ארכיון הקטגוריה: הנפש

הנפש היא שגריר מוקטן של אלהים בתוכנו. קשה לה להתרחב, וקל לפגוע בה. אנו לא יודעים אודתיה, והיא יודעת אודותינו…

על רופאים, מרפאים והנפש

על רופאים, מרפאים והנפש*

יש בעיה עם רופאים ותרופות, זה לא חדש אבל אנחנו לא ממש מעיזים ללכת (עם הבעיה)  רחוק.

הרופאים רואים מחלות ולא בני אדם. הם רואים קילקולים במערכת המכאנית ולא אנשים שזקוקים לאנושיות.

אותו הדבר חל גם על פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שאמורים להתייחס יותר לאדם ולנפשו, להרגשתו, מחשבותיו וכו',  גם הם רואים את המכאניקה הסטטית במקום את הדינמיקה בינם לבין הפציינט.  הם רואים בעיות אישיות, קשיים בתפקוד, הפרעות נפשיות (ברמות שונות של חומרה) ומסביב להפרעה כרוך אדם, (שלמעשה אולי בכלל קצת מפריע לעיסוק בהפרעה הנפשית…).

אין זיקה דינמית בין הרופא או המטפל ובין האדם שבתוך הפציינט, אין מה שבובר מכנה: יחסי 'אני אתה', אלא ניכור, הוא קורא לזה: 'יחסי אני לז' (או 'אני הוא').

אך אם נחזור לרופאים, לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים – ההתעלמות מן הנפש ומן האדם כיצור אנוש שאפשר וצריך לפתח כלפיו זיקה אישית – אינה אשמתם, זה מה שהם למדו. הם לא למדו על בני אדם, יחסי אנוש, אמפטיה, חום אנושי, זיקה אישית, יחסי 'אני אתה', לפגוש את האנושי שבאדם לפני שפוגשים את ההפרעה או החולי שבו. הם למדו כמעט אך ורק על החלק המכאני, משל בני  אדם היו מכוניות מקולקלות או מכשיר טלוויזיה לא תקין. אך האדם הינו יותר מאשר מכונה מקולקלת, הרי בכלל, חלק גדול מן המחלות נגרם בגלל בעיה פסיכוסומטית. כשיש בנפש כאב גדול של הזנחה, הוא חייב למצוא ניקוז והוא מוצא אותו באבר קרוב, או חלש במיוחד. (כמה מחלות והפרעות אישיות היה ניתן למנוע לו היה יחס  של דינמיקה ואינטימיות בסגנון של 'אני אתה' הבוברי לנפש?).

אולי בכלל חלק מן המחלות נגרמות בגלל שלא מתייחסים לאנושי ולנפשי שבנו. בגלל שמשהו בדינמיקה הבינאישית (אינטימיות למשל) כה חסר?

עבור הפציינט לקבל את זה מרופא, זה כאילו לקבל ביקור של מלאך. (אולי כי הם מסתובבים עם חשיבות עצמית שכזו).

השאלה היא להיכן אתה כרופא או פסיכולוג מכוון את דבריך ותשומת הלב שלך,  לעבר נקודת עומק אנושית או כלפי חיצוניות מכאנית? 

אך מדוע מלמדים כמעט אך ורק איך לתקן את החלק המכאני?  כי כל העולם הוא כזה, יש התעלמות מן הנפש, מן הילד הפנימי, שתמיד עזוב, בודד ומבולבל, והוא כה זקוק לחיבוק, להרגעה, לנחמה, במיוחד מן האחר, שלא חייב לעשות זאת כי הוא בן משפחה, אלא בגלל שהמשותף לכם רב על השונה. והמשותף הוא החלק האנושי; שניכם תזדקנו, שניכם תפתחו מחלות בגיל מאוחר יחסית. שניכם תחוו אובדן של אנשים קרובים, שניכם תתאהבו בילדים שלכם, שבעוד כמה שנים יעזבו את הבית ולכל היותר ירימו טלפון אחת לשבוע. שניכם תזדקנו ותיזרקו מחוץ לעולם שעכשיו שייך לצעירים. ישנה התעלמות מן החלק הטרגי המשותף, וכך נוצרת זרות קיומית. לא מרגישים את הסבל האישי והאנושי שפועם באחר, שכה זקוק לנחמה.

ואם יש יחס אישי, זה יותר סימפטיה מאשר אמפטיה, וזה דק מאוד, חביבות שטחית שכזו, ואם זה בעל הבית החביב, אז ברגע שיש בעיה בצנרת, כל החביבות נעלמת. הכסף עכשיו מדבר. אנושיות אמתית, דווקא מגיעה כשיש חוסר הסכמה בין דייר לבעל בית, למשל, ובמיוחד כשכרוך בזה כסף.

אנושיות נדרשת ואמורה להופיע דווקא כשיש תקלה, כשיש משהו מרגיז, כשדברים לא מסתדרים.

אם רגשות זה מה שמקיף את האגו, ומחשבות זה מה שמקיף את התודעה, ונוזל זה מה שמקיף את המוח, או הנוזל שמקיף את העובר בשליה – כך האנושיות אמורה להקיף את הנפש.להגן עליה, וליצור חיפוי מפני פגיעה ואיום. בלי אנושיות הישות הפנימית, הנפש תיסבול הרבה יותר. ובאותה מידה שהיא מגנה על הנפש מפני איום (היא תיספוג את המכה, אם היא באה בעקבות האיום), כך היא (האנושיות) גם נחלצת עבור הזולת בשעת קושי נפשי, זה אפילו לא מילים או שפת גוף, זו מן הקרנה עמוק מבפנים. זה כל הזמן שם, אבל כשצריך היא שופעת למקום הנכון. ואז זה כמו חיבוק ממלאך. רק שלא רק שאין לנו אנושיות כלפי עצמנו, גם איננו מקבלים אותה מן הזולת. ואז הנפש חשופה, גם כשאנו חשים רגשות אשם וגם כשהזולת מתקשר איתנו ללא חום אנושי).

כך שכה רבים חסרים אותה, אולי אפילו לא יזהו אותה אם תופנה אליהם?

כמה שיעורים באנושיות, חום אנושי ואמפטיה קיבלנו בבית הספר? לא קיבלנו כי זה לא מכשיר אותנו לחיים, ועל כן זה מיותר. בעיקר לומדים איך להתחרות, איך לקבל ציונים יותר גבוהים מאשר האחרים. על הפגיעות של בני אדם לא ממש לומדים.

התודעה שלנו מכוילת על קליטה והתייחסות לצד המכאני, הקר התועלתי והשימושי שניתן להפיק מתקשורת עם בני אדם. (או שסתם לא יודעים מה לעשות איתם ואז מפטפטים על כלום).

כל עניין הנפש נמצא מחוץ לתחום, קולטים רק את מה שיש לו משמעות עבורנו והנפש והאנושיות שסביבה אינה משמעותית, מה עושים איתה, איך מתייחסים? זה נעשה מאוד ברור כשמישהו בא ומספר על צרה גדולה שקרתה לו, נגיד איבד ילד, או נפרד מאישתו שהיא הבן אדם הכי יקר לו. או הוא מספר שיש לו סרטן בדרגה 4 – צריך לראות את ההתנהגות של הזולת בקטע הזה, הוא כמו דג שהוטל על היבשה. מפרפר בחוסר נוחיות, ובאופן מגושם מנסה להציע עצה פרקטית. או סתם שותק במבוכה. שואל את עצמו: "ומה אני אמור להגיד במצב הזה, אף אחד לא לימד אותי". (בשעה שכל מה שזועק באומלל שאיתו, "תן לי קצת יחס חם, קצת אינטימיות, זה הכל, וזה כה הרבה בשבילי, דווקא בשעה הזאת")

היחס המנוכר המחפצן (כאל חפץ) של בן אדם ליצור אנוש שאיתו – לא רק שהוא מאפיין במיוחד את הרופאים, (והפסיכולוגים והפסיכיאטרים) שבכלל אמורים להיות אמונים על התייחסות לסבל האנושי על כל רבדיו ולא רק לחלק המכאני – הוא גם בא לידי ביטוי ביחס המגדרי. ובעיקר ביחס של גברים לנשים. מגיל מסוים הן חפצים, בעיקר חפצים מיניים, שמשתמשים בהם וזורקים לאחר השימוש.

הגברים לא קולטים את האדם שבה את הנפשי והאנושי שבה. ולמרות שאינם עושים זאת בכוונה (זו ההתניה אליה התרגלו) זה עדיין מעליב ומשפיל.

ושוב אנו חוזרים לרופאים, גם שם היחס לאדם החולה הוא כאל חפץ. "תינשום, תפסיק לנשום, להתהפך על הגב, תגיד אה…, להוציא לשון החוצה"…

המדובר על חוסר עצום, במיוחד אצל רופאים וכו', חוסר בזיקה אישית ובינאישית, בשפת הגוף זה חוסר בסוג של מבט וטון דיבור שלא נעצר ברמת העור של האדם, אלא הוא יותר אינטימי, מגיע למקומות יותר עמוקים ואישיים.

והנפש בפנים צורחת בקולי קולות,  קר לה, וכשלא מתייחסים אליה וכלום מן הרופא או הזולת לא מגיע אליה היא מרגישה מאוד בודדה ואומללה , צר לה מאוד שמתעלמים ממנה. חסרה לה האנושיות הזו שיכולה להגיע רק דרך יצירת אינטימיות עם האדם שבו היא שוכנת.

וזה לא קשה, אפשר ליצור קשר עין, ליותר משניה מהירה, שם אפשר ליצור קשר ישיר עם הנפש, אבל לא מבט קר, פולשני, אלא מבט עם עניין אמיתי, מבט רך עם חיבוק, מבט עם חמימות. היא זקוקה למבט המלטף, לקול הרך שרוצה להגיע פנימה. (ככל שמדברים יותר ברכות וברגש מגיעים יותר עמוק).

וזה אולי הפיספוס הגדול והחטא הגדול שבין אדם לאדם, העדר אינטימיות, זיקת 'אני אתה' בוברית, והתייחסות לחלק הכואב והמוזנח שבכל אדם, הילד הפנימי, המבולבל והאבוד, שהוא/היא – הנפש.

ואולי הבעיה היותר גדולה היא בכך שאנו מרכינים ראש נוכח הניכור, מקבלים זאת בהכנעה, "אולי כך צריך להיות, אולי כך הוא ירפא את המחלה שלי יותר טוב')'? ואז (ולא רק אצל רופאים) מוותרים על הזעקה לאינטימיות ויחס אנושי. מתרגלים.

**

גבריאל רעם

23.6.14

**

לכתוב למעלה ישנה זיקה חזקה לסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", הוצ' ניסן, 2014 (כפי שניתן להבין מן הרמז בשם הספר…).

/

עידון מול גסות

חלק א': זה מול זה, באספקט היסטורי

תוך כדי רכישת ידע אנו למדים על הבדלים בין בני אדם. הבדלים פיזיים, פסיכולוגיים, סוציו-אקונומיים, הבדלים שמקורם בהצלחה במקום העבודה, או הצלחה אצל בני המין השני, הבדלים השכלתיים, כספיים וכו'. כאן ברצוני לעמוד על הבדל שאין כלפיו כמעט התייחסות, הבדל ברמת הגסות או העידון של האדם. ולא רק שאין כלפי הבדלים אלה כמעט שום התייחסות ומודעות, אלא שאם אכן אומרים על אדם מסוים שהוא גס או על אדם אחר שהינו מעודן – יכול שאנשים יראו בזה וגם בזה שיפוט וסטיגמה. סך הכול אין הכרה בהבדלים של אדם אחד ממשנהו ברמת העידון של התנהגותו, מנהגיו, הופעתו וכו'. זה נתפס בדרך כלל כעניין של טעם אישי ותו לא.

ולפני שנעסוק בכך, נצלול לתוך מעין סקירה היסטורית כלשהי; אחד הדברים שיש להבין לגבי בני אדם כיום, שאנו הרבה יותר גסים והרבה פחות מעודנים מאשר היו אנשים לפני אלפי ואפילו מאות ואפילו כמה עשרות שנים (כמובן שההבדל נעשה בולט ככל שהולכים אחורה בזמן, אך גם בתמונות וסרטים של אמצע ותחילת המאה ועשרים ניתן להבחין בהבדלים). מספיק להביט בציורים מתקופת הרנסנאס כדי לראות כי הדמויות המצוירות הרבה יותר עדינות לבושם מעודן והבעת פניהם עדינה יותר מאשר ציורים שנעשו במהלך מאה השנים האחרונות.

 

 

ועוד יותר מעודן כשהמדובר בציורי כדים מתקופת יוון ורומי. ועוד יותר מעודן כשמדובר בציורים ממצריים העתיקה.

ולא רק בפיסול וציור דמויות, גם מוסיקה; אם נשווה את המוסיקה הפופולרית היום, מוסיקת טכנו, הבי מטאל, רוק והאוס בהשוואה ליצירות מתקופת הרנסאס והבארוק, למשל ביצירות של ווילדי, מונטוורדי, באך, ז'וסקן דה פרה, בוקסטהודה, היינריך שיץ ועוד ועוד. אם היו משמיעים מוסיקת האוס וטכנו לאדם שחי לפני כאלף שנה, זה היה עבורו כמו מהלומה בפנים. דרך אגב, גם אם היו משמיעים את המוסיקה הזאת לאדם שחי בשנות השלושים של המאה ועשרים, היה לו קשה להאזין לה. דבר נוסף, אפילו ההשוואה בין מוסיקת הרוק של שנות השבעים: הדלתות, הפינק פלויד והביטלס, אם לנקוב בכמה שמות של להקות בולטות – ובין מוסיקה שנרקדת כיום –  ניווכח עד כמה המוסיקה נעשתה גסה, קולנית והמונית. (עם זאת, לא כל הלהקות של שנות השבעים היו ברמה גבוהה יותר מאשר המוסיקה של היום. האבנים המתגלגלות למשל, היו גסות תמיד)

 

 

ולא רק המוסיקה, גם ההבדל בין המבצעים; לראות את הנגנים והזמרים הפופולריים היום, בעיקר זמרי רוק, ראשית, חלקם נראים כאילו נשלפו מערמת כביסה לא נקיה, אך גם הלבוש, השרשראות, חלקי הגוף החשופים, הבעות הפנים המעוותות והתנועות הבוטות.

ולא רק המבצעים, גם עטיפות התקליטים כיום:

 

מבט אל הנגנים והזמרים בתזמורת שמנגנת יצירות קלאסיות ובעיקר יצירות מתקופת הבארוק והרנסנס-

מגלה עד כמה הם מעודנים, כמעט בכל פרט בהופעתם ובמיוחד העור הנקי והצח. למרבית הפלא, כל הנגנים והזמרים בתזמורות בארוק ורנסנאס נראים כבני ובנות אצילים לשעבר, מעודנים ביותר. (אך על אצולה ועידון – בהמשך).

 

 

המין האנושי עובר תהליך של היות יותר ויותר גס, וגם יותר ויותר נמוך (המוני). וכך גם אופן ההתנהלות וההתנהגות בכל מישור מחיינו. דוגמה אחת מיני רבות היא האלימות; כנראה אין משהו גס יותר מאשר אלימות, והיום היא נוכחת בכבישים, בבתי חולים כלפי צוות רפואי, בתוך המשפחה (מכות ורצח, בעיקר של נשים על ידי בעליהן) ובעיקר בבתי ספר ואצל בני נוער.

גם באופן ההתנהלות הבלתי מילולי ישנה השפעה חזקה של הגסות על אופן הדיבור; אנשים משסעים את הדובר באמצע המשפט, כמעט לא מדברים בשקט, טון הדיבור גבוה (לחוץ) ועוצמתי (אגרסיביות),חסר הדיבור האינטימי, דיבור אינטימי זה בשקט, כמעט בלחש, אך בשל הגסות של הסובבים אדם מרגיש צורך לדבר בקול רם כי הוא חש שבדיבור רך ושקט הוא לא יצליח להגיע לאנשים.

בהמשך לעניין הקול, ישנו גם עניין המבטא וחיתוך הדיבור ושני אלה יכולים אכן לשדר גסות או עידון. יש משהו בקולם ודיבורם של ירקנים בשוק שהינו פחות עדין מאשר שיח משוררים למשל. מבחינת שיוך תרבותי, אפשר להגיד שהתרבויות הים תיכוניות, וחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הדיבור נוטה יותר לצד הגס או הנמוך של הספקטרום, בעוד שארצות צפון אירופה, צפון אמריקה וקנדה, וגם באסיה חלקים של סין וארצות מזרח רחוק אחרות – מאופיינות בדיבור שנוטה יותר לרכות ועידון מאשר להיפך. נראה שאחת מן השפות והמבטאים היותר עדינים שייכת לאנגלים. אבל אפילו בתוך בריטניה עצמה ישנם הקוקנים מול החברה הגבוהה, בני המעמד הגבוה. או ההבדל בעידון בין המבטא הסקוטי, שוב, לזה האנגלי (מן האפר קלאס).

ולא רק המדינה משפיעה על הגסות או העדינות של תושביה, גם המקום בתוך המדינה בו מתגוררים משמעותי. 90% מן האוכלוסייה במדינה שלנו דר בערים, ב75 ערים וישובים עירוניים. אין ספק שהחיים בעיר הינם גסים, קשים ונמוכים יותר מאשר החיים במושב או מושבה. התחושה של אנשים צעירים ביחס לחיים בכפר אינה שהם חיים במקום ירוק ומעודן יותר, אלא שהם אולי מפסידים את עיקר האקשן (הגס בדרך כלל) שמתרחש בערים. התחושה של הצעירים בדרך כלל היא שהחיים האמתיים מתרחשים היכן שגסות שוכנת…

ושוב, האורבניזציה, העיור, הם תופעה של 150 השנה האחרונות, לפני כן לא היו כלל ערים, הכול היה כפרי, ירוק ופורח. היום הפריחה והירק הם או מחוץ לעיר, או בשמורות טבע של פארקים וגנים ציבוריים.

אחת הסיבות לגסות השולטת, מושפע מכך שגברים גסים יותר מנשים, מבחינה הורמונלית, גנטית ומגדרית. והגברים הם המגדר שנותן את הטון, וכך נשים הופכות לגסות יותר בהשפעת הדומיננטיות של הגסות הגברית. והן, היו אמורות להיות הרבה יותר מעודנות.

מישור אחר של התדרדרות לגסות הוא האוכל שאנו צורכים, היום רופאים נלחמים בג'אנק פוד. אוכל זה הינו גס, עתיר בגירויים, מציף את בלוטות הטעם באגרסיביות. ויש פה מצב, באוכל הגס הזה, שבלוטות הטעם מתרגלות למתקפה עליהם מצד הג'אנק פוד, וכדי להגיב באותו ריגוש הם צריכים שהג'אנק פוד הבא יהיה גס ואלים עוד יותר.

אוכל בדוכנים של מזון מהיר: פיצה, פיש אנד צ'יפס, המבורגר וכו' – הינו אוכל גס, פשוט, לא מעודן מאשר אוכל במסעדה של שלושה מזלגות, אם לבחור בדוגמא קיצונית.

בדוכני מזון מהיר גם אוכלים בעמידה מעל אספלט לפעמים, או על שולחנות פורמייקה שעברו ניגוב מהיר, במקרה הטוב, וזאת לעומת מסעדה איכותית שם יש מפות על השולחן, עם משבצות במסעדות יותר עממיות, ועם מפה צחורה במסעדות ברמה יותר גבוהה.

מעניין שבמסעדות יוקרה הולך ומתקיים תהליך הפוך לזה שמתקיים במזללות, שם שפים בעלי רמה, דווקא ילכו לכיוון ההפוך, לאוכל מעודן יותר שצריך חך עדין כדי ליהנות ממנו. פה כבר לא מסתפקים בעיסת מזון שמושלכת לתוך חלל הפה, פה יש גם ויזואליה, וצמצום במספר המרכיבים במנה. ובשולי הדברים ניתן לציין כי אכילה מרובה של ג'אנק תביא בין היתר להשמנה, מה שמשווה להופעתו של האדם תדמית בלתי מעודנת וזאת בהשוואה לצללית הגוף והמאפיינים היותר עדינים של מבנה הגוף הרזה. (עם זאת, הערה בשולי הדברים, מעניין שדווקא תחום שמעצם טבעו היה אמור להיות גס, שזה הגריסה והטחינה של מזון – הפך תחום כה מעודן. תחום שהיה אמור להיות מעודן מראש, כמו מוסיקה, דווקא מתדרדר מאוד לתחום הגסות ודווקא תחום גס יחסית עובר כזה עידון. מעניין לחקור את המניעים מאחורי זה).

גם הלבוש, רואים מלבושים של אנשים לפני כמאה שנה, הבדים היו ברמה גבוהה, עניבות, חליפות, שמלות ערב מהודרות. בדים ממשי, סאטן ומלמלה. היום מולך הג'ינס העשוי מבד גס ביותר. היוצר חיכוך קשה עם העור, שעור עדין יותר לא היה יכול לסבול. מעילי עור. שלא לדבר על פירסינג, קעקועים ועוד.

השיחות לא נסבות על נושאים רוחניים, או גבוהים, כמו משמעות החיים, התת מודע, סאבטקסט וכו'. הנושאים הם גם יומיומיים וגם קשים, כמו: כסף, דיור, מכוניות, גידול ילדים, ספורט, כושר, אוכל, בישול, דיאטה, תכניות וסדרות טלוויזיה (חלקן כגדול סדרות מתח ופשע כמו 'הסופרנוס' ועוד), מסעות וטיולים. ואילו נושאים ברומו של עולם ושאינם עוסקים בעולם הפיסי והמכאני – יכולים להיתפס כפלצנות, חוסר אותנטיות והתימרות.

חלק גדול מחיינו אנו מבלים במכונית, המכונית עצמה, המנוע, מהירות הנסיעה, היחס לנהגים אחרים והכביש עצמו, שייכים לרמה נמוכה, ושוב גסה, של החיים והמערכת האנושית.

ובכלל, בכל הנוגע למהירות. אנו מצויים בתחום שהוא גס במיוחד. וזה גם אחד ההבדלים הבולטים והמשמעותיים ביותר בין קצב החיים היום ופעם. ומהירות היא סימן שווה לגסות. מהר יותר – גס יותר. העידון מגיע לאט. היום במקום מכתב שלוקח כמה ימים להגיע, במייל הוא מגיע באותו הרגע שהוא נשלח כמעט. על מזון מהיר כבר דיברנו. ואיכות ההקשבה, לאדם הדובר אין סבלנות להמתין למענה והמקשיב מחכה כבר לפואנטה, או שהוא מת לדבר. אז אין כמעט רווחים בין מילות הדובר למקשיב (גם מחמת פחד שם המקשיב ינצל את הרווח המקרי בין משפט למשפט ויתפוס את תפקיד הדובר). ושוב, מהירות סימן שווה – גסות. על מהירות נסיעת המכוניות דיברנו. פעם למרקו פולו וקולומבוס לקח שבועות רבים להגיע לאמריקה ולסין. היום אנו עושים זאת בכמה שעות. וככל שהכול נהיה מהיר יותר כך אין זמן לדברים להבשיל, להתפתח. והעדין זקוק לזמן הבשלה רב יותר מן הגסות. ראו את הפרשי זמן הצמיחה בין יבלית לבין אורכידאה למשל.

הגסות תובעת מחיר ומחיר קשה מאלה שמסגלים את עצמם וחייהם לגסות. רוב בני האדם סובלים בשל כך מתופעות של סטרס ומתח. שפוגמות במערכת החיסונית, וממיטות עלינו מחלות, בחלק מחלות קשות

.

ומכאן לסרטים של היום, שגדושים בסצנות של אקשן אלים, וסצנות של אלימות ברוטלית ומראות שקשים לצפייה לקהל של רק לפני 30 40 שנה. במהדורות החדשות בטלוויזיה, מעיזים יותר ויותר להראות סצנות קשות ובוטות. וישנן גם סצנות המין, לפני כ40 הסתפקו בנשיקה, היום כמעט אין סרט שאין בו עירום, ולא סתם עירום, אלא עירום פרובוקטיבי, ואף עד משגל מלא על המסך. (למשל, וזו רק דוגמה אחת מני רבות, הסרט הצרפתי: "כחול הוא הצבע החם ביותר" שם ישנן סצנות של מיניות לסבית חשופה במשך כעשר דקות רצופות. (סרט מעולה, בלי שום קשר…).

זה מחזק את התיזה של רשימה זו, שהתרבות כיום הולכת יותר ויותר לכיוון של אלימות, פורנוגרפיה וכו', וזה רק על סמך סרטי קולנוע וטלוויזיה. וברגע שמתחיל מסלול ההסלמה, מגבוה לנמוך, מגס לעדין, קשה לעצור אותו. עם זאת צריך לציין שלא כולם שבעי נחת מן המסלול הזה, וישנן קבוצות של אקדמאיים ופעילים חברתיים ופוליטיים, שמשמיעים מחאה אודות התגברות האלימות והסקס הפורנוגרפי וסמי פורנוגרפי בטלוויזיה ובקולנוע, אך זה מה שהרוב רוצה, ועל כן, זה מה שהמפיקים יתמכו בו כספית.

לא רק תקופה בהיסטוריה, גם סטטוס; נהוג שככל שעולה הסטטוס של המנהל במקום העבודה, כך סביבת העבודה אמורה להיעשות מעודנת ואיכותית יותר.  המשרד נקי, ועם ריהוט איכותי יותר מאשר במשרד של עובדים מדרג יותר נמוך. יש מעט פלסטיק, ויותר עץ וזכוכית. בדרך יהיה לפחות עציץ אחד בחדרו של המנהל. התאורה תהיה פחות חשופה וישירה. הקשיות של הקירות והרצפה תכוסה בווילונות ובשטיחים. ועוד.

הסיפור המקסים שממחיש את העדינות והעידון אנו מוצאים אצל נסיכה (שאמורה להיות שיא העידון ביחס לנשים שהם לא בנות אצולה, אבל על כך בהמשך). והכוונה לסיפור הנפלא של הנס כריסטיאן אנדרסן: הנסיכה על העדשה: עשרים מזרנים ועשרים כריות מלאות בנוצות שמו תחתיה לקראת הלילה וכדי לבחון את עדינותה (האם היא נסיכה באמת) שמו עדשה או אפון תחת הכריות והמזרנים והמסכנה לא יכלה לישון בלילה, עד כדי כך הפריעה לה העדשה, עד כדי כך הייתה הנסיכה עדינה ומעודנת. כיום אנו ישנים על מזרנים קשים וקשים פחות, וישנים שנת ישרים, לא עדשה ולא אבטיח תחת המזרן יגרמו לנו לנדודי שינה. ואם מישהו יתלונן על משהו מתחת למזרן שמפריע לו לישון, התגובה תהיה כנראה משהו כמו: "אל תהיה כזה מפונק, לך לישון וזהו". או: "אם תהיה עייף מספיק, אתה כבר תירדם ותישן כמו אבן"

חלק ב': עדיני הנפש

מישור נוסף בו באה הגסות או העדינות לידי ביטוי הוא תחום התקשורת בין בני אדם. במיוחד בתחום של פגיעה רגשית. אני מתאר לעצמי כי לפני כמה מאות שנים היה ניתן לפגוע רגשית באדם על ידי מבט או שינוי של חצי טון בדיבור. היום רואים פוליטיקאים צורחים אחד על השני, קוראים אחד לשני בשמות, מקללים, וכמעט אף אחד לא מתרגש, מנגבים את הזיעה ויוצאים מחוץ לאולפן כאילו כלום לא קרה. עם זאת, לא כולם כיום מגיבים באדישות לפגיעה רגשית. ישנם אנשים שנקראים עדיני הנפש, או 'אנשים רגישים במיוחד', (וגם חלק לא קטן מן המין הנשי) שמרוב עדינות ורגישות, יכולים להיפגע עמוקות וקשות משינוי קטן בטון הדיבור, ממבט שהופנה הצידה, או מכל רמז שנשלח על ידי מישהו.

כיום, עידון לא נחשב כמעלה רצויה. אדם מעודן עשוי להיתפס על ידי החברה כמפונק, או מתנשא, כאחד שחש שמגיעות לו זכויות מיוחדות, או סתם לא חברותי. אך בעיקר עידון נתפס כחולשה, כאדם שלא מצליח להתמודד עם החיים. היום בני אדם שמסוגלים לספוג הרבה מכות בלי ליפול, נחשבים. אין אנו מבינים כי עבור עדין הנפש הדבר החשוב ביותר מבחינת עם מי הוא בא במגע והיכן, זה האם הוא עלול להיפגע? (ואם הוא נפגע הוא חש כאב רגשי קשה מנשוא). העדינות שלו בקונטקסט חברתי מופיעה עבורו כרגישות. רגישות זו סופגת מכות קשות, כי כלי הקליטה שלו מאופסים על מילימיקרונים של תדר, בעוד שאנשים שאינם שייכים ל'עדיני הנפש' מצויים על תדר פחות רגיש, וכך מה שעלול לשבור את העדין הרגיש, יכול כלל לא להיות מורגש על ידי אדם פחות מעודן, אך, כאמור, עבור עדין הנפש זה סיוט.

היום עדיני נפש הם גזע נכחד. הם, כאמור, מקבלים יחס מתעלם וגם פוגעני (כי, כאמור, בדרך כלל מתנכלים ופוגעים במי שנתפס כחלש). על כן, אולי אין זה מפתיע שרוב רובם של האנשים הרגישים במיוחד מפללים ומייחלים בסתר ליבם להיות שייכים לשולטים, לפוגעניים למקרבנים. וזאת מן הסיבה הפשוטה, שכל הדברים הכי יפים וגבוהים שממלאים את חייהם, אינם שקולים (מבחינתם) לכאב הרגשי העצום שהם סופגים בגלל רגישותם הרבה. ואכן, להיות עדין ורגיש בחברה הרגילה של היום זה לחוות חלק גדול מן הזמן כאב רגשי. הם כל הזמן נפגעים. ולא רק בגלל שמתכוונים לפגוע בהם רגשית. עבורם גם גסות רגילה שאינה פוגענית היא קשה מנשוא עבורם.

(נושא זה של פגיעה רגשית, הינו גם נושאו של כתב יד מאת ד"ר אסף יעקובי וגבריאל רעם בשם: "פגיעה רגשית", שאמור לצאת לאור בעוד כשנתיים).

ושוב, בדרך כלל לא תופסים את העדינים כמשהו איכותי ושביר, כמו אגרטל קריסטל יקר, תופסים זאת נטו כחולשה. בעיקר כשמדובר בהורים לילד עדין ורגיש. הורה, אם יגדל בבית ילד עדין, הוא מיד יחשוש לו, כיצד יסתדר בחיים? איך יעבור את כל המשוכות של גסי הרוח והפוגעניים למיניהם. והם היו רוצים להקשיח את בן טיפוחיהם, רק בגלל שהם יודעים איזה חיים קשים, חיים של פגיעות רגשיות – מחכים לו.

לפני כאלף שנה העדינים לא נחשבו כחלשים או מפונקים, נהפוך הוא, אדם מעודן, עם טעם מעודן ומנהגים מעודנים, נחשב כאציל, בעיקר אציל נפש, ועל כן כראוי לשכון במקום מעודן עם כלי מעודנים, הליכות מעודנות ואנשים מעודנים. אצילות לא הייתה שם תואר בלבד, או סתם עניין של גנטיקה. אצילות הייתה עניין של הרמה של האדם שראוי להיות אציל, וככל שהרמה גבוהה יותר כך רב העידון. העריכו את האצילים בשל הרמה הגבוהה של ההוויה שלהם, (עידון היה אך פועל יוצא של הרמה הגבוהה) ועל כן בגלל הרמה האישית הגבוהה של אורחותיהם וחייהם הפנימיים -התייחסו אליהם בכבוד.

עד כאן, לפי שעה, על עדיני הנפש, ונחזור אליהם עוד בהמשך.

 

חלק ג': עידון ורוחניות

אפשר להתבונן בגוף האנושי דרך הפריזמה של עידון מול גסות: הגוף האנושי גס יותר מאשר הרגשות, אלה עדינים יותר מן האנרגיה החשיבתית, וזו פחות מעודנת מן האנרגיות של רגע מדיטציה, תפילה או חוויה של רמת תודעה גבוהה.

אנו מתרחקים מרוחניות ועידון. רוחניות ועידון הולכים ביחד, כמו שהמוניות, וולגריות והתבהמות – גם הן הולכות ביחד.

כיום אין יותר אריסטוקרטיה (אצילות)  של הרוח, אלא רק 'אריסטוקרטיה' של כסף, פרסום ושררה. איננו מאמינם עוד באריסטוקרטיה של הרוח, מאז המהפכה הצרפתית ברור לנו שהאריסטוקרטיה אינה מייצגת רוחניות, עידון ורמות גבוהות האפשריות למין האנושי, אלא שחיתות, הדוניזם ותאוות כוח ושליטה. (ניצול לרעה של התנאים שניתנו מלכתחילה לאנשי – מעלה אותנטיים, ועתה הם משכן בעיקר לשחיתות). הוצאנו את עניין האצילות והאצילים מחוץ למה שמקובל, נכון וקיים. מבחינת רוב בני האדם אין יותר אצילים באמת, פעם היו כאלה, אבל הם היו אנשים אולי מתנהגים כאצילים וכך מוליכים שולל באופן חיצוני לגבי פנימיות מושחתת. לא פלא שהעם איבד אמונו באצילים, השאלה שרשימה זו מעלה היא האם החלופה לאריסטוקרטיה מנוונת היא המוניות, אלימות, מיניות שלוחת רסן והתבהמות? סך הכל אין תחליף לחיים ברמה גבוהה, תוך כדי עידון של הכל. החיים בהעדר חיים פנימיים ועידון הם כמו אדם שיש לו גורד שחקים מפואר עם דירות לוקסוס יקרות והוא גר במרתף, עם עיזים, פרות וחזירים.

מאז מוטטנו את המלוכה והאצולה, אנו חיים בפירמידה הפוכה: הכסף הכוח והפרסום הן חזות הכול. ויש השואלים מה לגבי האקדמיה? הרי אקדמאים מקבלים מקום של כבוד בחברה שלנו. והם הרי מעודנים יותר מאשר הפחות אקדמאיים? ובכן זה נכון אבל הכבוד שהם מקבלים ביחס למעמד של העשירים, המפורסמים ובעלי השררה – הוא לא מקום ריאלי, אלא מין יחס כאל בית הלורדים. כבוד, אבל בלי השפעה של ממש. יועצים שמקשיבים להם אולי, אבל אז עושים בהתאם לאינטרס האישי או הלאומי.

אך מה משמעות כל זה? ובכן יש קשר בין רוחניות לעידון. אי אפשר להתפתח רוחנית או דתית באמת ולהישאר גס או מחוספס במנהגים, בסוג האוכל, במוסיקה, בלבוש, במנהגי הקריאה, בחברים ובמקומות בילוי וכו'. אם האדם רוצה להגשים את שאר הרוח שלו, ולהיות רוחני, (ולאו דווקא ברוחניות החיצונית, המקובלת) – הכול חייב להתעדן. אדם רוחני חייב להיות אדם מעודן וכל מה שהוא בא אתו במגע חייב להיות מעודן.

עד כאן על מה, ואיך אפשר בלי כמה מילים על האיך. אז איך המעבר הזה ממצב לא מעודן למצב מעודן, מתרחש?  (ובכך הופך לתנאי סביבה הולמים לרוחני באמת). ובכן הכוונה לתהליך של סובלימציה, שחומר, נפשי, רוחני או פסיכולוגי, עובר, ממצב גס וגולמי למצב של זיקוק ועידון, דרך הפרדה של הקליפות הגסות מן התוך העדין. ושיכונו  של התוך העדין ברמה שמעל. (כנראה זו הייתה כוונתם המקורית של האלכימאים הקדומים, לא הפיכת עופרת לזהב, אלא הפיכת החלקים הנמוכים והגסים באדם לחומר רוחני ברמה גבוהה).

למעשה חלק משמעותי מאוד בתהליך האלכימי של פיתוחו של האדם החלקי (הגולמי, האפשרי) לאדם שלם (מפותח מבינת חייו הפנימיים)  – הוא עידון של הכול.

ומה עושים כדי שטרנספורמציה הזו תתרחש? ובכן כדי שייווצר העידון יש לנפות את החלקים הגסים, כמו: אלימות, לכלוך, שפה מילולית ואל מילולית גסה או בוטה. דיבור מתלהם, חוסר סבלנות, הכנסות ללחץ, האצה של תהליכים פנימיים, בוטות, כוחנות, אכילה של ג'אנק פוד, אכילה בידיים, אימפולסיביות, התחממות רגשית, חוסר יכולת לדחות סיפוק. צפייה במראות זוועה או אלימות. כל אלה כולאים את החלקים העדינים ברמות הנמוכות ולא מאפשרים להם להתרומם ולהגיע לרמות הגבוהות של האדם, שנותרות על כן, בלתי מאוכלסות.

הפילוסופיה שעובדת בבסיס תהליך ההתמרה והזיקוק היא: שישנן רמות גבוהות באדם, אותן הוא לא מאכלס, אותן רמות יכולות רק להתאכלס בחומרים מדרגת עדינות וזיקוק מסוימים ומעלה. ועל כן על האדם שחפץ להתפתח ברמת חייו הפנימיים – ליצור מעין מסננת פנימית שמאפשרת מעבר כלפי מעלה של חומרים עדינים אך לא חומרים גסים.

מסננת זו עובדת בשני כיוונים, מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. כלומר, מבחוץ פנימה, לא לאפשר לחיים הפנימיים להיחשף לחומרים גסים, כמו שכתוב למעלה: תמונות בוטות או אלימות, שפה נמוכה, צלילים קולניים, רעשים קשים, אורות מסנוורים וכו'. ומצד שני, המסננת צריכה לא לאפשר למה שחי באדם: רגשות, יצרים וכו', להגיע לדרגה של התחממות, ועליה של הטורים, כך שההבעה שלהם תהיה וולגרית ובטונים גבוהים. על המסננת בכיוונה כלפי חוץ לאפשר רק הבעה של רגשות, יצרים, תחושות ומאוויים – שדרגת הוולגריות, הצעקנות, הבוטות והווליום שלהם – נמוכה.

עבודה טובה של המסננת הדו כיוונית, תאפשר לרמות הגבוהות באדם להתאכלס, מה שיאפשר לאדם להעביר בהדרגה את מרכז הכובד של קיומו: העצמיות, האני – אל הרמות הגבוהות, שם עולם חדש של חוכמה ודעת נפרש בפניו.

 (ולפני שממשיכים בעניין הזיקוק והעידון, כמה מלים מאפיינות על ההבדלים המהותיים בין הרמות הגבוהות לנמוכות):

ברמות הנמוכות והבלתי מזוקקות, יש מעט חוכמה, דעת ואמת, והאדם מונע פחות על ידי האהבה להן ויש שם יותר: אגו, מחסומים פסיכולוגיים ורצון לרצות ,התניות חברתיות, דהיינו: כניעה לקונפורמיות.

הרמות הגבוהות הן רמות של קליטה ניטרלית משופרת של המציאות הסמויה  והגבוהה, הרמות הנמוכות הן רמות של סובייקטיביות מזדהה עם מה שקורה.

ברמת התודעה (הרמות הגבוהות), החיים והמציאות -במרכז, ברמות הנמוכות  -האושר וההנאה בכל רגע – מצויות במרכז.

ואם אדם מצליח להגיע לרמה גבוהה או לחיים רוחניים, קשה לו לחיות. קשה לו לחצות את הכביש, לשרוד במקום העבודה וכו'. המפגש של הרוחני או עדין הנפש עם הגסות –פוצע ורומס אותן.

 

חלק ד': חייהם הקשים של עדיני הנפש

וכאן אנו אכן חוזרים לעדיני הנפש, (מעניין שהמילה עדינות משויכת בדרך כלל למילה 'נפש', והמילה גסות לרוח… אומרים גס רוח ועדין נפש, ולא להיפך…).

העולם הזה הופך יותר ויותר למקום בלתי אפשרי למתי מעט שהגיעו לעידון דרך עבודה פנימית קשה וממושכת. והינו גם בלתי אפשרי לאותם 5% של מי שכיניתי בשם: עדיני הנפש. שהם כאלה מלידה.

כלומר ישנם כאלה שמגיעים למצב של עידון נפשי דרך עבודה פנימית, (או תרגול של יוגה קונדליני במשך שנים רבות, מדטיציה, חיבור למורה רוחני אמיתי ועוד) וישנם כאלה שנקראים 'עדיני נפש' והם נולדו כאלה, ומאז כל חייהם הם נאבקים בתוצאות הקשות שהמפגש עם פוגעניות רגשית מותירה בנפשם הרגישה.

צריך להבין שלהיות עדין נפש (או אדם רגיש במיוחד) אומר, בין היתר, שאדם כזה מחובר לנפשו בחוט דק ועדין במיוחד, וכל צעקה, או מילה גסה, שיסוע גס בדיבורו על ידי מאן דהו, מבט עוין וכו' – יכולים לנתק את הקשר הזה של עדין הנפש ובין מה שחי בתוכו (נסיכת חייו הפנימיים).

להיות עדין נפש ללא חיבור פנימה לנפש – זה לחיות בגלות נוראה. ובחיים של היום כמעט כל דבר יכול לסכן את החיבור הזה.

עידון אכן הולך עם רגישות וככל שרב העידון כך גדולה הרגישות. ורגשות של עדין נפש שפוגשות גסות מביאות לפגיעה רגשית קשה ביותר, פגיעה שמביאה לכאב רגשי שמוביל בתורו, להתרסקות רגשית. בכל פעם שטיפת גסות רוח מכוונת כלפיו הוא נפגע באופן רגשי קשה ביותר (כאב רגשי), ויחד עם ההתרסקות הרגשית הוא חווה את הנתק מן האני הפנימי.

כך שלהיות עדין נפש זה לחיות על קצה של סכין גילוח, כל הפנייה של פוגעניות רגשית כלפיו יכולה למוטט אותו למשך ימים.

משל למה הדבר דומה? לבית שכל קירותיו ורהיטיו עשויים מזכוכית דקה. מספיק לפתוח חלון ונכנסת רוח פרצים, או אפילו רוח קלה, ואז קיר אחד מתנדנד, וכמו בדומינו ראלי –כל פנים הבית קורס. כך רגשותיו של עדין הנפש במצב שמישהו פוגע בו רגשית.

ולהיות עדין נפש אומר שכמעט כל אדם שני או שלישי שהוא פוגש יפגע בו רגשית (במתכוון או שלא במתכוון) ואז יצוף בו כאב רגשי קשה מנשוא, כי הכאב הרגשי שמגיע עם הפגיעה הרגשית הינו כה אקוטי עד שרגשותיו לא עומדים בזה והם מתרסקים. ואז הנזק הוא כפול: כאמור, גם התרסקות רגשית וגם ניתוק מן האני הפנימי (הנפש).

**

גבריאל רעם,

30.1.14

 

 

 

 

ילדי הנפש

הם מסתובבים בינינו, ילדי הנפש. מורכבים מרקמות אור ואפלולית.

מבחוץ מצוידים בעור דק מן הדק. אמנם עור תיקני, המקנה להם חזות רגילה לכאורה, אך מעברו הפנימי הוא ההיפך משריון ואבני חומה; נהפוך הוא:  הכל חדיר, פגיע ונתון לזעזועים.

שכן עדיני נפש הם והמחיר כבד.

אדם רגיל סופג פגיעה רגשית מעט גסה והוא כמעט לא חש בה. אצלם זה מיד מתפתח לאזור תפוח, אדום כחול. שהולך ומכה גלים של כאב דרך כל נימי חייהם הפנימיים, עד הקצה.

תוכם הוא מיתרים דקים שבדקים, שבחלוף בהם הרוח הגדולה הם מרעידים ומנגנים מנגינות שקטות ומופלאות וכל גופם מרטיט ומתערסל עם המנגינה הרחוקה.

הם  חיים לפי תדר אחר, שלפעמים מגיע ואז הם מתרוננים. ולפעמים כשהם אפופים בגלי הכאב הרגשיים, הם מתייסרים תחתיהם כליידי מעודנת תחת קלגס בסמטה שכוחה ואפלה. ואז התדר הולך לאיבוד ומיתריהם הדקים נותרים שוממים ועריריים. וכאב וריקנות מחללים את חללם הפנימי.

הם אחרים. ללא בית, ללא אם דואגת, לרוב ללא חיבוק לילד הפנימי האבוד בלילות הקרים והארוכים של הנפש.

הם בגלות, חלקם מנסה להתכחש לביתם הלא ידוע והמרוחק, מנסים להתאזרח, להיות כמו כולם, מתוך תקוה נואלת שזה ישים קץ לייסוריהם.

אך כאן הם חוטאים לדבר היקר שהם נושאים בקרבם; האני הגולה, העצמיות האינטימית (להם) והזרה (לסביבה הקונפורמית). זרה, כי היא לא שייכת לעולם השעה, החברה והטכנולוגיה השולטים, אלא לעולמות של מלאכים ושירה. שירה אחרת. שירה של הנפש, שכאן, במקום הזה, תהיה תמיד זרה, יתומה, ואחרת.

**

גבריאל רעם,

12.7.13

כוחות הנפש ומשקעי החוכמה (פרגמנטים).

– כל שנראה ומוחש בחיינו, הוא תוצר של כוחות הנפש

– כוחות הנפש באים מן העולם הנסתר ומעצבים את העולם הנגלה של חיינו.

– כוחות הנפש מעצבים את חיינו ויחסינו עם הזולת, כפי שהרוח מעצבת ומכיירת מכתשים וגבעות בחולות המדבר.

– הנפש מעצבת את המורפולוגיה והדינאמיקה של העולם הנגלה של חיינו, כפי שרגשות או מצב רוח – מעצבים את התנוחה של גופינו בישיבה או בעמידה.

– הסגנון של תנועות או תנוחת הגוף אינו מקרי או סתמי, הוא מונע ומעוצב על ידי מצב הנפש בזמן נתון.

– כך גם בחיינו: כל שאנו עושים ומגיעים אליו – נוצר בגלל כוחות הנפש.

– אך יש להפריד בין כוחות הנפש לכוחות הרגש.

– כפי שכוחות הנפש מכיירים את חיינו ומניעים אותם לקראת מטרה, כוחות הרגש יוצרים ביצה טובענית, בה האדם שוקע ונעלם.

– אדם המונע על ידי כוחות הרגש, מרוכז בעצמו. אדם המונע על ידי כוחות הנפש – מרוכז בחיים עצמם.

– אדם שחייו מתעצבים על ידי הרגש, חי חיים עקרים.

– אדם שחייו מתעצבים על כוחות הנפש – חי חיים לקראת תוצר, תוצאה, מטרה ופרי.

– הפרי של חיים המונעים על ידי כוחות הנפש היא החוכמה. (התוצר של חיים המונעים על ידי הרגש הוא האושר).

– אדם שעבר מן העולם ולא ייצר חוכמה, מבחינת הנפש, חי חיים עקרים.

– חוכמה היא התוצר הסופי, והיא מגיעה בסופו של דבר או לא באה כלל.

– החוכמה אף פעם לא נוכחת כצעד מקדים. בתחילה קיימת תמימות, (או בערות), אך אם כוחות הנפש פעילים, הם מתמירים את התמימות הבתולית – לחוכמה בשלה ובוגרת.

– הנפש היא הכוח המכייר, תודעה צרת האופקים -היא הכוח הבולם, וחוכמה היא המשקע שנוצר בנקודת החיכוך בין השתיים.

– ללא תודעה ערה ורחבה, ללא נפש דינאמית ומשוחררת – הכוחות של הנורמות החברתיות, הטכנולוגיה והטכנוקרטיה – יבלמו וישתקו את בית החרושת האנושי לייצור החוכמה.

– חוויותינו משולים לצוף, והחוכמה שעלינו להפיק מהם – משולה לדבש.

– האלים שלחו אותנו לכאן כדבורים שעליהן לייצר את דבש החוכמה. (אך אנו מחפשים צוף כדי ליהנות ולא כדי ליצור ממנו דבש).

– האלים 'קוטפים' את עודפי החוכמה כהחזר להשקעתם העסקית בבני האדם. כחקלאי המוסק את הזיתים לאחר שהשקיע בגידול וטיפוח עצי הזית.

– אין להשיג חוכמה ללא אינטליגנציה.

– אינטליגנציה עבור החוכמה, היא כמו כורה הפחם עבור הפחם. בלעדיו, אין פחם.

– אינטליגנציה היא פעילות נואשת של מי שכלוא במחשכי עולם הנגלה – מצד אחד, ובמבוכי הארגון החברתי – מצד שני. והמנסה לאסוף ולעבד רמזים שיתנו לו מושג אודות מה שקורה.

– אינטליגנציה היא שחייה נגד זרם החיים, כדי להגיע למקור ולהבין מהיכן התופעות הנגלות – נובעות.

– חוכמה היא המשכורת שפועל האינטליגנציה מקבל לאחר שביצע עבודה מוצלחת.

– חכם הנו פועל אינטליגנטי מתוגמל. וחוכמה היא התגמול.

– חוכמה היא משקע זעיר לאחר ים של מאמצים כבירים.

– כדי להגיע לחוכמה – על כל 10,000 מבויים סתומים, תסכולים, בלבולים, הליכות לאיבוד וחוסר התמצאויות – צריך לבצע כ1000 פעילויות אינטליגנטיות ומתוכן יאספו כ-10 משקעי חוכמה.

– ללא הליכה לאיבוד בממלכת הנגלה, אין שוועה לאמת. וללא שוועה אמיתית לאמת, לא תיווצר פעילות אינטליגנטית, וללא פעילות של האינטליגנציה – לא תיווצר חוכמה.

– וחוכמה היא הפרי בתוכו גלום וחבוי גלעין האמת.

הערת סיום:

וכך החוכמה היא המעטה או העטיפה – בתוכו שוכנת האמת.

כל בני האדם, מגורשים מן ההתחלה מן האמת של חייהם וקיומם. חלק קטן לא מסוגל לחיות בלעדיה, ואלה בני אדם המונעים על ידי הנפש. אך הרוב מגיע אליה רק לאחר שהוא נתקל במעצור, כמו בעיה נפשית, או מחלה. מעצור שמפריע להם להגיע למחוז האושר ואז הם מחפשים את האמת. אבל זהו כבר חיפוש מוטה, כי אינו מתבצע מתוך הזדקקות אונטולוגית. ואם מוצאים אמת כלשהי, אז יישומה יהיה יישום מניפולטיבי; כי לאחר שמוצאים רסיסי אמת – מעבדים, מלטשים ואף מסרסים אותם, כדי לזכות באושר ובאיכות חיים.

וזה ההבדל בינם לבין התועים האינטליגנטיים: הם מחפשים אותה מתוך צורך קיומי שבא מן הנפש. והתגמול והגמול שלהם הוא לא בהתקרבות למצב של אושר, או יציאה ממצב תקוע או חולני, אלא בעצם מציאתה של פנינת האמת השוכנת בצדפת החוכמה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

18.10.2005

 

על כוחה המניע של אי העשיה.

חלק א': 'לעשות או לא לעשות', זו השאלה…
חיינו נעים בין שני קטבים עיקריים: עשייה ואי עשייה. ולא מעט ייסורי מצפון אנו חשים בגין אי העשייה. אפשר להגיד כי אנו חשים רע יותר בגלל דברים שהיינו אמורים לעשות ואיננו עושים או לא עשינו, מאשר בגלל דברים שאנו עושים ולא היינו צריכים לעשות. ואולי בגלל ייסורי מצפון אלו רב הזמן אנו עושים יותר ממה שהיינו אמורים לעשות…

והסיבה לייסורי המצפון ביחס לאי עשייה טמון בכך שאין אנו תופסים אותה ואת היפוכה, העשייה -על בסיס פונקציונאלי גרידא, אלא בעיקר על בסיס ערכי. דהיינו את העשייה כטוב, ואת אי העשייה – כרע.

כשמבקשים איש ציבור, או סלבריטאי, לתאר את חייו בזמן הנוכחי, הוא מתאר אותם בדרך כלל במונחים של עשייה. הוא מתפאר במה שהוא מספיק לדחוס יום אחד, מה הספיק לעשות עד כה וכמה הוא עוד מתכוון לעשות. עשייה נתפסת, דרך הנורמה החברתית, כדבר ראוי ורצוי, ואדם אמור לעשות, ולעשות הרבה.

וגם בחיינו שלנו, עם הקרובים לנו, אנו מתפארים בעשייה המטורפת שלנו. אנו אומרים שאנו כמעט נופלים מן הרגליים, אין לנו רגע לנשום, והמאזינים אמורים להתפעל ולהתפעל.

כשאנחנו פוגשים או שומעים על מישהו, השאלה הראשונה: 'מה הוא עושה'? קוראים אודות מישהו, אז מעט כתוב על מיהו כאדם, (כי זה נתון לשיפוט אישי וסובייקטיבי), והרבה אודות מה הוא הספיק לעשות.

ואמנם יש משהו בעשייה, והיא מבורכת. אך כל עוד לא תופסים אותה באורח חד ממדי ושטוח. חיינו אינם מורכבים מרובד אחד שטוח, מה שמאכלס אותם חי ברבדים או רמות שונות. ומה שטוב ברמה אחת, לא בהכרח משובח ברמה שמעליה. לעתים להיפך, מה שטוב עבור רמה אחת, גרוע לרמה אחרת ולהיפך.

למשל, הרמה השכלית והרמה הרגשית: מה שמבינים ברמה השכלית ותורם לתמונת העולם, יכול לגרום ברמה הרגשית להרגשה רעה ולהיפך.

כאן ידובר בשתי רמות מאוד בסיסיות. הרמה הפיסית, המוחשית הפרקטית והרמה הנפשית והרוחנית. או בקיצור: הרמה של הגוף והרמה של הנפש.

ברמת הגוף (הרמה הנמוכה), קל לא לעשות וקשה לעשות. ברמה הגבוהה, (רמת הנפש) הקושי מתחלף וקל יותר לעשות מאשר לא לעשות.

וראשית, מדוע קשה לעשות ברמה הפיסית? ובכן, המאמץ הפיסי יוצר חיכוך וקושי. ועל כן הוא פחות נעים מפסיביות וצריכה. כאן זה די ברור. הגוף נוטה להוריד מאמץ אם הוא יכול.

ברמה הפסיכולוגית – צירוף של חרדות, לחצים וחוסר שקט פנימי – דוחפים כל הזמן לפליטה (עשייה) מוקדמת. האדם 'בורח' מן הבור שורץ הנחשים של ספקות עצמיים, חרדות וכו' אל המרחב המוגן של העשייה, בעיקר בגלל שהיא מספקת לו תחושה של סולם שיחלץ אותו מן המצב הנוכחי. וחוץ מזה, האינטנסיביות של העשייה משכיחה את החרדות והריקנות האורבים לו בתוכו.

כלומר, ברמה זו (הרמה הפסיכולוגית והנפשית), עושים כי אי אפשר לשאת את הריקנות, את חוסר ההתרחשות הפנימית וחוסר הוודאות ששניהם מביאים עמם. ועל כן קל יותר, ברמה זו, לפעול מאשר להפך.

ואם ברמה התחתונה, עשייה לא תיעשה מתוך עצמה, צריך לדחוף, צריך ללחוץ, צריך להתאמץ – הרי שכאן החוקים משתנים. כאן העשייה, או הפעולה, אמורים להיעשות מתוך חוסר מאמץ.

כאן, (ברמה הנפשית) הפעולה היא לא משהו שמכריחים אותו, אלא משהו שמשתחרר כשהתנאים מתאימים. כאן האדם אמור לאפשר את העשייה, כפי שמיים מאפשרים בועת אויר לצוף מעלה בגלל שהיא קלה יותר. המים לא דוחפים אותה, והיא לא דוחפת עצמה, היא משתחררת כלפי מעלה.

ברמה נמוכה מכריחים את הפעולה, ברמה גבוהה הפעולה משתחררת.

ברמת הפסיכולוגית ועוד יותר ברמה הנפשית ועוד יותר ברמה הרוחנית – עשייה היא כמו תהליך של לידה; האם בהתהוות לא יכולה לייצר את העובר, היא יכולה רק לאפשר אותו. והוא יצא כשהתנאים בשלים, והיא לא מפריעה.

ברמות הגבוהות אנו המיילדים, לא התינוק. הסדרנים בבית קולנוע (מגשרים בין המסך לנכנסים), לא הכוכבים על המסך.

ברמות אלו אנו זה מי שמפנה מקום על הבמה כדי שהשחקן האמיתי יופיע.

– ההבדל בין הרמות הגבוהות לנמוכות, שברמות הנמוכות אין לנו לסמוך אלא על עצמנו, ואם אנו לא נעשה או נדחוף – כלום לא יקרה. ברמות הגבוהות עלינו לסמוך על משהו גדול וגבוה מאיתנו, שאנו רק יכולים לתת לו מבע ומקום. (לתת לו את מרחב ההתרחשות הדרוש). ואם לא נדע לזוז הצידה ולפנות לו מקום – כלום לא יקרה.

וכך יוצא שאולי הרבה מאוד יכול להתרחש בחיינו אך אנו חסרים את האמנות של לא להפריע למה שיכול לקרות. במקום זאת אנו עסוקים או במאמץ עילאי לסחוט מעצמנו עוד ועוד עשייה, או בייסורי מצפון על כך שאיננו עושים מספיק.

אך ככל שנעשה כך יתרחש פחות. ככל שנתאמץ – חיינו יהיו יותר מגורשים מזרימה ודינאמיקה מבורכת. קשה לנו להבין,שברמת הנפש והרוח, איננו מסוגלים לעשות מאום, אבל הכול יכול להיעשות, דרכנו.

במקום לזוז הצידה ולתת להתרחשות המרכזית של חיינו להתרחש – אנו יושבים במרכז ומסתירים ובולמים את שרוצה להיוולד דרך התעלה המרכזית של חיינו.

אנו מתעקשים להיות השחקן המרכזי במקום קהל הצופים או לכל היותר הבמאי של חיינו.

ומה הסיבה לכך שאיננו מפנים את הבמה להתרחשות חיינו? מדוע אנו כל הזמן מתעקשים לשבת במרכז ולדחוף, במקום לזוז הצידה ולתת לעצמנו להיות?

ובכן אחת הסיבות היא פחד. פחד שמא אם נזוז הצידה נחווה תחושה חריפה של פיחות עצמי; שאנו שוליים ביחס למה שעובר דרכנו. אנו רוצים להיות במרכז ולהיות פעילים במקום בשוליים ופסיביים. לתפיסתנו, להיות בשוליים ולהיות פסיבי – להיות לא חשוב, ולהיות לא חשוב, זה לא להיות קיים.

והאני הזה שכל הזמן נדחף למרכז ודוחף עצמו לעשייה נקרא: אגו. אגו היא מהות מתנשפת ומתאמצת שכל הזמן מנסה להיות במרכז של מה שקורה.

נכון, קשה להיות בצד, להיות הסדרן במקום ההצגה על הבמה. להיות הגנן במקום הגידול.

בפנטסיה שלנו, אנו שחקנים ראשים במקום סדרנים, צמח מפואר במקום גננים.

אך אם נחסום את מרכז הבמה, אולי האגו שלנו יחוש טוב. אך המהות שיושבת בפנים שוב לא תקבל מקום ואיפשור.

והמהות של כל דבר, בין אם זו ההוויה הפנימית שלנו (נפש), או השראה יצירתית, או הבנת עומק של משהו, או חדירה לרובד המשמעותי של היחסים – מתרחשת מעצמה כשהיא מקבלת מרחב מאפשר. והיא נבלמת כשבמקום אפשור היא נחסמת על ידי מאמץ יתר של זה שאמור לתהלך אותה ולתת לה מרחב מחיה.

מדי פעם מופיעות בחיינו הזדמנויות, פתחים, אפשרויות – וכולן מוחמצות אם במקום להיות הגנן, הצופה והבמאי, אנו משחקים את תפקיד השחקן הראשי בבימת חיינו.

אנו עסוקים בהזדהות עם התפקיד שאותו אנו ממלאים בחיינו, ולא בהכוונה או באפשור של התרחשותו. אנו משולים לאדם בתחנת אוטובוס, שכל כך מזדהה עם הכאב של רגלו השמאלית, שהוא מחמיץ את כל האוטובוסים שמגיעים לתחנה. וכך אנו מחמיצים את האוטובוסים של חיינו, שמגיעים אחת לכמה זמן, היות ואנו עסוקים בהזדהות יתר עם מה שקורה לנו, או בניסיון להיחלץ מזה על ידי עשייה מאסיבית.

וככל שנזדהה ונעשה יותר כך ידמה לנו שאיננו מעורבים או עושים מספיק. זו סחרחרת של טייס המצוי בוורטיגו, הוא רואה את האדמה מתקרבת אליו, והוא מאמין שאלה שמיים והוא מכוון את המטוס לכיוון ההפוך מזה שהוא צריך לנסוק אליו. הוא הזדהה עם הטראומה והבלבול עד כדי כך שהוא ויתר על תפקיד הצופה.

והצופה הוא הגיבור האמיתי; מוותר על התפקיד הראשי המחמיא (לאגו), כדי שההצגה תתרחש.

חסרה לנו האמנות של חוסר מעורבות. לזוז הצידה ולתת לחיים לקרות. הם זועקים להתרחש. אבל בהתעקשותנו שאנו אלה שמתרחשים, אין אנו מאפשרים להם זאת.

וכאן חוזר הפחד, הפעם זה לא הפחד של האגו, להיות שולי ולא חשוב. כאן כבר מתקיים פחד אחר. שאם נרפה כלום לא יקרה.

יש לנו תחושה שהחיים זה לא מה שקורה לנו כשאיננו מפריעים, אלא מה שקורה רק כשאנו דוחפים ומשתדלים. ואם לא נדחוף – כלום לא יקרה.

אין אנו סומכים על כוחות הבריאה והחיים. אנו כמו אימא יהודיה שחשה שהכול על הכתפיים שלה ואם היא לא תדחוף את הבננה לפה של הבן שלה – הוא לא יגדל.

וכפי שהיא לא מאפשרת לבנה לגדול ולהיות הוא עצמו כי היא מזדהה עמו מדי, כך אנו מעורבים ומזדהים מדי עם חיינו. אין לנו את הריחוק המספיק, שיאפשר להם להתרחש.

ובדיוק ההזדהות הזו שמא לא יתרחשו לא מאפשרת להם להתרחש.

אנו כל כך רוצים שיהיו לנו חיים שאנו חונקים אותם, כמו אדם שמלבה אש קטנה ומכבה אותה מרוב נפנופים.

עלינו לסמוך על כוחות הבריאה והחיים שהם רוצים ויכולים להתרחש גם ללא התערבותנו הפעילה.

החלק הגבוה של כל תהליך הוא החלק של חוסר ההתערבות. כל שאנו יכולים לעשות זה

להכין את החלק הנמוך ולהביא אותו למקום שבו כוחות החיים יפיחו בו חיים ויזרמו דרכו. אך אין אנו יכולים לשחק את כוחות החיים.

אך אין אנו סומכים על כוחות הבריאה וכוחותינו הפנימיים. חוסר האמון שלנו בכוח הפנימי הטמון בכל אחד מאתנו בא לביטוי גם ביחסנו לילדינו: מרגע שנולדו אנו ממהרים לעוררם לפעילות ומציפים את חושיהם, מוחם ורגשותיהם בשלל גירויים. במקום להמתין עד שיבשילו כשרותיהם מבפנים – אנו חושפים אותם טרם זמנם לעוצמות של גירויים החזקות מדי בעבור דרגת הבשלות אליה הגיעו על פי גילם. וכך הם פוגשים את העולם בוסריים, בלתי מוגנים ובלתי מגובים מבפנים, ומה שחמור יותר הוא שהחשיפה המוקדמת הזו 'שורפת את הפיוזים' שלהם ואוטמת אותם.

אלברט איינשטיין התייחס לכך בהומור ובציניות:

"לפעמים אני שואל את עצמי: כיצד זה קרה, שדווקא אני גיליתי את תורת היחסות?

לדעתי סיבת הדבר טמונה בכך, שאדם מבוגר נורמלי לא יתחיל לחשוב על בעיות מרחב-זמן. הוא מניח שהבין אותן מזמן, בילדותו. אני, לעומת זאת, התפתחתי מבחינה אינטלקטואלית באיטיות כזאת, שרק בגיל מבוגר התחלתי לחשוב על מרחב וזמן. ברור, שחדרתי לבעיות אלה עמוק יותר מאשר אותם אנשים שהתפתחו באופן נורמלי בילדותם".


חלק ב': 'זן באמנות הקשת' ושיטת אלכסנדר.
הדברים שנכתבו בחלק א' אינם בדיוק חדשים. והם מצויים בכמה תפיסות וגישות.


 1. ראשית בשיטת אלכסנדר:

מתיאס אלכסנדר עצמו מדגים את השיטה.

"…It is what man does that brings the wrong thing about, first within himself and then in his activities in the outside world, and it is only by preventing this doing that he can ever begin to make a real change…"

פ.מ. אלכסנדר

**

 

http://www.alexanderisrael.org/ai/about.asp?page=1

http://astrology.walla.co.il/?w=/3302/698849

http://www.alexandertechnique.com/

http://www.alexandercenter.com/


ההבנות שהובאו עד כה במאמר זה גם רווחות מאוד בשיטת אלכסנדר ליציבה נכונה; אחת מן הטענות שם היא שכדי להיות זקוף עליך לוותר על ניסיון לשלוט בתנוחתך.

אחד מן העקרונות העיקריים בשיטה עובד על תהליך השהיית העשייה – Inhibition Process

על התלמיד לגלות את היכולת הגלומה בו להשהות תגובה אוטומטית ומכאנית לעשייה – ולאפשר לעצמו להגיב עמוק מבפנים. המורה נותן כיוון לגוף על ידי מגע והגוף צריך להבין לבד לאיזה כיוון לפנות, ללכת או להתרווח. יש כאן תקשורת מעניינת בין המגע של המורה לתגובה של התלמיד. למשל תוך כדי עמידה והליכה, התלמיד עומד והמורה נוגע בו קלות בראש ובאחורי הגב, והתלמיד אמור להתחיל ללכת, אך לפני כן הוא אמור לחוש לאיזה כיוון מכוונות אותו הידיים, הוא לא יכול לדעת, הגוף כן. אך אם הוא רוצה לרצות את המורה ומכריח עצמו לפנות לכיוון מבלי שהגוף הגיע לזה לבד, המורה קולט את זה ואומר לו להפסיק. ומנסים להגיע למצב שהגוף מגיב מתוך עצמו ולא כי התלמיד מכריח את הגוף להגיב כדי לרצות את המורה. התלמיד צריך לשתק מודעות וכוח רצון ולאפשר לגוף להגיב לכיוון שמשדר המגע של המורה מבלי שהוא, התלמיד, מכריח אותו לזוז. התזוזה צריכה לנבוע מתוך מצב של חוסר עשייה, ורק אז המורה מאשר שזה בסדר. העשייה, ההליכה במקרה זה, צריכה לנבוע מתוך חוסר מאמץ. הגוף קולט כיוון ונע לשם מתוך מצב של היות ולא מתוך מצב של מאמץ. התלמיד לומד לנוע מתוך חוסר מאמץ. תנועה מתוך מאמץ באה מכיווץ, בעוד שתנועה מתוך חוסר מאמץ בא מהרפיה. והתלמיד חייב ללמוד לנוע מתוך ויתור על רצון מודע ומאמץ לעשות זאת.

ורק לאחר מספר שיעורים, מתחיל התלמיד לקלוט עד כמה הגוף עובד מתוך לחץ ודחיפה מתמידים. ושאנו משקיעים כל הזמן אנרגיה מכאנית עצומה כדי שהגוף יפעל, במקום לתת לו למצוא את הנקודה שבא הוא יפעל מתוך עצמו מבלי שאנו מכריחים אותו.

זה שיעור חשוב. שיעור שהוא בסיסי בתורת הזן. כך שלמעשה הפילוסופיה בבסיס שיטת אלכסנדר היא פילוסופית זן, רק שהיא נעשית בדרך של דיאלוג גופני בין שני אנשים, מנחה ומונחה.


2. שנית, בזן בודהיזם:

"רוקן את מוחך

היה חסר דמות

חסר צורה

כמו מים.

שים מים בכוס,

והם יהיו הכוס.

שים מים בבקבוק,

והם יהיו הבקבוק.

שים מים בקנקן,

והם יהיו הקנקן.

מים יכולים לזרום,

מים יכולים להתרסק.

היה מים, ידידי".

ברוס לי

**

השיטה השנייה קיימת בתפיסת הזן בודהיזם. ובמיוחד כפי שהיא מובאת בספרו של אויגן הרינגל: 'זמן באמנות הקשת'. (הוצאת דביר, 1994),

 

 

הנפש הולכת לאיבוד

האוריינטציה של הנפש מתבלבלת כשהיא מוצאת עצמה באקולוגיה הקרה של מרחב סוציו-טכני עמוס. היא מאבדת את הצפון, ויוצאת מסינכרוניזציה.

היא שם ללא מסכות, מגננות, תווית התנהגותיות. ואז היא אבודה, חשופה, בודדה ומלאת חרדה –

כילדה שנזרקה לפתע מעולם האגדות של נסיכים ונסיכות אל אמצעיתו של מסלול מרוץ עמוס במכוניות דוהרות .

היא חשה שם, בחוץ – עירומה ופגיעה כחלזון שנחפר ממעי האדמה הרכה והאפלולית, נעקר מקונכייתו והוטל, רוטט ומסונוור לאמצעיתה של זירה צרובת אורות זרקורים כשמסביב קהל שואג.

ולא רק עירומה וחשופה, היא עוד יותר חשה פעורה. חשה כיצד הכול שועט פנימה כגדודי חיילים שהבוץ על נעליהם מכתים את מרצפותיה הצחורות.

אבודה ומבוהלת כפינגווין שמצא עצמו לפתע בתוך להקת קופים מצווחים, באמצעיתו של ג'ונגל לוהט באפריקה.

שהרי זקוקה היא ל

– שקט כדי לקלוט.

– מרחב כדי להתמצא

– חום אנושי כדי לתפקד.

– וזמן כדי לצוף.

הזמן שלוקח לה לצאת ממעמקיה, להתמצא, להגיב, ולהשתלב במרחב הטכנו-סוציאלי, זורק אותה מחוץ למשחק.

הזמן שלה הוא זמן אחר. זמן הנפש הוא לא הזמן הציבורי 'החברתי', זמן ההמונים השועטים. זמנה הוא זמנו של העובר ברחם זמן הזרע באדמה. זמן היין בחבית ביקב. זמנה הוא זמן ההבשלה, זמן ההתגלות. במציאות הפנימית של הנפש, זמן הוא ישות חיה, שמאפשרת מרווח נשימה וחיים, לישויות הפנימיות. במציאות החיצונית – אין זמן. הכול מתרחש מעכשיו לעכשיו, וכל תווך שמפריד ביניהם, נתפש כקללה, כמעצור שמפריע להגיע.

במציאות הפנימית, הזמן מלטף את הנפש, מערסל אותה כעלה על פני נחל הזורם לאיטו. במציאות החיצונית סוגדים למולך המיידיות. מה שלא מיידי עוצר את המרוץ לאורגזמה הגדולה, לריגוש הגדול, הבא.

שם חיים מריגוש עתיר גירוים אחד, למשנהו, עם מרווחי ריקנות אדירים ובלתי נסבלים, בין ריגוש לריגוש.

והנפש חיה באורגזמה שקטה הולכת ונמשכת. החשיפה למרוץ אחר הריגוש, רק בולמים וכולאים אותה מלחוש את הזרימה הפנימית והשקטה שעליה היא צפה.

מבועתת היא חשה את החיים החיצונייים הרוצים לחרוג המה שיותר מהר מריקנות עכשווית, אל הריגוש הבא. והיא, כל שהיא רוצה הוא להמשיך ולהיות חלק ההוויה מן הזרימה הפנימית.
הם תופשים את הזרימה הפנימית הזו כריקנות מאיימת. ואילו היא תופסת אותם כרעש מצווח, אור מסוור, וחוסר סדר נורא, הבא עליה לכלותה.

פתאום היא מוצאת עצמה בוורטיגו, סחרור עמוק, כל המכשירים במטוס התקלקלו, השמיים נראים לה מתרחקים והקרקע מתקרבת.

הנפש חשה בחיים החיצוניים אובדן עשתונות מוחלט. הכול קורה לה הפוך:

– היא מצפה מאחרים לבוא ולהתאחד עמה, והם באים כדי ליצור חיץ.

-היא באה פתוחה, הם באים סגורים

-היא באה לאחרים לאט, (כדי למצוא את הקצב הנכון), הם באים אליה מהר.

-היא באה שקטה, הם רועשים.

-היא נותנת להם להוביל, ובמקום לתת לה את ההובלה בחזרה, הם לוקחים את הרשות ומשתמשים בה כדי להנחית, לצוות ולשלוט.

כל הזמן היא חשה צורך להסתתר, שהרי כולם נראים לה כמחשבים להתנפל עליה ולדרוס אותה. אך זאת לא מכיון שהם החליטו לעשות בה שמות. הם פשוט לא רואים אותה, היא לא נתפסת במסך שלהם,

וכך הם דוהרים דרכה, ומעליה כמו הייתה שקופה ועשויה מאויר.

אך היא לא. היא, שחשה כל הגה, וכל מבט, כאילו היו מליון רמקולים, וטריליון זרקורים, מוצאת עצמה תחת רגליהם הדוהרות. כשהיא לוחשת במלא גרונה הדל: "הצילו'.

 

גבריאל רעם

21.3.2005
——————————————————————————–

על אודות הנפש בקצרה

נפש יש בנו – מדי פעם.

אין לך אדם שהיא שורה בו בלי הפוגה

ולתמיד.
יום אחר יום

שנה אחר שנה

יכולים לחלף בלעדיה.
לעתים תקנן לזמן-מה

בהתפעלות ובפחדים

של הילדות.

לפעמים רק בתמהון

שאנו זקנים.
לעתים רחוקות תתלוה אלינו

בעסוקים מיגעים

כמו הזזת רהיטים

סחיבת מזודות

או הליכה בנעלים צרות.
בזמן מלוי שאלונים

וכתיתת בשר

היא, לרב, מחוץ לבית.
מבין אלף שיחותינו

היא נוטלת חלק באחת,

אם בכלל,

מפני שהיא מעדיפה שתיקה.
כאשר גופנו מתחיל לכאב ולכאב

היא חומקת חרש מהמשמרת
היא בררנית:

לא לרצון לה לראותנו בקרב ההמון.

מחליאים אותה מאבקי הכח שלנו על זוטות

וטרטורי תגרנות.
השמחה והעצב

בשבילה אינם שני רגשות נבדלים.

היא פוקדת אותנו

רק כשהם מחברים
אנו יכולים לסמך עליה

כשאיננו בטוחים בדבר

אבל סקרנים אנחנו לגבי הכל.
מבין העצמים החמריים

חביבים עליה שעונים עם מטטלת

ומראות שעמלות בהתמדה

אפילו כשאין איש מביט בהן.
היא לא אומרת מאין תבוא

ומתי תעלם לנו שוב,

אבל ברור שהיא מחכה לשאלות כגון אלה.
נראה

כי כשם שאנו צריכים אותה,

אף היא צריכה אותנו,

בשביל משהו.


ויסלבה שימבורסקה
תירגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך: "רגעים" 2003

 

 

הרהורים אודות מציאות חיי הנפש.

1. חיים ללא נפש:
אנשים מדברים ואנשים חושבים. ואנשים מתייחסים. ולנפש אין מקום. כאילו לא קיימת.

אין הבנה לחוקים שלפיה היא פועלת, שלא לדבר על הבנה או תפיסה כוללת של העולם בו היא חיה.

היא אינה מוחשית וקליטה בעולמות הרציו, החושים והנורמות החברתיות שבתוכם מתנהלים חיינו.

ואכן שלושת אלה: הרציונליזם, החושים והנורמות – הם שלושת הממדים המרכיבים את תחומי התפיסה שלנו. אנו רק מתייחסים לדברים אם הם מופיעים בתוך הכלוב התלת ממדי הזה.

– צלע אחת של הכלוב היא החשיבה הרציונלית: מה נראה ונשמע לנו הגיוני ומתקבל על הדעת.

– צלע שני הוא החושים: שמיעה, ראיה, חישה, טעם וריח.

– והצלע השלישי הוא הנורמות החברתיות: מה מקובל, מה נכון, מה ידוע, מה נחקר וכו'.


מחוץ לכלוב מעגלים הולכים ומתרחקים של קליטה ותפיסה פחות מקובלת, מוחשית והגיונית:

בשוליים הקרובים של כלוב התפיסה רוחשות להן אינטואיציות יצירתיות (אמנות) ואישיות (תחושות בטן).

אחרי השוליים הללו קיימים עוד שוליים, ושם המעגל של התפיסה האל חושית: טלפתיה, פארא-פסיכולוגיה וכו'.

הכלוב מסמן את מה שמקובל, ושני מעגלי השוליים, את מה שמחוץ וליד הנורמה.

ומה שמאוד חסר, בין שני אלה. מה שלא קיים ביניהם – זו נקודת מבטה של הנפש.

הנפש כלל לא מצויה בתרבות הנוכחית. היא בחזקת נוכחת נפקדת. אין לה שפה, טרמינולוגיה. ואם יש לה היא מצויה בגולה של האמנויות. וגם שם היא אינה חלק מן הזרימה הדינמיקה של החיים והיום יום. נכנסים לגלריה, לאולם תיאטרון. לאולם קונצרטים – הכל מרוחק, קפוא, טיכסי. כמו אומר לנו שכאן זה לא החיים, כאן זה מוזיאון שמשמר משהו מת. נכון, שאלה שרידים, אך למרבה הזוועה, אלה שרידים של משהו מאוד חי, משהו שחי בנו, שהוא הליבה שלנו: הנפש.

בחיי היום יום היא כמעט לא קיימת, כמעט פנטסיה, חלום. אך עם זאת -קיומה אמיתי יותר מכל ההוכחות המדעיות והבדיקות המדויקות, ומכל מה שודאי ומוחש לחושינו ותודעתנו הרגילה. אנו מתייחסים לרגשות שלנו, למאוויים, לרצונות, לשאיפות שלנו, אך לא אל הקיום של הנפש בחיינו. עבורנו היא פשוט לא שם, והיא שם, רק אנחנו לא כאן עבורה. היא ההחמצה הגדולה של חיינו.

קיומה הוא חלל זועק, העדר כואב. משל לאולם קונצרטים נטוש, שפעם היה מלא במוסיקה קלאסית, ועתה הוא מלא בדממה חלולה. כל מי שנכנס לאולם ולא שמע שם מוסיקה קודם לכן, לא חש את החלל הזועק, את הכאב שבהעדר. אך לזוכרים והמתגעגעים – הכניסה למקום הזה היא אבל מתמיד ומתמשך.

אך כמובן שזו אנאלוגיה לא שלמה. כי הגעגוע לנפש אינו געגוע למשהו שהיה, אלא למשהו שמעולם לא היה אבל היה אמור ויכול להיות.

זו תחושת הרפאים של אדם החש את רגלו הכרותה. או ליתר דיוק – אדם בודד החש את החלל של בן/ת הזוג שאין לו. כי בנוגע לרגל – זו אמנם רגל שהייתה לו, ואז זה משחק הזכרון שיוצר את תחושת ההעדרות, אך תחושת החלל של הנפש דומה יותר לתחושת החלל של בן/ת זוג לאדם שתמיד היה רווק, כי גם אם מעולם לא היו לו – עדיין הוא חש את ההעדר, והוא חש אותו ביחס לקווי המתאר של מה שהיה יכול להיות.

אנשים מדברים, ואין ביניהם נפש. הם מתייחסים זה לזה, ואין מילה שמיועדת לנפש. שבאה מהנפש, שמאפשרת לה חלל בתוכו היא יכולה להיות ולזרום.

יש לנו, ביקורים, בגלויות הנפש. כמו לבקר קרוב בבית סוהר; הזמן מוגבל, הכל עצור וקצוב. עוד רגע יגמר הביקור, והסוהרים מביטים, ואי אפשר להתייחד.

הביקורים החתופים הללו בבית המאסר שבו כלואה הנפש – יכולים להתרחש תוך כדי קריאת ספר, בקריאה או שמיעה של אימרת כנף, בהאזנה למוסיקה של באך, בקריאת שירה, ואולי גם ברסיסים נדירים מן החיים. ברגעים אלה הנפש מקבלת אורכה, לטיול בחצר בית הסוהר.

שכחתנו לדעת שאפשר לחיות חיים משופעי נפש, טובלים ושוחים בהם, כדג באקווריום.

אך אנו בלעדיה. ובלעדי הנפש הכל מת, קפוא, מכאני. חסר דינמיקה משל עצמו. ריקני ומאולץ.

ובהעדרה – מחפשים גירויים ושעשועים שישכיחו את החלל הזועק. וככל שהחלל זועק יותר, כך גובר החיפוש אחר גירויים שיאפילו וישכיחו. ככל שהגירוי חזק וגדול ומהיר – כך ייטב. כי אפילו תחושה זעירה וחלשה של חלל הנפש מעורר חלחלה ופאניקה. ואז מיד מזדרזים לתור אחר גירויים זמניים, ועוצמתיים – כדי שיאפילו על, ויעמעמו את – החרדה מפני תחושת החלל הזועק.


2. עוצמתה של הנפש:
בעולמנו, עוצמתה של הנפש נתפסת כחולשה. אדם הבא מנפש נתפס כחסר עמוד שדרה והוא נרמס עם כל צעד שהו צועד ברגליו הנפשיות. ואכן כוחה של הנפש – בעולם נטול נפש – משול לעורך דין מלוטש ומטיל מורא הנלחם בנשק המילים מול לוחמים חמושים ברובים. הוא מעלה טיעונים משכנעים ואפילו מהממים, יורה בנשק המלים, והם יורים בו תחמושת חיה. ואכן מבחינת הישרדות, נציגי הנפש החיים בעולם נטול נפש – חיים חיים קשים וטראגיים. בהם הם נאלצים להסתתר ולהצפין זהותם. או לחוש כענבים תחת רגלי הדורכים.


3. נפש וטכנולוגיה
אין אנטיתיזה יותר גדולה לנפש מאשר הטכנולוגיה. כאשר היא מתחילה – הנפש נגמרת. יש סתירה מהותית בין השתיים. אך איך החלה ההשתלטות המסיבית הזו של הטכנולוגיה על חיינו?

אך האם משעה שאיבדנו את הנפש – מצאנו את הטכנולוגיה? או ברגע שהמצאנו את הטכנולוגיה – איבדנו את הנפש?

כמעט ברור שהתשובה היא בשני. שהרי אדם שיש לו נפש לא יחפש טכנולוגיה. טכנולוגיה היא סוג של קביים, כדי לחיות במחוזות בהם אין לאדם מיכשור טבעי. והנפש הרי מלאה בעצמה ולא שואפת להתפשטות אימפריאליסטית. נהפוך הוא.

כל כולה מיקוד פנימה.

היא רחבה מבלי להתרחב. שלמה מבלי להתפשט. מסופקת מבלי לכבוש, מלאה מבלי לחוש חוסר. היא קיימת לא בגלל משהו שעוזר לה להיות, כמו בטכנולוגיה, היא קיימת כי היא ישנה. האדם הטכנולוגי – לא קיים ללא הטכנולוגיה שלו. מרכז הכובד שלו עבר מן הנפש שלו אל הטכנולוגיה שיצר, שעתה הוא משועבד לה. (מחשבים, מטוסים, אור מלאכותי, עיתונים, מזון מתועש, טלפונים, טלויזיות – הכל).

הטכנולוגיה היא לבוש ותחכום שמסתיר עוני פנימי, עוניה של הנפש.


4. . שפתה של הנפש:
שפתה של הנפש עדינה, מרומזת. היא מדברת דרך קשר עין, שתיקות. דרך התייחסות למה שלא נאמר. היא משתמשת בסימבולים ומטאפורות. היא מעבירה עצמה דרך דבר שמובן מתוך דבר, בעקיפין.

שפתה היא שפת הסמל, והאלגוריה.

סמל הוא משהו שהוא חלק משפה שהיא לא שלנו אלא של אותו משהו שחי בתוכנו, שלרוב מוכחש על

ידינו אך מושל בנו בכל זאת, למרות חוסר ידיעתנו; הנפש.

ועצם ההכחשה לא מורידה מן האפקטיביות של הסימבול והשליטה שלו.

אלגוריה, לפי דיוויד דוסון, היא "מטאפורה שהאריכו אותה לנרטיב". "לומר משהו אחר ממה שנשמע". האלגוריה, מציבה מרחק בין המובן המיידי של הכתוב למשמעות הנסתרת, האמיתית שלו, בתוך פיתוח רעיון מסויים.

פירוש אלגורי לטקסט הנו בדרך כלל מהפכני וזאת משום שהוא חושף את רובד הנפש הקיים בו.

הנפש לא יכולה לתקשר בצורה גלויה ולינארית, רק במרומז ובאלכסון. הקויות זרה לטבעה. היא באה מהצד. שפתה הפוכה לשפה המדוברת השוררת והקיימת. היא מחפשת את החללים שסביב המלים, בתוכם, וביניהם. שם היא אוהבת לשכון.

עבורה השתיקה החלל והאין – אינם ריקנות, אלא מקום מגורים, הזמנה להיות.

אנו יודעים בתודעתנו הציבורית כי כדי להישמע – עלינו לתגבר קול, אך בעולם הנפש – כדי להישמע צריך להנמיך קת הקול.

הגוף צועק, השכל מסביר, (טוען טיעונים) והנפש לוחשת.

הנפש שונאת דיבורים. ואם היא מדברת, היא עושה זאת דרך מטאפורות.

לא, הנפש לא מדברת, הנפש מהדהדת, מהדהדת לצד האחר בעצם ישנותה.

הד הוא אותו הקול עצמו החוזר מן הזולת. הנפש מקבלת את עצמה חזרה, מעושרת על ידי השוני.

כדי להדהד, צריך להיות על אותו התדר. והיות ולכל הנפשות אותו התדר – אז אם ישנה נפש בסביבה – התקשורת מתרחשת מעצמה. כל הציפורים בשעת שחר שרות את אותו השיר כי הן על אותו התדר.

להדהד עם נפש אחרת זה לא להיות לבד. לצאת לרגע מן הכלא ולא לטיול של שעה בחצר אלא להיות חלק מעולם הנפש הקסום והאינסופי. זו חזרה לגן עדן הקדום, כשכל פירות הגן צבועות בצבע אחד; צבע האנושיות.

כל זה קיים, ישנו. כל כך ישנו וכל כך רחוק, רק מטחווי מימד אחד מאיתנו, ממש קרוב. למעשה הנפש היא אסירה בתוכנו. היא העצמי האמיתי הגולה בתוכנו. הנשמה הכלואה שהיא יותר אנחנו מאיתנו.

היא המימד הרביעי, מימד שרק עימו ודרכו החיים הפנימיים (החיים באמת) יכולים להתרחש.


31.5.2004

"אם אתה מצלם בצבע אתה תראה את צבע הלבוש שלהם – אם אתה משתמש בשחור-לבן, אתה תראה את צבע נשמתם"

לא ידוע

 

Move to the rhythm of your soul and you'll never miss a beat!

Vicki Virk

 

The one thing in the world, of value, is the active soul.

Ralph Waldo Emerson

The soul gives unity to what it looks at with love.

Thomas Carlyle

 

To live happily is an inward power of the soul.

Marcus Aurelius

The wealth of a soul is measured by how much it can feel; its poverty by how little.

William R. Alger

 

Nothing can cure the soul but the senses, just as nothing can cure the senses but the soul.

Oscar Wilde

The human voice is the organ of the soul.

Henry Wadsworth Longfellow

 

The human soul needs actual beauty more than bread.

D.H. Lawrence

 

 

על נפש ותודעה ועל גברים ונשים *


פתיח:
מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק. מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, וזו הקרנת עוצמה בגבר – שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע דווקא המרכיבים הללו משפיעים כך (וכל כך) – על המין האחר?

הרבה שאלות. אולי התשובות לא נמצאות כלל במישור האופנה, הביולוגיה של המיניות, או הנורמות החברתיות – אלא בכלל בתחום הסימבולי- מטאפורי. אולי גם היופי וגם הקרנת העוצמה – הם כמו שגרירים, שניהם מייצגים עבורנו משהו אחר מאשר עצמם. ושם, בייצוג הזה, ולא בעצמם – מצוי סוד כוחם.

ואכן, גם היופי וגם העוצמה הם נציגים סימבוליים למשהו אחר, עמוק ונסתר יותר – בפסיכה של עצמם.

וכך, צצה לה שאלה נוספת; כשאנו נמשכים ליופי או לעוצמה – למה בעצם אנו נמשכים?


——————————————————————————–


1. יופי הוא איכות של הנפש. כפי שעוצמה ונוכחות היא איכות של התודעה.

2. יופי הוא של האישה כמו שעוצמה ונוכחות הם של הגבר.

3. גבר נמשך ליופי, אישה נמשכת להקרנה של נוכחות עוצמתית.

4. יופי הוא קווי המתאר (סימבוליקה) של הנפש. המשיכה ליופי היא משיכה למה שיופי מסמל: נפש זכה ואיכותית.

5. נוכחות עוצמתית – אמורה להוות את הייצוג החיצוני לתודעה לוחמת ועוז רוח תודעתי.

6. המשיכה של האישה לנוכחות עוצמתית – ושל הגבר ליופי, הם שרידים ארכיאולוגים למה שהיופי והעוצמתיות ייצגו פעם: תודעה ונפש.

7. עתה, מששניהם כבר כמעט לא פעילים בבני אדם – כל שנותר הוא הייצוג שלהם, (הופעה נאה ויפה והופעה של עוצמה וכוח), אבל איבדנו את הזכרון של מה שהם מייצגים.

8. לכל אחד מן המינים – איכות משלו שמאפיינת את המגדר שאליו הוא שייך.

9. הגבר אמור להצטיין בתודעתו, האישה בנפשה.

10. הנפש מובעת ובאה לביטוי דרך הופעה חיצונית, התודעה דרך הקרנה של אישיות.

11. הנפש מוקרנת באופן פסיבי, (הופעה ונתונים חיצוניים). התודעה מוקרנת יותר באופן אקטיבי, דרך שפת הגוף, הבעת פנים והקרנה של משהו פנימי.

12. בכל אדם שתי נקודות קיטוב: תודעה ונפש.

13. התודעה מאופיינת בתכונות של אומץ, כושר לחימה ועוז רוח, הנפש מאופיינת ברכות, אפשור, וביכולת הכלה וקבלה.

14. אישה מייצגת את הרכות ויכולת הכלה – שהגבר משתוקק להן. הגבר מייצג אומץ, רוח לחימה ועוז רוח – שהאישה כמהה להן.

15. כל מפגש רגיל בין גבר לאישה – הוא מפגש בין שני פוטנציאלים. (בין תודעה רדומה לנפש קפואה).

16. אך באופן פעיל – מפגש רגיל בין גבר לאישה מתרחש בין מוח וכושר ביצוע תכליתי מצד אחד – ובין מיניות ורגשות – מצד שני.

17. עד שהאיפיונים של כל צד לא יעברו שידרוג – גם הגבר וגם האישה תמיד יתאכזבו בסופו של דבר. היא תישאר עם רגשות לא מסופקים, והוא עם תכליתיות ביצועית שלא קיבלה פרטנר.

18. הוא רוצה תוצאות והגשמת מטרה – ולזה היא לא שותפה. היא רוצה חום ושיתוף רגשי מצידו, ולזה הגבר לא שותף.

19. במפגש לא משודרג, חלק אחד תמיד יצא מקופח. אצלו זו המשימתיות ואצלה של השיתוף הרגשי.

20. בכל אדם מיקום התודעה בראש, מיקום הנפש באגן. וביניהם משתרעים חייו.

21. תודעה היא הצד הרוחני של החשיבה, נפש היא הצד הרוחני של המיניות.

22. נפש היא הצד הגבוה של המיניות. תודעה היא הצד הגבוה של החשיבה והשכל.

23. תודעה ונפש הן שכל ומיניות שעברו שידרוג.

24. עד שהשכל עובר קפיצת מדרגה – התודעה רדומה. ועד שהמיניות משוחררת – הנפש נותרת בכלא.

25. המיניות של האישה נדלקת מן הראש של הגבר, והראש של הגבר נדלק מן המיניות של האישה.

26. גם בגבר וגם באישה קיימות תודעה ונפש. אך היכולת של הגבר להגיע אל נפשו – עוברת דרך האישה שאיתו. והיכולת של האישה להגיעה לתודעתה עובר דרך הגבר שאיתה.

27. הוא משחרר עבורה את תודעתה מן התרדמת (אגדת היפיפיה הנרדמת), והיא מפשירה עבורו את נפשו הקפואה.

28. כשהיא משתחררת היא הופכת לנסיכה אצילת נפש, כשהוא משתחרר הוא הופך ללוחם עז רוח.

29. לוחמים עזי נפש מטפחים נסיכות אצילות נפש ונסיכות אצילות נפש מטפחות לוחמים עזי רוח.

30. לוחמים ונסיכות הן פאראפרזה על מיתוסים עתיקים, אודות בנות מלך שבויות ואבירים משוטטים; משהגיע האביר אל בת המלך – היא יוצאת לחופשי והוא מצא בית.


——————————————————————————–

*פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.


באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.


כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.


פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.


בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:


1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512


2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html

 

לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.

כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב.


——————————————————————————–

* פרגמנטים אלה מופיעים גם בקטגוריה; פרגמנטים.

 

ג.ר.

10.7.2004

* הרוח והנפש הן כמו…


הנפש והרוח קרובות זו לזו

-כמו הגוף והרגש.

הנפש מדברת את הרוח

-כמו שהגוף את הרגש.

אך (בה בעת) יכולה הנפש להיות הסוהר לרוח

-כמו שהגוף לרגש

————————————————

* שורות אלו מופיעות גם בקטגוריה: פרגמנטים.

הנפש כישות נשית

את מה שחי באדם ניתן לכנות בשמות רבים: נפש, נשמה, אני, מהות פנימית, עצמי וישות פנימית. קט סטיבנס קורא לה: ליסה. המשותף לכל השמות הללו היא שיש להם, למרבית הפליאה נטיה מיגדרית. הנפש, או הישות הפנימית היא מהות נשית – זה כוחה וגם חולשתה.

וראשית החולשה: הנשיות בעולמנו נמצאת במצב של דיכוי מתמשך על-ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת בישות שבתוכנו ולעורר אותה. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית התת-תודעה. הכוח הנשי, הישות הפנימית , לא יכולה להיחלץ מהמסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זה המצב בחברה שלנו, וזה המצב בנפש האדם.

אנו חיים בעולם הנשלט על-ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, המיוזע, התחרותי. (עולם שבו גם הנשים אינן חיות בהרמוניה עם נשיותן, אינן יודעות מה זו נשיות אמיתית ונגררות למשחק שטחי, שבו שטיקים חיצוניים ומשחקים מחפים על היעדר נשיות בעלת עומק ועוצמה).

ועתה הכוח או העוצמה הנשית: הכוח הנשי אמור לעלות מבפנים; מחיה ופותח, מרווה ומפרה. התחדשות וגאולה (בהקשר זה מן הראוי לעיין שוב בשירו של חמי רודנר: "גאולה" ואולי לקרוא אותו בעיניים חדשות) יכולות לנבוע רק מן המעיין הפנימי ורק על-ידי הכוח הנשי, ועד שלא ייעשה צדק לכוח הנשי בעולמנו ובתוכנו, לא נוכל להגיע לשלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק מאישה, ואישה יכולה להיוולד רק מאישה, כי חיים באים רק מהקוטב הנשי. תחילת חיינו מהאישה שהיא אמנו, ואף חיינו הפנימיים יכולים רק להתרחש במידה ונגלה ונתחבר לאישה הפנימית שבתוכנו. בהיעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש – הנמשלים על-ידי מאבקי כוח, עולם שבו כל דאלים גבר, אך מתחפש לנאור ולשוחר קִידמה. קידמה ונאורות שלעולם לא ימומשו ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו.

רק הישות הנשית הפנימית והעלומה יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהיעדרה הכול קשה, חד-ממדי, תחרותי ומאומץ.

כשהנשיות משתחררת, היא כמו גייזר, כמו זאבה פראית * כמו סופה מתפרצת מבפנים, כשיטפון מים חיים, כמי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל בשלטון גברי קשוח. מים פנימיים המצמיחים המוני זרעים שהיו מונחים קפואים בממלכה הגברית היבשה.

ולאחר שליסה העצובה שלנו, נסיכת הישות הפנימית שוחררה מכילאה והביאה חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה – או אז יכולה להתרחש הצמיחה הגדולה של הנפש והרוח. (מה שמעלה רעיון מעניין, שהשכינה אינה נמצאת למעלה, בספיֵרות העליונות, אלא למטה, במה שהודחק, דוכא וטואטא מתחת לשטיח: בתהום התחתיות; העולם של הספירות התחתונות של נפשנו).

(ההינדים קוראים לכוח הנשי "שאקטי" ומאמינים שהוא טמון בתחתית עמוד השדרה כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא "שיווה", שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני, כעוף ללא כנפיים; הוא יוכל לקבל כנפיים רק על-ידי שחרור ה"שאקטי". ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי, לדעתני ולכוחני, למבוסס על ידע ללא עומק ואינטואיציה).

 

——————————————————————————–


* אני ממליץ, בהקשר זה, לקרוא את סיפרה של קלריסה פינקולה אסטס: "רצות עם זאבים" (מודן, 1992) שבו היא כותבת על כך שהנשיות המדוכאת, הנשיות האמיתית – אינה הדמות הרכה הכנועה והמאולפת שלמדנו להכיר. וגם לא משהו מעודן ושמיימי (כמו המדונה או השכינה) אלא היא יותר כמו זאבת ערבות חזקה ומסוכנת. משהו פראי ביותר, חסר רסן ובעלת עוצמות שמחוברות לכוח של הטבע עצמו. (ומזה פוחד הגבר. הוא יודע בתוך תוכו שבתוך האישה טמונה פראיות עמוקה ותהומית ששורשיה הם כשורשי הפלנטה והטבע ואם רק תתחבר לזה – אין דבר שיוכל להכניעה. זה מה שהביא, בין היתר לציד המכשפות בימי הביניים; הרצון להדביר את הפראות והעוצמה של התובנה והכוח הנשיים).

כותבת על כך אסטס בפתח סיפרה (ומפנה דבריה אלה אל האישה ודמות האישה, באשר היא) :

"בכולנו מפעמת הערגה של הפראי. לכמיהה זו רק קומץ תרופות נגד שהתרבות מתירה.

מלמדים אותנו להתבייש בתשוקה זו. צימחנו שיער ארוך, כדי להסתיר את רגשותינו.

אבל צילה של "האישה הפראית" עדיין אורב מאחורינו, בימינו ובלילותינו. ולא משנה

היכן אנו, אין ספק שהצל הדוהר בעקבותינו הולך על ארבע".