נוצר על ידי עמיר פריימן

התופעה של של הערצה שמובילה לביטול עצמי של תלמידים בדרך רוחנית בפני מורים רוחניים (גורו'ס) או מנהיגים דתיים ודמויות דתיות נעלות.- היא פסולה.

למעשה, אף אדם אינו ראוי להערצה עיוורת עד לרמה של ביטול עצמי, מכיון שאדם הוא אך אדם, מה שהוא מפיק מעצמו, התורה שלו, כתביו, עבודתו – יכולים להיות ראויים להערכה ואף ללימוד, אך לא הוא עצמו.

אסור שיהיו הבדלים של סטאטוס ומעמד בין המורה רוחני ובין תלמידיו. הוא כמו השף במטבח; החונך את אחד הטבחים להגיע למדרגת סו-שף, מראה לו ומלמד אותו את המיומנות של הרמות הגבוהות של הבישול. אך עם הבדל גדול אחד; בשני העולמות (זה של הבישול וזה של הרוחניות) החניך אסיר תודה, אך במסלול הרוחני ישנו מרכיב נוסף, הקיים בהרחבה בסופיזם, ובמיוחד בשירתו של מולאנא ג'לאל א-דין מוחמד רוּמי  וזוהי האהבה, האהבה בין המורה הרוחני, הדרויש ותלמידיו (וגם בין ההולך בדרך הרוחנית ובין חבריו לדרך, רומי וחברו השייך שמס אל טאבריס).

אך בין המורה לבין תלמידיו זה צריך להיות הדדי ובלי הבדלי מעמד וסטאטוס, מאוחדים על ידי הדבקות וההקדשה לאמת, לחוכמה ולעולמות הנסתרים והגבוהים של העולם והקיום.

בימינו ישנו עודף רב במורים רוחניים. כמעט כל אחד ששהה בקבוצת לימוד רוחנית כלשהי, חש כעבור זמן את הדחף ללמד, גם אם זה רק את חבר קרוב או את בת הזוג… לרוב הוא אינו מסוגל לעצור את הדחף.

מה שהיה אך אתמול דחף פנימי עמוק להתקדשות והארה, הפך לדחף להורות את הדרך לאנשים מחפשי דרך.

לרוב, הם עצמם לא השלימו את מסלול הכשרתם בדרך הרוחנית, אך עתה הדחף ללמד אחרים הוא שמכריע את הכף.

מדוע זה קורה?

 מדוע הם זונחים את מרכז הכובד הפנימי והאישי לטובת מרכז כובד חיצוני של תפקיד הגורו?

ובכן התשובה היא פשוטה להדהים, מבעד למסכת  המורה הרוחני מציצה ערוות האגו, אין מילים אחרות לתאר זאת, ההשתוקקות הפנימית אל הרוח הופכת למעטה, האגו משתלט על הבמה המרכזית ולוקח את השליטה דרך תפקיד המורה. למעשה הרוחניות לא חשובה כאן כלל, רק רוממות מוסד הגורו והסטטוס והכבוד ההערצה שהוא סופג מתלמידיו הם שרוחשים ונותנים את הטון מתחת לפני השטח. כלפי חוץ כל שמעניין אותו זו הרוחניות, אך באמת הוא רוצה שלא יחלקו עליו וכי בתמורה לתורתו הוא יקבל הערצה בלתי מסוייגת.  

יש אימרה רדיקלית; אין מקום בו השטן אוהב לשכון מאשר במנזר. שוחר הרוחניות מתחיל במנזר אך תוך כדי המסע מתנחל פנימה השטן ובתוך ביגדי הנזיר הוא שוכן.

ישנו סיפור על שוחר רוחניות צעיר שבא לאיש רוח גדול שאמר לו שיש לו תשורה עבור מי שבאמת ילמד אותו, סלסלת קש, אבל אסור לפתוח אותה, הצעיר לקח אותה ובדרך גבר עליו יצרו הוא פתח את הסלסלה וקפץ ממנה עכברוש שחור. הוא לבסוף הביא את הסלסלה למורה הבכיר. הוא פתח אותה ואמר לו: " לא הצלחת לשמור על עכברוש אחד בסלסלה, איך תוכל לשמור על הידע הרוחני שאעביר לך?"

וכך תלמידים רוחניים רבים באים למסע הרוחני בלב טהור אך אינם מצליחים לשמור את עכברוש האגו בתוך הסלסלה של התת מודע והוא משתלט להם על המסע הרוחני שלהם. והמדובר על אספקט גברי באגו, הצורך בשליטה על אנשים אחרים, ואם הוא אינו מרוסן והוא מצליח לזהם את המים הנקיים של ההזדקקות לרוחניות – ואז השוחר אל הרוח חושב שהוא ממשיך לשאוף אל הרוח, בשעה שהוא עובד את אלוהי השליטה באנשים אחרים.

ולזה אין כפרה.

https://tinyurl.com/y367t92p

https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D_%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A6%D7%A7

http://www.yossi-alfi.co.il/page2.php?id=135

https://www.zusha.org.il/person/%d7%94%d7%91%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%9d-%d7%98%d7%95%d7%91/

https://www.text.org.il/index.php?book=0510083

https://www.haaretz.co.il/literature/1.1067973

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3142550,00.html

https://tinyurl.com/y5mhu9l8

הרב או אליהו הנביא

הדתות הגדולות והכתות הרוחניות תמיד משכו אליהן את רוב שוחרי הרוח והמחפשים, (בעוד ששומרי הסף היו בצד, בחוץ. היה קשה למצוא אותם  ולאחר שנמצאו -כאמור – הם עשו מאמצים לגרש במקום לעודד).

היום, כוחן של הדתות הגדולות כקוראות למחפשי דרך לבוא אליהן – נחלש מאוד, אך במקום הדת הענקית והממוסדת הגיעו גמדים רבים, מופיעות הרבה כתות קטנות, הם יורשות את הפופולריות והמקום של הדתות הגדולות, הן הסימפטום להתפוררותן של הדתות הגדולות. אך זו אותה הגברת בשינוי האדרת; זה יותר אינטימי, יותר מסחרי, יותר פיקנטי, יותר מיסטי, יותר פוליטי. נועד ליצור פיתוי במקום שאין אש, או שהאש לא כל כך חזקה. ושם; תפוס כפי יכולתך, דהיינו; כל ממזר מלך, כל דאלים גבר, וכל הנוצץ מתחפש לזהב וכל פרח בר זועק באלפי צבעים: 'בוא בוא בוא, כי יש לי אמת מדהימה'. אך סך הכל, אין הבדל מהותי במסר של המימסד הדתי ויורשיהן – הכתות הקטנות – כולן אומרות אותו הדבר: 'אין לך אלוהים בתוכך, אתה אדם קטן ולא חשוב. ורק אם תצטרף אלינו תוכל להגיע לקליבר רוחני משמעותי, רק אצלנו, ורק אצלנו המנהיג הרוחני הוא משהו משהו'. אך גישה זו הינה כפירה ברעיון המרכזי של הרוחניות האומר כי האדם (כל אדם) נושא בחובו ניצוץ אלוהי. וברגע שהדת מסיטה את האדם מן הנכס האלוהי בו, היא יוצרת תלות של האדם באותם נציגים בלעדיים כביכול, שרק הם כאילו נושאים את הניצוץ, וכל התקדמות רוחנית אמיתית חייבת לעבור דרכם. וכל זה נושא עמו פרדוכס אדיר, והפרדורכס מצוי בסתירה שבין ההצעה של 'שומר הסף' והתגובה של המחפש. שומר הסף אומר לאדם את המלים הכי מלאות תקוה שיש, דהיינו: 'הדבר שאתה מחפש נמצא אצלך כבר בפנים, זה לא קשור לאף אחד, יש לך את זה מבפנים, אתה עצמאי, חפשי, לא תלוי באף אחד'. ומה התגובה השגורה? 'לא תודה', הם מעדיפים תעודת ביטוח המוענקת על ידי ממסד כלשהו הנמצא מחוצה להם. זה, יפתור אותם מהעונש של התמודדות עם החופש לחיפוש וגילוי עצמי. מרגע שנולדנו חונכנו לחשוב ש- 'יש מישהו שיודע'. ומבחינה זו אכן זה נורא להקשיב למילותיו הכופרות של שומר הסף הטוען כי 'אף אחד לא יודע, לית דין ולית דיין, לאף אחד אין מושג מה קורה פה ואיך עושים מה. ובכלל לאף אחד אין גושפנקא על האמת, והחיםי בעצם חסרי משמעות אלא אם תחצוב אותם מתוכך'. ואם זה נכון בעולם החומר, קל וחומר שזה נכון בעולם הרוח, דהיינו, לגעת בניצוץ האלוהי שבנו זה רק דרך האותנטיות. וזו בדיוק הבעיה, כי ישנם מעט מאוד אנשים אותנטיים, רובנו  כבר זומבי'ס של הרגלים ושל התניות חברתיות, של מסכות שאימצנו, ואז אותנטיות עבור אדם כזה היא מסע אל מבוי סתום. ולכן אנשים המחפשים יותר רוחניות משיש בעולם השיגרתי, מעדיפים למצוא אותה בסיפרות, שירה, כי הסופר הדגול מעביר את המסר מבלי לעמת את הקוראים הספציפיים עם חוסר האותנטיות שלהם, ומבלי לקרוא לילד בשמו. וכך הקוראים קוראים על משהו שקורה למישהו אחר ואז הם מוגנים, בטוחים. ואותנטיות שהיא הגשמה של הפוטנציאל האידנווידואלי הטמון באדם, אינה אהובה על החברה, כי במילה אותנטיות טמונה מילה אחרת: 'שוני', והחברה לא אוהבת שוני, כולנו קונפורמים. (כולנו קרנפים כפי שכתב יונסקו). להיות אותנטי זה לא בהכרח אומר לצאת החוצה עם מי שאתה או להכריז על האמת הפנימית והאישית שלך  לכל דיכפין, ובקולי קולות, אלא להיות מחובר למי שאתה באמת. דבר נוסף שמקומם אנשים על המורה  הרוחני -שומר הסף-הנביא, (מלבד העימות עם האותנטיות התקועה של עצמם), היא העובדה שהוא מדבר במונחים של שחור ולבן, בעוד שמגורשי האותנטיות מעדיפים לדבר במונחים של גוונים, לגרוס שלכל אדם יש את האמת שלו, ואמונה זו באה לידי ביטוי במטבעות לשון ובמשפטי מפתח כמו:  'זה תלוי',  'לא תמיד זה ככה',  ו'סך הכל זה די סוביקטיבי', ושאר צנוניות וירקות. ואילו הוא, המורד הרוחני, מתעקש; 'או שזה ככה, או שזה ככה', 'או שזה בעדך או שזה נגדך'. הוא לא משאיר מקום לברוח או להסתיר, הנבל. כי לו יש קריטוריון קבוע, ומן הקריטוריון שלו הכל נראה או בעד הקריטוריון או נגדו, או מקדם כלפי הקריטוריון הרוחני, או שחוסם את ההתקדמות. אך בעוד שומר הסף מכריח  את הניגשים אל הרוחניות להפריד את המוץ מן התבן;  את ששייך לעולם הרוחניות – ממה שלא שייך, וכו', הרי שהוא עצמו דווקא מהווה מקום מפגש לניגודים; שומר הסף הוא התגלמות השחור והלבן, הוא גם השחור וגם הלבן, גם היינג וגם היאנג, הוא הצד הגברי (יאנג) שמכיל את הצד הנשי (יינג). הוא התיזה שבה שוכנת האנטיתיזה. ולכן הוא שרוי בלימבו מתמיד, במצב ביניים. הדתות והכתות הממוסדות (אלו המכריזות על עצמן כבעלות גופשנקא, ומערכת, בלעדית יותר או פחות, המובילה להשגים רוחניים ודתיים) דווקא מפרידות בין הקטבים; הן אומרות כי הן התיזה, וכל כל מי שלא מאמין והולך בדרכן, הוא האנטיתיזה. אך לא רק הדרכים הרוחניות אומרות זאת, יש לזכור כי מלבד המורד והדרכים הרוחניות, ישנם גם הרוב, אלה שחיים סתם. ולחיות חיי סתם זה החיים עבורם. ואמנם מעל פני השטח הם כופרים בבלעדיות של מישהו על אמת (רוחנית או כוללת), והם אומרים: אין תיזה ואין אנטיתיזה, האמת היא סובייקטיבית, על טעם וריח אין להתווכח, כל אחד עושה מה שבראש שלו – אך מתחת לפני השטח (ברמה של מסרים סמויים ועמומים)  גם הם טוענים, בצורה זו או אחרת, כי 'הלבן' מצוי אצלם ו'השחור' – אצל המאמינים ומחפשי הדרך.  (למרות, שכאמור, מן השפה ולחוץ הם טוענים כי מבחינתם "האיש הישר בעיניו יעשה"). כך שסך הכל שופרי הממסד (וההמון השקט והבורגני המסתופף בצילם) די דומים לדתות ולתנועות הרוחניות בכך שגם הם וגם הם לא מקבלים צורות חיים שיש בהן גם שחור וגם לבן, גם חטא וגם גאולה, גם יצרים וגם התעלות רוחנית. שניהם רואים את העולם בצורה דיכוטומית יותר מאשר סינרגית. ומאוד קשה לשניהם לחיות מתוך סינרגיה תיפקודית: להיות מסוגלים להכיל בתוכם גם סליחה וגם נקמה, גם רכות וגם קושי, גם עצלות וגם חריצות, גם ספונטניות וגם תכנון קפדני, גם מוחצנות וגם מופנמות – 'וישכון זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ'. ויוכלת זו אמורה להיות מה שמאפיין את 'שומר הסף'. הוא מצליח לאחד את הניגודים, מה שמאפשר לו לראות את התמונה הרחבה יותר ולדבר על הרוחניות והחיים בצורה אחרת. וכך גם הוא ניגש להבנה הגבוהה של מושג האלוהים: קיום הניגודים, רע וטוב, יינג ויאנג, ריק ומלא, יש ואין, שטן ומלאך. בדתות הממוסדות יש אלהים נוקם (נוסח היהדות), ויש אלוהים סולח (נוסח הנצרות), אך באלוהות האפקטיבית – שניהם חיים יחד. וכך מה שהוא לחם חוק עבורו, לחיות עם ניגודים, קשה לרוב בני האדם; הם לא מסוגלים להכיל בתוך עצמם ניגודים ועל כן הם מנסים להיפטר מאחד מהם, או לפרנס ניגוד אחד כך שיהא דומיננטי על חשבון השני. כשלאדם יש נאורוזה, דהיינו בעיה נפשית שאינו יכול לחיות עימה (כי אחרת לא הייתה מהווה בעיה), זה תמיד כתוצאה ממצב של ניגודים שחיים בו ואחד מהם גורם לבעיה. ואם זו הגדרה כלשהי של בעיה נפשית, הרי שהיכולת לחיות עם ניגודים, להכיל ניגודים, היא מסממניו של האדם הבריא בנפשו, וגם ברוחו, כי היכולת להכיל ניגודים, היכולת לקבל את החוטא האומלל והמוקצה מחמת מיאוס החי בך – מקרבת אותך לאלוהים. וכך הדרך לרוחניות, אליבא דה המורד הרוחני, שומר הסף – היא דרך החטא, כמו שכותב שלמה שוהם: ב- 'גאולה דרך הביבים'. דרך מה שנמוך, מה שמוקצה, מה שמתביישים בו, ורק אחר הפיוס עם מה שדחוי ודפוק בנו, ניתן להגיע להתאחד עם ה'קוטב הטוב'. למילה רע יש קונוטציה שלילית, אך הרע הוא לא רע, הרע הוא חלק הכרחי של הטוב. כל רע מכיל את גרעין הטוב וכל טוב מכיל את גרעין הרע. והרע הוא הדרך אל הטוב. בתחילה, במיתולוגיות קדומות, אלוהים והשטן היו ישות אחת וההפרדה ביניהם הייתה תולדה מאוחרת יותר, וזה קרה כי בני האדם עצמם כבר איבדו את היכולת לקבל את עצמם. על הטוב והרע שבהם. זה כמו תהליך היצירה של הפצצה האטומית: כל עוד האטום מאוחד הכל בסדר, אך ברגע שמפצלים את האוטם ומפרידים בכך בין הקטבים – נוצר פיצוץ. וכך גם באדם, ברגע שחלק אחד של האדם משתלח באחר, ברגע שיש הפרדה ודיסקרימינציה פנימית בין מקובל לבין לא – פורצת מלחמה פנימית. ובחזרה ל'שומר הסף' כמורה רוחני; מיד כשהוא פוגש שוחר בדרך הרוח, הוא מראה לו את 'השחור' שלו. השוחר בא אל הלבן של המורה הרוחני ומוצא מיד את השחור האישי שלו.  דהיינו מגלה, בעזרתו 'האדיבה' של 'שומר הסף' את ההדחקות שלו שבתת תודעה. ובמקום לבודד אותן הוא מתבקש להפגיש אותה עם הלבן, (אהבה, תקווה, אמונה, טוהר, וכו') שעד כה מלך באורח לגיטימי כאילו השחור (תאוות אסורות, מחשבות אגו, כפירה במה שנחשב נכס צאן ברזל וכו') לא קיים בכלל. עם זאת, הסיבה להתעקשותו של שומר הסף על המפגש הזה בין שחור ללבן, של הלגיטימי והרחוץ עם הדחוי והמוקצה – לא מתרחשת כדי לגרום לביטול תחושת הערך העצמית של האיש (או האישה) אלא להיפך: להתיך את תחושת ה'אני לא בסדר' עם האח הגולה – כדי שיחד ייצרו את הישות האוטונומית והאותנטית של ה'עצמי' – עצמי מגובש ואחיד – שלא ניתן להשמדה ופירוד – כי הוא מורכב עתה – כמו כל דבר אורגני, משתי וערב של ניגודים, מחוסן מפני מחלת האנטיתיזה. ועכשיו, לאחר שהשחור והלבן מואחדים באדם אחד, הם מופיעים כ-כאפור… כמו שומר הסף עצמו, (שזה מכבר איחד את ניגודיו) המופיע כל כך אפור, שיגרתי, לא מעניין ומינורי, עד שכה קל לפסוח עליו ולחשוב שהאיש חסר ייחוד, פשוט נטול כריזמה. אבל אנשים לא רוצים להיות אפורים,  ולא רוצים שום עסק עם מישהו אפור, הם רוצים עניין, בידור, אקשן, צבעי, צבע – לבן, לבן – זוהר. אנשים נמשכים לדתות, למיסטיקה, לגורואים, לכתות – כי שם זה נראה כל כך מלא בכל הצבעים, כל כך אחרת מן השחור הענקי שהם חשים בתוכם, (מה שגורם להם לחוש כל כך ריקניים ואפורים), מה שדוחף אותם כל הזמן לעבר מה שצבעוני, ללבן. לך ותגיד להם (כשומר סף) שמה שהם צריכים זה לא הלבן של המשיח; חיים לאחר המוות או אושר רוחני, אלא דווקא את כל השחור שהם מסרבים להכיר בו, שחור הקיים מתחת לסף האטום של תודעתם הנמה. לסיכום: שומר הסף: שומר הסף ניצב בין שני עולמות, אך מייצג עולם שלישי. הוא ניצב בין האדם המדורדר ובין האדם כפי שהוא אמור להיות. אך הוא עצמו שגריר של ממלכת הרוח. ממלכה זו אינה קשורה כלל למצבו העכשוי של האדם, אלא היא ממלכה בלתי תלויה הנמצאת מחוץ, מעל, ומעבר ליחסיות המקרית וברת החלוף הזו של בני האדם – בכל מצב נתון. למעשה (מבחינה אידאלית) כל בני האדם היו אמורים להיות שומרי סף, דהיינו; לא להשתייך, לחיות בנכר, בגולה, להיות זרים, אך תמיד לדעת וזכור את המורשת האמיתית והמקורית. לשמש כפילטר דו כיווני, בין עולם התודעה הנמוכה של הרב ובין עולם התודעה הגבוהה שממנו באו ושאותו הם אמורים לייצג. אך מה שקרה לנו הוא ששכחנו מי אנחנו ומאיפוא באנו, יצאנו מן הנייטרליות והתחלנו להאמין שאנחנו שייכים למקום הזה. בגדנו בתפקיד שלנו והפסקנו לשמור על טוהר הסלקטיבי על פני האדמה, התפתנו למשמני הארץ הזו – והזדהמנו. אנו, הרפאים והנפילים של פעם, שנפלו אל מתחת לרמה עליה היו אמורים להשגיח. ומאז, מישרת שומר הסף לרוב פנויה, לא מאוכלסת ולא פופולרית. כך שהאדם הממלא בזמן כלשהו, את התפקיד כפוי הטובה הזה, חש תיסכול עצום, כי מצד אחד הוא חש את תחושת הייעוד והשליחות שבתפקידו ומרגיש את עוצמתו האדירה, אך -מצד שני – אין הוא יכול לצאת החוצה עם האמת שלו, (מה שניסו למשל לעשות הנביאים מתקופת התנ"ך), ואז הוא נאלץ להתנהג בתוך המסגרת שמתווים לו, כדי לא להחשף! ועל כן המסוה ההתנהגותי ההולם ביותר עבורו הוא המסוה האפור והבינוני. וזה הכלוב שלו וזה התיסכול שלו, אך עליו לקבל את העובדה הזו ולהיות שבע רצון מזה, כי זה מאפשר לו להשרד, להיות אפור. וזה הפרדוכס הגדול שלו, והסכנה שלו; לחרוג מן האפרוריות ולהפגין את שיפעת הצבעים המהממים שבו. אם יעשה זאת – יחשוף את הסוד, יפר את האיזון ויתרחק מן הניצוץ האלוהי שבו. הוא לכוד באפור, בשעה שבעצם בתוכו, בוערת כל הזמן אש רדיואקטיבית.13.3.2003 גבריאל רעם. ((c כל הזכויות שמורות. ספר חדש של גבריאל רעם: הספר: "אמנות השיחה" (מלהג ופטפוט עד דיאלוג והידברות) בהוצאת ידיעות אחרונות. יצא לאור בשבוע השלישי של חודש פברואר. כדי לקבל מושג מה על הספר, הנה אמרה המופיעה על קידמת הכריכה: "על מה שאנו רוצים לדבר, אין עם מי. ועם שאנו כבר מדברים, אין על מה". https://www.zusha.org.il/story/%d7%9b%d7%99%d7%a6%d7%93-%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%95%d7%91-%d7%92%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%99%d7%9d/

החייט

שתי המסות הבאות עוסקות במוסד חשוב בעת האחרונה. המורה הרוחני.

ופה ושם מוצאים אנשים שיש להם מורה רוחני. יותר ויותר אנשים עוסקים בייעוץ רוחני. נושא זה דורש מבט בוחן נוסף. ולא סתם מבט, אלא מבט מיוחד, מבט קוואנטי. מבט שמנסה לחדור מבעד להילה המקודשת ולעמוד מעט על טיבו. בדרך כלל המורה הרוחני מביט אלינו, הבה ונביט אנו אל המוסד הזה. ונראה איזה סוגים קיימים? מיהו המורה הרוחני כאדם?  ומה צריך המורה הרוחני כדי להיות כזה? האם קיימים הבדלים בין המורים הרוחניים השונים? אם לא כולם מקשה אחת, האם אפשר להבדיל אותם לאסכולות או רמות? נראה לי שאלה שאלות לגיטימיות בכל מה שקשור לתופעה מתרחבת בימינו. מדובר ברשימה נכבדה של שמות, החל משי טובלי עצמו, וטיוהר (משה קסטיאל), אנדרו כהן, אושו, ועוד. ולפני שנבחן אותם במבט רנטגני, קוואנטי –במיטב המסורת של סידרת הטורים הללו, הבה ונבדוק למה מצפים בכלל המחפשים? ובכן כששוחר הרוחניות פוגש מישהו שמציג עצמו כמורה רוחני – הוא בדרך כלל מצפה לנבואות נחמה, לעידוד. להבטחה שאם יתרגל את מה שצריך, וילך בדרך שהטווה המאסטר – מן הסתם יגיע להארה. (זה קשה מאוד, אך לא בלתי אפשרי). התחושה היא של בריחה מן השחור של התרבות האנושית; לחץ, מתח, אגרסיביות, תחרתיות וכו', ואילו כאן  בספירות העליונות הכל שקט , צלול ומלא הוד וחיוביות. הוא לא מצפה לפגוש מורה רוחני שמזכיר אולי יותר את סמל המחלקה במחנה טירונים. סוג זה נדיר, הוא היה רווח פעם והיום כמעט שלא פוגשים בו. סוג כזה של מורה רוחני בא לשוחרי הרוח מתוך כוונה להעיר אותם, לגרום להם לחשוב, לבדוק מתחת לעטיפה, להראות להם שהם משטים בעצמם, שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות השכיחה. וכך, ניתן לחלק את המורים הרוחניים לשניים, נביאי נחמה ונביאי זעם. נביא הזעם מתפקד כהכלאה בין ש. ג. לרס"ר. בעוד שנביא הנחמה מתפקד כהכלאה בין השכינה והאם שתמיד רצינו שתהא לנו. נביא הנחמה מקבל את הבאים למחנה נופש, שומר הסף – מחנה אימונים. ועתה לעניין; לעניין הבדלים המהותיים בין שתי הגישות. ובכן גישת הש. ג. – שומר הסף – היא אמביוולנטית, הוא דווקא לא מציע להיפרד בזעם מכל מה שהכרנו עד כה. לגישתו, חיי הבורגנות החומרנית, הם לא משהו טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר (כמו שמטיפים חלק מן התנועות של העידן החדש, או הדתות הגדולות), אלא שבתוכה טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל הרוחניות (או במקרה אחר, אל האמנות) להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד אותם, ונוסע דרכם אל מה שהם קברו עמוק בפנים. לפי שומר הסף, אין צורך לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו, לעזאזל, כי היא נושאת עימה את הקודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית. וכך, 'שומר הסף' מלמד כי אין לחפש מציאות רוחנית – במקום המציאות החמרית. אלא כי דווקא הנמוך והחומרי הוא מורה הדרך אל המציאות של הנפש השבויה. כי אל למחפש בדרך הרוח ליצור מציאות רוחנית חלופית מעבר ומעל המציאות של היום יום, אלא עליו לאמץ את המציאות של היום יום לליבו ולחפש דרכה את שאמיתי. כאן המקום לציין כי שומר הסף הוא קודם כל אדם ורק אחר כך מורה. כלומר בסדר העדיפויות שלו קיימת האותנטיות לפני הצורך להעביר את הבשורה. הוא מעולם לא שוכח את עצמו, כעצמו וכעצמו בלבד. כל היתר (כולל לימוד) הוא אופציה. הוא לא חייב ללמד, לא חייב להגיד את שהוא חושב על החיים ועל האיכות האמיתית של מחפשים מסויימים. ואם הוא פוגש אותם, בסיטואציות שונות, הכל בסדר, כל עוד הוא לא מחליט להגיד מה הוא רואה, ועד אז הכל בסדר, אך הבעיה מתחילה כשהוא פורש בפני המחפשים את משנתו החתרנית. (בדבר הצורך שלהם לבדוק ולהתמודד עם הדמונים שלהם, התשוקות, החולשות, וכו'. וזאת במקום לברוח מהם אל ספירות רוחניות גבוהות). וברגע שהוא עושה זאת הוא הופך לנביא זעם, למוכיח בשער, למנקה אורוות  והשילוב של מורה דרך רוחני מצד אחד של מטיף ומוכיח מצד שני – קשה למחפש, כי הוא רגיל לחשוב על עצמו כמי שראוי לברכה על שהגיע למקום שבו מלמדים רוחניות. ובמקום לקבל ברכה על כך שהוא הגיע הבייתה הוא מקבל מורה שמטיל אותו חזרה לתוהו, מורה שבמקום תשובות – מציג לו שאלות, שבמקום להדק את הקרקע המוצקה מתחת לרגליים – הוא דווקא משמיט אותה ביתר עוז. המחפש האומלל בא למצוא יבשה והנה לחרדתו הוא חש שמטילים אותו חזרה למים הסוערים. והוא כבר אין לו כח, אין לו כח להמשיך ולהתמודד עם חוסר וודאות, הוא רוצה מישהו שיראה לו את הדרך ולא יקמט את המפה היחידה שעוד יש לו ויזרוק אותה לאש. המחפשים רגילים למורים רוחניים, שיש בהם יותר משמץ של מיסיונריות, או לשון אחר: קצת מכירתיות, הם מראים למחפש שהנה הגיעו למקום שאותו הם חיפשו, שכאן, ישנן תשובות של אמת, וכאן הגיע החיפוש לסופו וכאן מתחילים ליישם את הדרך הנכונה לחיות חיים רוחניים. (אמנם מדובר בעבודה קשה, אך זו הדרך ובסופה השער). והנה הם פוגשים בזן אחר לגמרי של מורה רוחני. המורה הרוחני מזן 'שומר הסף' –  מנסה קודם כל לשכנע אותם לוותר, לחזור לשיגרה, לבדוק אם החיפוש בוער בהם מספיק חזק, כי אם לא, לא יעמוד להם כוחם, וכדאי פשוט לנסות ולהנות מן החיים (לנסות…), או לפחות להעביר אותם איכשהו. חוץ מזה הוא אומר שלא רק שהוא לא יכול לתת להם וודאות לגבי כל דבר שהוא, אלא תפקידו לזרוע ספק, ובמקום תשובות לשאלות הוא מנסה להראות שהבעיה היא שהם פשוט לא שאלו את השאלות הנכונות. אין ספק כי המפגש הוא מבלבל, מטריד, ועושה דמורליזציה. מבחינה זו דומה תפקידו לתפקיד המראיין (או הפסיכולוג שמראיין מועמדים לקבוצה ייחודית של דינמיקה קבוצתית);  אין הוא  בא לשכנע את המרואיין להצטרף למקום העבודה, (או לקבוצת הדינמיקה) אלא לברור ולבדוק אם הוא ראוי להצטרף לקבוצה הייחודית הזו.  כך שלמעשה המורה הרוחני הזה הוא מעין שומר סף שבא מן הרוחניות כלפי המחפשים ולא 'מוכר' למחפשים 'סחורה' שיש לו עניין ל'היפטר' ממנה. להיפך, התחושה שהוא נותן היא שההפסד במפגש זה ביניהם הוא לא שלו אלא של המחפש. תפקידו לעשות את הכניסה קשה ולא קלה, תפקידו לדאוג לבקרה על איכותם של המחפשים הצועדים על שביל המודעות הגבוהה.  אחת הדוגמאות המובהקות לסוג כזה של שומר סף הוא מורה הזן; הוא אניגמטי, מציב קשיים ומחזיר את המחפש שוב ושוב אל נקודת ההתחלה. מפגש זה בא לידי ביטוי נפלא בסיפרו של אויגן הרינגל: "זן באומנות הקשת", שם המחבר מנסה שוב ושוב להתאמן באמנות המכוונות למטרה (החץ והקשת כמובן מהווים רק אנאלוגיה ומטאפורה לכוונה ולמטרה רוחניים), ואילו המורה כל הזמן מראה לו שהוא בא עם הגישה הלא נכונה; הוא בא עם מאמץ ורצון, בעוד שעליו בכלל לוותר על שניהם ולתת למשהו בתוכו שהוא לא הוא, אך הוא יותר הוא ממה שהוא חושב, לצאת מתוכו ולהוציא אל הפועל את הקליעה למטרה, מבלי שהוא עצמו מתערב ומפריע. תובנה זו היא כל כך קשה להרינגל, שכל ימיו הבין שעליו להשתדל וככל שישתדל ויתאמץ – כך יתקרב יותר, והנה הוא צריך לחשוב הפוך; הוא צריך להפסיק להתאמץ ולתת למשהו מתוכו לקחת שליטה, ולסמוך על כך שאותו משהו, יודע יותר טוב ממנו איך לקלוע. כך גם ביחסים בין המורה הרוחני-שומר הסף ובין המחפש; המחפש צריך לוותר על דרך החשיבה הקודמת שלו ולתת לסוג חשיבה אחר לבצבץ. סוג חשיבה שבה לא האדם חושב את המחשבות, אלא המחשבות חושבות את האדם, וזה בלתי אפשרי לאדם האמון על החשיבה הקונבנציונלית. (מדבר על כך גם מורה רוחני לא קונוונציונלי אחר: קרישנמורטי). מנקודת מבט של המחפש – זה נראה כתעלול של מורה מתוחכם אשר מנסה לבדוק את המחפש ועוד רגע יודה שזה היה טריק. קל לחשוב כי  המורה הרוחני הזה רק משחק עם השואפים להיות תלמידים שלו, אך בדיוק ההפך הוא הנכון, הוא לא מציב בפניהם קשיים בגלל שהוא נהנה מזה, או שזו טכניקה לימודית, או שיש לו אופציה להיות יותר נגיש ולבא לקראת המחפש. למעשה (מנקודת המבט שלו) הוא מוגבל! יותר מוגבל מן המחפש עצמו; הוא לא יכול לעשות כלום. אין לו כח ממשי, להפעיל על שוחר הרוחניות. הוא לא בעל כוח, הוא רק מייצג. וזה מעניין, כי מצד שני הוא חייב להיות בעל עוצמה רוחנית רבה, כי הוא חייב להיות אותנטי, (כלומר אם הוא מדבר מרמת תודעת מסויימת – חייב להיות להיות לו גם הגיבוי האנרגטי וההוויתי -לרמת תודעה זו),  אך עם זאת אין לו יכולת לשימוש בכח הזה מלבד להקרין אותו, ואם הוא משתמש בו אז זה רק על מנת למנוע מבעד השוחר להתקדם או ללמוד משהו מתקדם אם מצב התודעה שלו לא בשל לכך. אלה שני הדברים היחידים שיש לאל כוחו לעשות, (להקרין אותו ולהשתמש בו למניעה). אין ספק ששני אלה לא עושים אותו לפופולרי, וזה בדיוק ההבדל בינו לבין מורים רוחניים קונוונציונליים וקונפורמים (לדרך ממוסדת שהם מייצגים); הוא לא משתדל להיות פופולרי. וזה שהוא צריך למנוע יותר מאשר לאפשר, לא בא מתוך 'אנטי' כלפי שוחר הרוח, אלא מתוך נאמנות ואהבה לעולם הרוח. אך כאמור שני אלה ממש לא עוזרים לו במפלס הפופולריות היורד שלו בקרב תלמידיו ואלה המתלבטים באם להיות כאלה. עד כאן לגבי גישתו, אך גם הרוחניות שמייצג המורה הרוחני-שומר הסף, היא אחרת, זו לא רוחנות שנמצאת בחוץ ולמעלה, זו רוחנות שנמצאת למטה ופנימה. הלמטה, זה למצוא את מה שגבוה ממנו בתוך מה שנמוך; ביום יומי, בדרך בה הוא מדבר עם אנשים: איך הוא שוטף כלים וכו' ולא במה שגבוה; בהתנהגותו בבית כנסת, או בזמן מדיטציה. ופנימה, משמע; שהדרך היא לא כלפי העולם החיצון;  השתתפות בפגישות או טכסים, או דיבורים עם אנשים על כך, אלא  לחפש את הרוחנות בתוך עצמו. דוגמאות נוספות למורה רוחני כזה הם: – גורדייף. (ומעניין לקרוא מה כתבו עליו אלה שפגשו אותו; למשל אוספנסקי אך גם רבים אחרים שכתבו ספרים אודותיו).  – ג'ידו קרישנמורטי. – דון חואן כפי שהוא מצטייר מכתביו של קרלוס קאסטנדה. –         והמורים הסופיים: 'חמיד' בסיפרו של ראשיד פילד: "המחסום האחרון" (הוצאת פראג 1995). והמורה של אירנה טוידי בסיפרה: "האש שבפנים". כל אלה ואחרים מייצגים סוג של מורה רוחני שהוא כמו כאב בטן למחפש. הוא למשל אומר לתלמיד כי אין רוחניות, אין אלוהים. (ורק שם).  ועל כן חשים אלה שפוגשים את המורה שומר הסף טינה כלפיו, כי הוא כמו גוזל מהם את השלב הבא בדרך אל האושר, (ועוד מרחיק לכת ואומר ש'האושר הוא בכלל לא שם אלא באותו מחסן מוזנח, מלוכלך ומלא שאריות בלתי רצויות; מחסן תת התודעה שלך'). כלומר, במקום להגיע אל הפנטהאוז הרוחני הבוהק, הם כאילו אמורים לחזור אל דירת החדר וחצי המזוהמת, ולמה? לפי דברי שומר הסף; 'כי רק היא רשומה על שמך בטאבו'… ואף אחד לא אסיר תודה לשומר הסף על האמת שלו. אך צריך להבין שעבודתו של שומר הסף על התלמיד אינה ביחס לרוחניות שאליה הם שואפים, אלא ביחס לנורמות החברתיות שהם הפנימו, נורמות שהם מבלבלים ביניהם ובין רוחניות אמיתית. והנורמות המופנמות הללו, הם כמו רצפת אורווה מלוכלכת ששומר הסף אמור לגרום למחפש לנקות. הדבר שהוא לא יכול להסביר ושלמחפשים קשה להבין הוא שעצם העובדה שאדם הפך למחפש לא אומר שהנורמות החברתיות לא עובדות עליו. הן עובדות עליו ומשפיעות על החשיבה שלו. וככל שהנורמות הללו (בעיקר גישה מסחרית שאומרת שהכל הוא בר צריכה, וכי אם לא, אז לפחות עבודה קשה תביא את הפתרון לכל), מופנמות יותר על ידי המחפש כך יגדל המרחק ביניהם (פליטי החברה) ובין הקריטוריונים שמייצג שומר הסף. כך שבסופו של דבר לא הרבה מחפשים יגיעו אליו, ועוד פחות ישארו עימו. עד כאן עליו מנקודת המבט של המחפש. אך מה לגבי שומר הסף עצמו? הרי גם הוא אדם, עם רגשות וצרכים, איך הוא מרגיש בסיטואציה הזו? ובכן נראה כי מצד אחד הוא אולי מרגיש מצוין לגבי מה שבינו ובין מה שחי בו, אך המפגש בין אותו מיקרוקוסמוס (עולמו הפנימי של 'שומר הסף')  למקרוקוסמוס, (בני אדם, חברה) הוא מן הסתם קשה לו.  יש בקשר הזה בינו לבין מחפשים, קושי ופער גדול יותר מאשר זה הקיים בין סתם אאוטסיידר והממסד. הוא (שומר הסף) בוער באש פנימית, ואש זו מכלה אותו מבפנים, כי אש זקוקה לחומר בעירה, לחמרי גלם, וחמרי הגלם אמורים לבוא מצד המחפשים,  ובהעדר חמרי הגלם שאמורים להביא עמם המחפשים – לא נותר לו אלא לספק חמרי בעירה מתוך  נישמתו ורגשותיו. כל אלה מעצימים את הטרגדיה האישית שלו, שהיא בדידותו הגדולה. והוא בודד כי הוא סוג של נביא, ונביאים הם  בודדים ולא פופולרים (כדרכם של נביאים). נביאים לא רוצים (ולא יכולים לרצות) פופולריות או כוח, רק לבטא את האמת הבוערת כאש בעצמותיהם. נביאים (כלפי הממסד ושומרי סף כלפי המחפשים האינדווידואליים) תמיד חיו בשוליים, מחוץ למסגרת ממוסדת, בערו באש של בשורה חתרנית לא פופלרית. הם (כבעלי רמת תודעה ערה ורחבה יותר) תמיד ייצגו סוג של דתיות, רוחניות או תודעה אחרת; בדרך כלל אינדוידואלית, וצומחת מפנים. ספר חדש של גבריאל רעם: הספר: "אמנות השיחה" (מלהג ופטפוט עד דיאלוג והידברות) בהוצאת ידיעות אחרונות. יצא לאור בשבוע השלישי של חודש פברואר. כדי לקבל מושג מה על הספר, הנה אמרה המופיעה על קידמת הכריכה: "על מה שאנו רוצים לדבר, אין עם מי. ועם שאנו כבר מדברים, אין על מה".