישה זרה לטריטוריה הייתה בבחינת עילה למלחמה, ובדרך כלל זו הוכרעה בשדה הקרב.

טריטוריה מוגדרת כשטח השייך לאדם כלשהו, לבעל חיים, למדינה, לחברה וכו'…

בעלות על טריטוריה עשויה להקנות פריבילגיות וזכויות שונות. וישנה תיזה הגורסת שככל שהטריטוריה גדולה יותר כך ישנה יותר עוצמה לבעל הטריטוריה וגם אנרגיה רבה וחזקה יותר.

ז’אן גוֹטמן. בספרו: “משמעות הטריטוריה”' טוען כי “איש אינו יכול להבין מדינה, שהיא מוסד פוליטי, ללא הגדרתה המרחבית ־ הטריטוריה שלה.”

ובחזרה להקשר שלנו, אינך יכול לעבוד 2 אדונים, הטריטוריה והרוחניות.

לפי תיזה אחת אדם יכול להיות בשני שליש משלם בזמן נתון. או שני השליש הנמוכים או שני השליש הגבוהים (דרגת הביניים נותרת בשני המצבים). והבחירה בארץ ישראל היא בחירה בטריטוריה על פני הרוחניות.

האם זה מקרה שקין עובד האדמה רצח את הבל הנודד, רועה הצאן? (המילה הבל היא גם מילה נרדפת לרוח, רוחניות). כאן אנו גם מוצאים את הקשר בין בעלות על אדמה לבין אלימות ושפיכות דמים.

הקומפלקס והאובססיה הטריטוריאלית קיימת לא רק לגבי שטחי אדמה של מדינה זו או אחרת. זה קיים מאוד בחניה, שהוא שטח טריטוריאלי ששני בני אדם רוצים אותו ואז הדרך לאלימות קצרה רוב סכסוכי השכנים הם סביב טריטוריה מסוימת ששני שכנים רואים כשייכת אליהם. והכביש הוא טריטוריה לכל דבר ושם האלימות הנפיצה נמצאת כל הזמן על סף התפוצצות, כי מקיימת שם פלישה מתמדת של כלי רכב אחד לאזור הטריטוריאלי של האחר.

ישנו גן ניגוד בין בעלות טריטוריאלית לבין הכנסת אורחים. הבדואים הם מכניסי אורחים ממדרגה ראשונה. אם הלך נודד מתארח באוהלם הארעי ועושה מעשה נפשע, אסור להם לפגוע בו אלא אם כן התרחק מרחק שלושה ימים. אולי יש קשר בין חוסר הקירקוע למקום מסויים ובין אי האלימות והיחס האישי והחם לזר, לאחר.

וכך ניתן להגיד שהיכנעות לשלטון הטריטוריה היא התגרשות מן הממד הרוחני ולהיפך, מיקוד ומרכז כובד ברוחניות מגרשת את האדם מעבדות ושיעבוד טריטוריאליים.

ומה שזה אומר, בחלוקה גסה לרוחניות וטריטוריאליות, שהאדם הטריטוריאלי מנותק במידה רבה מן העולם הרוחני, בה במידה שהאדם הרוחני מנותק מן העולם הטריטוריאלי. ולהיות מנותק מטריטוריה אומר: להיות בגלות.

ולהיות בגלות זה להתגעגע.

הגעגוע הזה הוא לב ליבה של הרוחניות. נועדנו לנדוד ולכמוה לרוחניות.

פעם הילידים בכל מקום היו מלקטים, נודדים למקום שם יש מזון, כמו הציפורים. הם גרו במשכני ארעי שניתן לפרקם בזמן קצר ולחזור לנדודים. הדבר הקבוע היחידי בחייהם היה הנדודים.

השיר הבא מוסר משהו מהתחושה של הדרך והנדודים.

זה קורה

 מילים: שמוליק קראוס

"זה קורה

 שהדרך מתמשכת

 זה קורה

 יש ללכת, ללכת.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קורה.

 

זה קרה

 שהדרך התמשכה לי

 זה קרה

 לא ידעתי איך זה בא לי.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה קרה.

 

זה יקרה

 ואולי בסוף הדרך

 שנראה,

כי הדרך מתמשכת.

 

שום דבר לא ידוע

 לא שנה, לא שבוע

 יש לנוע, לנוע

 ולחשוב שהייתי יכול

 לחזור על הכל

 אבל בן אדם

 זה יקרה".

החוסר במקום של קבע יוצר געגוע (או למקום של קבע בפאזה הנמוכה או להשראה רוחנית בפאזה הגבוהה) וגעגוע הוא פתח הלידה של הרוחניות הרליגיוזית והמיסטית, שהיא בכל מקום ובאף מקום (תלוי במצב התודעה וההוויה של המחפש). וחיפוש, ומכאן נדודים ומסע, הם המצב הטבעי למחפש אחר האמת, אחר השכינה. אולי זה מה שגורם לצעירים רבים לנדוד אחרי הצבא, מתוך ידיעה פנימית עלומה שעוד מעט הם ממשכנים את חייהם לשלושים שנה בעבור בית של קבע, והם רוצים לנדוד ולחפש את הנסתר והבלתי מושג לפני שהם מתקבעים.

כפי שמוזכר בשירו של קראוס – הנודד האמיתי מצוי במסע, מסע אל בית שמעולם לא יגיע אליו כמו בשירו של קאוופיס: איתקה..

איתקה

 מאת: קונסטנדינוס קוואפיס

"כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה

 שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד

 מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.

אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים

 אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ

 כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה

 מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.

לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים

 וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן

 תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

 

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.

כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס

 בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ

 אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.

בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן

 תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,

פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,

וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים

 כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.

עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם

 לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

 

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה

 כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.

אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ

 מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.

שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן

 עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.

אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

 

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה

 אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.

יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

 

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה – לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.

וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,

תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה".

 [1911]

 [מיוונית: יורם ברונובסקי]

בסופו של המסע הוא נוכח שהעיקר לא הייתה ההגעה לאיתקה ואפילו לא איתקה, אלא הדרך אליה. עם זאת המסע שלנו איננו אופקי, אל נתח האדמה שמצוי לפנינו, שאליו נתקדם בקו לינארי. המסע הרוחני הוא מסע אנכי, שבו האדם נודד כדי שהשכינה תשרה עליו, והיא יכולה לעשות זאת כל עוד הוא מצוי בחיפוש, וכל ישותו מצויה בתנוחה של געגוע אליה.

המצרים הקדמונים, אך הקדומים, אלה של תרבות מופלאה ומתקדמת לפני שהתחילו להתנוון, ראו עצמם כגולים ממלכת השמש, הם תיעבו את המקום הזה, הם ראו בו את העולם התחתון. הם ראו עצמם כלא שייכים לכאן, נשלטים על ידי חוקי המקום, חוקי החומר. כל הגישה שלהם לחיים הייתה תהליך של הכנה והתקדשות קראת חזרה לביתם ממנו גלו. כל רעיון החניטה והממיפקציה התכוון לסייע להם לחזור חזרה לממלכת השמש (לתפיסתם). ומתוך הגעגועים הללו הם יצרו תרבות מתקדמת, נאורה ומופלאה. עליה יש לנו כיום מושג אמתי מועט ומסולף.

מעניין, בהקשר זה של המצרים הקדמונים שאין שום ציור של מצרי בו רואים אדם מחייך, (לא רואים שיניים בכלל) יש בפניהם סוג של תוגה של אדם שלא מרגיש שייך.

 (בגרסה האזוטרית ישנה סברה האומרת כי את הידע המדהים שהיה להם אודות הקיום האנושי ומה שאפשר לעשות עימו הם הצפינו בחפיסת קלפים, בן 21 קלפים שהיוו מפתחות לידע נסתר, באמצעות סימבולים, צבעים ומספרים. וכדי להבין אותם צריך להבין את השפה).

וחזרה לקשר בין נדידה ורוחניות; המיקום של גלות בהקשר של חווית התפתחות עצמית יכול להקנות לה משמעות של חוויה משחררת, חוויה של התגלות. אפשרות זו מתבססת לפחות כנקודת המוצא שלה בשפה העברית בעובדה ברת-האימות שמדובר בשתי מילים, צמד ניגודים לכאורה, הצומחים מאותו שורש ג.ל.ה, גלות למול התגלות.

המושג גלות קשור לחברה או אדם הרחוקים ממולדת. ואילו המושג התגלות מתייחס לפנימיותו של האדם בהקשר של שכינה או השראה רוחנית.

וכך, קיים יחס דואלי לגלות. כעונש או כהזדמנות. דואליות וקונפליקט. בין שמיים וארץ. נאמנות לאחד מהם מביאה איתה נטישה של האחר. הארץ משמעה ארציות, גשמיות, חומריות, מלחמות, צבא וכו'. השמיים משמעם רוחניות/שכינה שאי אפשר לקבע למקום מסוים וצריך לנדוד כל הזמן כדי לעקוב אחריה ולייחל למפגש זמני עימה.

אך אנו, בני האדם בכלל והישראלים בפרט, בחרנו (בגדול) בקרקע, בטריטוריה ובכך נטשנו את הנדודים ועימם את הגעגוע והכמיהה לנצחי ולנסתר.

מזמן שהתחלנו לעבוד את אל הטריטוריה – האל הרוחני או יותר נכון הצד הנקבי שלו, השכינה, הפכו לבלתי מושגים.

כאמור, מצבו של האדם בעולם – ארעי ודווקא הארעיות עשויה להוות דירבון להשגת השכינה שהיא טרנסדנטלית ונצחית ועשויה להוות משקל נגד לארעיות הקיום האנושי והאישי.

ואם זה כך אז גם ההפך הוא הנכון, דהיינו, השאיפה להשתייך למקום הזה ולראות עצמך כדייר של קבע, לתקוע כאן יתד לפתח שורשי חומר, שייכות וקביעות – היא אנטי רוחנית כי היא ממליכה את הקיבוע לקרקע על פני נדודים וחיפוש אחר קשר עם הרוח/שכינה.

עם זאת, אפשר להבין את השאיפה לקיבוע, למקום של קבע. הנדודים חושפים את האדם לבלתי ידוע, והבלתי ידוע מביא עמו חרדה. כך שהחיבור עם טריטוריה ספציפית וההזדהות עמה הם מעין נוגדן לחרדה. אך אם נפרדנו מן החרדה אזי גם נפרדנו מן השכינה. אי אפשר להיות בטוח ומוגן וגם לכמוה ולכסוף לרוחניות. כך שהנדידה והגלות מביאים אמנם חרדה אך זו בלתי נפרדת מן האפשרות לחיבור אל השכינה, שמעדיפה את חסר הבית והנודד מאשר בעל הטריטוריה.

אין דבר פחות מקובע למקום מסוים מאשר הרוח, היא בכל מקום ובאף מקום, וזאת במידה והאדם העדיף על פניה את ההשתקעות של קבע בנגלה ובקיים מאשר להקדיש חייו לגעגועים וחיפוש (אחר הנסתר). והנסתר והנצחי מצוי בשינוי מתמיד, פעם פה ופעם לא פה, כך שאין תחליף לחיפוש אחריו, למסע נדודים.

האם זה מקרה שתנועת החסידות המדהימה פרצה בגולה ודעכה בארץ?

האם זה מקרה שספר הזוהר המופלא (וספרי קבלה אחרים) נכתבו בגולה, (בספרד, ר' משה דה ליאון במאה ה13) ואילו כאן רוב היחס לקבלה ולזוהר הפך המוני ומסחרי?

אי אפשר לקבע רוחניות למקום מסוים, זו סתירה מהותית לגבי עצם הרוחניות. האם זה מקרה שכל ההתרחשויות בספר הזוהר הן בדרכים ובנדודים ואין איזכור אחד לבית מדרש שהוא מקום קבוע, ומסוים שם מתכנסים?

הנה כמה משפטים על כך מספרה המצוין של ד"ר מלילה הלנר אשד: "ונהר יוצא מעדן, על שפת החוויה המיסטית בזוהר". (הוצאת עלמא ועם עובד), פרק ב': "מקום התרחשותה של החוויה המיסטית":

 "תורת הזוהר היא בעיקר בחינת 'בלכתך בדרך', וראיה לדבר שאף לא סיפור אחד מסיפורי הזוהר הגדולים מתרחש בבית המדרש או בבית הכנסת".

עמ' 139

…"'בית המדרש, המהווה את 'החזית הדינמית' של תרבות התנאים, נעלם מן הזוהר, אין הוא נזכר בו ולו פעם אחת"…

שם.

…"מהן המשמעויות האפשריות לבחירה רדיקלית זו של מחברי הזוהר לעצב את סיפוריהם בדרכים ולהינתק ממוסדות הלימוד?".

עמ' 141

…"החוכמה האנושית וחוכמת האל בזוהר עזבו את המקומם בבית המדרש ויצאו לדרכים. ביציאה זו מבתי המדרש ומן המוסדות המובנים של הקהילה יש משום חיקוי והיענות למצב האלוהות בעולם".

עמ' 143

…"לשכינה אין עוד בית פיזי בעולם, היא אינה עוד מטרוניתא הדרה בארמון הדור ואף לא בבית המדרש או בבית הכנסת שהיו משכנה, וזאת כנראה משום שדבר האל החי אינו נוכח בהם עוד"…

שם,

 "…השכינה נעה בדרכים, ועל כן היא מוצאת מקום לשכון באנשים המהלכים בדרכים כמותה. הדרך ולבבות האנשים הם מעתה המשכן והמרכבה של השכינה.

עמ' 144

…"חבורת הזוהר משוטטת בדרכים ומצאת שם, בתנועה ובחוסר ההיאחזות – את הדיבור האלוהי החי והנוכח. בהליכתם בדרך מממשים בני החבורה את הזדהותם העמוקה עם אמם ואהובתם, השכינה, המצויה כמותם בדרכים".

שם,

…"עמדה זו של חבורת הזוהר כמי שסועדת ותומכת את השכינה על ידי היציאה אליה לדרכים, וכמי שבידיה מצוי מפתח לתיקון גלותה, עולה מן הזוהר עצמו…"

עמ' 145

…"היציאה לדרכים כדי להיות עם השכינה נתפסה גם כהזמנה לחיקוי בהתנהגות קהילת המקובלים בצפת, במאה ה16…"

…"היציאה אל הדרכים ואל הטבע נהגה גם בחבורת האר"י אוף במנהגי היציאה לקראת השכינה שבטקסי קבלת שבת שחידשו מקובלי צפת."…

שם

…"בעלי הקבלה, רשב"י ע"ה וחבריו, שהיו עוסקים בחכמת הקבלה, נודדים ממקום למקום ומגורשים מבתיהם, להיותם מרכבה למלכות בסוד גלותה. ועל ידי נדנוד וגירוש זה, היו זוכים לה והיא הייתה שורה עליהם".

שם.

…"היציאה לדרך, והחיפוש אחר ההפתעות והחידושים שאותם מזמנת פתיחותה וחוסר קביעותה, הם מעין מצב ופרוגרמה של העולם הזוהרי. הדרך ותורתה הן הסמל הגדול לחיפוש אחר דבר התורה החדש-העתיק, אחר המשאלה הגדולה למצוא דרכי לימוד שיפתחו אורחות בתורה ויפתחו את לבבות הלומדים למפגש חדש ומפתיע בין התורה לחיים, כדי לגלות איך שוכנת האלוהות בשניהם".

עמ' 146

ולאחר העיסוק בגלות ובנדודים הפיסיים, ישנה גם גלות נוספת; הגלות הנפשית. אדם גר בארצו, שוכן בביתו וחש שם בגלות. אדם כזה הוא אאוטסיידר. וקשה להגיד איזו גלות יותר קשה. ולמעשה חלק נכבד מן היוצרים ואנשי הרוח חשו כך בארצם ובביתם. וזה היה חלק מן הדירבון שלהם ליצירה או לרוחניות. ולא רק יוצרים ואנשי רוח, גם מדענים מבריקים ופורצי דרך, משל אלברט איינשטיין.

 "לאמיתו של דבר אני 'נוסע בודד' ומעולם לא הייתי שייך בלב שלי לארצי, לביתי, לחבריי ואפילו למשפחתי הקרובה על כן שכנו בי מאז ומעולם תחושת הריחוק והצורך בבדידות".

ומי שנותן לגלות הנפשית הזאת ביטוי פואטי יפה הוא ריימונד קארבר:

 "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום".

מתוך: ריימונד קארבר, שירים, תרגם עוזי וייל

*

 "אמנים גדולים לעולם לא שייכים לקבוצה ולקהילה שאליה הם מדברים. ודווקא ממד הריחוק הזה מרשה להם לראות את הדברים . זה נכון גם לאלתרמן בשעתו – דווקא הזרות הזאת יוצרת את השייכות".

פרופ' אריאל הירשפלד. מוסף שבעה ימים. 25.10.13

 *

לסיכום:

בניגוד לדעה הרווחת ולאיך שחונכנו: נאמנות טריטוריאלית (פטריוטיות) עד כדי מוכנות למות בקרב על שטח טריטוריאלי שעמך טוען לבעלות עליו – יש עמה חסרונות. או חסרון אחד בולט. בראיה של רמה אחרת דווקא הניתוק מן הטריטוריה והחשיפה לנדודים ולחיים של גולה (בין אם פנימית או חיצונית, בין אם פיסית או נפשית) היא מעין דרכון לממלכת הרוח, שאותה לא ניתן לקבע למקום מסוים. ועצם הקיבוע למקום מסוים, לא מאפשר את ההתחדשות. כי הרוח מתחדשת כל הזמן ובכל פעם היא תופיע במקום אחר ועל הנודד לנדוד בעקבותיה. חוסר הביטחון הקיומי והחרדה מפני הבאות אינן נוגדות רוחניות, אלא מהוות מעין תנאי הכרחי, או הצד הנמוך, של החיבור עם השכינה.

 ***

עד כאן על גלות. זהו הפרק הפותח בספרי החדש שאמור לצאת לאור בעוד כחודשיים שלושה. והוא נקרא: "החיים, רשימות מן הגלות". וייצא לאור בהוצאת ניסן

מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*