היום, כוחן של הדתות הגדולות כקוראות למחפשי דרך לבוא אליהן – נחלש מאוד, אך במקום הדת הענקית והממוסדת הגיעו גמדים רבים, מופיעות הרבה כתות קטנות, הם יורשות את הפופולריות והמקום של הדתות הגדולות, הן הסימפטום להתפוררותן של הדתות הגדולות. אך זו אותה הגברת בשינוי האדרת; זה יותר אינטימי, יותר מסחרי, יותר פיקנטי, יותר מיסטי, יותר פוליטי. נועד ליצור פיתוי במקום שאין אש, או שהאש לא כל כך חזקה. ושם; תפוס כפי יכולתך, דהיינו; כל ממזר מלך, כל דאלים גבר, וכל הנוצץ מתחפש לזהב וכל פרח בר זועק באלפי צבעים: 'בוא בוא בוא, כי יש לי אמת מדהימה'.
אך סך הכל, אין הבדל מהותי במסר של המימסד הדתי ויורשיהן – הכתות הקטנות – כולן אומרות אותו הדבר: 'אין לך אלוהים בתוכך, אתה אדם קטן ולא חשוב. ורק אם תצטרף אלינו תוכל להגיע לקליבר רוחני משמעותי, רק אצלנו, ורק אצלנו המנהיג הרוחני הוא משהו משהו'.
אך גישה זו הינה כפירה ברעיון המרכזי של הרוחניות האומר כי האדם (כל אדם) נושא בחובו ניצוץ אלוהי. וברגע שהדת מסיטה את האדם מן הנכס האלוהי בו, היא יוצרת תלות של האדם באותם נציגים בלעדיים כביכול, שרק הם כאילו נושאים את הניצוץ, וכל התקדמות רוחנית אמיתית חייבת לעבור דרכם.
וכל זה נושא עמו פרדוכס אדיר, והפרדורכס מצוי בסתירה שבין ההצעה של 'שומר הסף' והתגובה של המחפש. שומר הסף אומר לאדם את המלים הכי מלאות תקוה שיש, דהיינו: 'הדבר שאתה מחפש נמצא אצלך כבר בפנים, זה לא קשור לאף אחד, יש לך את זה מבפנים, אתה עצמאי, חפשי, לא תלוי באף אחד'. ומה התגובה השגורה? 'לא תודה', הם מעדיפים תעודת ביטוח המוענקת על ידי ממסד כלשהו הנמצא מחוצה להם. זה, יפתור אותם מהעונש של התמודדות עם החופש לחיפוש וגילוי עצמי.
מרגע שנולדנו חונכנו לחשוב ש- 'יש מישהו שיודע'. ומבחינה זו אכן זה נורא להקשיב למילותיו הכופרות של שומר הסף הטוען כי 'אף אחד לא יודע, לית דין ולית דיין, לאף אחד אין מושג מה קורה פה ואיך עושים מה. ובכלל לאף אחד אין גושפנקא על האמת, והחיםי בעצם חסרי משמעות אלא אם תחצוב אותם מתוכך'.
ואם זה נכון בעולם החומר, קל וחומר שזה נכון בעולם הרוח, דהיינו, לגעת בניצוץ האלוהי שבנו זה רק דרך האותנטיות. וזו בדיוק הבעיה, כי ישנם מעט מאוד אנשים אותנטיים, רובנו כבר זומבי'ס של הרגלים ושל התניות חברתיות, של מסכות שאימצנו, ואז אותנטיות עבור אדם כזה היא מסע אל מבוי סתום.
ולכן אנשים המחפשים יותר רוחניות משיש בעולם השיגרתי, מעדיפים למצוא אותה בסיפרות, שירה, כי הסופר הדגול מעביר את המסר מבלי לעמת את הקוראים הספציפיים עם חוסר האותנטיות שלהם, ומבלי לקרוא לילד בשמו. וכך הקוראים קוראים על משהו שקורה למישהו אחר ואז הם מוגנים, בטוחים.
ואותנטיות שהיא הגשמה של הפוטנציאל האידנווידואלי הטמון באדם, אינה אהובה על החברה, כי במילה אותנטיות טמונה מילה אחרת: 'שוני', והחברה לא אוהבת שוני, כולנו קונפורמים. (כולנו קרנפים כפי שכתב יונסקו).
להיות אותנטי זה לא בהכרח אומר לצאת החוצה עם מי שאתה או להכריז על האמת הפנימית והאישית שלך לכל דיכפין, ובקולי קולות, אלא להיות מחובר למי שאתה באמת.
דבר נוסף שמקומם אנשים על המורה הרוחני -שומר הסף-הנביא, (מלבד העימות עם האותנטיות התקועה של עצמם), היא העובדה שהוא מדבר במונחים של שחור ולבן, בעוד שמגורשי האותנטיות מעדיפים לדבר במונחים של גוונים, לגרוס שלכל אדם יש את האמת שלו, ואמונה זו באה לידי ביטוי במטבעות לשון ובמשפטי מפתח כמו: 'זה תלוי', 'לא תמיד זה ככה', ו'סך הכל זה די סוביקטיבי', ושאר צנוניות וירקות. ואילו הוא, המורד הרוחני, מתעקש; 'או שזה ככה, או שזה ככה', 'או שזה בעדך או שזה נגדך'. הוא לא משאיר מקום לברוח או להסתיר, הנבל. כי לו יש קריטוריון קבוע, ומן הקריטוריון שלו הכל נראה או בעד הקריטוריון או נגדו, או מקדם כלפי הקריטוריון הרוחני, או שחוסם את ההתקדמות.
אך בעוד שומר הסף מכריח את הניגשים אל הרוחניות להפריד את המוץ מן התבן; את ששייך לעולם הרוחניות – ממה שלא שייך, וכו', הרי שהוא עצמו דווקא מהווה מקום מפגש לניגודים; שומר הסף הוא התגלמות השחור והלבן, הוא גם השחור וגם הלבן, גם היינג וגם היאנג, הוא הצד הגברי (יאנג) שמכיל את הצד הנשי (יינג). הוא התיזה שבה שוכנת האנטיתיזה. ולכן הוא שרוי בלימבו מתמיד, במצב ביניים.
הדתות והכתות הממוסדות (אלו המכריזות על עצמן כבעלות גופשנקא, ומערכת, בלעדית יותר או פחות, המובילה להשגים רוחניים ודתיים) דווקא מפרידות בין הקטבים; הן אומרות כי הן התיזה, וכל כל מי שלא מאמין והולך בדרכן, הוא האנטיתיזה.
אך לא רק הדרכים הרוחניות אומרות זאת, יש לזכור כי מלבד המורד והדרכים הרוחניות, ישנם גם הרוב, אלה שחיים סתם. ולחיות חיי סתם זה החיים עבורם. ואמנם מעל פני השטח הם כופרים בבלעדיות של מישהו על אמת (רוחנית או כוללת), והם אומרים: אין תיזה ואין אנטיתיזה, האמת היא סובייקטיבית, על טעם וריח אין להתווכח, כל אחד עושה מה שבראש שלו – אך מתחת לפני השטח (ברמה של מסרים סמויים ועמומים) גם הם טוענים, בצורה זו או אחרת, כי 'הלבן' מצוי אצלם ו'השחור' – אצל המאמינים ומחפשי הדרך. (למרות, שכאמור, מן השפה ולחוץ הם טוענים כי מבחינתם "האיש הישר בעיניו יעשה").
כך שסך הכל שופרי הממסד (וההמון השקט והבורגני המסתופף בצילם) די דומים לדתות ולתנועות הרוחניות בכך שגם הם וגם הם לא מקבלים צורות חיים שיש בהן גם שחור וגם לבן, גם חטא וגם גאולה, גם יצרים וגם התעלות רוחנית. שניהם רואים את העולם בצורה דיכוטומית יותר מאשר סינרגית. ומאוד קשה לשניהם לחיות מתוך סינרגיה תיפקודית: להיות מסוגלים להכיל בתוכם גם סליחה וגם נקמה, גם רכות וגם קושי, גם עצלות וגם חריצות, גם ספונטניות וגם תכנון קפדני, גם מוחצנות וגם מופנמות – 'וישכון זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ'.
ויוכלת זו אמורה להיות מה שמאפיין את 'שומר הסף'. הוא מצליח לאחד את הניגודים, מה שמאפשר לו לראות את התמונה הרחבה יותר ולדבר על הרוחניות והחיים בצורה אחרת.
וכך גם הוא ניגש להבנה הגבוהה של מושג האלוהים: קיום הניגודים, רע וטוב, יינג ויאנג, ריק ומלא, יש ואין, שטן ומלאך.
בדתות הממוסדות יש אלהים נוקם (נוסח היהדות), ויש אלוהים סולח (נוסח הנצרות), אך באלוהות האפקטיבית – שניהם חיים יחד.
וכך מה שהוא לחם חוק עבורו, לחיות עם ניגודים, קשה לרוב בני האדם; הם לא מסוגלים להכיל בתוך עצמם ניגודים ועל כן הם מנסים להיפטר מאחד מהם, או לפרנס ניגוד אחד כך שיהא דומיננטי על חשבון השני.
כשלאדם יש נאורוזה, דהיינו בעיה נפשית שאינו יכול לחיות עימה (כי אחרת לא הייתה מהווה בעיה), זה תמיד כתוצאה ממצב של ניגודים שחיים בו ואחד מהם גורם לבעיה.
ואם זו הגדרה כלשהי של בעיה נפשית, הרי שהיכולת לחיות עם ניגודים, להכיל ניגודים, היא מסממניו של האדם הבריא בנפשו, וגם ברוחו, כי היכולת להכיל ניגודים, היכולת לקבל את החוטא האומלל והמוקצה מחמת מיאוס החי בך – מקרבת אותך לאלוהים.
וכך הדרך לרוחניות, אליבא דה המורד הרוחני, שומר הסף – היא דרך החטא, כמו שכותב שלמה שוהם: ב- 'גאולה דרך הביבים'. דרך מה שנמוך, מה שמוקצה, מה שמתביישים בו, ורק אחר הפיוס עם מה שדחוי ודפוק בנו, ניתן להגיע להתאחד עם ה'קוטב הטוב'.
למילה רע יש קונוטציה שלילית, אך הרע הוא לא רע, הרע הוא חלק הכרחי של הטוב. כל רע מכיל את גרעין הטוב וכל טוב מכיל את גרעין הרע. והרע הוא הדרך אל הטוב.
בתחילה, במיתולוגיות קדומות, אלוהים והשטן היו ישות אחת וההפרדה ביניהם הייתה תולדה מאוחרת יותר, וזה קרה כי בני האדם עצמם כבר איבדו את היכולת לקבל את עצמם. על הטוב והרע שבהם. זה כמו תהליך היצירה של הפצצה האטומית: כל עוד האטום מאוחד הכל בסדר, אך ברגע שמפצלים את האוטם ומפרידים בכך בין הקטבים – נוצר פיצוץ. וכך גם באדם, ברגע שחלק אחד של האדם משתלח באחר, ברגע שיש הפרדה ודיסקרימינציה פנימית בין מקובל לבין לא – פורצת מלחמה פנימית.
ובחזרה ל'שומר הסף' כמורה רוחני; מיד כשהוא פוגש שוחר בדרך הרוח, הוא מראה לו את 'השחור' שלו. השוחר בא אל הלבן של המורה הרוחני ומוצא מיד את השחור האישי שלו. דהיינו מגלה, בעזרתו 'האדיבה' של 'שומר הסף' את ההדחקות שלו שבתת תודעה. ובמקום לבודד אותן הוא מתבקש להפגיש אותה עם הלבן, (אהבה, תקווה, אמונה, טוהר, וכו') שעד כה מלך באורח לגיטימי כאילו השחור (תאוות אסורות, מחשבות אגו, כפירה במה שנחשב נכס צאן ברזל וכו') לא קיים בכלל.
עם זאת, הסיבה להתעקשותו של שומר הסף על המפגש הזה בין שחור ללבן, של הלגיטימי והרחוץ עם הדחוי והמוקצה – לא מתרחשת כדי לגרום לביטול תחושת הערך העצמית של האיש (או האישה) אלא להיפך: להתיך את תחושת ה'אני לא בסדר' עם האח הגולה – כדי שיחד ייצרו את הישות האוטונומית והאותנטית של ה'עצמי' – עצמי מגובש ואחיד – שלא ניתן להשמדה ופירוד – כי הוא מורכב עתה – כמו כל דבר אורגני, משתי וערב של ניגודים, מחוסן מפני מחלת האנטיתיזה.
ועכשיו, לאחר שהשחור והלבן מואחדים באדם אחד, הם מופיעים כ-כאפור… כמו שומר הסף עצמו, (שזה מכבר איחד את ניגודיו) המופיע כל כך אפור, שיגרתי, לא מעניין ומינורי, עד שכה קל לפסוח עליו ולחשוב שהאיש חסר ייחוד, פשוט נטול כריזמה.
אבל אנשים לא רוצים להיות אפורים, ולא רוצים שום עסק עם מישהו אפור, הם רוצים עניין, בידור, אקשן, צבעי, צבע – לבן, לבן – זוהר. אנשים נמשכים לדתות, למיסטיקה, לגורואים, לכתות – כי שם זה נראה כל כך מלא בכל הצבעים, כל כך אחרת מן השחור הענקי שהם חשים בתוכם, (מה שגורם להם לחוש כל כך ריקניים ואפורים), מה שדוחף אותם כל הזמן לעבר מה שצבעוני, ללבן.
לך ותגיד להם (כשומר סף) שמה שהם צריכים זה לא הלבן של המשיח; חיים לאחר המוות או אושר רוחני, אלא דווקא את כל השחור שהם מסרבים להכיר בו, שחור הקיים מתחת לסף האטום של תודעתם הנמה.
לסיכום:
שומר הסף:
שומר הסף ניצב בין שני עולמות, אך מייצג עולם שלישי.
הוא ניצב בין האדם המדורדר ובין האדם כפי שהוא אמור להיות.
אך הוא עצמו שגריר של ממלכת הרוח.
ממלכה זו אינה קשורה כלל למצבו העכשוי של האדם, אלא היא ממלכה בלתי תלויה הנמצאת מחוץ, מעל, ומעבר ליחסיות המקרית וברת החלוף הזו של בני האדם – בכל מצב נתון.
למעשה (מבחינה אידאלית) כל בני האדם היו אמורים להיות שומרי סף, דהיינו; לא להשתייך, לחיות בנכר, בגולה, להיות זרים, אך תמיד לדעת וזכור את המורשת האמיתית והמקורית.
לשמש כפילטר דו כיווני, בין עולם התודעה הנמוכה של הרב ובין עולם התודעה הגבוהה שממנו באו ושאותו הם אמורים לייצג.
אך מה שקרה לנו הוא ששכחנו מי אנחנו ומאיפוא באנו, יצאנו מן הנייטרליות והתחלנו להאמין שאנחנו שייכים למקום הזה. בגדנו בתפקיד שלנו והפסקנו לשמור על טוהר הסלקטיבי על פני האדמה, התפתנו למשמני הארץ הזו – והזדהמנו.
אנו, הרפאים והנפילים של פעם, שנפלו אל מתחת לרמה עליה היו אמורים להשגיח.
ומאז, מישרת שומר הסף לרוב פנויה, לא מאוכלסת ולא פופולרית. כך שהאדם הממלא בזמן כלשהו, את התפקיד כפוי הטובה הזה, חש תיסכול עצום, כי מצד אחד הוא חש את תחושת הייעוד והשליחות שבתפקידו ומרגיש את עוצמתו האדירה, אך -מצד שני – אין הוא יכול לצאת החוצה עם האמת שלו, (מה שניסו למשל לעשות הנביאים מתקופת התנ"ך), ואז הוא נאלץ להתנהג בתוך המסגרת שמתווים לו, כדי לא להחשף! ועל כן המסוה ההתנהגותי ההולם ביותר עבורו הוא המסוה האפור והבינוני. וזה הכלוב שלו וזה התיסכול שלו, אך עליו לקבל את העובדה הזו ולהיות שבע רצון מזה, כי זה מאפשר לו להשרד, להיות אפור.
וזה הפרדוכס הגדול שלו, והסכנה שלו; לחרוג מן האפרוריות ולהפגין את שיפעת הצבעים המהממים שבו.
אם יעשה זאת – יחשוף את הסוד, יפר את האיזון ויתרחק מן הניצוץ האלוהי שבו.
הוא לכוד באפור, בשעה שבעצם בתוכו, בוערת כל הזמן אש רדיואקטיבית.13.3.2003
גבריאל רעם. ((c כל הזכויות שמורות.
ספר חדש של גבריאל רעם:
הספר: "אמנות השיחה" (מלהג ופטפוט עד דיאלוג והידברות) בהוצאת ידיעות אחרונות. יצא לאור בשבוע השלישי של חודש פברואר. כדי לקבל מושג מה על הספר, הנה אמרה המופיעה על קידמת הכריכה: "על מה שאנו רוצים לדבר, אין עם מי. ועם שאנו כבר מדברים, אין על מה".
https://www.zusha.org.il/story/%d7%9b%d7%99%d7%a6%d7%93-%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%95%d7%91-%d7%92%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%99%d7%9d/ |
