ארכיון הקטגוריה: הרגשות שלנו

ציר הרגשות

מה שקורה בתחילתה של מערכת יחסים הוא התרגשות של גל גדול של הענקה רגשית. הפתיחה נוצרת אם אנו מרגישים טוב האחד עם השני, ואז מיד פותחים ומרעיפים חום. אך ברמה גבוהה יותר, המצב אחר: ברמה זו חום רגשי אמור להיות הדרגתי ולהגיע ר אחרי הרבה זמן. ככל שאתה ברמה יותר גבוהה, אתה נותן עצמך פחות בקלות. ופחות בהתפרצות של רגש. אלה שישר בהתחלה נותנים את כל החום שלהם  – אין להם הרבה בפנים. ככל שאתה יותר סלקטיבי, כך תיפתח יותר מאוחר, אבל כשתיפתח, החום יהיה מתון, המשכי, רציף, קבוע ובטמפ, בינונית. בלי עליות וירידות דרמטיות. כי חום רגשי שמתחיל מיד בטמפ. מאוד גבוהה, גם יסבול מצניחה מאוד גדולה. כך שהענקה רגשית ברמה  גבוהה, זה משהו פחות חם פחות שורף יותר איכותי. ובעיקר יותר מתון ויציב.
קיצוניות רגשית אינה מעידה על יחסים מאוזנים ובריאים. אמנם הקור של הניכור הוא דבר נורא, אבל גם הקצה השני, של רגשות חמים מדי. כי  רגשות יכולים להיות שורפים כפי שהם יכולים להקפיא.
הרגשות אצל אדם בוגר נפשית (אדם ברמה גבוהה) – הם רגשות שהתמתנו, החום יציב, והם מצויים פחות או יותר בקו אמצע אחיד. אפשר לסמוך על רגשות של אדם כזה שכל הזמן יהיו שם באותה הטמפ. וההענקה. וזאת בניגוד לרגשות של אדם לא בוגר רגשית, שאז יום אחד זה שורף כמעט ויום שני קפוא.
טמפ. ורגשות זה דבר שהולך ביחד, ויציבות חשובה לא רק ברגשות. אבל במיוחד ברגשות. אך שם חשובה גם ובעיקר: הטמפרטורה. והטמפ.  הטובה ביותר היא של חום מתון. עם זאת, חום מתון יכול להחשב, על ידי אנשים המצויים במצב של אינפנטיליות רגשית (הרגילים לדרגות חום רגשי גבוהות) כצינה, ניכור וחוסר איכפתיות.
האדם הבוגר נפשית אולי לא אוהב עם תשוקה ואימפולסיביות אך ההענקה הרגשית שלו מצטיינת במרכיב חשוב מאוד, ששמו: חום אנושי. וחום אנושי אף פעם לא שורף, הוא חם מספיק כדי לחמם בחורף הקשה של הניכור האנושי והקוסמי, אבל לא שורף. חום מתון הוא יותר עדין. ורגשות עדינים מתקשרים ומדברים אל הנפש, שהרי היא נרתעת מכל דבר קיצוני מדי.
הצד הגבוה (או הבוגר) של הרגשות  לא שורף אותך אלא מרגיע אותך. ברמה זו הרגשות שוכנות מסביב ובתוך אגם של שקט נפשי. אלה אינן רגשות שבאים לקראתך כמו גל בים, אלא רגשות של אדם ששוכן איתך, אלה רגשות  של להיות ביחד עם הבנאדם.
חום אנושי קרוב לנפש. רגשות של חום רגשי קיצוני קרובים לדם וליצר.
הרגשות הטובים הם רגשות עדינים. כל עניין ההתבגרות הרגישית, הוא בלעבור מהצד השורף והחם לצד העדין והחמים.
אם זה חם מדי זה מוציא את הנפש מחוץ למשחק.  (כי הנפש קרה לגמרי…).
רגשות שלא מוציאים את הנפש מחוץ למשחק הם רגשות של: לא לצאת מן הכלים, לא להיות אימפולסיבי, יצרי, להקרין רגש בפאניקה.  אלא יותר כמו מי אגם שלווים. זה יותר קרוב לחום האנושי האנגלי מאשר הישראלי. האנגלים אוהבים ברכות, בעדינות. הישראלים אוהבים  בחום,  באגרסיה. יש הרבה יותר עומק רגשי ברגש לא מתלהם מאשר ברגש חם. הרגש החם הוא מוחצן, הוא מעל לפני השטח, הוא נע בסטיות תקן  מאוד גדולות.
זה כמו ההבדל בין צחוק לחיוך. רגש חם הוא צחוק, רגש חמים הוא חיוך. צחוק הנו פורקן, חיוך הוא הרמוניה.
החיוך אמנם מוקרן החוצה, כמו הצחוק, אבל שלא כמו הצחוק, הוא שוכן בצד הפנימי של החוץ.  ואילו הצחוק הוא כלפי החוץ של החוץ. הצחוק אגרסיבי, החיוך עדין. החיוך קומוניקטיבי ברמת הנפש, מאפשר לאדם להתפתח אליך מבפנים, הצחוק נעשה בשיתוף עם מישהו, אבל לא בהכרח גורם לו להפתח אליך מבפנים.
קל להאשים אנשים שהרגשות שלהם עדינים, כמו האנגלים – בקרירות רגשית. אבל הם בסך הכל שומרים על קשר עם הנפש שלהם. הקור הבריטי אינו קור של ניכור וסגירת דלת, אלא קרירות שאומרת שהוא לא הולך לשרוף לך את הפיוזים היותר עדינים של הנפש. שהוא זורם אליך רגשית מבלי לשרוף אותך.
אנשים שהם עדינים רגשית הם גם עמוקים יותר.
כשמשהו קר בחוץ – הוא חם בפנים. כשמשהו חם בחוץ הוא קר בפנים. הישראלים הם חמים בחוץ אבל זה לא אומר שהם חמים בפנים.  האנגלים בחוץ הם קרים אבל כשהם נפתחים  הם אנושיים.
הרגשות צריכים להיות אגם צונן, שכמעט לא שטים עליו. וכאן סוד הכוח שלו, כמו מטילי הזהב בפורט נוקס שאסור לגעת בהם אבל הם נותנים למעשה את הקרדיט לרוב המסחר בעולם. אנחנו כל הזמן משתמשים ברגשות שלנו, ומלהיטים אותם על כל גירוי ובכך שאנחנו מבזבזים אותם. הרגש הוא הכי חזק כשהוא הכי צונן. הרגש הוא סביב הנפש, ככל שהוא קרוב יותר לנפש, הוא יותר קר. ככל שהוא רחוק יותר מהנפש, הוא יותר חם. ברגע שהרגש מתלהב, הנפש מתכווצת. אנחנו צריכים לשמור את הרגשות קרוב לנפש, בכלל צריך להיות קרובים לנפש.
חום אנושי הוא כמו חיוך. הוא מחבק מבלי למעוך.
אבל, הערת אזהרה, לצנן את הרגש לא אומר: 'לדכא אותו'. דיכוי הרגש, זו רמיסה ברגל גסה וחמה. צינן הרגש, זה לשמר את הרגש, בעדינות, על החום שלא יגרום לו ולמערכת נזק. זה כמו ההבדל בין אש שנותנת חום בחדר ובין אש ששורפת אותו. לדכא את הרגש, זה לכבות את האש. ואז נמקים בקור.
גברים נוטים לדכא רגשות מתלהמים של נשים, ונשים פורצות בלהבות ריגשיות חורכות.
הגבר אמור לרצות לעודד רגש צונן אצל האישה, והיא, לתמוך בו ברגש מתון, המשכי ויציב.

התבגרות ובגרות רגשית.

"הדרך הנעלה אינה קשה
לאלה שאין להם העדפות.

כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,

"הכול נעשה ברור וגלוי".

סנגצאן, הסין הסין מינג

 

"מכל הגדולים בעריצי העולם, רגשותינו הם האדונים האכזריים ביותר".

                                                                                  אלכסנדר

*  *   *

כולנו התבגרנו שכלית וגופנית, אך כנראה שלא רגשית. בעודנו ילדים – אנו מקבלים סוג של הגנה רגשית מן ההורים, אך כשאנו מתבגרים אנו פוגשים עולם שרק יכול לתקוף את הרגשות, כי העולם הוא פונקציונלי, הוא קר. ואם הרגשות אינם יציבים, עוצמתיים ובוגרים – אזי כל דבר, בין אם זה מישהו שכועס עלינו, או מזלזל, או משדר  איבה, כל אלה יפגעו ברגש. האדם הוא כמו ילד קטן שמישהו בא ונותן לו סטירה, הוא יבכה, זה כואב, אולם הבוגר יהיה מסוגל לעמוד בזה. כלומר: אלא אם כן הרגשות שלך בוגרים אינך יכול לעשות זאת.

חלק א':
אמא צריכה לתת לילד מספיק הגנה אמוציונלית עד שיתבגר, עד שהרגשות שלו יתבגרו והוא יצא ויפגוש את העולם – אבל אנחנו יודעים שזה איננו מתרחש, אנו יודעים שהרגשות לעולם לא מתבגרים, אנו יודעים שהרגשות נשארים כל הזמן חסרי ביטחון ואינפנטיליים והדבר היחיד שהאדם עושה זה להגן עליהם מפני העולם, ולא לקשר חלק זה אל חייו.

הבעיה הראשונה היא שהאמא אינה בטוחה אמוציונלית ובאופן בסיסי היא משתמשת ברגשות הילד על מנת להרגיע ולפתור את חוסר הבטחון הרגשי שלה, אז במקום שיהיו לילד רגשות מלאים ועוצמתיים אשר מגינים עליו, הוא מקבל מישהו שמשתמש ברגשות שלו, מפני שהאימא היא בדרך כלל בודדה, מפוחדת, בדרך כלל לא בטוחה וסובלת מחוסר חום ויחס של אהבה מהבעל (שחיקה נורמטיבית המתרחשת כתוצאה מחיים בחברה תחרותית, קשה, ותובענית). הילד הופך לנקודת האיזון, ואז מקבל את הרגשות שלו שבורים ישר במקום לקבל הגנה. מה שיש לנו פה הוא עולם נורא ואיום שבו הרגשות לעולם לא בטוחים, לא בוגרים והדבר היחידי שהאדם יכול לעשות זה להגן ולהדחיק את רגשותיו כיוון שהוא אינו יכול לשאת בכאב.

אחת האפשרויות של האדם לפתור את המצב הקיים בתחום הרגשות שלו ולהתגבר על המצב הנורא – זה להתאהב. ובכן, להתאהב זה חרב פיפיות, מפני שלהתאהב ברוב המקרים, 99% מהמקרים, זה שרגשות אינפנטיליים מסוג אחד פוגשים רגשות אינפנטיליים מסוג אחר ואז המפגש הוא אסון. אולם אם מאיזו שהיא סיבה פוגש אדם מישהו שמסוגל להיות נדיב עם החיים שלו ולאפשר לו בועה אשר בתוכה אפשר להסיר את המגננות האמוציונליות, שם יכולים הרגשות לגדול ולצמוח ולעתים רחוקות זה אפשרי ואכן זהו נס, אז האדם יכול לגדול רגשית בתוך הבועה הזו ולרדת מטה לאורך ההיסטוריה שלו ולפתור את בעיותיו הרגשיות.

 

חלק ב':
אפשר לגשת לעניין הבנת הרגשות מכל מיני זויות, אך מנקודת מבט של ההוויה (העצמי האמיתי והגולמי השוכן בתוכנו) יש לרגשות -כפי שאני רואה זאת כמובן- הבנה מיוחדת וספציפית מאוד.
ניתן לחשוב אולי כי הרגשות הם מדיום מצוין להתחברות למצבים נפשיים ורוחניים כגון אקסטזה, התעלות, קדושה וכו', אך איני רואה זאת כך.
הרגשות לא נועדו כלל ליצור קשר עם העולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מתקשרים בכלל ישירות להוויה.
הרגשות הם אנרגיה שחוזקה בסטאטיות שלה, ברגע שהיא מופעלת היא מזדהמת.
כך ברוחניות וכך גם בין בני אדם.
וכאן אני הולך לכתוב משהו מוזר: כשבני אדם נפגשים, הרגשות צריכים להיות האחרונים שבאים לתמונה. רק כשיש סינכרון מלא בין שני בני אדם – הרגש יכול לצוף. אל לו להגיע לסצנה התקשורתית מוקדם מדי. כששני בני אדם נפגשים צריך שיהיה ביניהם חום הדדי, אנושיות ואיפשור (יצירת חלל שהאחר ימצא עצמו בתוכו) – כל אלה הנם תוצרים של ההוויה הפנימית ולא של הרגשות. ורק אחרי שזה ישנו יכולים לבוא הרגשות.
הסכנה של רגשות לפני חום אנושי ואיפשור – היא, שלאחר זמן, זה יכול לבוא כתחליף במקום מצבים של קשר עם ההוויה.
רגשות הינם מצרך מקודש, הם נוזל החיים עבור ההוויה. לאנשים  מטענים אדירים של אמוציות אך יש לשמור אותם – כבתולין של אישה, או להבדיל – כמטילי הזהב שבפורט נוקס, והיות וזה לא קורה, ואנו דולפים וזורמים רגשית עם כל עובר ושב, לא נותר בנו מספיק עבורנו, עבור ההוויה שבתוכנו, שהיא אנחנו.
ואז במקום שהאמוציות יעברו התמרה ויופיעו כאנרגיה רוחנית, האדם מנסה לחוות חוויות רוחניות, אך הוא עושה זאת עם הרגש. אנשים מגיעים לרוחניות  אך יוצרים שם  אינטראקציה רגשית, ואינטראקציה רגשית אפשר ליצור רק עם אנשים אחרים. (וגם זאת על רקע של יצירת חלל פנימי ושידור של חום אנושי בלתי מותנה) –  ואל הרוחניות יש לבוא ריק, בלי משאלה ספציפית, עם רגשות במצב של חוסר תובענות מוחלט. במקום זאת, שוחרי רוחניות רבים באים דרך הרגש, מתוך הרגש, בגלל הרגש, אבל הם משכנעים עצמם שהם באים מצורך רוחני אמיתי ושמה שהם רוצים זה רוחניות, אך לעיתים קרובות מדי הם באים מהצורך בסיפוק רגשי, וזה הדבר שהם זקוקים לו.

אצל הרבה מאוד אנשים מאחורי קול יעקב הרוחני מסתתר עשיו הרגשי.
בבסיסה, עבודה על  ההוויה, התודעה ולקראת חיים רוחניים – הינה תמיד על ידי מאמץ מודע להרגיע, למשטר, לאזן ולהכניס לתלם את האמוציות. את האמוציות האינפנטיליות אשר נמצאות מתחת לרמת הצוואר או כמו שגורדייף קורא לזה – "הסוסים המתפרעים ", ושיהיו בעצם מכשיר ברוחניות של האדם, חלק פונקציונלי מהרוחניות של האדם ושלא תהיה להם אוטונומיה.
עכשיו, היום יש להם אוטונומיה, כמו צ'צ'ניה, הם מחוז שלא רק שמרד, אלא מחוז שגרם לכל המערכת האנושית לעבוד תחתיו, ויש צורך לרסן את המרידה הזו ולהחזיר את האוטונומיה של האמוציות לכלל הכוליות של שדה המערכה.
האמוציות אינן חלק הרמוני ואינטגרלי של המערכת, אלא הם חלק בדלני שעובד עבור עצמו ומשעבד חלקים אחרים לעבוד עבורו.
אנשים רבים מתקוממים כשהם שומעים זאת. נראה להם כי מצב הרגשות הקיים הוא שמחזיק את האדם בזיקה אנושית כלשהי, ואם הרגשות ימושטרו, יהפוך האדם לאוטומט. (זה נכון אומנם כשמנסים לברוח מן הרעה החולה של אינטלקטואליזם עקר וקר, ואכן אז הרגשות נדמים כמעוז האנושיות, אך אם משווים את הרגשות להוויה – זה לא הפתרון). ולא היא, אם הרגשות יוכנסו לקונטרול והרגעה, רק אז יהפוך האדם באמת לאנושי. הרגשות לא עושים את האדם אנושי, אלא אגוצנטרי וחסר יציבות. כשהרגשות שולטים, האדם נעשה לא אנושי כי הוא  מונע על ידי אינטרסים, נמשל  על ידי רגשות ומנווט על  ידי אינטלקט. במקום להיות אנושי המנווט על ידי ההוויה ומונע על ידי מטרות של הגשמה עצמית ולא אגוצנטריות.

לאנשים יש דיבוק, יש להם ישות שחיה שם, ישות- שאם אצטרך לתת לה את התיאור הפלסטי- היא כמו שמן צמיגי, כמו גריז שנכנס לתוך כל המיסבים הכי עדינים ועוטף את הכל במין עטיפה משומנת כזו. דוגמה נוספת, זה שרשור, ושהשרשור המגעיל הזה מככב באחד הספרים של האיסיים, (* THE GOSPEL OF THE ESSENES בהוצאת C.W.DANIEL CO 1976. עמ' 115-116) שם ישנה דוגמה נפלאה, מסופר שם שישו דיבר עם חולים שהתחננו בפניו למזור ובא אדם אחד שסבל במיוחד, ישו בא לאותו חולה ושם חלב עזים חמוץ מול פיו – לאחר שכבר צם במשך 40 יום. בסופו של דבר, בגלל כנראה ריח החלב החמוץ, השרשור המורעב יצא החוצה (ישו קורא לו השטן). ומה שאני אומר בעצם הוא שהשטן של אנשים זה האמוציות שלהם, זה השרשור של האמוציות בתוככי ההוויה שלהם, האוכל את האוכל שלהם, ומשמין בשעה שהם מורעבים, כך שכאשר אנשים מדברים אל אחר, הם בעצם אינם מדברים אליו כלל, מי ששומע ומגיב זה השרשור האמוציונלי, הם מדברים לזולת אבל הזולת הוא באופן בסיסי דמות מסרט מצויר, הוא לא אמיתי, ובתוכו יש את השרשור הענק הזה של הרגש אשר מנהל הכל, אוכל הכל ולאדם אין חיים.

                                                                                    בגרות רגשית
 

הדמונים של הרגש.

הבעיה המרכזית ביחס לרגשות היא שהמשרת הפך לאדון. במקום להוות כלי דרכו אנו חווים את העולם, הרגשות רוצים סיפוק והנאה, סיפוק מיידי והנאה טוטלית, ואנו הפכנו לכלי בדרך למימוש סיפוקים אלו. הרגשות לא מקשיבים לנו, כמו שילד אינו מקשיב להורה וכל שהוא יודע זה רק לצרוך סיפוק, הנאה וגבולות. הוא רוצה את ה'מילקי' שלו עכשיו ואתה אומר לו: "לא, בשעה חמש. ואם תעשה בעיות זה יהיה בשעה שש ואם תשתולל זה בכלל לא יהיה היום".
הרגשות הם  פשוט אימפולסים עם עוצמה ואם לא עוצרים אותם בנקודה מסוימת הם יתפשטו כל עוד הם יכולים להתפשט, כמו אמבה שיש לה כוח התפשטות גדול.
את הרגשות יש לבלום בשלב ההתחלתי. והמדובר כאן בכל סוג של רגש, גם אם זה רגש גבוה של התפעמות משקיעה או ספר טוב וגם אם זה רגשות שליליים ביחס למשהו שקורה לנו אנו חייבים לעצור את זה ב-25%. בשניהם צריך לעצור את זה על מנת שלא יתפשטו לגוף הפיזי.
הנקודה היא ריסון של האמוציות, בין אם הן שליליות ובין אם חיוביות. הריסון מתרחש כאשר האמוציות עדיין קטנות, לפני ההתפשטות, על מנת שכל מה שיהיה בהם יהיה ממוקד, על מנת שהוא יגרום לאימפולס פנימה ולא אימפולס החוצה. הרגשות נחלשים ברגע שהם מקבלים פורקן. ככל שהם גדלים כך הם נחלשים. הרגשות חזקים ביותר ככל שהם קטנים יותר. קטן הוא חזק. וגם הפנים חזק יותר מן החוץ.  וברגע שאתה עוצר את הגל הרגשי הגואה, הגל פונה פנימה ואז הרגשות שלך מתחזקים ומתגבשים.
שוב, זה כמו גיזום של צמח. הצמח רוצה להתפרץ ולהתפרש ואתה שם לו גבולות וזה מה שמחזק את הצמח. מפני שכל עוד אתה עוצר אותו ב-25% שלו אז 75% מתרגמים לכוח פנימי, וברגע שאתה נותן לרגשות שלך להתפרץ לכל 100% שלהם הם נחלשים ב-75%.
בבונזאי לדוגמה אתה לא גוזם את הצמח אלא בולם את כוח הצמיחה הטבעי שלו. אתה אמור לתת לכוח הצמיחה לצאת, אולם עד גבול מסוים. משטרים רודניים מדכאים את האוכלוסיה כולה. לא גוזמים אותה, נותנים לה להיות ואומרים לה, עד כאן, אלא אתם בכלל אין לכם שום חופש – אתם לא קיימים – תעשו מה שאתם רוצים אולם מתחת לשטיח, תהיו בובות. וזה ההבדל בין הדחקת הרגשות לבין גיזום, חינוך והצבת גבולות לרגשות. בעצם גיזום הרגשות זה לתת למישהו להיות באופן שלם וחופשי ביותר אבל עד גבול מסוים וברגע שזה מתפשט מעבר לגבול של העצמי, ברגע שזה הופך לאימפריאליסטי וסרטני  – עוצרים את זה.
הדחקה היא שליטה לכאורה ברגשות. אך בפנים הם ממשיכים להתפרע בפול ווליום. עצם ההדחקה הוא המשך ההרשאה לרגשות להתפרע בתת-מודע וכל דבר בתת-מודע צובר כוח.
הפתרון הוא לא להדחיק מצד אחד (לדכא)  ולא לתת הרשאה חיצונית גורפת – מצד שני. אלא לשים גבולות עד רמה מסויימת. כלומר, לתת לרגשות לצאת החוצה אבל רק עד גבול מסוים. הבעיה הגדולה ביותר היא שאנחנו רק יודעים קטבים וזה הכי קל. בדרך כלל או שלוקחים את כל הרגשות ומדחיקים אותם לגמרי לתת-מודע (דיכוי),  או שאנו נותנים להם להתפרץ ולהתפרע לגמרי  ומה שחסר זה מישור ביניים אסרטיבי וזה האתגר של חינוך, לתת לזה את החופש אבל עד גבול מסוים. הדרך הנייטרלית קשה לרוב בני האדם. זה בדיוק כמו דיאטה. אנשים יודעים בולמיה מצד אחד או אנורקסיה מצד שני. הם מרעיבים את עצמם או זוללים את הכל. הדרך הקשה ביותר זה לאכול עד גבול 25% .
האמת היא שמתחת לפני השטח הרגשות שלנו כל הזמן נמצאים בתסיסה מאד גדולה כך שכל דבר הכי קטן גורם להם להגיע מיד ל100%, ובעצם יש פה גידול פרא של כל האמוציות.
כאן יש להזהיר אנשים שנמצאים בנתיב כלשהו של עבודה פנימית, עבודה רוחנית. אם אין לאדם בטחון שהוא יכול להשלים את התהליך של עבודה על רגשותיו, כדאי שלא יתחיל כלל, כי אם התחיל ואז הפסיק הנזק יהיה יותר גדול מאשר לא התחיל כלל. הכיצד? ובכן ברגע שאדם התחיל לעבוד על הרגשות שלו והזניח את זה, ההתפרעות הבאה של הרגשות תהיה הרבה יותר קשה, מפני שאם אתה גוזם פעם או פעמיים את הצמח ולא גוזם יותר אף פעם, הצמיחה תהיה הרבה יותר גדולה מאשר לולא גזמת בכלל. (כמו זקן או שערות; מי שנותן להם לגדול פרא, לא מגיע לאורך כזה כמו של זה שמספר אותם ומפסיק. (לכן אדם שהחל לעבוד על עצמו והפסיק, סובל ממעורבות רגשית הרבה יותר קשה מאשר אדם שאף פעם לא עבד על עצמו. כלומר, אם אין לאדם יכולת להמשיך ולעבוד על עצמו לא כדאי להתחיל! גיזום האמוציות הוא חיובי, בתנאי שעושים זאת  לפני שהם משתלטים לך על החיים. ברגע שאמוציה השתלטה לך על החיים שב שם בשקט וקבל את עצמך באהבה והשתמש בזה כתרגיל לאהוב את עצמך על כל המגבלות השליליות שלך. כי ברגע שהרגשות יצאו מכלל שליטה, (זה עובר את  ה-75%) וזה כבר בתוך כולך, אז  חייך בסלחנות ו'תאכל אותה' באהבה. אם לא גזמת בערב שבת אז תאכל את הסרטן האמוציונלי בשבת. ומה שנשאר לך זה לאהוב את עצמך תוך כדי המעורבות האישית, וזה הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות במצב הנתון.
עבודה רגשית קודמת לעבודות כמו מדיטציה. זה כמו עקירת יבלית לפני שתילה של צמחים. למעשה המדיטציה נועדה לאפשר למה שבמערכת שלנו באופן תת-מודע לצוף ולהגיע למעלה ואם לא הכנסנו סדר ולא עקרנו יבלית אז מה שיצוף זה דברים לא נחמדים. מה שיש לנו לעשות עד למעורבות הרגשית הבאה, זה לעקור את היבלית הרגשית, או לגזום את השיחים שלה.
אין לעשות מדיטציה לפני שמנקים את האורוות. קודם תהליך הניקוי והסבל ורק אחר כך מדיטציה שמיימית. רק אחרי שמקשיבים לתת-מודע האמוציונלי ונותנים למפלצות חופש ולגיטימציה אפשר לגדל דברים נכונים בפנים.

לחיות עם הכאב הרגשי

איך אנשים חיים עם אנשים אחרים? למשל במערכות יחסים בנישואין אנשים מעומתים תדיר עם הדברים האינפנטיליים של בן הזוג או בת הזוג, אך הם קוברים את זה באדמה על יד כך שמשחקים משחקים – אנשים משחקים משחקים, כך שאין הם ממש צריכים לפגוש את החלקים האינפנטיליים, הם חיים מעל הקטע הזה במשחקים ביניהם, משחקי השפלה, משחקי כוח, משחקי מין וכל הדברים הללו, הנקודה היא שאם הם יפגשו מישהו ערום וחסר ישע כמוהם, ללא משחקים יהיה בזה הרבה מאוד אינפנטיליות.
פה ממש מדובר באינפנטיליות, במערכת אמוציונלית שאף פעם לא קיבלה צ'אנס, ובפרוש מדובר פה על צורך בהתבגרות רגשית. להתבגר מבחינה רגשית זה להכיר בעובדה שהחלקים הפחות נעימים עבורנו הם לא פחות חשובים מהחלקים הנעימים, אפילו די להיפך, וזה ההיפוך שיש צורך לעשות לגבי הרגשות: לאהוב את החלקים היותר כואבים, כי אחרת חותכים החוצה את החלקים הפחות נעימים והיותר כואבים, ונותרים עם רגשות מעוקרים, סטרילים, כמו לחם לבן: לחם מחיטה מלאה הוא קשה, הוא עם התאית והכל פחות נוח ללעיסה אולם מה שאנשים עושים, חותכים החוצה את הקליפה הקשה וזה כמו לחתוך את הכאב מהרגשות.
אולם מה לעשות שהקיבה שלנו זקוקה לתאית, היא זקוקה לסיבים ולחלק הקשה ואם אוכלים רק לחם לבן בסופו של דבר יש סרטן המעי הגס ויהיה מחסור בויטמינים, ויטמין B. הנקודה היא שאנשים לא חיים בעולם מתוך ידיעה שלכל דבר יש מטרה, אנחנו מגורשים מזה, אנחנו מגורשים מהתפקיד האמיתי שלנו, אנו חיים רק למען העונג שאנו יכולים לקבל וזה הופך לקריטריון היחידי שקיים ואם משהו לא נותן לנו עונג אנו חותכים אותו, אנו רוצים רק ליהנות ולא להרגיש את הכאב, וכמו שתירבתנו את הלחם והאורז ואת השירותים; (במקום לכרוע אנחנו יושבים), כך תירבתנו גם את הרגשות: הנוחיות וההנאה הופכים לעיקר ואתה הופך בעצם קבור בתוך עצמך.
אם אדם ישן ואינו מרגיש את הגוף שלו והוא רוצה להתעורר, הוא צריך להביא איזו שהיא תחושה לגוף, וזה שינוי מוחלט בגישה של להרגיש את הכאב האמוציונלי, זה להיות חי ולהיות אמיתי ובמשך שנים רבות אנשים התרגלו שאם הם לא חשים כאב אמוציונלי הכל בסדר וצריך לחשוב בדיוק ההפך. לאחר שאדם עובד על עצמו רגשית עדיין הוא מאוד אקוטי לכאב אמוציונלי, הוא מרגיש אותו, מרגיש אותו חי בתוכו, מרגיש אותו באנשים אחרים, אבל אינו קורבן לכאב הזה, כלומר הוא תופס את הכאב ומייד מתעל אותו לכיוון מסוים. בעצם הוא הופך לצומת שדרכה עוברים כאבים אמוציונליים אך אינם פוגעים בו כי לא הוא המטרה הסופית לכאב הזה – הוא פשוט מתפקד.
אדם שלא יכול לסבול ורק מעודד הנאה, הופך בסופו של דבר מכור לרגשות אלו, לא לכל הרגשות אלא לאלו אשר גורמים לו – HIGH. אותו אדם בעצם יוצר עיוות ברגשות, כי הוא מעבד רק את אלה שגורמים לו HIGH וכיף, ונאלץ לסבול את האנטיתזה לHIGH הזה' שהוא הכאב. אנשים חיים בעצם בסכיזופרניה בין הHIGH של התמכרות הרגשות לבין הנוק-אאוט של הכאב ומשכנעים את עצמם שהכאב הוא בסך הכל תאונה, והם לא היו צריכים לקבל את זה וזה יעבור ואם יפגשו מישהו לאהוב ויסעו לדיסנילנד, אז הכל יהיה בסדר.
בדיוק כמו מכורים שלוקחים את המנה מדי פעם על מנת להתחמק מהקרקע הקשה של המציאות שהם פוגשים בין מנה למנה. זו תמונה מאוד עצובה ומאוד עגומה.
סך הכל, רוב האנשים סובלים מהאמוציות שלהם, מהלחצים והפחדים שלהם, אולם הם בורחים מכאב התחליף, או התרופה שהם יודעים, אם זה פרוזק, הילינג, אוכל, סקס, כל אחד חי במצב בלתי אפשרי ורוב האנשים ממשיכים לרוץ מתחליף אחד לשני, הם חווים גיהינום פנימי בדם שלהם וברגשות שלהם וחלק מהאנשים נחתו על משהו שנראה שהוא הפתרון. למשל אצל הרבה גברים זה התמכרות לעבודה, להצלחה ולקריירה, לדפוק את בני הזונות האחרים ולהרגיש שאתה צובר כוח יותר ויותר מיום ליום, שבסך הכל נותן לך יותר רכושנות אולם לא פותר לך את הבעיות האמוציונליות או הסקסואליות, זה רק סם.
אצל נשים זה יכול להיות הרומנטיקה.
סרטי טלוויזיה ווידיאו עלו על הגל הזה מאוד חזק, כל חרושת החלומות והאשליות בעצם מכוונות לספק תחליף של כוח, שררה, סקס ורומנטיקה לאנשים שאיבדו את היכולת לעשות את זה בחיים שלהם וכל מה שיש להם זה הפאסיביות האשלייתית של לשבת מול המרקע ולתת לרגשות שלהם להמשיך לעבוד.
רוב האנשים אינם מסוגלים לחיות עם המצב האמוציונלי שלהם וכל אחד מנסה לברוח למה שנגיש.
העוצמה הרוחנית והעתידנית הקשורה לרמת התודעה והרמה הרוחנית שהאדם עשוי להגיע אליה תלויה ונובעת מחומר הגלם שנמצא ברגשות. זאת אומרת ככל שיהיו חזקים יותר, עמוקים יותר ועוצמתיים (ברמתם האינפנטילית), כך גדולים הסיכויים שכאשר יצמחו ויתבגרו כך תהיה גם עוצמתם הרוחנית; בגלל הכוח הנורא של האמוציות ישנו עתיד נפלא לרוחניות.
אנשים ברמה הרגשית חיים בגל עולה ויורד ומאוד מושפעים מאנשים אחרים, הם בונים מערכות יחסים שיכורות כוח, מערכות הרסניות שצריך לברוח מהן. ובמקום לתרגם מה שקורה במערכות אלו למשחקי אגו לתרגם זאת לעבודת התפתחות.
הרגשות צריכים להיות פסיביים, כמו ים של שקט.
רוב האנשים נמצאים במצב מתמיד של סבל אמוציונלי וכל הערה יכולה להרוס אותם וכך הם הופכים בני ערובה של אמוציות מטורפות, הם מוגבלים; אינם יכולים לעשות עסקים, ליצור קשרים, כל רגע המוקש יכול להתפוצץ.
כאשר אדם מתיימר להיות מה שהוא לא, זאת אומרת שהוא מבוסס ברגשות שלו, (במקום באזור הבטן כמו לוחם קארטה…), אז ברגע שהוא הופך למעורב רגשית הוא נתקע ונחנק עם הרגשות שלו. אדם אשר מודה וחי את מיקומו האמיתי יכול לתהלך החוצה ממנו את המעורבות הרגשית הרבה יותר מהר.
האמוציות מלאים בשדים אינפנטיליים ובכל פעם שאדם עובד על 'שד' אחד ומכניע אותו הוא עולה ברמת התודעה, זה כמו בניית בניין; קומה בקרקע וקומה למעלה, כל ניקוי של קומה מקפיץ ברמת התודעה ובונה גוף רוחנית

ניהול רגשות בשני מצבים.

 

חלק א' – ניהול הרגשות בשני כיוונים


לכל בני אדם ישנו קושי גדול לנהל את רגשותיהם. ועד שלא לומדים ומתרגלים, לא יודעים לנהלם.
ומשפט המפתח כאן הוא: מה שאינך מנהל, מנהל אותך. וברגשות, או שהם מנהלים אותך (לרוב), או שאתה אותם.
עד שהאדם לא לומד לנהל את רגשותיו, רגשותיו נמצאים במצב של כאוס. (כמו שיח גדר בגינה, שאם לא גוזמים אותו, מסתיר את כל הגינה ומכסה אותה). רגשות הם חיוניות אדירה, שניתן לתעלה כדי שתזין את המערכת. אך אם חיוניות זו אינה מתועלת, היא מציפה את המערכת וקוברת תחתיה הכל.
היכולת לנהל את הרגשות הוא אחד מן הסימנים לכך שהאדם נמצא במצב של בגרות ריגשית. ובגרות רגשית, בניגוד לבגרות פיסיולוגית, אינה אוטומטית ולא קורית מעצמה. אצל הילד רגשותיו משתלטים עליו. אצל הבוגר זה אמור להיות להיפך. אך לא תמיד זה כך. וכדי לעבור ממצב של אינפנטיליות ריגשית לבגרות ריגשית, על האדם למתן, לרסן ולנתב את פעילות הרגשות בתוכו. אם לא יעשה כן לא יהיה מסוגל להיות מחובר לחייו הפנימיים מחד, ולרמת התודעה במוחו  – כי תמיד רגשותיו ישתלטו עליו.
בניהול הרגשות ישנם שני מצבים דינמיים ואת שניהם צריך לדעת לנהל.
מצב א' הוא מצב בו גירוי נכנס למערכת הריגשית וגורם לריגוש.
ומצב ב', בו מתעורר רגש מבפנים, ויוצא החוצה מן המערכת כלפי העולם.
במצב א' גירוי גורם לרגש, במצב ב' רגש עומד להביע עצמו.
במצב א' זה מן החוץ פנימה, במצב ב' זה מן הפנים החוצה.
עכשיו, כל הגירויים והרגשות מתחלקים לשניים: חיוביים ושליליים. כאלה שגורמים לנו לגל של רגשות טובים וכאלה שגורמים לגל של רגשות לא טובים, שליליים.
רגשות טובים אין צורך לנהל, כי הם לא גורמים לנזק, מה שגורם לנזק אלה הרגשות השליליים, אותם צריך לדעת לנהל. (כן, כן, לנהל ולא לבטל, הסבר יגיע).
ככל שהחיים הפנימיים של אדם שואפים לרמה גבוהה יותר, וגם למימוש והגשמה – כך צריכה להיות יותר אבחנה לגבי מה נכנס פנימה. הדבר דומה למקום ציבורי, אם מדובר על סופרמרקט, או משתנה ציבורית, כל אחד יכול להכנס, אבל אם זה משרד יוקרתי, או אולם מועדון חברים, אפילו סתם מועדון (יש סלקטורים…),  או להבדיל, מתקן בטחוני – לא כל אחד יכול להכנס. הרמה של מה שבפנים מתנה את הזהות של מה ומי שנכנס פנימה. אם לתא האורגני בגוף האדם לא הייתה יכולת דיפוזית, כלומר לסנן את שלא מתאים לו, הוא היה מורעל מזמן. הממברנה של התא נועדה בין היתר, לסינון חומרים, והיא מאפשרת רק לחלק מהחומרים לחדור דרכה פנימה והחוצה. רק ברמת הרגשות, רגשות מזיקים או אפילו רעילים, יכולים להכנס חופשי. אנו מבינים היטב כי יש מזונות שיכולים להזיק, כמו מרגרינה, פירות מרוססים, מאכלים עתירי כולסטרול,  צבעי מאכל וכו'. ויש גם מזונות מרעילים, כמו פיטריות מסויימות, אך שוב, מה שמבינים ברמה הפיסית, לא מבינים ברמת הרגשות.
והנמשל? רגשות שליליים הם כמו מזיקים בגינה, הם יכולים להזיק ועל כן הם אורחים לא רצויים, כי הם מעכירים את המערכת כשהם בפנים, וגורמים לעכירות תקשורתית כשהם יוצאים מן האדם בתקשורת בינו לבין הזולת. עד שאדם לא עושה הבדלה בין רגשות חיוביים ושליליים ויודע לסנן את השליליים – החלק החיובי שברגשותיו תמיד ייפול קורבן לחדירה (ואחר כך שגשוג) של רגשות שליליים.
גירויים חיוביים באים לתגמל ולהשביח את המערכת, גירויים שלילים באים להזיק וליצור ריאקציות שליליות.
האתגר במצב א' (כניסה של גירוי שגורם לרגש) הוא לא לאפשר לגירוי שלילי להכנס פנימה, (במידה והוא נכנס הוא יוצר כאוס במערכת הריגשית ומבחינה של דינמיקה גרפית נוצרת ספירלה שלילית).
האתגר במצב ב' (יציאה החוצה של רגש שלילי כלפי אדם אחר) – הוא לא לתת לו לצאת משליטה על ידי הגעה לטונים גבוהים. והפרמטרים שיש לשלוט עליהם כאן בהבעה של הרגש הם: הווליום, החום והמהירות שהאדם מאפשר, בהבעה של רגשותיו.
כלומר בשני המקרים צריך למתן ולרסן תגובה ריגשית קיצונית.
במקרה הראשון, מצב א' – הריסון צריך להתבצע מן הגירוי – פנימה; כשגירוי (כמו עלבון, פגיעה, וכו') – עומד ליצור דינמיקה שלילית.
ובמקרה השני, מצב ב'- הריסון צריך להתבצע  מן הריגוש (רגש שלילי, כמו כעס, זעם, רוגז וכו') – החוצה.  
מה שמאפשר בשני המצבים את הקיצוניות, (ולאחר מכן את המצב הקריטי) – זו ההזדהות של האדם עם הרגש השלילי. במצב א' הזדהות גורמת לגירוי לחדור. ובמצב ב' ההזדהות גורמת לרגש המובע להקצין ולהגיע לטונים גבוהים והרסניים.
במצב א' ההזדהות תגרום ללכידה של האדם בתוך צינוק של גז ריגשי רעיל, ובמצב ב' מערכת היחסים של האדם המביע את הרגש, תלך לאיבוד בגל הגועש של הרגש הלוהב ומתלקח.
במצב ב' התסמונת מתרחשת בגלל שהרגשות מצויים במצב של לחץ, ובמצב א', זה בגלל שהרגשות נכנסים למצב של מתח. 
(לחץ הוא מצב של עומס יתר התחלתי במערכת, ששואף לפרוק את העודף כלפי חוץ. ואילו מתח הינו מצב של עומס יתר קריטי שהיות והוא כבר קונס את המערכת, אין לה ברירה והיא חייבת להינעל כדי למנוע נזק פנימי נוסף).
במצב א' החדירה של גירוי שלילי לתוך המערכת מובילה לנעילה בספירלה שלילית, בעוד שבמצב ב', ההכנעות לקיצוניות בהבעה ריגשית, יובילו  לתשישות, כי האנרגיות הריגשיות הגבוהות נשרפו בזמן ההתחממות.
ועתה לפירוט נוסף של שני המצבים, כל אחד בנפרד:

חלק ב'– מצב א', גירוי שגורם לרגש:
כשגירוי מגיע לרגשות, אנו יכולים להתערב ויכולים להימנע. התערבות נוצרת על ידי הזדהות עם האספקט השלילי או החיובי שלו עבורנו.
הזדהות זה ללכת לאיבוד ברגש, וכשזה קורה האדם כבר לא מבדיל בינו ובין הרגש, הם הופכים לאחד, הזדהות היא דבק. ולא ששניהם נהיים לאחד, זה יותר שהרגש הפגוע משתלט על האדם ובולע את זהותו. עכשיו מבחינת החדירה של הגירוי למערכת הריגשית, ההזדהות מעניקה לגירוי השלילי כוח תנועה נוסף ובזאת מאפשרת לו לחדור למערכת. ללא ההזדהות הזו – הגירוי היה נותר בחוץ. הוא חייב עזרה בדרך כדי לחדור למערכת הריגשית. הגירוי יכול להיווצר כתוצאה מכך שאדם מסויים בגד באמוננו, או מישהו מעביר עלינו ביקורת, אדם שעונה לנו בצורה גסה, או כל יחס שלילי שיכולים לגרום לנו להרגשה או רגש לא טובים – שליליים.
במידה וישנה הזדהות והגירוי חודר, הוא יוצר ויברציה שמהדהדת במערכת הריגשית וגורמת לכאוס, כמו שועל שחדר ללול תרנגולות. בשלב הראשון ההדהוד יוצר כאוס, בשלב השני נעילה. הכל קופא, והאדם הופך למנותק מעצמו ומתקשורת דינמית עם הזולת. מצב זה של נעילה ואר כך ניתוק, נקרא: מעורבות ריגשית.
עכשיו, עוצמת ההדהוד הפנימי (בתגובה לגירוי השלילי) נוצרת יותר בגלל עוצמת ההזדהות שלנו, מאשר בגלל עוצמת הגירוי עצמו. כלומר הגירוי יכול להיות זניח אך ההזדהות שלנו עימו יכולה להיות אדירה, ואז יווצר הדהוד פנימי עצום במערכת הריגשית. ולעומת זאת הגירוי יכול להיות אדיר, וההזדהות עימו זניחה ושולית – ואז ההדהוד הפנימי בעולם הרגשות יהיה מינורי. ואז גם לא תהיה מן הסתם מעורבות ריגשית.
כלומר, אם אדם נכנס למשבר נפשי (מעורבות ריגשית), כתוצאה מהדהוד חזק של הרגשות בתגובה לגירוי שלילי – זה כמעט אף פעם לא בגלל סיבה קשה, כמו בגלל עוצמת ההזדהות עימה.
ההזדהות גורמת לנו ללכת לאיבוד בגירוי שמאיים על השלווה הריגשית שלנו. אנו פוסקים מלהיות ישות מורכבת ואוטונומית, ומה שמשתלט עלינו זה מעורבות יתר באיום הריגשי.
בגלל הזדהות יתר עם איומים ריגשיים מצד בני אדם -הפכנו לכלי נגינה לקשיים ובעיות מן הסביבה, והם פורטים בנו ואנו מהדהדים אותם בכל מאודנו. למעשה כמעט כל גירוי גורם לנו להזדהות עם האספקט השלילי או החיובי שלו עבורנו. אך ההזדהות עם האספקט השלילי הינה תמיד טראומטית יותר מבחינת התוצאות שלה במערכת הריגשית שלנו.
אך הבשורה היא שלאדם ישנה כאן יכולת בחירה: הוא לא חייב להזדהות, להתערב, ללכת לאיבוד בגירוי השלילי שמאיים על המערכת הריגשית. הוא יכול לנתק את הזרם, לא לתת לגירוי כוח ובזאת למנוע ממנו מלחדור פנימה. במקום להתקרב לגירוי ולהבלע בו, הוא יכול להתרחק וליצור מרחק.
וכך, למנוע את ההדהוד, ולהשאיר את הגירוי ברמת הנקישה בלבד. מה שגורם לנזק זו הויברציה הפנימית, ההדהוד של המכה, ולא המכה עצמה. היא חסרת יכולת להזיק. אלה אנו המספקים את הסוס הטרויאני שמאפשר למכה להפוך להדהוד פנימי.
יכולת הבחירה הזו היא יכולת בחירה נשית (יינג). והיא שונה מיכולת בחירה גברית (יאנג). יכולת הבחירה הגברית קשורה ליכולת ליזום, להניע, להתאמץ ולדחוף. לתת למשהו כוח. ואילו יכולת הבחירה הנשית קשורה ליכולת להימנע,  להשאר קרה ולא מעורבת; לא לתת למשהו כוח.
חופש הבחירה הגברי נע במרחב של המשחק החיצוני, בעוד שחופש הבחירה הנשי נע במרחב של המשחק הפנימי.
המשחק החיצוני הוא בין האדם לסביבה, המשחק הפנימי הוא בין אדם לעצמו.
התרבות שלנו מעודדת חופש בחירה גברי, וכמעט שלא מעודדת חפש בחירה נשי. כך שקל יותר לגבר להגשים אפשרות בחירה מאשר לאישה.

חלק ג' – מצב ב', הבעה של רגש החוצה
ראינו במצב א' כי הסכנה האורבת לאדם שלא מפעיל ניהול ריגשי היא להיות לכוד בתוך רגש גואה. במצב ב' הסכנה היא המלכודת של התחממות והאצה של הרגשות.
במצב א' על האדם לא להזדהות עם התגובה לגירוי השלילי במסעו פנימה, ולתת לו לגווע על ידי מניעת  עזרה,
גם במצב ב' על האדם לא להזדהות עם הרגש השלילי, ולתת לו לצאת החוצה בלי הענקת כוח מצד האדם עצמו. להביע רגש ללא מעורבות ריגשית, ללא טעינה.

התרבות המערבית (וגם אסכולות אימון תודעתי לא מועטות, הדרך הרביעית למשל), מעודדת (בעיקר אצל גברים) אי הבעה של רגשות, לא רק רגשות שליליים, בכלל.
וזאת מתוך הבנה מעומעמת של משהו נכון: לא לתת לרגשות לסחוף את האדם לתוך המערבולת שלהם, אבל תוך תרגום שגוי וקיצוני של הבנה זו.
התרגום השגוי הוא ביצוע של הדחקה ריגשית. בשעה שתרגום נכון הוא למתן הבעה קיצונית של רגש.
מעל פני השטח, גם הדחקה וגם מיתון יכולים להראות אותו הדבר; אך זאת מעל פני השטח, בפנים, במהות, ההבדל גדול מאוד.
אכן וכאמור, יש כאן תחושה נכונה לגבי המצב הסופי שהוא שליטה ברגשות; לא לתת להם להתפרע ולהתלהם מעבר לגבול מסויים. אך שוב, השגיאה אינה בהבנה של איך המצב הסופי צריך להראות, אלא מהי הדרך להגיע אליו. התרבות המערבית, ובעיקר הרמות הגבוהות בה, כגון האקדמיה ורמות הניהול הגבוהות, חשות שרגשות מתלהמים מפריעים לעבודת המוח והתובנה.  וזה נכון בעקרון, אך אין ידע ומיומנות כיצד להוציא זאת לפועל, ובהעדר ידע, מדחיקים את כל ההבעה הריגשית כולה, שלילי כחיובי, ועד הסוף. 
הרגשות אמנם מפריעות למערכת המנטלית, (אבל גם לחיבור אל הנפש) במידה והן עוברות גבול מסויים של מתינות ורוגע. אך גם להן מקום, מיקום ותיפקוד. ואסור לשלול אותן על הסף.
ובכלל, כשמדובר על קטבים (גם על קוטבי הרגש והשכל כמו כאן, אך גם בכלל, כל שני קטבים, בכל רמה: עיצבית, מינית, שיכלית וריגשית) – הבעיה היא איך להגיע לאיזון נכון כדי ששני הקטבים יעבדו ביחד. ותמיד הפתרון הקל והגרוע, הוא לתת לקוטב אחד חופש מלא על חשבון השני. במקום סינרגיה דינמית – הענקת דומיננטיות לקוטב אחד על חשבון השני.
ובחזרה לאיזון הבינקוטבי כשהרגשות מהווים קוטב אחד מן השניים:
כל נסיון לפתח בני אדם מעל לרמה של בינוניות ממוצעת מחד, וכל ניסיון להפגיש את האדם עם פנימיותו מאידך –  חייב להפחית את פעילות היתר של הקוטב הריגשי, כדי לאפשר עבודה טובה יותר של הקוטב הנגדי. (בין אם הוא נפש מן הצד הפנימי, או תודעה מן הצד הגבוה).
אך לרוב עושים זאת בלהיטות יתר ובמקום למתן את הרגשות– מדכאים ומוחצים אותן.
ואם דומיננטיות ריגשית חזקה פוגמת בפעילות הקוטב הנגדי, הרי גם עיקור והכחדה מלאה של ביטוי ריגשי – גרועה אף היא. בהעדר חירות ריגשית מינימלית החשיבה הופכת לנוקשה, יבשה וחסרת חיוניות ואינטואיציה והנפש כלואה וחסרת יכולת לתקשר. כלומר, הבעיה עם הרגשות זה לא עצם ההבעה של הרגש, אלא הקיצוניות והווליום הגבוה שעימן הן מבוטאות.
על כן, אין צורך למחוק כל הבעה של רגש שלילי, כגון: אכזבה, מיאוס, עוינות, כעס, התמרמרות וכו' – אלא לרסן את הווליום והעוצמה. הסיבה מדוע מוחקים הבעה של רגש ביתר קלות מאשר ממתנים אותו, נעוצה בסיבה כי פשוט  קשה יותר למתן קיצוניות מאשר למחוק אותה כליל. המעבר מקצה לקצה קל יותר מאשר המעבר מקצה למקום כלשהו באמצע. כי לשם כך, יש צורך ברגישות, במודעות, בשימת לב, ויכולת שליטה פנימית.
לסיכום חלקים ב' וג':
הרגשות מצויים במצב של כאוס רוב הזמן; כל גירוי שלילי נכנס פנימה ומכניס את האדם למשבר.
וכל ריגוש שצף בפנים, ומובע החוצה במקסימום ווליום – גורם להתחממות הרסנית של המערכת הריגשית, מה שמצד אחד מעלה למערכת החשיבה מעין אדים ריגשיים שמערפלים אותה. ומצד שני סוגר את הישות הפנימית של האדם בכלא מתגונן.

ועתה להרחבה והעמקה של הקונספטים שהועלו כאן. וכדי לעשות זאת הנה שני מודלים: א. שלושת השלבים בדרך לדינמיקה וב. חתך הזהב. .

חלק ד', שלושת השלבים בדרך לדינמיקה
כאן המקום לחשוף מונח חשוב בהקשר זה של ניהול רגשות. שם המונח: דינמיקה. כשאין דינמיקה, כלום לא קורה. וכשיש דינמיקה, הכל קורה, לטוב או לרע, תלוי איזו דינמיקה: חיובית או שלילית.
גם הגירוי השלילי הנכנס (במצב א')  וגם הרגש השלילי הצף (במצב ב') – – שניהם יוצרים או עומדים ליצור דינמיקה שלילית, (כי הגירוי או הרגש שליליים מן ההתחלה). 
המטרה של ניהול הרגשות בשני המצבים, היא להשתלט על הגירוי והרגש (בשלב הטרומי) ולא לתת להם להגיע למצב של דינמיקה שלילית. במצב א' זו דינמיקה שלילית בתוך המערכת, ובמצב ב' זו דינמיקה שלילית מחוץ למערכת, בין אדם לאדם אחר, בדרך כלל.הדינמיקה, כל דינמיקה,  נבנית בשלושה שלבים:
א. בדידים, או ידני (יחידות בודדות, שלב פיסי)
ב. קבוצות, או מכאניקה, (מתרחש בקפיצות, באינטרוואלים, שלב מגנטי)
ג. זרימה,  או דינמיקה, או זרימה (אוטומטי, קורה מעצמו, מזין עצמו, תהליך המשכי ורציף, שלב חשמלי)

בשלב א' (בדידים), יש יחידות שמצטברות, וכאן ההצטברות איטית.
בשלב ב', (קבוצות),  הן מתחילות להופיע לא כיחידים, אלא כקבוצות, הופעת הקבוצות מהירה יותר.
בשלב ג', (זרימה), יש תהליך של ספירלה, הקבוצות מצטרפות יחד לתנועה אחת רציפה. ניתן לשמוע זאת בהפעלה של מנוע, בהתחלה, ישנם תיקתוקים בודדים, (בדידים), אחר כך זה  טרטור (מכאניקה), ואחר כך זה הופך לזמזום (דינמיקה).
בשני המצבים, מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה –  אדם שרוצה למנוע דינמיקה ריגשית שלילית, חייב לעצור את התהליך בשלב הבדידים, זהו השלב המודע, וכאן יש לו הכי הרבה שליטה.
השלב של הקבוצות, (מכניקה) זה כבר שלב חצי מודע, כאן (זה או יוצא החוצה ממודעות, או נכנס פנימה לתת מודע) האדם כבר לא מרגיש כל כך מה קורה לו, כאן יש כבר פחות שליטה על שקורה, מן השלב הקודם.  והשלב האחרון כבר אינו בשליטה כלל. היות ואינו מודע לגמרי, ועל כן הוא יכול להמשיך ולהסתובב וכך להביא  להכי הרבה נזק (בדינמיקה שלילית, כמובן כי כשמדובר בדינמיקה חיובית, זה בדיוק להיפך, זה מביא להכי הרבה תועלת).
האדם שרוצה לנהל רגשותיו חייב לעצור את הדינמיקה השלילית בשלב הבדידים, כלומר לפני שזה מתחיל לקבל אינרציה והופך לחצי מודע ואחר כך לבלתי מודע.
במצב א' כשגירוי שלילי מאיים לחדור למערכת הרגשית, על האדם לעצור את הגירוי בשלב של גירויים בודדים, לפני שזה עובר לקבוצות, וכדי לעשות זאת הוא צריך להפעיל את מערכות ההגנה, בין שלב הבדידים לשלב הקבוצות (המכניקה). (מערכות הגנה, הכוונה לשיטות של דמיון מודרך, שבהן מדמיינים קיר בין האדם לגירוי השלילי, ואם זה לא עובד, ישנן טכניקות נוספות).
ובמצב ב', כשרגש שלילי עומד לעלות שלב ולהפוך לעוצמתי וקולני יותר, על האדם לצאת מן התמונה ולהפסיק לתת לזה כוח, ואז התהליך לא יעבור הלאהלשלב הקבוצות, שלב המכאניקה, וישאר בשלב הלא מזיק של הבדידים, ואז יתנדף לו מעצמו תוך זמן קצר.
צריך לא לתת לרגש או לגירוי השלילי לתקוע שורש, שלב הקבוצות הוא תקיעת שורש של הגירוי או הרגש השלילי, שלב הזרימה הוא שלב הצמיחה וההסתעפות. בשלב הקבוצות קשה לעקור את השורש, בשלב הזרימה יש כבר עץ שלם.
יחסית קל לעצור את התהליך בשלב שבין הבדידים לקבוצות, אז מדוע זה כה קשה? מדוע אנשים רבים כל כך נסחפים לשלב הקבוצות כל כך מהר?
ובכן כפי שנכתב קודם האשם תלוי במרכיב אחד ושמו הזדהות. ההזדהות של האדם עם הגירוי או הרגש השלילי, (לא להבדיל בינך לביניהם). ההזדהות משמשת כמאיץ שמכניס את הבדיד לתוך המערכת, מכפיל אותו בטור חשבוני עד שמגיע לשלב הקבוצות, ומשם ממשיך בתאוצה, עד שיגיע לזרימה אותה כבר אי אפשר להפסיק. כי אז הזרימה כבר מזינה את עצמה וממשיכה לנוע פרפטום מובילה.
כאמור, בשני המצבים, כדי שהאדם יעצור את הגירוי המאיים לחדור פנימה ולהפוך למעורבות רגשית (דינמיקה רגשית שלילית בתוך הרגשות), וגם כדי שלא יאפשר לרגש השלילי לצאת ולהפוך לויכוח או מריבה – עליו להפסיק את ההזדהות ולעצור אותו בשלב שבין הבדידים למכאניקה, כלומר בשליש מן הדרך. וכשנושא השליש, או השלושים אחוז, נכנס לתמונה, מגיעים לעקרון חתך הזהב.

חלק ה' – חתך הזהב

מאמר על חתך הזהב: http://www.israeldance.co.il/golden_section.htm

מה שנאמר עד כה, שהדרך למנוע מבדיד שלילי, להפוך לדינמיקה שלילית, היא לעצור אותו בשליש הדרך, לפני שהוא הופך מבדיד לקבוצה.
העצירה של התהליך בשליש מן הדרך מצייתת לעקרון עתיק ומרתק, עקרון הזהב, שנקרא גם:
חיתוך הזהב, או מלבן הזהב.
זוהי בעצם פרופורציה שמחלקת גוף, שטח או תהליך לשני חלקים לא שווים, כשאחד מקבל שליש והשני שני שליש. פרופורציה זו נקראת יחס הזהב.
חוקרים ומלומדים גילו כי יחס הזהב מופיע בהרבה מאד תופעות בטבע. ניתן לראות את יחס הזהב כאשר מסתכלים על מספר עלי הכותרת בפרח הורד. מתברר כי היחס בין סידור עלי כותרת של הפרח בשורה החיצונית הוא יחס הזהב ביחס לשורה שלפניה. אם נתבונן בצמח החמנייה נראה כי זרעי החמניה ערוכים במבנה עגול המקיים את יחס הזהב. כאשר נסתכל על המבנה הלולייני של קונכיות הנאוטילוס נמצא את יחס הזהב בין לוליין אחד למישנהו.ניתן לראות את יחס הזהב במעופו של הבז כלפי טרפו. הבז שהוא אחד מהעופות המהירים ביותר בעולם, נע במהירות עד כ-300 ק"מש. בשעת מעופו הוא צולל אל הטרף מבלי לגרוע את עיניו הארוחה שמצפה לו. זאת על ידי מעןף בצורת לולין לוגריתמי המציין את יחס הזהב בלוליינותו.ישנם ציורים בהם השתמשו הציירים במימדים המזכירים את יחס הזהב. דוגמא לכך ניתן לראות בציור "סקרמנט הסעודה האחרונה " של סלבדור דאלי המוצג בגלריה הלאומית בוושינגטון.מימדי הציור עומדים ביחס הזהב זה לזה.

גם בתחום המוזיקה טוענים כי הצלילים הנשמעים ערבים ביותר לאוזן האדם ( סקסטה מז'ורית וסקסטה מינורית)יוצרים מרווחים מוזיקליים המקיימים את יחס הזהב.
היוונים הקדמונים והמצרים הקדמונים התייחסו אל יחס הזהב כאל יחס אסתטי במיוחד, ולכן ניתן למצוא יחס זה במבנים מהעולם העתיק, כגון הפרתנון באתונה,

אחת הסיבות לתחושת היופי שמעניק יחס זה ניכרת במלבן הזהב, מלבן שהיחס בין צלעותיו הוא יחס הזהב.


כלומר, יחס הזהב הוא חלוקה של מלבן a  לשני חלקים לא שווים, שאחד מהם, בי הינו ביחס של שני שליש, והשני A   הוא ביחס של שליש.


אם נחתוך ממלבן זה את הריבוע B, החלק שיוותר מקיים אף הוא את יחס הזהב בין צלעותיו. חזרה הולכת ונשנית על פעולה זו יוצרת סדרה של מלבני זהב. ציור של רבע עיגול בכל אחד מהריבועים שהורדנו בתהליך זה יוצר קו עקום שקרוב מאוד בצורתו http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Yahas_zahav.pngלספירלה הלוגריתמית:
θ = (π/2log(φ)) × log r.

הספירלה מייצגת את יחס הזהב: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:FakeRealLogSpiral.png

יחס הזהב מופיע בעולם בתחומים שונים: בגאומטריה, בבוטניקה, בתצורות של גבישים, בסידור העלים סביב הגבעול, במיקום הזרעים בתפוח, באיצטרובל של אורן, בהיערכות זרעי החמנייה בתפרחת, בעלי הכותרת בוורד, בדגלי מדינות, בפנטגרם (עליו בעוד מספר משפטים), בקרני צבאים, בצורה הלוליינית של קונכיית הנאוטילוס:
   
ושל מוזיאון גוגנהיים:
                             
     מבחוץ.                                                                           מבפנים.

כיום נעשה שימוש במלבן הזהב באדריכלות. מספר בניינים מודרניים נבנו בעולם לפי פרופורצית יחס הזהב. למשל, היחס בין גובהו (152 מטר) ורוחבו (95 מטר) של בניין האו"ם בניו יורק הוא היחס 1.621 שקרוב מאוד לחתך הזהב.
חלוקת הזהב היא רק אחת משלוש חלוקות אפשריות. למעשה ניתן לחלק כל ציר, משטח ותנועה לשלושה  סוגים של חלוקות: א. חלוקה שתלטנית, ב. חלוקה דינמית וג. חלוקה סטאטית.
א. החלוקה השתלטנית היא זו כשלצד אחד יש יותר משבעים אחוז ולצד השני פחות משלושים אחוז.(ככל שהפערים בין השניים גדולים יותר כך צד אחד שולט יותר והשני יותר נשלט), הקוטב החלש נבלע על ידי הקוטב החזק.  אבל אם זה כבר עובר את השבעים אחוז, זה אף פעם לא מסתפק בזה ורוצה להגיע לבליעה מלאה של הקוטב החלש. עד שהוא נעלם בתוכו.
הסימבול שמאפיין את החלוקה השתלטנית הוא משולש הפוך, במקום שתהיה זרימה פנימית בין שני משולשים, משולש אחד, זה שפניו כלפי מעלה נמחק, ונותר רק המשולש השולט, זה שפניו כלפי מטה.
 


ב. החלוקה הסטאטית מורכבת משני חצאים שווים, שאחד בולם את השני, ויש כאן סטטוס קוו. אם זה פחות משני שליש ושליש, למשל חמישים חמישים, או אפילו ששים אחוז וארבעים אחוז – זהו יחס סטאטי, והארבעים אחוז בולם את הששים אחוז. תהליך זה מודגם על ידי הסימבול של מגן דויד, בו שני משולשים 'נוסעים לכיוון נוגדים', וכוח התנועה של האחד משמש ככוח בולם לשני.

(זהו מצב של דינמיקה שנתקעה. כל צד שואף לשלוט, אך נבלם על ידי הכוח המוכח של הזולת. זהו מצב רע מבחינת התחושה, כי כל צד מבשל בתוכו עוינות כבושה, וזעם על כי הדינמיקה השתלטנית נעצרה בחצי הדרך. זה המצב של המלחמה הקרה. או פסיביות אגרסיבית. מעל פני השטח, אין מלחמה, בפנים יש כעס עצור שמצפה לפתח ולהזדמנות).
ג. חלוקה דינמית, מורכבת משני חלקים, האחד שליש והשני שני שליש. זהו מצב של סינרגיה דינמית. צד אחד מסתפק בשליש של נפח טריטוריאלי, מה שמאפשר לשני לזרום, אבל לא להשתלט. מצב כזה מאפיין דיאלוג, וזרימה שיחתית. באופן אידאלי, בשיחה, צד אחד (הדובר, המשדר) מקבל שני שליש ואז משמיצה את שרצה להעביר הוא מעביר שליש אחד לשני והשני הופך למשדר והוא עצמו הופך לקולט. כאן אין עוינות, רק זרימה נמשכת כשהקוטב המוביל מתחלף כל פעם. יש כאן תקתוק בין השליש לשני שליש מה שיוצר מעין דינמו.  אם הסימבול שמאפיין חלוקה שתלטנית הוא משולש כשקודקודו כלפי מטה, והסימבול ליחסים סטטיים של מלחמה קרה, הוא מגן הדויד, הרי שהסימבול לדינמיקה סינרגית הוא הפטנרגם. תבנית שנמצאת בבסיסו של כל תפוח עץ.

הפנטגרם http://www.google.co.il/imgres?hl=iw&biw=1280&bih=676&tbm=isch&tbnid=_pLjHomBfpfrmM:&imgrefurl=http://pediawiki.walla.co.il/wiki/index.php%3Ftitle%3D%25D7%25A4%25D7%25A0%25D7%2598%25D7%2592%25D7%25A8%25D7%259D%26action%3Dedit%26section%3D12&docid=lH_VXsUqOWS8bM&imgurl=http://pediawiki.walla.co.il/wiki/images/commons/thumb/6/65/Pentagram_1.jpg/250px-Pentagram_1.jpg&w=250&h=257&ei=pUV5UPD7CeO_0QXGw4CIDw&zoom=1&iact=hc&vpx=2&vpy=147&dur=1273&hovh=205&hovw=200&tx=96&ty=91&sig=110116920467511078368&page=1&tbnh=144&tbnw=149&start=0&ndsp=24&ved=1t:429,r:5,s:0,i:81הוא אחת מהצורות הגאומטריות שבהן מתגלה באופן טבעי יחס הזהב. בפנטגרם מתחלקות הצלעות המרכיבות אותו למספר קטעי צלעות מאורכים שונים. היחס בין כל שני אורכים עוקבים שווה ליחס הזהב. כלומר, אם מסמנים את קטעי הצלעות בצבעים כמו בתמונה שלפנינו, מתקבל כי היחס בין הקטע האדום לקטע הכחול שווה ליחס הזהב, (הקטע הכחול מהווה שני שליש מאורכו של הקטע האדום), כמו גם היחס בין הקטע הכחול לירוק, והיחס בין הקטע הירוק לסגול.
אפשר לראות את הנאמר כאן גם באופן סכמטי, על ציר אחד. למעשה כל משטח מרוכב באופן סכמטי מציר, שבצד אחד שלו מצוי קוטב A ובצד שני קוטב B ;
-אם הציר נחתך בדיוק באמצע, יש שיווין  בין A ל-B – יש כאן יחס סטאטי; צד אחד בולם את הצד השני ואין דינמיקה פנימית ואין דינמיקה חיצונית.
אם המרחק ביניהם נעצר בשליש המרחק, זהו יחס דינמי. כי יש איפשור  של זרימה
-אם המרחק בין A לB ארוך מאוד בקצה אחד, וקצר מאוד בצד השני, זו השתלטות של הצד הארוך על הצד הקצר. יש דינמיקה חיצונית, הצד הארוך נע החוצה, אך אין דינמיקה פנימית, כי קוטב אחד בלע את הקוטב השני.
הבעיה אצלנו שאנו דור שלא יודע להחזיק את המקל בשתי הקצוות. עם שני קטבים פעילים. בדרך כלל קוטב אחד נלחם בשני, ומנסה לבלוע אותו. או לפחות לשלוט עליו. הדינמיקה – עוברת דרך אחיזת שני הקטבים, זה של היאנג, וזה של היינג, בעת ובעונה אחת, וברגע שבן אדם מצליח לאחוז בשני הקצוות, נפתח לו שער לרמה הבאה.
הגירוי השלילי בדרך פנימה, והרגש השלילי בדרך החוצה – שניהם מאיימים להפוך לדינמיקות שליליות. על האדם לשאוף לא רק לעצור את הדינמיקה השלילית, אלא לתרגם אותה לדינמיקה חיובית, תוך שימוש באנרגיה של הדינמיקה השלילית. בנקודת העצירה של חתך הזהב  הוא יכול להפוך את תהליך שלילי לחיובי. רק בנקודת המפגש  של חתך הזהב, ניתן להפוך את הדינמיקה משלילית לחיובית. דהיינו, לשנות את כיוון הזרימה.
עצירה בשליש מן הדרך תיגרום לאנרגיה של שני השליש הנותרים להישפך בחזרה אלינו, ואז נוכל לכוון אותה לכיוון של דינמיקה חיובית. כלומר העצירה בשליש הדרך, לא רק בולמת את התהליך השלילי, אלא מאפשרת מהפך, היא  לוכדת את האנרגיה הריגשית ומתמירה אותה משלילית לחיובית.
אם אדם עוצר הבעה של רגש שלילי, בשלושים אחוז מן העוצמה הריגשית, (בשלב המעבר בין בדידים למכאניקה)-  יתר שני השליש, חוזרים למערכת ומחזקים אותה בחיוניות ריגשית.
אותו הדבר לגבי הגירוי הריגשי בדרך פנימה, אם אדם עוצר את התהליך של המעורבות הריגשית בשליש מן הדרך פנימה (בשלב הבדידים), על ידי הפעלת מערכות הגנה ובלימה, הוא נעשה אדון של האנרגיות השליליות, שהופכות ממינוס לפלוס, ועתה במקום לחדור למערכת הן מטעינות את החלקים הגבוהים.
כלומר ישנן שתי סיבות מדוע לעצור תהליך בשני שליש מן הדרך:
סיבה אלף: לעצור התפתחות של דינמיקה שלילית
סיבה בית: להפוך תהליך שלילי לחיובי, ההיפוך יכול להתבצע רק במיקום של חתך הזהב, במעבר בין בדידים למכניקה.
לסיכום:
אז מה נאמר כאן?  יחס הזהב בניהול רגשות שליליים, אומר כי על האדם התודעתי לעצור את הרגש השלילי והגירוי השלילי בשליש הדרך ולהתמיר את האנרגיות הרגשיות השליליות לספירלה חיובית, ספירלת צמיחה. שני השליש של האנרגיה שהייתה יכולה להפוך לשלילית -מתועלים לשם צמיחה פנימית של האדם.
—-
גבריאל רעם
3.9.2007

***
נספח: דינמיקה פנימית
במאמר דובר על חלוקת חתך הזהב במעבר של משהו פנימה ושל משהו פנימי החוצה. אך חלוקה דינמית (חלוקת חתך הזהב) יכולה וצריכה להתרחש גם ובעיקר, בתוך האדם עצמו.
חלוקה של שני שליש ניקבי ושליש זיכרי, פותחת את המערכת לזרימה. השאיפה אמורה להיות שהמערכת של האדם תהיה פתוחה לזרימה, לדינמיקה, לאנרגיה שתעבור בכל הרמות. אך ברגע שברמה מסויימת, ישנה טעינת יתר זיכרית, כלומר יותר משליש יאנג, הזרימה נעצרת. ויש חסימה באותה הרמה. טעינת יתר זיכרית יוצרת כיווץ באותו אזור במערכת.
כאן, בכדור הארץ, ובגוף האדם – החוק הוא חוק ניקבי. הכל זורם. וכדי שהכל יזרום צריך שהרוב יהיה חלל והרוב יהיה נוזלים כל אלה הינם מרכיבים נשיים יינג. ברגע שהאיזון יופר, כל הצמיחה והזרימה יעצרו.
הנקבה מאפשרת על ידי הענקת חלל והזכר דוחף ומאיץ. מערכת דינמית טובה עובדת על שני שליש איפשר של אנרגיה וחיוניות פלנטרית וקוסמית, ושליש דחיפה של המערכת כדי להגיע לשלב הבא. לתחנה הבאה
הסידור כאן הוא שהיקום מעניק אנרגיות וחיות, אבל כדי שהן תיזרומנה, צריך איפשור, ואיפשור וחלל הן ערכים נקביים. יחס של שני שליש קוטב ניקבי ושליש קוטב זיכרי, מאפשר זרימה ודינמיקה. האיזון הקיים במערכת העיצבית\ ריגשית, דם, חשיבה – אמור להיות שני שליש קוטב ניקבי ושליש קוטב זיכרי, אך הזכר רוצה לשלוט, והוא רוצה לא שני שליש, אלא כמה שיותר.
המצב הקיים הוא כזה שבכל הרמות במערכת האנושית הקוטב הזיכרי הגיע לתשעים אחוז של שליטה, והטעינה הניקבית חלשה מאוד. פורפורציה כזו בין הקטבים יוצרת חסימה והפרעה בזרימה, הכל מכווץ ודוחף החוצה. טעינה גברית סוגרת את החלל הפנימי ברמה האמורה, כי הכל עסוק בלדחוף החוצה, ואילו הטעינה הנשית, מרפה, פותחת ומאפשרת חלל דרכו זרימה תתרחש.
היות ורוב המערכות הפנימיות בבני אדם עובדות על טעינה בה הקוטב הזיכרי טעון ומחוזק על חשבון הקוטב הניקבי –  המערכת פונה החוצה ולא פנימה, ואז מתקיימות אינטרקאציות רבות בין בני אדם בעלי מערכות חסומות, אבל אינטאקציה בתוך האדם, בתוכו. ואם בתוך האדם אין זרימה, משהו שמחיה – אז אין בפנים חיים ולבלוב, והכל סתום, חנוק ותפוס במאמץ גדול המופנה כלפי חוץ, וסגור כלפי פנים.
לסיכום: כדי ליצור דינמיקה פנימית צריכה להיות זיקה פנימית בין שני הקטבים. ורק זיקה  ביחס של שני שליש  ניקבי ושליש זיכרי, מאפשרת זרימה ודינמיקה פנימית. 

 

גם בתחום המוזיקה טוענים כי הצלילים הנשמעים ערבים ביותר לאוזן האדם ( סקסטה מז'ורית וסקסטה מינורית)יוצרים מרווחים מוזיקליים המקיימים את יחס הזהב.
היוונים הקדמונים והמצרים הקדמונים התייחסו אל יחס הזהב כאל יחס אסתטי במיוחד, ולכן ניתן למצוא יחס זה במבנים מהעולם העתיק, כגון הפרתנון באתונה,

אחת הסיבות לתחושת היופי שמעניק יחס זה ניכרת במלבן הזהב, מלבן שהיחס בין צלעותיו הוא יחס הזהב.


כלומר, יחס הזהב הוא חלוקה של מלבן a  לשני חלקים לא שווים, שאחד מהם, בי הינו ביחס של שני שליש, והשני A   הוא ביחס של שליש.
אם נחתוך ממלבן זה את הריבוע B, החלק שיוותר מקיים אף הוא את יחס הזהב בין צלעותיו. חזרה הולכת ונשנית על פעולה זו יוצרת סדרה של מלבני זהב. ציור של רבע עיגול בכל אחד מהריבועים שהורדנו בתהליך זה יוצר קו עקום שקרוב מאוד בצורתו לספירלה הלוגריתמית:
θ = (π/2log(φ)) × log r.

הספירלה מייצגת את יחס הזהב: יחס הזהב מופיע בעולם בתחומים שונים: בגאומטריה, בבוטניקה, בתצורות של גבישים, בסידור העלים סביב הגבעול, במיקום הזרעים בתפוח, באיצטרובל של אורן, בהיערכות זרעי החמנייה בתפרחת, בעלי הכותרת בוורד, בדגלי מדינות, בפנטגרם (עליו בעוד מספר משפטים), בקרני צבאים, בצורה הלוליינית של קונכיית הנאוטילוס:
   
ושל מוזיאון גוגנהיים:
                             
     מבחוץ.                                                                           מבפנים.

כיום נעשה שימוש במלבן הזהב באדריכלות. מספר בניינים מודרניים נבנו בעולם לפי פרופורצית יחס הזהב. למשל, היחס בין גובהו (152 מטר) ורוחבו (95 מטר) של בניין האו"ם בניו יורק הוא היחס 1.621 שקרוב מאוד לחתך הזהב.
חלוקת הזהב היא רק אחת משלוש חלוקות אפשריות. למעשה ניתן לחלק כל ציר, משטח ותנועה לשלושה  סוגים של חלוקות: א. חלוקה שתלטנית, ב. חלוקה דינמית וג. חלוקה סטאטית.
א. החלוקה השתלטנית היא זו כשלצד אחד יש יותר משבעים אחוז ולצד השני פחות משלושים אחוז.(ככל שהפערים בין השניים גדולים יותר כך צד אחד שולט יותר והשני יותר נשלט), הקוטב החלש נבלע על ידי הקוטב החזק.  אבל אם זה כבר עובר את השבעים אחוז, זה אף פעם לא מסתפק בזה ורוצה להגיע לבליעה מלאה של הקוטב החלש. עד שהוא נעלם בתוכו.
הסימבול שמאפיין את החלוקה השתלטנית הוא משולש הפוך, במקום שתהיה זרימה פנימית בין שני משולשים, משולש אחד, זה שפניו כלפי מעלה נמחק, ונותר רק המשולש השולט, זה שפניו כלפי מטה.
 


ב. החלוקה הסטאטית מורכבת משני חצאים שווים, שאחד בולם את השני, ויש כאן סטטוס קוו. אם זה פחות משני שליש ושליש, למשל חמישים חמישים, או אפילו ששים אחוז וארבעים אחוז – זהו יחס סטאטי, והארבעים אחוז בולם את הששים אחוז. תהליך זה מודגם על ידי הסימבול של מגן דויד, בו שני משולשים 'נוסעים לכיוון נוגדים', וכוח התנועה של האחד משמש ככוח בולם לשני.

(זהו מצב של דינמיקה שנתקעה. כל צד שואף לשלוט, אך נבלם על ידי הכוח המוכח של הזולת. זהו מצב רע מבחינת התחושה, כי כל צד מבשל בתוכו עוינות כבושה, וזעם על כי הדינמיקה השתלטנית נעצרה בחצי הדרך. זה המצב של המלחמה הקרה. או פסיביות אגרסיבית. מעל פני השטח, אין מלחמה, בפנים יש כעס עצור שמצפה לפתח ולהזדמנות).
ג. חלוקה דינמית, מורכבת משני חלקים, האחד שליש והשני שני שליש. זהו מצב של סינרגיה דינמית. צד אחד מסתפק בשליש של נפח טריטוריאלי, מה שמאפשר לשני לזרום, אבל לא להשתלט. מצב כזה מאפיין דיאלוג, וזרימה שיחתית. באופן אידאלי, בשיחה, צד אחד (הדובר, המשדר) מקבל שני שליש ואז משמיצה את שרצה להעביר הוא מעביר שליש אחד לשני והשני הופך למשדר והוא עצמו הופך לקולט. כאן אין עוינות, רק זרימה נמשכת כשהקוטב המוביל מתחלף כל פעם. יש כאן תקתוק בין השליש לשני שליש מה שיוצר מעין דינמו.  אם הסימבול שמאפיין חלוקה שתלטנית הוא משולש כשקודקודו כלפי מטה, והסימבול ליחסים סטטיים של מלחמה קרה, הוא מגן הדויד, הרי שהסימבול לדינמיקה סינרגית הוא הפטנרגם. תבנית שנמצאת בבסיסו של כל תפוח עץ.

הפנטגרם הוא אחת מהצורות הגאומטריות שבהן מתגלה באופן טבעי יחס הזהב. בפנטגרם מתחלקות הצלעות המרכיבות אותו למספר קטעי צלעות מאורכים שונים. היחס בין כל שני אורכים עוקבים שווה ליחס הזהב. כלומר, אם מסמנים את קטעי הצלעות בצבעים כמו בתמונה שלפנינו, מתקבל כי היחס בין הקטע האדום לקטע הכחול שווה ליחס הזהב, (הקטע הכחול מהווה שני שליש מאורכו של הקטע האדום), כמו גם היחס בין הקטע הכחול לירוק, והיחס בין הקטע הירוק לסגול.
אפשר לראות את הנאמר כאן גם באופן סכמטי, על ציר אחד. למעשה כל משטח מרוכב באופן סכמטי מציר, שבצד אחד שלו מצוי קוטב A ובצד שני קוטב B ;
-אם הציר נחתך בדיוק באמצע, יש שיווין  בין A ל-B – יש כאן יחס סטאטי; צד אחד בולם את הצד השני ואין דינמיקה פנימית ואין דינמיקה חיצונית.
אם המרחק ביניהם נעצר בשליש המרחק, זהו יחס דינמי. כי יש איפשור  של זרימה
-אם המרחק בין A לB ארוך מאוד בקצה אחד, וקצר מאוד בצד השני, זו השתלטות של הצד הארוך על הצד הקצר. יש דינמיקה חיצונית, הצד הארוך נע החוצה, אך אין דינמיקה פנימית, כי קוטב אחד בלע את הקוטב השני.
הבעיה אצלנו שאנו דור שלא יודע להחזיק את המקל בשתי הקצוות. עם שני קטבים פעילים. בדרך כלל קוטב אחד נלחם בשני, ומנסה לבלוע אותו. או לפחות לשלוט עליו. הדינמיקה – עוברת דרך אחיזת שני הקטבים, זה של היאנג, וזה של היינג, בעת ובעונה אחת, וברגע שבן אדם מצליח לאחוז בשני הקצוות, נפתח לו שער לרמה הבאה.
הגירוי השלילי בדרך פנימה, והרגש השלילי בדרך החוצה – שניהם מאיימים להפוך לדינמיקות שליליות. על האדם לשאוף לא רק לעצור את הדינמיקה השלילית, אלא לתרגם אותה לדינמיקה חיובית, תוך שימוש באנרגיה של הדינמיקה השלילית. בנקודת העצירה של חתך הזהב  הוא יכול להפוך את תהליך שלילי לחיובי. רק בנקודת המפגש  של חתך הזהב, ניתן להפוך את הדינמיקה משלילית לחיובית. דהיינו, לשנות את כיוון הזרימה.
עצירה בשליש מן הדרך תיגרום לאנרגיה של שני השליש הנותרים להישפך בחזרה אלינו, ואז נוכל לכוון אותה לכיוון של דינמיקה חיובית. כלומר העצירה בשליש הדרך, לא רק בולמת את התהליך השלילי, אלא מאפשרת מהפך, היא  לוכדת את האנרגיה הריגשית ומתמירה אותה משלילית לחיובית.
אם אדם עוצר הבעה של רגש שלילי, בשלושים אחוז מן העוצמה הריגשית, (בשלב המעבר בין בדידים למכאניקה)-  יתר שני השליש, חוזרים למערכת ומחזקים אותה בחיוניות ריגשית.
אותו הדבר לגבי הגירוי הריגשי בדרך פנימה, אם אדם עוצר את התהליך של המעורבות הריגשית בשליש מן הדרך פנימה (בשלב הבדידים), על ידי הפעלת מערכות הגנה ובלימה, הוא נעשה אדון של האנרגיות השליליות, שהופכות ממינוס לפלוס, ועתה במקום לחדור למערכת הן מטעינות את החלקים הגבוהים.
כלומר ישנן שתי סיבות מדוע לעצור תהליך בשני שליש מן הדרך:
סיבה אלף: לעצור התפתחות של דינמיקה שלילית
סיבה בית: להפוך תהליך שלילי לחיובי, ההיפוך יכול להתבצע רק במיקום של חתך הזהב, במעבר בין בדידים למכניקה.
לסיכום:
אז מה נאמר כאן?  יחס הזהב בניהול רגשות שליליים, אומר כי על האדם התודעתי לעצור את הרגש השלילי והגירוי השלילי בשליש הדרך ולהתמיר את האנרגיות הרגשיות השליליות לספירלה חיובית, ספירלת צמיחה. שני השליש של האנרגיה שהייתה יכולה להפוך לשלילית -מתועלים לשם צמיחה פנימית של האדם.
—-
גבריאל רעם
3.9.2007

***
 

הזדהות רגשית

The demon of worldly desires is always seeking chances to deceive the mind. If a vampire lives in your room and you wish to have a peaceful sleep, you must first chase it out.

Buddha (B.C. 568-488)

         

כשבאים ומספרים לנו על דבר מה טוב שקרה למישהו קרוב, או משהו רע שקרה לו – מן הסתם נחוש רגשות של צער או שמחה. אך אין להשוות את זה למה שאנו חשים כשהדבר הטוב או הלא טוב – קורה לנו. זה לא שזה יותר אינטנסיבי, זה אחר. זה טוטלי, ממלא את כולנו, זו הזדהות. עד כמה שנגיד שאנו מזדהים עם מישהו, הזדהות זה רק עם עצמנו, עם הכאב והשמחה האישיים שלנו.
ומה זו ההזדהות הזו? לא פחות מאשר ללכת לאיבוד באופרת הסבון האישית שלנו. ההזדהות היא נקיטת גישה סובייקטיבית כלפי מה שקורה לי. ובחינת כל דבר מן הזוית של: יגרום לי לסבל או להנאה, יחמיא לי או יכפיש אותי. וזו לא סתם בחינה, זו מעורבות טוטאלית: הצלחנו? השמים נגעו בנו, לא הצלחנו? אנו בשאול תחתיות. אין מרחק, אין פרספקטיבה. כל מה שקורה לנו בתחום הרגש – מערב אותנו עד הסוף; מאושרים עד אופוריה –  עם כל דבר טוב שקורה לנו, מדוכאים עד עפר – עם כל דבר רע. זו הזדהות רגשית.
הבעיה הגדולה שיש להרבה אנשים עם רגשותיהם, המפריעה למצבים רוחניים – היא שהם מזדהים עם רגשותיהם ואז הם חושבים שהרגשות שלהם זה הם, אולם אין זה נכון, הם נכבשו על-ידי הרגשות שלהם וזה הכל. רוב האנשים אינם מודעים לגמרי לרגשות שלהם.
כל דבר אנו הרי – לוקחים כל כך אישי, מזדהים עם כל פגיעה ועלבון, העולם נחרב עם כל ביקורת שמוטחת בנו.
אולי מוזר לקרוא את זה, אבל אנחנו קרובים מידי לעצמנו, שמים את רגשותינו ואת שקורה להם במרכז כל הזמן ולא נותנים לדברים להיות, מבלי שהרגשות שלנו יהיו העצם המרכזי שלהם .
אצל ילד זה נורמלי, הוא לא יודע שיש גם אנשים אחרים ושגם להם יש רגשות. הוא לא יודע שהוא לא מרכז העולם. אבל מבוגרים רבים מתבגרים כלפי חוץ, אך ברמת הרגש שומרים על אותה גישה של הזדהות רגשית עם כל סבל ואושר.
הקוטביות הבלתי מתפשרת הזו: שאחוש רק טוב רגשית ואברח מכל מה שעושה לי לא טוב רגשית – היא שטחית ומרחיקה אותנו מן האמת של עצמנו.
וכך אנו מחמיצים את המפגש עם ההוויה הפנימית שלנו ושל הדברים עצמם.
ההזדהות הזו  גוזלת את החוויה בדבר ההוויה מן החיים הפנימיים שלנו. וכך ההזדהות הזו עם קוטב רגשי אחד והבריחה מלאת האימה מן הקוטב של הסבל והכאב – כולאים אותנו בשלב האינפנטילי מבחינה רגשית.
כל עבודה של האדם על עצמו ועם עצמו – אמורה להתחיל בנסיון ליצור איזשהו מרחק מן ההזדהות  הרגשית הזו. ככל שהמרחק גדל, כך נוצר מרווח שבתוכו ההוויה הפנימית יכולה להתעורר, לצמוח ולהגיע לבשלות שמביאה לרמת תודעה ערנית.
האדם לא יכול לעשות כלום לגבי הצמיחה הרוחנית שלו, הוא יכול רק לא להפריע, וזה מתחיל בהפחתה של עוצמת ותכיפות ההזדהות הרגשית.
ועל כן כה חשובה ההפרדה הזו בין הילד הבראשיתי – הרוצה רק הנאה וכיף והבוכה עם כל כאב – ובין האמת של הדברים שיכולה רק להתרחש אם לא מפריעים לה, אם נותנים לה מרווח ריק, נקי מן הלחץ והשיחוד והקוטביות של הזווית האישית.
לצמיחה של ההוויה הפנימית – סיכוי רב יותר אם האדם יפסיק להפריע לחיים, על ידי ההזדהות המתמדת הזו עם: 'יטוב לי לא טוב לי'. 
ההוויה מתרחשת לא על ידי משהו שהאדם עושה אלא על ידי משהו שנעשה דרכו וכל מה שהאדם יכול לעשות כדי שזה יקרה זה לזוז מהדרך; וכדי לזוז, עליו להפסיק להזדהות כל כך עם העליות והמורדות של רגשותיו. כל 'דאון' – קובר אותו, כל 'אפ' – כאילו זכה בפיס. (די, זה סך הכל החיים הקטנים שלך, לא יכול להיות שפסיק קטן כמוך יכול לעשות כל כך הרבה רעש ביקום כל כך גדול וחסר מודעות לכל טריליוני הפסיקים הקטנים שבאים והולכים במהירות שאי אפשר לתאר אותה בכלל).

שני סיפורי זן על דמונים רגשיים:
עלבון:
סו דונג פו, משורר גדול בתקופת סונג, היה בודהיסט אדוק, חברו הטוב פו יינג, היה מורה זן. מנזר הזן שלו היה על הגדה המערבית של הנהר הינגצה, ביתו של סו דונג פו היה על הגדה המזרחית
יום אחד ביקר סו דונג פו בבית ידידו, אך זה לא היה שם. חיכה לו סו זמן מה, ומשהחל להשתעמם שרבט מספר מילים על דף נייר, לבסוף  חתם: "סו דונג פו, הבודהיסט הגדול, שאין להניעו, אף לא בכוחן של שמונה הרוחות השמיימיות".
משבושש ידידו לבוא, חזר סו לביתו.
כשחזר פו יינג לביתו, מצא את הנייר, קרא אותו והוסיף את הדברים הבאים: "זבל! מה שכתבת אינו טוב מנפיחה," ושלח את הנייר אל סו.
כשקרא סו את הכתוב, רתח מזעם, ירד בסירה, חצה את הנהר ומיהר אל המנזר. הוא תפס בזרועו של פו יינג וקרא, "באיזו זכות ביזית אותי בצורה כזו? האין אני בודהיסט מסור? איך  יכולת להיות עיוור כל כך, אחרי שנים כה רבות שאתה מכיר אותי?"
פו יינג התבונן בו בשקט זמן מה, ואז חייך ואמר: "סו דונג פו, הבודהיסט הגדול, הטוען שאף שמונה הרוחות השמיימיות לא יוכלו להניעו, נסחף הלום מעבר לנהר בכוחה של נשיפה קטנה שיצאה מעכוזי!"

גאווה:
גואו דזה אי, היה ראש ממשלה בתקופת טאנג, הוא היה בודהיסט נלהב, ולמד בענווה אצל מורה זן מפורסם. יחסי קירבה היו בין השניים, ולא היה צורך במילות נימוסין בינהם.
יום אחד, ערך ראש הממשלה את ביקורו היומי אצל המורה ושאל אותו: "מורי, איך מסביר הבודהיזם גאווה?"
בשומעו זאת, הכחילו פתאום פני המורה, ובנימה של בוד עמוק אמר לראש הממשלה: "על מה אתה מדבר, ראש כרוב שכמוך?"
ראש הממשלה נדהם מהתגובה הבלתי צפויה וכעס גדול עלה בו.
אז חייך המורה ואמר: "ראש הממשלה, זאת גאווה!"


 

על קוטביות רגשית

                                                                                                אמוציות בשליטה.
 

חלק א': רמת הקיום
כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הרגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.
למעשה רובנו חי את רוב חייו הרגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'.
כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת.
'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. או בעצם להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. מסננים אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. (ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, בחלק כ"ב: "טעויות ניווט בדרך אל האושר").
החיים הללו הם לא מאוזנים, וסובבים סביב האגו, מולך האגו, שיהיה מבסוט. ולא משנה שחיינו נוטים לצד אחד, סובייקטיביים, לא הולכים לשום מקום, כי אנו תקועים על הזמן בצד, בצד זה או אחר.
אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.
השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם.
על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת. עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה.
כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם.
עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל שייכים לשני המצבים של מזג האויר: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.
ושני הרגשות ביניהם אנו מטלטלים רוב הזמן, הם רגשות של הנאה וכאב. או הנאה וסבל.
מה שמהותי זה לאן האדם הולך ומה חי בו? מה שמוביל לשלישי והוא החשוב מכולם:
מי אתה ברמת ההוויה שלך, מהי הישות שלך. האם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה רגשית, אבודה וריקנית?

חלק ב': רמה הגותית (תודעתית):
כששואלים אדם מה אתה רוצה בחיים. התשובה בדרך כלל מסתובבת סביב 'קוטב הטוב'. רוב בני האדם רוצים שיהיה להם טוב כמה שיותר. ושיהיה להם רע כמה שפחות. במלים פשוטות: להיות מאושר. וזה נשמע מאוד הגיוני. הגיוני, אך סותר את עקרונות החיים. החיים בנויים על מתח בינקוטבי, למשל גבר ואישה, יום ולילה, ערות ושינה, נעורים וזקנה, כיווץ והרפיה, כניסה ויציאה. למעשה החיים בנויים על זה. בתא יש טעינה חיובית, שלילית ונייטרלית. השריר מתכווץ ומתרפה. האוויר נכנס ויוצא. וכו'. ורק כשזה מגיע לתחום הפסיכולוגיה של האדם, הוא רוצה רק קוטב אחד, קוטב ההנאה.
ברגע שמבטלים קוטב אחד, האדם נחלש. הקשר נחלש. ברגע שבן זוג אחד משתלט על השני, ולשני אין משקל ונפח ביחסים, היחסים נגמרים. אך זה קשה להחזיק מתח בינקוטבי. זה גורם לחוסר נעימות, למתח, הם מתנגשים האחד בשני, סותרים האחד את השני. אך כל עוד לא תימצא סינרגיה בניהם – הגוף או המערכת לא יוכלו לתפקד ולבסוף יתפרקו.
בריב בין בני זוג נהוג לראות בו את הקוטב המנוגד לקוטב האהבה. הריב מפרק את הצד השלילי ביחסים ומוציא אותו החוצה. ועם הוא נעשה בלי פוגענות חזקה במיוחד, מה שנשאר זה קוטב האהבה. אך זה יכול להראות כי לשניים אין יכולת להכיל את הקוטב המנוגד והם מנסים לפרק אותו. החוכמה היא לחיות עם קטבים, להכיל את שניהם. ולא להיפטר מן האחד. היכולת להגיד דברים שליליים שייך לתחום אחר לחלוטין, ברגע שאדם מוותר על ניגוד הוא ניפטר ממנו. זה כמו הסיפור על הבעל שלא יכול לישון כל הלילה ואישתו אומרת לו: מה קרה? אז הוא עונה: אני חייב כסף למנהל הבנק. היא מצלצלת באמצע הלילה למנהל הבנק ואומרת לו: הוא לא יכול להחזיר לך את הכסף, בעלה אומר לה: מה עשית?
והיא עונה לו: פתרתי את הבעיה, עכשיו זה בעיה שלו, הוא לא ישן בלילה. עתה הם נותרו עם קוטב השינה, ונפטרו מקוטב הבעיה, שעברה עתה למנהל הבנק. הנקודה היא שברגע שאתה אומר את זה למישהו אתה בעצם מעביר את הבעיה אליו ואתה כבר לא מתמודד עם אותו קוטב.
החוכמה היא לחיות עם מתח הניגודים שבין הקטבים. וככל שאדם חי עם מתח קוטבי יותר חזק ועם כמה שיותר ניגודים זה רק מחזק אותו. ניגוד בין מה שבו לבין מה שמחוץ לו – מחליש. ניגוד, כששני הניגודים קיימים בתוך האדם והוא יכול להכיל את שניהם, רק מחזק.
אנו בורחים מקונפליקטים פנימיים, או לא יודעים להתמודד עמם. הקונפליקט הפנימי הוא מכון כושר פנימי, בו מעלים את סף הסיבולת לב ריאה הפסיכולוגיים שלנו. הדואליות הפנימית, הסתירה, הפרדוקס – הם סם החיים ברמה הגבוהה שלהם.
ברגע שאנו מפנימים קונפליקט ומנסים לחיות עם הסתירה הפנימית, הוא כבר לא קונפליקט, הוא כבר מתח פנימי, למשל, ניקח בן אדם שצריך להחליט אם בן אדם מסוים, יכנס לאיזה סיכון של החיים שלו. האם אני מסכן את החיים שלו או לא מסכן את החיים שלו. זה קונפליקט שהוא גדול מידי עבורי, אני לא אעמוד בזה וגם אתה לא תעמוד בזה. אבל אם ניקח רופא שצריך להחליט בתוקף העבודה שלו אם בן אדם ניכנס לניתוח או לא הוא מסוגל להכיל את זה. אם בן אדם מת במהלך הניתוח, הוא יכיל את הקונפליקט שההחלטה שלו גרמה למוות.
זה נכון שזאת העבודה שלו, אבל באיזה שהוא מקום בתודעה שלו יש לו את היכולת להכיל את הקונפליקט, הוא יכול לחיות עם זה. אדם אחר לא יכול לחיות עם זה. הקונפליקט הזה יהרוס אותו.
אז, צריך ללמוד לחיות עם הקונפליקטים בצורה כזאת, שזה כבר לא מפריע לך.
עכשיו, ברגע שזה לא מפריע לך זה מחזק אותך. רב האנשים, אין להם מתח פנימי, הם שטוחים.
הם ריקים. אחת הסיבות שאדם מתרוקן היא שהוא ניפטר מקוטב אחד. מה שנותן לך כוח זאת היכולת להכיל ניגודים. ברגע שיש התנגשות בין קוטב חיובי לשלילי נוצר מתח חשמלי. המתח החשמלי הזה כבר לא קיים, וזאת בעצם מהות הכוח, היכולת להכיל ניגודים. למעשה, אלה החיים. המפגש בין זרעון לבין ביצית יוצר מטען חשמלי שהוא בעצם ההתחלה של החיים, עכשיו מטען חשמלי הוא מטען חשמלי חיובי. למשל יש לי דוגמה הפוכה, ברגע שאתה מפריד בין קטבים נוצר בעצם משהו שלילי, למשל בפצצת אטום הפרידו בין קטבים חיובי ושלילי ברמה הסאב-אטומית. אז אפשר להגיד שבאיזשהו מקום כשאתה מאחד בין שני קטבים, אתה בורא עולם. אתה מחריב עולם. אבל אתה מבין, כדי לברוא עולם אתה צריך להחזיק ניגודים: שנאה ואהבה, משיכה ודחייה. באיזה שהוא מקום הרחבת התודעה והעוצמה הנפשית נבנית  ממספר הניגודים ומרמות הניגודים, שיש ביכולתך להכיל במצב נתון. עכשיו שאיפה לאושר, מעצם טבעה מבטלת קוטב, קוטב הכאב קוטב הסבל, קוטב הכיעור.
כדי לא ליפול תחת קוטב כזה או אחר, ולתת לשניהם להיות להתעלות מעליהם, ואפשר גם להגיד כי היכולת להכיל שני קטבים נוגדים במצב נתון, נותנת לך את היכולת להתעלות ולהגיע לרמה שמעל לשניהם.
הקוטב השלילי מפריע לנו, ושניהם יחד יוצרים דיסהרמוניה – רק אם אנו שוכנים ברמה שלכם, אם מרכז הכובד של אדם מצוי  ברמה שמעל הניגודים, הניגודים לא יכולים לנשוך אותו.
כשאדם מתעלה מעל לרמה בה הוא מצוי, הוא שומע רעש מלמטה, אבל הוא רק נושך ברגליים, הוא לא מגיע לבטן. הוא לא מגיע ללב.
רב האנשים מקורקעים באותה הרמה רב הזמן. והסיבה, בין היתר, היא  אי יכולתם להכיל את הקוטב השלילי. 
אי היכולת להכיל את הקוטב השלילי נובעת מן האובססיה שלנו עם אושר מידי ותמידי. עם זאת, אין הדבר אומר שבן אדם צריך לסבול, זה אומר שהוא צריך להרחיב את מרחבי ההוויה והתודעה שלו כדי שיהיו שם שני קונפליקטים בעת ובעונה אחת. ואז הוא הופך לאנדרוגנוס רוחני. להיות אנדרוגני זה להיות גם זכר וגם נקבה.
הרמה הגבוהה ביותר של האדם, היא הרמה שבהגיעו אליה יש לו יכולת להפרות את עצמו.
 

הדחקות רגשיות

 

חלק מס. 1 – הדחקה ברמה החברתית:
ובתחילה, תיאור מקרה: בסקר שנערך במדינה כלשהי בחודש ספטמבר 2003 נשאלו תושבי המדינה (על פי מדגם כמובן) לגבי שביעות הרצון ותחושת האושר שלהם מחייהם. והתשובה הייתה שבסביבות 83% מתושבי המדינה מרוצים מאוד ואף מאושרים מחייהם. ועתה לשאלה: מיהם תושבי אותה מדינה? האם ארצות הברית או צרפת, בעלות איכות החיים הגבוהה? אולי ארץ אחרת באירופה בה שורר שקט, גבולות פתוחים וגם איכות חיים גבוהה. ובכן המדינה היא ישראל.
וזה מעלה כמה סימני שאלה. ובעיקר אחד: הכיצד? איך זה שעם כל כך לחוץ, אגרסיבי, לא  מפרגן, סובל מאוברדראפט תמידי, מאיכות חיים לא גבוהה יחסית, שיש בה כל כך הרבה אנשים שחיים מתחת לקו העוני, שמצב החינוך בה הוא מן הגרועים בעולם, הכלכלה קורסת, כל הזמן אנשים מתפוצצים בבתי קפה ואוטובוסים. תרבות הדיון אצלנו היא כזו, ששני אנשים לא יכולים להסכים ביניהם על דבר אחד. ובעיקר הכוחנות היא ששולטת על תרבות השיחה בינינו. איך זה יכול להיות? אך האמת היא שכשמתבוננים בישראלים, הם נראים מבסוטים. אתה שואל מישהו מה נשמע? איך החיים? והוא עונה – מה רע? הכל טוב! אתה רואה את הישראלים מתנהלים להם ברחוב או במסעדה וחיוך לא קטן של זחיחות מונח על פניהם. ובשיחות של כמה חברה בבית קפה, בפאב, או ביום שישי בערב אצל חברים – שומעים צהלות צחוק רמות. וכללית נראה שאף אחד לא יקלקל לנו את הזכות להרגיש הכי על הכיפק בעולם.
אז מה כאן קורה? האם מגיע לישראלים צל"ש, או דווקא אות לגנאי.
הרי לאור התיאור שפתח מלים אלו, כל אדם בר דעת ורגיש ולא במידה מועטה, יגיד: כאן אני לא רוצה לגדל את הילדים שלי. מקום בו ההמוניות וגסות הרוח שולטות בכיפה. והתחשבות בזולת הן מלים נרדפות ללהיות פראייר – הוא מקום לא טוב לחיות בו. ושוב: פירגון הוא עיסוק לחלשים, העולם הוא מקום לחזקים וכדי להיות חזק אל תהיה פראייר.
כל העולם מלא בתיאורים על ישראלים מבקרים והחוצפה והגסות שהותירו אחריהם (שלא לדבר על זוהמה וחדרי מלון נטולי כיורים, מגבות וכו').
אז מה כאן קורה?
ובכן, מה שקורה הוא שאין כאן ראיה מפוכחת של המצב והחלטה מודעת להיות שמח בכל זאת, למרות המצב. לא, מה שקורה שרוב הישראלים לא מרגישים עד כמה המצב גרוע מכיון שאנו מדחיקים. מדחיקים. מעלימים או מטשטשים את מה שיגרום לנו לעצבות ועוסקים בעיקר בלספר לעצמנו את הסיפורים שיתנו לנו להרגיש טוב. אנו סוגדים לליצנים חברתיים, ולא מתייחסים לרואי שחורות. מקיפים עצמנו בדברים שיגרמו לנו להרגיש טוב. וזו הדת של הישראלי המצוי, העיקר להיות מבסוט. ומבחינה זו אולי אין הישראלי המצוי יודע כי הוא לא שונה כל כך מבן דמותו היהודי הגלותי, שבעוד שהעיירה נשרפת, הוא עולה על הגג, אוחז בכינור ומנגן.
ובכן הפתעה, הרי התרגלנו לכך שהאנגלים והאמרקאים מדחיקים, הם צבועים הרי, ואנחנו דוגרי, אומרים את האמת. אז מה כאן קורה? איך זה שדווקא אנחנו מזוייפים.
ובכן, יש עמים ששמחת החיים בוקעת מעצם הוויתם, היוונים, הספרדים. היהודי היה מאז ומתמיד יצור עצוב ומלנכולי, מה קרה לצבר הזה שלא מפסיק לצחוק ולהיות מבסוט מן החיים?
מה שקרה שגילנו את ההדחקה. ואם כולם מדחיקים וההדחקה היא עניין של קונצנזוס ונורמה, אז אף אחד לא מרגיש שהוא עושה את זה.
ככל שאדם נורמטיבי יותר, כך יהיה מדחיק יותר, כי אחד מן הציווים של חברה באשר היא – להדחיק. את שהאדם חש באמת להדחיק פנימה וכלפי חוץ ללבוש מסכה שמתאימה למה שנהוג להראות שמרגישים.

ורק האאוטסיידרים והאמנים יכולים להרגיש באמת רגשות של סלידה, זעם, תיעוב או חוסר אונים, הרוב משדר את מה שמקובל באותה חברה או מדינה. ולרגשות האישיים של מה שבאמת קורה להם בפנים – אין מקום.
מה שנותן לזה מקום הם בדרך כלל האמנים, שמראים מה קורה לבני אדם מתחת למסכה. אך הם בדרך כלל חיים חיים של סבל ומורת רוח. כלומר הם אמיתיים לעצמם, מדחיקים פחות, ובשל כך סובלים יותר.
וכך, בתרבות שממליכה את האושר וההנאה על פני הגשמה עצמית, אותנטיות נחשבת לסרח עודף והיכולת להרגיש שמח גם כשאינך שמח, היא הדת החדשה.

חלק מס. 2 – הדחקה ברמה האישית:
ומן הפן הציבורי לפן האישי.
למעשה כולנו מלאים ברוחות רפאים רגשיות, המודחקות בתת התודעה שלנו. ההדחקה היא כנראה האסון הגדול ביותר לאדם- מבחינה פסיכולוגית. היא המרעיל הגדול ביותר. ההדחקה חוסמת ומרעילה את נפשנו ואין אנו יודעים כלל מה אצור בנו. גם החינוך החברתי, על ידי נורמות של איך בן אדם אמור להרגיש ואיך הוא אמור להיות – לא מאפשר לנו לנקז החוצה דברים לא נעימים, או בעלי פוטנציאל לגרום לאי נעימות (שזה בדרך כלל טבעם של הדברים שאנו מדחיקים), וכך אנו מסתובבים עם פנים נקיות ובטן מלאה.
וככל שהמסגרת החברתית תובענית ולוחצת יותר – כך אנו מדחיקים יותר. ואז, כשמשהו 'מדגדג' את ההדחקה, אנו מתפרצים דווקא על האנשים הקרובים לנו ביותר, בתנאי כמובן שהם חלשים מספיק…
בחיים, ישנם דרכי ניקוז והבעה מועטות למה שהודחק. למשל באמנות – האמן מוציא את העצב, התסכול, והזעם המודחקים – על פי קודים אמנותיים מוצפנים.
אפשר להגיד כי הדלק של היצירה האמנותית – הן הדחקות. והסיבה מדוע התיאטרון האנגלי מצוין היא שההדחקה הרגשית באנגליה היא עצומה.
האדם שאין לו נטיה לאומנות – מוצא אפיק ניקוז פסיבי להדחקותיו דרך צרכנות של  החויה האומנותית.
הדחקה קיימת גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית; הדוגמאות להדחקה ברמה החברתית הן רבות: השואה היא דוגמה להדחקה אדירה ובכלל, הגרמנים הם עם מדחיק ביותר המשועבד לנורמות חברתיות נוקשות המדחיקות רגשות זעם ועוינות בעלי עוצמה בלתי רגילה, וכמו היפנים – אם זה לא מופנה לאפיק יצרני, כמו תעשיה, זה יכול בבת אחת לצאת במלחמה אכזרית במיוחד.
במערכת חברתית היררכית – למשל במקום העבודה – ככל שהסטטוס של העובד גבוה יותר – כך יש לו יותר הרשאה לפרוק על אלה שתחתיו יותר הדחקות. מבחינה זו אפשר להגיד כי  חלק מן הסיבות הלא פורמליות לשאיפה להתקדמות בהיררכיה של מקום העבודה – הוא ניקוז ההדחקות של העומדים בראש, על ראשם של אלה שמתחת. ומזוית זו אפשר גם לראות את המטרה של התקדמות בחיים – כעל רצון לקבל לגיטימציה להוצאת חומר הנפץ הרגשי על אלה שלא התקדמו. הבוס משתמש בעובד כאובייקט עליו הוא יכול להוציא מתחים מודחקים.
אם נבחן מערכות יחסים שונות, (חברים, בני זוג וכו') נראה כי בדרך כלל, בכל מערכת יחסים יש לאחד הרשאה לפרוק יותר מטען רגשי מודחק – מאשר לאחר.
מערכת ביוב עירונית בנויה כך שבקצה המערכת יש בור ספיגה וכשהוא מלא עד הסוף ואי אפשר לנקז לתוכו יותר, צריך לנתקו, ולחפור בור חדש. באנאלוגיה – ניתן להבהיר את הסכנה הגדולה שבספיגת שפכים ללא ניקוז, האדם המתמלא בשפכים רגשיים הוא כאותו בור ספיגה – שנותק. ולכן על האדם לדאוג לכך, שיפלוט יותר רעלים ושפחות יספוג אותם.
ככל שאדם מרשה שידברו אליו בצורה גסה ומשפילה – מבלי שיגיב או ימחה – כך הוא הופך לכלי לקליטת שפכים של זה שמשפיל אותו. כי החלש במערכת היחסים הוא הקולט את השפכים.
לעיתים קורה שכל המטען המודחק הזה נדלק בבת אחת והכל יוצא החוצה. אנחנו משתלהבים מבפנים ואם איננו מסוגלים להשתלט על הפגיעה שפגעו בנו יוצא מאיתנו חום גדול שמשתלט עלינו, כך שבהתפרצות אחת של כעס אפשר לשרוף הרבה דברים עדינים ויקרי ערך.
בכולנו קיימים תעלות וביבים לא מנוקים שבסוף יתפרצו ויכתיבו את חיינו וימנעו את ההוויה שלנו מלהיות. ומה שמכתיב, במידה רבה, את הרמה שאליה נגיע בחיינו – זה העוצמה המודחקת של רגשותינו. נקח למשל אדם המשולהב ברגש דתי חזק, אם הוא לא הצליח להשתלט על הדמונים שהודחקו – הם יקומו יום אחד ויהרסו את האימפריה הדתית, כמו שקרה למטיף הדתי – ג'ימ'י סוואגוט שהלהיב המונים מעל מסך הטלויזיה, לחיות חיים מוסריים, אך הוא עצמו נתפס ביחסים עם זונות. ההסבר לכך טמון בכך שמאחר והוא עצמו לא תיעל  את הביוב שלו – בסופו של דבר הוא השתלט על חייו .
מחלות ומלחמות נגרמות כנראה יותר כתוצאה מביבים לא מנוקים מאשר מסיבות אחרות. החברה מראה את פניה הנקיות אך אוי למסתכל בביביה…
התחושה של כל ההדחקות האלה מבפנים – אינה נעימה, בלשון המעטה, והדרך 'לקבור' (לפחות זמנית) את התחושה הזו, היא דרך צריכה של גירוי אחר, חזק יותר, שיאפיל על התחושה הלא נעימה הבוקעת דרך הריקנות והשקט. המרדף אחר גירויים חזקים (חזקים
מן ההדחקה שבפנים), וכך הפכנו לחברה צרכנית הצורכת ג'אנק פוד, כדי שלא נחוש בג'אנק שבפנים… חברה המגבירה את עוצמת הריגוש החיצוני, וזאת כדי שלא נחוש בתסיסת הריגושים שאנו מנסים להדחיק. ואכן זו הפסולת שבנו הגורמת לנו להיות חברה צרכנית, צרכנות של ספרי זבל, סרטי זבל, מזון זבל ואופרות סבון.
באופן רגיל, האדם צובר בתוכו כמות רבה של  משקעי פסולת רגשית – תוצר של הדחקות אשר אנו מבצעים בחיי היום יום. כך הופכים חיי הרגש שלנו לבור ספיגה אליו אנו מנקזים את כל מה שאיננו יכולים לתת לו ביטוי – בין אם בפני עצמנו מחמת מעצורים אישיים או בפני אחרים- מחמת איסורים חברתיים. בור הספיגה האישי שלנו הולך ומתמלא, הולך ונסתם, עד אשר הוא עולה על גדותיו ופורץ החוצה ללא שליטתנו בצורה של  עלבון בלתי מבוקר, דיכאון, וכדו'. הרגש הינו שדה בעל עוצמה אדירה – אשר רק בהיותו נקי וצלול עשוי להפסיק להפריע לנו להיות עצמנו.
————————————
"…מעשי הופכים הרסניים רק כאשר אני מגנה ודוחה את רגשותי. אם אומר שאינני רוצה לחוש תחושה כלשהי, אני מתנכר לעובדה שאני אכן חש אותה תחושה, ושאותה תחושה היא אני. אי-רצון לחוש, גם היא תחושה, אחרת, ואין היא גורמת לתחושה הראשונה להיפסק. אני יכול לשנות את תגובתי לרגש, אך אינני יכול להיפטר ממנו – לא יותר משאני יוכל להיפטר מעצמי. כאשר אני מתנכר לרגש, אינני הורס אותו, אני רק מאבד את יכולתי לבטא אותו כרצוני. בגנותי אותו, פוסק אני מלהאמין שהוא אני, וכך, דומה שאותו רגש מאמץ לו חיים משלו, ומאלץ אותי להגיב לו בדרך שכיחה. אך אם אני מבין שאני חש את הרגש, אזי שומר אני על יכולתי להגיב לו בדרך בה אני בוחר יותר מאשר בדרך אותה אני ירא."

יו פראתר: "בדרך להיות". הוצ' דליה פלד. 1882

 

מעורבות רגשית ואותנטיות.

לאורך כל החיבורים עד כה, הודגשה החשיבות של מעורבות רגשית. זהו נושא שאי אפשר להפריז בחשיבותו והפעם ברצוני לגשת אליו מן הכיוון של אותנטיות. דהיינו, מה הקשר בין היכולת של האדם להיות אמיתי לעצמו ובין מעורבות רגשית?
ובכן, הקשר בין שניהם הוא בכך שמעורבות רגשית כמובן, מגבילה את יכולתו של האדם להיות הוא עצמו. וזאת מכיוון שהמהות שבנו, הילד שבנו הם בכלא ונשלטים על ידי כאב רגשי ומעורבות רגשית.
אדם יכול לדבר על נושא נעלה וכל כולו בוער באש הנושא עליו הוא מדבר, אך מספיק שהשני פולט שם של אישה שהכאיבה לו רגשית לפני זמן מה, והאש הזו נכבית בן רגע, כי הכאב הרגשי מולך.
כל עוד האדם קורבן וסובייקט לכאב רגשי שנגרם בגלל מעורבות רגשית – אין מה לדבר על חיים אותנטיים או רוחניים, אחד מהם או שניהם ביחד.
כל עוד אדם מותנה על ידי מעורבות רגשית דבר אינו יכול לעזור לו. מעורבות רגשית היא אויב אכזר, חסר רחמים, וכשאדם חי בשכנות עם מעורבות רגשית, עליו לקחת על עצמו את כל הסיכונים שעשויים להיגרם מכך. אם אדם לא יצא מהתחום הזה ומהרמה הזו – הוא ימשיך להיות בן ערובה של האגו שלו.
אין פה עניין לטפל בדברים טיפול נקודתי. הנקודה היא שככל שהבן אדם מבוסס שם, זהו המחיר שעליו לשלם על היותו שם והפתרון היחיד הוא לא לתת לעצמך ללכת לאיבוד במערבולת הרגשית הבאה. למשל אם הולכים יחפים והרגל נתקלת בפינת השולחן וזה מאד מאד כואב – אז לא לתת לעצמך להתמכר לכאב ולחוש רחמים עצמיים. אלא פשוט לעצור ולומר לעצמך, 'פה, מגיע לי ואני שמוק כי אני הולך ללא נעליים' ולעמוד ולחוש את הכאב, אולם לשמוח עליו. לשמוח על העובדה שאפשר להתעלות מעל העובדה של לרצות להרגיש טוב, אלא לאהוב יותר את הרעיון של האמת הלא אישית. זה איזשהו מחנה אימונים שעל היצור הרגשי להעביר את עצמו, אחרת אין מה לדבר על כלום, הוא במחנה מעצר כשהסוהרים הם הרגשות שלו.
עד שהאדם לא מגיע לרמה הזאת – כל מה שהוא רוצה זה שהכאב של המעורבות הרגשית יעבור ובזה הוא לא שונה מילד קטן, שכל מה שהוא רוצה זה שוקולד והוא לא אוהב שצועקים עליו. בכל אופן, אפשר לצפות מאדם בוגר להתעלות מעל רצונו לא להרגיש רע וכל הזמן להרגיש טוב, ובעצם להתעלות מעל שניהם ולומר: "נהדר, הצלחתי להרגיש רע ולא ליפול תחת זה" – קבלה שבאה מן התודעה ולא מן הרגש האינפנטילי.
כשזה מתחיל לקרות – הוא יכול להתחיל לטפח בעצמו ישות שרואה את הדברים מנקודות מבט בלתי תלויות. אולם כשבאים רק או בעיקר מחוסר רצון להרגיש חרא  – מה שקורה ששוקעים עמוק יותר בתוכו. ואדם שקוע בביצת המעורבות הרגשית כדרך חיים – תמיד יחסום  את האחרים אם הוא יחוש שהם עומדים לחבר אותו לכאב הרגשי שלו. וככל שאותו הפרטנר יהיה ישיר ואמיתי יותר, כך – הוא יחשוף יותר ויותר חסימות ומעצורים פנימיים אצל המתקשר.
בדרך כלל לכל אחד מאיתנו יש יותר אגו ממה שאנחנו מוכנים להודות בו. אנו תמיד נבוא, כביכול, ממניעים נאצלים, אך מה ששולט מאחור ומלמטה – הם אותם אינטרסים רגשיים ילדותיים.
במקום לחשוב שעכשיו למדנו ועכשיו לא ניכנס למעורבות רגשית איומה בגלל שמישהו אמר משהו עלינו, עלינו לנסות ולהכין את עצמנו באופן מודע ככל שאפשר, לפני כל שיחה עם ידיד, חבר ואחר – שזה עומד ועלול לקרות (המעורבות הרגשית).
חשוב להודות בזמן המעורבות הרגשית – שזה קורה. וזה הדבר הקשה מכל. בדרך כלל יש הדחקה, הכחשה,  מה שמעצים את האפקט שלה. אבל אם יש יכולת להודות שהנה זה קרה שוב, יש בזה מעין סוג של דרכון חלקי למצב תודעה שאינו קורבן אוטומטי למעורבות הרגשית הבאה.
כל עניין העבודה העצמית בעניין, מאוד דומה לאדם שעושה מסלול מכשולים בטירונות, או עובד על מכשירים בחדר כושר – בהתחלה הוא חש כאבים בכל הגוף, הוא חש חלש, ולא מסוגל והוא שונא את עצמו. אך זו הדרך להגיע למצב שבו שריריו וכושרו הגופני יגיעו לרמה אליה הוא שואף להגיע. אם לא יתמודד עם הכאב והחולשה, לעולם לא יגיע לרמה גבוהה יותר.                  
————————————————-
הערה:

ההבדל בין מעורבות רגשית להזדהות רגשית הוא שהראשון הוא חלקי בעוד שהשני הרמטי וטוטלי.
במעורבות רגשית האדם מחובר לרגש אובססיבי, בהזדהות הוא אחד איתו.
זה כמו ההבדל בין תערובת (מעורבות רגשית) ותרכובת (הזדהות רגשית) – בכימיה.
בהזדהות המזדהה הופך לחלק מן הדבר עמו הוא מזדהה, במעורבות יש עוד תקווה.


 

לחיות בשלום עם הרגשות

מצבו הרגשי של אדם מבוגר, הוא בדרך כלל כחומר גלם בלתי מעובד, בלתי מעוצב. מצב זה די דומה לכלבלב, אם לא מלמדים אותו מה מותר ומה אסור – הוא יעשה הכל כפי שבא לו. דוגמא נוספת היא של שיח, אם לא גוזמים אותו ונותנים לו צורה, הוא משתלח לכל הצדדים ואם גוזמים אותו, למרבית הפלא הוא מתחזק. אותו הדבר מבחינה רגשית; אם נותנים להם להגיב איך שהם רוצים, מתי שהם רוצים, בסופו של דבר הם נחלשים ומאבדים מעוצמתם וחיוניותם.
משל המרכבה של גורדייף, שהוזכר כבר, משרת היטב את ההבנה כאן:
הסוסים המתפרעים לכל הכיוונים – הם הרגשות, הם לא  מחוברים בכלל לרכב (לשכל), הרכב מחפש גירויים או סתם משועמם, המושכות מונחות על הרצפה, אין קשר בין החשיבה לבין הרגש. כל דבר מדליק את הרגשות, כל דבר גורם לסוסים לזנק, לקפוץ, לדהור. הם מאוד רגישים, הם קולטים גירויים, אבל מגיבים לפי האגו; לפי מה שמוצא חן או לא, לפי האם ניפגעו או לא.
עוצמת התגובה היא לא בהתאם למציאות, אלא בהתאם למידת ההתפרעות וחוסר הרסן שהם הורגלו לו משכבר. ואם רחמים עצמיים למשל התפרעו בפעמים הקודמות – במשך שלושה ימים עד שנרגעו – כך יהיה גם הפעם.
מבחינה זו, תהליך ההתבגרות של  רגשות דומה לחינוך ילדים. צריך ללמדם לדחות סיפוק, וככל שהרגש מתפרע (כי הוא דורש משהו ולא מקבל), כך צריך לתת לו לחכות קצת, כדי שילמד לא לקבל סיפוק מידי – אחרת, יותר מאוחר הם עלולים להיות לא ברי ריסון.
גם הרגשות וגם הילדים, מפעילים עלינו סחיטה רגשית, אם אתה לא נותן לרגשות את הפורקן שהם רוצים, את ההשתוללות, אז צר לך, אתה מרגיש לא טוב. אך צריך להיות קשה, ואולי קשה זו לא בדיוק המילה, צריך להיות נחרץ בענין זה והחלטי, אסרטיבי. השאלה היא האם החיים שלנו מעוצבים על ידי הפראיות של ההתפרצויות הרגשיות שלנו, או האם אנו מעצבים את רגשותינו לפי מטרה כלשהי.
מבוגרים רבים משלמים מס כבד על חוסר האילוף של רגשותיהם, אדם מבוגר ומפותח מבחינה רגשית הוא אדם האוחז במושכות של רגשותיו חזק, הדוק וקצר: לשבת מול הטלויזיה ולראות משהו שסוחט את רגשותיו, ולהגיד "זהו, עד כאן", ואם הם לא מפסיקים הוא קם. כלומר הוא כל הזמן נותן להם פתיל קצר ולא יותר מזה, ככל שיש לרגשות פתיל קצר יותר הם יותר חזקים, זה נראה סותר, אבל בעצם פתיל ארוך מגדיל את התובענות אבל מחליש את העוצמה הפנימית.
הרגשות צריכים לשרת אותנו, ברגע שאנחנו נותנים לרגשות להתרחב ולהתפרס, אנו בעצם עובדים אותם ולא הם אותנו. כמו הסוסים במרכבה של גורדייף, אם לא מאלפים את הסוס והוא עושה מה שבראש שלו, למשל רואה סוסה בצד השני או אספסת טעימה -הרכב גמר, הוא בעצם נגרר בעקבות הסוסים שלו. אבל חלק גדול מן האנשים, הסוסים שלהם מושלים בהם, כמו שחלק גדול מן ההורים – הילדים שלהם מושלים בהם, ילדים הם כמו הרגשות. ברגע שאתה נותן לרגשות למשול בך, הילדים שלך ימשלו בך, הרגשות מפעילים עלינו רודנות, זה מאבק כוח.
אבל חשוב לציין, כי יש הבדל מהותי בין אילוף לדיכוי, בדיכוי מפעילים כוח שהוא לא פרופורציונלי ביחס למה שקורה, כי בדיכוי מה שחשוב זה הסיפוק שבהשתלטות על אחר. מה שחשוב באילוף הוא הרצון להשיג מטרה מסוימת, לעצור מישהו בגבול מסוים, ואז להפעיל עוצמה מבוקרת, וברגע שזה עובד, אין בעיה לעצור. כלומר, בדיכוי  – האמצעי הופך למטרה, באימון  – האמצעי הוא חלק מהמטרה. דוגמא לשלושת המצבים הרגשיים הללו היא גידול של שיח: לתת לו לגדול פרא ללא תמיכה או גיזום – הוא המצב של התפרעות רגשית. לגזום אותו ולתת לו תמיכה כשהוא עדיין צעיר – זו דרך האמצע המבורכת. ולגדל עץ ננסי -בונסאי, זה לדכא את הרגש, גוזמים לו את השורשים וגם שמים עליו חוטים. בדיכוי לא נותנים לאדם את החופש המינימלי להיות הוא עצמו, בגיזום לא פוגעים ב'אני' אלא נותנים גבולות ביחס לביטוי ה'אני' מתבטא בחברה.
חלק נכבד מהתרבות האנושית, מבוסס על זה שהרגשות הם גידול פרא, אף אחד לא מתעסק עם רגש בתרבות שלנו, אפשר להגיד שזו מעין חיה כזו שחיה בתוך כל האנשים, וכולם שומרים את זה בחדרי חדרים ומתנהגים כאילו אין להם את החיה הזאת. היא עושה גללים על הרצפה, וכולם סובלים את הגללים של עצמם ושל אלה שעימם הם חיים, אך כלפי חוץ מתנהגים כאילו אין להם רגשות בכלל, כאשר בפנים יש לכולם את חיה. והחיה הזאת הולכת ותופחת ככל שמתעלמים ממנה, היא בולעת את כל הפנימיות של האדם, אין 'אני' יש רק רגשות לא מאולפים.
כך שבגרות רגשית היא קו אמצע שפוי. אינפנטיליות רגשית מתפצלת לשני קצוות בעיתיים: קצה אחד הוא לתת לרגש להתפרע, קצה נגדי הוא לדכא ולהדחיק את הרגשות עד חורמה (ויש לזכור כי תמיד תחת משטר של  דיכוי מסתתרת מחתרת עוינת המתחזקת מן הטרור שמפעיל המשטר השולט).
דוגמא לקוטב בעייתי שכזה היא האומה הגרמנית תחת השלטון הנאצי: הגרמנים הם דוגמא קיצונית וחולנית להדחקה הפושעת שהאדם המודרני יכול לעשות ועושה לרגשותיו. כי בסוף יוצאת החוצה דיקטטורה, כלומר האחד מקבל הרשאה לבטא את החיה שבאדם וכשהיא יוצאת החוצה – אין לה גבולות. בעצם זה שאנחנו לא גוזמים את הרגשות שלנו זה הופך לגידול סרטני שבולע את החיים הפנימיים שלנו.
למעשה שני הקטבים משלימים זה את זה והם קרובים זה לזה יותר מאשר כל אחד מהם לקו הבוגר שבאמצע. הכוונה כאן היא שהמרחק בין הדחקה ודיכוי של הרגש, ובין התפרצות רגשית הוא קטן למדי, והדחקה רבה מידי מובילה בסופו של דבר להתפרצות חסרת רסן – כשכבר אי אפשר להדחיק יותר.
במבט שטחי ניתן לחשוב כי ההתפרצויות וההתפרעויות הפנימיות  הללו – הם דבר שהאדם אוטומטית מצטער עליו ורואה בו מגבלה נוראה. ולא בהכרח, באיזשהו מקום ההתפרצות הרגשית (כלפי פנים או כלפי חוץ, כאמור)  יכולה לבוא במקום החיים עצמם. במקום לתת לכוח החיים לעבור דרכו, באה ההילולה הרגשית כתחליף, במקום לתת לכוח החיים להפעיל אותנו באותם רגעים שבהם אנו נסחפים – אנו חשים  בתוכנו דינמיקה חזקה, וזה יכול להפוך למעין טקס כזה, למשהו שמשתלט עלינו.
כולם מתנהגים כאילו אין להם רגשות, כי כשאדם מסביר את מעשיו, או את התנהגותו, הוא נשמע הגיוני ביותר, כאילו פועל מתוך שיקול רציונלי,  אך ברוב המקרים אנשים פועלים מתוך שיקולים אמוציונלים. הם נותנים להתפרצות לקרות, ואח"כ מתנהגים כאילו לא התרחשה (או מסבירים זאת בנימוקים שכליים, רציונליים). רוב האנשים אין להם חיים משלהם כי החיה האמוציונלית גוזלת את רוב חייהם.
כשמנתחים את התוכן הרגשי של רוב הסרטים – רואים מה מעסיק חלק נכבד מן המין האנושי, ואלה רגשות שעוסקים בפחד, באלימות, ברומנטיקה – זה מראה איזה מין רגשות יש לאנשים הללו.
לעומת מה שכתוב עד כאן ניתן להשמיע טענת נגד ולהגיד משהו כמו: אז בשביל מה יש בכלל רגשות? אם לא בשביל שנהנה מהחיים? ונחוש אותם ביתר עוצמה וחדות?
ובכן, הרגשות וגם הדם (היצרים, הדחפים, המין וכו') הם דלק המשמש לתחזוקת כל המערכת האנושית, זה לא עבורנו, אנחנו לא אמורים לחוש אותם, איננו צריכים להשתמש בהם, הם לא צריכים להיות בשימוש עצמי, לא צריך להרגיש אותם. הם צריכים להיות נעולים בפנים. למה הדבר דומה? ליחס לכסף! כפי שאנחנו אמורים להתייחס לכסף כך עלינו להתייחס לרגשותינו; לא לבזבז אותם על מנת שיביאו לנו הנאה. עלינו לשמור אותם במקום מוגן, כדי שיוכלו להביא לנו תועלת בדברים חשובים מתישהו בעתיד.
הרגשות הם לא עבור חיינו היומיומיים. בחיי היומיום עלינו להיות מונעים על ידי כח החיים עצמם ולא על ידי הרגשות, כי הרגשות שייכים למערכת התחזוקתית ולא למהות האנושית (העצמיות) שחיה בפנים. במידה ונפסיק להיות מונעים על ידי הרגשות ונתחיל להיות מונעים על ידי כח החיים – אז נעשה פעולה מבלי להפעיל מאמץ. ברגשות אני מזיז את עצמי, אני מתאמץ ואז זה קורה. רגשות הם מאמץ, אך כדי לחיות צריך להיות בלי מאמץ.
כשאנו משתמשים ברגשות בשביל החיים שלנו – אנו בעצם גוזלים משהו שאינו מיועד לנו.

אין ספק כי יש לשאוף לרגשות נעימים, אך השאלה היא האם האדם נותן לשאיפה זו להיות המרכיב המרכזי בקיום שלו? צריך להבין שהרגשות הם לא עבורנו, אלא הם כלי עבור משהו חשוב וגבוה יותר. ודבר זה קשה מאוד להבין, כי לאדם כיום אין מטרה יותר גדולה ממנו עצמו, האגו הופך לעיקר. "אז מה? החיים הם לא בשבילי? הרי אני פה כדי לשאוב מן החיים את כל מה שיעזור לי ליהנות מהם הכי הרבה. אז מה זה השטויות הללו? שאינני כאן עבור עצמי?, כי אם אני פה לא בשביל עצמי אז אולי אני בכלל לא רוצה את זה?".
זו אכן שאלה בסיסית ביותר שצריך לפתור אותה, כל אחד עם עצמו, צריך למצוא טעם בעובדה שאינך חי עבור עצמך אלא אתה כלי עבור משהו. כלי שעובד, או כלי שהחליט שהוא המטרה עבור עצמו.

חסיד התאונן בפני הרבי:
– רבי, עולות בי מחשבות נוראות.
-דהיינו?
-אני פוחד להעלות על דל שפתותי. רע לי ומר לי שאני מסוגל לחשוב
מחשבות כאלו שעליהן אפילו גהינום לא מכפר.
-ובכן, אמור.
-אוי לי. לעיתים אני מהרהר שחס ושלום לית דין ולית דיין.
-אז מה אכפת לך?
-מה פירוש "מה אכפת לי"?, מצעק החסיד. אם לית דין ולית דיין איזה
תכלית יש לכל העולם?
-אז מה אכפת לך שלעולם אין תכלית?
-רבי, אם לעולם אין תכלית אז אין טעם לתורה ואם אין טעם לתורה אז אין
טעם לחיים, וזה, רבי, אכפת לי מאד.
אמר ר' מנדל לחסיד:
-אם אכפת לך כל כך, הרי שיהודי הגון אתה, ויהודי הגון מותר שיהיו לו מחשבות כאלו". (,אור גנוז" עמ' 436)

ולא רק להכיר בצל, ולהפסיק לברוח ממנו, אלא גם ובעיקר לאהוב אותו. לדעת שאני זה הצל, וככל שנגעתי בחלק אפל יותר, נגעתי במשהו שהוא יותר – אני. אני הוא כפות רגלי, ציפורני, עלי לאהוב אותם בתשוקה, כי הם אני.
ושתי הגישות הללו: הבריחה מן האפילה המפחידה של הלא מודע, התעלמות ממנו ודיכויו. והגישה הדוגלת בהכרה בו. הם גם שני סוגי מנהיגות:
-המנהיגות של השליט, המתכחש לפרולטריון, מנצל אותו, מדכא אותו, מתעמר בו, גדל על חשבונו.
-והמנהיגות של הרועה, ההולך לחפש את הכבשה התועה הקטנה והסרוחה ביותר.
איזו מהן היא מנהיגות ברמה גבוהה? זו של הרועה. כי ככל שאתה ברמה גבוהה יותר כן אתה אוהב יותר את זה שמתחתך. בעוד שהמנהיגות של השליט, אינה מנהיגות, היא עריצות. שכן מנהיגות אמיתית (בין אם מנהיגות חברתית או עצמית) פירושה – לחוש את הכאב של מה שנמוך וחלש ממך.
לחיות בתת מודע (המודע שנמצא מתחת) פירושו – לחיות בגוף שלך, לחוש אותו, להקשיב לו, לאהוב אותו, לדעת אותו, להשגיח עליו.
שליטה באה מלמטה. ואם אנו לא מתייחסים לאפל, השלילי והלא מוצלח שבנו – כי אז הם ישלטו על אפשרותה ויכולתה של הנפש להתקשר עמנו, עלינו לקבל ולאהוב את כל אלה, לקבל, להכיר ולאהוב את הדחוי והלא מקובל בנו. לא לנדות, לדכא ולהתכחש לו.
ובמוחנו כל הדברים הללו מתקשרים איכשהו לגוף, לתאוותיו, צרכיו, יצריו.
בו, בגוף הזה, ישנו 'אני' אומלל, ישנם חלקים שמעולם לא זכו להיות נאהבים, ואלה הם אותם החלקים שעלינו לאהוב, לדאוג להם, להכיר בהם, לאמץ אותם – לא להתכחש להם. לדעת כל הזמן ש'האני' האמיתי שלנו הוא לא המקצוע או ההשכלה שלנו, אלא אותו ילד קטן
ואבוד החי בפנים, המחכה לחיוך, לאישור.
לחיות בילד האבוד, אין פירושו רק לדעת זהו אני, אלא לתת לו לגיטימציה מלאה, להתייחס אליו כאל ה'אני האמיתי'. אדם אותנטי ואמיתי חי באותם הדברים הקטנים והאומללים, ובהם הוא מוצא את הזהות שלו, כך למשל, כאשר קוראים את הכתבים של קירקגור, ברור בעליל שהאיש היה מחובר ל'אני המסכן' שלו, ודרכו היה מסוגל להתחבר לאותנטי ולאמיתי שבקיום. לעומת זאת, פוליטיקאים רבים (ולא רק פוליטיקאים) הם אנשים נפוחים המדברים במליצות, קלישאות וסיסמאות – משום ש'האני המסכן' שבתוכם לא קיבל מהם הכרה. ויש להכיר בגוף, יש להכיר ביצר, יש להכיר ברגשות הלא מקובלים. לאנשים שלא נותנים לגיטימציה לא לזה ולא לזה – יש מעט מאוד מושג -אם בכלל- מה קורה להם (ברגע נתון) גופנית, תחושתית ורגשית. ואם הם נשאלים על כך, כל מה שהם מסוגלים לתת כתשובה, זו בדרך כלל, ערימה של תפישות מנטליות שבינן לבין מה שמתרחש בתוכם באמת – אין ולא כלום. כך אנשים חיים וכך הם 'מתקשרים' בניהם.
אפשר לראות את ההתכחשות לגוף הפיסי באופן שאנשים גוררים את גופם, באופן שהם מושיבים אותו בכסא, באופן שבו הם עוטפים אותו בבגדים. הכל אומר: "הגוף זה לא אני, זהו סרח עודף, כל עוד הוא לא עושה בעיות, זה 'בסדר'. רואים את זה בידים המוטלות, ברגליים המשוכלות, לעומת זאת אפשר לראות -בסרטים תיעודיים- ילידים בשבטים פרימיטיביים, כיצד הם נושאים את גופם בכל כך הרבה חסד וכבוד עצמי, וברור בעליל שהם חיים בתוך גופם, שהאנרגיה שלהם ממלאת את גופם.
אם נדע להקשיב לגוף, הוא יחדל מלהיות בית כלא לנפש, שהרי הוא כלי הביטוי שלה, דרכו היא מדברת אלינו, רק התכחשות לגוף הופכת אותו לבית כלא, ואת הנפש לאסירה.
כל דבר הממוקם מתחת לצוואר הוא התת-מודע: הגוף, הרגשות, הדם. אינטלקטואליזם הוא הוכחה לכך שאיבדנו את הקשר עם האני האמיתי שלנו. ואילו חיים אותנטיים ומלאים משמעותם- אינטימיות עם התת מודע.
עד כאן על התת מודע האישי ששדה ההדחקה שלו והדרך להתחבר עימו זה דרך הגוף.
אנו עצמנו חיים על משטח דק מאוד של מודעות. משטח הניצב בין שני שטחים שאיננו מודעים להם, האחד נמצא בפנים ומחובר לגוף, והאחר הוא העולם הרוחני (עולם האידאות של אפלטון).
אנו ניצבים בין השניים, אבל שומה עלינו לחיות בתת מודע הגופני, כדי לאפשר לרוחניות לזרום דרכו, אל התודעה שלנו. לנו אין את היכולת לקבל ולקלוט את הרוחניות – ישירות אל המודע. אנו יכולים לקלוט את הרוחניות רק בתיווכו של הגוף. כאמור, התת מודע הארצי, הגופני, הוא המערכת הנמצאת מתחת לצוואר, ואילו הרוחניות היא כל מה שנמצא מעל ראשינו.
הראש הוא המתווך בין העל מודע (רוחניות) ובין התת מודע (גוף).
ואני יכול להיות מודע להשפעות מן העל מודע, רק כשהן עוברות דרך הגוף.