‘
אחת הרמות הגבוהות ביותר עבור ישות רוחנית היא נביא, מה שמסמל אותו כנביא הוא השכינה שהיא הנוכחות הנשית האלוהית מעל ראשו..
נביאים רבים מוזכרים בתנ"ך, ויש להם משימה, להראות עד כמה כולם מתדרדרים, לנזוף בהם, ולקרוא להם לחזור לחיות בהתאם לגבוה (אלוהים). אף אחד לא אוהב שאומרים לו אתה לא בסדר, אבל זו המשימה שלו, שעליה לא מודים לו בלשון המעטה..
אבל להיות נביא זה לא רק שליחות גבוהה כפויה בתנ"ך, אתה יכול להפוך לנביא אפילו בימינו..
ואם הנביא יחליט להיות מורה רוחני – תלמידיו לא יחזיקו מעמד. והם עוזבים לא בהכרת תודה אלא באנטגוניזם מצטבר.
אנשים מגיעים אליו כשהם תקועים במסע הרוחני-אישי שלהם, ובחייהם, באים לייעוץ, התייעצות ושיטה כיצד להשתחרר מלהיות התקוע ולהתקדם למעלה. קודם כל הוא מרגיע אותם שבאופן אישי הם בסדר, אבל במקביל הוא מראה להם באיזה עולם הם חיים, הוא מתמודד איתם עם המציאות ומעיר אותם כל הזמן אליה (וכמובן שלהם) אפשרויות גבוהות יותר). והמציאות הזו לא נחמדה בלשון המעטה, הוא מפשיט מסכה אחר מסכה, הונאה אחר הונאה, עוול אחד אחרי השני, אפליה אחר אפליה, ניכור אחרי השני, שיחה חסרת משמעות אחת אחרי השנייה, חושף את ניצול החלשים, מנצלים את הרגיש והעדין. להכיר עד כמה הכל שקוע ברמה האנושית סביבם – זה לא סוג העולם שהם צריכים לחיות בו. אבל למרבה הפלא הם יעדיפו להרגיש שמשהו לא בסדר איתם מאשר לדעת שהם חיים בעולם כזה עולם חשוך…
הבעיה הגדולה ביותר עבור המחפש הרוחני שלו היא שתורתו של הנביא מנפצת את רוב האשליות שלהם. אנחנו ניזונים מהחברה בכלל ושאנחנו מאכילים את עצמנו; האשליות האלה אומרות שבעצם הרוב בסדר, החברה מתקדמת בכל דבר. בעצם המצב שלנו לא כל כך גרוע, וככל שאנו (כחברה וכפרטים) לומדים ועושים מאמצים לשיפור – החיים שלנו בדרך להשתפר. אנו משוכנעים שהאנושות בכלל והחיים שלנו בפרט – נמצאים במסלול הנכון, ומשתפרים כל הזמן. והנביא, בהיותו נביא, תוקף את צורת החשיבה הזו.
האפלה של הלא נודע מוצגת מדי פעם על ידי הוגים רדיקליים וביקורתיים מרדניים (אקזיסטנציאליסטים על ידי רובם). ומבחינת אותם קולות – הם משתנים, מושתקים והקצוות החדים מוסרים על ידי רשויות אקדמיות ומומחים. אפילו קולות כמו פרידריך ניטשה ("צריך להשיל את הטעם הרע של רצון להסכים עם רבים. כל מה שיכול להיות משותף תמיד חסר ערך. בסופו של דבר זה חייב להיות כפי שהוא ותמיד היה: דברים גדולים נשארים לגדולים , תהומות לעמוקים, ניואנסים וצמרמורת למעודן, ובקיצור, כל מה שנדיר לנדיר"). אלבר קאמי על האבסורד, סורן קירקגור על חרדה (חרדה). מרטין היידגר על התגרשות מהוויית הדברים, ועל 'להיות לקראת המוות'. ואפלטון במשל שלו לאגדת המערה.
והשינויים הללו והתת-הערכה של המסר הביקורתי המהפכני ביצירותיהם – נעשים כל הזמן ברוב היצירות הביקורתיות והמהפכניות, אך אי אפשר לעשות זאת עם יצירותיו של הנביא, מחאתו כה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה, עד ש הדרך היחידה היא לנטוש אותו ואת יצירותיו. אנשים לא יכולים להבין שהדרך אל האמת היא בדיוק מובילה דרך המבט החשוך והנסתר הזה של המציאות, על ידי קפיצה לתוכה, מימוש האמת שלה ודרכה להגיע לחוף השני. (רק 2 דוגמאות לצד האפל: האופן שבו מטפלים ומתעללים באנשים הרגישים ביותר ובנשים הצעירות המושכות (והנשים בכלליות).).
האופן שבו הנביאים מחברים את דבריהם יחדיו – לא ניתן היה לתמרן, ללטש, לבטל או להתעלם, שכן כל משפט הוא כל כך עוצמתי, ברור וחד – שיש לעמוד מולו, ואז האפשרויות היחידות שיש לקורא או לתלמיד או למאזין, הוא להסיר את עצמו מהנביא, כי הוא לא יכול היה להתמודד עם תמונת העולם שהנביא מצייר. כי הוא לוקח את זה אישית.
אם אתה רוצה להגיע לאור אתה צריך לעבור דרך הצד האפל. צוללים לתוך החושך, הולכים לאיבוד בתוכו, ורק בו מתחולל מהפך הקסם – מגיעים לצד השני שהוא הצד של ארץ הקסם ושל תודעה עליונה.
הנביא מדבר בשפת המציאות, שהיא חשוכה. התעלמות מהצד האפל של החיים האנושיים תגרום להם להמשיך להישאר תקועים באותו רחוב חד סטרי לנצח. רק הודאה בצד האפל של האנושות, ונע דרכו ועל ידו – היא הדרך היחידה להיגאל מהמצב התקוע של האנושות בכלל ושל יחידים בפרט.
אף אחד לא אוהב נביאים, כל מי שמקשיב להם שונאים אותם. כי דרך החזון. שלהם הם רואים את מה שאחרים מתעלמים ממנו. ומה שהם מגלים לאחרים גורם להם אי נוחות רבה. שכן הרוב רואה רק את מה שלא גורם להם לדיסוננס רגשי, והראייה החודרת של הנביאים מאפשרת לאמת לא נעימה לצוץ על פני השטח שגורמת לו להיות מאוד לא פופולרי.
ללמידה ממנו יש אפקט מצטבר, לאחר זמן מה, החיים הופכים לבלתי נסבלים, אף אחד לא עובר את התהום.
הנביא הוא אויב של אלה שלא יכלו לעשות סוג של קפיצה קוונטית, מהסטטוס קוו שלהם לרמה גבוהה יותר. זו קפיצה מפחידה, קפיצה דרך הלא נודע.
הרוב לא עושים קפיצות, רק התקדמות צעד אחר צעד, הם לא יכולים להתמודד עם התהום לפני כל קפיצה.
הנביא כמורה רוחני מלמד רק בהיפוכים, והפיכת דברים ודרכי חשיבה – הפוך. וכדי להיות מסוגל לעשות את זה אתה צריך קודם כל לקפוץ אל הלא נודע ואז לנסוע דרכו, זו דרך הנסיעה שלך, מאוד לא בטוחה, איך אתה יכול לסמוך על התהום האפלה שדרכה ואחריה אתה הולך למצוא את עצמך ברמה אחרת בממד אחר? מי מסוגל לחיות חיים של התקדמות וצמיחה פנימית על ידי קפיצות אל הלא נודע כדי לנחות בארץ הקסומה של התודעה הגבוהה?
אם אתה רוצה ללמוד או להתקדם על ידי קפיצה אל הלא נודע אתה חי בחוסר ודאות וחוסר ביטחון מתמידים. אתה צריך לוותר על הוודאות של מה שאתה יודע.
הם חוששים שהמחיר לאפשרות לקפוץ לחושך של הלא נודע הוא להיות נמחץ או הולך לאיבוד בתהום, או שניהם – וזה יותר מדי עבורם.
ואנחנו חונכים ומותנים בכבדות שלא להתקרב לחיים דרך הלא נודע; דרך בלבול, פרדוקסים וכל מה שנמצא מחוץ לרצועה הצרה של ההבנה והלמידה ההגיונית שלנו.
אבל הנביא שוטף את כל ההתניות הללו באומרו שמה שלימדו אותך טוב לרצועה הצרה של מה שכבר ידוע, אבל אם אתה רוצה להגיע לאמת ולחכמה ולרמה גבוהה יותר של קיום – עליך לחיות בהתאם. וביחס אל הלא נודע הגדול, ורק אם תיתן לעצמך להשתמש בלא נודע כגשר להבנות גבוהות יותר – לא תישאר תקוע ברגיל ובממוצע.
המעטים שעבדו עם התהום, עם הלא נודע – כבר נמצאים בארץ קסם, הם נביאים צעירים, אבל ארצם היא כבר ארץ נביאים. הם צעירים בזה, נביאים קטנים עדיין… אבל אם עכשיו הם יכולים לעבוד עם הלא נודע הם יכולים להגיע לארץ הנביא בעצמם ולהפוך אותה למולדתם. אבל רוב המחפשים עם נביא כמורם – בורחים מהתהום מבלי להפנות את ראשם לאחור.
אם הוא חלק ממשפחה הוא יידחה בסופו של דבר. אפילו הם לא יכלו לחיות עם קריטריונים כה גבוהים באופן אינטימי כל כך שגורמים להם אפילו לפתח סוג של אלרגיה נגדו.
להיות נביא זה לא עמדת מעמד גבוה כמו גורו בסנסקריט ולאמה בבודהיזם הטיבטי. שניהם מקבלים תלמידים שמתרגלים ביטול עצמי. זה לא קורה עם הנביא, המאפיין היחיד המשותף לכול הנביאים הוא ענווה גדולה, למרות רמתם הגבוהה הם אף פעם לא מנצלים את רמתם כדי לקבל שליטה ושימוש בעוקבים שלהם.
הערה: אחד הזרמים המרכזיים של הקבלה: (מיסטיקה יהודית) הוקמה על ידי אברהם אבולעפיה ונקראת "קבלה נבואית" – היא נועדה לייצר מצב של מצב מיסטי בו מתגברים על הגבולות המפרידים בין העצמי לאלוהים.
.. .*
