ארכיון הקטגוריה: הרגשות שלנו

הדומיננטיות העצומה של חיי הרגש שלנו.

היחס לרגש בתרבותנו וחברתנו הוא דואלי ואפשר להגיד: דו פרצופי. כלפי חוץ אין לנו רגשות ואנו מושלים בהם. ולא זו בלבד, אלא ככל שהסטאטוס של האדם גבוה יותר כך הוא נדרש להתנהג כאילו אין לו בכלל רגשות או שהוא שולט עליהם כהוגן. אך בתוך האדם המצב הפוך בתכלית.  
כאן הרגש מואדר ומושם מעל כל שאר הדברים. אנו חיים עבור הרגש והרגש בעצם שולט מבפנים ובחשאי ומפעיל את רוב השיקולים הכביכול רציונליים שלנו. וכך, כלפי חוץ, ברמה הפורמלית, רמת המסכה החברתית – אנחנו מצטיירים כשליטים גמורים של עולם הרגשות, כמי שפועלים משיקולים עיניניים, שכליים וכו'. אך  ברמה האמיתית, זו שבין האדם לבין נפשו- המצב שונה לגמרי, כאן האדם חי סביב הרגש של עצמו ו'חיים' עבור האדם בימינו, זה להיות רגשי, כי אז, ובעיקר  אז הוא חש שהוא חי. וככל שהרגשות עזים יותר כן האדם חש שהוא יותר חי. וכשהרגש מתפרע, אז בכלל… כאן כבר חגיגה ריגשית שלמה. אבל התפרעות רגשית אינה אלא חלום, שהחולם חווה בעוצמה כאילו והיה אמיתי, וכשהוא מקיץ הוא אומר: "זה היה רק חלום".למשל מישהו תוקף מילולית אדם מסוים, והמותקף מצוי כמה ימים בתחושה קשה ביותר. אך מה עם המציאות, בימים האלה החמיץ אדם את המציאות, כי הרגש הפגוע  גנב את הזירה. כמו ילד מתפרע שלא נותן להורים לשוחח ביניהם. הרגש מתפרע והתגובות אינן עומדות ביחס ישיר לגירוי.אנשים מטיחים טענות מנומקות האחד כנגד השני, אך הסיבה לעולם לא שכלית, אלא פגיעה ריגשית, אך בזאת לרוב לא נודה.בחיים אלו  הרגש הוא שדה מוקשים, – הרגש שלנו מודחק אמנם, אך בה בעת כה חשוף, רגיש ופגיע. עד שמלה מסוימת יכולה לשתק אותנו לכמה ימים. והרגישים והמיוחדים שבו הם שנפגעים ונפצעים רגשית ראשונים וכל הזמן. עד שכעבור זמן מה כל מה שאנו עושים מוכתב על ידי שיקול של להימנע ממקומות או אנשים שיכולים לפגוע בנו באופן ריגשי.וזה  גם המקום של הסטוצים, פלירטים, רומנים. לאחר שאדם הגיע למשהו בגיל +30 – כמו: משפחה עבודה וכ' אז הוא אומר לעצמו, מתי חוויתי רגש אמיתי, כזה מטלטל וסוחף, שנותן לי להרגיש שאני באמת חי לאחרונה? וזאת חוץ מסרטים וטלויזיה. ואז מחפשים להתאהב, מחפשים פלירט, סטוץ. וברגע שמתאהבים מרגישים שעכשיו חיים.וכך אפשר גם להשתכר מרגשות (כמו באהבה); מה שקורה אז הוא שהם עולים על גדותיהם ותוססים וזה מעניק לנו תחושת חיים. אין אנו חיים את החיים כי הרגשות שלנו כל כך חזקים שהם גונבים אותנו מן החיים ויוצרים עבורנו את המציאות הפרטית שלנו. אבל הרגשות הם לא החיים.וכך, בשעה שאנו משתדלים כלפי חוץ להתעלם מכך שיש לנו רגשות, ולהייחס בעיקר למעשים ולשיקולים ענייניים, מבפנים אנו יכולים להיות מוצפים ריגשית, לכאוב ריגשית, לדמם ריגשית. ודווקא ההתעלמות החברתית מן המקום העצום שהרגש תופס בחיינו, גורמת לכך שבפנים הם שולטים עלינו ללא מצרים.מצב זה, של רגשות- מתלהמים- הבאים -במקום- מרכז -כובד-ריאלי, ( או באים במקום הריקנות) מבוטא היטב בציטוט הבא מדברי ג'ידו קרישנמורטי:" נראה כי לפעמים אנו בהחלט נדבקים לאמוציות בצורה די נואשת, ונראה כי אנו מבלבלים בין מצבנו הפסיכולוגי לבין החיים עצמם. כך שאם איננו 'מעורבים' או לא מרגישים רגש ספציפי, אנו בכלל מטילים ספק, אם אנחנו חיים בכלל? אנו אפילו מסוגלים לדבוק בסבל שלנו כמעניק לחיים סוג מסוים של משמעות, אולי בגלל הריקנות שתתגלה אם נפסיק לדבוק". ((KRISHNAMURTI/TALKS IN EUROPE 1956. P. 62*חומר קריאה מומלץ בהקשר זה: 'אינטליגנציה ריגשית' דניאל גולמן, הוצאת מטר.

בגרות רגשית לעומת אינפנטיליות רגשית

חלק א'

במאמרים הקודמים הוזכרו שני מונחים: 'בגרות ריגשית' ו'אינפנטיליות ריגשית'. הכוונה הייתה שהרגשות אינם מתבגרים באופן אוטומטי, כמו הגוף, שאבריו מגיעים לבשלות ולתפקוד שיא תוך זמן מסוים.

הרגשות צריכים לעבור תהליך מסוים כדי שיעברו ממצב גולמי של כאוס וצרכנות, למצב מעובד של אירגון פנימי ותיפקוד מאוזן.

הדוגמא הטובה ביותר לכך היא אגרסביות. ובכן כשישנה סכנה או איום או כשתוקפים אותנו  – אנו מגיבים באחת משתי צורות: תוקפים חזרה (מילולית או לא מילולית), או מורידים פרופיל, מוותרים על העמדה שלנו, ומנסים לרצות את התוקפן. הראשון אגרסיבי (תוקפן), השני רגרסיבי (נסגן). שניהם מצויים ברמה של אינפנטיליות ריגשית. אך מי שמגיב בהתאם למצב הספיציפי הוא אסרטיבי. האסרטיבי הוא הבוגר נפשית, והוא יכול לנווט את רגשותיו (וזאת בניגוד לשניים הקודמים שהם קורבן לקוטביות הריגשית שלהם), והוא מסוגל להחליט אם הוא רוצה לעמוד על שלו או לוותר. יש ל ו בחירה, לאינפנטילי ריגשית אין ברירה. הקיטוב הריגשי שלו מחליט עבורו. הבוגר ריגשית מגיב בצורה שקולה, הוא לא חייב להגיב, הוא מגיב אם הוא מוצא לנכון. וזאת בניגוד לילדותי מבחינה ריגשית, הוא מגיב בצורה לא שקולה; קודם הרגש (האגרסיבי או הרגרסיבי) מתפרץ, ורק אחר כך הוא מבין באיזה גישה הוא נקט.

כך לגבי היחס לאיום, סכנה או תוקפנות. וכך גם לגבי היחס לכאב וסבל; הבוגר ריגשית מקבל את הסבל והכאב כחלק מן החיים, בעוד שהילדותי ריגשית חש ש: 'למה זה מגיע לו', ו'מה הוא עשה כדי שזה יפול דווקא עליו'. דהיינו הוא מקבל את ההמוקשים של החיים באופן אישי. הבוגר רגשית מתייחס לסבל והכאב שלו בצורה סטואית (היום זה תורי מחר זה תור של מישהו אחר) או מנסה לחפש בזה משמעות ('אני סובל כי'), הוא עשוי לראות אותם  כמחיר כלשהו. למשל באהבה: הוא לא נכנס להלם כשהוא חווה כאב תוך כדי אהבה או התאהבות, הוא עשוי להבין שלאהוב משהו זה לסבול אותו.  והכוונה היא שהמדידה של הערך של משהו, זה תמיד דרך המחיר שהאדם מוכן לשלם עבורו. זו תפיסה שנובעת מבגרות ריגשית.

כבר נכתב כאן במאמרים קודמים, בסידרה זו, כי המעבר מן המצב של רגשות אינפנטיליים לרגשות בוגרים הוא תהליך לא פשוט. ולמעשה הוא מעין תהליך אלכימי, תהליך של שינוי מצב צבירה, של מטאמורפוזה. שבו משהו נמוך עובר מעין קפיצה קוואנטית, מזדכך, מזדקק ומתייצב על רמה גבוהה יותר. ושם הוא עדיין הוא, אך הוא גם משהו אחר לגמרי. האנאלוגיה באלכימיה, היא הפיכת העופרת (רגשות ברמה אינפנטילית) – לזהב (רגשות ברמה בוגרת).  זו אותה המתכת  אך זו באותה המידה מתכת אחרת. אך כך או כך, זו יש הבדל ערכי בין שתי המתכות; בראשונה זו מתכת זולה שכיחה, בשניה זו מתכת יקרה שערכה ואיכותה שווים הרבה וניתן לסחור בה ולקבל שווי ערך גבוה. בעוד ששווי הערך של העופרת הוא נמוך מאוד וניתן לקבלת תמורתו בעיקר דברים זולים וחסרי ערך.

ומה בדיוק קורה באדם לאחר שעבר את התהליך הזה  של הפיכת העופרת הריגשית לזהב ריגשי?  ובכן הבוגר ריגשית  לא מאפשר לאגו להתחזק ולהיבנות על ידי התחברותו לרגשות האינפנטילים.  התחברות הבאה לידי ביטוי במשפטים כגון:   "מגיע  לי" ו "מה אתה יכול לעשות בשבילי?".

בוגר ריגשית, לעומת זאת, מבין שהוא  בר מזל אם מישהו מתייחס אליו בכלל ועוסק בו.  במילים אחרות  הבוגר ריגשית מבין ויודע שהתקשורת האמוציונלית בין אנשים -ברמה הריאלית –  מורכבת מאגו ופנטזיה.

חלק ב':

הבוגר ניגש אל אחר בגישה של:  'קח ותן' אמוציונלי, הוא בא על בסיס של  חוזה אמוציונלי,  ז"א: "אני חשוב בדיוק כמוך ואנו מחליפים דברים " וזה צריך להיות הגיוני וזה צריך להיות הגון וצריך להיות בתוך זה  מקום לחום אנושי והתחשבות.  אך מה שקיים היום בין אנשים זו התובענות של האגו והעוצמה של הפנטזיות.  והבוגר ריגשית מוריד את רמת התובענות של האגו ומנמיך את העוצמה של הפנטזיות.

עד כאן זה נשמע  די פשוט ואפילו סכמטי במידת מה, אך במציאות ההבדל ביניהם פחות מודגש ויותר ערמומי. ומדוע ערמומי? בחברה שלנו ילדותיות ריגשית למדה להתחפש ולהראות מבוגרת ובוגרת לכל דבר. אנשים מדחיקים רגשות ונראים ומתנהגים כאילו שהרגשות שלהם מזמן כבר בגיל ארבעים לפחות… ואיך יודעים? איך ניתן לדעת שמתחת לקליפה של רגשות בוגרים ושקולים מסתתר אינפנטיל ריגשי? ובכן לפי תגובתו בעת שהוא נפגע ריגשית. זהו אחד מן המבחנים הבולטים ביותר. אדם בוגר נפשית אמנם נפגע ריגשית, אך זה מיד מתועל אצלו לפעולה, זה מיד יוצא החוצה בדרך כלשהי; הוא מדבר על זה, או עושה עם זה משהו (יצירה למשל). אך הילדותי ריגשית מיד מפנים את זה, והולך עם זה עמוק פנימה, מבשל את זה ולא מסוגל להיפרד מזה. יוצר סביב זה מעין דבק ריגשי. זה נקרא: מעורבות ריגשית. וכבר גורדייף, 'בחיפוש אחר המופלא' של אוספנסקי הזהיר מפני זה מאוד. הוא טען שבכל פעם שזה קורה זה עולה לאדם בכמה שנים של נסיגה אחורה בהתפתחות הרוחנית שלו.

האינפנטלים ריגשית נפגעים נורא, כי מבחינה ריגשית הם לא מוגנים. כמו ילד שקל להרביץ לו, כי הוא חלש. הרגשות של האינפנטיל ריגשית חלשים, אין להם עוצמה. הם תובעניים מאוד, קולניים מאוד אך אין להם עוצמה פנימית.

אנשים רבים נראים כבוגרים ריגשית, ומפגינים כוונות נהדרות ונאצלות וזה יכול להראות מאוד משכנע, אך כל זאת עד הרגע בו משהו יפגע באגו שלהם, עד הרגע בו יעלבו  ממישהו ואז כל הכוונות הנאצלות הללו יעלמו כלא היו ומה שישאר זה הדבר האמיתי: האגו שכל דרכי הגישה אליו הם אמוציות פגועות.

נקודה נוספת שמאפיינת את הילדותי ריגשית הוא הדרך בה הוא  מתקשר עם אחרים; האינפנטיל ריגשית עוסק בעיקר באגו שלו ולא רגיש כלל לאגו של אחרים. ובעיסקאות תקשורתיות הוא מדבר בעיקר על עצמו ולא נותן כמעט משוב לאחרים בנוגע לאגו שלהם.

הנטייה אצל הילדותי מבחינה ריגשית הוא לתת כמה שפחות משוב,  להגיב כמה שפחות כלפי הזולת  ולגרום לשני כמה שיותר עבודה על ידי כך שהוא צריך לנחש כיצד אתה קולט אותו. ואכן אחד הדברים שמאפיינים ביותר את הבוגר ריגשית בתקשורת הוא יכולתו והתעקשותו לתת משוב. כי נתינת משוב משדרת לזולת עניין בו בשל היותו הוא ולא בשל עיסוקו או עניינו בנו. (עם זאת יש נתינת משוב לא בוגרת ויש בוגרת; נתינת המשוב הבוגרת לא מתייחסת ועוסקת בעובדות אלא משקפת וחושפת בפני הזולת את העמדה הפנימית שלנו ביחס למה שהוא\היא אמרו. ולא איך אנו קולטים את העובדות שעליהם דיברו, אלא את הכוונות שעמדו מאחוריהן).

כך שכל העניין של בגרות ריגשית הוא בעייתי מאוד. חלק גדול מן הבוגרים ריגשית הם בעצם מאוד ילדותיים. (נשים מודות שהרגשות שלהן שולטות עליהן, אך גברים מציגים חזות רציונלית בתכלית, אך בזמן שהם עסוקים בהולכת השולל הזו, ריגשותיהם שולטים עליהם יותר… יש על זה ביסוס מחקרי).

וכך ככל שאדם ישקיע יותר מאמצים להראות יותר בוגר ריגשית ממה שהוא – ("אין לי אינטרסים אישיים, אני רק מציג עובדות")  כך יגדל ויתעצם החלק הילדותי שבו, כי ללא כל בקרה ופיקוח –  הרגשות הילדותיים יכולים רק להתפרע ולהשתלח ביתר שאת.

התרגלנו לחשוב שרוב האנשים הבוגרים עושים דברים מתוך בגרות ריגשית, או לפחות מתוך שיקולים רציונליים טהורים. אך במציאות רוב האנשים פועלים מתוך רגשות  והם שמנווטים את ההחלטות הכביכול רציונליות שלו.

אצל אדם בוגר ריגשית החשיבה הרציונלית מנוווטת על ידי מרכז כובד פנימי, על ידי העצמי או ההוויה הפנימית. בעוד שאצל אדם לא מפותח מבחינה ריגשית –  אלה הרגשות הלא מרוסנים והלא מתועלים שפועלים על שיקולי החשיבה הלכאורה רציונלית. כך או כך רק לעיתים רחוקות החשיבה הרציונלית היא פרי של שיקולים שכליים טהורים, לרוב היא מושפעת או מן הרגש הנמוך (אינפנטיל ריגשית), או מן ההוויה הפנימית (בוגר ריגשית).

חלק ג':

אחד מן המאפיינים של אדם ילדותי ריגשית היא תופעת ההתרגשות: ההתחממות של האנרגיה הריגשית, או לחץ ריגשי. כל אלה זרים לבוגר ריגשית, אצלו הרגשות צוננים ורגועים. התרגשות  היא תופעה אמוציונלית חמה ואם נדמה את התודעה של האדם למסך טלויזיה, הרי שאצל אדם בוגר ריגשית התרגשות ולחץ ריגשי יופיע כמו הפרעה שיוצרת הפעלה של מכשיר חשמלי על מסך טלויזיה. הבוגר ריגשית נמצא במצב של רגיעה ושקט ריגשי.

ומה לגבי השקט הנפשי אצל האינפנטיל ריגשית? ובכן הוא נמצא בדרך כלל באחד מ2- קטבים! התרגשות והיסטריה – כאמור,  או בריקנות ושיממון רגשי.  אפשר להגיד שהבוגר מצוי במצב של עוצמה ריגשית שבתוכה ישנו שקט (כמו מעגל בתוך מעגל). בעוד שאצל האינפנטיל זה כמו שני קטבים שהוא מתנדנד בינהם;  בורח מן השקט אל ההיסטריה הריגשית (כי הוא פוחד מן השקט עבורו זה לא שקט מבורך אלא ריקנות פנימית), ואז בשוך ההיסטריה הוא מוצא עצמו באנטיקליימקס של ריק ריגשי.  

אצל האינפנטיל כמעט כל דבר זורק את ריגשותיו לחגיגה, היסטריה, או אורגיה ריגשית. (שהוא או מחצין או בולע אותם). ומה אצל הבוגר? איך הוא מגיב ביחס לגירויים ריגשיים שבאים מבחוץ? ובכן הוא לא נותן לגל הריגשי  הגואה לעבור רמה מסויימת של התרגשות. כאשר גירוי ריגשי מגיע והבוגר מרגיש את הגל הפנימי גואה ומאיים להציף אותו מבפנים-הוא עוצר  אותו לפני השיטפון –  כי רק כשהאדם עוצר את הגל הריגשי הוא מצליח  לא הופך קורבן לגירוי הזה;  ואז הוא  לא נחטף ע"י רגשותיו הגואים. כי הבוגר יודע בחוש שאם ירשה לרגשות להציף אותו מעבר לקו מסויים, אז הוא נתון בידי הרגשות שלו לשבט או לחסד (בד"כ לשבט) ואז אין דבר שהוא יוכל לעשות ביחס לזה.

יחד עם זה, צריך לציין כי  אנשים אשר מתרגשים מאוד- אמוציונלית ומתרגשים אמוציונלית בקלות –  זה אומר שכנראה  יש להם את פוטנציאל גבוה להיות רוחניים, כי זה אומר שיש בהם רגשות אשר מתלקחים בקלות וזה חומר הרבה יותר טוב מאנשים יבשים. רק שכאמור זה צריך לעבור עיבוד, תהליך אלכימי ואז הזהב יהיה עשיר ואיכותי יותר.

הרגשות לא אמורים בכלל להתלקח, מה שאמור להתלקח זו הרוחניות – הרגשות הם כמו נוזל המח, שמקיף את המח, זה המח שצריך לתפוס אש לא הנוזל סביבו, הוא בא רק לשמור עליו, להגן עליו ולצנן אותו.

דימוי נוסף לרגשות ולרוחניות הוא בסיס צבאי וש.ג. – הש.ג. הם הרגשות הילדותיים והבסיס עצמו הוא ההוויה הפנימית. כדי להגיע לרוח, להוויה הפנימית צריך לעבור דרך הרגשות. אך אם הם לא מאולפים, לא שקטים – האורח לא יכול להיכנס לבסיס. וכך רוב הש. גימלים עוצרים את רוב האורחים בפתח ולא נותנים לו להיכנס פנימה. הם דומיננטיים מידי, כמו ילדים, ולכן הסכנה הגדולה של אינפנטיליות ריגשית היא דומיננטיות; הרגשות במצב זה 'יגנבו' את החוויה ולא יתנו לה להגיע אל רמת הרוח ולאפשר לה להתלקח. במקום זה הרגשות מתלקחים מה שמחמם את כל המערכת.

ומה שקורה אצל הבוגר ריגשית שהוויה –הרוחניות שלו  לא נחסמת על  ידי הרגשות הילדותיים הוא מצליח לתת להוויה הפנימית שלו לתקשר ישירות עם חוויות וגירויים מן העולם החיצון.

הרגשות של חלק גדול מן האנשים הם רגשות ש.ג. ואז הנפש שלהם לא מקבלת את ההתרחשות האמיתית. עכשיו, הענין הוא שכאשר הרגשות חוטפים את האקשן מה שנמצא מאחורי הרגשות זה מאומה כי כלום כלום לא מגיע פנימה כי הרגשות חוטפות את הכל. ואז משתררת ריקנות פנימית, (ואז אנשים מרגישים את הכלום שלהם והם מרגישים שהם לא חיים).  אולם אם יצליחו קצת להשתיק והרבה לאלף – את הרגש המתפרע – אז  הרשמים יעברו את הש.ג. ויגיעו למחוז החפץ הרוחני.

 ובאנלוגיה: הרגשות (אצל האינפנטיל ריגשית) בעצם גורמים לאור השמש לשבור עליהם  את הקרניים ולהפוך לצבע במקום שהקרניים ימשיכו דרכם הלאה פנימה אל הנפש,  למחשכי התת מודע ולהוויה הפנימית.

כשמתבוננים באדם בוגר נפשית לא רואים שום צבע והוא נראה אפור ואטום. וכשמתבוננים באדם ילדותי ריגשית הוא נראה עשיר, רבגוני ומלא התרחשות פנימית. כי כשאנשים אחרים רואים את הצבע והצבעוניות של עולם הרגש של האינפטיל ריגשית – חוגג ומתפרע – הם אומרים: נהדר, יופי הכל צבעוני.

וזה הפרדוכס: לילדותיים ריגשית יש את  עולם החברה הצבעוני, עולם שהוא חסר תכן ריגשי של ממש. וכך הם נעדרים תכן ריגשי משל עצמם ועוצמה ריגשית אמיתית. לבוגר ריגשית יש את כל אלה, אך הוא ניתפס, כאמור, כצונן ולא נגיש מבחינה ריגשית.

התמודדות עם חסימות רגשיות

אכסיומה: כל שחי בטבע נמצא בתהליך דינמי כלשהו, תהליך של השתנות. והשתנות זו מתחלקת לשניים: צמיחה או ניוון.
ולכן, אם רצוננו להבין את האדם מן הבחינה הדינמית, עלינו להביט בו דרך הפריזמה הזו ולבחון: האם הוא נמצא בתהליך של  צמיחה, או של ניוון? 
ולשם כך כדאי להשוות אותו לצמח, כי כך יהיה קל יותר לראות ולהבין את תהליכי הצמיחה והנבילה.ובכן הצמח צומח לקראת שיא כלשהו, (שיאו של הצמח הוא הפרח) מהו שיאו של האדם?אם נמשיך את ההקבלה הזו בין  הצמח לאדם, אזי נמצא כי השורשים מקבילים לרגליים והפרח, כאמור, אמור להקביל לראש. אך השאלה שעדיין נותרת היא: האם הראש מתפקד באדם כפי שהפרח מתפקד בצמח? במלים אחרות: האם הראש מתפקד כשיא של תהליך התפתחותי? כמנהל שצמח מתוך עובדיו ועתה הוא מפקח עליהם ומתזמר אותם?או שמא הראש , כפי שהוא מתפקד באדם כיום, עובד רק על החלק הפחות מפותח שלו?התשובה היא שאכן הראש עובד עדיין רק על עשירית מתפוקתו. ועל העשירית התחתונה בלבד.והמסקנה העצובה של הקבלה זו, שראשנו רק נראה ונתפס על פניו כשיא של המערכת האנושית, דהיינו, המנהל של המפעל רק נראה בשליטה. המלך של הממלכה רק נראה לבוש, אך בעצם הוא: עירום. עירום. עירום…אנלוגיה נוספת ליחס שבין ראש האדם לבין גופו אנו מוצאים בנר: גוף האדם הוא החלב, עמוד השדרה -ומערכת העצבים המרכזית- היא הפתילה, וקצה הפתילה המציץ מעל לחלב הוא הראש.ואם כך, איך להבין זאת בנמשל? איך מדליקין את הראש?חלק ב':הגישה הפיסיקלית, המערבית, רואה בעמוד השדרה צינור למעבר אנרגיה עיצבית. הגישה ההוליסטית והגישות מן המזרח הרחוק, רואות בעמוד השדרה צינור להולכת אנרגיה נפשית, או רוחנית. אנרגיה המטפסת ומסתלסלת במעלה עמוד השדרה לעבר הראש.עפ"י התיאוריה הזו, כל עוד אין הפרעות בזרימה, יכולה האנרגיה התחתונה להגיע ליעדה, אך והיה והיא נתקלת בחסימות, היא נעצרת ומצטברת.  אך מה שחשוב יותר הוא כי הראש נותר בלי אנרגיות חיוניות, בלי דלק שיאפשר לו ל"הידלק" בבוא הניצוץ הטראנסדנטי…התחנות העיקריות לאפשרות של היווצרות של חסימות במעבר האנרגיה לראש הן באגן ובצואר.באגן, הצומת נמצאת מעל לרגליים והיא צומת של אנרגיות פיסיות ובצואר הצומת נמצאת מעל לידיים והיא צומת למעבר של אנרגיות נפשיות ורוחניות.צומת האגן חסומה בעיקר ע"י חסימות מיניות. בעוד שצומת הצוואר חסומה בד"כ ע"י בעיות ריגשיות.כשהצומת הריגשית נחסמת –  מצביע דבר על הדחקות ריגשיות חריפות. מבחינת ההתנהגות, הדבר מתבטא באחד משני התנהגויות קוטביות: אימפולסביות או עצלות. (או התנדנדות בין שניהם לסירוגין).כשחסימה כזו נוצרת משפיע הדבר על פעולת המוח כך שהחשיבה הופכת לרציונלית קרה חסרת עומק ואינטואיציה, בקיצור: אינטלקטואליזם; הרגש אינו מפרה עוד את החשיבה. (ואז מרכז הכובד עובר מן האונה הימנית לשמאלית).במצב זה של חסימה אמוציונלית בצומת הצוואר, האמוציות נמצאות ברוטאציה, או נדנדה, בין 2 מצבים:  הדחקה ריגשית והתפרעות ריגשית. שתי סטיות אלו נגרמות בד"כ כלל ע"י רגשות קשים ולא נעימים כגון: עלבון, אשם, טינה, דיכאון, ריגשי נחיתות ועוד (ובהיותן רגשות חוסמים הם שוקעים כלפי  המרכז וכלפי מטה, זאת בהשוואה לזרימת האנרגיה ה סדירה שהיא תמיד כלפי חוץ ולמעלה).האמוציות במצב זה הן למעשה בלומות בשלב האינפנטילי. אך  ככל שהן  עולות מעלה -לכיוון הראש- הן למעשה "מתבגרות"… צוברות ניסיון.  הצואר הוא המקום בו האמוציות 'צריכות' לוותר… על החלק הגלמי, הבלתי מרוסן של הוויתן הפרימיטיבית, ולהעביר הלאה רק את החלקים העדינים יותר, חלקים שיש להן את התיכנות ליצירת קשר וסימביוזה עם ה'תושבים' של עולם החשיבה.* כלומר, הרגשות עכשיו (כמו היצרים השוכנים באגן) צריכים לעבור " סידרת חינוך" אילוף ואימון שיכשיר את טיבען הגולמי לשם תפקוד ברמה גבוהה יותר.כי כפי שהילד צריך לעבור אימון והכשרה כדי שינתב את האנרגיות הבסיסיות של ילדותו, כך שיהיו כשרים לתפקד בסביבה של לימודים, או בסביבה של עבודה, (סביבות שבהן הדרישות הן מוגדרות ועל כן ההתאמה לתיפקוד צריכים להיות ללא דופי). -כך הדבר גם לגבי האנרגיות בתוך גופנו.אך בינתיים הותרנו את הרגשות שלפני הצואר, במצב גלמי, פרימיטבי ואינפנטלי. וכמו שילדים נוטים להתפרץ בקלות וכמעט ללא בקרה (לשובבות מצד אחד או לכעס ועצב מצד שני) -כך גם הרגשות ש'נתקעו' לפני הצואר…(אי הכשרת הרגש לשם מעבר בצומת הרגש, משולה לאי הכשרתו של תלמיד בבית הספר כדי שיעבור את הצומת של בחינות הבגרות.צומת הרגש מובילה לבגרות ריגשית ואל נגישות לעולם השכל והתבונה הטהורה. צומת זו היא כמו בחינות בגרות בבית הספר; כי כפי שבחינת בגרות  מובילה  לבגרות חברתית ואל נגישות לעולם האוניברסיטה והמקצועות החפשיים – כך המעבר דרך צומת הצואר יוביל לבגרות ריגשית  וליכולת תפקוד בעולם המציאות.וכאן אמורה להישאל שאל ה קשה: אז איך מטפלים בחסימה הריגשית? איך מונעים אותה?איך דואגים לכך שכפי שהנער עובר בצומת (בחינות) הבגרות, כך הרגש יעבור בצומת הצואר?ובכן כמו שמאלפים בעל חי – כך מחנכים את הרגש או את הילד: נוקטים בגישה דואלית, הנקראת בשפה העממית: שיטת המקל והגזר. או בז'רגון הפסיכולוגי -הגישה האבהית (מקל) והגישה האימהית (גזר).(רק שכאן האדם מחנך, או חונך, את עצמו).הגישה האבהית מציעה את מקל הסירוב: לדעת להגיד לא! -לעלבון, לטינה. לא לתת להן להשתלט על עולם הרגש. לא לאפשר לרגשות חופש פרוע ללא גבולות.מי שלא יודע להגיד 'לא' לרגשותיו, או לדחות סיפוק ריגשי, לא יעבור בשער זה.זהו הצד האבהי אך אם יופיע לבד, ללא האיזון של הצד האימהי, הוא עלול לכתוש ולהרוס את הרגש הצעיר, בעודף של משמעת ודרישה.הגישה האימהית  -לעומת זאת- מציעה את גזר העידוד:  לשדר אמפטיה, ולתמוך -בקושי, בכאב, בבדידות בסבל, בחסר המשמעות.שניהם יעצבו את הגוש נטול הצורה של הרגש הגולמי. -הדחיפה מצד האלמנט האבהי, והמשיכה מצד האלמנט האימהי – יעניקו לרגש האמורפי צורה ואופי מוגדרים.ובצומת הריגשית על האדם להיות אם ואב לילדי הרגש של עצמו.מטרת החינוך הריגשי -להביא את האני לעמדה בה לא יהיה נשלט יותר ע"י המרות האינפנטלית ועל ידי הפרימיטביות של חיי האגו שלו. שהרי  אגו הרוצה כל הזמן תשומת לב וסיפוק, סיפוק ותשומת לב – עד הסוף, עד הסוף, שבד"כ הוא מר, מר מאוד. וכל זאת תוך חסר התחשבות מוחלט באדון האמיתי של הממלכה הזו.כך שאילוף ריגשי עצמי הוא חשוב ביותר, מטרתו להביא את האני הריגשי להיות מוכשר לעבור דרך המסילה האסרטבית הצרה שבין 2 הקטבים הרחבים של המעורבות הריגשית-העצמית: כשהקוטב האחד שמו: דיכאון והשני: תוקפנות.אילוף ריגשי נכון אמור להביא לבשלות ולבגרות ריגשית, עד לקטע הזה האדם הוא בעצם קרבן לחסר האיזון וחסר מרכז כובד פנימי לרגשותיו.בהעדר עבודה עצמית ברמת הרגש, הרגשות הפרימיטיביים יצמחו פרא, כמו שיח שלא ניגזם כלל. במצב כזה  ברוב המקרים  יתקוף הרגש הבלתי מרוסן או את העולם (תוקפנות) או את האדם עצמו (דיכאון).האחד יתפס ע"י סובביו כחזק, והאחר – כחלש, אך האמת היא ששניהם חלשים.לסיכום:הצומת האמוציונלית היא פרוזדור, ואסור לחסום אותו. כי זה ימנע כל  אפשרות של החשיבה לאמוד ולהעריך דברים בהתאם לטבעם האמיתי והסיטואציה הריאלית.דהיינו: חוסר אילוף וגיזום של הפוטנציאל הגולמי של הרגש, יסיטו את הרגש ימינה (דומיננטיות) או שמאלה (חרדה), ושני סטיות אלו יהוו חסימה מבחינת אפשרות השכל לעבוד באורח נקי וחסר פניות.——————————————————–*התפתחות דומה לזו שעשו היצרים והדחפים (שוכני ממלכת הדם) שעברו את צומת האגן בדרכן מעלה, לפגוש את התושבים המפותחים יותר של האמוציות). הערות:
– הרחבה נוספת של הכתוב כאן, בחלק ח'  ניתן למצוא בסיפרי: "משמעותן של תנוחות הגוף, מסרים מבפנים", הוצאת ניסן, 1996

הקוטביות הרגשית

כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הריגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.

למעשה רובנו חי את רוב חייו הריגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'.

כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת.

'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. או בעצם להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. מסננים אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. (ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, בחלק כ"ב: "טעויות ניווט בדרך אל האושר").

החיים הללו הם לא מאוזנים, וסובבים סביב האגו, מולך האגו, שיהיה מבסוט. ולא משנה שחיינו נוטים לצד אחד, סובייקטיביים, לא הולכים לשום מקום, כי אנו תקועים על הזמן בצד, בצד זה או אחר.

אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.

השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם.

על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת. עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה.

כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם.

עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל שייכים לשני המצבים של מזג האויר: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.

מה שמהותי זה  לאן האדם הולך ומה חי בו? מה שמוביל לשלישי והוא החשוב מכולם הוא: מי אתה ברמת ההוויה שלך, מה הישות שלך. והאם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה רגשית, אבודה וריקנית?  

רגשות מזווית של ההוויה הבוגרת.

ת:

"הדרך הנעלה אינה קשה

לאלה שאין להם העדפות.

כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,

הכול נעשה ברור וגלוי".

 סנגצאן, הסין הסין מינג.

"מכל הגדולים בעריצי העולם, רגשותינו הם האדונים האכזריים ביותר".

                                                                                                                          ו. אלכסנדר

אפשר לגשת לעניין הבנת הרגשות מכל מיני זויות, אך מנקודת מבט של ההוויה (העצמי האמיתי והגולמי השוכן בתוכנו) יש לרגשות -כפי שאני רואה זאת כמובן- הבנה מיוחדת וספציפית מאוד.

ניתן לחשוב אולי כי הרגשות הן מדיום מצוין להתחברות למצבים נפשיים ורוחניים כגון אקסטזה, התעלות, קדושה וכו', אך איני רואה זאת כך.

הרגשות לא נועדו בכלל  ליצור קשר עם העולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מתקשרים בכלל  ישירות לההוויה.

הרגשות הם אנרגיה שחוזקה בסטאטיות שלה, ברגע שהיא מופעלת היא מזדהמת.

כך ברוחניות, וכך גם בין בני אדם.

וכאן אני הולך לכתוב משהו מוזר, כשבני אדם נפגשים, הרגשות צריכים להיות האחרונים שבאים לתמונה. רק כשיש סינכרון מלא בין שני בני אדם – הרגש יכול לצוף. אל לו להגיע לסצנה התקשורתית מוקדם מדי. כששני בני אדם נפגשים צריך שיהיה ביניהם חום הדדי, אנושיות ואיפשור (יצירת חלל שהאחר ימצא עצמו בתוכו) – כל אלה הנם תוצרים של ההוויה הפנימית ולא של הרגשות. ורק אחרי שזה ישנו יכולים לבוא הרגשות.

הסכנה של רגשות לפני חום אנושי ואיפשור – הוא, שלאחר זמן, זה יכול לבוא כתחליף במקום מצבים של קשר עם ההוויה.

הרגשות הינם מצרך מקודש, הם נוזל החיים עבור ההוויה. לאנשים  מטענים אדירים של אמוציות אך יש לשמור אותם -כבתולין של אישה, או להבדיל -כמטילי הזהב שבפורט נוקס, והיות וזה לא קורה, ואנו דולפים וזורמים ריגשית עם כל עובר ושב, לא נותר בנו מספיק עבורנו, עבור ההוויה שבתוכנו, שהיא אנחנו.

ואז במקום שהאמוציות יעברו התמרה ויופיעו כאנרגיה רוחנית, האדם מנסה לחוות חוויות רוחניות, אך הוא עושה זאת עם הרגשות. אנשים  מגיעים לרוחניות  אך יוצרים שם  אינטראקציה ריגשית, ואינטראקציה ריגשית אפשר ליצור רק עם אנשים אחרי ם. (וגם זאת על רקע של יצירת חלל פנימי ושידור של חום אנושי בלתי מותנה) –  ואל הרוחניות יש לבוא ריק, בלי משאלה ספציפית, עם רגשות במצב של חוסר תובענות מוחלט. במקום זאת, שוחרי רוחניות רבים  באים דרך הרגש, מתוך הרגש, בגלל הרגש, אבל הם משכנעים עצמם שהם באים מצורך רוחני אמיתי ושמה שהם רוצים זה רוחניות, אך לעיתים קרובות מדי הם באים מהצורך בסיפוק ריגשי, וזה הדבר שהם זקוקים לו.

אצל הרבה מאוד אנשים מאחורי קול יעקוב הרוחני מסתתר עשיו הריגשי.

בבסיסה, עבודה על  ההוויה, התודעה ולקראת חיים רוחניים – הינה תמיד על ידי מאמץ מודע להרגיע, למשטר ולאזן ולהכניס לתלם את האמוציות. את האמוציות האינפנטיליות אשר נמצאות מתחת לרמת הצוואר או כמו שגורדייף קורה לזה – "הסוסים המתפרעים ", ושיהיו בעצם מכשיר ברוחניות של האדם, חלק פונקציונלי מהרוחניות של האדם ושלא תהיה להם אוטונומיה.

עכשיו, היום יש להם אוטונומיה, כמו צ'צ'ניה, הם מחוז שלא רק שמרד, אלה מחוז שגרם לכל המערכת האנושית לעבוד תחתיו, ויש צורך לרסן את המרידה הזו ולהחזיר את האוטונומיה של האמוציות לכלל הכוליות של שדה המערכה.

האמוציות אינן חלק הרמוני ואינטרגלי של המערכת, אלא הם חלק בדלני שעובד עבור עצמו ומשעבד חלקים אחרים לעבוד עבורו.

אנשים רבים מתקוממים כשהם שומעים זאת, כי  נראה להם כי מצב הרגשות הקיים הוא שמחזיק את האדם בזיקה אנושית כלשהי, ואם הרגשות ימושטרו האדם יהפוך לאוטומט. (זה נכון אומנם כשמנסים לברוח מן הרעה החולה של אינטלקטואליזם עקר וקר, ואכן אז הרגשות נדמים כמעוז האנושיות, אך אם משווים את הרגשות להוויה – זה לא הפתרון). ולא היא, רק אם הרגשות יוכנסו לקונטרול והרגעה, רק אז האדם יהפוך באמת לאנושי. הרגשות לא עושים את האדם לאנושי, אלא לאגוצנטרי וחסר יציבות. כשהרגשות שולטים – האדם נעשה ללא אנושי כי הוא  מונע על ידי אינטרסים, נמשל  על ידי רגשות ומנווט על  ידי אינטלקט. במקום להיות אנושי המנווט על ידי ההוויה ומונע על ידי מטרות של הגשמה עצמית ולא אגוצנטריות.

ניהול נכון של הרגשות

סידרה אודות אימון הרגשות, מדברת בעיקר אל האדם השואף לעבודה עצמית, תיקון עצמית ו/או מודעות עצמית. אך למעשה כל אדם יכול לצאת נשכר ממודעות רבה יותר למצב רגשותיו. למעשה לרוב בני האדם חסרה אינטיליגנציה רגשית; היכולת להיות מודע, להבין ולדעת את רגשותיו ואת רגשות הזולת. חסרים אנו גם את היכולת לנהל  אותם.  
כלפי צורך זה, של ניהול הרגשות, תפקוד נכון שלהם – אני מביא את הדברים הבאים.  הפסיכולוג האמריקאי סאלוביי בהסתמכו על עובדותיו של גארדנר מונה חמש קטגוריות לאיפיון אדם שמתפקד ריגשית נכון. ככל שהוא רחוק מתפקוד שלם של כל החמישה – כך רחוק אותו אדם מהרמוניה ומיצוי ריגשי:1. ידיעת רגשותיך,  מודעות עצמית – ההכרה בהרגשה  בעת שהיא מתרחשת -היא אבן-היסוד לאינטליגנציה הרגשית. ליכולת לנטר הרגשות מרגע לרגע יש חשיבות מכרעת בכל הנוגע לראייה פסיכולוגית ולהבנה עצמית. אי- יכולת להבחין ברגשותינו האמתיים מפקירה אותנו  לחסדיהם. אנשים בעלי וודאות גדולה יותר לגבי רגשותיהם הם נווטים טובים יותר של חייהם, משום שהם נהנים מתחושה בטוחה יותר של הרגשתם לגבי החלטות אישיות, החל בקביעה עם מי להתחתן וכלה בקביעה איזו עובדה לקבל.2. ניהול רגשות. טיפול ברגשות כך שיהיו נכונים ונאותים היא יכולת הנבנית על מודעות עצמית. אנשים שיכולתם זו גרועה נאבקים ללא הרף ברגשות של מצוקה, ואילו אלה שמצטיינים בה יכולים להתאושש במהירות רבה מתהפוכות ומתבוסות המתגלות במהלך החיים.3. יצירת מוטיבציה עצמית, גיוס רגשות לשירותו של יעד הוא חיוני למתן תשומת לב, ליצירת מוטיבציה עצמית ושליטה על  המצב, וליצירתיות. שליטה עצמית ורגישית- עיכוב סיפוקים ובלימת אימפולסיביות -נמצאת ביסודו של כל הישג,, מכל סוג שהוא. היכולת להיכנס למצב של 'זרימה' מאפשרת ביצועים יוצאים מן הכלל מכל הסוגים. אנשים שניחנו במיומנות זו נוטים להיות פוריים ויעלים יותר בכל משימה שהם מקבלים כל עצמם.4. הכרת רגשות אצל אחרים. אמפתיה, כיולת נוספת והבניית על מודעות עצמית רגשית, היא 'מיומנות האנשים' הבסיסית והעיקרית. אנשים אמפתיים מכווננים טוב יותר לאותות החברתיים הסובטיליים, המרמזים על מה שאחרים צריכים או רוצים. הדבר עושה אותם לטובים יותר בייעודים כגון מקצועות טיפוליים, הוראה, מכירות וניהול.5. טיפול במערכות יחסים. אמנות מערכות היחסים היא, במידה רבה, מיומנות בניהול רגשות אצל אחרים. אלה הן היכולות המחזקות פופולריות, מנהיגות ויעילות בין אישית. אנשים המצטיינים בכישורים אלה מצליחים בכל דבר התלוי בפעולת גומלין חלקה עם אנשים אחרים, הם 'כוכבים חברתיים'.(מתוך: "אינטליגנציה ריגשית". מאת דני גולדמן, מטר, 1997. עמ' 58-59).

הכאב הרגשי כמסדרון אל האותנטיות

בגלל הכאב והפגיעה הרגשית שכולנו עברנו במהלך חיינו, אנו עסוקים בלהגן על עצמנו מפגיעה רגשית. וכך  הרגשות של רובנו הם כמו ילדים מוכים, הבורחים מהכאב, ועל כן הם מדביקים על הרגשות שלהם תוויות, והתוויות יותר מאשר הם מאפיינות את מה שהם מרגישים מונעות בעצם לחוש באקוטיות את מה שהם מרגישים מפני שהם לא יעמדו בכאב.  
אך יש כאן בעיה, כי דווקא  כאשר אדם מרגיש את הכאב הריגשי, דווקא אז הוא יוצר קשר עם הרגשות שלו וכאשר הוא יוצר קשר עם הרגשות שלו, הוא מתחיל להיות אותנטי, אמיתי. וזה מה שקרה בקטן- להרבה אנשים כשרבין נרצח, הם חשו כאב אדיר, וזה חיבר אותם לעצמם, למשך זמן מה הסתובבו בארץ אנשים אמיתיים, עם קשר אמיתי לעצמם, וזה התאפשר כי הם התחברו לכאב הריגשי שכולם כל הזמן משתדלים לברוח ממנו.על מנת שהרגשות יהיו בקשר עם התודעה של האדם ותחת שליטה, הוא  חייב לאפשר להם להיות תעלת קישור בין הכאב לתודעה, האדם המודרני צריך להיות בקשר עם הרגש שלו שוב. האדם המודרני הבוגר צריך להרגיש את הכאב שלא הירשה לעצמו להרגיש ברגשות שלו. ולאחר שמתרגלים לחיות עם הכאב הריגשי באינטימיות יומיומית, (כי החיים הבוגרים זה תהליך מתמשך של אובדן, צער ופרידות) אולי אז נוכל לאט ובהדרגה להפסיק להיפגע ולהיכנס לכאב ריגשי כזה חזק  על כל מילה שמישהו אומר לנו.(אך המצב הקיים, כמובן,  הוא כזה שהרגשות שלנו אינם כל כך תחת שליטה, הם שטח מחוץ לתחום, אנחנו לא הבוס של הרגשות שלנו – והכי נורא הוא שכל אחד  יכול לירוק לרגשות שלנו, ודרך הרגשות שלנו לחלחל ולפגוע בנו אישית).כך שבאופן בסיסי מצב הרגשות של אנשים רבים הינו בלתי נסבל מפני שהם אינם יכולים לעמוד אל מול הכאב הריגשי. צריך לנסות ולהתחסן. צריך לחיות עם הכאב הרגשי. ובכך ליצור נסיוב, חיסון מפני הכאב החיצוני, כי רק חיים תמידיים עם כאב פנימי, יחסנו אותנו מפני הידבקות בוירוס השכיח הזה של היפגעות מאנשים אחרים. להיות חי זה לחוש כאב, וככל שאדם מסוגל לחוש יותר כאב כך הוא  יותר חי, אדם הופך להיות מת כשהוא מפסיק לחוש ולהרגיש כאב, ומה שרצח רבין איפשר לאנשים לעשות זה לפגוש קצת כאב שאיננו מרשים לעצמנו בדרך כלל להרגיש, הרשאה זו גורמת לנו להתעורר, לצאת מן השאננות, מן האטימות, להיות חיים יותר. אנשים מתים אמוציונלית מכיוון שהם לא בקשר עם הרגשות שלהם אולם הרגשות שלהם חיים מאוד. אנשים אינם בקשר עם הרגשות שלהם וכך הם אינם בקשר עם החיים שלהם, הרגשות שלהם שולטים בהם ומה שצריך לעשות זה לצעוד צעד אחר צעד על מנת לשחרר את הקפסולות הללו לזרם החיים שלהם. זה צריך להשתחרר אל תוך החיים שלהם ולא החוצה כי אחרת יהיו זומביס. אנשים זקוקים לכאב הזה. הכאבים האמוציונליים שלנו הם אנחנו, זו הזהות האמיתית שלנו; זו הזהות אשר גורמת לנו את הכאב האמוציונלי: מי אני? "אני הוא סך הכל של כאבי האמוציונליים", ומה שאמיתי לגבי גורם לי כאב. אם אני נותן מכה 2/1 ס"מ ליד הרגל של מישהו, זה לא הרגל שלו. אבל אם אני זז 2/1 ס"מ ימינה אז זה הרגל שלו, וככל שהפגישה בין המכה לרגל שלך תהייה יותר חזקה כך זה יהיה כואב יותר, כך שהכאב הוא סימפטום של משהו בעל עוצמה רבה ולהיות חי זה להרגיש כאב, אנחנו כל הזמן מרגישים כאב, כשצריך להתעורר בבוקר זה כואב, כשמתאהבים – זה כואב, להיות חי ובעל תודעה ערה ופקוחה זה להיות בכאב מתמיד. להיות מת זה לא להרגיש כאב ולהפוך יותר ויותר מת זה להרגיש פחות ופחות כאב, להפוך ליותר ויותר חי זה להרגיש יותר ויותר כאב, כאב זה להיות חי.למעשה כל פעולת החיים שיש בה דינמיקה קשורה לכאב: ללכת זה יותר כואב מלשבת, לרוץ כואב יותר מללכת וללכת למכון כושר כואב יותר מאשר שניהם. אולם אם אדם רוצה שהגוף שלו יהיה במצב פיזי מצוין הוא צריך לתת לו כאב מקסימלי וכנ"ל עם הרגשות שלנו. אנשים לא רואים שום הצדקה מדוע עליהם להרגיש כאב אמוציונלי, אז הם מתעלמים מן הכאב, מדחיקים אותו מה שתוקע אותם איתו, אם מתנהגים כאילו משהו לא קיים אז אין אפשרות להוציא אותו החוצה (אחת השיטת הפסיכולוגיות שאני מעריך במיוחד היא שיטת הפסיכו דרמה של מורנו, שם מחצינים רגשות כאב וזה אמיץ מאוד וחזק – התהליך הפסיכודרמטי),ההתעלמות הזאת משאירה אותם מבחינה רגשית ברמה אינפנטילית. וההבדל בין אינפנטיל לבוגר זה היכולת לסבול כאב וידיעת הסיבה מדוע עליהם לסבול אותו. אינך יכול להתבגר אם אינך עומד אל מול כאב, אולם אנשים נשארים ברמה האינפנטילית מכיוון שהם לא רואים סיבה מדוע עליהם להתעמת עם כאב אמוציונלי והכאב בעצם יוצר את הגבולות שהם כלואים בהם. ישנו פתגם נהדר שאומר "לאהוב משהו זה לסבול אותו."אנשים המצויים על נתיב של חיפוש רוחני – רוצים לחיות חיים בעלי משמעות, להגיע להישגים ביוגה, מדיטציה, פסיכולוגיה, רוחניות וכו' אך רבים מהם מתקשים להגיע להשג כלשהו, כי הם תקועים. והיכן שאנשים תקועים זה בכאב הריגשי שלהם וכל אחד נתקע היכן שהוא הופך ללא מודע, בגלל כמות הכאב הם מדחיקים את הכאב למרות הלא מודע.אם אנחנו מדברים על רמה רוחנית צריך לדבר על דברים כמו כאב, אגו, קשר וכיו' אלו דברים אמיתיים. כולנו התבגרנו שכלית וגופנית, אך לא רגשית. בעודנו ילדים – אנו מקבלים סוג של הגנה רגשית מן ההורים, אך כשאנו מתבגרים אנו פוגשים עולם שרק יכול  לתקוף את הרגשות, כי העולם הוא פונקציונלי, הוא קר. ואם הרגשות אינם יציבים, עוצמתיים ובוגרים – אזי כל דבר, בין אם זה מישהו שכועס עלינו, או מזלזל, או משדר  איבה, כל אלה יפגעו ברגש. האדם הוא כמו ילד קטן שמישהו בא ונותן לו סטירה, הוא יבכה, זה כואב, אולם הבוגר יהיה מסוגל לעמוד בזה. כלומר: אלא אם כן הרגשות שלך בוגרים אינך יכול לעשות זאת.האימא צריכה לתת לילד מספיק הגנה אמוציונלית עד שיתבגר עד שהרגשות שלו יתבגרו והוא יצא ויפגוש את העולם – אבל אנחנו יודעים שזה איננו מתרחש, אנו יודעים שהרגשות לעולם לא מתבגרים, אנו יודעים שהרגשות נשארים כל הזמן חסרי ביטחון ואינפנטיליים והדבר היחיד שהאדם עושה זה להגן עליהם מפני העולם, ולא לקשר חלק זה אל חייו.הבעיה הראשונה היא שהאימא אינה בטוחה אמוציונלית ובאופן בסיסי היא משתמשת ברגשות של הילד על מנת להרגיע ולפתור את הרגשות הדפוקים שלה, אז במקום שיהיו לילד רגשות מלאים ועוצמתיים אשר מגינים עליו, הוא מקבל מישהו אשר משתמש ברגשות שלו מפני שהאימא היא בדרך כלל בודדה, מפוחדת, בדרך כלל לא בטוחה ובדרך כלל סובלת מחוסר חום ויחס של אהבה מהבעל (שחיקה נורמטיביבת המתרחשת כתוצאה מחיים בחברה תחרותית, קשה, ותובענית). והילד הופך לנקודת האיזון, ואז הוא מקבל את הרגשות שלו שבורים ישר במקום לקבל הגנה. מה שיש לנו פה זה עולם נורא ואיום כאשר הרגשות לעולם לא בטוחים, לא בוגרים והדבר היחידי שהאדם יכול לעשות זה להגן ולהדחיק את הרגשות שלו מכיוון שהוא אינו יכול לשאת בכאב.אחת האפשרויות של האדם לפתור את המצב ברגשות שלו ולהתגבר על המצב הנורא – זה להתאהב. ובכן, להתאהב זה חרב פיפיות, מפני שלהתאהב ברוב המקרים, 99% מהמקרים, זה שרגשות אינפנטיליים מסוג אחד פוגשים רגשות אינפנטיליים מסוג אחר ואז המפגש הוא אסון. אולם אם מאיזו שהיא סיבה פוגש אדם מישהו אשר מסוגל להיות נדיב עם החיים שלו ולאפשר לו בועה אשר בתוכה אפשר להסיר את המגננות האמוציונליות, שם יכולים הרגשות לגדול ולצמוח ולעתים רחוקות זה אפשרי ואכן זהו נס, אז האדם יכול לגדול רגשית בתוך הבועה הזו ולרדת מטה לאורך ההיסטוריה שלו ולפתור את בעיותיו הרגשיות.ברוב המקרים זה לא קורה.

על רגשות חמים ומתלהמים.

מה שקורה בתחילתה של מערכת יחסים הוא התרגשות של גל גדול של הענקה רגשית. הפתיחה נוצרת אם אנו מרגישים טוב האחד עם השני, ואז מיד פותחים ומרעיפים חום. אך ברמה גבוהה יותר, המצב אחר: ברמה זו חום רגשי אמור להיות הדרגתי ולהגיע רק אחרי הרבה זמן. ככל שאתה ברמה יותר גבוהה, אתה נותן עצמך פחות בקלות ופחות בהתפרצות של רגש. אלה שישר בהתחלה נותנים את כל החום שלהם – אין להם הרבה בפנים. ככל שאתה יותר סלקטיבי, כך תיפתח יותר מאוחר, אבל כשתיפתח, החום יהיה מתון, המשכי, רציף, קבוע ובטמפ, בינונית. בלי עליות וירידות דרמטיות. כי חום רגשי שמתחיל מיד בטמפ מאוד גבוהה, גם יסבול מצניחה מאוד גדולה. כך שהענקה רגשית ברמה גבוהה, זה משהו פחות חם פחות שורף יותר איכותי. ובעיקר יותר מתון ויציב.קיצוניות רגשית אינה מעידה על יחסים מאוזנים ובריאים. אמנם הקור של הניכור הוא דבר נורא, אבל גם הקצה השני, של רגשות חמים מדי. כי רגשות יכולים להיות שורפים כפי שהם יכולים להקפיא.הרגשות אצל אדם בוגר נפשית (אדם ברמה גבוהה) – הם רגשות שהתמתנו, החום יציב, והם מצויים פחות או יותר בקו אמצע אחיד. אפשר לסמוך על רגשות של אדם כזה שכל הזמן יהיו שם באותה הטמפ' וההענקה. וזאת בניגוד לרגשות של אדם לא בוגר רגשית, שאז יום אחד זה שורף כמעט ויום שני קפוא.טמפ' ורגשות זה דבר שהולך ביחד. יציבות חשובה לא רק ברגשות, אבל במיוחד ברגשות, אך שם חשובה גם ובעיקר: הטמפרטורה. והטמפ' הטובה ביותר היא של חום מתון. עם זאת, חום מתון יכול להחשב, על ידי אנשים המצויים במצב של אינפנטיליות רגשית (הרגילים לדרגות חום רגשי גבוהות) כצינה, ניכור וחוסר איכפתיות.האדם הבוגר נפשית אולי לא אוהב עם תשוקה ואימפולסיביות, אך ההענקה הרגשית שלו מצטיינת במרכיב חשוב מאוד ששמו: חום אנושי. וחום אנושי אף פעם לא שורף, הוא חם מספיק כדי לחמם בחורף הקשה של הניכור האנושי והקוסמי, אבל לא שורף. חום מתון הוא יותר עדין. ורגשות עדינים מתקשרים ומדברים אל הנפש, שהרי היא נרתעת מכל דבר קיצוני מדי.הצד הגבוה (או הבוגר) של הרגשות לא שורף אותך אלא מרגיע אותך. ברמה זו הרגשות שוכנות מסביב ובתוך אגם של שקט נפשי. אלה אינם רגשות שבאים לקראתך כמו גל בים, אלא רגשות של אדם ששוכן איתך, אלה רגשות של להיות ביחד עם הבנאדם.חום אנושי קרוב לנפש. רגשות של חום רגשי קיצוני קרובים לדם וליצר.הרגשות הטובים הם רגשות עדינים. כל עניין ההתבגרות הרגישית, הוא בלעבור מהצד השורף והחם לצד העדין והחמים.אם זה חם מדי זה מוציא את הנפש מחוץ למשחק (כי הנפש קרה לגמרי…).רגשות שלא מוציאים את הנפש מחוץ למשחק הם רגשות של: לא לצאת מן הכלים, לא להיות אימפולסיבי, יצרי, להקרין רגש בפאניקה. אלא יותר כמו מי אגם שלווים. זה יותר קרוב לחום האנושי האנגלי מאשר הישראלי. האנגלים אוהבים ברכות, בעדינות. הישראלים אוהבים בחום, באגרסיה. יש הרבה יותר עומק רגשי ברגש לא מתלהם מאשר ברגש חם. הרגש החם הוא מוחצן, הוא מעל לפני השטח, הוא נע בסטיות תקן מאוד גדולות.זה כמו ההבדל בין צחוק לחיוך. רגש חם הוא צחוק, רגש חמים הוא חיוך. צחוק הנו פורקן, חיוך הוא הרמוניה.החיוך אמנם מוקרן החוצה, כמו הצחוק, אבל שלא כמו הצחוק, הוא שוכן בצד הפנימי של החוץ. ואילו הצחוק הוא כלפי החוץ של החוץ. הצחוק אגרסיבי, החיוך עדין. החיוך קומוניקטיבי ברמת הנפש, מאפשר לאדם להתפתח אליך מבפנים, הצחוק נעשה בשיתוף עם מישהו, אבל לא בהכרח גורם לו להפתח אליך מבפנים.קל להאשים אנשים שהרגשות שלהם עדינים, כמו האנגלים – בקרירות רגשית. אבל הם בסך הכל שומרים על קשר עם הנפש שלהם. הקור הבריטי אינו קור של ניכור וסגירת דלת, אלא קרירות שאומרת שהוא לא הולך לשרוף לך את הפיוזים היותר עדינים של הנפש. שהוא זורם אליך רגשית מבלי לשרוף אותך.אנשים שהם עדינים רגשית הם גם עמוקים יותר.כשמשהו קר בחוץ – הוא חם בפנים. כשמשהו חם בחוץ הוא קר בפנים. הישראלים הם חמים בחוץ אבל זה לא אומר שהם חמים בפנים. האנגלים בחוץ הם קרים אבל כשהם נפתחים הם אנושיים.הרגשות צריכים להיות אגם צונן, שכמעט לא שטים עליו. וכאן סוד הכוח שלו, כמו מטילי הזהב בפורט נוקס שאסור לגעת בהם אבל הם נותנים למעשה את הקרדיט לרוב המסחר בעולם. אנחנו כל הזמן משתמשים ברגשות שלנו, ומלהיטים אותם על כל גירוי ובכך שאנחנו מבזבזים אותם. הרגש הוא הכי חזק כשהוא הכי צונן. הרגש הוא סביב הנפש, ככל שהוא קרוב יותר לנפש, הוא יותר קר. ככל שהוא רחוק יותר מהנפש, הוא יותר חם. ברגע שהרגש מתלהב, הנפש מתכווצת. אנחנו צריכים לשמור את הרגשות קרוב לנפש, בכלל צריך להיות קרובים לנפש.חום אנושי הוא כמו חיוך. הוא מחבק מבלי למעוך.אבל, הערת אזהרה, לצנן את הרגש לא אומר: 'לדכא אותו'. דיכוי הרגש, זו רמיסה ברגל גסה וחמה. צינן הרגש, זה לשמר את הרגש, בעדינות, על החום שלא יגרום לו ולמערכת נזק. זה כמו ההבדל בין אש שנותנת חום בחדר ובין אש ששורפת אותו. לדכא את הרגש, זה לכבות את האש. ואז נמקים בקור.גברים נוטים לדכא רגשות מתלהמים של נשים, ונשים פורצות בלהבות ריגשיות חורכות.הגבר אמור לרצות לעודד רגש צונן אצל האישה, והיא, לתמוך בו ברגש מתון, המשכי ויציב. 

ניהול רגשות בשני מצבים – חלק 2.

חלק ד', שלושת השלבים בדרך לדינמיקה: כאן המקום לחשוף מונח חשוב בהקשר זה של ניהול רגשות. שם המונח: דינמיקה. כשאין דינמיקה, כלום לא קורה. וכשיש דינמיקה, הכל קורה, לטוב או לרע, תלוי איזו דינמיקה: חיובית או שלילית.גם הגירוי השלילי הנכנס (במצב א') וגם הרגש השלילי הצף (במצב ב')  – שניהם יוצרים או עומדים ליצור דינמיקה שלילית, (כי הגירוי או הרגש שליליים מן ההתחלה).  המטרה של ניהול הרגשות בשני המצבים, היא להשתלט על הגירוי והרגש (בשלב הטרומי) ולא לתת להם להגיע למצב של דינמיקה שלילית. במצב א' זו דינמיקה שלילית בתוך המערכת, ובמצב ב' זו דינמיקה שלילית מחוץ למערכת, בין אדם לאדם אחר, בדרך כלל.הדינמיקה, כל דינמיקה,  נבנית בשלושה שלבים:א.  בדידיםאו ידני (יחידות בודדות, שלב פיסי)ב.  קבוצות, או מכאניקה, (מתרחש בקפיצות, באינטרוואלים, שלב מגנטי)ג.   זרימה, או דינמיקה, או זרימה (אוטומטי, קורה מעצמו, מזין עצמו, תהליך המשכי ורציף, שלב חשמלי) בשלב א' – (בדידים), יש יחידות שמצטברות, וכאן ההצטברות איטית.בשלב ב' – (קבוצות),  הן מתחילות להופיע לא כיחידים, אלא כקבוצות, הופעת הקבוצות מהירה יותר.בשלב ג' – (זרימה), יש תהליך של ספירלה, הקבוצות מצטרפות יחד לתנועה אחת רציפה. ניתן לשמוע זאת בהפעלה של מנוע, בהתחלה, ישנם תיקתוקים בודדים, (בדידים), אחר כך זה  טרטור (מכאניקה), ואחר כך זה הופך לזמזום (דינמיקה).בשני המצבים, מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה –  אדם שרוצה למנוע דינמיקה ריגשית שלילית, חייב לעצור את התהליך בשלב הבדידים, זהו השלב המודע, וכאן יש לו הכי הרבה שליטה.השלב של הקבוצות, (מכניקה) זה כבר שלב חצי מודע, כאן (זה או יוצא החוצה ממודעות, או נכנס פנימה לתת מודע) האדם כבר לא מרגיש כל כך מה קורה לו, כאן יש כבר פחות שליטה על שקורה, מן השלב הקודם.  והשלב האחרון כבר אינו בשליטה כלל. היות ואינו מודע לגמרי, ועל כן הוא יכול להמשיך ולהסתובב וכך להביא  להכי הרבה נזק (בדינמיקה שלילית, כמובן כי כשמדובר בדינמיקה חיובית, זה בדיוק להיפך, זה מביא להכי הרבה תועלת)..האדם שרוצה לנהל רגשותיו חייב לעצור את הדינמיקה השלילית בשלב הבדידים, כלומר לפני שזה מתחיל לקבל אינרציה והופך לחצי מודע ואחר כך לבלתי מודע.במצב א' כשגירוי שלילי מאיים לחדור למערכת הרגשית, על האדם לעצור את הגירוי בשלב של גירויים בודדים, לפני שזה עובר לקבוצות, וכדי לעשות זאת הוא צריך להפעיל את מערכות ההגנה, בין שלב הבדידים לשלב הקבוצות (המכניקה). (מערכות הגנה, הכוונה לשיטות של דמיון מודרך, שבהן מדמיינים קיר בין האדם לגירוי השלילי, ואם זה לא עובד, ישנן טכניקות נוספות).ובמצב ב', כשרגש שלילי עומד לעלות שלב ולהפוך לעוצמתי וקולני יותר, על האדם לצאת מן התמונה ולהפסיק לתת לזה כוח, ואז התהליך לא יעבור הלאהלשלב הקבוצות, שלב המכאניקה, וישאר בשלב הלא מזיק של הבדידים, ואז יתנדף לו מעצמו תוך זמן קצר.צריך לא לתת לרגש או לגירוי השלילי לתקוע שורש, שלב הקבוצות הוא תקיעת שורש של הגירוי או הרגש השלילי, שלב הזרימה הוא שלב הצמיחה וההסתעפות. בשלב הקבוצות קשה לעקור את השורש, בשלב הזרימה יש כבר עץ שלם.יחסית קל לעצור את התהליך בשלב שבין הבדידים לקבוצות, אז מדוע זה כה קשה? מדוע אנשים רבים כל כך נסחפים לשלב הקבוצות כל כך מהר?ובכן כפי שנכתב קודם האשם תלוי במרכיב אחד ושמו הזדהות. ההזדהות של האדם עם הגירוי או הרגש השלילי, (לא להבדיל בינך לביניהם). ההזדהות משמשת כמאיץ שמכניס את הבדיד לתוך המערכת, מכפיל אותו בטור חשבוני עד שמגיע לשלב הקבוצות, ומשם ממשיך בתאוצה, עד שיגיע לזרימה אותה כבר אי אפשר להפסיק. כי אז הזרימה כבר מזינה את עצמה וממשיכה לנוע פרפטום מובילה.כאמור, בשני המצבים, כדי שהאדם יעצור את הגירוי המאיים לחדור פנימה ולהפוך למעורבות רגשית (דינמיקה רגשית שלילית בתוך הרגשות), וגם כדי שלא יאפשר לרגש השלילי לצאת ולהפוך לויכוח או מריבה – עליו להפסיק את ההזדהות ולעצור אותו בשלב שבין הבדידים למכאניקה, כלומר בשליש מן הדרך. וכשנושא השליש, או השלושים אחוז, נכנס לתמונה, מגיעים לעקרון חתך הזהב. חלק ה' – חתך הזהב: מה שנאמר עד כה, שהדרך למנוע מבדיד שלילי, להפוך לדינמיקה שלילית, היא לעצור אותו בשליש הדרך, לפני שהוא הופך מבדיד לקבוצה.העצירה של התהליך בשליש מן הדרך מצייתת לעקרון עתיק ומרתק, עקרון הזהב, שנקרא גם: חיתוך הזהב, או מלבן הזהב.זוהי בעצם פרופורציה שמחלקת גוף, שטח או תהליך לשני חלקים לא שווים, כשאחד מקבל שליש והשני שני שליש. פרופורציה זו נקראת יחס הזהב.

חוקרים ומלומדים גילו כי יחס הזהב מופיע בהרבה מאד תופעות בטבע. ניתן לראות את יחס הזהב כאשר מסתכלים על מספר עלי הכותרת בפרח הורד. מתברר כי היחס בין סידור עלי כותרת של הפרח בשורה החיצונית הוא יחס הזהב ביחס לשורה שלפניה. אם נתבונן בצמח החמנייה נראה כי זרעי החמניה ערוכים במבנה עגול המקיים את יחס הזהב. כאשר נסתכל על המבנה הלולייני של קונכיות הנאוטילוס נמצא את יחס הזהב בין לוליין אחד למישנהו.ניתן לראות את יחס הזהב במעופו של הבז כלפי טרפו. הבז שהוא אחד מהעופות המהירים ביותר בעולם, נע במהירות עד כ-300 ק"מש. בשעת מעופו הוא צולל אל הטרף מבלי לגרוע את עיניו הארוחה שמצפה לו. זאת על ידי מעןף בצורת לולין לוגריתמי המציין את יחס הזהב בלוליינותו. ישנם ציורים בהם השתמשו הציירים במימדים המזכירים את יחס הזהב. דוגמא לכך ניתן לראות בציור "סקרמנט הסעודה האחרונה " של סלבדור דאלי המוצג בגלריה הלאומית בוושינגטון.מימדי הציור עומדים ביחס הזהב זה לזה. 
. גם בתחום המוזיקה טוענים כי הצלילים הנשמעים ערבים ביותר לאוזן האדם (סקסטה מז'ורית וסקסטה מינורית) יוצרים מרווחים מוזיקליים המקיימים את יחס הזהב.היוונים הקדמונים והמצרים הקדמונים התייחסו אל יחס הזהב כאל יחס אסתטי במיוחד, ולכן ניתן למצוא יחס זה במבנים מהעולם העתיק, כגון הפרתנון באתונה,אחת הסיבות לתחושת היופי שמעניק יחס זה ניכרת במלבן הזהב, מלבן שהיחס בין צלעותיו הוא יחס הזהב.



כלומר, יחס הזהב הוא חלוקה של מלבן a  לשני חלקים לא שווים, שאחד מהם, בי הינו ביחס של שני שליש, והשני A  הוא ביחס של שליש.
אם נחתוך ממלבן זה את הריבוע B, החלק שיוותר מקיים אף הוא את יחס הזהב בין צלעותיו. חזרה הולכת ונשנית על פעולה זו יוצרת סדרה של מלבני זהב. ציור של רבע עיגול בכל אחד מהריבועים שהורדנו בתהליך זה יוצר קו עקום שקרוב מאוד בצורתו לספירלה הלוגריתמית:θ = (π/2log(φ)) × log r.הספירלה מייצגת את יחס הזהב: יחס הזהב מופיע בעולם בתחומים שונים: בגאומטיה, בבוטניקה, בתצורות של גבישים, בסידור העלים סביב הגבעול, במיקום הזרעים בתפוח, באיצטרובל של אורן, בהיערכות זרעי החמניה בתפרחת, בעלי הכותרת בוורד, בדגלי מדינות, בפנטגרם (עליו בעוד מספר משפטים), בקרני צבאים, בצורה הלוליינית של קונכיית הנאוטילוס: 

ושל מוזיאון גוגנהיים: 

                                                                                                 כיום נעשה שימוש במלבן הזהב באדריכלות. מספר בניינים מודרניים נבנו בעולם לפי פרופורצית יחס הזהב. למשל, היחס בין גובהו (152 מטר) ורוחבו (95 מטר) של בניין האו"ם בניויורק הוא היחס 1.621 שקרוב מאוד לחתך הזהב..חלוקת הזהב היא רק אחת משלוש חלוקות אפשריות. למעשה ניתן לחלק כל ציר, משטח ותנועה לשלושה  סוגים של חלוקות: א. חלוקה שתלטנית, ב. חלוקה דינמית ו-ג. חלוקה סטאטית.א. החלוקה השתלטנית היא זו כשלצד אחד יש יותר משבעים אחוז ולצד השני פחות משלושים אחוז.(ככל שהפערים בין השניים גדולים יותר כך צד אחד שולט יותר והשני יותר נשלט), הקוטב החלש נבלע על ידי הקוטב החזק.  אבל אם זה כבר עובר את השבעים אחוז, זה אף פעם לא מסתפק בזה ורוצה להגיע לבליעה מלאה של הקוטב החלש. עד שהוא נעלם בתוכו.הסימבול שמאפיין את החלוקה השתלטנית הוא משולש הפוך, במקום שתהיה זרימה פנימית בין שני משולשים, משולש אחד, זה שפניו כלפי מעלה נמחק, ונותר רק המשולש השולט, זה שפניו כלפי מטה. ב. החלוקה הסטאטית מורכבת משני חצאים שווים, שאחד בולם את השני, ויש כאן סטטוס קוו. אם זה פחות משני שליש ושליש, למשל חמישים חמישים, או אפילו ששים אחוז וארבעים אחוז – זהו יחס סטאטי, והארבעים אחוז בולם את הששים אחוז. תהליך זה מודגם על ידי הסימבול של מגן דויד, בו שני משולשים 'נוסעים לכיוון נוגדים', וכוח התנועה של האחד משמש ככוח בולם לשני.(זהו מצב של דינמיקה שנתקעה. כל צד שואף לשלוט, אך נבלם על ידי הכוח המוכח של הזולת. זהו מצב רע מבחינת התחושה, כי כל צד מבשל בתוכו עוינות כבושה, וזעם על כי הדינמיקה השתלטנית נעצרה בחצי הדרך. זה המצב של המלחמה הקרה. או פסיביות אגרסיבית. מעל פני השטח, אין מלחמה, בפנים יש כעס עצור שמצפה לפתח ולהזדמנות).. ג. חלוקה דינמית, מורכבת משני חלקים, האחד שליש והשני שני שליש. זהו מצב של סינרגיה דינמית. צד אחד מסתפק בשליש של נפח טריטוריאלי, מה שמאפשר לשני לזרום, אבל לא להשתלט. מצב כזה מאפיין דיאלוג, וזרימה שיחתית. באופן אידאלי, בשיחה, צד אחד (הדובר, המשדר) מקבל שני שליש ואז משמיצה את שרצה להעביר הוא מעביר שליש אחד לשני והשני הופך למשדר והוא עצמו הופך לקולט. כאן אין עוינות, רק זרימה נמשכת כשהקוטב המוביל מתחלף כל פעם. יש כאן תקתוק בין השליש לשני שליש מה שיוצר מעין דינמו.  אם הסימבול שמאפיין חלוקה שתלטנית הוא משולש כשקודקודו כלפי מטה, והסימבול ליחסים סטטיים של מלחמה קרה, הוא מגן הדויד, הרי שהסימבול לדינמיקה סינרגית הוא הפטנרגם. תבנית שנמצאת בבסיסו של כל תפוח עץ.הפנטגרם הוא אחת מהצורות הגיאומטריות שבהן מתגלה באופן טבעי יחס הזהב. בפנטגרם מתחלקות הצלעות המרכיבות אותו למספר קטעי צלעות מאורכים שונים. היחס בין כל שני אורכים עוקבים שווה ליחס הזהב. כלומר, אם מסמנים את קטעי הצלעות בצבעים כמו בתמונה שלפנינו, מתקבל כי היחס בין הקטע האדום לקטע הכחול שווה ליחס הזהב, (הקטע הכחול מהווה שני שליש מאורכו של הקטע האדום), כמו גם היחס בין הקטע הכחול לירוק, והיחס בין הקטע הירוק לסגול.אפשר לראות את הנאמר כאן גם באופן סכמטי, על ציר אחד. למעשה כל משטח מרוכב באופן סכמטי מציר, שבצד אחד שלו מצוי קוטב A ובצד שני קוטב B ;-אם הציר נחתך בדיוק באמצע, יש שיווין בין A ל-B – יש כאן יחס סטאטי; צד אחד בולם את הצד השני ואין דינמיקה פנימית ואין דינמיקה חיצונית.אם המרחק ביניהם נעצר בשליש המרחק, זהו יחס דינמי. כי יש איפשור של זרימה -אם המרחק בין A לB ארוך מאוד בקצה אחד, וקצר מאוד בצד השני, זו השתלטות של הצד הארוך על הצד הקצר. יש דינמיקה חיצונית, הצד הארוך נע החוצה, אך אין דינמיקה פנימית, כי קוטב אחד בלע את הקוטב השני.הבעיה אצלנו שאנו דור שלא יודע להחזיק את המקל בשתיהקצוות. עם שני קטבים פעילים. בדרך כלל קוטב אחד נלחם בשני, ומנסה לבלוע אותו. או לפחות לשלוט עליו. הדינמיקה -עוברת דרך אחיזת שני הקטבים, זה של היאנג, וזה של היינג, בעת ובעונה אחת, וברגע שבן אדם מצליח לאחוז בשני הקצוות, נפתח לו שער לרמה הבאה..הגירוי השלילי בדרך פנימה, והרגש השלילי בדרך החוצה – שניהם מאיימים להפוך לדינמיקות שליליות. על האדם לשאוף לא רק לעצור את הדינמיקה השלילית, אלא לתרגם אותה לדינמיקה חיובית, תוך שימוש באנרגיה של הדינמיקה השלילית. בנקודת העצירה של חתך הזהב הוא יכול להפוך את תהליך שלילי לחיובי. רק בנקודת המפגש של חתך הזהב, ניתן להפוך את הדינמיקה משלילית לחיובית. דהיינו, לשנות את כיוון הזרימה.עצירה בשליש מן הדרך תיגרום לאנרגיה של שני השליש הנותרים להישפך בחזרה אלינו, ואז נוכל לכוון אותה לכיוון של דינמיקה חיובית. כלומר העצירה בשליש הדרך, לא רק בולמת את התהליך השלילי, אלא מאפשרת מהפך, היא  לוכדת את האנרגיה הריגשית ומתמירה אותה משלילית לחיובית.אם אדם עוצר הבעה של רגש שלילי, בשלושים אחוז מן העוצמה הריגשית, (בשלב המעבר בין בדידים למכאניקה)-  יתר שני השליש, חוזרים למערכת ומחזקים אותה בחיוניות ריגשית.אותו הדבר לגבי הגירוי הריגשי בדרך פנימה, אם אדם עוצר את התהליך של המעורבות הריגשית בשליש מן הדרך פנימה (בשלב הבדידים), על ידי הפעלת מערכות הגנה ובלימה, הוא נעשה אדון של האנרגיות השליליות, שהופכות ממינוס לפלוס, ועתה במקום לחדור למערכת הן מטעינות את החלקים הגבוהים.כלומר ישנן שתי סיבות מדוע לעצור תהליך בשני שליש מן הדרך:סיבה אלף: לעצור התפתחות של דינמיקה שליליתסיבה בית: להפוך תהליך שלילי לחיובי, ההיפוך יכול להתבצע רק במיקום של חתך הזהב, במעבר בין בדידים למכניקה.. לסיכום:אז מה נאמר כאן? יחס הזהב בניהול רגשות שליליים, אומר כי על האדם התודעתי לעצור את הרגש השלילי והגירוי השלילי בשליש הדרך ולהתמיר את האנרגיות הרגשיות השליליות לספירלה חיובית, ספירלת צמיחה. שני השליש של האנרגיה שהייתה יכולה להפוך לשלילית -מתועלים לשם צמיחה פנימית של האדם.  *** נספח: דינמיקה פנימיתבמאמר דובר על חלוקת חתך הזהב במעבר של משהו פנימה ושל משהו פנימי החוצה. אך חלוקה דינמית (חלוקת חתך הזהב) יכולה וצריכה להתרחש גם ובעיקר, בתוך האדם עצמו.חלוקה של שני שליש ניקבי ושליש זיכרי, פותחת את המערכת לזרימה. השאיפה אמורה להיות שהמערכת של האדם תהיה פתוחה לזרימה, לדינמיקה, לאנרגיה שתעבור בכל הרמות. אך ברגע שברמה מסויימת, ישנה טעינת יתר זיכרית, כלומר יותר משליש יאנג, הזרימה נעצרת. ויש חסימה באותה הרמה. טעינת יתר זיכרית יוצרת כיווץ באותו אזור במערכת.כאן, בכדור הארץ, ובגוף האדם – החוק הוא חוק ניקבי. הכל זורם. וכדי שהכל יזרום צריך שהרוב יהיה חלל והרוב יהיה נוזלים כל אלה הינם מרכיבים נשיים יינג. ברגע שהאיזון יופר, כל הצמיחה והזרימה יעצרו.הנקבה מאפשרת על ידי הענקת חלל והזכר דוחף ומאיץ. מערכת דינמית טובה עובדת על שני שליש איפשר של אנרגיה וחיוניות פלנטרית וקוסמית, ושליש דחיפה של המערכת כדי להגיע לשלב הבא. לתחנה הבאה.הסידור כאן הוא שהיקום מעניק אנרגיות וחיות, אבל כדי שהן תיזרומנה, צריך איפשור, ואיפשור וחלל הן ערכים נקביים. יחס של שני שליש קוטב ניקבי ושליש קוטב זיכרי, מאפשר זרימה ודינמיקה. האיזון הקיים במערכת העיצבית\ ריגשית, דם, חשיבה – אמור להיות שני שליש קוטב ניקבי ושליש קוטב זיכרי, אך הזכר רוצה לשלוט, והוא רוצה לא שני שליש, אלא כמה שיותר.המצב הקיים הוא כזה שבכל הרמות במערכת האנושית הקוטב הזיכרי הגיע לתשעים אחוז של שליטה, והטעינה הניקבית חלשה מאוד. פורפורציה כזו בין הקטבים יוצרת חסימה והפרעה בזרימה, הכל מכווץ ודוחף החוצה. טעינה גברית סוגרת את החלל הפנימי ברמה האמורה, כי הכל עסוק בלדחוף החוצה, ואילו הטעינה הנשית, מרפה, פותחת ומאפשרת חלל דרכו זרימה תתרחש.היות ורוב המערכות הפנימיות בבני אדם עובדות על טעינה בה הקוטב הזיכרי טעון ומחוזק על חשבון הקוטב הניקבי – המערכת פונה החוצה ולא פנימה, ואז מתקיימות אינטרקאציות רבות בין בני אדם בעלי מערכות חסומות, אבל אינטאקציה בתוך האדם, בתוכו. ואם בתוך האדם אין זרימה, משהו שמחיה – אז אין בפנים חיים ולבלוב, והכל סתום, חנוק ותפוס במאמץ גדול המופנה כלפי חוץ, וסגור כלפי פנים.לסיכום: כדי ליצור דינמיקה פנימית צריכה להיות זיקה פנימית בין שני הקטבים. ורק זיקה  ביחס של שני שליש  ניקבי ושליש זיכרי, מאפשרת זרימה ודינמיקה פנימית.  .

על אילוף כלבים ואימון רגשות – אנלוגיה משווה.

המילון השלם לשפת הכלבים - בא-במייל הורות ומשפחה

לכולנו לכולנו יש רגשות, אבל האמת והבעיה היא שיותר משיש לנו רגשות, לרגשות יש אותנו….

למה הכוונה?

ובכן, הרגשות יכולים להיות באחד משני מצבים: בשליטה או בהתפרעות. ברוב המקרים המצב השני הוא הדומיננטי.

עד כדי כך, שהרגשות מתייחסים אל מערכות האדם כאל ממלכתם: מהגוף דרך האינסטינקטים ועד לאינטלקט, מתפשטים לתוך מקום.  ללא אימון כן ורציני של הרגשות תמשיך עריצותם ותמשול על מערכות האדם.

באופן מובהק יש המון מן המשותף בין הרגשות של האדם לכלבים, אלא שאצל הכלב כול כולו רגשות ואצלנו, בני האדם, הרגשות הן חלק מאיתנו, אך חלק דומיננטי. 

המשותף לכלבים, אפילו לפראיים שבהם, זה שהם כפופים לחוקים של קבוצת השתייכותם.  הם נשארים נאמנים לחוקים המתקיימים בביתם. במילים אחרות, ישנה דרך לטפל בכלבים פראיים כדי שהם יקשיבו. כך גם באשר לרגשות, הם פראיים מלכתחילה, אך ניתן לתקשר איתם ולנתב אותם.

אך ראשית, מה הם חוקי ההתנהגות של הכלבים? כדי לענות על שאלה זו מעניין לדעת שכלבים יכולים להיות בעלי אופי מאולף ונאמן, או פראי וערמומי שלא ניתן לבטוח בהם, כפי טבעם המקורי. אבל, רק אחרי אימון התנהגותם נעשית משתפת פעולה  ונאמנה.

כך, שללא אימון, התנהגות הרגשות תהיה בהתאם לטבעם הראשוני. הפראי והערמומי. מנותב למטרה של מציאת ריגוש חזק ככל האפשר ולהמנע מדיסונאנס מתחושות לא נעימות וכדי להגיע לשני אלה, הרגשות מוכנים בקלות להקריב את האינטרסים של בעל הרגשות ואפילו את בעל הרגשות עצמם, וכך גם אצל כלבים.

אז מה עושים?

הכול תלוי בעמדה של בעל העניין כלפי רגשותיו: כפי שהתנהגות הכלב,  הינה תלוית מצב בהקשרו הקבוצתי, כך גם התנהלות מצב הרגשות אצל האדם. אצל הכלב, או שהוא נשלט ע"י חוקי הלהקה, או שהוא זה שקובע את החוקים. כך גם באשר לאדם, או שהרגשות מנהלים אותך, או שאתה מנהיג אותם…

אך להעניש כלבים, כשם שאפשר להעניש רגשות, איננו פתרון הולם, נהפוך הוא, זה יוביל להחמרת המצב, כי עונש יוצר בלבול ופיזור רגשי. במקרה של אדם: האשמה עצמית לא מביאה לשום תוצאה רצויה בעולם הרגשות, רק להיפך.

אז אם הענשה איננה השפה איתה צריך "לשוחח" עם הרגשות, מהי אם כן השפה המתאימה? והתשובה: עבודה ישירה ולמידה לתקשר עם הסימנים הנכונים. היה המנהיג של הקבוצה.

מנהיג להקת הכלבים, יכול להיות זכר או נקבה, חייב להיות השליט,  זהו עסק כלל לא דמוקראטי להיות חלק מלהקת כלבים. הלהקה חייבת  סדר מאוד מסוים: ומי קובע את הסדר? החוקיות נקבעת ע"י הכלב הדומינאנטי, החזק, מנהיג הלהקה.

אין מקום לויכוח, או להטלת ספק במנהיגותו.

במצב חברתי קבוע שכזה, כל כלב משתף פעולה עם הלהקה כגוף אחד. מנהיג הלהקה מחליט עבור כל כלב מה המשימה שעליו לבצע ומה תהיה איכות המזון הניצוד. כל כלב יודע מהי הטריטוריה המותרת לו, והוא עוקב בדריכות אחר הוראות המנהיג, כדי לבצע ומיד. אלו חוקי הלהקה.

לגדל כלב צעיר דורש אימון שחוזר על עצמו ונמשך 24 שעות ביממה. כדי להראות לגור הקטן שאתה הוא המנהיג, עליך ליישם שימוש נכון בשפת גוף ובאינטונציה נכונה. עליך גם להיות חיובי בגישתך הרבה יותר מאשר שלילי. בשום מקרה או מצב , לא יהיה מקום למשא ומתן. אך הכל באוירה חיובית ותומכת לגמרי. להיות חזק בצורה רכה, זו הדרך עם הכלב וזו הדרך עם הרגשות.

האם אתה זוכר כלב, שלך או של אחד משכניך או חבריך, מעמיד פנים כאילו הוא חרש והולך ומתרחק תוך התעלמות מכוונת? זהו זה. זו ההתנהגות השכחיה של כלב שלא עבר אימון. 

כלב שלא פוגש מנהיג אמיתי מתחיל להנהג בעצמו כמנהיג מורד. ואחד מן הדרכים שמנהיג מורד מתנהג, הוא מתעלם מן המנהיג האמיתי, ועל כן אחד הדרכים העיקריות לאמן כלבים ורגשות, זה לענות לאש באש, כלומר לענות על ההתעלמות, בהתעלמות.  ככל שזה מתבקש כדי לאמנו, כי זה מה שהוא מבין: זו השפה שלו. אחרי הכול, מי שנכנס ראשית לחדר זה המנהיג האמיתי והוא זה שמחליט. לכן אין מקום לכלב דומינאנטי או אגרסיבי שחושב שהוא הבוס.

כך גם אנו, כבני אדם, צריכים לקחת את השליטה על הרגשות. אנו לא צריכים לנהל משא ומתן עם הרגשות שלנו, או להנמיך עצמנו לרמה שלהם. צריכה להיות עמדה חד משמעית מולם. על הרגשות ללמוד להרפות, לבוא, לשבת ולהמתין כשצריך. עלינו לאמן אותם להיות טובים ובשליטה, להתנהל בהגינות כלפי אחרים, לשבת בשקט בבית, להיות מנומסים לאחרים, ולעקוב אחר תנועות הגוף של הסובבים אותנו.

ישנה דרך להפוך את הרגשות לצייתנים, לדעת את החוקים, לחיות ולהשתמש בהם באופן מושכל,

לרווחתך.

היה המנהיג של להקת הרגשות שבתוכך.

——————————————————————————————

סיפור קטן

אינדיאני זקן משבט צ'ירוקי לימד את נכדיו על החיים. "בתוכי מתקיים קרב כל הזמן", הוא סיפר לנכדיו, "זהו קרב קשה ומר בין שני זאבים".

"זאב אחד הוא רע – הוא מלא זעם, קנאה עצבות, תאווה, יהירות, רחמים עצמיים, רגשות אשמה, עלבון, דימוי עצמי נמוך, שקרים, גאווה, עליונות ואגו.

הזאב השני הוא טוב – הוא שמח, שליו, אוהב, מלא תקווה, בטוח בעצמו, עניו, ידידותי, בעל רצון טוב, אמפטי, נותן, אמיתי, רחום ומאמין.

בתוככם מתחולל גם כן קרב דומה, כפי שזה מתקיים בכל בני האדם".

אחד הנכדים חשב רגע ואז שאל את הסב:

"איזה מבין הזאבים ינצח בקרב?"

הזקן חייך וענה בפשטות:

"אותו אחד שתדאג להאכיל".